רוח התקופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוח התקופה
הוספה למועדפים

רוח התקופה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לאחר שנזרק מביתו על לא עוול בכפו, תכנן סאקו להעביר את עשרת הימים שנותרו עד המשפט בטיול בירושלים. הוא תכנן היטב את המסע, שקל את ההוצאות, אמד את התקציב. אבל לצערו הרב, בדיוק התחלפה רוח התקופה ובאופן בלתי נמנע השתבשו תוכניותיו: למרות היותו אדם מחושב וזהיר, הוא התקשה לאמוד את היקף התקופה החדשה. בלית ברירה, הוא מניח לתקופה למדוד אותו: להלביש אותו מיני מלבושים ומסכות, לגלגל אותו כהנא וכהנא, להרקיד אותו למקצביה המתחלפים. עד שיגיע לירושלים, תהיה רוח התקופה מגולמת בגופו, קצובה בנשימותיו.
הספר "רוח התקופה" כשמו כן הוא – אלגוריה צלולה על החיים בתקופה המודרנית שבה הפוליטיקה, האהבה, המין והמוסר מעורבבים יחד באופן שמקשה מאוד על הפרט. בעברית חדה ולא שגרתית ובהומור דק מתאר גואטה את הלך נפשו של הגיבור ומעמת אותו עם המציאות. זהו ספר הרפתקאות שבשיאו רומן, כלומר זוהי חגיגה גדולה של החיים למרות כל הקשיים.
 
דודו גואטה נולד וגדל בכפר יונה, טייל במאה מדינות וגר כיום בתל אביב.

פרק ראשון

1
 
 
הכול התחיל בבוקר יום שלישי שגרתי של תחילת העונה החמה, כי אז נעמדה האישה הטובה באמצע הרחוב ואל חלל האוויר נידבה את כל קורותיי בעת האחרונה, כאילו הייתי איזה קיסר רומאי בשם ויטליוס בפרשנות שהס מלהזכיר. ואם כבר להזכיר, אז בוודאי שלא לפרט. ואני, מה כבר עשיתי? מה כבר עשיתי?
 
למה נעמדת באמצע הרחוב ולמה את מנדבת אל חלל האוויר את כל קורותיי בעת האחרונה, שאלתי את האישה הטובה. הרי לפי המקובל ברוח התקופה, דיבורים כאלה מוטב שנדבר רק בתוך הבית פנימה.
 
בדיוק התחלפה רוח התקופה, אמרה האישה הטובה, וברוח התקופה שמתחילה עכשיו אני יכולה לנדב את כל קורותיך, כאילו היית הקיסר הרומאי שהזכרת קודם, ואתה יודע מה היה סופו, איפה שמתחשק לי, ובכלל מה שחשוב עכשיו זה לא איפה אני עומדת, אלא זה שתקשיב. כי אתה אף פעם לא מקשיב.
 
תמיד אני מקשיב, אמרתי, אבל מה כבר עשיתי?
 
ואז השתרר שקט, והאור בפניה כבה והיא אמרה: אתה רואה שאתה לא מקשיב? והתחילה לבכות.
 
יש מסביב שכנים, אמרתי ברוך, אולי ניכנס?
 
תלך מכאן, היא אמרה, כי זה כבר יותר מדי.
 
ואני לא אמרתי כלום, ורק ראיתי שהיא נותרה לעמוד גם כשלקחתי את המזוודה והתחלתי לצעוד במורד הרחוב.
 
במורד הרחוב עברתי להליכה מתונה כדי לא לעורר מהומה בקרב השכנים או בקרב עצמי, כי אם תתחולל מהומה כזאת לא יהיה אפשר לדמיין את היקפה ואת נזקיה הנלווים, ובעודי הולך במתינות עשיתי בראשי חשבון מהיר ואמרתי שבקצה אחד של הקיום אוכל לשוב על עקבותיי ולהתחנן על חיי ובקצה השני ייתכן שאפיל את עצמי מגג של בניין גבוה, ובין זה לבין זה יש את מה שעלול להתברר כחיים עצמם. וכיוון שהחיים זאת מחשבה גדולה מאוד, החלטתי שהדבר הנכון לעשות ברגע הזה ממש יהיה למצוא מקום שבו אוכל לשבת קצת בשקט ולחשוב, ורעיון מסוים שעלה בדעתי הסתמן כרעיון סביר, ושמחתי שהוא עלה, ושמתי פעמיי אל בית הקפה השכונתי — כי את הבית אולי לקחו וייתכן שגם את הרחוב, אבל לא חייבים להגזים במידת ההגירה או במידת המתינות הנדרשת ברגע הזה.
 
פסעתי פנימה עם המזוודה הבינונית, והמלצרית המקלפת אמרה: שלום סאקוּ, באת מוקדם היום, הכול בסדר? ועוד לפני שהספקתי לענות כבר הובילה אל הבר והושיבה מול הברמן המחייך של הצהריים, שהגיש זיתים שחורים בפנכה ואמר, תאכל תאכל, זה קלמטה וזה על חשבוננו. התיישבתי לי בנוחות על כיסא הבר הלא נוח והסתכלתי על הברמן של הצהריים ואז על צלוחית הזיתים, ולקחתי זית אחד ונגסתי ולעסתי ואז אמרתי: תודה רבה, טעים מאוד, באמת רמה גבוהה של זיתים, והנחתי את החרצן במאפרה בזמן שהוא מילא את הכוס כראוי לאדם העטוף ברחמיו. את הכוס רוקנתי בלגימה מהירה כדי לרכך את היום החד כתער, והוא סיפר בדיחה נדושה אבל קורעת ואז הביט במזוודה המסגירה ואמר שזה זמן טוב להזכיר את העניין הזה.
 
זמן טוב להזכיר את מה? שאלתי, והוא חייך ואמר שזה זמן טוב להזכיר שמזל שאנחנו חיים וגם בריאים, ברוך השם, ושבסך הכול בסדר.
 
באמת הכול בסדר?
 
באמת הכול בסדר, הוא אמר, אפילו שכלום לא מסתדר בסוף. רק צריך סבלנות.
 
ובדיוק כשהתחלתי לחשוב שהנה מצאתי מקום שבו אוכל להעביר את הזמן בתוגה מתבקשת, הוא הניח דף נייר לבן שרמז בעדינות שאם ארצה להמשיך ולשבת עליי לציית לכללים המקובלים. וכיוון שהיה לי ברור שגם ענייני הממון יגזלו תשומת לב בימים האלה שיבואו, הסכמתי עם עצמי בצער שכנראה הגיע הזמן לשלם את החוב שנצבר, לסיים את מלוא הזיתים השחורים בפנכה וללכת למצוא עניינים במקום אחר.
 
ועניינים במקום אחר היו בדיוק המוצר במחסור בצהריים שטופי השמש, שיקדה מעל רחובות העיר וצבעה אותם בגוון הצהבהב שהתאים לעונה החמה שבפתח. אבל למזלי היה זה יום שלישי, ואסור להקל ראש בכך שהיה מדובר דווקא ביום שלישי מכל ימות השבוע, כי ביום שלישי בשעה שמונה נפגשים החברים למשחק הפוקר בדירה של יוסי האמיתי, שנמצאת בעיר הראויה בהחלט הרצליה, שנמצאת רק מעט צפונית לעירי. ואל הפגישה אוכל להתקדם בקלות אם רק אשוחח עם החבר אלוש, שמקום מגוריו איננו מרוחק מהמקום שבו גרתי אני עד אותו בוקר. ואם כבר אשוחח אז אולי הוא יהיה פנוי, וככה נוכל להעביר את הזמן בבילוי משותף, כי קצת זמן איכות משותף בצהרי יום שלישי זה עניין חברי מהמעלה הראשונה לאור המציאות הקופחת.
 
אז התקשרתי ורמזתי דקות שאני ממש כמו הקיסר הרומאי ויטליוס, ששלט בממלכתו עד לרגע שבו הוצא להורג, כי התחלפה רוח התקופה וכי מרקורי נכנס באמו הפרוצה של הירח. אבל אלוש אמר שהוא מצטער מאוד לשמוע על האישה הטובה ושהוא יהיה עסוק עד הערב כי יש איזו עסקה שהוא מנסה לסגור.
 
אז מתוך הבנה הדדית של מצוקות החיים והצורך לבלות את הזמן בעניינים מסוימים ולא בעניינים אחרים, לפי סדר עדיפויות שמאפשר להספיק הכול במינימום טרחה, קבענו שבשעה הסמוכה לשעת המפגש אצל יוסי בהרצליה הוא יאסוף אותי מהמקום הסמוך למקום שהיה מקום מגוריי.
 
ומכיוון שאני מתאר את קצב התפתחות הנסיבות לפי הסדר שבו הן התפתחו, ומכיוון שאני עדיין לא מעז לתאר דברים גדולים ועצומים שקרו לי בימים שיבואו לאחר מכן, אז ברור שלא נותר לי אז אלא ללכת ברחוב עם המזוודה הבינונית. ולאחר שחשבתי על זה קצת אמרת לעצמי, הו, הנה בחוץ זורחת שמש הצהריים הטובה, מדוע שלא אלך לכיוון הגינה הקרובה למקום שהיה מקום מגוריי, שדי קרוב אל המקום שממנו יצאתי עכשיו בסיומם של הזיתים שניתנו כמעט בחינם לאדם שעוד התלבט אם הוא מוכן לשלם?
 
אבל כמעט חינם זה לא ממש חינם, אלא רק כמעט חינם. ובאין ארוחות או שתייה חינם אלא רק כמעט בחינם, וזמן יש עדיין בשפע עד שיבוא אלוש, שמקום מגוריו איננו מרוחק מהמקום שבו גרתי אני עד הבוקר, וייקח אותי להרצליה, מה טוב יותר לגוף וגם לנפש מלשבת פרקדן, וממש בחינם, על ספסל של גן ציבורי פתוח לכול, שיכיל אותי על מזוודתי, הרחק מההמון הפוסע ברחוב המרכזי?
 
ומתוך היכרותי עם הרחובות הסמוכים ועם מיעוט הגינות, התלבטתי רגע בין השתיים האפשריות, וקיוויתי שהניסיון שצברתי בחיי יבוא לעזרתי בבחירה של הגינה הנכונה, בהיבטים של מיעוט הנוכחים וריבוי הצל. ומתוך הדבר שקרוי תחושת בטן אמרתי בלבי, אלך לגן דבורה, ובעצם בלי משים מצאתי את עצמי בגינה בעלת השם הלועזי "פורסט היל" ואפילו לא זכרתי כיצד חציתי את הכביש עד לגינה בעלת השם הלועזי, שהיא לא גבעה וגם לא ממש מיוערת.
 
ומצאתי ספסל מקומי רחב וריק, ואמרתי לעצמי ספסל יש בחסות המוניציפליה המקומית, וכבר דבר טוב יצא מתשלומי המיסים שפעם שילמתי. וצל יש לספסל וגם מתקן מים לרווחת הנזרקים מביתם, שסיפק זרם מים סביר, ותחושת רווחה מילאה אותי. הנחתי את המזוודה על הספסל לידי, שטפתי פנים ואמרתי, לא נורא, לא נורא, שתלך להזדיין רוח התקופה, כי מי יכול לעקוב אחרי כל משב. היו כבר ימים כאלה ויהיו עוד ימים כאלה ויש ימים ויש ימים, והעיקר זה לעבור את הימים האלה עד שיגיעו הימים האחרים, והתיישבתי על הספסל ליד המזוודה וחיכיתי.
 
וחיכיתי.
 
אבל ההמתנה לא התקדמה כלל, כי הזמן הערמומי בחר להשתהות דווקא על ספסל בגינה המקומית, שהיא לחלוטין מוניציפלית לרווחת התושבים, כלומר היא לא של אבא שלך. כי עברו הילדים ועברו האמהות, ואף על פי שניסיתי לעטות ארשת פנים רגילה ולהעמיד פנים, כבר לא יכולתי לעשות זאת, משום שלרגעים שבהם מתחלפת רוח התקופה לרוח שאיני תופס עדיין את היקפה יש נטייה, שלא לומר הכרח, לחצות אותך עד למעמקיך ולייתר כל מחשבה אחרת, כמו מתי כבר תסתפר ואם זכרת לשלם חשבון חשמל, ובעיקר אם נראית לבריות כמו אדם מאושר משום שבאמת היית או שמא רק העמדת פנים.

עוד על הספר

רוח התקופה דודו גואטה
1
 
 
הכול התחיל בבוקר יום שלישי שגרתי של תחילת העונה החמה, כי אז נעמדה האישה הטובה באמצע הרחוב ואל חלל האוויר נידבה את כל קורותיי בעת האחרונה, כאילו הייתי איזה קיסר רומאי בשם ויטליוס בפרשנות שהס מלהזכיר. ואם כבר להזכיר, אז בוודאי שלא לפרט. ואני, מה כבר עשיתי? מה כבר עשיתי?
 
למה נעמדת באמצע הרחוב ולמה את מנדבת אל חלל האוויר את כל קורותיי בעת האחרונה, שאלתי את האישה הטובה. הרי לפי המקובל ברוח התקופה, דיבורים כאלה מוטב שנדבר רק בתוך הבית פנימה.
 
בדיוק התחלפה רוח התקופה, אמרה האישה הטובה, וברוח התקופה שמתחילה עכשיו אני יכולה לנדב את כל קורותיך, כאילו היית הקיסר הרומאי שהזכרת קודם, ואתה יודע מה היה סופו, איפה שמתחשק לי, ובכלל מה שחשוב עכשיו זה לא איפה אני עומדת, אלא זה שתקשיב. כי אתה אף פעם לא מקשיב.
 
תמיד אני מקשיב, אמרתי, אבל מה כבר עשיתי?
 
ואז השתרר שקט, והאור בפניה כבה והיא אמרה: אתה רואה שאתה לא מקשיב? והתחילה לבכות.
 
יש מסביב שכנים, אמרתי ברוך, אולי ניכנס?
 
תלך מכאן, היא אמרה, כי זה כבר יותר מדי.
 
ואני לא אמרתי כלום, ורק ראיתי שהיא נותרה לעמוד גם כשלקחתי את המזוודה והתחלתי לצעוד במורד הרחוב.
 
במורד הרחוב עברתי להליכה מתונה כדי לא לעורר מהומה בקרב השכנים או בקרב עצמי, כי אם תתחולל מהומה כזאת לא יהיה אפשר לדמיין את היקפה ואת נזקיה הנלווים, ובעודי הולך במתינות עשיתי בראשי חשבון מהיר ואמרתי שבקצה אחד של הקיום אוכל לשוב על עקבותיי ולהתחנן על חיי ובקצה השני ייתכן שאפיל את עצמי מגג של בניין גבוה, ובין זה לבין זה יש את מה שעלול להתברר כחיים עצמם. וכיוון שהחיים זאת מחשבה גדולה מאוד, החלטתי שהדבר הנכון לעשות ברגע הזה ממש יהיה למצוא מקום שבו אוכל לשבת קצת בשקט ולחשוב, ורעיון מסוים שעלה בדעתי הסתמן כרעיון סביר, ושמחתי שהוא עלה, ושמתי פעמיי אל בית הקפה השכונתי — כי את הבית אולי לקחו וייתכן שגם את הרחוב, אבל לא חייבים להגזים במידת ההגירה או במידת המתינות הנדרשת ברגע הזה.
 
פסעתי פנימה עם המזוודה הבינונית, והמלצרית המקלפת אמרה: שלום סאקוּ, באת מוקדם היום, הכול בסדר? ועוד לפני שהספקתי לענות כבר הובילה אל הבר והושיבה מול הברמן המחייך של הצהריים, שהגיש זיתים שחורים בפנכה ואמר, תאכל תאכל, זה קלמטה וזה על חשבוננו. התיישבתי לי בנוחות על כיסא הבר הלא נוח והסתכלתי על הברמן של הצהריים ואז על צלוחית הזיתים, ולקחתי זית אחד ונגסתי ולעסתי ואז אמרתי: תודה רבה, טעים מאוד, באמת רמה גבוהה של זיתים, והנחתי את החרצן במאפרה בזמן שהוא מילא את הכוס כראוי לאדם העטוף ברחמיו. את הכוס רוקנתי בלגימה מהירה כדי לרכך את היום החד כתער, והוא סיפר בדיחה נדושה אבל קורעת ואז הביט במזוודה המסגירה ואמר שזה זמן טוב להזכיר את העניין הזה.
 
זמן טוב להזכיר את מה? שאלתי, והוא חייך ואמר שזה זמן טוב להזכיר שמזל שאנחנו חיים וגם בריאים, ברוך השם, ושבסך הכול בסדר.
 
באמת הכול בסדר?
 
באמת הכול בסדר, הוא אמר, אפילו שכלום לא מסתדר בסוף. רק צריך סבלנות.
 
ובדיוק כשהתחלתי לחשוב שהנה מצאתי מקום שבו אוכל להעביר את הזמן בתוגה מתבקשת, הוא הניח דף נייר לבן שרמז בעדינות שאם ארצה להמשיך ולשבת עליי לציית לכללים המקובלים. וכיוון שהיה לי ברור שגם ענייני הממון יגזלו תשומת לב בימים האלה שיבואו, הסכמתי עם עצמי בצער שכנראה הגיע הזמן לשלם את החוב שנצבר, לסיים את מלוא הזיתים השחורים בפנכה וללכת למצוא עניינים במקום אחר.
 
ועניינים במקום אחר היו בדיוק המוצר במחסור בצהריים שטופי השמש, שיקדה מעל רחובות העיר וצבעה אותם בגוון הצהבהב שהתאים לעונה החמה שבפתח. אבל למזלי היה זה יום שלישי, ואסור להקל ראש בכך שהיה מדובר דווקא ביום שלישי מכל ימות השבוע, כי ביום שלישי בשעה שמונה נפגשים החברים למשחק הפוקר בדירה של יוסי האמיתי, שנמצאת בעיר הראויה בהחלט הרצליה, שנמצאת רק מעט צפונית לעירי. ואל הפגישה אוכל להתקדם בקלות אם רק אשוחח עם החבר אלוש, שמקום מגוריו איננו מרוחק מהמקום שבו גרתי אני עד אותו בוקר. ואם כבר אשוחח אז אולי הוא יהיה פנוי, וככה נוכל להעביר את הזמן בבילוי משותף, כי קצת זמן איכות משותף בצהרי יום שלישי זה עניין חברי מהמעלה הראשונה לאור המציאות הקופחת.
 
אז התקשרתי ורמזתי דקות שאני ממש כמו הקיסר הרומאי ויטליוס, ששלט בממלכתו עד לרגע שבו הוצא להורג, כי התחלפה רוח התקופה וכי מרקורי נכנס באמו הפרוצה של הירח. אבל אלוש אמר שהוא מצטער מאוד לשמוע על האישה הטובה ושהוא יהיה עסוק עד הערב כי יש איזו עסקה שהוא מנסה לסגור.
 
אז מתוך הבנה הדדית של מצוקות החיים והצורך לבלות את הזמן בעניינים מסוימים ולא בעניינים אחרים, לפי סדר עדיפויות שמאפשר להספיק הכול במינימום טרחה, קבענו שבשעה הסמוכה לשעת המפגש אצל יוסי בהרצליה הוא יאסוף אותי מהמקום הסמוך למקום שהיה מקום מגוריי.
 
ומכיוון שאני מתאר את קצב התפתחות הנסיבות לפי הסדר שבו הן התפתחו, ומכיוון שאני עדיין לא מעז לתאר דברים גדולים ועצומים שקרו לי בימים שיבואו לאחר מכן, אז ברור שלא נותר לי אז אלא ללכת ברחוב עם המזוודה הבינונית. ולאחר שחשבתי על זה קצת אמרת לעצמי, הו, הנה בחוץ זורחת שמש הצהריים הטובה, מדוע שלא אלך לכיוון הגינה הקרובה למקום שהיה מקום מגוריי, שדי קרוב אל המקום שממנו יצאתי עכשיו בסיומם של הזיתים שניתנו כמעט בחינם לאדם שעוד התלבט אם הוא מוכן לשלם?
 
אבל כמעט חינם זה לא ממש חינם, אלא רק כמעט חינם. ובאין ארוחות או שתייה חינם אלא רק כמעט בחינם, וזמן יש עדיין בשפע עד שיבוא אלוש, שמקום מגוריו איננו מרוחק מהמקום שבו גרתי אני עד הבוקר, וייקח אותי להרצליה, מה טוב יותר לגוף וגם לנפש מלשבת פרקדן, וממש בחינם, על ספסל של גן ציבורי פתוח לכול, שיכיל אותי על מזוודתי, הרחק מההמון הפוסע ברחוב המרכזי?
 
ומתוך היכרותי עם הרחובות הסמוכים ועם מיעוט הגינות, התלבטתי רגע בין השתיים האפשריות, וקיוויתי שהניסיון שצברתי בחיי יבוא לעזרתי בבחירה של הגינה הנכונה, בהיבטים של מיעוט הנוכחים וריבוי הצל. ומתוך הדבר שקרוי תחושת בטן אמרתי בלבי, אלך לגן דבורה, ובעצם בלי משים מצאתי את עצמי בגינה בעלת השם הלועזי "פורסט היל" ואפילו לא זכרתי כיצד חציתי את הכביש עד לגינה בעלת השם הלועזי, שהיא לא גבעה וגם לא ממש מיוערת.
 
ומצאתי ספסל מקומי רחב וריק, ואמרתי לעצמי ספסל יש בחסות המוניציפליה המקומית, וכבר דבר טוב יצא מתשלומי המיסים שפעם שילמתי. וצל יש לספסל וגם מתקן מים לרווחת הנזרקים מביתם, שסיפק זרם מים סביר, ותחושת רווחה מילאה אותי. הנחתי את המזוודה על הספסל לידי, שטפתי פנים ואמרתי, לא נורא, לא נורא, שתלך להזדיין רוח התקופה, כי מי יכול לעקוב אחרי כל משב. היו כבר ימים כאלה ויהיו עוד ימים כאלה ויש ימים ויש ימים, והעיקר זה לעבור את הימים האלה עד שיגיעו הימים האחרים, והתיישבתי על הספסל ליד המזוודה וחיכיתי.
 
וחיכיתי.
 
אבל ההמתנה לא התקדמה כלל, כי הזמן הערמומי בחר להשתהות דווקא על ספסל בגינה המקומית, שהיא לחלוטין מוניציפלית לרווחת התושבים, כלומר היא לא של אבא שלך. כי עברו הילדים ועברו האמהות, ואף על פי שניסיתי לעטות ארשת פנים רגילה ולהעמיד פנים, כבר לא יכולתי לעשות זאת, משום שלרגעים שבהם מתחלפת רוח התקופה לרוח שאיני תופס עדיין את היקפה יש נטייה, שלא לומר הכרח, לחצות אותך עד למעמקיך ולייתר כל מחשבה אחרת, כמו מתי כבר תסתפר ואם זכרת לשלם חשבון חשמל, ובעיקר אם נראית לבריות כמו אדם מאושר משום שבאמת היית או שמא רק העמדת פנים.