יש אמת באגדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יש אמת באגדות
הוספה למועדפים

יש אמת באגדות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

רופא שמסרב עדיין לצאת לפנסיה, אסף במשך שנותיו סיפורים מיוחדים רבים. מתוך סיפורים אלו הוא בחר את המעניינים והפיקנטים יותר, שמסתיימים  בדרך כלל עם "טוויסט" מפתיע ולפעמים גם עם מוסר השכל.  הספרון קצר,  כי בכאב,  נאלץ לוותר על הרבה סיפורים יפים שלא עברו את המסננת.
 
לקט הסיפורים הקצרים והאמיתיים נאגד בספר זה הכתוב בשפה קלילה ומדוברת, מלאת הומור ורגש, כל סיפור מושך לקרוא את הבא אחריו. הסיפורים מימי ילדותו בתל אביב וגם בילדותו בניגריה שם שהה עם הוריו.  סיפורים מימי לימודיו באיטליה, חוויותיו בצבא בתור רופא מוטס, ועבודתו בבתי חולים שונים בארץ. בנוסף חוויות עם סוף מפתיע מטיוליו באירופה בדרך כלל על אופנוע.
 
הספר נקרא בקלות ובסיומו נשאר חיוך ורצון לקרוא עוד.   
כרך ב' בינתיים מתבשל בראשו.

פרק ראשון

סיפור המסגר
 
 
בכדי להדגים איך המציאות והדמיון חבוקים יחדיו, אתחיל עם סיפור משפחתי מיתולוגי שגדלתי על ברכיו והתגאתי במורשתו. סיפור שהתרחש בשלהי מלחמת העולם הראשונה בכפר הקטן דאז שנקרא תל אביב.
 
אבי סבתי היה המסגר הראשון בתל אביב, אדם חזק, ובתמונות היחידות החומות ששרדו , נראות ידיו המשורגות גידים וורידים. למותר לציין שעבודה רבה לא היתה בימים ההם למסגר בנווה צדק, אנשים אפילו לא נעלו את הדלתות כי בד"כ לא היה מה לגנוב. אותו מסגר רב כח נאלץ לשפר את הכנסתו על ידי הופעות גבורה של קריעת שרשראות ניפוץ סלעים הרמת משקלות שישבו עליהם מתנדבים מבוהלים והיה מסוגל גם לקרוע ספרי טלפונים עבים אם אך היו אז כאלו בנמצא. באותה תקופה שלטו בארץ התורכים ועל זה ישנם סיפורים נלווים בהמשך.
 
באותה תקופה החלו לרחף בארץ גם מטוסים עם טייסים מאד אמיצים. שני מטוסים תורכים נחתו על חולות שפת הים, אחד המטוסים ניזוק בנחיתה בחול הרך, וכן הנסע שלו, שנראה כגלגלי אפניים, התעקם. הקצין התורכי שלח להביא את המסגר הכי טוב בתל אביב. אותו מסגר היה אבי סבתי או אם תרצו הסבא של אימי. הוא אכן היה הכי טוב, וגם היה היחיד. שאלו אותו אם הוא יכול לתקן והוא כנראה שכנע אותם שהוא מתמצא באוירונאוטיקה, בידיים חשופות וחזקות ישר את מה שנראה עקום, ואמר להם שהכל בסדר , המפתחות בפנים.
 
שני האמיצים המריאו אך אחד מהם, כנראה המתוקן לא הצליח לאסוף מהירות ונפל לים.
 
כל הצבא העותומני רץ אחרי המסגר המבועת שהיה כנראה גם קל רגליים והגיע לביתו לפניהם. בבית בני המשפחה פרשו את המחצלת שעליה ישנו בלילה, וגלגלו אותה עם המסגר בתוכה והעמידו אותה באלכסון בפינת החדר. התורכים המיוזעים הגיעו, ראו שהוא לא בבית והבטיחו לחזור. בלילה על קצות האצבעות, שני בניו הבוגרים אזרו כח ונשאו את המחצלת הכבדה מאד לנמל יפו ושם שיחדו, כמקובל, רב חובל שהעמיס על סיפונו את המחצלת ותכולתה וכן את שני הבנים שהיו בסכנת גיוס לצבא התורכי, והפליג במלוא הקיטור לכוון מצרים.
 
עכשיו הסיפור מתחיל...
 
מיודענו המסגר הצליח לברוח מזעם התורכים ולכן כעת אוכל לחשוף את שמו, יצחק אפטר.
 
מסגרינו רב התושיה והשרירים הצליח להגיע לארצות הברית שהצטרפה למלחמת העולם הראשונה. על פי הסיפור המשפחתי הוא הלך לעבוד במפעל גדול לחומרי נפץ ופצצות בעיר שיקאגו.
 
במפעל היה דוד שמשקלו כ 400 ק"ג שהיה מחובר אל הקיר, הדוד הכיל ניטרו גליצרין שהוא חומר נפיץ ביותר, הדוד העמוס החל להתנתק מחיבוריו לקיר ועמד לצנוח על הרצפה. ברור שאם היה צונח היו צריכים לשנות את המפה הטופוגרפית של צפון ארצות הברית ואולי אף להוסיף עוד אגם.
 
המסגר ושריריו שוב הראו תושיה , הוא נעמד מתחת לדוד, תמך בו במאמצים כבירים וכך הדוד ירד לאט יותר ולא התפוצץ. שיקאגו אמנם ניצלה אך גיבורנו נמחץ קשות מתחת לדוד והובהל מיוסר לבית חולים. רב העיר בא לבקרו לפני שעצם את עיניו לנצח וקיבל מידיו מעטפה עם מעט כסף שאסף, הרב שלח את הכסף לאשת המסגר וילדיו הרעבים בנווה צדק.
 
הסיפור מסתיים בלוויה מפוארת שמומנה על ידי עירית שיקאגו ובמצבה גדולה שעליה מתנוסס לתפארת נצח סיפור הגבורה.
 
עד כאן הסיפור המשפחתי שהיה לי למקור גאווה וסיפרתי אותו פעמים רבות כמעט בלי לשנות גירסה, מילה או פסיק.
 
בשנת 1985 באו מארה"ב קרובי משפחה גם הם צאצאי בניו של המסגר ושמעו ממני בשקיקה את הסיפור המפואר, ומכיוון שהם גם אמידים מאד וגם אמריקאים מאד, החליטו להשקיע מכספם ולחקור את הסיפור שבאמת דורש הנצחה.
 
בעזרת חברת חקירות ובילוש הם הגיעו לספרי ההגירה בנמל באי סטטון ושם מצאו אכן את שמו. החקירה שלהם המשיכה , לדאבוני, והם מצאו את בית המלון שבו גר בימים הראשונים בניו יורק. האמריקאים המסודרים מצאו גם במחסן המלון תיק שלו מ 1912 עם מסמכים שונים, תלושי מזון בבית תמחוי למהגרים ואישור שמסר בגדים למכבסה.
 
המחקר שוב לדאבוני המשיך והוביל את גיבורינו לבית חולים בניו יורק, שם אושפז עקב דלקת ריאות קשה, שם גיבורנו רב הכח נפטר גלמוד וכמעט חסר שם. כל סיפור הגבורה, האומץ והצלת העיר שיקאגו לא קרו ולא תועדו בשום מקום, הם המצאה של בעלי דמיון לאורך השנים.
 
כך סיפור אמיתי ומפואר נהרס לנצח בגלל עובדות לא מענינות. הייתי מעדיף שישאר סיפור חזק ויפה ומכובד ולעומתו התגלתה אמת לא מכובדת ולא מעניינת.
 
לא ידוע לי עד היום מי קישט את הסיפור המקורי וניפח אותו לממדים קולוסאלים, חשדות אמנם יש לי ואני אף מודה לבעל הדמיון שהעניק לי ולמשפחתי מספר שנים של גאווה ומורשת.
 
אולי בזכות הסיפור המנופח , אותו מסגר שמת בודד וחסר כל, כשכל העולם סביבו עדיין היה שחור לבן , לא שקע בתהום השיכחה. שמו חזר וצף וסופר אודותיו רבות במשך השנים וגם בספר זה.
 
התחלתי דוקא בסיפור זה כי הוא מתאים לרעיון של הספר של "סיפורים כמעט אמיתיים”.
 
 

עוד על הספר

יש אמת באגדות לונדנר יצחק
סיפור המסגר
 
 
בכדי להדגים איך המציאות והדמיון חבוקים יחדיו, אתחיל עם סיפור משפחתי מיתולוגי שגדלתי על ברכיו והתגאתי במורשתו. סיפור שהתרחש בשלהי מלחמת העולם הראשונה בכפר הקטן דאז שנקרא תל אביב.
 
אבי סבתי היה המסגר הראשון בתל אביב, אדם חזק, ובתמונות היחידות החומות ששרדו , נראות ידיו המשורגות גידים וורידים. למותר לציין שעבודה רבה לא היתה בימים ההם למסגר בנווה צדק, אנשים אפילו לא נעלו את הדלתות כי בד"כ לא היה מה לגנוב. אותו מסגר רב כח נאלץ לשפר את הכנסתו על ידי הופעות גבורה של קריעת שרשראות ניפוץ סלעים הרמת משקלות שישבו עליהם מתנדבים מבוהלים והיה מסוגל גם לקרוע ספרי טלפונים עבים אם אך היו אז כאלו בנמצא. באותה תקופה שלטו בארץ התורכים ועל זה ישנם סיפורים נלווים בהמשך.
 
באותה תקופה החלו לרחף בארץ גם מטוסים עם טייסים מאד אמיצים. שני מטוסים תורכים נחתו על חולות שפת הים, אחד המטוסים ניזוק בנחיתה בחול הרך, וכן הנסע שלו, שנראה כגלגלי אפניים, התעקם. הקצין התורכי שלח להביא את המסגר הכי טוב בתל אביב. אותו מסגר היה אבי סבתי או אם תרצו הסבא של אימי. הוא אכן היה הכי טוב, וגם היה היחיד. שאלו אותו אם הוא יכול לתקן והוא כנראה שכנע אותם שהוא מתמצא באוירונאוטיקה, בידיים חשופות וחזקות ישר את מה שנראה עקום, ואמר להם שהכל בסדר , המפתחות בפנים.
 
שני האמיצים המריאו אך אחד מהם, כנראה המתוקן לא הצליח לאסוף מהירות ונפל לים.
 
כל הצבא העותומני רץ אחרי המסגר המבועת שהיה כנראה גם קל רגליים והגיע לביתו לפניהם. בבית בני המשפחה פרשו את המחצלת שעליה ישנו בלילה, וגלגלו אותה עם המסגר בתוכה והעמידו אותה באלכסון בפינת החדר. התורכים המיוזעים הגיעו, ראו שהוא לא בבית והבטיחו לחזור. בלילה על קצות האצבעות, שני בניו הבוגרים אזרו כח ונשאו את המחצלת הכבדה מאד לנמל יפו ושם שיחדו, כמקובל, רב חובל שהעמיס על סיפונו את המחצלת ותכולתה וכן את שני הבנים שהיו בסכנת גיוס לצבא התורכי, והפליג במלוא הקיטור לכוון מצרים.
 
עכשיו הסיפור מתחיל...
 
מיודענו המסגר הצליח לברוח מזעם התורכים ולכן כעת אוכל לחשוף את שמו, יצחק אפטר.
 
מסגרינו רב התושיה והשרירים הצליח להגיע לארצות הברית שהצטרפה למלחמת העולם הראשונה. על פי הסיפור המשפחתי הוא הלך לעבוד במפעל גדול לחומרי נפץ ופצצות בעיר שיקאגו.
 
במפעל היה דוד שמשקלו כ 400 ק"ג שהיה מחובר אל הקיר, הדוד הכיל ניטרו גליצרין שהוא חומר נפיץ ביותר, הדוד העמוס החל להתנתק מחיבוריו לקיר ועמד לצנוח על הרצפה. ברור שאם היה צונח היו צריכים לשנות את המפה הטופוגרפית של צפון ארצות הברית ואולי אף להוסיף עוד אגם.
 
המסגר ושריריו שוב הראו תושיה , הוא נעמד מתחת לדוד, תמך בו במאמצים כבירים וכך הדוד ירד לאט יותר ולא התפוצץ. שיקאגו אמנם ניצלה אך גיבורנו נמחץ קשות מתחת לדוד והובהל מיוסר לבית חולים. רב העיר בא לבקרו לפני שעצם את עיניו לנצח וקיבל מידיו מעטפה עם מעט כסף שאסף, הרב שלח את הכסף לאשת המסגר וילדיו הרעבים בנווה צדק.
 
הסיפור מסתיים בלוויה מפוארת שמומנה על ידי עירית שיקאגו ובמצבה גדולה שעליה מתנוסס לתפארת נצח סיפור הגבורה.
 
עד כאן הסיפור המשפחתי שהיה לי למקור גאווה וסיפרתי אותו פעמים רבות כמעט בלי לשנות גירסה, מילה או פסיק.
 
בשנת 1985 באו מארה"ב קרובי משפחה גם הם צאצאי בניו של המסגר ושמעו ממני בשקיקה את הסיפור המפואר, ומכיוון שהם גם אמידים מאד וגם אמריקאים מאד, החליטו להשקיע מכספם ולחקור את הסיפור שבאמת דורש הנצחה.
 
בעזרת חברת חקירות ובילוש הם הגיעו לספרי ההגירה בנמל באי סטטון ושם מצאו אכן את שמו. החקירה שלהם המשיכה , לדאבוני, והם מצאו את בית המלון שבו גר בימים הראשונים בניו יורק. האמריקאים המסודרים מצאו גם במחסן המלון תיק שלו מ 1912 עם מסמכים שונים, תלושי מזון בבית תמחוי למהגרים ואישור שמסר בגדים למכבסה.
 
המחקר שוב לדאבוני המשיך והוביל את גיבורינו לבית חולים בניו יורק, שם אושפז עקב דלקת ריאות קשה, שם גיבורנו רב הכח נפטר גלמוד וכמעט חסר שם. כל סיפור הגבורה, האומץ והצלת העיר שיקאגו לא קרו ולא תועדו בשום מקום, הם המצאה של בעלי דמיון לאורך השנים.
 
כך סיפור אמיתי ומפואר נהרס לנצח בגלל עובדות לא מענינות. הייתי מעדיף שישאר סיפור חזק ויפה ומכובד ולעומתו התגלתה אמת לא מכובדת ולא מעניינת.
 
לא ידוע לי עד היום מי קישט את הסיפור המקורי וניפח אותו לממדים קולוסאלים, חשדות אמנם יש לי ואני אף מודה לבעל הדמיון שהעניק לי ולמשפחתי מספר שנים של גאווה ומורשת.
 
אולי בזכות הסיפור המנופח , אותו מסגר שמת בודד וחסר כל, כשכל העולם סביבו עדיין היה שחור לבן , לא שקע בתהום השיכחה. שמו חזר וצף וסופר אודותיו רבות במשך השנים וגם בספר זה.
 
התחלתי דוקא בסיפור זה כי הוא מתאים לרעיון של הספר של "סיפורים כמעט אמיתיים”.