מארז תילחמי עליי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז תילחמי עליי
הוספה למועדפים

מארז תילחמי עליי

4.2 כוכבים (52 דירוגים)

עוד על הספר

א. ל. ג’קסון היא הסופרת רבת המכר של הניו יורק טיימס ו-USA Today בז’אנר הרומנטיקה המודרנית. היא כותבת סיפורים רגשניים, סקסיים ומלאי לב, על גברים שבדרך כלל אוהבים להיות קצת רעים.
 
קראו את תובילי אותי הביתה, הרומן הסקסי ומחמם הלב השלישי בסדרת תילחמי עליי החדשה, שיצא באביב 2018.
 
אם היא לא כותבת, תמצאו אותה מבלה ליד הבריכה עם משפחתה, שותה קוקטיילים עם החברות, או כמובן, כשהאף שלה קבור באיזה ספר.

תקציר

*מארז שלושה ספרים עצמאיים בסדרת "תילחמי עליי"*

 

תילחמי עליי 1 - תראי לי את הדרך

 

הרומן הסקסי, המרתק והעצמאי הראשון בסדרת "תילחמי עליי" החדשה של הסופרת רבת המכר של יו-אס-איי טודאיי והניו-יורק טיימס, א. ל. ג'קסון.
 
רקס גאנר. מריר באותה מידה שהוא יפה.
הבעלים של חברת הבנייה הגדולה ביותר בגינגהאם לייקס נפגע פעם אחת יותר מדי.
אשתו, שהשאירה אותו לגדל את הבת שלהם לבד, היא המכה האחרונה שהאב החד-הורי הזה היה יכול לספוג. היחידה שהוא ירשה לה להיכנס אל ליבו היא בתו הקטנה.
 
ריינה דיין. פגיעה באותה מידה שהיא מפתה.
היא ברחה מגינגהאם לייקס כשהייתה בת שבע-עשרה. היא נשבעה לעצמה שהיא לעולם לא תחזור. אולם אז סבתא שלה מתה והשאירה לה כירושה את המזנון שהיא אהבה פעם.
 
כשרקס פוגש בשכנה החדשה שלו הוא יודע שהוא בצרות.
היא מדהימה ומתוקה וכל מה שהוא לא יכול לבטוח בו.
עד שהיא הופכת לדבר האחד שהוא לא יכול להתנגד לו.
נשיקה אחת מעיפה אותם לאקסטזה.
אבל בעיירה הקטנה אירועי העבר מוכרחים להתנגש.
 
כשהוא תפוס ברשת של שקרים, של בגידה ושל חוסר נאמנות, רקס חייב לבחור.
האם הוא יתחבא מאחורי החומות שלו או שיסתכן...
 
 
 
תילחמי עליי 2 - לכי אחריי
 
הרומן המפתה, הבלתי נשכח והעצמאי הבא בסדרת "תילחמי עליי" של הסופרת רבת המכר של יו-אס-איי טודאיי והניו-יורק טיימס, א. ל. ג'קסון.
 
קֵייל בריאנט. יהיר. מהמם. שולט.
רופא חדר המיון הזה נשוי לעבודה שלו. החטא היחיד שלו הוא סטוצים של לילה אחד ורומנים קצרצרים. הוא למד לפני הרבה מאוד זמן שלאהוב מישהי לא שווה את הסיכון.
 
הארלי הופ מאסטרסון. יפהפייה. אמיצה. מתוקה.
הבעלים של בית הקפה הקטן יודעת מה זה להילחם. היא מסובכת בגירושים אומללים, שמאיימים עליה להפסיד הכול.
 
כשקייל מקבל משרה חדשה לא רחוק מהחנות של הופ, הוא מתחיל לפקפק בכל חומה שהקים סביב ליבו.
הוא רוצה אותה כמו שלא רצה מישהי מעולם.
מגע בודד הוא אש.
נשיקה אחת, והוא מסתחרר עד אובדן שליטה.
אבל להיות איתה לא אפשרי ללא השלכות.
 
הופ מתכוננת לקרב של חייה. קרב שאף אחד מהם לא צפה.
עכשיו קייל מוכרח להחליט אם לאהוב אותה שווה לסכן את הכול.
היא תילחם עם כל מה שיש בה.
 
אבל לפעמים אפילו התקווה צריכה גיבור...
 
 
 
תילחמי עליי 3 - תובילי אותי הביתה
 
הרומן המותח, הסקסי והעצמאי על הזדמנות נוספת, שציפו לו בקוצר רוח, מאת הסופרת רבת המכר של יו-אס-איי טודאיי והניו-יורק טיימס, א. ל. ג'קסון.
 
לפני ארבע-עשרה שנה החיים שלי השתנו לתמיד. אחותי נעלמה.
באותו יום הייתי אנוכי.
באותו יום בחרתי בעצמי על פניה.
ובאותו יום, איבדתי הכול. כולל את ניקי וולטרס.
היא הבחורה שאהבתי כל החיים שלי.
היא מהממת. אכפתית. כל דבר שאי פעם רציתי ומנעתי מעצמי.
היא הייתה החברה הכי טובה של אחותי, ואני הרסתי כל סיכוי לשמור אותה.
 
כשמאיימים על הביטחון שלה, יש לי הזדמנות נוספת לעשות את הדבר הנכון.
אבל ברגע שהיא עוברת לגור אצלי, אני רוצה אותה בכל הצורות הלא נכונות.
כל מה שצריך הוא התחככות ביד שלה, ואני מאבד שליטה לגמרי.
האש בינינו רק מתלהטת עוד יותר.
אבל אף אחד מאיתנו לא צפה את מה שיגיע.
וזאת עלולה להיות ניקי וולטרס עצמה שתהרוס אותי בסוף.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
אלבמה
 
לפני אחת־עשרה שנים
 
 
גשם ניתך מהשמיים הכועסים, ומשבי רוח חזקים ייללו בין העצים, שהתנועעו בלילה השחור. בייסורים, רצתי, בטוחה שהלב שלי פועם חזק כמו הרעם שהרעיש בשמי המרומים.
 
נאנקתי, כשהרגל שלי החליקה על האדמה הבוצית והחלקלקה, ומעדתי קדימה, נוחתת בכוח על הידיים ועל הברכיים. זעקתי, לא בטוחה מאיפה הכאב מגיע – מהמוח או מהלב או מהבשר הקרוע שלי.
 
למה שהם יעשו לי את זה?
 
בכיתי אל האדמה, מוכת אבל ובגידה, לפני שהתרוממתי שוב על רגליי, מנסה למצוא חיכוך. היטלטלתי לעבר הבית, שהואר כמו שמש ואור ממש לצד הדרך. אחזתי את מעקה העץ והזזתי את עצמי קדימה, פתחתי לרווחה את הדלת, והתנודדתי פנימה.
 
ייבבתי בצער כשעצרתי כדי להתבונן בחדר. האובדן פגע בי קשה כמו הסופה שהשתוללה בחוץ.
 
למה שהם יעשו לי את זה? איך הם יכולים להיות אכזריים כל־כך?
 
זה שאב ממני את כל מה שהיה לי, אבל אילצתי את עצמי לזוז, יודעת שאני לא יכולה להישאר. הייתי מוכרחה לעזוב. הייתי מוכרחה להתרחק. חנקתי את הבכי, נאחזתי במעקה והרמתי את עצמי למעלה אל החדר שלי. צנחתי על הרצפה, כשהברכיים שלי מצופות בבוץ ובדם, ומשכתי את המזוודה שמתחת למיטה. קמתי מתנודדת על רגליי וניגשתי אל הארון.
 
כשדמעות מערפלות את הראייה שלי, תלשתי בגדים מהקולבים שלהם ודחפתי אותם למזוודה שהשלכתי על המיטה. תנועותיי נעשו יותר ויותר תזזיתיות עם כל בגד שקרעתי ממקומו. הדחף להימלט רק התחזק כשעברתי אל השידה. עקרתי מתוך מצוקה את המגירות ממסילותיהן והפכתי אותן, שופכת את כל מה שיכול להיכנס לתוך המזוודה.
 
בכל הזמן הזה נאבקתי כדי לרסן את היפחות שעלו לי בגרון. להשקיט אותן. להעמיד פנים שזה לא קרה. להעמיד פנים שאני לא חייבת לעשות את זה.
 
משכתי את הרוכסן באצבעות רועדות.
 
“ריינה, מה קורה?” הקול הישנוני ומלא הדאגה הכה בי מאחור.
 
עינויים הצליפו כמו חבטת שוט. עיניי נסגרו מייד, והמילים רעדו מתוך פי. “אני ממש מצטערת, סבתא, אבל אני חייבת ללכת.”
 
הרצפה חרקה מצעדיה של סבתא שלי. היא שאפה נשימה כשהקיפה אותי, המומה מהופעתי החבולה. “אלוהים הטוב, מה קרה לך?” קולה רעד. “מי פגע בך? תגידי לי, ריינה. מי פגע בך? אני לא אסבול את זה.”
 
נענעתי בראשי במרץ, מחפשת את השקר. “אף אחד. אני פשוט... אני לא יכולה להישאר בעיירה הדפוקה הזאת עוד שנייה יותר. אני הולכת למצוא את אימא.”
 
שנאתי את זה. את איך שהאזכור של אימא שלי גרם לפניה של סבתא שלי להתכווץ ביגון.
 
“מה זאת אומרת?”
 
“זאת אומרת שאני עוזבת.”
 
יד זקנה נשלחה לתפוס בזרועי. “אבל טקס הסיום ממש בחודש הבא. את חייבת לנאום את הנאום שלך. ללכת על הבמה עם הכובע והגלימה שלך. מעולם לא ראיתי מישהי מתרגשת כל־כך ממשהו בכל חיי. עכשיו את פשוט מתכוונת לעזוב? אם את לא יכולה לבטוח בי, את לא יכולה לבטוח באף אחד. ספרי לי מה קרה הלילה. יצאת מכאן שמחה כמו חרגול על גבעול, ועכשיו את לא עושה כלום חוץ מלפחד נורא.”
 
כשדמעות זולגות על לחיי המלוכלכות, אילצתי את עצמי להביט באישה שהייתה הכול עבורי. “את האדם היחיד שאני יכולה לבטוח בו, סבתא. בגלל זה אני חייבת ללכת. בואי נשאיר את זה ככה.”
 
צער חרץ תלמים בפניה הקשישות של סבתא שלי. “ריינה, אני לא אתן לך פשוט לצאת מכאן ככה.”
 
היא הושיטה יד וניגבה דמעה מתחת לעיניי. היא הטתה ברכות את ראשה הצידה, ואותו חיוך עדין שהיה לה כשהיא צפתה בי לפחות מיליון פעם, התגנב לזווית הפה שלה. “שלעולם לא תשכחי, אם את לא צוחקת, את בוכה. עכשיו, איזה מאלה את מעדיפה לעשות?” היא עצרה, ולא הצלחתי לענות לה. “תנגבי את הדמעות האלה, ובואי נחשוב על פתרון. בדיוק כמו שאנחנו עושות תמיד.”
 
עצבות גאתה כמו ישות בפני עצמה בחדר הקטנטן. אובדן. חרטה. כמו ההד של כל נשימת עידוד שסבתא שלי אי פעם לחשה באוזניי. “אני לא יכולה להישאר כאן, סבתא. בבקשה אל תבקשי שאישאר.”
 
סבתא שלי נרתעה מהתחינה הזו. התכופפתי במהירות כדי לנשק את לחיה בנשיקה ממושכת, שואפת את ניחוח הווניל והסוכר הנוכח תמיד, נועצת אותו בזיכרון.
 
משכתי את המזוודה שלי מהמיטה ופניתי אל הדלת.
 
סבתא הושיטה אליי יד מתחננת, קצות אצבעותיה מברישים לי את הזרוע, “ריינה, אל תלכי. בבקשה, אל תעזבי אותי ככה. שום דבר הוא לא כל-כך גרוע עד שאני לא אבין. עד שלא נצליח לתקן.”
 
לא האטתי. לא עניתי.
 
ברחתי.
 
ולא הבטתי לאחור.
א. ל. ג’קסון היא הסופרת רבת המכר של הניו יורק טיימס ו-USA Today בז’אנר הרומנטיקה המודרנית. היא כותבת סיפורים רגשניים, סקסיים ומלאי לב, על גברים שבדרך כלל אוהבים להיות קצת רעים.
 
קראו את תובילי אותי הביתה, הרומן הסקסי ומחמם הלב השלישי בסדרת תילחמי עליי החדשה, שיצא באביב 2018.
 
אם היא לא כותבת, תמצאו אותה מבלה ליד הבריכה עם משפחתה, שותה קוקטיילים עם החברות, או כמובן, כשהאף שלה קבור באיזה ספר.

עוד על המארז

מארז תילחמי עליי א. ל. ג'קסון
פרולוג
 
 
אלבמה
 
לפני אחת־עשרה שנים
 
 
גשם ניתך מהשמיים הכועסים, ומשבי רוח חזקים ייללו בין העצים, שהתנועעו בלילה השחור. בייסורים, רצתי, בטוחה שהלב שלי פועם חזק כמו הרעם שהרעיש בשמי המרומים.
 
נאנקתי, כשהרגל שלי החליקה על האדמה הבוצית והחלקלקה, ומעדתי קדימה, נוחתת בכוח על הידיים ועל הברכיים. זעקתי, לא בטוחה מאיפה הכאב מגיע – מהמוח או מהלב או מהבשר הקרוע שלי.
 
למה שהם יעשו לי את זה?
 
בכיתי אל האדמה, מוכת אבל ובגידה, לפני שהתרוממתי שוב על רגליי, מנסה למצוא חיכוך. היטלטלתי לעבר הבית, שהואר כמו שמש ואור ממש לצד הדרך. אחזתי את מעקה העץ והזזתי את עצמי קדימה, פתחתי לרווחה את הדלת, והתנודדתי פנימה.
 
ייבבתי בצער כשעצרתי כדי להתבונן בחדר. האובדן פגע בי קשה כמו הסופה שהשתוללה בחוץ.
 
למה שהם יעשו לי את זה? איך הם יכולים להיות אכזריים כל־כך?
 
זה שאב ממני את כל מה שהיה לי, אבל אילצתי את עצמי לזוז, יודעת שאני לא יכולה להישאר. הייתי מוכרחה לעזוב. הייתי מוכרחה להתרחק. חנקתי את הבכי, נאחזתי במעקה והרמתי את עצמי למעלה אל החדר שלי. צנחתי על הרצפה, כשהברכיים שלי מצופות בבוץ ובדם, ומשכתי את המזוודה שמתחת למיטה. קמתי מתנודדת על רגליי וניגשתי אל הארון.
 
כשדמעות מערפלות את הראייה שלי, תלשתי בגדים מהקולבים שלהם ודחפתי אותם למזוודה שהשלכתי על המיטה. תנועותיי נעשו יותר ויותר תזזיתיות עם כל בגד שקרעתי ממקומו. הדחף להימלט רק התחזק כשעברתי אל השידה. עקרתי מתוך מצוקה את המגירות ממסילותיהן והפכתי אותן, שופכת את כל מה שיכול להיכנס לתוך המזוודה.
 
בכל הזמן הזה נאבקתי כדי לרסן את היפחות שעלו לי בגרון. להשקיט אותן. להעמיד פנים שזה לא קרה. להעמיד פנים שאני לא חייבת לעשות את זה.
 
משכתי את הרוכסן באצבעות רועדות.
 
“ריינה, מה קורה?” הקול הישנוני ומלא הדאגה הכה בי מאחור.
 
עינויים הצליפו כמו חבטת שוט. עיניי נסגרו מייד, והמילים רעדו מתוך פי. “אני ממש מצטערת, סבתא, אבל אני חייבת ללכת.”
 
הרצפה חרקה מצעדיה של סבתא שלי. היא שאפה נשימה כשהקיפה אותי, המומה מהופעתי החבולה. “אלוהים הטוב, מה קרה לך?” קולה רעד. “מי פגע בך? תגידי לי, ריינה. מי פגע בך? אני לא אסבול את זה.”
 
נענעתי בראשי במרץ, מחפשת את השקר. “אף אחד. אני פשוט... אני לא יכולה להישאר בעיירה הדפוקה הזאת עוד שנייה יותר. אני הולכת למצוא את אימא.”
 
שנאתי את זה. את איך שהאזכור של אימא שלי גרם לפניה של סבתא שלי להתכווץ ביגון.
 
“מה זאת אומרת?”
 
“זאת אומרת שאני עוזבת.”
 
יד זקנה נשלחה לתפוס בזרועי. “אבל טקס הסיום ממש בחודש הבא. את חייבת לנאום את הנאום שלך. ללכת על הבמה עם הכובע והגלימה שלך. מעולם לא ראיתי מישהי מתרגשת כל־כך ממשהו בכל חיי. עכשיו את פשוט מתכוונת לעזוב? אם את לא יכולה לבטוח בי, את לא יכולה לבטוח באף אחד. ספרי לי מה קרה הלילה. יצאת מכאן שמחה כמו חרגול על גבעול, ועכשיו את לא עושה כלום חוץ מלפחד נורא.”
 
כשדמעות זולגות על לחיי המלוכלכות, אילצתי את עצמי להביט באישה שהייתה הכול עבורי. “את האדם היחיד שאני יכולה לבטוח בו, סבתא. בגלל זה אני חייבת ללכת. בואי נשאיר את זה ככה.”
 
צער חרץ תלמים בפניה הקשישות של סבתא שלי. “ריינה, אני לא אתן לך פשוט לצאת מכאן ככה.”
 
היא הושיטה יד וניגבה דמעה מתחת לעיניי. היא הטתה ברכות את ראשה הצידה, ואותו חיוך עדין שהיה לה כשהיא צפתה בי לפחות מיליון פעם, התגנב לזווית הפה שלה. “שלעולם לא תשכחי, אם את לא צוחקת, את בוכה. עכשיו, איזה מאלה את מעדיפה לעשות?” היא עצרה, ולא הצלחתי לענות לה. “תנגבי את הדמעות האלה, ובואי נחשוב על פתרון. בדיוק כמו שאנחנו עושות תמיד.”
 
עצבות גאתה כמו ישות בפני עצמה בחדר הקטנטן. אובדן. חרטה. כמו ההד של כל נשימת עידוד שסבתא שלי אי פעם לחשה באוזניי. “אני לא יכולה להישאר כאן, סבתא. בבקשה אל תבקשי שאישאר.”
 
סבתא שלי נרתעה מהתחינה הזו. התכופפתי במהירות כדי לנשק את לחיה בנשיקה ממושכת, שואפת את ניחוח הווניל והסוכר הנוכח תמיד, נועצת אותו בזיכרון.
 
משכתי את המזוודה שלי מהמיטה ופניתי אל הדלת.
 
סבתא הושיטה אליי יד מתחננת, קצות אצבעותיה מברישים לי את הזרוע, “ריינה, אל תלכי. בבקשה, אל תעזבי אותי ככה. שום דבר הוא לא כל-כך גרוע עד שאני לא אבין. עד שלא נצליח לתקן.”
 
לא האטתי. לא עניתי.
 
ברחתי.
 
ולא הבטתי לאחור.