תילחמי עליי 1 - תראי לי את הדרך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תילחמי עליי 1 - תראי לי את הדרך
מכר
אלפי
עותקים
תילחמי עליי 1 - תראי לי את הדרך
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

תילחמי עליי 1 - תראי לי את הדרך

4.1 כוכבים (76 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 441 עמ' מודפסים
א. ל. ג’קסון היא הסופרת רבת המכר של הניו יורק טיימס ו-USA Today בז’אנר הרומנטיקה המודרנית. היא כותבת סיפורים רגשניים, סקסיים ומלאי לב, על גברים שבדרך כלל אוהבים להיות קצת רעים.
 
קראו את תובילי אותי הביתה, הרומן הסקסי ומחמם הלב השלישי בסדרת תילחמי עליי החדשה, שיצא באביב 2018.
 
אם היא לא כותבת, תמצאו אותה מבלה ליד הבריכה עם משפחתה, שותה קוקטיילים עם החברות, או כמובן, כשהאף שלה קבור באיזה ספר.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

הרומן הסקסי, המרתק והעצמאי הראשון בסדרת "תילחמי עליי" החדשה של הסופרת רבת המכר של יו-אס-איי טודאיי והניו-יורק טיימס, א. ל. ג'קסון.
 
רקס גאנר. מריר באותה מידה שהוא יפה.
הבעלים של חברת הבנייה הגדולה ביותר בגינגהאם לייקס נפגע פעם אחת יותר מדי.
אשתו, שהשאירה אותו לגדל את הבת שלהם לבד, היא המכה האחרונה שהאב החד-הורי הזה היה יכול לספוג. היחידה שהוא ירשה לה להיכנס אל ליבו היא בתו הקטנה.
 
ריינה דיין. פגיעה באותה מידה שהיא מפתה.
היא ברחה מגינגהאם לייקס כשהייתה בת שבע-עשרה. היא נשבעה לעצמה שהיא לעולם לא תחזור. אולם אז סבתא שלה מתה והשאירה לה כירושה את המזנון שהיא אהבה פעם.
 
כשרקס פוגש בשכנה החדשה שלו הוא יודע שהוא בצרות.
היא מדהימה ומתוקה וכל מה שהוא לא יכול לבטוח בו.
עד שהיא הופכת לדבר האחד שהוא לא יכול להתנגד לו.
נשיקה אחת מעיפה אותם לאקסטזה.
אבל בעיירה הקטנה אירועי העבר מוכרחים להתנגש.
 
כשהוא תפוס ברשת של שקרים, של בגידה ושל חוסר נאמנות, רקס חייב לבחור.
האם הוא יתחבא מאחורי החומות שלו או שיסתכן...

פרק ראשון

פרולוג
 
 
אלבמה
 
לפני אחת־עשרה שנים
 
 
גשם ניתך מהשמיים הכועסים, ומשבי רוח חזקים ייללו בין העצים, שהתנועעו בלילה השחור. בייסורים, רצתי, בטוחה שהלב שלי פועם חזק כמו הרעם שהרעיש בשמי המרומים.
 
נאנקתי, כשהרגל שלי החליקה על האדמה הבוצית והחלקלקה, ומעדתי קדימה, נוחתת בכוח על הידיים ועל הברכיים. זעקתי, לא בטוחה מאיפה הכאב מגיע – מהמוח או מהלב או מהבשר הקרוע שלי.
 
למה שהם יעשו לי את זה?
 
בכיתי אל האדמה, מוכת אבל ובגידה, לפני שהתרוממתי שוב על רגליי, מנסה למצוא חיכוך. היטלטלתי לעבר הבית, שהואר כמו שמש ואור ממש לצד הדרך. אחזתי את מעקה העץ והזזתי את עצמי קדימה, פתחתי לרווחה את הדלת, והתנודדתי פנימה.
 
ייבבתי בצער כשעצרתי כדי להתבונן בחדר. האובדן פגע בי קשה כמו הסופה שהשתוללה בחוץ.
 
למה שהם יעשו לי את זה? איך הם יכולים להיות אכזריים כל־כך?
 
זה שאב ממני את כל מה שהיה לי, אבל אילצתי את עצמי לזוז, יודעת שאני לא יכולה להישאר. הייתי מוכרחה לעזוב. הייתי מוכרחה להתרחק. חנקתי את הבכי, נאחזתי במעקה והרמתי את עצמי למעלה אל החדר שלי. צנחתי על הרצפה, כשהברכיים שלי מצופות בבוץ ובדם, ומשכתי את המזוודה שמתחת למיטה. קמתי מתנודדת על רגליי וניגשתי אל הארון.
 
כשדמעות מערפלות את הראייה שלי, תלשתי בגדים מהקולבים שלהם ודחפתי אותם למזוודה שהשלכתי על המיטה. תנועותיי נעשו יותר ויותר תזזיתיות עם כל בגד שקרעתי ממקומו. הדחף להימלט רק התחזק כשעברתי אל השידה. עקרתי מתוך מצוקה את המגירות ממסילותיהן והפכתי אותן, שופכת את כל מה שיכול להיכנס לתוך המזוודה.
 
בכל הזמן הזה נאבקתי כדי לרסן את היפחות שעלו לי בגרון. להשקיט אותן. להעמיד פנים שזה לא קרה. להעמיד פנים שאני לא חייבת לעשות את זה.
 
משכתי את הרוכסן באצבעות רועדות.
 
“ריינה, מה קורה?” הקול הישנוני ומלא הדאגה הכה בי מאחור.
 
עינויים הצליפו כמו חבטת שוט. עיניי נסגרו מייד, והמילים רעדו מתוך פי. “אני ממש מצטערת, סבתא, אבל אני חייבת ללכת.”
 
הרצפה חרקה מצעדיה של סבתא שלי. היא שאפה נשימה כשהקיפה אותי, המומה מהופעתי החבולה. “אלוהים הטוב, מה קרה לך?” קולה רעד. “מי פגע בך? תגידי לי, ריינה. מי פגע בך? אני לא אסבול את זה.”
 
נענעתי בראשי במרץ, מחפשת את השקר. “אף אחד. אני פשוט... אני לא יכולה להישאר בעיירה הדפוקה הזאת עוד שנייה יותר. אני הולכת למצוא את אימא.”
 
שנאתי את זה. את איך שהאזכור של אימא שלי גרם לפניה של סבתא שלי להתכווץ ביגון.
 
“מה זאת אומרת?”
 
“זאת אומרת שאני עוזבת.”
 
יד זקנה נשלחה לתפוס בזרועי. “אבל טקס הסיום ממש בחודש הבא. את חייבת לנאום את הנאום שלך. ללכת על הבמה עם הכובע והגלימה שלך. מעולם לא ראיתי מישהי מתרגשת כל־כך ממשהו בכל חיי. עכשיו את פשוט מתכוונת לעזוב? אם את לא יכולה לבטוח בי, את לא יכולה לבטוח באף אחד. ספרי לי מה קרה הלילה. יצאת מכאן שמחה כמו חרגול על גבעול, ועכשיו את לא עושה כלום חוץ מלפחד נורא.”
 
כשדמעות זולגות על לחיי המלוכלכות, אילצתי את עצמי להביט באישה שהייתה הכול עבורי. “את האדם היחיד שאני יכולה לבטוח בו, סבתא. בגלל זה אני חייבת ללכת. בואי נשאיר את זה ככה.”
 
צער חרץ תלמים בפניה הקשישות של סבתא שלי. “ריינה, אני לא אתן לך פשוט לצאת מכאן ככה.”
 
היא הושיטה יד וניגבה דמעה מתחת לעיניי. היא הטתה ברכות את ראשה הצידה, ואותו חיוך עדין שהיה לה כשהיא צפתה בי לפחות מיליון פעם, התגנב לזווית הפה שלה. “שלעולם לא תשכחי, אם את לא צוחקת, את בוכה. עכשיו, איזה מאלה את מעדיפה לעשות?” היא עצרה, ולא הצלחתי לענות לה. “תנגבי את הדמעות האלה, ובואי נחשוב על פתרון. בדיוק כמו שאנחנו עושות תמיד.”
 
עצבות גאתה כמו ישות בפני עצמה בחדר הקטנטן. אובדן. חרטה. כמו ההד של כל נשימת עידוד שסבתא שלי אי פעם לחשה באוזניי. “אני לא יכולה להישאר כאן, סבתא. בבקשה אל תבקשי שאישאר.”
 
סבתא שלי נרתעה מהתחינה הזו. התכופפתי במהירות כדי לנשק את לחיה בנשיקה ממושכת, שואפת את ניחוח הווניל והסוכר הנוכח תמיד, נועצת אותו בזיכרון.
 
משכתי את המזוודה שלי מהמיטה ופניתי אל הדלת.
 
סבתא הושיטה אליי יד מתחננת, קצות אצבעותיה מברישים לי את הזרוע, “ריינה, אל תלכי. בבקשה, אל תעזבי אותי ככה. שום דבר הוא לא כל-כך גרוע עד שאני לא אבין. עד שלא נצליח לתקן.”
 
לא האטתי. לא עניתי.
 
ברחתי.
 
ולא הבטתי לאחור.
א. ל. ג’קסון היא הסופרת רבת המכר של הניו יורק טיימס ו-USA Today בז’אנר הרומנטיקה המודרנית. היא כותבת סיפורים רגשניים, סקסיים ומלאי לב, על גברים שבדרך כלל אוהבים להיות קצת רעים.
 
קראו את תובילי אותי הביתה, הרומן הסקסי ומחמם הלב השלישי בסדרת תילחמי עליי החדשה, שיצא באביב 2018.
 
אם היא לא כותבת, תמצאו אותה מבלה ליד הבריכה עם משפחתה, שותה קוקטיילים עם החברות, או כמובן, כשהאף שלה קבור באיזה ספר.

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 441 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תילחמי עליי 1 - תראי לי את הדרך א. ל. ג'קסון
פרולוג
 
 
אלבמה
 
לפני אחת־עשרה שנים
 
 
גשם ניתך מהשמיים הכועסים, ומשבי רוח חזקים ייללו בין העצים, שהתנועעו בלילה השחור. בייסורים, רצתי, בטוחה שהלב שלי פועם חזק כמו הרעם שהרעיש בשמי המרומים.
 
נאנקתי, כשהרגל שלי החליקה על האדמה הבוצית והחלקלקה, ומעדתי קדימה, נוחתת בכוח על הידיים ועל הברכיים. זעקתי, לא בטוחה מאיפה הכאב מגיע – מהמוח או מהלב או מהבשר הקרוע שלי.
 
למה שהם יעשו לי את זה?
 
בכיתי אל האדמה, מוכת אבל ובגידה, לפני שהתרוממתי שוב על רגליי, מנסה למצוא חיכוך. היטלטלתי לעבר הבית, שהואר כמו שמש ואור ממש לצד הדרך. אחזתי את מעקה העץ והזזתי את עצמי קדימה, פתחתי לרווחה את הדלת, והתנודדתי פנימה.
 
ייבבתי בצער כשעצרתי כדי להתבונן בחדר. האובדן פגע בי קשה כמו הסופה שהשתוללה בחוץ.
 
למה שהם יעשו לי את זה? איך הם יכולים להיות אכזריים כל־כך?
 
זה שאב ממני את כל מה שהיה לי, אבל אילצתי את עצמי לזוז, יודעת שאני לא יכולה להישאר. הייתי מוכרחה לעזוב. הייתי מוכרחה להתרחק. חנקתי את הבכי, נאחזתי במעקה והרמתי את עצמי למעלה אל החדר שלי. צנחתי על הרצפה, כשהברכיים שלי מצופות בבוץ ובדם, ומשכתי את המזוודה שמתחת למיטה. קמתי מתנודדת על רגליי וניגשתי אל הארון.
 
כשדמעות מערפלות את הראייה שלי, תלשתי בגדים מהקולבים שלהם ודחפתי אותם למזוודה שהשלכתי על המיטה. תנועותיי נעשו יותר ויותר תזזיתיות עם כל בגד שקרעתי ממקומו. הדחף להימלט רק התחזק כשעברתי אל השידה. עקרתי מתוך מצוקה את המגירות ממסילותיהן והפכתי אותן, שופכת את כל מה שיכול להיכנס לתוך המזוודה.
 
בכל הזמן הזה נאבקתי כדי לרסן את היפחות שעלו לי בגרון. להשקיט אותן. להעמיד פנים שזה לא קרה. להעמיד פנים שאני לא חייבת לעשות את זה.
 
משכתי את הרוכסן באצבעות רועדות.
 
“ריינה, מה קורה?” הקול הישנוני ומלא הדאגה הכה בי מאחור.
 
עינויים הצליפו כמו חבטת שוט. עיניי נסגרו מייד, והמילים רעדו מתוך פי. “אני ממש מצטערת, סבתא, אבל אני חייבת ללכת.”
 
הרצפה חרקה מצעדיה של סבתא שלי. היא שאפה נשימה כשהקיפה אותי, המומה מהופעתי החבולה. “אלוהים הטוב, מה קרה לך?” קולה רעד. “מי פגע בך? תגידי לי, ריינה. מי פגע בך? אני לא אסבול את זה.”
 
נענעתי בראשי במרץ, מחפשת את השקר. “אף אחד. אני פשוט... אני לא יכולה להישאר בעיירה הדפוקה הזאת עוד שנייה יותר. אני הולכת למצוא את אימא.”
 
שנאתי את זה. את איך שהאזכור של אימא שלי גרם לפניה של סבתא שלי להתכווץ ביגון.
 
“מה זאת אומרת?”
 
“זאת אומרת שאני עוזבת.”
 
יד זקנה נשלחה לתפוס בזרועי. “אבל טקס הסיום ממש בחודש הבא. את חייבת לנאום את הנאום שלך. ללכת על הבמה עם הכובע והגלימה שלך. מעולם לא ראיתי מישהי מתרגשת כל־כך ממשהו בכל חיי. עכשיו את פשוט מתכוונת לעזוב? אם את לא יכולה לבטוח בי, את לא יכולה לבטוח באף אחד. ספרי לי מה קרה הלילה. יצאת מכאן שמחה כמו חרגול על גבעול, ועכשיו את לא עושה כלום חוץ מלפחד נורא.”
 
כשדמעות זולגות על לחיי המלוכלכות, אילצתי את עצמי להביט באישה שהייתה הכול עבורי. “את האדם היחיד שאני יכולה לבטוח בו, סבתא. בגלל זה אני חייבת ללכת. בואי נשאיר את זה ככה.”
 
צער חרץ תלמים בפניה הקשישות של סבתא שלי. “ריינה, אני לא אתן לך פשוט לצאת מכאן ככה.”
 
היא הושיטה יד וניגבה דמעה מתחת לעיניי. היא הטתה ברכות את ראשה הצידה, ואותו חיוך עדין שהיה לה כשהיא צפתה בי לפחות מיליון פעם, התגנב לזווית הפה שלה. “שלעולם לא תשכחי, אם את לא צוחקת, את בוכה. עכשיו, איזה מאלה את מעדיפה לעשות?” היא עצרה, ולא הצלחתי לענות לה. “תנגבי את הדמעות האלה, ובואי נחשוב על פתרון. בדיוק כמו שאנחנו עושות תמיד.”
 
עצבות גאתה כמו ישות בפני עצמה בחדר הקטנטן. אובדן. חרטה. כמו ההד של כל נשימת עידוד שסבתא שלי אי פעם לחשה באוזניי. “אני לא יכולה להישאר כאן, סבתא. בבקשה אל תבקשי שאישאר.”
 
סבתא שלי נרתעה מהתחינה הזו. התכופפתי במהירות כדי לנשק את לחיה בנשיקה ממושכת, שואפת את ניחוח הווניל והסוכר הנוכח תמיד, נועצת אותו בזיכרון.
 
משכתי את המזוודה שלי מהמיטה ופניתי אל הדלת.
 
סבתא הושיטה אליי יד מתחננת, קצות אצבעותיה מברישים לי את הזרוע, “ריינה, אל תלכי. בבקשה, אל תעזבי אותי ככה. שום דבר הוא לא כל-כך גרוע עד שאני לא אבין. עד שלא נצליח לתקן.”
 
לא האטתי. לא עניתי.
 
ברחתי.
 
ולא הבטתי לאחור.