להסתיר את היופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להסתיר את היופי
מכר
מאות
עותקים
להסתיר את היופי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

להסתיר את היופי

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לאחר שגדלה עם אימא שסחרה במראה שלה, רואת החשבון המכופתרת, קייט ווטסון, נחושה שיכבדו אותה בשל מוחה ולא בשל יופייה. אך לעבוד לצידו של הבוס המיליארדר הידוע לשמצה, אלסנדרו פרדה, מערער אותה לגמרי.
 
אלסנדרו מוקסם מקייט הבתולית. הוא רגיל לנשים שמתהדרות לפניו בחמוקיהן ולא מנסות להסתיר אותם. הוא יתענג על האתגר המרענן להוציא לחופשי את הר הגעש של החושניות שהוא מרגיש שקיימת בתוכה.
 
אך הוא לא מוכן למה שקורה כשלילה מענג אחד לא מספיק כלל...

פרק ראשון

1
 
יום שישי. סוף חודש יולי. השעה שש וחצי בערב...
והיכן אני? חשבה קייט. עדיין במשרד. היא הייתה האדם האחרון שנשאר במשרד, יושבת ליד שולחנה, כשהמחשב מהבהב מולה וטורי רווח והפסד תופסים את תשומת ליבה. לא תשומת לב מיידית – שום דבר שלא יכול לחכות לבוקר יום שני הקרוב – אך... 
היא נאנחה ונשענה אחורנית, מרפה את הקשרים בכתפיה, ולכמה רגעים הרשתה לעצמה לשקוע במחשבות. 
היא הייתה בת עשרים-ושבע והיא ידעה היכן היה עליה להיות כעת – וזה לא היה במשרד. גם אם זה משרד נחמד מאוד, בבניין נחמד מאוד, בלב ליבה של לונדון היוקרתית. 
למעשה היה עליה להיות בכל מקום אחר פרט לכאן. 
היא הייתה אמורה להיות אי שם בחוץ, נהנית, מבלה בהייד פארק עם חברים, שותה יין ומתענגת על הקיץ הארוך והחם. או לעשות ברביקיו בגינה אחורית היכן שהוא. או שאולי רק לשבת בבית, עם קצת מוסיקה ברקע ובן זוג שישוחח איתה על היום שלו וישאל על יומה. 
היא מצמצה ותמונת האפשרויות נעלמה. מאז שעברה ללונדון לפני ארבע שנים, היא יכלה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר החברים הקרובים שהצליחה ליצור לעצמה, ומאז שהוסמכה לרואת חשבון והצטרפה לחברה לפני שנה וחצי, לא נוספו לרשימה זו עוד חברים.
מכרים, כן... אך חברים? לא. היא פשוט לא הייתה בחורה חברותית, עליזה ותוססת שיצרה חברים בקלות ושהייתה תמיד חלק מקבוצה. היא ידעה זאת, ולעיתים נדירות חשבה על כך – פרט ל... טוב... זה היה יום שישי, ובחוץ השמש הלוהטת הפכה לחום נעים, ובשאר העולם אנשים בגילה יצאו לבלות. בהייד פארק. או בגינות אחוריות, עושים ברביקיו...
היא הביטה בדלת משרדה ושורת השולחנות הריקים לעגה לה, מאשימה, מצביעה על פגמיה.
היא מיהרה לעשות רשימה במוחה של כל היתרונות הנהדרים של חייה.
הייתה לה עבודה נהדרת באחת מהחברות היוקרתיות במדינה. המשרד שלה היה הישג מכובד לגילה. דירתה הקטנה הייתה באזור נחמד במערב לונדון. לכמה נערות בגילה הייתה ממש דירה משלהן? בלונדון? כן, הייתה לה משכנתה, אך עדיין...
היא הצליחה יפה.
ייתכן שלא תצליח להימלט מעברה. אך היא יכולה לקבור אותו כה עמוק שלא ישפיע עליה יותר.
אך היא הייתה כאן, בעבודה, לבדה, בערב ליל שישי, בעשרים ושישה ליולי...
מה זה אומר?
היא התכופפה לעבר המסך והחליטה לעבוד עוד חצי שעה לפני שתחזור לדירתה הריקה.
למרבה המזל, היא שקעה במספרים המביטים בה ובקושי הייתה מודעת לצלצול המרוחק של המעלית ולקול הצעדים שהתקרבו לחדר המשרד הפתוח שבו ישבו המזכירות והמתמחים, ואז המשיכו הלאה, לכיוון משרדה.
היא מצמצה מול המסך ולא הייתה מודעת לדמות הגבוהה והכהה שהאירה ליד הדלת עד שהוא דיבר, ואז היא קפצה, ולכמה רגעים חסרי זהירות היא לא הייתה האישה הרגועה וקרת הרוח שהייתה בדרך כלל.
נדמה היה שלאלסנדרו פרדה הייתה תמיד השפעה כזו עליה.
היה משהו לגבי הגבר הזה... וזה היה יותר – הרבה יותר – מאשר העובדה שהוא היה הבעלים של החברה... החברה הגדולה הזו שהיו חברות-בת רבות תחת מטרייתה.
היה משהו לגביו... הוא היה פשוט גדול יותר מהחיים, ולא באורח מנחם, כמו חיבוק של דוב.
"אדוני... מר פרדה... איך אוכל לעזור לך?" קייט קפצה על רגליה, מחליקה את חצאיתה האפורה והמסודרת ביד אחת, מסדרת את פקעת שערה בעורפה ביד השנייה – לא שהייתה זקוקה לסידור.
אלסנדרו, שנשען בתמימות על משקוף הדלת, נכנס בנחת למשרדה, שהיה האזור המואר היחיד בקומה זו בחברה שלו.
"את יכולה להתחיל בזה שתשבי בחזרה, קייט. כשאקבל מעמד מלכותי, תוכלי לקום על רגלייך כשאני נכנס לחדר. עד אז אין צורך בכך."
קייט העלתה חיוך מנומס על שפתיה והתיישבה. ייתכן שאלסנדרו פרדה היה חתיך מהמם – רזה וגבוה ועורו בצבע ברונזה, נוטף סקסיות מסוכנת – אך לא היה בו דבר שהיא מצאה בו מושך.
אנשים רבים מדי חשו יראת כבוד למול חוכמתו. נשים רבות מדי התעלפו לרגליו, כמו עלמות מעוררות רחמים במצוקתן. הוא היה יהיר מדי, לטובתו שלו. הוא היה הגבר שהיה לו הכול, והוא היה מודע לכך בהחלט.
אך מאחר שהוא היה הבעלים של האדמה שעליה היא דרכה, מילולית, לא הייתה לה ברירה אלא לחייך, לחייך ולחייך, ולקוות שהוא לא יראה את מה שמתחת לחיוך.
"ואין צורך לקרוא לי אדוני בכל פעם שאת פונה אליי. האם לא אמרתי לך את זה בעבר?"
עיניים כהות כלילה נטו לכיוונה ובחנו בעצלות את הפנים הקרירות והחיוורות שלא עלה בהן חיוך בכל הזמן שעבדה בחברתו. לפחות לא בנוכחותו. 
"כן, אמרת... אה..."
"אלסנדרו... השם הוא אלסנדרו. זו חברה משפחתית – אני אוהב לשמור על חוסר רשמיות עם המועסקים שלי..."
הוא סב כדי לשבת על קצה שולחנה, וקייט נשענה בכיסאה אוטומטית. 
ממש חברה משפחתית, חשבה בציניות. משפחה שגדלה לאלפים ומתפרשת לארבע קצוות תבל. משפחה גדולה.
"מה אוכל לעשות בשבילך, אלסנדרו?"
"למעשה באתי כדי להשאיר כמה מסמכים עבור קייפ. היכן הוא? ומדוע את היחידה שמתפקדת כאן? היכן שאר צוות החשבונאות?"
"השעה שש וחצי... אה... אלסנדרו... הם הלכו לפני זמן מה..."
אלסנדרו בדק את שעונו והזדעף. "את צודקת. לא שזה מוגזם לצפות שלפחות כמה מאנשי הצוות שמתוגמל היטב עשויים להיות כאן. עובדים." הוא הביט בה, עיניו מצטמצמות. "אז מה את עדיין עושה כאן?"
"היו לי כמה דוחות לסיים לפני שאלך. זה זמן טוב. פרודוקטיבי... אחרי שכולם הלכו..."
אלסנדרו בחן אותה, ראשו נוטה לצד.
מה היה באישה הזאת? היו לו כמה התנהלויות איתה בחודשים האחרונים. היא הייתה עובדת חרוצה, שקדנית, וסומנה על ידי ג'ורג' קייפ. הוא בהחלט לא היה מסוגל למצוא פגם במהירות מחשבתה. ללא ספק היה לה כישרון מיוחד להתעלם מהטפל ולמצוא את מקור הבעיות – דבר שלא היה קל בזירה המייגעת של התחום הפיננסי.
הכול בה היה מקצועי, אך משהו היה חסר.
העיניים הקרירות והירוקות היו זהירות, הפה המלא קפוץ תמיד ומנומס, שערה תמיד במקומו.
עיניו שוטטו מטה, בוחנות את הגוף שהיה מוסתר היטב מתחת לחולצה לבנה ארוכת שרוולים מוקפדת, אזוקה בפרקי ידיה, וכפתוריה רכוסים עד צוואר.
בחוץ נסקו מעלות החום בשלושת השבועות האחרונים – אך לעולם לא תנחש, בהביטך בה, שקיץ שולט מחוץ לקירות המשרד. הוא יתערב על כל כספו שהיא עטוית גרבונים.
הוא, באופן אישי, פרח במחיצת נשים סקסיות שהתהדרו בנכסיהן, על כן הופעתה הרצינית והקפדנית של מיס ווטסון מעולם לא הפסיקה לסקרן אותו.
בפעם הקודמת שבה עבד איתה – לכמה ימים, בסוגיית מיסים מסובכת שנראה שהיא הצליחה להתמודד איתה טוב יותר מהבוס שלה, ג'ורג' קייפ, שהיה לאחרונה בעננים – הוא ניסה לגלות עליה מעט יותר. הוא שאל אותה כמה שאלות על מה שעשתה מחוץ לעבודתה... תחביביה, עיסוקיה. שיחת חולין מנומסת ששוחחו בהפסקת האוכל.
רוב הנשים הגיבו לכל עניין שהראה בהן בכך שנפתחו לפניו. הן לא יכלו לחכות כדי לספר לו הכול על עצמן. הן פרחו כשהביט בהן, כשהקשיב למה שהיה להן לומר, על אף, שלמען ההגינות, תשומת ליבו לא הייתה תמיד נתונה בלעדית למה שהן דיברו.
אבל קייט ווטסון? אפילו לא קצת. היא הביטה בו בעיניים הירוקות והקרירות האלו והצליחה להסיט את השיחה מבלי לספר דבר על עצמה. 
"את כאן כל ערב בשעה הזאת?"
עדיין יושב על שולחנה, פולש למרחב שלה, הרים אלסנדרו משקולת נייר מזכוכית בצורה של דג זהב וסובב אותו בין אצבעותיו.
"לא, מובן שלא." אך לעיתים קרובות מדי.
"לא? רק היום? על אף שזה היום החם ביותר בשנה?"
"אני לא חובבת מזג אוויר חם," היא הורידה את מבטה, לפתע כועסת מעט על הביקורת המרומזת והמשועשעת מאחורי דבריו. "זה גורם לי להיות איטית וחסרת מרץ."
"זה קורה," הצביע אלסנדרו, שומט חזרה את דג הזהב על השולחן, שם מצא אותו, "אם את עוטה חולצות ארוכות שרוולים וחצאיות מעומלנות."
"אם אתה רוצה להשאיר את המסמכים אצלי, אדאג לתת אותם לג'ורג' כשיחזור."
"יחזור מהיכן?"
"הוא בחופשה כרגע. קנדה. הוא אמור לחזור רק בעוד שבועיים."
"שבועיים!"
"זה לא כל כך הרבה. רוב האנשים יוצאים לחופשה של שבועיים בקיץ..."
"את יצאת?"
"טוב, לא... אבל..."
"אני לא בטוח שזה יכול לחכות עד שקייפ יחליט לכבד אותנו בנוכחותו."
הוא נעמד והטיח את המסמכים על שולחנה, ואז הניח את ידיו מכל צד של המסמכים ונשען לכיוונה.
"שאלתי את ווטסון ראסל אם הוא יודע משהו על החריגות בשרשרת האספקה למרכזי הפנאי שאני מקים בקו החוף, והוא אמר לי שזה היה הבייבי של קייפ מההתחלה. נכון או לא נכון?"
"אני חושבת שהוא אחראי לתיקים האלה."
"את חושבת?"
קייט לקחה נשימה עמוקה ועשתה כמיטב יכולתה לא לחוש מאוימת על ידי הגבר שעמד קרוב אליה – אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. גבוה, בשיער שחור, שרירי ונשען לכיוונה, הוא גרם לה לדפיקות לב מואצות, לפה יבש ולכפות ידיים מיוזעות, שניגבה בחשאי בחצאיתה.
"הוא אחראי לתיקים האלה. בלעדית. אולי תוכל להסביר מה אתה רוצה לברר?"
אלסנדרו הזדקף והתרחק מהשולחן ושוטט במשרד, מבחין כמה מעט מאישיותה הייתה בו. בלי תמונות חמודות ממוסגרות על שולחנה, בלי עציצים, בלי מחזיק עטים צבעוני... אפילו לא לוח שנה שולחני עם נופי ים מרוממים... או יצירות אומנות... או כלבלבים מתוקים... או כבאים לבושים חלקית...
הוא לא אמר דבר לכמה דקות, ואז פנה אליה, ידיו תחובות עמוק בכיסי מכנסיו.
"לגמרי במקרה הגיעו אליי מספר תיקים – ככל הנראה בגלל ש'פרטי וחסוי' היה מוטבע בהפגנתיות על המעטפה, כך שנער הדואר חשב באופן אוטומטי על קומת ההנהלה. סרקתי אותם ונראה שיש... איך אומר את זה...? אי התאמות שיש לבדוק."
הוא לא היה יכול לראות כל פרט קטן באימפריה העצומה שלו. הוא שילם לאנשים בנדיבות רבה לעשות זאת, ועם התגמול הרב היה גם אמון רב.
הוא סמך על אנשיו שלא ינסו 'לסדר אותו'. 
"ישנן כמה חברות קטנות, שאת שמן איני יכול לומר, שאני מזהה. ייתכן שיש לי הרבה חברות, אך באופן כללי אני יודע מה שמן..."
קייט החווירה כשהמשמעות של מה שאמר החלה לחלחל.
"את תופסת מהר," אמר אלסנדרו באישור. "למעשה באתי לכאן כדי להתעמת עם קייפ על תיקים אלה, אך בהיעדרו זה יהיה רעיון טוב יותר שאת תביטי בהם ותאספי כל ראיה שתידרש."
"ראיה? שתידרש למה?" היא שאלה בחולשה, והסמיקה כשהרים את גבותיו בשאלה, כאילו שהיה ספק שמטרת דבריו נעלמה ממנה. "ג'ורג' קייפ כמעט בגיל פרישה... הוא איש משפחה... יש לו רעיה, ילדים, נכדים..."
"קראי לי מטורף," אמר אלסנדרו, בכזה ביטחון משיי שהיא רצתה לזרוק את משקולת נייר דג הזהב על ראשו היפה, "אך כשמישהו שאני מעסיק מחליט לנצל את נדיבותי, אני נוטה להרגיש מעט נעלב. כמובן ייתכן שאני טועה כאן לגמרי. ייתכן שיש הסבר פשוט למה שראיתי..."
"אך אם אין...?" היא הייתה מהופנטת באי רצון מהדרך החיננית שבה הוא נע סביב משרדה הקטן, הז'קט שלו מנתר במקום שבו הייתה ידו תחובה בכיס מכנסיו.
"טוב, גלגלי הצדק חייבים לעשות משהו כדי להישאר עסוקים..." הוא משך בכתפיו. "אז, כך זה הולך להיות: אעביר לך את התיקים באופן רשמי, ואת תבחני אותם ביסודיות, מההתחלה ועד הסוף. אני מניח שאת יודעת את הסיסמה למחשב של קייפ?"
"חוששני שלא."
"אם כך, השיגי את אחד מאשפי המחשבים לצורך זה. את תעברי על כל מסמך שהועבר בפרויקט המסוים הזה ותחזרי אליי לאחר שעות העבודה."
"לאחר שעות העבודה? על מה אתה מדבר?"
"אני חושב שקייפ מועל בחברה," יידע אותה אלסנדרו בגלוי. "נוכל להמשיך ללכת סחור סחור, אך זו הגרסה הקצרה לסיפור. לא היה לי מושג שהוא היה אחראי בלעדי לפרויקט הזה. לולא היה כך, הייתי נמנע מלהעלות חשדות, אך בעיקרון זה מסתכם באיש אחד."
הוא עצר ונעמד מול שולחנה, והיא הרימה בהסתייגות את מבטה מעלה – ומעלה, ומעלה – לתוך פניו הכהות והצרות.
"ממה שראיתי לא מעורב כאן סכום כסף רב, וזאת הסיבה, ככל הנראה, שאף פעמון אזעקה לא צלצל, אך סכומים קטנים בתקופת זמן ארוכה יכולים להסתכם בסכום גדול מאוד, ואם יש חברות דמה שמעורבות בזה..."
"אני שונאת לחשוב על זה שאבדוק את מה שג'ורג' עשה," אמרה קייט בכנות. "הוא איש נחמד מאוד, והוא היה טוב אליי מאז שהתחלתי לעבוד כאן. לולא הוא, כנראה לא הייתי מקבלת קידום כל כך מהר..."
"המשיכי לפאר אותו במרץ רב כל כך, ואני עלול לחשוב שאת גם בתוך הסיפור הארור הזה."
"אני לא," היא אמרה בקול קר, קולה קפוא. עיניה הירוקות אחזו בעיניו. "לעולם לא הייתי מרמה אף אחד בשום דבר. זה לא סוג האדם שאני."
אלסנדרו זקף את אוזניו. הוא ירד לקומה שלוש כדי להפקיד את המסמכים האלה אצל גורג' קייפ לפני שיצא. לא היה לו דייט – ולא היו לו רגשי חרטה על כך. הפצצה הבלונדינית האחרונה שלו נעלמה כמו כל שאר הדברים הטובים, והוא היה משוחרר כעת מכל מחויבות ושמח לקחת הפסקה מהמין היפה.
קייט וטסון – מיס קייט ווטסון – הייתה כל מה שנמנע ממנו בכל מה שנוגע לנשים. היא הייתה קרה, מרוחקת, מתוחה, קפוצת פה ועוקצנית. היא אף פעם לא תיתן לו לשכוח שהיא הייתה פה כדי לעשות עבודה טובה ושום דבר אחר.
אבל המשפט הבודד הזה... זה לא סוג האדם שאני... זה גרם לו לתהות.
איזה סוג אדם היא  כן?
"שאלת אותי לגבי ההצעה שלי שנדון בזה מחוץ לשעות העבודה..." אלסנדרו הסיט את הנושא במהירות, ובו זמנית הניח את ההערה שלה בצד, במטרה לבחון אותה במועד מאוחר יותר.
לא היה לו דבר לעשות בליל שישי. מצב נדיר בשבילו. הוא גרר את הכיסא הנוסף היחידי שבחדר אל מול שולחנה והתיישב, מטה אותו כך שיוכל למתוח את רגליו הארוכות הצידה, מצליב אותן בקרסוליהן.
קייט הביטה בו באימה. "בדיוק עמדתי ללכת... אולי נוכל להמשיך בשיחה הזאת ביום שני בבוקר? אני בדרך כלל מגיעה ראשונה. בשעה שבע וחצי ברוב הימים."
"זה ראוי לשבח. זה מחמם את הלב שיש לפחות אדם אחד במחלקת הפיננסים שלא מביט בשעון."
"אני בטוחה שיש לך תוכניות לערב, אדוני... אלסנדרו. אם אקח את המסמכים הביתה אוכל להביט בהם במהלך סוף השבוע ולחזור אליך עם הממצאים ביום שני בבוקר. איך זה  נשמע לך?"
"הסיבה שהצעתי שנדון במצב מחוץ לשעות העבודה היא מכיוון שאני לא רוצה שזה יעלה השערות. כמובן ישולם לך בנדיבות על כך."
"זה לא קשור לתשלום," אמרה קייט בנוקשות. עיניה ממוקדות בתקיפות על פניו, אך היא הייתה מודעת מדי לאורך העצל של גופו, לגמישות השרירים מתחת לחולצתו הלבנה, לצווארו השזוף ולכוח זרועותיו, שם היו שרווליו מקופלים עד למפרקי ידיו.
הוא גרם לה תמיד להיות עצבנית, באופן שגברים אחרים מעולם לא עשו זאת. הייתה בו אגרסיביות קדמונית ובסיסית שבקושי רוסנה, שאיימה על קור הרוח שלה, וזה קרה מהפעם הראשונה שראתה אותו כעובדת חדשה בחברה.
זה היה מסוכן. זו הייתה סכנה שהיא יכלה להסתדר בלעדיה. היא לא אהבה את האופן שבו גופה הגיב אליו מעצמו. זה הפחיד אותה.
ימי ילדותה לימדו אותה דברים רבים, והדבר החשוב ביותר שלמדה היה הצורך בשליטה. שליטה על רגשותיה, שליטה על כספה, שליטה במטרה של חייה. היא גדלה עם מודל לחיקוי של אימא שהייתה חסרה בשליטה בכול.
שירלי ווטסון אימצה את השם קל הדעת לילך בגיל שמונה-עשרה, וכל חייה חיה בהתאמה לו – עוברת מרקדנית עמוד למלצרית ברים, לברמנית וחזרה למלצרית ברים, מפלרטטת ככוכבת בירחוני גברים לכל אורך הדרך. 
מהממת ביופייה, בלונדינית וקטנה, היא למדה בחייה רק איך לנצל את הנכסים הטבעיים שנולדה איתם. קייט ידעה פרטים כלליים על עברה של אימה, אך היא ידעה שלילך גדלה בבית אומנה. מעולם לא הייתה לה יציבות בחייה, ובמקום לנסות ליצור יציבות משלה, היא הסתמכה על תדמית הבלונדינית הטיפשה, מאמינה תמיד שאהבה נמצאת מעבר לפינה, שהגברים ששכבו איתה באמת אהבו אותה.
אביה של קייט נעלם מייד לאחר לידתה, מותיר את לילך שבורת לב בגיל הצעיר עשרים-ואחת. מאז היא עברה הלאה לשרשרת של גברים – לשניים מהם נישאה ולאחר מכן התגרשה במהירות שיא. בין שני הנישואים היא הקדישה את חייה לניסיון עקר למשוך גברים, מבלבלת תמיד בין התלהבות מגופה לאהבה, נסערת תמיד כשהם התעייפו ממנה ונטשו אותה.
היא הייתה אישה חכמה, אך למדה להסתיר את שכלה משום שאישה חכמה, היא סיפרה פעם לבתה, לעולם אינה משיגה גבר. 
קייט אהבה את אימה, אך הייתה תמיד מודעת בכאב לחסרונותיה, והייתה נחושה מגיל צעיר לא לעשות את אותן שגיאות שהיא עשתה. 
זה עזר ששערה היה כהה. ושהייתה גבוהה. היא חסרה את הסקס אפיל הבולט של אימה, ועל כך היא הייתה אסירת תודה. היא הסתירה את נכסיה הגופניים, ובכל הנוגע לגברים... טוב...
כל גבר שהיה מחבב אותה בגלל גופה היה מחוץ לתחום. אין מצב שהיא תיפול לאותן מלכודות שנפלה אימה. היא הסתמכה על שכלה, ואלוהים יודע שזה היה קשה, לחרוש על ספריה בימי לימודיה בבית הספר, לעבור ממקום למקום, לעולם לא לדעת מה מחכה לה כשתחזור הביתה מבית הספר.
אימה קיבלה, באופן לא צפוי, סכום כסף נאה מבעלה השני בגירושיהם, שאפשר לה לקנות בית קטן בקורנוול. היא – קייט – לא תסתמך על דברים לא צפויים. היא תפרנס את עצמה בכל דרך אפשרית ותהיה עצמאית.
ואם וכאשר היא תתאהב אי פעם, זה יהיה עם בחור שיעריך את האינטליגנציה שלה, שאין לו בעיות של מחויבות, שלא נוטש נשים לאחר שסיים איתן, שלא יוצא עם נשים בגלל המראה שלהן.
עד כה לא הופיע כליל השלמות הזה, אך אין זה אומר שדעתה תוסח בינתיים על ידי בחור שהיא תיעבה בתוך תוכה. 
אם כך, מדוע, היא תהתה, גופה הטיפש החל לבעור בכל פעם שאלסנדרו היה ברדיוס שלה? 
וכעת הנה הוא מקשקש על כך שהם יעבדו זה לצד זה מחוץ לשעות העבודה.
"אם כך, אז למה זה קשור?" דרש אלסנדרו, מחזיר אותה להווה, שבו הוא ישב מולה, בחבטה פתאומית. "חיי חברה עמוסים? אינך יכולה להקצות שבוע לפתור את הנושא?" הוא הביט סביבו לפני שמיקד את עיניו הכהות על פניה הקרירות והחיוורות. "על אף המשרד הנעים להפליא שיש לך כאן בגיל הצעיר של מה...? עשרים ומשהו...?"
"קודמתי בזכות ולא בחסד."
"וחלק מקידום זה כרוך בכך שעלייך לתת מדי פעם מעבר לחובתך.  ראי בזה אחד ממקרים אלה."
קייט הורידה את עיניה, שומרת על שליטה. 
"אמרת שהתכוונת ללכת כעת...?"
"כן."
"אם כך..." אלסנדרו נעמד ופסע לעבר הדלת, שם הוא המשיך להישען עליה, מביט בה, "אלווה אותך למטה. למעשה, אעשה יותר מכך. אסיע אותך הביתה. היכן את גרה?"
קייט ליקקה את שפתיה בעצבנות והסתכנה בחיוך מנומס כשנעמדה על רגליה והחלה לסדר את שולחנה, שלא היה זקוק לסידור כלל.
"כמה זמן את כבר כאן?"
קולו גרם לראשה לנתר מעלה והיא הביטה בו בבלבול.
"כמה זמן אני כאן? בחברה שלך? או עובדת בלונדון?"
"בואי נתחיל במשרד הזה."
קייט הביטה סביב במרחב המסודר שלה, שבו הרגישה ביטחון רב. ארבעה קירות אלה היוו הוכחה ממשית לכמה רחוק הגיעה וכמה מהר – הוכחה ממשית להכנסה הטובה שהובילה אותה בדרך  לביטחון כלכלי. 
אימה שאלה אם תוכל לבקר במקום עבודתה כשתהיה בלונדון, אך קייט סיכלה את הרעיון בעדינות,  ובמעט בושה, לפני שיקרום עור וגידים.
לילך ווטסון, עדיין לא בת חמישים, ולמרבה המזל בימים אלה פחות בולטת בהצגת מה שיש לה להציע פיזית, לעולם לא תשתלב בסביבה הדוממת והיקרה הזו.
אלה היו חייה של קייט, שנבנו בדמה, בזיעתה ובדמעותיה, ולאימה היו חייה שלה. בקורנוול. רחוק מכאן. בנפרד ממנה.
"מה איתו?" היא תחבה את המחשב הנייד שלה לתיק העור ולקחה את הז'קט האפור שהניחה על גב כיסאה.
ז'קט אפור, חצאית אפורה עד הברכיים, נעליים שטוחות הגיוניות, וכן, בהחלט מכנסי טייץ. לא גרבונים. טייץ. ככל הנראה מהסוג התומך. מי יודע? זה היה בלתי אפשרי לדעת איזו גזרה הייתה לה מתחת להופעתה החסודה. לא שמנה, לא רזה, גבוהה... החולצה הצליחה להסתיר את כל החלק העליון שלה והחצאית עשתה זאת בחלקה התחתון. 
ומדוע לעזאזל הוא הסתכל בכלל?
"כמה זמן את כבר נמצאת פה? במשרד הזה?"
היא עצרה וקימטה את מצחה. "מעט יותר משישה חודשים. בהתחלה הועברתי מכיוון שעבדתי עד שעות מאוחרות על כמה מתיקי הלקוחות הגדולים, וג'ורג' חשב שהשקט יעזור לריכוז. לא שזה בית משוגעים בחוץ. זה לא. ואז, כשקודמתי, הוצע לי לעבור למשרד הזה. חטפתי אותו מייד."
היא הושיטה ידה לתיק המחשב, זרקה את תיקה השחור על כתפה ויישרה את חצאיתה.
"תודה רבה על הצעתך להסיע אותי הביתה, אבל יש דבר אחד או שניים שאני צריכה לאסוף בדרך, אז אקח את הרכבת התחתית."
"אילו דברים?"
"דברים... מוצרי אוכל. אני צריכה לעצור בחנות."
אלסנדרו שמע רוגז מתחת לדבריה הרגועים. זה היה דבר שלא היה רגיל אליו, והוא היה נבוך מתגובתו לכך, כפי שהיה מסקרנותו קודם, למה שהיה מתחת לבגדי העבודה הקפדניים.
"אין בעיה," הוא הניף הצידה את התנגדותה, "שלחתי את הנהג שלי הביתה והמכונית שלי כאן. זה יהיה נוח הרבה יותר אם תצטרכי להעמיס את מה שתקני על המכונית שלי מאשר ללכת ולסחוב הכול עד לדירתך."
"אני רגילה ללכת הביתה עם הקניות שלי."
אלסנדרו הביט בה בעיניים מצומצמות. היא לא נראתה כטיפוס עצבני, אך כעת היה בה משהו עצבני. ולמה לדחות הסעה הביתה? איתו?
"זה יועיל לנו להחליט כיצד לגשת לבעיה העדינה הזאת לגבי ג'ורג' קייפ והכסף שלקח."
"אם הוא בכלל לקח. והתרשמתי שכבר החלטת מה תעשה אם תגלה שהוא לקח ממך כסף. תכניס אותו לכלא ותזרוק את המפתח."
"אם כך, בואי נקווה שאני טועה, והוא יינצל מעונש מאסר." הוא נע הצידה, מותיר לה מרחב מספיק כדי לחלוף לצידו מבעד לדלת, מכבה את האור בעקבותיה. "היית במשרד הזה שישה חודשים, ולראשונה אני שם לב שאין פה דבר אישי שלך. בכלל." קייט הסמיקה. "זה משרד," אמרה נמרצות, צועדת לפניו, תיק המחשב ביד אחת, תיקה השחור על כתפה, ראשה גבוה ונמנע מפניו במכוון. "לא חדר מיטות."
"חדר מיטות... ביטוי נחמד. האם שם את מסתירה את כל המזכרות האישיות? בחדר המיטות שלך?"
קייט שמעה את השעשוע בקולו ופנתה אליו בכעס. השתלטי על עצמך, אמרה לעצמה בתקיפות. אל תתני לאיש לערער אותך. עיניה הירוקות התנגשו בעיניו הכהות והיא הרגישה שהיא שוקעת במבטו, והיה עליה למשוך את עצמה חזרה להווה.
לאלסנדרו פרדה היה מוניטין עם נשים. אפילו לולא הרכילות הייתה מגיעה לאוזניה, מבט אחד בעיתון היה מיידע אותה על מוניטין זה. 
הוא ניצל נשים. הוא צולם תמיד עם דוגמניות התלויות על זרועו, מביטות אליו מעלה בהערצה. הרבה דוגמניות. דוגמנית אחרת לכל חודש בשנה. הוא היה יכול לפתוח סוכנות דוגמנות משלו לאור מספר הדוגמניות שעברו אצלו. היא תהתה אם חלק מהדוגמניות האלה היו כמו אימה – יצורים עצובים, מבורכות במראה מרהיב אך ללא היגיון מספיק כדי לדעת כיצד להשתמש במה שניתן להן. להחזיק מעמד. לקוות ליותר ממה שיהיה אי פעם באופק.
"שאשלח לך במייל את ממצאיי?" מתחת לנימוס המוקפד היה קולה יכול להקפיא אש. היא לחצה על כפתור המעלית והביטה בו, נוקשה כבול עץ.
אלסנדרו מעולם לא ראה מישהו כה עצבני ומתוח בכל ימי חייו.
זה היה מעבר לשליטה עצמית – הרבה מעבר למידה מסוימת של קור רוח.
מה היה הסיפור שלה? והאם לא ידעה שכל תמרורי ה'אין כניסה' שהקיפה את עצמה בהם היו כאורות מפתים לגבר כמוהו?
הוא היה בן שלושים-וארבע, ולא היה בטוח אם להיות גאה, או פשוט לקבל את העובדה שמעולם לא נאלץ להתאמץ בשביל אישה. הן הציעו לו את עצמן.
אך למיס קייט ווטסון היו בעיות איתו. הוא לא ידע מה הן היו, אך הוא ידע שהן היוו אתגר – אך ממתי הוא היה גבר שדחה אתגר?
לוּ היה כזה, הוא בהחלט לא היה מגיע לעמדת הכוח הרבה שאליה הגיע.
הוא דיכא את מתקפת המחשבות שהצליחו תמיד להכניס אותו למצב רוח רע.
"אני לא חושב." הוא צעד אחורה כשדלתות המעלית נפתחו, מאפשר לה לעבור אותו, והיא וידאה שהיא שומרת על מרחק ככל שיכלה, משתדלת להיות אגבית לגבי זה ככל שיכלה. "מיילים ניתן ליירט." 
"אתה לא קצת חשאי מדי לגבי כל זה?"
קייט פנתה לכיוון כפתורי המעלית, אך הייתה מודעת בחריפות לנוכחותו לצידה, לחום גופו הממריא באוויר ומתמקם סביבה כמו גלימה מסוכנת שרצתה לנער. היא לא יכלה לזכור שהייתה לו השפעה כזו עליה בעבר, אך אז הם היו לרוב בחדר עם אנשים אחרים – לא בתוך מעלית, רק שניהם. 
היא חשה בנוכחותו באופן שגרם לכל גופה להרגיש אי נוחות.
אלסנדרו הביט בצדודית הפנים החיוורת והמתחמקת הזו. היא הייתה אישה יפהפייה, הבין בהפתעה פתאומית. זה היה משהו שלא נראה מייד מכיוון שהתאמצה כל כך למזער את המראה שלה, אך כשבחן אותה כעת, ראה שתווי פניה מושלמים. אפה היה קטן וישר, שפתיה מלאות וסקסיות, עצמות לחייה גבוהות וחדות. אולי חומרתה של תסרוקתה הדגישה את כל זה. 
הוא תהה כמה ארוך שערה. בלתי אפשרי לדעת.
היא סבה בחדות והוא התיישר, פניו סמוקות באשמה על שנתפס על חם בוהה בה. 
"אני בספק אם ג'ורג' יברח אם ישמע על כך שעלית עליו. וזה אם הוא בכלל אשם במשהו."
"מדוע את כל כך להוטה להגן עליו?" 
"אני לא להוטה להגן עליו. רק להיות הוגנת. חף מפשע עד שיוכח אחרת, זה הכול."
דלתות המעלית נפתחו באוושה והיא יצאה למבואת השיש העצומה שעדיין הרשימה אותה לאחר כמעט שנתיים.
היא לא הגנה על ג'ורג' קייפ. נכון? כשחשבה על ג'ורג', האיש שהביט לתוך לוע האקדח ואפילו לא ידע זאת, היא חשבה על אימה הפגיעה, שחיה רוב חייה מביטה מטה לתוך לוע אקדח ולא יודעת זאת. וכשהיא חשבה על אימה, היא הרגישה את ליבה מתכווץ.
נקודת המבט שלה כמובן לא תספיק. בוודאי לא עם גבר כמו אלסנדרו פרדה. וברור שהיא יכלה לראות את נקודת המבט שלו.
"ראוי לשבח," מלמל אלסנדרו. "אז נתחיל ביום שני. המצוד לגילוי אם קייפ אשם בהונאה או בטיפשות. כך או כך, הוא יפוטר ללא ספק. כעת, היכן את גרה...? המכונית שלי נמצאת בחניון התת-קרקעי." 

עוד על הספר

להסתיר את היופי קאת'י ויליאמס
1
 
יום שישי. סוף חודש יולי. השעה שש וחצי בערב...
והיכן אני? חשבה קייט. עדיין במשרד. היא הייתה האדם האחרון שנשאר במשרד, יושבת ליד שולחנה, כשהמחשב מהבהב מולה וטורי רווח והפסד תופסים את תשומת ליבה. לא תשומת לב מיידית – שום דבר שלא יכול לחכות לבוקר יום שני הקרוב – אך... 
היא נאנחה ונשענה אחורנית, מרפה את הקשרים בכתפיה, ולכמה רגעים הרשתה לעצמה לשקוע במחשבות. 
היא הייתה בת עשרים-ושבע והיא ידעה היכן היה עליה להיות כעת – וזה לא היה במשרד. גם אם זה משרד נחמד מאוד, בבניין נחמד מאוד, בלב ליבה של לונדון היוקרתית. 
למעשה היה עליה להיות בכל מקום אחר פרט לכאן. 
היא הייתה אמורה להיות אי שם בחוץ, נהנית, מבלה בהייד פארק עם חברים, שותה יין ומתענגת על הקיץ הארוך והחם. או לעשות ברביקיו בגינה אחורית היכן שהוא. או שאולי רק לשבת בבית, עם קצת מוסיקה ברקע ובן זוג שישוחח איתה על היום שלו וישאל על יומה. 
היא מצמצה ותמונת האפשרויות נעלמה. מאז שעברה ללונדון לפני ארבע שנים, היא יכלה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר החברים הקרובים שהצליחה ליצור לעצמה, ומאז שהוסמכה לרואת חשבון והצטרפה לחברה לפני שנה וחצי, לא נוספו לרשימה זו עוד חברים.
מכרים, כן... אך חברים? לא. היא פשוט לא הייתה בחורה חברותית, עליזה ותוססת שיצרה חברים בקלות ושהייתה תמיד חלק מקבוצה. היא ידעה זאת, ולעיתים נדירות חשבה על כך – פרט ל... טוב... זה היה יום שישי, ובחוץ השמש הלוהטת הפכה לחום נעים, ובשאר העולם אנשים בגילה יצאו לבלות. בהייד פארק. או בגינות אחוריות, עושים ברביקיו...
היא הביטה בדלת משרדה ושורת השולחנות הריקים לעגה לה, מאשימה, מצביעה על פגמיה.
היא מיהרה לעשות רשימה במוחה של כל היתרונות הנהדרים של חייה.
הייתה לה עבודה נהדרת באחת מהחברות היוקרתיות במדינה. המשרד שלה היה הישג מכובד לגילה. דירתה הקטנה הייתה באזור נחמד במערב לונדון. לכמה נערות בגילה הייתה ממש דירה משלהן? בלונדון? כן, הייתה לה משכנתה, אך עדיין...
היא הצליחה יפה.
ייתכן שלא תצליח להימלט מעברה. אך היא יכולה לקבור אותו כה עמוק שלא ישפיע עליה יותר.
אך היא הייתה כאן, בעבודה, לבדה, בערב ליל שישי, בעשרים ושישה ליולי...
מה זה אומר?
היא התכופפה לעבר המסך והחליטה לעבוד עוד חצי שעה לפני שתחזור לדירתה הריקה.
למרבה המזל, היא שקעה במספרים המביטים בה ובקושי הייתה מודעת לצלצול המרוחק של המעלית ולקול הצעדים שהתקרבו לחדר המשרד הפתוח שבו ישבו המזכירות והמתמחים, ואז המשיכו הלאה, לכיוון משרדה.
היא מצמצה מול המסך ולא הייתה מודעת לדמות הגבוהה והכהה שהאירה ליד הדלת עד שהוא דיבר, ואז היא קפצה, ולכמה רגעים חסרי זהירות היא לא הייתה האישה הרגועה וקרת הרוח שהייתה בדרך כלל.
נדמה היה שלאלסנדרו פרדה הייתה תמיד השפעה כזו עליה.
היה משהו לגבי הגבר הזה... וזה היה יותר – הרבה יותר – מאשר העובדה שהוא היה הבעלים של החברה... החברה הגדולה הזו שהיו חברות-בת רבות תחת מטרייתה.
היה משהו לגביו... הוא היה פשוט גדול יותר מהחיים, ולא באורח מנחם, כמו חיבוק של דוב.
"אדוני... מר פרדה... איך אוכל לעזור לך?" קייט קפצה על רגליה, מחליקה את חצאיתה האפורה והמסודרת ביד אחת, מסדרת את פקעת שערה בעורפה ביד השנייה – לא שהייתה זקוקה לסידור.
אלסנדרו, שנשען בתמימות על משקוף הדלת, נכנס בנחת למשרדה, שהיה האזור המואר היחיד בקומה זו בחברה שלו.
"את יכולה להתחיל בזה שתשבי בחזרה, קייט. כשאקבל מעמד מלכותי, תוכלי לקום על רגלייך כשאני נכנס לחדר. עד אז אין צורך בכך."
קייט העלתה חיוך מנומס על שפתיה והתיישבה. ייתכן שאלסנדרו פרדה היה חתיך מהמם – רזה וגבוה ועורו בצבע ברונזה, נוטף סקסיות מסוכנת – אך לא היה בו דבר שהיא מצאה בו מושך.
אנשים רבים מדי חשו יראת כבוד למול חוכמתו. נשים רבות מדי התעלפו לרגליו, כמו עלמות מעוררות רחמים במצוקתן. הוא היה יהיר מדי, לטובתו שלו. הוא היה הגבר שהיה לו הכול, והוא היה מודע לכך בהחלט.
אך מאחר שהוא היה הבעלים של האדמה שעליה היא דרכה, מילולית, לא הייתה לה ברירה אלא לחייך, לחייך ולחייך, ולקוות שהוא לא יראה את מה שמתחת לחיוך.
"ואין צורך לקרוא לי אדוני בכל פעם שאת פונה אליי. האם לא אמרתי לך את זה בעבר?"
עיניים כהות כלילה נטו לכיוונה ובחנו בעצלות את הפנים הקרירות והחיוורות שלא עלה בהן חיוך בכל הזמן שעבדה בחברתו. לפחות לא בנוכחותו. 
"כן, אמרת... אה..."
"אלסנדרו... השם הוא אלסנדרו. זו חברה משפחתית – אני אוהב לשמור על חוסר רשמיות עם המועסקים שלי..."
הוא סב כדי לשבת על קצה שולחנה, וקייט נשענה בכיסאה אוטומטית. 
ממש חברה משפחתית, חשבה בציניות. משפחה שגדלה לאלפים ומתפרשת לארבע קצוות תבל. משפחה גדולה.
"מה אוכל לעשות בשבילך, אלסנדרו?"
"למעשה באתי כדי להשאיר כמה מסמכים עבור קייפ. היכן הוא? ומדוע את היחידה שמתפקדת כאן? היכן שאר צוות החשבונאות?"
"השעה שש וחצי... אה... אלסנדרו... הם הלכו לפני זמן מה..."
אלסנדרו בדק את שעונו והזדעף. "את צודקת. לא שזה מוגזם לצפות שלפחות כמה מאנשי הצוות שמתוגמל היטב עשויים להיות כאן. עובדים." הוא הביט בה, עיניו מצטמצמות. "אז מה את עדיין עושה כאן?"
"היו לי כמה דוחות לסיים לפני שאלך. זה זמן טוב. פרודוקטיבי... אחרי שכולם הלכו..."
אלסנדרו בחן אותה, ראשו נוטה לצד.
מה היה באישה הזאת? היו לו כמה התנהלויות איתה בחודשים האחרונים. היא הייתה עובדת חרוצה, שקדנית, וסומנה על ידי ג'ורג' קייפ. הוא בהחלט לא היה מסוגל למצוא פגם במהירות מחשבתה. ללא ספק היה לה כישרון מיוחד להתעלם מהטפל ולמצוא את מקור הבעיות – דבר שלא היה קל בזירה המייגעת של התחום הפיננסי.
הכול בה היה מקצועי, אך משהו היה חסר.
העיניים הקרירות והירוקות היו זהירות, הפה המלא קפוץ תמיד ומנומס, שערה תמיד במקומו.
עיניו שוטטו מטה, בוחנות את הגוף שהיה מוסתר היטב מתחת לחולצה לבנה ארוכת שרוולים מוקפדת, אזוקה בפרקי ידיה, וכפתוריה רכוסים עד צוואר.
בחוץ נסקו מעלות החום בשלושת השבועות האחרונים – אך לעולם לא תנחש, בהביטך בה, שקיץ שולט מחוץ לקירות המשרד. הוא יתערב על כל כספו שהיא עטוית גרבונים.
הוא, באופן אישי, פרח במחיצת נשים סקסיות שהתהדרו בנכסיהן, על כן הופעתה הרצינית והקפדנית של מיס ווטסון מעולם לא הפסיקה לסקרן אותו.
בפעם הקודמת שבה עבד איתה – לכמה ימים, בסוגיית מיסים מסובכת שנראה שהיא הצליחה להתמודד איתה טוב יותר מהבוס שלה, ג'ורג' קייפ, שהיה לאחרונה בעננים – הוא ניסה לגלות עליה מעט יותר. הוא שאל אותה כמה שאלות על מה שעשתה מחוץ לעבודתה... תחביביה, עיסוקיה. שיחת חולין מנומסת ששוחחו בהפסקת האוכל.
רוב הנשים הגיבו לכל עניין שהראה בהן בכך שנפתחו לפניו. הן לא יכלו לחכות כדי לספר לו הכול על עצמן. הן פרחו כשהביט בהן, כשהקשיב למה שהיה להן לומר, על אף, שלמען ההגינות, תשומת ליבו לא הייתה תמיד נתונה בלעדית למה שהן דיברו.
אבל קייט ווטסון? אפילו לא קצת. היא הביטה בו בעיניים הירוקות והקרירות האלו והצליחה להסיט את השיחה מבלי לספר דבר על עצמה. 
"את כאן כל ערב בשעה הזאת?"
עדיין יושב על שולחנה, פולש למרחב שלה, הרים אלסנדרו משקולת נייר מזכוכית בצורה של דג זהב וסובב אותו בין אצבעותיו.
"לא, מובן שלא." אך לעיתים קרובות מדי.
"לא? רק היום? על אף שזה היום החם ביותר בשנה?"
"אני לא חובבת מזג אוויר חם," היא הורידה את מבטה, לפתע כועסת מעט על הביקורת המרומזת והמשועשעת מאחורי דבריו. "זה גורם לי להיות איטית וחסרת מרץ."
"זה קורה," הצביע אלסנדרו, שומט חזרה את דג הזהב על השולחן, שם מצא אותו, "אם את עוטה חולצות ארוכות שרוולים וחצאיות מעומלנות."
"אם אתה רוצה להשאיר את המסמכים אצלי, אדאג לתת אותם לג'ורג' כשיחזור."
"יחזור מהיכן?"
"הוא בחופשה כרגע. קנדה. הוא אמור לחזור רק בעוד שבועיים."
"שבועיים!"
"זה לא כל כך הרבה. רוב האנשים יוצאים לחופשה של שבועיים בקיץ..."
"את יצאת?"
"טוב, לא... אבל..."
"אני לא בטוח שזה יכול לחכות עד שקייפ יחליט לכבד אותנו בנוכחותו."
הוא נעמד והטיח את המסמכים על שולחנה, ואז הניח את ידיו מכל צד של המסמכים ונשען לכיוונה.
"שאלתי את ווטסון ראסל אם הוא יודע משהו על החריגות בשרשרת האספקה למרכזי הפנאי שאני מקים בקו החוף, והוא אמר לי שזה היה הבייבי של קייפ מההתחלה. נכון או לא נכון?"
"אני חושבת שהוא אחראי לתיקים האלה."
"את חושבת?"
קייט לקחה נשימה עמוקה ועשתה כמיטב יכולתה לא לחוש מאוימת על ידי הגבר שעמד קרוב אליה – אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. גבוה, בשיער שחור, שרירי ונשען לכיוונה, הוא גרם לה לדפיקות לב מואצות, לפה יבש ולכפות ידיים מיוזעות, שניגבה בחשאי בחצאיתה.
"הוא אחראי לתיקים האלה. בלעדית. אולי תוכל להסביר מה אתה רוצה לברר?"
אלסנדרו הזדקף והתרחק מהשולחן ושוטט במשרד, מבחין כמה מעט מאישיותה הייתה בו. בלי תמונות חמודות ממוסגרות על שולחנה, בלי עציצים, בלי מחזיק עטים צבעוני... אפילו לא לוח שנה שולחני עם נופי ים מרוממים... או יצירות אומנות... או כלבלבים מתוקים... או כבאים לבושים חלקית...
הוא לא אמר דבר לכמה דקות, ואז פנה אליה, ידיו תחובות עמוק בכיסי מכנסיו.
"לגמרי במקרה הגיעו אליי מספר תיקים – ככל הנראה בגלל ש'פרטי וחסוי' היה מוטבע בהפגנתיות על המעטפה, כך שנער הדואר חשב באופן אוטומטי על קומת ההנהלה. סרקתי אותם ונראה שיש... איך אומר את זה...? אי התאמות שיש לבדוק."
הוא לא היה יכול לראות כל פרט קטן באימפריה העצומה שלו. הוא שילם לאנשים בנדיבות רבה לעשות זאת, ועם התגמול הרב היה גם אמון רב.
הוא סמך על אנשיו שלא ינסו 'לסדר אותו'. 
"ישנן כמה חברות קטנות, שאת שמן איני יכול לומר, שאני מזהה. ייתכן שיש לי הרבה חברות, אך באופן כללי אני יודע מה שמן..."
קייט החווירה כשהמשמעות של מה שאמר החלה לחלחל.
"את תופסת מהר," אמר אלסנדרו באישור. "למעשה באתי לכאן כדי להתעמת עם קייפ על תיקים אלה, אך בהיעדרו זה יהיה רעיון טוב יותר שאת תביטי בהם ותאספי כל ראיה שתידרש."
"ראיה? שתידרש למה?" היא שאלה בחולשה, והסמיקה כשהרים את גבותיו בשאלה, כאילו שהיה ספק שמטרת דבריו נעלמה ממנה. "ג'ורג' קייפ כמעט בגיל פרישה... הוא איש משפחה... יש לו רעיה, ילדים, נכדים..."
"קראי לי מטורף," אמר אלסנדרו, בכזה ביטחון משיי שהיא רצתה לזרוק את משקולת נייר דג הזהב על ראשו היפה, "אך כשמישהו שאני מעסיק מחליט לנצל את נדיבותי, אני נוטה להרגיש מעט נעלב. כמובן ייתכן שאני טועה כאן לגמרי. ייתכן שיש הסבר פשוט למה שראיתי..."
"אך אם אין...?" היא הייתה מהופנטת באי רצון מהדרך החיננית שבה הוא נע סביב משרדה הקטן, הז'קט שלו מנתר במקום שבו הייתה ידו תחובה בכיס מכנסיו.
"טוב, גלגלי הצדק חייבים לעשות משהו כדי להישאר עסוקים..." הוא משך בכתפיו. "אז, כך זה הולך להיות: אעביר לך את התיקים באופן רשמי, ואת תבחני אותם ביסודיות, מההתחלה ועד הסוף. אני מניח שאת יודעת את הסיסמה למחשב של קייפ?"
"חוששני שלא."
"אם כך, השיגי את אחד מאשפי המחשבים לצורך זה. את תעברי על כל מסמך שהועבר בפרויקט המסוים הזה ותחזרי אליי לאחר שעות העבודה."
"לאחר שעות העבודה? על מה אתה מדבר?"
"אני חושב שקייפ מועל בחברה," יידע אותה אלסנדרו בגלוי. "נוכל להמשיך ללכת סחור סחור, אך זו הגרסה הקצרה לסיפור. לא היה לי מושג שהוא היה אחראי בלעדי לפרויקט הזה. לולא היה כך, הייתי נמנע מלהעלות חשדות, אך בעיקרון זה מסתכם באיש אחד."
הוא עצר ונעמד מול שולחנה, והיא הרימה בהסתייגות את מבטה מעלה – ומעלה, ומעלה – לתוך פניו הכהות והצרות.
"ממה שראיתי לא מעורב כאן סכום כסף רב, וזאת הסיבה, ככל הנראה, שאף פעמון אזעקה לא צלצל, אך סכומים קטנים בתקופת זמן ארוכה יכולים להסתכם בסכום גדול מאוד, ואם יש חברות דמה שמעורבות בזה..."
"אני שונאת לחשוב על זה שאבדוק את מה שג'ורג' עשה," אמרה קייט בכנות. "הוא איש נחמד מאוד, והוא היה טוב אליי מאז שהתחלתי לעבוד כאן. לולא הוא, כנראה לא הייתי מקבלת קידום כל כך מהר..."
"המשיכי לפאר אותו במרץ רב כל כך, ואני עלול לחשוב שאת גם בתוך הסיפור הארור הזה."
"אני לא," היא אמרה בקול קר, קולה קפוא. עיניה הירוקות אחזו בעיניו. "לעולם לא הייתי מרמה אף אחד בשום דבר. זה לא סוג האדם שאני."
אלסנדרו זקף את אוזניו. הוא ירד לקומה שלוש כדי להפקיד את המסמכים האלה אצל גורג' קייפ לפני שיצא. לא היה לו דייט – ולא היו לו רגשי חרטה על כך. הפצצה הבלונדינית האחרונה שלו נעלמה כמו כל שאר הדברים הטובים, והוא היה משוחרר כעת מכל מחויבות ושמח לקחת הפסקה מהמין היפה.
קייט וטסון – מיס קייט ווטסון – הייתה כל מה שנמנע ממנו בכל מה שנוגע לנשים. היא הייתה קרה, מרוחקת, מתוחה, קפוצת פה ועוקצנית. היא אף פעם לא תיתן לו לשכוח שהיא הייתה פה כדי לעשות עבודה טובה ושום דבר אחר.
אבל המשפט הבודד הזה... זה לא סוג האדם שאני... זה גרם לו לתהות.
איזה סוג אדם היא  כן?
"שאלת אותי לגבי ההצעה שלי שנדון בזה מחוץ לשעות העבודה..." אלסנדרו הסיט את הנושא במהירות, ובו זמנית הניח את ההערה שלה בצד, במטרה לבחון אותה במועד מאוחר יותר.
לא היה לו דבר לעשות בליל שישי. מצב נדיר בשבילו. הוא גרר את הכיסא הנוסף היחידי שבחדר אל מול שולחנה והתיישב, מטה אותו כך שיוכל למתוח את רגליו הארוכות הצידה, מצליב אותן בקרסוליהן.
קייט הביטה בו באימה. "בדיוק עמדתי ללכת... אולי נוכל להמשיך בשיחה הזאת ביום שני בבוקר? אני בדרך כלל מגיעה ראשונה. בשעה שבע וחצי ברוב הימים."
"זה ראוי לשבח. זה מחמם את הלב שיש לפחות אדם אחד במחלקת הפיננסים שלא מביט בשעון."
"אני בטוחה שיש לך תוכניות לערב, אדוני... אלסנדרו. אם אקח את המסמכים הביתה אוכל להביט בהם במהלך סוף השבוע ולחזור אליך עם הממצאים ביום שני בבוקר. איך זה  נשמע לך?"
"הסיבה שהצעתי שנדון במצב מחוץ לשעות העבודה היא מכיוון שאני לא רוצה שזה יעלה השערות. כמובן ישולם לך בנדיבות על כך."
"זה לא קשור לתשלום," אמרה קייט בנוקשות. עיניה ממוקדות בתקיפות על פניו, אך היא הייתה מודעת מדי לאורך העצל של גופו, לגמישות השרירים מתחת לחולצתו הלבנה, לצווארו השזוף ולכוח זרועותיו, שם היו שרווליו מקופלים עד למפרקי ידיו.
הוא גרם לה תמיד להיות עצבנית, באופן שגברים אחרים מעולם לא עשו זאת. הייתה בו אגרסיביות קדמונית ובסיסית שבקושי רוסנה, שאיימה על קור הרוח שלה, וזה קרה מהפעם הראשונה שראתה אותו כעובדת חדשה בחברה.
זה היה מסוכן. זו הייתה סכנה שהיא יכלה להסתדר בלעדיה. היא לא אהבה את האופן שבו גופה הגיב אליו מעצמו. זה הפחיד אותה.
ימי ילדותה לימדו אותה דברים רבים, והדבר החשוב ביותר שלמדה היה הצורך בשליטה. שליטה על רגשותיה, שליטה על כספה, שליטה במטרה של חייה. היא גדלה עם מודל לחיקוי של אימא שהייתה חסרה בשליטה בכול.
שירלי ווטסון אימצה את השם קל הדעת לילך בגיל שמונה-עשרה, וכל חייה חיה בהתאמה לו – עוברת מרקדנית עמוד למלצרית ברים, לברמנית וחזרה למלצרית ברים, מפלרטטת ככוכבת בירחוני גברים לכל אורך הדרך. 
מהממת ביופייה, בלונדינית וקטנה, היא למדה בחייה רק איך לנצל את הנכסים הטבעיים שנולדה איתם. קייט ידעה פרטים כלליים על עברה של אימה, אך היא ידעה שלילך גדלה בבית אומנה. מעולם לא הייתה לה יציבות בחייה, ובמקום לנסות ליצור יציבות משלה, היא הסתמכה על תדמית הבלונדינית הטיפשה, מאמינה תמיד שאהבה נמצאת מעבר לפינה, שהגברים ששכבו איתה באמת אהבו אותה.
אביה של קייט נעלם מייד לאחר לידתה, מותיר את לילך שבורת לב בגיל הצעיר עשרים-ואחת. מאז היא עברה הלאה לשרשרת של גברים – לשניים מהם נישאה ולאחר מכן התגרשה במהירות שיא. בין שני הנישואים היא הקדישה את חייה לניסיון עקר למשוך גברים, מבלבלת תמיד בין התלהבות מגופה לאהבה, נסערת תמיד כשהם התעייפו ממנה ונטשו אותה.
היא הייתה אישה חכמה, אך למדה להסתיר את שכלה משום שאישה חכמה, היא סיפרה פעם לבתה, לעולם אינה משיגה גבר. 
קייט אהבה את אימה, אך הייתה תמיד מודעת בכאב לחסרונותיה, והייתה נחושה מגיל צעיר לא לעשות את אותן שגיאות שהיא עשתה. 
זה עזר ששערה היה כהה. ושהייתה גבוהה. היא חסרה את הסקס אפיל הבולט של אימה, ועל כך היא הייתה אסירת תודה. היא הסתירה את נכסיה הגופניים, ובכל הנוגע לגברים... טוב...
כל גבר שהיה מחבב אותה בגלל גופה היה מחוץ לתחום. אין מצב שהיא תיפול לאותן מלכודות שנפלה אימה. היא הסתמכה על שכלה, ואלוהים יודע שזה היה קשה, לחרוש על ספריה בימי לימודיה בבית הספר, לעבור ממקום למקום, לעולם לא לדעת מה מחכה לה כשתחזור הביתה מבית הספר.
אימה קיבלה, באופן לא צפוי, סכום כסף נאה מבעלה השני בגירושיהם, שאפשר לה לקנות בית קטן בקורנוול. היא – קייט – לא תסתמך על דברים לא צפויים. היא תפרנס את עצמה בכל דרך אפשרית ותהיה עצמאית.
ואם וכאשר היא תתאהב אי פעם, זה יהיה עם בחור שיעריך את האינטליגנציה שלה, שאין לו בעיות של מחויבות, שלא נוטש נשים לאחר שסיים איתן, שלא יוצא עם נשים בגלל המראה שלהן.
עד כה לא הופיע כליל השלמות הזה, אך אין זה אומר שדעתה תוסח בינתיים על ידי בחור שהיא תיעבה בתוך תוכה. 
אם כך, מדוע, היא תהתה, גופה הטיפש החל לבעור בכל פעם שאלסנדרו היה ברדיוס שלה? 
וכעת הנה הוא מקשקש על כך שהם יעבדו זה לצד זה מחוץ לשעות העבודה.
"אם כך, אז למה זה קשור?" דרש אלסנדרו, מחזיר אותה להווה, שבו הוא ישב מולה, בחבטה פתאומית. "חיי חברה עמוסים? אינך יכולה להקצות שבוע לפתור את הנושא?" הוא הביט סביבו לפני שמיקד את עיניו הכהות על פניה הקרירות והחיוורות. "על אף המשרד הנעים להפליא שיש לך כאן בגיל הצעיר של מה...? עשרים ומשהו...?"
"קודמתי בזכות ולא בחסד."
"וחלק מקידום זה כרוך בכך שעלייך לתת מדי פעם מעבר לחובתך.  ראי בזה אחד ממקרים אלה."
קייט הורידה את עיניה, שומרת על שליטה. 
"אמרת שהתכוונת ללכת כעת...?"
"כן."
"אם כך..." אלסנדרו נעמד ופסע לעבר הדלת, שם הוא המשיך להישען עליה, מביט בה, "אלווה אותך למטה. למעשה, אעשה יותר מכך. אסיע אותך הביתה. היכן את גרה?"
קייט ליקקה את שפתיה בעצבנות והסתכנה בחיוך מנומס כשנעמדה על רגליה והחלה לסדר את שולחנה, שלא היה זקוק לסידור כלל.
"כמה זמן את כבר כאן?"
קולו גרם לראשה לנתר מעלה והיא הביטה בו בבלבול.
"כמה זמן אני כאן? בחברה שלך? או עובדת בלונדון?"
"בואי נתחיל במשרד הזה."
קייט הביטה סביב במרחב המסודר שלה, שבו הרגישה ביטחון רב. ארבעה קירות אלה היוו הוכחה ממשית לכמה רחוק הגיעה וכמה מהר – הוכחה ממשית להכנסה הטובה שהובילה אותה בדרך  לביטחון כלכלי. 
אימה שאלה אם תוכל לבקר במקום עבודתה כשתהיה בלונדון, אך קייט סיכלה את הרעיון בעדינות,  ובמעט בושה, לפני שיקרום עור וגידים.
לילך ווטסון, עדיין לא בת חמישים, ולמרבה המזל בימים אלה פחות בולטת בהצגת מה שיש לה להציע פיזית, לעולם לא תשתלב בסביבה הדוממת והיקרה הזו.
אלה היו חייה של קייט, שנבנו בדמה, בזיעתה ובדמעותיה, ולאימה היו חייה שלה. בקורנוול. רחוק מכאן. בנפרד ממנה.
"מה איתו?" היא תחבה את המחשב הנייד שלה לתיק העור ולקחה את הז'קט האפור שהניחה על גב כיסאה.
ז'קט אפור, חצאית אפורה עד הברכיים, נעליים שטוחות הגיוניות, וכן, בהחלט מכנסי טייץ. לא גרבונים. טייץ. ככל הנראה מהסוג התומך. מי יודע? זה היה בלתי אפשרי לדעת איזו גזרה הייתה לה מתחת להופעתה החסודה. לא שמנה, לא רזה, גבוהה... החולצה הצליחה להסתיר את כל החלק העליון שלה והחצאית עשתה זאת בחלקה התחתון. 
ומדוע לעזאזל הוא הסתכל בכלל?
"כמה זמן את כבר נמצאת פה? במשרד הזה?"
היא עצרה וקימטה את מצחה. "מעט יותר משישה חודשים. בהתחלה הועברתי מכיוון שעבדתי עד שעות מאוחרות על כמה מתיקי הלקוחות הגדולים, וג'ורג' חשב שהשקט יעזור לריכוז. לא שזה בית משוגעים בחוץ. זה לא. ואז, כשקודמתי, הוצע לי לעבור למשרד הזה. חטפתי אותו מייד."
היא הושיטה ידה לתיק המחשב, זרקה את תיקה השחור על כתפה ויישרה את חצאיתה.
"תודה רבה על הצעתך להסיע אותי הביתה, אבל יש דבר אחד או שניים שאני צריכה לאסוף בדרך, אז אקח את הרכבת התחתית."
"אילו דברים?"
"דברים... מוצרי אוכל. אני צריכה לעצור בחנות."
אלסנדרו שמע רוגז מתחת לדבריה הרגועים. זה היה דבר שלא היה רגיל אליו, והוא היה נבוך מתגובתו לכך, כפי שהיה מסקרנותו קודם, למה שהיה מתחת לבגדי העבודה הקפדניים.
"אין בעיה," הוא הניף הצידה את התנגדותה, "שלחתי את הנהג שלי הביתה והמכונית שלי כאן. זה יהיה נוח הרבה יותר אם תצטרכי להעמיס את מה שתקני על המכונית שלי מאשר ללכת ולסחוב הכול עד לדירתך."
"אני רגילה ללכת הביתה עם הקניות שלי."
אלסנדרו הביט בה בעיניים מצומצמות. היא לא נראתה כטיפוס עצבני, אך כעת היה בה משהו עצבני. ולמה לדחות הסעה הביתה? איתו?
"זה יועיל לנו להחליט כיצד לגשת לבעיה העדינה הזאת לגבי ג'ורג' קייפ והכסף שלקח."
"אם הוא בכלל לקח. והתרשמתי שכבר החלטת מה תעשה אם תגלה שהוא לקח ממך כסף. תכניס אותו לכלא ותזרוק את המפתח."
"אם כך, בואי נקווה שאני טועה, והוא יינצל מעונש מאסר." הוא נע הצידה, מותיר לה מרחב מספיק כדי לחלוף לצידו מבעד לדלת, מכבה את האור בעקבותיה. "היית במשרד הזה שישה חודשים, ולראשונה אני שם לב שאין פה דבר אישי שלך. בכלל." קייט הסמיקה. "זה משרד," אמרה נמרצות, צועדת לפניו, תיק המחשב ביד אחת, תיקה השחור על כתפה, ראשה גבוה ונמנע מפניו במכוון. "לא חדר מיטות."
"חדר מיטות... ביטוי נחמד. האם שם את מסתירה את כל המזכרות האישיות? בחדר המיטות שלך?"
קייט שמעה את השעשוע בקולו ופנתה אליו בכעס. השתלטי על עצמך, אמרה לעצמה בתקיפות. אל תתני לאיש לערער אותך. עיניה הירוקות התנגשו בעיניו הכהות והיא הרגישה שהיא שוקעת במבטו, והיה עליה למשוך את עצמה חזרה להווה.
לאלסנדרו פרדה היה מוניטין עם נשים. אפילו לולא הרכילות הייתה מגיעה לאוזניה, מבט אחד בעיתון היה מיידע אותה על מוניטין זה. 
הוא ניצל נשים. הוא צולם תמיד עם דוגמניות התלויות על זרועו, מביטות אליו מעלה בהערצה. הרבה דוגמניות. דוגמנית אחרת לכל חודש בשנה. הוא היה יכול לפתוח סוכנות דוגמנות משלו לאור מספר הדוגמניות שעברו אצלו. היא תהתה אם חלק מהדוגמניות האלה היו כמו אימה – יצורים עצובים, מבורכות במראה מרהיב אך ללא היגיון מספיק כדי לדעת כיצד להשתמש במה שניתן להן. להחזיק מעמד. לקוות ליותר ממה שיהיה אי פעם באופק.
"שאשלח לך במייל את ממצאיי?" מתחת לנימוס המוקפד היה קולה יכול להקפיא אש. היא לחצה על כפתור המעלית והביטה בו, נוקשה כבול עץ.
אלסנדרו מעולם לא ראה מישהו כה עצבני ומתוח בכל ימי חייו.
זה היה מעבר לשליטה עצמית – הרבה מעבר למידה מסוימת של קור רוח.
מה היה הסיפור שלה? והאם לא ידעה שכל תמרורי ה'אין כניסה' שהקיפה את עצמה בהם היו כאורות מפתים לגבר כמוהו?
הוא היה בן שלושים-וארבע, ולא היה בטוח אם להיות גאה, או פשוט לקבל את העובדה שמעולם לא נאלץ להתאמץ בשביל אישה. הן הציעו לו את עצמן.
אך למיס קייט ווטסון היו בעיות איתו. הוא לא ידע מה הן היו, אך הוא ידע שהן היוו אתגר – אך ממתי הוא היה גבר שדחה אתגר?
לוּ היה כזה, הוא בהחלט לא היה מגיע לעמדת הכוח הרבה שאליה הגיע.
הוא דיכא את מתקפת המחשבות שהצליחו תמיד להכניס אותו למצב רוח רע.
"אני לא חושב." הוא צעד אחורה כשדלתות המעלית נפתחו, מאפשר לה לעבור אותו, והיא וידאה שהיא שומרת על מרחק ככל שיכלה, משתדלת להיות אגבית לגבי זה ככל שיכלה. "מיילים ניתן ליירט." 
"אתה לא קצת חשאי מדי לגבי כל זה?"
קייט פנתה לכיוון כפתורי המעלית, אך הייתה מודעת בחריפות לנוכחותו לצידה, לחום גופו הממריא באוויר ומתמקם סביבה כמו גלימה מסוכנת שרצתה לנער. היא לא יכלה לזכור שהייתה לו השפעה כזו עליה בעבר, אך אז הם היו לרוב בחדר עם אנשים אחרים – לא בתוך מעלית, רק שניהם. 
היא חשה בנוכחותו באופן שגרם לכל גופה להרגיש אי נוחות.
אלסנדרו הביט בצדודית הפנים החיוורת והמתחמקת הזו. היא הייתה אישה יפהפייה, הבין בהפתעה פתאומית. זה היה משהו שלא נראה מייד מכיוון שהתאמצה כל כך למזער את המראה שלה, אך כשבחן אותה כעת, ראה שתווי פניה מושלמים. אפה היה קטן וישר, שפתיה מלאות וסקסיות, עצמות לחייה גבוהות וחדות. אולי חומרתה של תסרוקתה הדגישה את כל זה. 
הוא תהה כמה ארוך שערה. בלתי אפשרי לדעת.
היא סבה בחדות והוא התיישר, פניו סמוקות באשמה על שנתפס על חם בוהה בה. 
"אני בספק אם ג'ורג' יברח אם ישמע על כך שעלית עליו. וזה אם הוא בכלל אשם במשהו."
"מדוע את כל כך להוטה להגן עליו?" 
"אני לא להוטה להגן עליו. רק להיות הוגנת. חף מפשע עד שיוכח אחרת, זה הכול."
דלתות המעלית נפתחו באוושה והיא יצאה למבואת השיש העצומה שעדיין הרשימה אותה לאחר כמעט שנתיים.
היא לא הגנה על ג'ורג' קייפ. נכון? כשחשבה על ג'ורג', האיש שהביט לתוך לוע האקדח ואפילו לא ידע זאת, היא חשבה על אימה הפגיעה, שחיה רוב חייה מביטה מטה לתוך לוע אקדח ולא יודעת זאת. וכשהיא חשבה על אימה, היא הרגישה את ליבה מתכווץ.
נקודת המבט שלה כמובן לא תספיק. בוודאי לא עם גבר כמו אלסנדרו פרדה. וברור שהיא יכלה לראות את נקודת המבט שלו.
"ראוי לשבח," מלמל אלסנדרו. "אז נתחיל ביום שני. המצוד לגילוי אם קייפ אשם בהונאה או בטיפשות. כך או כך, הוא יפוטר ללא ספק. כעת, היכן את גרה...? המכונית שלי נמצאת בחניון התת-קרקעי."