ג'ק ורוזי 4 - נחישות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'ק ורוזי 4 - נחישות
מכר
מאות
עותקים
ג'ק ורוזי 4 - נחישות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ג'ק ורוזי 4 - נחישות

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מירב איינשטיין, בת 42, גרושה ואימא ל-3 דרקונים, יועצת כלכלית בבקרים ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות.

ראיון "ראש בראש"

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אנשים חושבים שהצלחה וכישלון הם הפכים.
אבל הצלחה היא הנכונות ליפול ולהיכשל שוב ושוב כדי להגשים חלום.
למעשה, ויתור והרמת ידיים הם הכישלון האמיתי. כי אז הכול מסתיים.
 
זה סיפור על נחישות והגשמת חלומות.
 
מאז שהייתה ילדה קטנה, חלמה רוזי האנטר להיות סופרת. את ספר הביכורים שלה היא בחרה להוציא בשם העט רוזי וורד, כשהיא מאמצת את שם משפחתו של הסופר האהוב עליה. אבל מהר מאוד היא מגלה שהחיים לא מסתדרים לפי התסריט שכתבה לעצמה.
ג'ק וורד כבר עשה את זה. הוא סופר מותחנים מפורסם, שכבר שנתיים לא מצליח לסיים את ספרו החדש.
כשרוזי מתפרצת לביתו ומבקשת את עזרתו, הוא זורק אותה משם בלי לחשוב פעמיים. אבל רוזי היא לא אחת שמוותרת בקלות. היא בטוחה שחייה סוף-סוף עומדים להשתנות, אבל אין לה מושג למה נכנסה או עד כמה קשה זה עומד להיות, אולי אפילו בלתי אפשרי.
האם היא מוכנה למה שהיא עומדת לגלות?
נחישות הוא הסיפור הרביעי בסדרת "ג'ק ורוזי" המבוססת על אירועים אמיתיים.
 
"העולם הזה שאנחנו חיים בו הוא לא יפה כמו שהוא נראה. הפרחים לא תמיד פורחים, השמים לא תמיד כחולים, ואנשים לא תמיד טובים. אני מבין את האכזבה שלך ואת תחושת הכישלון. אני מבין הכול. אבל את מצפה מאנשים לעמוד במילה שלהם, את מצפה מהם לעזור לך כי זה מה שאת היית עושה ואת נפגעת שוב ושוב כשזה לא קורה. אז הנה מוסר ההשכל שלך - תפסיקי לצפות. תעשי את הטוב ביותר שאת יכולה, אבל אל תצפי לכלום. להפך, תצפי לכישלון, להפסד, ליחס מגעיל, אבל תמשיכי בדרך שלך. זאת הדרך היחידה לגדל עור של פיל ולהיות חסינה."
 
מירב איינשטיין מגדירה את עצמה אישה חדשה. היא אם חד-הורית לשלושה ילדים, מחלימת סרטן, מוקפת במשפחה ובחברים ומאוהבת בג'ק הפרטי שלה.
דואט הביכורים שלה, "אהבה בחקירה", נמכר באלפי עותקים וזכה לביקורות נלהבות.

פרק ראשון

פרק 1
 
 
רוזי התעוררה באיטיות עצלה במיטה הנעימה שבחדר ילדותה. קרני השמש הראשונות דגדגו את פניה והפצירו בה לפקוח את עיניה, אך היא המשיכה לשכב במין סרבנות ילדותית. היא הסתובבה על צידה וכיסתה את פניה בשמיכה, אולי כדי להתחבא מהיום החדש שעלה, שלא יבחין בה.
היא הצליחה לגנוב עוד שעה שלמה עד שקול נקישה חזקה נשמע על דלת חדרה.
"רוזי, בוקר טוב. את ערה?" קולה הצווחני של אימה נשמע היטב, חזק עוד יותר מחבטות אגרופה על דלת העץ.
היא לא השיבה.
"ארוחת הבוקר מוכנה, בואי למטה," אימה המשיכה להציק לה.
"רוזי, השעה כבר תשע בבוקר ואנחנו צריכים לנסוע, אבא ואני מחכים לך למטה, אנחנו רוצים לדבר," היא המשיכה בנחישות, ורוזי העיפה מעליה ברוגז את השמיכה.
"בסדר, בסדר, אני באה," היא נאנחה, התיישבה במיטתה והתמתחה כשהיא מקשיבה לקול צעדיה של אימה על מדרגות העץ החורקות.
שנתיים עברו מאז עזבה את בית הוריה המפנק לטובת דירה קטנה ויקרה ששכרה עם שותפה במנהטן. כעת, כשעמדה מול המראה וסקרה את דמותה, היא ראתה עד כמה הזדקנה בשנתיים האלה. זה הצחיק והדאיג אותה בו-זמנית, היא הייתה בת עשרים וחמש בלבד אבל הספיקה כל כך הרבה, והעייפות ניכרה בגופה וברוחה.
היא לבשה במהירות את הבגדים שהגיעה איתם אתמול - מכנסי ג'ינס דהויים וחולצה דקה בצבע כחול עמוק עם נקודות שחורות שרק מי שהתקרב היה יכול להבחין בהן. בכפות רגליים יחפות היא ירדה במדרגות הרחבות אל הקומה התחתונה בבית המטופח של הוריה. היא מצאה אותם יושבים ליד שולחן האוכל הקטן שניצב במרכז המטבח שטוף האור, מכוסה במפה פרחונית ושתמיד היה ערוך לארבעה אנשים – הוריה, אחותה והיא.
"בוקר טוב," היא בירכה את הוריה והתיישבה בכיסא.
"בוקר טוב," אביה הניח את העיתון שהיה בידיו והתפנה להביט בה.
"איפה ג'ו?" היא שאלה כי ציפתה לראות שם גם את אחותה הקטנה בת העשרים ושלוש, שלפני כמה חודשים סיימה את לימודיה והתחילה לעבוד במשרד עורכי דין.
"השעה תשע, היא כבר בעבודה," אימה השיבה ונימה של תוכחה בקולה.
רוזי התעלמה מכך ומזגה לעצמה קפה חם מהקנקן שעל השולחן. הארומה החזקה שלו והאדים שעלו מתוכו הצביעו על כך שהוא הוכן ממש עכשיו.
"את רוצה שאכין לך משהו לאכול או שאת מסתפקת במה שיש על השולחן?" אימה שאלה, ולמרות שרוזי הייתה נטולת תיאבון, היא סקרה את כיכר הלחם הטרייה, מגוון הממרחים וצלחות הפירות והירקות החתוכים שהיו על השולחן.
"מה שיש כאן זה בסדר גמור," היא אמרה, הניחה בצלחתה פרוסת לחם והרימה סכין כדי למרוח את אחד הממרחים שהיו שם. היא התלבטה בין ריבת התותים של אימה לגבינת השמנת עם עשבי התיבול מהמותג שאהבה.
"אז מה את מתכוונת לעשות היום?" שאל אביה בזמן שמילא את ספל הקפה שלו.
למשמע שאלתו, רוזי הניחה את הסכין על השולחן ונאנחה.
"מה?" שאל אביה.
"רק חזרתי, עדיין אין לי מושג מה אני עושה, לא תכננתי תוכניות," היא השיבה בחוסר סבלנות. כל מה שהיא רצתה כעת זה שיניחו לה לנפשה.
"את לא צריכה להתעצבן, אנחנו דואגים לך ולא היינו רוצים שתבזבזי גם את כל היום הזה בשינה במיטה. אתמול הנחנו לך, אבל מספיק, את צריכה לצאת, להתאוורר קצת ולהחליט מה את עושה," הוא השיב בטון רגוע מאוד.
"אתם לא צריכים לדאוג לי," עיניה נמלאו דמעות קטנות שאיימו לזלוג, אבל היא מייד מחתה אותן באצבעותיה העדינות.
"אנחנו ההורים שלך, זה התפקיד שלנו," אימה התערבה בשיחה.
רוזי לא ענתה ודחפה לפיה את פרוסת הלחם כדי להסיח את דעתה מהמבוכה ומהבושה שאחזו בה, לא רק מהאופן שבו מצאו אותה הוריה לפני יומיים, אלא גם מהמצב שלה באופן כללי, מהעובדה שהרגישה כישלון מוחלט.
באופן מפתיע אימה התיישבה בכיסא שלצידה והניחה יד מנחמת על כתפה. רוזי הרגישה שלא בנוח ונרתעה ברגע הראשון, זה לא היה דבר מקובל בבית שלהם, מחוות רגשניות כאלה.
"רוזי, אני יודעת שזה נראה קשה עכשיו, אבל..." אימה התחילה לומר משהו, אבל רוזי קטעה את אוסף הקלישאות שעמד להגיע.
"אימא, די. אין לי חשק לזה עכשיו. אין לך מושג מה עובר עליי, לא לך ולא לאבא," היא משכה בכתפיה, רומזת לאימה להוריד ממנה את ידה.
"למה את מתנהגת ככה כלפי אימא שלך?" אבא שלה איחד כוחות עם אימה.
"איך?" רוזי העיפה מבט מאופק לעבר אביה.
"ככה, בזלזול ובחוסר סבלנות," הוא השיב ואימה קמה ממקומה והחלה לפנות את כלי האוכל מהשולחן. רוזי ידעה שזאת הייתה הדרך של אימה להתחמק ולשחק את דמות הקורבן שנפגע. היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהשיבה.
"תראו, אני מודה לכם שבאתם לקחת אותי, אבל באמת שאין לכם מושג מה עובר עליי. שניכם עובדים במשרות ציבוריות, אין לכם שאיפות ואין לכם דאגות, המשכורת נכנסת באופן קבוע בכל חודש לחשבון הבנק שלכם ואתם יכולים לצאת לחופשות, לבלות עם החברים שלכם, לשקוע איתם בוויכוח מטומטם מהי הסדרה הטובה ביותר שרצה עכשיו בטלוויזיה ולהתלבט איזה צבע של שמלה הכי יתאים למכונית החדשה שקניתם. אין לכם מושג מה זה להשקיע את כל מה שיש לכם במשהו שאתם מאמינים בו ולהיכשל. אין לכם מושג מה זה לחזור לגור עם ההורים כי אין לכם כסף לממן את עצמכם, ועוד יותר מכך אתם גם שקועים בחובות. אז בבקשה מכם, עד שתעשו משהו כזה בעצמכם ותוכלו להבין אותי, תניחו לי." רוזי סיימה את הנאום בצעקה, בעודה קמה על רגליה, מסדרת את הכיסא ומעיפה מבט אחרון לעבר הוריה ההמומים. היא רצה במעלה המדרגות בחזרה אל חדרה והתמוטטה על מיטתה בבכי. כמה דקות לאחר מכן היא שמעה את דלת הבית נטרקת ואת המכונית של הוריה נוסעת משם, משאירה אותה לבדה עם יגונה.
 
J&R
 
רוזי לא יצאה מהמיטה כמעט גם ביומיים הבאים.
היא התחמקה מהוריה כמה שיכלה וירדה למטבח לאכול משהו רק בשעות הלילה וגם זה היה לרגע חטוף.
בלילה השני מישהו הפתיע אותה כשנברה במקרר והוציאה בקבוק חלב.
"מה קורה איתך?" אחותה נזפה בה מקצה המטבח כשהדליקה את האור.
היא קפצה במקומה ושמטה את הבקבוק מידה.
"שיט. ג'ו. הבהלת אותי. מה את מתגנבת ככה?" היא הרימה את הבקבוק ובדקה שכלום לא קרה לו ושהוא לא דלף.
"אני מתגנבת? כבר שלושה ימים צריך ללכת בבית הזה על קצות האצבעות בגללך," היא נשענה על הקיר ושילבה את ידיה.
רוזי הביטה בה, מתי הספיקה להתבגר ככה? כמה זמן לא ראתה אותה?
"על מה את מדברת?" היא פתחה את ארונות המטבח בחיפוש אחר ספל.
"מאז שאימא ואבא קיבלו את שיחת הטלפון הזאת ויצאו להביא אותך, הבית הזה נתון במשטר דממה. אף אחד לא מדבר, לא מפעיל את הטלוויזיה, חס וחלילה לא להרעיש ולהפריע למנוחת הקדושה," פיה השמיע ציניות, אך פניה שידרו משהו אחר לגמרי, משהו מתבדח.
"אני לא ביקשתי את זה," היא מזגה חלב וטבלה בו עוגייה שמצאה קודם לכן בארון.
"רוצה?" היא הושיטה לאחותה את חבילת העוגיות ונופפה בה מולה כפי שהייתה עושה כשהיו קטנות.
אחותה חייכה.
ורוזי צחקה.
"תביאי, מעצבנת אחת," אחותה חטפה את חבילת העוגיות מידיה, ובדומה לרוזי טבלה עוגייה בספל החלב שלה.
"אז מה קרה לך?" אחותה התעניינה ברצינות ובניגוד להוריה שהרגישה שלא יכלו להבין אותה, היא הייתה מהדור שלה.
"דברים לא הלכו בדיוק כמו שרציתי, החלום שלי התרסק, אני מניחה שלקחתי את זה קצת קשה," היא נאנחה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שביטאה את המילים האלו בקול. זאת כנראה הייתה הסיבה שחייכה כעת.
"מה, הספר?"
"כן. בעיקר הספר."
"עד כדי כך שהשתגעת ומצאת את עצמך בתחנת משטרה?" היא העירה, ורוזי תהתה אם הוריה סיפרו לה או ששמעה ממישהו אחר.
"שמעתי את ההורים," אחותה ענתה כאילו שמעה את מחשבותיה.
"זה היה אוסף של דברים שפשוט חיכה להתפוצץ," רוזי ניסתה להסביר וטבלה עוגייה נוספת בחלב. היא לא התכוונה לדבר עם אף אחד על הנושא הזה, לא עם הוריה, לא עם פסיכולוג כפי שהציעו לה בתחנת המשטרה, ולמרות שאחותה והיא היו פעם קרובות מאוד, היא לא התכוונה לספר גם לה. היא התביישה מדי.
אז היא שתקה וגם אחותה שתקה. במקום לדבר הן המשיכו לאכול עוגיות חמאה טבולות בחלב.
"את זוכרת שהיינו זורקות את ארוחת הצוהריים מהחלון, מחכות שאימא תלך לישון ומתנפלות על קופסת העוגיות הזאת?" רוזי נופפה מול אחותה בקופסת המתכת המלאה.
"כן. היית קופצת ומטפסת על השיש כדי להגיע לקופסה בארון בזמן שאני שמרתי שאימא לא תפתיע אותנו," היא חייכה.
"מעניין אם היא ידעה."
"ברור שהיא ידעה, למה את חושבת שהיא המשיכה לאפות עוגיות ולמלא את הקופסה? אני חושבת שההורים שלנו יודעים הרבה דברים שאת חושבת שלא," היא העירה, ורוזי נעצה בה מבט מופתע ומשועשע.
"מתי נהיית כזאת חכמה ויודעת הכול?"
"תמיד הייתי. את פשוט היית מרוכזת בתחת שלך בתקופה האחרונה."
"כן, כנראה. מצטערת," היא לחשה את המשפט האחרון והשפילה את מבטה.
"אז מה את הולכת לעשות?" שוב השאלה הזאת.
"אני חושבת שאני צריכה להבין קודם כול מה קרה ולמה זה קרה. רק אחר כך אני אוכל לעשות עם זה משהו," היא השיבה כשהיא מרוקנת את שארית החלב בספל אל הכיור ומניחה אותו במדיח הכלים.
"ואיך את הולכת לעשות את זה?"
"אין לי מושג," רוזי אמרה, ואחרי שסיימו לנקות את עקבותיהן כפי שהיו רגילות לעשות, כל אחת עלתה לחדרה ורוזי התרכזה במשימה היחידה שעמדה כעת על הפרק – לחשוב.
 
J&R
 
כמה ימים לאחר מכן נחתה רוזי בנמל התעופה של לוס אנג'לס, מצוידת במזוודה מלאה בבגדים שאספה כשפינתה את דירתה הקטנה במנהטן, בחיוך, בתקווה, אך בעיקר נרגשת לנוכח התוכנית המבריקה שהגתה.
הראש שלה עבד ללא הפסקה וליבה פעם בחוזקה, זה עניין של כמה שעות עד שתפגוש בסופר רבי-המכר שהעריצה כל כך, שהיה המודל לחיקוי שלה, זה שאימצה את שם משפחתו ושייתן לה תשובות - ג'ק וורד.
הפעם היא תצליח!
 

מירב איינשטיין, בת 42, גרושה ואימא ל-3 דרקונים, יועצת כלכלית בבקרים ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

ג'ק ורוזי 4 - נחישות מירב איינשטיין
פרק 1
 
 
רוזי התעוררה באיטיות עצלה במיטה הנעימה שבחדר ילדותה. קרני השמש הראשונות דגדגו את פניה והפצירו בה לפקוח את עיניה, אך היא המשיכה לשכב במין סרבנות ילדותית. היא הסתובבה על צידה וכיסתה את פניה בשמיכה, אולי כדי להתחבא מהיום החדש שעלה, שלא יבחין בה.
היא הצליחה לגנוב עוד שעה שלמה עד שקול נקישה חזקה נשמע על דלת חדרה.
"רוזי, בוקר טוב. את ערה?" קולה הצווחני של אימה נשמע היטב, חזק עוד יותר מחבטות אגרופה על דלת העץ.
היא לא השיבה.
"ארוחת הבוקר מוכנה, בואי למטה," אימה המשיכה להציק לה.
"רוזי, השעה כבר תשע בבוקר ואנחנו צריכים לנסוע, אבא ואני מחכים לך למטה, אנחנו רוצים לדבר," היא המשיכה בנחישות, ורוזי העיפה מעליה ברוגז את השמיכה.
"בסדר, בסדר, אני באה," היא נאנחה, התיישבה במיטתה והתמתחה כשהיא מקשיבה לקול צעדיה של אימה על מדרגות העץ החורקות.
שנתיים עברו מאז עזבה את בית הוריה המפנק לטובת דירה קטנה ויקרה ששכרה עם שותפה במנהטן. כעת, כשעמדה מול המראה וסקרה את דמותה, היא ראתה עד כמה הזדקנה בשנתיים האלה. זה הצחיק והדאיג אותה בו-זמנית, היא הייתה בת עשרים וחמש בלבד אבל הספיקה כל כך הרבה, והעייפות ניכרה בגופה וברוחה.
היא לבשה במהירות את הבגדים שהגיעה איתם אתמול - מכנסי ג'ינס דהויים וחולצה דקה בצבע כחול עמוק עם נקודות שחורות שרק מי שהתקרב היה יכול להבחין בהן. בכפות רגליים יחפות היא ירדה במדרגות הרחבות אל הקומה התחתונה בבית המטופח של הוריה. היא מצאה אותם יושבים ליד שולחן האוכל הקטן שניצב במרכז המטבח שטוף האור, מכוסה במפה פרחונית ושתמיד היה ערוך לארבעה אנשים – הוריה, אחותה והיא.
"בוקר טוב," היא בירכה את הוריה והתיישבה בכיסא.
"בוקר טוב," אביה הניח את העיתון שהיה בידיו והתפנה להביט בה.
"איפה ג'ו?" היא שאלה כי ציפתה לראות שם גם את אחותה הקטנה בת העשרים ושלוש, שלפני כמה חודשים סיימה את לימודיה והתחילה לעבוד במשרד עורכי דין.
"השעה תשע, היא כבר בעבודה," אימה השיבה ונימה של תוכחה בקולה.
רוזי התעלמה מכך ומזגה לעצמה קפה חם מהקנקן שעל השולחן. הארומה החזקה שלו והאדים שעלו מתוכו הצביעו על כך שהוא הוכן ממש עכשיו.
"את רוצה שאכין לך משהו לאכול או שאת מסתפקת במה שיש על השולחן?" אימה שאלה, ולמרות שרוזי הייתה נטולת תיאבון, היא סקרה את כיכר הלחם הטרייה, מגוון הממרחים וצלחות הפירות והירקות החתוכים שהיו על השולחן.
"מה שיש כאן זה בסדר גמור," היא אמרה, הניחה בצלחתה פרוסת לחם והרימה סכין כדי למרוח את אחד הממרחים שהיו שם. היא התלבטה בין ריבת התותים של אימה לגבינת השמנת עם עשבי התיבול מהמותג שאהבה.
"אז מה את מתכוונת לעשות היום?" שאל אביה בזמן שמילא את ספל הקפה שלו.
למשמע שאלתו, רוזי הניחה את הסכין על השולחן ונאנחה.
"מה?" שאל אביה.
"רק חזרתי, עדיין אין לי מושג מה אני עושה, לא תכננתי תוכניות," היא השיבה בחוסר סבלנות. כל מה שהיא רצתה כעת זה שיניחו לה לנפשה.
"את לא צריכה להתעצבן, אנחנו דואגים לך ולא היינו רוצים שתבזבזי גם את כל היום הזה בשינה במיטה. אתמול הנחנו לך, אבל מספיק, את צריכה לצאת, להתאוורר קצת ולהחליט מה את עושה," הוא השיב בטון רגוע מאוד.
"אתם לא צריכים לדאוג לי," עיניה נמלאו דמעות קטנות שאיימו לזלוג, אבל היא מייד מחתה אותן באצבעותיה העדינות.
"אנחנו ההורים שלך, זה התפקיד שלנו," אימה התערבה בשיחה.
רוזי לא ענתה ודחפה לפיה את פרוסת הלחם כדי להסיח את דעתה מהמבוכה ומהבושה שאחזו בה, לא רק מהאופן שבו מצאו אותה הוריה לפני יומיים, אלא גם מהמצב שלה באופן כללי, מהעובדה שהרגישה כישלון מוחלט.
באופן מפתיע אימה התיישבה בכיסא שלצידה והניחה יד מנחמת על כתפה. רוזי הרגישה שלא בנוח ונרתעה ברגע הראשון, זה לא היה דבר מקובל בבית שלהם, מחוות רגשניות כאלה.
"רוזי, אני יודעת שזה נראה קשה עכשיו, אבל..." אימה התחילה לומר משהו, אבל רוזי קטעה את אוסף הקלישאות שעמד להגיע.
"אימא, די. אין לי חשק לזה עכשיו. אין לך מושג מה עובר עליי, לא לך ולא לאבא," היא משכה בכתפיה, רומזת לאימה להוריד ממנה את ידה.
"למה את מתנהגת ככה כלפי אימא שלך?" אבא שלה איחד כוחות עם אימה.
"איך?" רוזי העיפה מבט מאופק לעבר אביה.
"ככה, בזלזול ובחוסר סבלנות," הוא השיב ואימה קמה ממקומה והחלה לפנות את כלי האוכל מהשולחן. רוזי ידעה שזאת הייתה הדרך של אימה להתחמק ולשחק את דמות הקורבן שנפגע. היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהשיבה.
"תראו, אני מודה לכם שבאתם לקחת אותי, אבל באמת שאין לכם מושג מה עובר עליי. שניכם עובדים במשרות ציבוריות, אין לכם שאיפות ואין לכם דאגות, המשכורת נכנסת באופן קבוע בכל חודש לחשבון הבנק שלכם ואתם יכולים לצאת לחופשות, לבלות עם החברים שלכם, לשקוע איתם בוויכוח מטומטם מהי הסדרה הטובה ביותר שרצה עכשיו בטלוויזיה ולהתלבט איזה צבע של שמלה הכי יתאים למכונית החדשה שקניתם. אין לכם מושג מה זה להשקיע את כל מה שיש לכם במשהו שאתם מאמינים בו ולהיכשל. אין לכם מושג מה זה לחזור לגור עם ההורים כי אין לכם כסף לממן את עצמכם, ועוד יותר מכך אתם גם שקועים בחובות. אז בבקשה מכם, עד שתעשו משהו כזה בעצמכם ותוכלו להבין אותי, תניחו לי." רוזי סיימה את הנאום בצעקה, בעודה קמה על רגליה, מסדרת את הכיסא ומעיפה מבט אחרון לעבר הוריה ההמומים. היא רצה במעלה המדרגות בחזרה אל חדרה והתמוטטה על מיטתה בבכי. כמה דקות לאחר מכן היא שמעה את דלת הבית נטרקת ואת המכונית של הוריה נוסעת משם, משאירה אותה לבדה עם יגונה.
 
J&R
 
רוזי לא יצאה מהמיטה כמעט גם ביומיים הבאים.
היא התחמקה מהוריה כמה שיכלה וירדה למטבח לאכול משהו רק בשעות הלילה וגם זה היה לרגע חטוף.
בלילה השני מישהו הפתיע אותה כשנברה במקרר והוציאה בקבוק חלב.
"מה קורה איתך?" אחותה נזפה בה מקצה המטבח כשהדליקה את האור.
היא קפצה במקומה ושמטה את הבקבוק מידה.
"שיט. ג'ו. הבהלת אותי. מה את מתגנבת ככה?" היא הרימה את הבקבוק ובדקה שכלום לא קרה לו ושהוא לא דלף.
"אני מתגנבת? כבר שלושה ימים צריך ללכת בבית הזה על קצות האצבעות בגללך," היא נשענה על הקיר ושילבה את ידיה.
רוזי הביטה בה, מתי הספיקה להתבגר ככה? כמה זמן לא ראתה אותה?
"על מה את מדברת?" היא פתחה את ארונות המטבח בחיפוש אחר ספל.
"מאז שאימא ואבא קיבלו את שיחת הטלפון הזאת ויצאו להביא אותך, הבית הזה נתון במשטר דממה. אף אחד לא מדבר, לא מפעיל את הטלוויזיה, חס וחלילה לא להרעיש ולהפריע למנוחת הקדושה," פיה השמיע ציניות, אך פניה שידרו משהו אחר לגמרי, משהו מתבדח.
"אני לא ביקשתי את זה," היא מזגה חלב וטבלה בו עוגייה שמצאה קודם לכן בארון.
"רוצה?" היא הושיטה לאחותה את חבילת העוגיות ונופפה בה מולה כפי שהייתה עושה כשהיו קטנות.
אחותה חייכה.
ורוזי צחקה.
"תביאי, מעצבנת אחת," אחותה חטפה את חבילת העוגיות מידיה, ובדומה לרוזי טבלה עוגייה בספל החלב שלה.
"אז מה קרה לך?" אחותה התעניינה ברצינות ובניגוד להוריה שהרגישה שלא יכלו להבין אותה, היא הייתה מהדור שלה.
"דברים לא הלכו בדיוק כמו שרציתי, החלום שלי התרסק, אני מניחה שלקחתי את זה קצת קשה," היא נאנחה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שביטאה את המילים האלו בקול. זאת כנראה הייתה הסיבה שחייכה כעת.
"מה, הספר?"
"כן. בעיקר הספר."
"עד כדי כך שהשתגעת ומצאת את עצמך בתחנת משטרה?" היא העירה, ורוזי תהתה אם הוריה סיפרו לה או ששמעה ממישהו אחר.
"שמעתי את ההורים," אחותה ענתה כאילו שמעה את מחשבותיה.
"זה היה אוסף של דברים שפשוט חיכה להתפוצץ," רוזי ניסתה להסביר וטבלה עוגייה נוספת בחלב. היא לא התכוונה לדבר עם אף אחד על הנושא הזה, לא עם הוריה, לא עם פסיכולוג כפי שהציעו לה בתחנת המשטרה, ולמרות שאחותה והיא היו פעם קרובות מאוד, היא לא התכוונה לספר גם לה. היא התביישה מדי.
אז היא שתקה וגם אחותה שתקה. במקום לדבר הן המשיכו לאכול עוגיות חמאה טבולות בחלב.
"את זוכרת שהיינו זורקות את ארוחת הצוהריים מהחלון, מחכות שאימא תלך לישון ומתנפלות על קופסת העוגיות הזאת?" רוזי נופפה מול אחותה בקופסת המתכת המלאה.
"כן. היית קופצת ומטפסת על השיש כדי להגיע לקופסה בארון בזמן שאני שמרתי שאימא לא תפתיע אותנו," היא חייכה.
"מעניין אם היא ידעה."
"ברור שהיא ידעה, למה את חושבת שהיא המשיכה לאפות עוגיות ולמלא את הקופסה? אני חושבת שההורים שלנו יודעים הרבה דברים שאת חושבת שלא," היא העירה, ורוזי נעצה בה מבט מופתע ומשועשע.
"מתי נהיית כזאת חכמה ויודעת הכול?"
"תמיד הייתי. את פשוט היית מרוכזת בתחת שלך בתקופה האחרונה."
"כן, כנראה. מצטערת," היא לחשה את המשפט האחרון והשפילה את מבטה.
"אז מה את הולכת לעשות?" שוב השאלה הזאת.
"אני חושבת שאני צריכה להבין קודם כול מה קרה ולמה זה קרה. רק אחר כך אני אוכל לעשות עם זה משהו," היא השיבה כשהיא מרוקנת את שארית החלב בספל אל הכיור ומניחה אותו במדיח הכלים.
"ואיך את הולכת לעשות את זה?"
"אין לי מושג," רוזי אמרה, ואחרי שסיימו לנקות את עקבותיהן כפי שהיו רגילות לעשות, כל אחת עלתה לחדרה ורוזי התרכזה במשימה היחידה שעמדה כעת על הפרק – לחשוב.
 
J&R
 
כמה ימים לאחר מכן נחתה רוזי בנמל התעופה של לוס אנג'לס, מצוידת במזוודה מלאה בבגדים שאספה כשפינתה את דירתה הקטנה במנהטן, בחיוך, בתקווה, אך בעיקר נרגשת לנוכח התוכנית המבריקה שהגתה.
הראש שלה עבד ללא הפסקה וליבה פעם בחוזקה, זה עניין של כמה שעות עד שתפגוש בסופר רבי-המכר שהעריצה כל כך, שהיה המודל לחיקוי שלה, זה שאימצה את שם משפחתו ושייתן לה תשובות - ג'ק וורד.
הפעם היא תצליח!