מועמדי פרס גפן 2009
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מועמדי פרס גפן 2009
הוספה למועדפים

מועמדי פרס גפן 2009

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

פרס גפן מוענק מדי שנה מאז 1999 ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה הטובות ביותר שראו אור בעברית בשנה זו, במטרה לקדם תחום ספרותי זה בישראל ולהעניק את ההערכה הראויה ליצירות האיכותיות שהתפרסמו בז'אנר. הפרס מוענק מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה וקרוי על שמו של עמוס גפן ז''ל – מתרגם, עורך, מחלוצי המדע בדיוני בארץ וממייסדי האגודה.

אסופה זו מאגדת את סיפורי המדע הבדיוני והפסנטסיה שזכו לעלות לרשימת המועמדים הסופיים לפרס בשנת 2009.

פרק ראשון

כוכב ציפור האש / יעל מיכאלי
פורסם לראשונה באתר בלי פאניקה
הסיפור הזוכה בפרס גפן לשנת 2009


בימים אלו ניתן למצוא את יעל בבלוג "כשיצירה פוגשת חיים" שבין דפיו היא מגדלת ביחד עם בעלה שני ילדים, גינה וחתול.

הכפר סיים לבעור לפני כמה דקות. ניקו טמן את פניו בשרוולו ובכה, אבל אני לא הייתי מסוגל להסיט את עיני מהמסך. כל המשלחת היתה שם, כולם. אמא היתה שם.
"מולי – " קולי נשבר. כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב. "יש… יש ניצולים?"
ניקו יבב משהו, הבטתי בו לרגע ואז חזרתי להביט לעבר המסך. ידעתי שצריך להגיד לו משהו, לנסות להרגיע אותו, אולי לחבק. ידעתי זאת.
"מולי?"
"שישים שניות", נשמע קולה של מולי, "מבצעת סריקה".
העשן החל להתפזר, חושף שלדי בתים מעשנים, מתקררים במהירות למגעה הצונן של רוח הלילה. ערפל עלה מהאדמה המתקררת, גשם קל החל לטפטף.
"מולי?"
"אין ניצולים", היא דיווחה. קולה נסדק לרגע ונשמע מכני ואדיש.
הנדתי בראשי. "חפשי שוב".
"רוני – "
הבטתי לעבר ניקו לצדי. "חפשי שוב!"
"מבצעת".
כעת הערפל מילא את כל העמק, מסתיר את שרידי הכפר מעיננו.
"אין ניצו– " התחילה מולי והשתתקה. "אני מאתרת סימני חיים".
"אמא?" ניקו זקף את ראשו. פניו היו מוצפות דמעות ונזלת נטפה מאפו. הוא ניגב את הכל בשרוולו והביט לעבר המסך.
"חד-תאים", דיווחה מולי. "הערפל מלא בהם".
"רק – " התחלתי.
"רב-תאים עכשיו".
תצוגת המסך השתנתה והציגה את תוצאות הסריקה דרך הערפל שכיסה את הכל. מיליוני נקודות מרצדות. הערפל געש בהן. נקודות זעירות ואז גושים קטנים ואז גדולים יותר. מתחברים ביניהם, מתחלקים במהירות. גופים ראשונים החלו להתהוות בתוך הערבוביה, בתחילה חסרי צורה מוגדרת.
"מה קורה?" שאל ניקו לצדי.
לא עניתי. משהו מעד מתוך הערפל לעברנו, מעוות וחסר צורה. הוא התפתל, הזדחל בבוץ ותוך כדי כך קוויו הפכו ברורים יותר, מוכרים יותר. הוא התרומם על רגליו ודידה במעלה הגבעה לעברנו. תנועותיו היו מקוטעות ומתנדנדות, אך בכל צעד הן הפכו יציבות יותר. הדבר נכנס אל תוך מעגל התאורה של החללית והרים גדם לא ברור לסוכך על עיניו, כאשר הוריד אותו, זו כבר היתה יד אנושית.
ניקו התנשם בקולניות.
היצור הציץ לעברנו ונופף לשלום.
שפתיו נעו ומולי קלטה את הצליל הרחוק והשמיעה אותו מרמקולי המסך.
"אתם בסדר?" שאל היצור. "ניקו? רוני? אתם בסדר?"
כיסיתי את עיני כדי להסתיר את הדמעות, מרשה לעצמי להאמין. זו היתה אמא. היא עמדה באור פנסיה של מולי. היא היתה בחיים.

לא היינו אמורים להיות כאן בכלל. היינו אמורים להיות עם אבא. היה תורו לקבל אותנו, או לפחות לקחת את ניקו מכאן. אבל הוא התקשר ואמא צעקה עליו וגם הקיץ נשארנו אִתה.

"רוני, זאת אמא!" ניקו תפס בשרוולי.
"מולי?" שאלתי.
"זאת גברת מייסון", אישרה הספינה. "אבל – "
ניקו התנתק ממני ורץ מחדר הבקרה. "מולי, תפתחי את הדלת!" צעק ונעלם במורד המסדרון.
"אבל– ?" דחקתי בה.
"לא היו ניצולים", אמרה בשקט.
"זאת אמא שלי בחוץ".
"לפי הסריקות, כן, ואני אפתח את הדלתות אם תגיד, אבל אני לא אציית לה או לשאר חברי המשלחת".
הבטתי בחזרה במסך. אנשים נוספים יצאו מן הערפל. רובם היו עירומים, אך לנגד עיני הנאנו בתאי הביגוד שלהם שחזרו את חליפות השטח. הגשם פיזר את רוב הערפל וראיתי שגם מבני הכפר משתקמים מחדש.
"זה המכונות", אמרתי, "הנאנובוטים".
"רק בבגדים ובציוד", אמרה מולי.
הרמקולים השמיעו צלצול שקט וקולו של ניקו מילא את החדר.
"רוני", קרא. "מולי לא פותחת לאמא את הדלת!"
"שניה", עניתי לו.
"זו החלטה שלך", אמרה מולי.
בחוץ, אמא נופפה לעבר המצלמות, קראה משהו והצביעה לעבר הדלת. ראיתי אנשים נוספים מהמשלחת עולים לעברנו במעלה הגבעה.
"תחליטי את".
"אני לא מחשב צבאי. אני לא יכולה לקבל החלטות בשבילכם".
"רוני!" קולו של ניקו עלה שוב מהקשר.
בחוץ אמא דפקה על הדלת, שיערה הרטוב מהגשם נצמד בקצוות ארוכות לפניה.
"אל תפתחי", אמרתי. "אטמי את כל הכניסות".
"מבצעת".
הכנסתי אגודל לפי וכרסמתי את הציפורן.
"רוני!" צעק אחי.
נשכתי את העור הרך בן האגודל לבין אצבע המורה.
הפסקתי.
"אני הולך אליו", אמרתי למולי. "תוודאי שיהיה לנו ערוץ תקשורת החוצה".
"אני מצטערת", לחשה בשקט, בקול שהתמזג עם לחישת המיזוג.
קמתי מהכיסא ופניתי אל היציאה, לעבר אחי ואמי הנעולה בחוץ.

זה התחיל בשקיעה. לא, זה התחיל עוד קודם.
לא הצלחתי לישון בלילה. ידעתי שהנחיתה צפויה מחר, שישאירו אותנו לבד עם מולי. שישאירו אותי לבד עם ניקו. מצאתי את אמא ושכנעתי אותה לבוא אתי לחדר התצפית. עמדנו יחד והבטנו מטה לעבר כוכב הלכת המתקרב. כדור כחול-ירוק, עטוף במעטה רך של עננים בהירים. אמא אמרה שפעם גם העולמות המיושבים נראו ככה, אבל אני נולדתי אחרי שהמלחמה החלה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי עולם כזה.
מולי צללה מטה והכוכב זינק לעברנו, גבעות רכות מכוסות צמחיה עבותה. נצנוץ של שמש ממראות האגמים והימים. עשרות עמקים מוצלים, עם תלי אדמה מסודרים מכדי להיות טבעיים. העמקים היו הסיבה לכך שהמשלחת של אמא הגיעה לכאן, הסיבה שהצליחו לקבל תקציב למרות המצב בחזית. ואז הופיע עמק אחד ובו הריסות חשופות למחצה. מולי התייעצה ואמא אישרה. היתה נחיתה רכה ואז גופה של מולי רעד סביבנו כאשר נפתחו צוהרי תאי האחסון. מכונות כבדות פסעו החוצה ומיהרו מטה לעבר העמק. הרגליים הגמישות שלהן גיששו ובחנו את הקרקע. קווי המתאר שלהן היטשטשו לרגע ואז געשו וזרמו החוצה, מתרחבים, משתנים. בתי שטח מרווחים הופיעו במקומם, ממוקמים בטבעיות בין צמחיית העמק.
"תשמור על ניקו, בסדר?"
אמא נשקה על ראשי ופנתה לעבר היציאה מחדר התצפית. ידעתי ששאר המשלחת מחכה לה במנעלי האוויר, מחכה שתוביל אותם החוצה. ידעתי שהם הולכים לעבוד, שאסור לנו להפריע להם.
"תני לנו לבוא אתך", ביקשתי.
היא בידרה את שיערי.
"מחר", אמרה, "אחרי שנגמור להקים את הכפר. אני צריכה קצת שקט כדי להתחיל את העבודה על האתר". היא חייכה כדי לרכך את מילותיה. "מולי תדאג שלא תשתעממו". היא פסעה צעד נוסף אל הדלת, אבל אז הסתובבה שוב. "אולי מחר, בסדר? ואם מולי תספר לי שבאמת הקשבתם לה, אולי אפילו תוכלו לעזור לנו בהריסות, מה אתה אומר?"
לא אמרתי כלום. היא חיכתה עוד שניה, ואז הסתובבה והלכה. נשארתי בחדר התצפית זמן מה, עד שראיתי אותה ואת שאר המשלחת יורדים מטה לעבר העמק. רק אז, כאשר הייתי בטוח שלא ניתן לראות אותה בבירור מחדר התצפית, הלכתי והערתי את ניקו.

"רוני? מולי לא פותחת את הדלתות".
עצרתי ליד אחי מול מנעל האוויר. מולי גידלה מסך על הקיר הסמוך ויכולנו לראות את האנשים המתגודדים בחוץ. אמא עמדה מלפנים וניסתה להזין פקודה במקלדת האישור הקטנה ליד הדלת. זה לא עבד, מולי חסמה את קודי הגישה.
"אמא?" אמרתי בשקט.
היא הרימה את פניה מהמקלדת והביטה לעבר הדלת. מולי הצמיחה מסך קשר גם בשבילה.
"רוני, זה לא מצחיק", אמרה. "פתחו את הדלתות".
"מולי אמרה – " הצצתי מטה לעבר ניקו. "לא", אמרתי.
"רוני מייסון! פתח את הדלת מיד!"
"אני – "
היא הביטה מעבר לכתפה, לעבר שאר חברי המשלחת ואז מיהרה להביט חזרה לעבר המסך.
"אני מצטערת, בסדר?" היא הניחה יד אחת על קצה המסך, מדברת יותר בשקט. "אני יודעת שהייתם אמורים להיות עם אבא עכשיו. נדבר על זה, תוכלו לבוא אתי לחפירות, אבל פתח בבקשה את הדלת".
"אבל… השקיעה", אמרתי.
אמא ניערה את ראשה, שיערה הרטוב התנופף כמו חוטי קש סביבה. האור החד של הפנסים שיווה לפניה מראה זוויתי. "בגלל זה חשוב שנכנס! אנחנו צריכים לברר מה זה היה".
"אמא, אני – "
היא חבטה עם אגרופה על הדלת. ניקו נרתע לאחור.
"פתח עכשיו!"
"לא!" הקול שלי הדהד מקירות המסדרון וכיסיתי את פי. "לא", אמרתי שוב, כמעט לוחש הפעם. "מחר, אם הכל יהיה בסדר, טוב?"
היא השעינה את ראשה כנגד המסך.
"מחר?" שאלה.
"מחר", עניתי, ובלי לחשוב הוספתי, "אולי מחר".
ראיתי אותה שואפת אוויר כדי לצעוק וכיסיתי את אוזני.
"מולי!" צעקתי.
בבת אחת המסך התפרק ונספג אל תוך הקיר.
"למה?" ניקו חבט על רגלי. "אני רוצה את אמא, עכשיו!"
"אני– ", ירדתי על ברכי מולו. "אני… אני חושב שאולי… שאולי זו לא אמא".
הוא הביט בי רגע ארוך בעיניים פעורות ואז דחף אותי ממנו ונסוג צעד לאחור. "אתה עושה את זה דווקא! גם אני רוצה להיות אתה! היא לא רק שלך!"
"ניקו – "
אבל הוא כבר הסתובב ורץ במורד המסדרון.

היינו לבד. המסדרונות הריקים של מולי הדהדו באוושה שקטה של מערכות האוורור, צליל שעד עכשיו מוסך על ידי נוכחות הצוות. כמעט כמו נשימות שקטות של חיה גדולה. חשבתי שהרעשים עלולים להפחיד את ניקו, ואולי כדאי שאבוא לישון אתו, אבל התברר שהוא נעל את עצמו בחדר. הוא צעק שאסתלק ולא הסכים לצאת אפילו כשאיימתי שארביץ לו. נשכתי שוב את ידי.
ישנתי רע. חלמתי על האש ועל הצעקה של מולי כאשר הלהבות הגיעו אליה. הצעקה התגברה, והפכה לקול הקורא בשמי.
פתחתי את עיני, וזיהיתי את קולה של מולי הקורא לי בשקט.
"רוני?"
התיישבתי על המיטה שלי. קירות החדר התבהרו והציפו את החלל באור רך.
"אני ער", אמרתי. "ניקו?"
"הוא ישן בחדרו. רוני, אמא שלך בחוץ, היא רוצה לדבר אתך".
אמא. התחלתי לקום ואז היססתי. אני שוב אצטרך להגיד לה לא. "מחר".
"כבר מחר", ענתה. "יום בחוץ".
באמת היה יום. עיני הרגישו יבשות וצרבו, כאילו לא ישנתי בכלל. כשהגעתי חזרה למנעל האוויר ראיתי שמולי כבר גידלה מחדש את מסך התקשורת.
אמא חייכה לעברי מצדו השני. היה אור בחוץ, אבל זה היה אורו המהסס של הבוקר. עיניה של אמא נראו שקועות, העור מתחתיהן כהה. כנראה לא ישנה הרבה יותר ממני. חיוכה נראה מאולץ, אבל לפחות היא ניסתה.
"בוקר טוב", אמרה.
משכתי בכתפי בתשובה.
אתה מוכן לפתוח לנו את הדלת?" שאלה וחייכה.
כמעט וחייכתי בחזרה. נשכתי שוב את ידי.
"מולי", אמרתי, "תראי לאמא את צילומי השקיעה".
"רוני", חיוכה של אמא דהה. "אל תהיה טיפשון, הייתי שם, אני יודעת מה קרה".
"מולי?"
"מבצעת".
המסך החשיך והתבהר מחדש.
הוא הראה את הערב של אתמול. השמיים התחילו להתכהות, אבל העמק עדיין נראה ברור מספיק כדי שיהיה ניתן להבחין בפרטים. מצלמותיה של מולי פנו מטה משולי החרטום, נותנות תצפית טובה מקצה הגבעה עליה נחתנו.
אורות ראשונים נדלקו במגורי החוקרים. כמה מחברי המשלחת התקבצו לפני החפירות, צופים לעבר השמיים.
אני וניקו דימינו שזיהינו ביניהם את אמא. אבל מהר מאוד תשומת לבנו נמשכה אל השמיים עצמם.
השקיעה היתה זוהרת, שונה מכל דבר שראינו אי פעם בעולמנו. השמיים ניצתו בכתום בוער ובלבן מותך. העננים נראו כגושי פלזמה בוערים, מתפתלים לאורך האופק מקצה אחד לקצהו השני של העולם. ואז כל האש זרמה מטה, לעבר העמק. התמונה במסך הבהבה ודעכה. אבל אני זכרתי את התנשפותו של ניקו כאשר האש כילתה את הכפר, את צרחתה של מולי כשהאש אפפה את גופה ושרפה את חישני החוץ שלה.
המסך שב והציג את אמא.
"לא יתכן שכך זה קרה. הייתי זוכרת אם…" היא השתתקה והביטה בי.
"מולי אמרה שלא היו– שלא היה אף אחד בעמק אחרי שהאש דעכה".
"אבל אני כאן", אמא הנידה את ראשה ואז הביטה מטה לעבר משלחת המחקר, "כולנו כאן".
"אמא…" ליקקתי את שפתי. "אני אפתח את הדלתות בערב, בסדר? אחרי השקיעה. כשהכל יהיה בסדר שוב, טוב?"
ראיתי שהיא מתלבטת. נשכתי את ידי והוספתי, "בשביל ניקו?"
"אוי, רוני". היא נאנחה, הביטה כמה רגעים לעבר העמק ואז נשמה עמוקות וניסתה לחייך שוב.
"זו עדיין משלחת קסנו, אנחנו צריכים את שאר הציוד שלנו".
נאנחתי בהקלה, אני חושב שאפילו הצלחתי לחייך. "מולי?"
"אדאג שתהיה תנועת חומר רק לכיוון אחד", לחשה לי, ובקול רם יותר הוסיפה, "מה תרצי, גברת מייסון?"
אמא דקלמה רשימה של ציוד ואחרי כמה שניות ראיתי את ארגזי הציוד הראשונים מדדים לכיוון אמי. הם נעו על רגלים קצרות ועבות, אבל כבר אחרי צעדים ספורים עיצבו את עצמם מחדש לזחלים גבוהים שהתאימו יותר לתוואי השטח.
אמא פנתה ללכת אחריהם ואז עצרה והביטה מעבר לכתפה. "אתם תהיו בסדר, נכון?" שאלה. "מולי דואגת לכם?"
"כן", עניתי, אבל מבטה כבר נדד חזרה לעבר הציוד ומטה לעבר כפר המחקר. "יופי", אמרה בלי להסתובב, "טוב". ואז היא הלכה.

חדר האוכל היה גדול מדי. גדול ומהדהד. עמדתי כמה דקות בדלת הכניסה, ואז החלטתי שאני לא רעב ופניתי לחדר הבקרה. היו שתי כורסאות גדולות מול מסך התצוגה. לא היתה מקלדת או כל ממשק נגיש אחר. הנווט ואמא היו מתחברים למולי בעזרת שתלי הנאנו שלהם. לא באמת היה לי מה לחפש בחדר, אבל לפחות כאן היה מסך גדול, ואיכשהו מולי הרגישה קרובה יותר.
אחת הכורסאות היתה תפוסה. ניקו ישן מכורבל לכדור, פניו מכווצות אפילו בשינה. הוא כנראה התגנב לכאן אחרי חילופי הצעקות שלנו אתמול בלילה. הוא נראה כל כך קטן כאשר ישן ככה. זכרתי כמה אמא שמחה כאשר הוא נולד. היא כמעט ולא רבה עם אבא אז. בלי לחשוב, הושטתי את ידי ונגעתי בפניו בקצות אצבעותי.
הוא פער את עיניו ונרתע לאחור. לרגע היה בעיניו רק פחד, ואז הן הצטמצמו והוא התיישב בכורסה, וזעף אלי.
"מה אתה רוצה?" שאל.
משכתי באוזנו . "יש לך חדר כדי לישון בו".
הוא האדים ופתח את פיו, אבל אני קטעתי אותו ופניתי אל מולי.
"כפר על המסך", אמרתי.
המסך הגדול מולנו התבהר והציג את כפר המחקר. ארגזי הציוד שהלכו עם אמא כבר נפרשו לצד חלק מתלי האדמה ואנשי המשלחת עמדו סביבם וכיוונו את המכונות החושפות את ההריסות. לצדי ניקו נשען לעבר המסך, וחיפש את אמא בין האנשים.
"מולי", אמרתי, "ספרי לנו על המחקר". מזווית העין ראיתי את ניקו מעווה את פניו והוספתי. "אמא רצתה שנדע, שנוכל לעזור להם בחפירות".
"קסנוארכיאולוגיה", אמרה מולי. קולה שקט אבל ממלא את החדר. "גשש דיווח על כוכב לכת דמוי טרה עם סימני שרידים קדומים. גברת מייסון קיבלה את ההצבה בזכות הניסיון שרכש הצוות שלה בחפירות קסנו בשנתיים האחרונות".
עכשיו הגיע תורי להעוות את פני. היינו שם כשהצוות "רכש" את הניסיון שלו. נעולים עם מולי בזמן שהם עבדו בחוץ. לפחות עם אבא היה מותר לנו להסתובב בבסיס בזמן שעבד.
"משהו מעניין?" שאל ניקו.
"שרידי מבנים המעידים על בניה מתוכננת, עדויות של יכולת טכנולוגית דמוית ארץ, שרידי פולימרים וסיבי נאנו בקרקע, סימנים של – "
"לא", ניקו טפח על ידית הכורסה. "משהו מעניין?"
מולי שתקה כמה רגעים.
"סריקות הגשש הראו תצורת מבנים עקבית בין ההריסות", אמרה לבסוף.
"למה הכוונה?" שאלתי.
"כל ההריסות, בכל עמק באות בשלשות".
"לא נכון!" ניקו התישר במושבו. "הריסות של שלושרים?"
"יש עדויות התומכות בכך", ענתה מולי.
"אבא ידע על כך?", שאלתי בשקט.
"המפקד מייסון תמך בהצבת המשלחת", אמרה מולי.
"אבל שלושרים!" ניקו הסתובב לעברי. "אולי זה עולם הבית שלהם, אם נשמיד אותו – "
"זה לא עולם הבית שלהם. אין פה שום דבר חוץ מהריסות ".
"זה עדיין הרבה יותר מגניב מסתם הריסות של משהו שלא קיים יותר". הוא הסתובב חזרה לעבר המסך.
"מולי", אמרתי בשקט והקשתי קלות על אוזני, מרמז לה שאני רוצה שתפנה רק אלי. "מה מטרת המשלחת?"
קולה היה לחישה שקטה שכוונה לאוזני בלבד. "מחקר תרבותי", ענתה.
"זהו? זה העולם הראשון של השלושרים שהתגלה והמטרה היא רק מחקר תרבותי?"
"השלושרים שמרו בשנתיים האחרונות על הפסקת אש".
"כי אנחנו ברחנו מכל מצב של עימות!" הצצתי לעבר ניקו והנמכתי שוב את קולי. "אמרת שאבא תמך במשלחת. תרבות של שלושרים זה הדבר האחרון שמעניין אותו".
"זה מעניין את גברת מייסון".
חשבתי על הצעקות של אמא בטלפון. חשבתי על כך שהיינו כאן עכשיו במקום להיות עם אבא.
"הוא חושב שהמחקר ימצא טכנולוגיה שתעזור לנו במלחמה", אמרתי בשקט.
"אני לא יכולה לאשר".
"לא, את לא", הסכמתי. "יש סימנים כלשהם לטכנולוגיה פעילה?"
"רוני – "
"זו שאלה כללית", אמרתי.
קולה של מולי רשרש לרגע, כתקלה או כאנחה שקטה. "אין כל עדות לטכנולוגיה פעילה על הכוכב", אמרה.
"יש את השקיעה".
קולה של מולי רשרש פעם נוספת, אבל היא לא ענתה הפעם.
בילינו את היום בחדר הבקרה. בשלב מסוים הביאה לנו מולי מגשים עם אוכל ואנחנו אכלנו בלי לצאת. אחר הצהריים אמא התקשרה ושאלה אם הכל בסדר אתנו. היא נראתה נרגשת מממצאי החפירות. היא אפילו חייכה. איש מאתנו לא הזכיר את השקיעה.
כאשר החל לרדת החושך, מישהו הקיש מבחוץ על מנעל האוויר של מולי. חשבתי שניקו ירוץ לבדוק, אבל הוא התכווץ במושבו ולא אמר דבר. היססתי רגע ונשארתי גם אני לשבת. הנקישות המשיכו ומולי העלתה את מצלמות החוץ על המסכים. היה זה אחד המתלמדים של אמא. הוא דפק על הדופן של מולי וצעק שנכניס אותו. צעקותיו הדהדו בחדר הבקרה ואז מולי החלישה את הצליל, מה שהפך כמעט נסבל. כעבור כמה דקות באו אמא ועוד שני אנשים מצוותה ולקחו אותו חזרה לכפר. אמא השתהתה רגע ליד מנעל האוויר, אבל לא אמרה דבר.
השמש התחילה לשקוע. ידו של ניקו מצאה את שלי ונאחזה בה בכוח. למטה, בכפר, כל חברי המשלחת נאספו מול ההריסות. חלקם החזיקו ידיים, אחדים בכו.
"יהיה בסדר", אמר ניקו. "זה לא יקרה שוב, זה – "
השמיים התלהטו ככל שהשמש שקעה נמוך יותר. העננים הוארו מבפנים ואז ניצתו בלבן בלתי נסבל.
" יהיה בסדר", חזר ניקו. "בסדר".
בעמק, כמה מהאנשים נפנו ורצו לעבר הספינה. אמא היתה ביניהם.
האש זרמה מטה ובלעה את הכל.
"לא!" צעקתי, ואז האש הגיעה אלינו ואפפה את מולי. הצרחה שלה קיפלה אותנו בתוך הכורסאות, הקול המתכתי קודח בראשינו. זה נמשך ונמשך ואז השתתק בחדות.
לאט, בהיסוס, הרמתי את ראשי לעבר המסכים. הם היו כבויים וחסרי חיים.
"אמא", בכה ניקו.
הרמתי את ידי לפי ונשכתי. חזק, עד שהרגשתי טעם מתכתי בפי. זה עזר מעט. יכולתי לנשום שוב.
"ניקו, יהיה בסדר", רכנתי לעבר הכורסה שלו ומשכתי אותו אלי. הוא נאבק ואחרי שמרפקו פגע באפי עזבתי אותו בשקט.
חיבקתי את עצמי חזק והבטתי שוב לעבר המסכים החשוכים.
"מולי?" קראתי.
דממה, רק רשרוש שקט של מערכת האוורור. היה לי שוב קשה לנשום.
"מולי?" קראתי חזק יותר.
אתמול לא נדרש לה זמן כה רב. עמדתי לקרוא לה פעם נוספת כאשר ענתה.
"משקמת ציוד", אמרה וקולה היה אדיש ומתכתי. היא לא נשמעה כמו מולי שלנו.
ניקו הרים את ראשו וראיתי את ההבנה והפחד בעיניו.
"היא תהיה בסדר", מיהרתי להגיד. "היא פשוט עסוקה. היא תחזור עוד רגע".
"מבטיח?" שאל.
"מבטיח", אמרתי. הושטתי לו את ידי. הוא הביט עליה ונרתע לאחור. הבטתי עליה גם כן. היא דיממה. היו סימני שיניים על העור הרך בין האגודל לאצבע המורה. משכתי את היד והסתרתי אותה מאחורי גבי.
"מולי", אמרתי, "מסכים".
רגע ארוך היא לא ענתה. כיווצתי את אצבעות ידי מאחורי גבי, מותח את שולי הפצע. ניקו יבהל אם היא לא תחזור. מולי, בבקשה, חשבתי. המסכים המהמו ונדלקו מחדש.
"שיקום ציוד הסתיים", אמרה באותו קול מתכתי ואז מערכת הכריזה רשרשה והיא המשיכה בקולה הרגיל. "מעלה תמונות של הכפר".
זה דמה למה שראינו אתמול. כפר מחקר מפוחם, ערפל. גושים מתפתלים של חומר פורצים מתוכו ומקבלים לאיטם צורה.
כאשר אמא והאחרים עצרו מול מנעל האוויר כבר חיכיתי להם. הדלת היתה סגסוגת מוצקה וקרה בינינו. הם לא דיברו, פשוט הביטו לעבר המסך. אמא צעדה קדימה, הרימה את ידה והניחה אותה על מסך התקשורת. הבטנו זה בזה רגע ארוך, ואז היא משכה את ידה ונסוגה לאחור. היא פנתה במורד הגבעה והאחרים באו בעקבותיה. רצתי בחזרה לעבר חדר התקשורת וראיתי אותם נעלמים אל תוך שרידי הערפל.
לא זכרתי שעזבתי את חדר הבקרה, אבל כאשר מולי העירה אותי בבוקר הייתי בחדרו של ניקו. שכבתי מקופל על הרצפה למרגלות המיטה שלו, קפוא ותפוס. התיישבתי ושפשפתי את ידיי, מנסה להתחמם. כף ידי החליקה על סימן הנשיכה. זה כאב רק לרגע. הידקתי את אצבעותי, מחזיר את הכאב. הבטתי על ניקו. הוא עדיין ישן. קמתי בשקט ויצאתי מחדרו.
"קרה משהו חדש?" שאלתי.
"גברת מייסון מחכה ליד מנעול האוויר", אמרה מולי. "היא רוצה לדבר אתך".
שפשפתי את פני. עדיין היה לי קר.
"תגידי לה – " זאת היתה אמא שלי. "עוד דקה, אני פשוט… אני רוצה להתקלח קודם, טוב?"
"אני אגיד לה", אמרה מולי.
הנדתי בראשי כמה פעמים ומיהרתי לחדרי. השתפשפתי שוב ושוב תחת המים החמים עד שעורי צרב. בחרתי בגדים, ואז בחרתי אחרים. ישבתי על המיטה, חיבקתי את עצמי ורעדתי.
"רוני".
הבטתי למעלה, לעבר נקודות המצלמה של מולי.
"היא מחכה לך", אמרה.
קמתי והלכתי לפגוש את אמא.

היא לא היתה לבד. שני האנשים שבאו אתה אתמול היו כאן גם עכשיו. זכרתי את פניהם מהצוות של אמא, ומולי לחשה לי את השמות. הגיאולוג והקסנו-ביולוג הראשיים. רציתי לשאול את אמא למה הם באו אתה, אבל לא היה לי נעים. אז שתקתי וחיכיתי שאמא תדבר. היא נראתה טוב יותר הבוקר. שיערה היה מסודר ואסוף בצמה. הכתפיים שלה היו משוחררות ולא מכווצות מדאגה כמו אתמול. וחשוב מכל, עיניה חדלו להתרוצץ. פגשתי את מבטה והרגשתי את אגרופי מתרפים.
"אמא", אמרתי.
היא חייכה עם השפתיים. "אני חושבת שנישאר בחוץ גם היום", אמרה.
שאפתי אוויר. היא לא כעסה. "ניקו מתגעגע", אמרתי.
"גם אני מתגעגעת", אמרה. "לשניכם".
"אנחנו בסדר כאן. מולי דואגת לנו".
"כן". אמא שפשפה את מצחה. "מולי". מבטה נדד אל המעטפת של מולי מחוץ לגבולות המסך.
"אמא?"
מבטה חזר אלי בחדות. גם שני החוקרים שהיו אתה הפנו אלי את עיניהם.
"עדיף שנחזור עכשיו לחפירות", אמר הגיאולוג.
"יש עבודה לעשות", הוסיף הקסנו.
מבטה של אמא החליק על פני פעם נוספת והיא הנידה בראשה. "אנחנו צריכים ללכת", אמרה.
ואז היא הסתובבה ופנתה במורד הגבעה. שני הגברים הצטרפו אף הם.
"אמא", לחשתי. אבל היא לא הסתובבה.

היא לא התקשרה במשך היום לשאול לשלומנו. היה לי קר. לא סיפרתי לניקו שהיא אמרה שהיא מתגעגעת.
השקיעה היתה שחזור מדויק של השקיעות עד עכשיו, פרט לכך שהפעם איש מחברי המשלחת לא ניסה לברוח. הם עמדו בקבוצות ונתנו לאש השקיעה לבלוע אותם.
כאשר האש הגיעה אלינו, מולי צרחה. הפעם זה היה גרוע יותר. כל גופה רעד כשהלהבות אפפו אותה. לא ישבתי יציב בכורסת התצפית והרעד שלה העיף אותי כנגד הכורסה של ניקו. חבטתי את כתפי כנגד הכורסה שלו ואז את הכתף השניה כאשר הוא נבהל והדף אותי ממנו. שכבתי על הרצפה בין שתי הכורסאות וניסיתי לא לזוז עד שהרעידות חלפו. המסכים שוב כבו, ונשארו כבויים הרבה יותר זמן מאתמול. ניקו היה מקופל בכורסה שלו וכיסה את עיניו בידיו. טיפסתי אל הכורסה שלו ומשכתי אותו אלי. הוא התחפר כנגד כתפי. חיכינו יחד שמולי תחזור.
אף אחד לא עלה לעבר מנעל האוויר באותו הלילה, אפילו לא אמא.

בבוקר ישבתי עם ניקו בחדר הבקרה ואכלנו כריכים שמולי הביאה לנו עם בוט שרות. אם היא לא היתה דואגת לנו, לא בטוח שהיינו אוכלים לבד. חדר האוכל המרכזי היה ריק מדי. לעור שלי היה ריח של סבון ושמפו. שוב קרצפתי את עצמי עד ששרף לי. ניקו הדיף ריח זיעה ומעט שתן. אני לא חושב שהתקלח או החליף בגדים מאז שאמא יצאה.
אכלנו כריכים והבטנו על צוות המחקר העובד בעמק. האוכל עזר. אחרי זמן מה שמעתי את ניקו מזמזם משהו לעצמו. הקשבתי זמן מה לקולו, מנסה להיזכר בשיר.
לפתע הוא נשען קדימה לעבר המסך. "רוני", הוא הביט לעברי ואז חזרה לעבר המסך. "אני יודע מה צריך לעשות", אמר וחייך. לא ראיתי אותו מחייך כך מאז שבאנו לכאן, מאז שאבא עזב. חייכתי חיוך מהוסס.
"אמא נתנה לך את כל הסיסמאות למולי, נכון?"
הנדתי לאישור. לא את כולן, אבל היא נתנה לי חלק מסיסמאות החירום.
"אנחנו צריכים לקרוא לאבא", אמר.
חיוכי כבה.
"ניקו – "
"אבא יֵדע מה לעשות! הוא יוכל לעזור לאמא! הוא יִקח אותנו מכאן".
הוא חייך, הוא היה כל כך שמח.
לא רציתי להגיד את זה. הבטתי לעבר כפר המחקר. "אנחנו לא יכולים לקרוא לאבא", אמרתי.
"בטח שאנחנו יכולים!" החיוך שלו נעלם. המבט שלו היה חשדני כאשר שב והפנה אותו אלי.
"ניקו". חיבקתי את עצמי. "תביט על המסך", ביקשתי.
"אמא שם", אמר.
"כן, היא שם", הסכמתי. "אבל היא לא לבד, נכון? אף אחד מהם לא מסתובב שם לבד".
הוא שרבב את שפתיו אבל הביט בחזרה לעבר המסכים. ברגעים כאלו הייתי מעדיף אם היה עצוב. הוא הביט זמן מה לעבר צוות המחקר.
"הם מסתובבים בקבוצות", אמר לבסוף.
"כמה יש בכל קבוצה?" שאלתי.
"מה זה חשוב?" דרש, אבל ראיתי את שפתיו נעות כאשר הביט מקבוצה לקבוצה וספר מחדש. זה לא לקח לו הרבה זמן.
"שלושה". הוא שתק רגע. "אבל… אבל זה לא אומר כלום".
"אתה זוכר מה מולי לימדה?" שאלתי. "הקמנו מושבות, איבדנו אתם קשר – ואז יום אחד השלושרים פשוט הופיעו".
"אז?" הוא הסיט את מבטו ממני.
"הם הופיעו משום מקום. לא נתקלנו בהם עד שתקפו, אבל הם ידעו בדיוק איפה נמצאת כל התיישבות שלנו…"
"זה לא אומר כלום!"
"מולי?" שאלתי.
"ההנחה לא מתחייבת מהממצאים", ענתה אחרי שהיה.
"כן? אז מה עם השקיעה?"
"אין סימן לפעילות טכנולוגית על הכוכב. כל תרבות שהיתה כאן הפסיקה להתקיים לפני כשלוש מאות אלף שנה".
"אז למה לאמא לא אכפת!"
לא הבנתי שצעקתי עד שראיתי שניקו מכסה את אוזניו.
הסתובבתי ממנו, מנסה לנשום לאט יותר. ידיים קטנות משכו בשרוולי.
"זה בסדר", אמר. "לא נקרא לאבא, טוב?"
קמתי מהכורסה ויצאתי מהחדר. רציתי מקלחת נוספת.
הצלחתי להתחמק מניקו במשך שארית היום ורק כאשר התחיל להחשיך בחוץ מצאתי את עצמי נכנס שוב לחדר הבקרה. ניקו כבר היה שם, או שלא עזב בכלל. הוא הביט לעברי ואני הייתי ראשון להסיט את מבטי. כאשר התיישבתי לצדו הוא מצא את ידי ונאחז בחוזקה.
צוות המחקר עמד במורד העמק, גבם אלינו. הם עמדו שלישיות-שלישיות, אוחזים ידיים, בפניהם אל השקיעה. לא הצלחתי לזהות ביניהם את אמא ולא ביקשתי ממולי שתצביע עליה. כאשר השמיים התלהטו, עלה מן העמק צליל דק. נגעתי באוזני ומולי תפסה את הצליל והגבירה אותו, מזינה אותו אל תוך חדר הבקרה. הצליל היה גבוה ודק. לא יבבה, לא צעקה, דומה יותר לשירה. האש קטעה את הצליל.
צעקתה של מולי היתה ההפך המוחלט מהעדינות בצליל ההוא. הפעם אחזתי היטב בידיות הכורסה והצלחתי להישאר בכסא לכל משך הרעידות. האור כבה הפעם יחד עם המסכים. ניקו ואני ישבנו דקות ארוכות, פוחדים להגיד דבר עד שהנורות נדלקו בזו אחר זו בלוחות הבקרה ולבסוף גם בחדר.
"אני צריכה לדווח לך". קולה של מולי נשמע כלחישה רכה באוזני. הנדתי קלות.
"אני רוצה שתישן היום בחדר שלי", אמרתי לניקו. הוא הסתכל עלי רגע, אבל לבסוף הנהן.
"לך", אמרתי. "אני אבוא עוד מעט".
"אני לא רוצה ללכת לבד".
לחצתי את ידו. "מולי אתך", אמרתי. "לך".
אחרי שיצא מהחדר, נשענתי לאחור בכורסה והבטתי אל הערפל שמילא את העמק.
"את לא מצליחה לבלום את האש", אמרתי.
"אני מצליחה למנוע ממנה להגיע אליכם", ענתה מולי.
שתקנו כמה רגעים. דמויות ראשונות יצאו מתוך הערפל. נשענתי קדימה וכיביתי את המסכים.
"כמה אחוזים מעצמך את מאבדת בכל שקיעה?" שאלתי.
"בשקיעה הראשונה האש שרפה רק את הקולטנים החיצוניים".
"מולי, תעני לי".
"שלושים אחוז", אמרה.
"וזה מחמיר עם כל שקיעה?"
"רוני, סיסמאות החירום שאמא נתנה לך. ביניהן יש אחת שתאפשר לי להמריא בלי ליווי נווט".
"נוכל לעזוב בערב ולחזור אחר השקיעה?"
מולי השתהתה רגע לפני שענתה, "זו סיסמת הפעלה צבאית. אני אוכל לעזוב, אבל לא אוכל לחזור. הפקודה תהיה להתקדם לבסיס הצבאי הראשי".
"לאבא".
"למפקד מייסון, כן".
הרמתי את ידי והבטתי על העור הרך בין האגודל לאצבע המורה. סימני השיניים שלי היו אדומים ונפוחים. נשכתי את המקום בהיסח דעת.
"כמה זמן יש לנו?" שאלתי לבסוף.
"כל הזמן שתבנית התבונה נשמרת אוכל לשחזר את הגוף עם הנאנו שישארו. אחרי השקיעה השניה העברתי את רובי לאזור חדר הבקרה. אם אצטרך, אוכל לשמור רק עליו, אבל רוני, אני לא יכולה לתת הערכה. תופעת השקיעה הזאת, היא לא משהו צפוי".
"מולי, בבקשה…. פשוט". קמתי מהכורסה. מה בעצם יכולתי לבקש?
היא רשרשה כמה רגעים. "אני לא מצליחה להבין את הבקשה שלך", אמרה לבסוף.
לפתע רציתי את ניקו לצדי. את ניקו, את אמא. ברגע זה הייתי שמח לראות אפילו מישהו מחברי הצוות.
"זה בסדר", אמרתי. יצאתי מחדר הבקרה. ניקו חיכה לי בחדרי. הוא לא התווכח כאשר התכרבלתי לצדו מתחת לשמיכות. הוא התהפך ובעט תוך כדי שינה, אבל באותו לילה, לראשונה מאז השקיעה, הצלחתי לא לחלום.

בבוקר, אמא באה לדבר אתי. שני מלוויה באו אִתה. היא עמדה מלפנים והם צעד מאחור. המבט של שלושתם הופנה אל מסך התקשורת. אמא נראתה כרגיל. היא חייכה, אבל היה עוד משהו, משהו לא מורגש לא היה מתאים. זה הציק. הבטתי ממנה אליהם, מנסה להבין מה בדיוק הפריע לי.
" – תצטרפו אלינו", סיימה.
בהיתי בה.
"מה?" שאלתי.
"רוני, אתה לא מקשיב". היא ריככה את הנזיפה עם חיוך. "אמרתי שהחפירות שלנו מתקדמות מצוין. עד עכשיו לא היתה שום סכנה במהלך היום. אין סיבה שתמשיכו לשבת סגורים בפנים. למה לא תצטרפו אלינו היום?"
כן, חשבתי. לצאת מכאן. עמדתי לענות, ואז הבנתי מה היה הדבר שהפריע לי באמא. זה לא היה משהו שהשתנה אצלה. אפילו שני החוקרים שנלוו אליה לא באמת הפריעו לי, לא הבוקר, אחרי שנת לילה טובה.
"אתם נושמים יחד", אמרתי.
אמא קימטה את מצחה. "על מה אתה מדבר?" שאלה. היא הטתה את ראשה הצדה ושני הגברים לצדה הצטרפו לתנועתה והטו אף הם את ראשיהם. "אל תדבר שטויות".
נסוגותי מן המסך.
"רוני, מה הבעיה?" שאל הגיאולוג לצדה. כיסיתי את פי. קולו היה מחוספס, אבל הצורה שבה ביטא את המילים היתה זהה לזו של אמא.
"מה קרה?" שאל הקסנו מצדה השני.
"מולי!" קראתי.
"רוני, זו אני, אמא", אמרו שלושתם, "זה בסדר, זה – "
מולי פירקה את המסך, חוסכת ממני את ההמשך.
אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, נשען כנגד הקיר ולועס את ידי. ניקו מצא אותי לבסוף. הוא לא שאל ולא אמר כלום, רק הכריח אותי להוציא את היד מהפה ולשטוף ממנה את הדם. הוא הלך אחרי ברחבי מולי עד שלא יכולתי לסבול את זה יותר, ופשוט נכנסתי לחדר השינה שלי ונעלתי מבחוץ. ישבתי על המיטה, חיבקתי את עצמי והסתכלתי על התקרה. היא הייתה לבנה וגבשושית מעט.
"רוני", קראה מולי.
לא עניתי.
"רוני, אנחנו צריכים לעזוב, לדווח לצבא".
הבטתי לעבר התקרה, אבל זה לא עזר.
"אנחנו לא יכולים, זאת אמא".
"זאת כבר לא – "
"אל תגידי את זה!"
לא יכולתי לשבת יותר. ירדתי מהמיטה ופסעתי בחדר. חמישה צעדים לכיוון אחד, חמישה צעדים לכיוון השני. צעד ועוד צעד.
"רוני – "
"לא".
"חשוב על ניקו".
"תשתקי!" הסתובבתי לעבר המצלמה שלה. "תשתקי! אל תדברי על זה יותר! אל תדברי!"
"מבצעת", לחשה.
"אנחנו לא יכולים פשוט לעזוב!" צעקתי."עוד יום, אולי יומיים…"
עמדתי וחיכיתי אבל היא שתקה. חזרתי לפסוע. ספרתי את צעדי, ספרתי את נשימותי וכשלא יכלתי לסבול יותר את השקט, חשבתי על ניקו.
הוא ישב מחוץ לדלת החדר, במקום שבו עמד כאשר סגרתי אותה מולו. הוא הביט עלי ואני זזתי הצדה ונתתי לו להיכנס.

השבוע הבא היה כמעט בסדר. עזרתי לניקו להתקלח והוא לא הסריח יותר. עדיין לא אכלנו בחדר האוכל, אבל מולי הביאה לנו ארוחות לחדר הבקרה ואכלנו הכל, כולל הירקות, אפילו ניקו.
למטה בכפר, הפסיקו לחפור. השיער נשר להם בתחילת השבוע ורובם כבר גידלו את רכס העצמות האופייני לאורך הגולגולת.
"טוב שלא קראנו לאבא", היה כל מה שניקו אמר בעניין. את הימים בילינו בחדר הבקרה, אבל נמנענו כמעט לחלוטין מלהביט במסכים. או לפחות העמדנו פנים שאיננו מסתכלים. שיחקנו משחקי קלפים, למרות שניקו לא הצליח להבין את החוקים. ציירנו, שיחקנו קצת משחקים של מולי, אפילו למדנו קצת, בלי שאף אחד הכריח אותנו. בערב, לפני השינה, סגרנו את דלתותיו של חדר הבקרה, טיפסנו יחד לאותה כורסה וצפינו במסכי התצפית. הם עדיין לא נראו לחלוטין כמו שלושרים, אבל התנהגו כמותם. הם הסתובבו בשלשות, אחד מוביל ושניים עוקבים אחריו. תנועות הגוף בכל שלישיה הפכו מתואמות יותר ויותר משקיעה לשקיעה. מוח אחד עם שלושה גופים. זה לא בדיוק מה שהם היו, אבל איש לא ידע איך בדיוק לתאר את הקשר בתוך כל שלישיה. והם שרו. הם עמדו בשלשות, יוצרים משולשים גדולים יותר עם השלשות האחרות, אחזו ידיים וברכו כל שקיעה בשירה שהפכה יותר ויותר מורכבת מיום ליום.

זה היה מטופש. רצתי לחדר כדי להביא שמיכה. הנזק למולי הגיע אתמול לשישים אחוז. עדיין היה זמן, אולי אפילו שבוע שלם. היא עדיין עמדה בזה, אבל משהו השתבש מעט כששיקמה את עצמה. מערכת האוורור ציננה את חדר הבקרה ולניקו היה קר. היה לי די והותר זמן עד השקיעה. לקחתי את השמיכה מהמיטה בחדר וכבר הייתי בדרך החוצה, ואז ראיתי את התמונה על שולחן הלימודים שלי. זאת היתה תמונה שלי ושל ניקו ושל אמא מחבקת את שנינו. עמדתי והסתכלתי עליה. על אמא. היא חייכה בתמונה. יד אחת שלה היתה על הכתף שלי ואחת על הכתף של ניקו, אבל היא חייכה אלי. לפחות בצילום היא חייכה אלי. עמדתי והסתכלתי על התמונה. השמיכה השמיעה צלילי רשרוש כאשר מחצתי אותה שוב ושוב בין אצבעותי.

"רוני!"
"תענה כבר!"
הצעקות ברקע הגיעו ממרחק, מפלסות את דרכן אל תוך ראשי.
קול אחד היה קולה הרגוע של מולי. הקול השני היה קריאותיו של ניקו. הוא צעק אל תוך הרמקול.
"–זמן!"
ניערתי את ראשי. השקיעה. רצתי. גופה של מולי רעד מתחת לרגלי, תחילה ברעד עדין ואז בזעזועים גסים שהעיפו אותי על הרצפה. נחתי על השמיכה שעדיין היתה בידי. נעמדתי שוב. האור במסדרון נעשה בהיר יותר. הבטתי לאחור וראיתי שמולי סגרה מאחורי את דלתות ההדף. האור הגיע מפלדת הדלתות. אור וחום. הם לובנו באש שליחכה אותם מעברם השני. השקיעה.
"רוני!" קולו של ניקו בקע מהרמקולים. "רוני!"
הבטתי על השמיכה בידי.
הקיר מסביבי זרם קדימה. מולי ניסתה להקים חוצץ עבה יותר ביני לבין הלהבות.
"רוץ", נשמע קולה. הוא רעד. היא השאירה חלק מהתודעה שלה לידי, מנסה להגן עלי.
האור התגבר כאשר האש איכלה מבעד לגופה . החום שאב את האוויר מן המסדרון. לרוץ? חדר הבקרה היה בצדה השני. הידקתי את אחיזתי בבד השמיכה.
"מולי", אמרתי. "פקודה ישירה. הגני על ניקו".
היא השתהתה ולשניה קיוויתי שהיא תסרב.
"מבצעת", ענתה.
האש זרמה סביבי. היה אור ואז כאב ואז כלום.

הקור היה מה שהעיר אותי. צמרמורת קרה שקיפלה אותי לתנוחה עוברית. זמן מה פשוט רעדתי, ואז, בשינים נוקשות נעמדתי על ארבע והבטתי סביב. הייתי עירום על רצפת המסדרון. עקצוץ חלף לאורך גבי ונע במורד זרועותי. ראיתי את בד הבגדים נשזר מחדש סביבי. הנאנו חזרו לעבוד. הבגדים הביאו אִתם חום והגנה. נעמדתי על רגלי. סביבי, גופה של מולי רכש את מאפייניו הרגילים שלו. חספוס הופיע על הרצפה תחתי. שינויי צבע סימנו אזורים שונים לאורך הקירות.
"מולי?" שאלתי.
היא לא ענתה.
צעדתי צעד קדימה ורגלי הסתבכו במשהו. הבטתי מטה. השמיכה שרציתי להביא לניקו. היה לו קר. התכופפתי והרמתי אותה. הוא ירצה אותה. קול צעדי הדהד בחלל המסדרונות בדרך לחדר הבקרה.
המסדרונות עוררו תחושה של זרות וריקנות. ניסיתי לקרוא למולי שוב, אבל היא עדיין לא ענתה. יכול להיות שהיא נפגעה בשקיעה, חשבתי. יכול להיות שלא הספיקה לסגת.
דלת חדר הבקרה היתה סגורה, ולא נפתחה כאשר טפחתי עליה והעברתי את ידי מול הקולטן המזהה. השענתי את ראשי כנגד הסגסוגת הקרירה ועצמתי את עיני. אני צריך לחשוב על זה. לחשוב למה מולי לא נותנת לי להיכנס. אני צריך לחשוב על זה עכשיו, לפני שניקו יפתח את הדלת. לפני שתגיע שקיעה נוספת ואני אשכח למה אסור לו לעשות את זה. המתכת נעה מתחת למצחי וזזתי אחורה. מסך עלה והתגבש מהקיר. הוא הבהב, ופניו המבוהלות של ניקו הופיעו בו.
"רוני!" ההקלה שבקולו גרמה לי למחוץ את השמיכה בידי. למה הוא שמח? למה הוא לא מבין?
ניקו טפח ליד המסך ושמעתי את ההדהוד העמום דרך הדלת.
"רוני, מולי לא מסכימה לפתוח את הדלת! תגיד לה שתפתח".
כמובן, חשבתי. מולי אולי לא היתה מחשב צבאי, אבל אפילו היא לא תציית לילד בן חמש.
"רוני?" דמעות ראשונות התגנבו אל קולו.
טמנתי את פני בשמיכה. לא רציתי לשמוע אותו בוכה.
"ניקו", אמרתי. שפשפתי את פני כנגד קפלי השמיכה ואז הבטתי לעברו. "זה בסדר", אמרתי. "יש לי סיסמת חירום שתעקוף את זה".
"אבל היא לא מקשיבה לי!"
"היא תקשיב לזה. היא חייבת לציית לסיסמת חירום, ולא משנה מי מחברי הצוות נותן אותה".
הבטנו זה בזו משני עברי המסך.
"נו? אז תגיד אותה", אמר.
אבל לא הייתי חבר צוות יותר.
"הרמקולים שלה לא בסדר כאן", אמרתי. "אני אגיד ואתה תחזור אחרי?"
פניו התכווצו בחשדנות. רק שלא ישאל.
"אתה רוצה או לא?" דרשתי.
הוא נרתע מעט אבל הניד לאישור.
דקלמתי את הסיסמה. חששתי שבכל רגע מולי תנתק את החיבור בינינו. היא לא עשתה זאת. נדרשו לניקו שני ניסיונות, אבל בסופו של דבר הוא חזר על כל אותיות הקוד.
כשסיים, הוא חייך. חייך בגאווה ובציפייה לראות אותי נכנס.
"מבצעת פקודת חירום", נשמע קולה של מולי. "מפנה נאנו ליצור דלק. מסלול טיסה, בסיס גזרה שתיים. דיווח ישיר למפקד ראשי מייסון גבריאל".
"אבא?" שאל ניקו. "אבל – "
רעד דק עבר בגופה של מולי כאשר שינתה צורה כדי להצמיח מנועים. הרעד התחלף ברטט ומפרשי נאנו נפרשו לרשתות בלתי נראות קילומטרים רבים מעליה, גורפים אטומי מימן מהאטמוספרה.
"רוני, על מה היא מדברת? למה?"
חייכתי לעבר המסך. התכופפתי והנחתי את השמיכה למרגלות הדלת.
"רוני?"
פניתי והלכתי ממנו. נותרו לי עוד כמה דקות עד שמולי תפעיל את המנועים.
"לא! רוני!"
הלכתי מהר יותר.
"אל תשאיר אותי כאן לבד!"
רצתי.
"אני שונא אותך!"
מולי חיכתה עד שאצא החוצה לפני שחתמה את כל הדלתות.
הלילה היה קר ולח. גשם קל עדיין טפטף. הרמתי את פני לעבר הטיפות ונסוגותי ממולי. רציתי לשאול אותה אם ניקו נרגע, אבל לא הייתי בטוח שהיא תענה ופחדתי לנסות.
עמדתי והבטתי בה כאשר התרוממה אנכית מתוך מקום הרביצה שלה. גופה זרם דרך האוויר, חסון ונוצץ. תוך שניות היא נעלמה אל שמי הלילה, ואִתה ניקו.
עמדתי וחיבקתי את עצמי עד שהבגדים שלי היו ספוגים לחלוטין מהגשם ושיני נקשו מקור. ואז פניתי לעבר העמק והלכתי למצוא את אמא.

עוד על הספר

מועמדי פרס גפן 2009 סופרים שונים

כוכב ציפור האש / יעל מיכאלי
פורסם לראשונה באתר בלי פאניקה
הסיפור הזוכה בפרס גפן לשנת 2009


בימים אלו ניתן למצוא את יעל בבלוג "כשיצירה פוגשת חיים" שבין דפיו היא מגדלת ביחד עם בעלה שני ילדים, גינה וחתול.

הכפר סיים לבעור לפני כמה דקות. ניקו טמן את פניו בשרוולו ובכה, אבל אני לא הייתי מסוגל להסיט את עיני מהמסך. כל המשלחת היתה שם, כולם. אמא היתה שם.
"מולי – " קולי נשבר. כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב. "יש… יש ניצולים?"
ניקו יבב משהו, הבטתי בו לרגע ואז חזרתי להביט לעבר המסך. ידעתי שצריך להגיד לו משהו, לנסות להרגיע אותו, אולי לחבק. ידעתי זאת.
"מולי?"
"שישים שניות", נשמע קולה של מולי, "מבצעת סריקה".
העשן החל להתפזר, חושף שלדי בתים מעשנים, מתקררים במהירות למגעה הצונן של רוח הלילה. ערפל עלה מהאדמה המתקררת, גשם קל החל לטפטף.
"מולי?"
"אין ניצולים", היא דיווחה. קולה נסדק לרגע ונשמע מכני ואדיש.
הנדתי בראשי. "חפשי שוב".
"רוני – "
הבטתי לעבר ניקו לצדי. "חפשי שוב!"
"מבצעת".
כעת הערפל מילא את כל העמק, מסתיר את שרידי הכפר מעיננו.
"אין ניצו– " התחילה מולי והשתתקה. "אני מאתרת סימני חיים".
"אמא?" ניקו זקף את ראשו. פניו היו מוצפות דמעות ונזלת נטפה מאפו. הוא ניגב את הכל בשרוולו והביט לעבר המסך.
"חד-תאים", דיווחה מולי. "הערפל מלא בהם".
"רק – " התחלתי.
"רב-תאים עכשיו".
תצוגת המסך השתנתה והציגה את תוצאות הסריקה דרך הערפל שכיסה את הכל. מיליוני נקודות מרצדות. הערפל געש בהן. נקודות זעירות ואז גושים קטנים ואז גדולים יותר. מתחברים ביניהם, מתחלקים במהירות. גופים ראשונים החלו להתהוות בתוך הערבוביה, בתחילה חסרי צורה מוגדרת.
"מה קורה?" שאל ניקו לצדי.
לא עניתי. משהו מעד מתוך הערפל לעברנו, מעוות וחסר צורה. הוא התפתל, הזדחל בבוץ ותוך כדי כך קוויו הפכו ברורים יותר, מוכרים יותר. הוא התרומם על רגליו ודידה במעלה הגבעה לעברנו. תנועותיו היו מקוטעות ומתנדנדות, אך בכל צעד הן הפכו יציבות יותר. הדבר נכנס אל תוך מעגל התאורה של החללית והרים גדם לא ברור לסוכך על עיניו, כאשר הוריד אותו, זו כבר היתה יד אנושית.
ניקו התנשם בקולניות.
היצור הציץ לעברנו ונופף לשלום.
שפתיו נעו ומולי קלטה את הצליל הרחוק והשמיעה אותו מרמקולי המסך.
"אתם בסדר?" שאל היצור. "ניקו? רוני? אתם בסדר?"
כיסיתי את עיני כדי להסתיר את הדמעות, מרשה לעצמי להאמין. זו היתה אמא. היא עמדה באור פנסיה של מולי. היא היתה בחיים.

לא היינו אמורים להיות כאן בכלל. היינו אמורים להיות עם אבא. היה תורו לקבל אותנו, או לפחות לקחת את ניקו מכאן. אבל הוא התקשר ואמא צעקה עליו וגם הקיץ נשארנו אִתה.

"רוני, זאת אמא!" ניקו תפס בשרוולי.
"מולי?" שאלתי.
"זאת גברת מייסון", אישרה הספינה. "אבל – "
ניקו התנתק ממני ורץ מחדר הבקרה. "מולי, תפתחי את הדלת!" צעק ונעלם במורד המסדרון.
"אבל– ?" דחקתי בה.
"לא היו ניצולים", אמרה בשקט.
"זאת אמא שלי בחוץ".
"לפי הסריקות, כן, ואני אפתח את הדלתות אם תגיד, אבל אני לא אציית לה או לשאר חברי המשלחת".
הבטתי בחזרה במסך. אנשים נוספים יצאו מן הערפל. רובם היו עירומים, אך לנגד עיני הנאנו בתאי הביגוד שלהם שחזרו את חליפות השטח. הגשם פיזר את רוב הערפל וראיתי שגם מבני הכפר משתקמים מחדש.
"זה המכונות", אמרתי, "הנאנובוטים".
"רק בבגדים ובציוד", אמרה מולי.
הרמקולים השמיעו צלצול שקט וקולו של ניקו מילא את החדר.
"רוני", קרא. "מולי לא פותחת לאמא את הדלת!"
"שניה", עניתי לו.
"זו החלטה שלך", אמרה מולי.
בחוץ, אמא נופפה לעבר המצלמות, קראה משהו והצביעה לעבר הדלת. ראיתי אנשים נוספים מהמשלחת עולים לעברנו במעלה הגבעה.
"תחליטי את".
"אני לא מחשב צבאי. אני לא יכולה לקבל החלטות בשבילכם".
"רוני!" קולו של ניקו עלה שוב מהקשר.
בחוץ אמא דפקה על הדלת, שיערה הרטוב מהגשם נצמד בקצוות ארוכות לפניה.
"אל תפתחי", אמרתי. "אטמי את כל הכניסות".
"מבצעת".
הכנסתי אגודל לפי וכרסמתי את הציפורן.
"רוני!" צעק אחי.
נשכתי את העור הרך בן האגודל לבין אצבע המורה.
הפסקתי.
"אני הולך אליו", אמרתי למולי. "תוודאי שיהיה לנו ערוץ תקשורת החוצה".
"אני מצטערת", לחשה בשקט, בקול שהתמזג עם לחישת המיזוג.
קמתי מהכיסא ופניתי אל היציאה, לעבר אחי ואמי הנעולה בחוץ.

זה התחיל בשקיעה. לא, זה התחיל עוד קודם.
לא הצלחתי לישון בלילה. ידעתי שהנחיתה צפויה מחר, שישאירו אותנו לבד עם מולי. שישאירו אותי לבד עם ניקו. מצאתי את אמא ושכנעתי אותה לבוא אתי לחדר התצפית. עמדנו יחד והבטנו מטה לעבר כוכב הלכת המתקרב. כדור כחול-ירוק, עטוף במעטה רך של עננים בהירים. אמא אמרה שפעם גם העולמות המיושבים נראו ככה, אבל אני נולדתי אחרי שהמלחמה החלה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי עולם כזה.
מולי צללה מטה והכוכב זינק לעברנו, גבעות רכות מכוסות צמחיה עבותה. נצנוץ של שמש ממראות האגמים והימים. עשרות עמקים מוצלים, עם תלי אדמה מסודרים מכדי להיות טבעיים. העמקים היו הסיבה לכך שהמשלחת של אמא הגיעה לכאן, הסיבה שהצליחו לקבל תקציב למרות המצב בחזית. ואז הופיע עמק אחד ובו הריסות חשופות למחצה. מולי התייעצה ואמא אישרה. היתה נחיתה רכה ואז גופה של מולי רעד סביבנו כאשר נפתחו צוהרי תאי האחסון. מכונות כבדות פסעו החוצה ומיהרו מטה לעבר העמק. הרגליים הגמישות שלהן גיששו ובחנו את הקרקע. קווי המתאר שלהן היטשטשו לרגע ואז געשו וזרמו החוצה, מתרחבים, משתנים. בתי שטח מרווחים הופיעו במקומם, ממוקמים בטבעיות בין צמחיית העמק.
"תשמור על ניקו, בסדר?"
אמא נשקה על ראשי ופנתה לעבר היציאה מחדר התצפית. ידעתי ששאר המשלחת מחכה לה במנעלי האוויר, מחכה שתוביל אותם החוצה. ידעתי שהם הולכים לעבוד, שאסור לנו להפריע להם.
"תני לנו לבוא אתך", ביקשתי.
היא בידרה את שיערי.
"מחר", אמרה, "אחרי שנגמור להקים את הכפר. אני צריכה קצת שקט כדי להתחיל את העבודה על האתר". היא חייכה כדי לרכך את מילותיה. "מולי תדאג שלא תשתעממו". היא פסעה צעד נוסף אל הדלת, אבל אז הסתובבה שוב. "אולי מחר, בסדר? ואם מולי תספר לי שבאמת הקשבתם לה, אולי אפילו תוכלו לעזור לנו בהריסות, מה אתה אומר?"
לא אמרתי כלום. היא חיכתה עוד שניה, ואז הסתובבה והלכה. נשארתי בחדר התצפית זמן מה, עד שראיתי אותה ואת שאר המשלחת יורדים מטה לעבר העמק. רק אז, כאשר הייתי בטוח שלא ניתן לראות אותה בבירור מחדר התצפית, הלכתי והערתי את ניקו.

"רוני? מולי לא פותחת את הדלתות".
עצרתי ליד אחי מול מנעל האוויר. מולי גידלה מסך על הקיר הסמוך ויכולנו לראות את האנשים המתגודדים בחוץ. אמא עמדה מלפנים וניסתה להזין פקודה במקלדת האישור הקטנה ליד הדלת. זה לא עבד, מולי חסמה את קודי הגישה.
"אמא?" אמרתי בשקט.
היא הרימה את פניה מהמקלדת והביטה לעבר הדלת. מולי הצמיחה מסך קשר גם בשבילה.
"רוני, זה לא מצחיק", אמרה. "פתחו את הדלתות".
"מולי אמרה – " הצצתי מטה לעבר ניקו. "לא", אמרתי.
"רוני מייסון! פתח את הדלת מיד!"
"אני – "
היא הביטה מעבר לכתפה, לעבר שאר חברי המשלחת ואז מיהרה להביט חזרה לעבר המסך.
"אני מצטערת, בסדר?" היא הניחה יד אחת על קצה המסך, מדברת יותר בשקט. "אני יודעת שהייתם אמורים להיות עם אבא עכשיו. נדבר על זה, תוכלו לבוא אתי לחפירות, אבל פתח בבקשה את הדלת".
"אבל… השקיעה", אמרתי.
אמא ניערה את ראשה, שיערה הרטוב התנופף כמו חוטי קש סביבה. האור החד של הפנסים שיווה לפניה מראה זוויתי. "בגלל זה חשוב שנכנס! אנחנו צריכים לברר מה זה היה".
"אמא, אני – "
היא חבטה עם אגרופה על הדלת. ניקו נרתע לאחור.
"פתח עכשיו!"
"לא!" הקול שלי הדהד מקירות המסדרון וכיסיתי את פי. "לא", אמרתי שוב, כמעט לוחש הפעם. "מחר, אם הכל יהיה בסדר, טוב?"
היא השעינה את ראשה כנגד המסך.
"מחר?" שאלה.
"מחר", עניתי, ובלי לחשוב הוספתי, "אולי מחר".
ראיתי אותה שואפת אוויר כדי לצעוק וכיסיתי את אוזני.
"מולי!" צעקתי.
בבת אחת המסך התפרק ונספג אל תוך הקיר.
"למה?" ניקו חבט על רגלי. "אני רוצה את אמא, עכשיו!"
"אני– ", ירדתי על ברכי מולו. "אני… אני חושב שאולי… שאולי זו לא אמא".
הוא הביט בי רגע ארוך בעיניים פעורות ואז דחף אותי ממנו ונסוג צעד לאחור. "אתה עושה את זה דווקא! גם אני רוצה להיות אתה! היא לא רק שלך!"
"ניקו – "
אבל הוא כבר הסתובב ורץ במורד המסדרון.

היינו לבד. המסדרונות הריקים של מולי הדהדו באוושה שקטה של מערכות האוורור, צליל שעד עכשיו מוסך על ידי נוכחות הצוות. כמעט כמו נשימות שקטות של חיה גדולה. חשבתי שהרעשים עלולים להפחיד את ניקו, ואולי כדאי שאבוא לישון אתו, אבל התברר שהוא נעל את עצמו בחדר. הוא צעק שאסתלק ולא הסכים לצאת אפילו כשאיימתי שארביץ לו. נשכתי שוב את ידי.
ישנתי רע. חלמתי על האש ועל הצעקה של מולי כאשר הלהבות הגיעו אליה. הצעקה התגברה, והפכה לקול הקורא בשמי.
פתחתי את עיני, וזיהיתי את קולה של מולי הקורא לי בשקט.
"רוני?"
התיישבתי על המיטה שלי. קירות החדר התבהרו והציפו את החלל באור רך.
"אני ער", אמרתי. "ניקו?"
"הוא ישן בחדרו. רוני, אמא שלך בחוץ, היא רוצה לדבר אתך".
אמא. התחלתי לקום ואז היססתי. אני שוב אצטרך להגיד לה לא. "מחר".
"כבר מחר", ענתה. "יום בחוץ".
באמת היה יום. עיני הרגישו יבשות וצרבו, כאילו לא ישנתי בכלל. כשהגעתי חזרה למנעל האוויר ראיתי שמולי כבר גידלה מחדש את מסך התקשורת.
אמא חייכה לעברי מצדו השני. היה אור בחוץ, אבל זה היה אורו המהסס של הבוקר. עיניה של אמא נראו שקועות, העור מתחתיהן כהה. כנראה לא ישנה הרבה יותר ממני. חיוכה נראה מאולץ, אבל לפחות היא ניסתה.
"בוקר טוב", אמרה.
משכתי בכתפי בתשובה.
אתה מוכן לפתוח לנו את הדלת?" שאלה וחייכה.
כמעט וחייכתי בחזרה. נשכתי שוב את ידי.
"מולי", אמרתי, "תראי לאמא את צילומי השקיעה".
"רוני", חיוכה של אמא דהה. "אל תהיה טיפשון, הייתי שם, אני יודעת מה קרה".
"מולי?"
"מבצעת".
המסך החשיך והתבהר מחדש.
הוא הראה את הערב של אתמול. השמיים התחילו להתכהות, אבל העמק עדיין נראה ברור מספיק כדי שיהיה ניתן להבחין בפרטים. מצלמותיה של מולי פנו מטה משולי החרטום, נותנות תצפית טובה מקצה הגבעה עליה נחתנו.
אורות ראשונים נדלקו במגורי החוקרים. כמה מחברי המשלחת התקבצו לפני החפירות, צופים לעבר השמיים.
אני וניקו דימינו שזיהינו ביניהם את אמא. אבל מהר מאוד תשומת לבנו נמשכה אל השמיים עצמם.
השקיעה היתה זוהרת, שונה מכל דבר שראינו אי פעם בעולמנו. השמיים ניצתו בכתום בוער ובלבן מותך. העננים נראו כגושי פלזמה בוערים, מתפתלים לאורך האופק מקצה אחד לקצהו השני של העולם. ואז כל האש זרמה מטה, לעבר העמק. התמונה במסך הבהבה ודעכה. אבל אני זכרתי את התנשפותו של ניקו כאשר האש כילתה את הכפר, את צרחתה של מולי כשהאש אפפה את גופה ושרפה את חישני החוץ שלה.
המסך שב והציג את אמא.
"לא יתכן שכך זה קרה. הייתי זוכרת אם…" היא השתתקה והביטה בי.
"מולי אמרה שלא היו– שלא היה אף אחד בעמק אחרי שהאש דעכה".
"אבל אני כאן", אמא הנידה את ראשה ואז הביטה מטה לעבר משלחת המחקר, "כולנו כאן".
"אמא…" ליקקתי את שפתי. "אני אפתח את הדלתות בערב, בסדר? אחרי השקיעה. כשהכל יהיה בסדר שוב, טוב?"
ראיתי שהיא מתלבטת. נשכתי את ידי והוספתי, "בשביל ניקו?"
"אוי, רוני". היא נאנחה, הביטה כמה רגעים לעבר העמק ואז נשמה עמוקות וניסתה לחייך שוב.
"זו עדיין משלחת קסנו, אנחנו צריכים את שאר הציוד שלנו".
נאנחתי בהקלה, אני חושב שאפילו הצלחתי לחייך. "מולי?"
"אדאג שתהיה תנועת חומר רק לכיוון אחד", לחשה לי, ובקול רם יותר הוסיפה, "מה תרצי, גברת מייסון?"
אמא דקלמה רשימה של ציוד ואחרי כמה שניות ראיתי את ארגזי הציוד הראשונים מדדים לכיוון אמי. הם נעו על רגלים קצרות ועבות, אבל כבר אחרי צעדים ספורים עיצבו את עצמם מחדש לזחלים גבוהים שהתאימו יותר לתוואי השטח.
אמא פנתה ללכת אחריהם ואז עצרה והביטה מעבר לכתפה. "אתם תהיו בסדר, נכון?" שאלה. "מולי דואגת לכם?"
"כן", עניתי, אבל מבטה כבר נדד חזרה לעבר הציוד ומטה לעבר כפר המחקר. "יופי", אמרה בלי להסתובב, "טוב". ואז היא הלכה.

חדר האוכל היה גדול מדי. גדול ומהדהד. עמדתי כמה דקות בדלת הכניסה, ואז החלטתי שאני לא רעב ופניתי לחדר הבקרה. היו שתי כורסאות גדולות מול מסך התצוגה. לא היתה מקלדת או כל ממשק נגיש אחר. הנווט ואמא היו מתחברים למולי בעזרת שתלי הנאנו שלהם. לא באמת היה לי מה לחפש בחדר, אבל לפחות כאן היה מסך גדול, ואיכשהו מולי הרגישה קרובה יותר.
אחת הכורסאות היתה תפוסה. ניקו ישן מכורבל לכדור, פניו מכווצות אפילו בשינה. הוא כנראה התגנב לכאן אחרי חילופי הצעקות שלנו אתמול בלילה. הוא נראה כל כך קטן כאשר ישן ככה. זכרתי כמה אמא שמחה כאשר הוא נולד. היא כמעט ולא רבה עם אבא אז. בלי לחשוב, הושטתי את ידי ונגעתי בפניו בקצות אצבעותי.
הוא פער את עיניו ונרתע לאחור. לרגע היה בעיניו רק פחד, ואז הן הצטמצמו והוא התיישב בכורסה, וזעף אלי.
"מה אתה רוצה?" שאל.
משכתי באוזנו . "יש לך חדר כדי לישון בו".
הוא האדים ופתח את פיו, אבל אני קטעתי אותו ופניתי אל מולי.
"כפר על המסך", אמרתי.
המסך הגדול מולנו התבהר והציג את כפר המחקר. ארגזי הציוד שהלכו עם אמא כבר נפרשו לצד חלק מתלי האדמה ואנשי המשלחת עמדו סביבם וכיוונו את המכונות החושפות את ההריסות. לצדי ניקו נשען לעבר המסך, וחיפש את אמא בין האנשים.
"מולי", אמרתי, "ספרי לנו על המחקר". מזווית העין ראיתי את ניקו מעווה את פניו והוספתי. "אמא רצתה שנדע, שנוכל לעזור להם בחפירות".
"קסנוארכיאולוגיה", אמרה מולי. קולה שקט אבל ממלא את החדר. "גשש דיווח על כוכב לכת דמוי טרה עם סימני שרידים קדומים. גברת מייסון קיבלה את ההצבה בזכות הניסיון שרכש הצוות שלה בחפירות קסנו בשנתיים האחרונות".
עכשיו הגיע תורי להעוות את פני. היינו שם כשהצוות "רכש" את הניסיון שלו. נעולים עם מולי בזמן שהם עבדו בחוץ. לפחות עם אבא היה מותר לנו להסתובב בבסיס בזמן שעבד.
"משהו מעניין?" שאל ניקו.
"שרידי מבנים המעידים על בניה מתוכננת, עדויות של יכולת טכנולוגית דמוית ארץ, שרידי פולימרים וסיבי נאנו בקרקע, סימנים של – "
"לא", ניקו טפח על ידית הכורסה. "משהו מעניין?"
מולי שתקה כמה רגעים.
"סריקות הגשש הראו תצורת מבנים עקבית בין ההריסות", אמרה לבסוף.
"למה הכוונה?" שאלתי.
"כל ההריסות, בכל עמק באות בשלשות".
"לא נכון!" ניקו התישר במושבו. "הריסות של שלושרים?"
"יש עדויות התומכות בכך", ענתה מולי.
"אבא ידע על כך?", שאלתי בשקט.
"המפקד מייסון תמך בהצבת המשלחת", אמרה מולי.
"אבל שלושרים!" ניקו הסתובב לעברי. "אולי זה עולם הבית שלהם, אם נשמיד אותו – "
"זה לא עולם הבית שלהם. אין פה שום דבר חוץ מהריסות ".
"זה עדיין הרבה יותר מגניב מסתם הריסות של משהו שלא קיים יותר". הוא הסתובב חזרה לעבר המסך.
"מולי", אמרתי בשקט והקשתי קלות על אוזני, מרמז לה שאני רוצה שתפנה רק אלי. "מה מטרת המשלחת?"
קולה היה לחישה שקטה שכוונה לאוזני בלבד. "מחקר תרבותי", ענתה.
"זהו? זה העולם הראשון של השלושרים שהתגלה והמטרה היא רק מחקר תרבותי?"
"השלושרים שמרו בשנתיים האחרונות על הפסקת אש".
"כי אנחנו ברחנו מכל מצב של עימות!" הצצתי לעבר ניקו והנמכתי שוב את קולי. "אמרת שאבא תמך במשלחת. תרבות של שלושרים זה הדבר האחרון שמעניין אותו".
"זה מעניין את גברת מייסון".
חשבתי על הצעקות של אמא בטלפון. חשבתי על כך שהיינו כאן עכשיו במקום להיות עם אבא.
"הוא חושב שהמחקר ימצא טכנולוגיה שתעזור לנו במלחמה", אמרתי בשקט.
"אני לא יכולה לאשר".
"לא, את לא", הסכמתי. "יש סימנים כלשהם לטכנולוגיה פעילה?"
"רוני – "
"זו שאלה כללית", אמרתי.
קולה של מולי רשרש לרגע, כתקלה או כאנחה שקטה. "אין כל עדות לטכנולוגיה פעילה על הכוכב", אמרה.
"יש את השקיעה".
קולה של מולי רשרש פעם נוספת, אבל היא לא ענתה הפעם.
בילינו את היום בחדר הבקרה. בשלב מסוים הביאה לנו מולי מגשים עם אוכל ואנחנו אכלנו בלי לצאת. אחר הצהריים אמא התקשרה ושאלה אם הכל בסדר אתנו. היא נראתה נרגשת מממצאי החפירות. היא אפילו חייכה. איש מאתנו לא הזכיר את השקיעה.
כאשר החל לרדת החושך, מישהו הקיש מבחוץ על מנעל האוויר של מולי. חשבתי שניקו ירוץ לבדוק, אבל הוא התכווץ במושבו ולא אמר דבר. היססתי רגע ונשארתי גם אני לשבת. הנקישות המשיכו ומולי העלתה את מצלמות החוץ על המסכים. היה זה אחד המתלמדים של אמא. הוא דפק על הדופן של מולי וצעק שנכניס אותו. צעקותיו הדהדו בחדר הבקרה ואז מולי החלישה את הצליל, מה שהפך כמעט נסבל. כעבור כמה דקות באו אמא ועוד שני אנשים מצוותה ולקחו אותו חזרה לכפר. אמא השתהתה רגע ליד מנעל האוויר, אבל לא אמרה דבר.
השמש התחילה לשקוע. ידו של ניקו מצאה את שלי ונאחזה בה בכוח. למטה, בכפר, כל חברי המשלחת נאספו מול ההריסות. חלקם החזיקו ידיים, אחדים בכו.
"יהיה בסדר", אמר ניקו. "זה לא יקרה שוב, זה – "
השמיים התלהטו ככל שהשמש שקעה נמוך יותר. העננים הוארו מבפנים ואז ניצתו בלבן בלתי נסבל.
" יהיה בסדר", חזר ניקו. "בסדר".
בעמק, כמה מהאנשים נפנו ורצו לעבר הספינה. אמא היתה ביניהם.
האש זרמה מטה ובלעה את הכל.
"לא!" צעקתי, ואז האש הגיעה אלינו ואפפה את מולי. הצרחה שלה קיפלה אותנו בתוך הכורסאות, הקול המתכתי קודח בראשינו. זה נמשך ונמשך ואז השתתק בחדות.
לאט, בהיסוס, הרמתי את ראשי לעבר המסכים. הם היו כבויים וחסרי חיים.
"אמא", בכה ניקו.
הרמתי את ידי לפי ונשכתי. חזק, עד שהרגשתי טעם מתכתי בפי. זה עזר מעט. יכולתי לנשום שוב.
"ניקו, יהיה בסדר", רכנתי לעבר הכורסה שלו ומשכתי אותו אלי. הוא נאבק ואחרי שמרפקו פגע באפי עזבתי אותו בשקט.
חיבקתי את עצמי חזק והבטתי שוב לעבר המסכים החשוכים.
"מולי?" קראתי.
דממה, רק רשרוש שקט של מערכת האוורור. היה לי שוב קשה לנשום.
"מולי?" קראתי חזק יותר.
אתמול לא נדרש לה זמן כה רב. עמדתי לקרוא לה פעם נוספת כאשר ענתה.
"משקמת ציוד", אמרה וקולה היה אדיש ומתכתי. היא לא נשמעה כמו מולי שלנו.
ניקו הרים את ראשו וראיתי את ההבנה והפחד בעיניו.
"היא תהיה בסדר", מיהרתי להגיד. "היא פשוט עסוקה. היא תחזור עוד רגע".
"מבטיח?" שאל.
"מבטיח", אמרתי. הושטתי לו את ידי. הוא הביט עליה ונרתע לאחור. הבטתי עליה גם כן. היא דיממה. היו סימני שיניים על העור הרך בין האגודל לאצבע המורה. משכתי את היד והסתרתי אותה מאחורי גבי.
"מולי", אמרתי, "מסכים".
רגע ארוך היא לא ענתה. כיווצתי את אצבעות ידי מאחורי גבי, מותח את שולי הפצע. ניקו יבהל אם היא לא תחזור. מולי, בבקשה, חשבתי. המסכים המהמו ונדלקו מחדש.
"שיקום ציוד הסתיים", אמרה באותו קול מתכתי ואז מערכת הכריזה רשרשה והיא המשיכה בקולה הרגיל. "מעלה תמונות של הכפר".
זה דמה למה שראינו אתמול. כפר מחקר מפוחם, ערפל. גושים מתפתלים של חומר פורצים מתוכו ומקבלים לאיטם צורה.
כאשר אמא והאחרים עצרו מול מנעל האוויר כבר חיכיתי להם. הדלת היתה סגסוגת מוצקה וקרה בינינו. הם לא דיברו, פשוט הביטו לעבר המסך. אמא צעדה קדימה, הרימה את ידה והניחה אותה על מסך התקשורת. הבטנו זה בזה רגע ארוך, ואז היא משכה את ידה ונסוגה לאחור. היא פנתה במורד הגבעה והאחרים באו בעקבותיה. רצתי בחזרה לעבר חדר התקשורת וראיתי אותם נעלמים אל תוך שרידי הערפל.
לא זכרתי שעזבתי את חדר הבקרה, אבל כאשר מולי העירה אותי בבוקר הייתי בחדרו של ניקו. שכבתי מקופל על הרצפה למרגלות המיטה שלו, קפוא ותפוס. התיישבתי ושפשפתי את ידיי, מנסה להתחמם. כף ידי החליקה על סימן הנשיכה. זה כאב רק לרגע. הידקתי את אצבעותי, מחזיר את הכאב. הבטתי על ניקו. הוא עדיין ישן. קמתי בשקט ויצאתי מחדרו.
"קרה משהו חדש?" שאלתי.
"גברת מייסון מחכה ליד מנעול האוויר", אמרה מולי. "היא רוצה לדבר אתך".
שפשפתי את פני. עדיין היה לי קר.
"תגידי לה – " זאת היתה אמא שלי. "עוד דקה, אני פשוט… אני רוצה להתקלח קודם, טוב?"
"אני אגיד לה", אמרה מולי.
הנדתי בראשי כמה פעמים ומיהרתי לחדרי. השתפשפתי שוב ושוב תחת המים החמים עד שעורי צרב. בחרתי בגדים, ואז בחרתי אחרים. ישבתי על המיטה, חיבקתי את עצמי ורעדתי.
"רוני".
הבטתי למעלה, לעבר נקודות המצלמה של מולי.
"היא מחכה לך", אמרה.
קמתי והלכתי לפגוש את אמא.

היא לא היתה לבד. שני האנשים שבאו אתה אתמול היו כאן גם עכשיו. זכרתי את פניהם מהצוות של אמא, ומולי לחשה לי את השמות. הגיאולוג והקסנו-ביולוג הראשיים. רציתי לשאול את אמא למה הם באו אתה, אבל לא היה לי נעים. אז שתקתי וחיכיתי שאמא תדבר. היא נראתה טוב יותר הבוקר. שיערה היה מסודר ואסוף בצמה. הכתפיים שלה היו משוחררות ולא מכווצות מדאגה כמו אתמול. וחשוב מכל, עיניה חדלו להתרוצץ. פגשתי את מבטה והרגשתי את אגרופי מתרפים.
"אמא", אמרתי.
היא חייכה עם השפתיים. "אני חושבת שנישאר בחוץ גם היום", אמרה.
שאפתי אוויר. היא לא כעסה. "ניקו מתגעגע", אמרתי.
"גם אני מתגעגעת", אמרה. "לשניכם".
"אנחנו בסדר כאן. מולי דואגת לנו".
"כן". אמא שפשפה את מצחה. "מולי". מבטה נדד אל המעטפת של מולי מחוץ לגבולות המסך.
"אמא?"
מבטה חזר אלי בחדות. גם שני החוקרים שהיו אתה הפנו אלי את עיניהם.
"עדיף שנחזור עכשיו לחפירות", אמר הגיאולוג.
"יש עבודה לעשות", הוסיף הקסנו.
מבטה של אמא החליק על פני פעם נוספת והיא הנידה בראשה. "אנחנו צריכים ללכת", אמרה.
ואז היא הסתובבה ופנתה במורד הגבעה. שני הגברים הצטרפו אף הם.
"אמא", לחשתי. אבל היא לא הסתובבה.

היא לא התקשרה במשך היום לשאול לשלומנו. היה לי קר. לא סיפרתי לניקו שהיא אמרה שהיא מתגעגעת.
השקיעה היתה שחזור מדויק של השקיעות עד עכשיו, פרט לכך שהפעם איש מחברי המשלחת לא ניסה לברוח. הם עמדו בקבוצות ונתנו לאש השקיעה לבלוע אותם.
כאשר האש הגיעה אלינו, מולי צרחה. הפעם זה היה גרוע יותר. כל גופה רעד כשהלהבות אפפו אותה. לא ישבתי יציב בכורסת התצפית והרעד שלה העיף אותי כנגד הכורסה של ניקו. חבטתי את כתפי כנגד הכורסה שלו ואז את הכתף השניה כאשר הוא נבהל והדף אותי ממנו. שכבתי על הרצפה בין שתי הכורסאות וניסיתי לא לזוז עד שהרעידות חלפו. המסכים שוב כבו, ונשארו כבויים הרבה יותר זמן מאתמול. ניקו היה מקופל בכורסה שלו וכיסה את עיניו בידיו. טיפסתי אל הכורסה שלו ומשכתי אותו אלי. הוא התחפר כנגד כתפי. חיכינו יחד שמולי תחזור.
אף אחד לא עלה לעבר מנעל האוויר באותו הלילה, אפילו לא אמא.

בבוקר ישבתי עם ניקו בחדר הבקרה ואכלנו כריכים שמולי הביאה לנו עם בוט שרות. אם היא לא היתה דואגת לנו, לא בטוח שהיינו אוכלים לבד. חדר האוכל המרכזי היה ריק מדי. לעור שלי היה ריח של סבון ושמפו. שוב קרצפתי את עצמי עד ששרף לי. ניקו הדיף ריח זיעה ומעט שתן. אני לא חושב שהתקלח או החליף בגדים מאז שאמא יצאה.
אכלנו כריכים והבטנו על צוות המחקר העובד בעמק. האוכל עזר. אחרי זמן מה שמעתי את ניקו מזמזם משהו לעצמו. הקשבתי זמן מה לקולו, מנסה להיזכר בשיר.
לפתע הוא נשען קדימה לעבר המסך. "רוני", הוא הביט לעברי ואז חזרה לעבר המסך. "אני יודע מה צריך לעשות", אמר וחייך. לא ראיתי אותו מחייך כך מאז שבאנו לכאן, מאז שאבא עזב. חייכתי חיוך מהוסס.
"אמא נתנה לך את כל הסיסמאות למולי, נכון?"
הנדתי לאישור. לא את כולן, אבל היא נתנה לי חלק מסיסמאות החירום.
"אנחנו צריכים לקרוא לאבא", אמר.
חיוכי כבה.
"ניקו – "
"אבא יֵדע מה לעשות! הוא יוכל לעזור לאמא! הוא יִקח אותנו מכאן".
הוא חייך, הוא היה כל כך שמח.
לא רציתי להגיד את זה. הבטתי לעבר כפר המחקר. "אנחנו לא יכולים לקרוא לאבא", אמרתי.
"בטח שאנחנו יכולים!" החיוך שלו נעלם. המבט שלו היה חשדני כאשר שב והפנה אותו אלי.
"ניקו". חיבקתי את עצמי. "תביט על המסך", ביקשתי.
"אמא שם", אמר.
"כן, היא שם", הסכמתי. "אבל היא לא לבד, נכון? אף אחד מהם לא מסתובב שם לבד".
הוא שרבב את שפתיו אבל הביט בחזרה לעבר המסכים. ברגעים כאלו הייתי מעדיף אם היה עצוב. הוא הביט זמן מה לעבר צוות המחקר.
"הם מסתובבים בקבוצות", אמר לבסוף.
"כמה יש בכל קבוצה?" שאלתי.
"מה זה חשוב?" דרש, אבל ראיתי את שפתיו נעות כאשר הביט מקבוצה לקבוצה וספר מחדש. זה לא לקח לו הרבה זמן.
"שלושה". הוא שתק רגע. "אבל… אבל זה לא אומר כלום".
"אתה זוכר מה מולי לימדה?" שאלתי. "הקמנו מושבות, איבדנו אתם קשר – ואז יום אחד השלושרים פשוט הופיעו".
"אז?" הוא הסיט את מבטו ממני.
"הם הופיעו משום מקום. לא נתקלנו בהם עד שתקפו, אבל הם ידעו בדיוק איפה נמצאת כל התיישבות שלנו…"
"זה לא אומר כלום!"
"מולי?" שאלתי.
"ההנחה לא מתחייבת מהממצאים", ענתה אחרי שהיה.
"כן? אז מה עם השקיעה?"
"אין סימן לפעילות טכנולוגית על הכוכב. כל תרבות שהיתה כאן הפסיקה להתקיים לפני כשלוש מאות אלף שנה".
"אז למה לאמא לא אכפת!"
לא הבנתי שצעקתי עד שראיתי שניקו מכסה את אוזניו.
הסתובבתי ממנו, מנסה לנשום לאט יותר. ידיים קטנות משכו בשרוולי.
"זה בסדר", אמר. "לא נקרא לאבא, טוב?"
קמתי מהכורסה ויצאתי מהחדר. רציתי מקלחת נוספת.
הצלחתי להתחמק מניקו במשך שארית היום ורק כאשר התחיל להחשיך בחוץ מצאתי את עצמי נכנס שוב לחדר הבקרה. ניקו כבר היה שם, או שלא עזב בכלל. הוא הביט לעברי ואני הייתי ראשון להסיט את מבטי. כאשר התיישבתי לצדו הוא מצא את ידי ונאחז בחוזקה.
צוות המחקר עמד במורד העמק, גבם אלינו. הם עמדו שלישיות-שלישיות, אוחזים ידיים, בפניהם אל השקיעה. לא הצלחתי לזהות ביניהם את אמא ולא ביקשתי ממולי שתצביע עליה. כאשר השמיים התלהטו, עלה מן העמק צליל דק. נגעתי באוזני ומולי תפסה את הצליל והגבירה אותו, מזינה אותו אל תוך חדר הבקרה. הצליל היה גבוה ודק. לא יבבה, לא צעקה, דומה יותר לשירה. האש קטעה את הצליל.
צעקתה של מולי היתה ההפך המוחלט מהעדינות בצליל ההוא. הפעם אחזתי היטב בידיות הכורסה והצלחתי להישאר בכסא לכל משך הרעידות. האור כבה הפעם יחד עם המסכים. ניקו ואני ישבנו דקות ארוכות, פוחדים להגיד דבר עד שהנורות נדלקו בזו אחר זו בלוחות הבקרה ולבסוף גם בחדר.
"אני צריכה לדווח לך". קולה של מולי נשמע כלחישה רכה באוזני. הנדתי קלות.
"אני רוצה שתישן היום בחדר שלי", אמרתי לניקו. הוא הסתכל עלי רגע, אבל לבסוף הנהן.
"לך", אמרתי. "אני אבוא עוד מעט".
"אני לא רוצה ללכת לבד".
לחצתי את ידו. "מולי אתך", אמרתי. "לך".
אחרי שיצא מהחדר, נשענתי לאחור בכורסה והבטתי אל הערפל שמילא את העמק.
"את לא מצליחה לבלום את האש", אמרתי.
"אני מצליחה למנוע ממנה להגיע אליכם", ענתה מולי.
שתקנו כמה רגעים. דמויות ראשונות יצאו מתוך הערפל. נשענתי קדימה וכיביתי את המסכים.
"כמה אחוזים מעצמך את מאבדת בכל שקיעה?" שאלתי.
"בשקיעה הראשונה האש שרפה רק את הקולטנים החיצוניים".
"מולי, תעני לי".
"שלושים אחוז", אמרה.
"וזה מחמיר עם כל שקיעה?"
"רוני, סיסמאות החירום שאמא נתנה לך. ביניהן יש אחת שתאפשר לי להמריא בלי ליווי נווט".
"נוכל לעזוב בערב ולחזור אחר השקיעה?"
מולי השתהתה רגע לפני שענתה, "זו סיסמת הפעלה צבאית. אני אוכל לעזוב, אבל לא אוכל לחזור. הפקודה תהיה להתקדם לבסיס הצבאי הראשי".
"לאבא".
"למפקד מייסון, כן".
הרמתי את ידי והבטתי על העור הרך בין האגודל לאצבע המורה. סימני השיניים שלי היו אדומים ונפוחים. נשכתי את המקום בהיסח דעת.
"כמה זמן יש לנו?" שאלתי לבסוף.
"כל הזמן שתבנית התבונה נשמרת אוכל לשחזר את הגוף עם הנאנו שישארו. אחרי השקיעה השניה העברתי את רובי לאזור חדר הבקרה. אם אצטרך, אוכל לשמור רק עליו, אבל רוני, אני לא יכולה לתת הערכה. תופעת השקיעה הזאת, היא לא משהו צפוי".
"מולי, בבקשה…. פשוט". קמתי מהכורסה. מה בעצם יכולתי לבקש?
היא רשרשה כמה רגעים. "אני לא מצליחה להבין את הבקשה שלך", אמרה לבסוף.
לפתע רציתי את ניקו לצדי. את ניקו, את אמא. ברגע זה הייתי שמח לראות אפילו מישהו מחברי הצוות.
"זה בסדר", אמרתי. יצאתי מחדר הבקרה. ניקו חיכה לי בחדרי. הוא לא התווכח כאשר התכרבלתי לצדו מתחת לשמיכות. הוא התהפך ובעט תוך כדי שינה, אבל באותו לילה, לראשונה מאז השקיעה, הצלחתי לא לחלום.

בבוקר, אמא באה לדבר אתי. שני מלוויה באו אִתה. היא עמדה מלפנים והם צעד מאחור. המבט של שלושתם הופנה אל מסך התקשורת. אמא נראתה כרגיל. היא חייכה, אבל היה עוד משהו, משהו לא מורגש לא היה מתאים. זה הציק. הבטתי ממנה אליהם, מנסה להבין מה בדיוק הפריע לי.
" – תצטרפו אלינו", סיימה.
בהיתי בה.
"מה?" שאלתי.
"רוני, אתה לא מקשיב". היא ריככה את הנזיפה עם חיוך. "אמרתי שהחפירות שלנו מתקדמות מצוין. עד עכשיו לא היתה שום סכנה במהלך היום. אין סיבה שתמשיכו לשבת סגורים בפנים. למה לא תצטרפו אלינו היום?"
כן, חשבתי. לצאת מכאן. עמדתי לענות, ואז הבנתי מה היה הדבר שהפריע לי באמא. זה לא היה משהו שהשתנה אצלה. אפילו שני החוקרים שנלוו אליה לא באמת הפריעו לי, לא הבוקר, אחרי שנת לילה טובה.
"אתם נושמים יחד", אמרתי.
אמא קימטה את מצחה. "על מה אתה מדבר?" שאלה. היא הטתה את ראשה הצדה ושני הגברים לצדה הצטרפו לתנועתה והטו אף הם את ראשיהם. "אל תדבר שטויות".
נסוגותי מן המסך.
"רוני, מה הבעיה?" שאל הגיאולוג לצדה. כיסיתי את פי. קולו היה מחוספס, אבל הצורה שבה ביטא את המילים היתה זהה לזו של אמא.
"מה קרה?" שאל הקסנו מצדה השני.
"מולי!" קראתי.
"רוני, זו אני, אמא", אמרו שלושתם, "זה בסדר, זה – "
מולי פירקה את המסך, חוסכת ממני את ההמשך.
אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, נשען כנגד הקיר ולועס את ידי. ניקו מצא אותי לבסוף. הוא לא שאל ולא אמר כלום, רק הכריח אותי להוציא את היד מהפה ולשטוף ממנה את הדם. הוא הלך אחרי ברחבי מולי עד שלא יכולתי לסבול את זה יותר, ופשוט נכנסתי לחדר השינה שלי ונעלתי מבחוץ. ישבתי על המיטה, חיבקתי את עצמי והסתכלתי על התקרה. היא הייתה לבנה וגבשושית מעט.
"רוני", קראה מולי.
לא עניתי.
"רוני, אנחנו צריכים לעזוב, לדווח לצבא".
הבטתי לעבר התקרה, אבל זה לא עזר.
"אנחנו לא יכולים, זאת אמא".
"זאת כבר לא – "
"אל תגידי את זה!"
לא יכולתי לשבת יותר. ירדתי מהמיטה ופסעתי בחדר. חמישה צעדים לכיוון אחד, חמישה צעדים לכיוון השני. צעד ועוד צעד.
"רוני – "
"לא".
"חשוב על ניקו".
"תשתקי!" הסתובבתי לעבר המצלמה שלה. "תשתקי! אל תדברי על זה יותר! אל תדברי!"
"מבצעת", לחשה.
"אנחנו לא יכולים פשוט לעזוב!" צעקתי."עוד יום, אולי יומיים…"
עמדתי וחיכיתי אבל היא שתקה. חזרתי לפסוע. ספרתי את צעדי, ספרתי את נשימותי וכשלא יכלתי לסבול יותר את השקט, חשבתי על ניקו.
הוא ישב מחוץ לדלת החדר, במקום שבו עמד כאשר סגרתי אותה מולו. הוא הביט עלי ואני זזתי הצדה ונתתי לו להיכנס.

השבוע הבא היה כמעט בסדר. עזרתי לניקו להתקלח והוא לא הסריח יותר. עדיין לא אכלנו בחדר האוכל, אבל מולי הביאה לנו ארוחות לחדר הבקרה ואכלנו הכל, כולל הירקות, אפילו ניקו.
למטה בכפר, הפסיקו לחפור. השיער נשר להם בתחילת השבוע ורובם כבר גידלו את רכס העצמות האופייני לאורך הגולגולת.
"טוב שלא קראנו לאבא", היה כל מה שניקו אמר בעניין. את הימים בילינו בחדר הבקרה, אבל נמנענו כמעט לחלוטין מלהביט במסכים. או לפחות העמדנו פנים שאיננו מסתכלים. שיחקנו משחקי קלפים, למרות שניקו לא הצליח להבין את החוקים. ציירנו, שיחקנו קצת משחקים של מולי, אפילו למדנו קצת, בלי שאף אחד הכריח אותנו. בערב, לפני השינה, סגרנו את דלתותיו של חדר הבקרה, טיפסנו יחד לאותה כורסה וצפינו במסכי התצפית. הם עדיין לא נראו לחלוטין כמו שלושרים, אבל התנהגו כמותם. הם הסתובבו בשלשות, אחד מוביל ושניים עוקבים אחריו. תנועות הגוף בכל שלישיה הפכו מתואמות יותר ויותר משקיעה לשקיעה. מוח אחד עם שלושה גופים. זה לא בדיוק מה שהם היו, אבל איש לא ידע איך בדיוק לתאר את הקשר בתוך כל שלישיה. והם שרו. הם עמדו בשלשות, יוצרים משולשים גדולים יותר עם השלשות האחרות, אחזו ידיים וברכו כל שקיעה בשירה שהפכה יותר ויותר מורכבת מיום ליום.

זה היה מטופש. רצתי לחדר כדי להביא שמיכה. הנזק למולי הגיע אתמול לשישים אחוז. עדיין היה זמן, אולי אפילו שבוע שלם. היא עדיין עמדה בזה, אבל משהו השתבש מעט כששיקמה את עצמה. מערכת האוורור ציננה את חדר הבקרה ולניקו היה קר. היה לי די והותר זמן עד השקיעה. לקחתי את השמיכה מהמיטה בחדר וכבר הייתי בדרך החוצה, ואז ראיתי את התמונה על שולחן הלימודים שלי. זאת היתה תמונה שלי ושל ניקו ושל אמא מחבקת את שנינו. עמדתי והסתכלתי עליה. על אמא. היא חייכה בתמונה. יד אחת שלה היתה על הכתף שלי ואחת על הכתף של ניקו, אבל היא חייכה אלי. לפחות בצילום היא חייכה אלי. עמדתי והסתכלתי על התמונה. השמיכה השמיעה צלילי רשרוש כאשר מחצתי אותה שוב ושוב בין אצבעותי.

"רוני!"
"תענה כבר!"
הצעקות ברקע הגיעו ממרחק, מפלסות את דרכן אל תוך ראשי.
קול אחד היה קולה הרגוע של מולי. הקול השני היה קריאותיו של ניקו. הוא צעק אל תוך הרמקול.
"–זמן!"
ניערתי את ראשי. השקיעה. רצתי. גופה של מולי רעד מתחת לרגלי, תחילה ברעד עדין ואז בזעזועים גסים שהעיפו אותי על הרצפה. נחתי על השמיכה שעדיין היתה בידי. נעמדתי שוב. האור במסדרון נעשה בהיר יותר. הבטתי לאחור וראיתי שמולי סגרה מאחורי את דלתות ההדף. האור הגיע מפלדת הדלתות. אור וחום. הם לובנו באש שליחכה אותם מעברם השני. השקיעה.
"רוני!" קולו של ניקו בקע מהרמקולים. "רוני!"
הבטתי על השמיכה בידי.
הקיר מסביבי זרם קדימה. מולי ניסתה להקים חוצץ עבה יותר ביני לבין הלהבות.
"רוץ", נשמע קולה. הוא רעד. היא השאירה חלק מהתודעה שלה לידי, מנסה להגן עלי.
האור התגבר כאשר האש איכלה מבעד לגופה . החום שאב את האוויר מן המסדרון. לרוץ? חדר הבקרה היה בצדה השני. הידקתי את אחיזתי בבד השמיכה.
"מולי", אמרתי. "פקודה ישירה. הגני על ניקו".
היא השתהתה ולשניה קיוויתי שהיא תסרב.
"מבצעת", ענתה.
האש זרמה סביבי. היה אור ואז כאב ואז כלום.

הקור היה מה שהעיר אותי. צמרמורת קרה שקיפלה אותי לתנוחה עוברית. זמן מה פשוט רעדתי, ואז, בשינים נוקשות נעמדתי על ארבע והבטתי סביב. הייתי עירום על רצפת המסדרון. עקצוץ חלף לאורך גבי ונע במורד זרועותי. ראיתי את בד הבגדים נשזר מחדש סביבי. הנאנו חזרו לעבוד. הבגדים הביאו אִתם חום והגנה. נעמדתי על רגלי. סביבי, גופה של מולי רכש את מאפייניו הרגילים שלו. חספוס הופיע על הרצפה תחתי. שינויי צבע סימנו אזורים שונים לאורך הקירות.
"מולי?" שאלתי.
היא לא ענתה.
צעדתי צעד קדימה ורגלי הסתבכו במשהו. הבטתי מטה. השמיכה שרציתי להביא לניקו. היה לו קר. התכופפתי והרמתי אותה. הוא ירצה אותה. קול צעדי הדהד בחלל המסדרונות בדרך לחדר הבקרה.
המסדרונות עוררו תחושה של זרות וריקנות. ניסיתי לקרוא למולי שוב, אבל היא עדיין לא ענתה. יכול להיות שהיא נפגעה בשקיעה, חשבתי. יכול להיות שלא הספיקה לסגת.
דלת חדר הבקרה היתה סגורה, ולא נפתחה כאשר טפחתי עליה והעברתי את ידי מול הקולטן המזהה. השענתי את ראשי כנגד הסגסוגת הקרירה ועצמתי את עיני. אני צריך לחשוב על זה. לחשוב למה מולי לא נותנת לי להיכנס. אני צריך לחשוב על זה עכשיו, לפני שניקו יפתח את הדלת. לפני שתגיע שקיעה נוספת ואני אשכח למה אסור לו לעשות את זה. המתכת נעה מתחת למצחי וזזתי אחורה. מסך עלה והתגבש מהקיר. הוא הבהב, ופניו המבוהלות של ניקו הופיעו בו.
"רוני!" ההקלה שבקולו גרמה לי למחוץ את השמיכה בידי. למה הוא שמח? למה הוא לא מבין?
ניקו טפח ליד המסך ושמעתי את ההדהוד העמום דרך הדלת.
"רוני, מולי לא מסכימה לפתוח את הדלת! תגיד לה שתפתח".
כמובן, חשבתי. מולי אולי לא היתה מחשב צבאי, אבל אפילו היא לא תציית לילד בן חמש.
"רוני?" דמעות ראשונות התגנבו אל קולו.
טמנתי את פני בשמיכה. לא רציתי לשמוע אותו בוכה.
"ניקו", אמרתי. שפשפתי את פני כנגד קפלי השמיכה ואז הבטתי לעברו. "זה בסדר", אמרתי. "יש לי סיסמת חירום שתעקוף את זה".
"אבל היא לא מקשיבה לי!"
"היא תקשיב לזה. היא חייבת לציית לסיסמת חירום, ולא משנה מי מחברי הצוות נותן אותה".
הבטנו זה בזו משני עברי המסך.
"נו? אז תגיד אותה", אמר.
אבל לא הייתי חבר צוות יותר.
"הרמקולים שלה לא בסדר כאן", אמרתי. "אני אגיד ואתה תחזור אחרי?"
פניו התכווצו בחשדנות. רק שלא ישאל.
"אתה רוצה או לא?" דרשתי.
הוא נרתע מעט אבל הניד לאישור.
דקלמתי את הסיסמה. חששתי שבכל רגע מולי תנתק את החיבור בינינו. היא לא עשתה זאת. נדרשו לניקו שני ניסיונות, אבל בסופו של דבר הוא חזר על כל אותיות הקוד.
כשסיים, הוא חייך. חייך בגאווה ובציפייה לראות אותי נכנס.
"מבצעת פקודת חירום", נשמע קולה של מולי. "מפנה נאנו ליצור דלק. מסלול טיסה, בסיס גזרה שתיים. דיווח ישיר למפקד ראשי מייסון גבריאל".
"אבא?" שאל ניקו. "אבל – "
רעד דק עבר בגופה של מולי כאשר שינתה צורה כדי להצמיח מנועים. הרעד התחלף ברטט ומפרשי נאנו נפרשו לרשתות בלתי נראות קילומטרים רבים מעליה, גורפים אטומי מימן מהאטמוספרה.
"רוני, על מה היא מדברת? למה?"
חייכתי לעבר המסך. התכופפתי והנחתי את השמיכה למרגלות הדלת.
"רוני?"
פניתי והלכתי ממנו. נותרו לי עוד כמה דקות עד שמולי תפעיל את המנועים.
"לא! רוני!"
הלכתי מהר יותר.
"אל תשאיר אותי כאן לבד!"
רצתי.
"אני שונא אותך!"
מולי חיכתה עד שאצא החוצה לפני שחתמה את כל הדלתות.
הלילה היה קר ולח. גשם קל עדיין טפטף. הרמתי את פני לעבר הטיפות ונסוגותי ממולי. רציתי לשאול אותה אם ניקו נרגע, אבל לא הייתי בטוח שהיא תענה ופחדתי לנסות.
עמדתי והבטתי בה כאשר התרוממה אנכית מתוך מקום הרביצה שלה. גופה זרם דרך האוויר, חסון ונוצץ. תוך שניות היא נעלמה אל שמי הלילה, ואִתה ניקו.
עמדתי וחיבקתי את עצמי עד שהבגדים שלי היו ספוגים לחלוטין מהגשם ושיני נקשו מקור. ואז פניתי לעבר העמק והלכתי למצוא את אמא.