הקדמה
מי שאינו 'מת' בשל היותו אדם בלבד לעולם לא יהיה אלא אדם.
ז'ורז' בטאיי1
מול חידת החיים הנעים בתנועה מתמדת, אשר לעולם פועלים בה לידה וניוון, עמלה הרוח האנושית ומייצרת ייצוגים יציבים, דימויי רקיע ומחשבה. ועם זאת, מתנודדת הפילוסופיה בין שני קטבים, בין גביש לבין אד,2 וכל אחד בדרכו מאיים על התודעה: הסדר החובק־כול והריבוי הבלתי־מובחן. אף על פי שידו של הקיבעון, על זוהרו, מלאותו והדרו, ללא ספק הייתה על העליונה, ההיסטוריה של הרעיונות מראה כי בעקשנות חרישית, בחשאי, זרמים עדינים, דעיכה ותנודה,3 פועמים ללא הרף. מאז התנועה הרומנטית, אם לא קודם לכן, ניתן לזהות נטייה גלויה לעבר השינוי, התמורה והכיליון. משעה זו אין אנו נדרשים עוד להמציא, מתוך הריבוי השורץ בטבע, אחדות מופשטת או ארכיטיפ שמיימי; האדם המודרני מבקש לגלות את צדו האפל של העולם, לחשוף את אוצרותיו הכאוטיים והדיוניסטיים. בתום מאות שנים של מטפיזיקה מוצקה תופסים אלו סוף סוף את קדמת הבמה. סדקים אלו, שעודם רוחשים בתנועה תת־קרקעית, מניעים את המחשבה המודרנית לעבר האי־ודאות (improbable), לעולם ללא קווי־מתאר.
כבר הפך הוא בנאלי, אותו פירוק החושד בכל קוהרנטיות או דיוק, עוד אין אנו מסוגלים להגדירו. על פניו, מטרתו אינה אלא שבר בלתי־ניתן לתיקון, כאוס לשמו. כמו רוצה הוא להעלות לרובד תיאורטי את המתנודד, את העכור: את עייפות החומר, ההתפוגגות וחילוף הדברים. הריקבון המצוי בתוך ההוויה כמו חודר ללב המערכת, בערעור פנימי, כפגם מובנה במשחק. ודאי, אם לא משום אותה "רוח" אנטרופיה, מדוע רואה המודרנה בגלוּת את סימנה המובהק? מה פשר אותה כמיהה לסופיות אשר נטמעה באופן עמוק כל כך בתרבותנו המזדקנת, אותה כמיהה שכה רבות מהיצירות בנות זמננו, פואטיות או עיוניות, לוחשות?
סביב שאלות אלו סובב הנוסח המרהיב, המעיק וה"שלילי" של הכתיבה העכשווית. הוא יוצא נגד יוקרת השלמות, אשליית הרציונליות. מולן, בספרות ובפילוסופיה, הוא מעורר את הכוחות האנרכיסטיים של הטרגדיה האנושית - הכאב, החרדה, הגלות. כוחות האובדן הללו פורעים את הזהות לשם ערעור הכרחי, נוגסים באבני היסוד ופורצים את סכר המשמעות. בבטאם את כל מה שאינו יכול להתגשם ולהיסגר, הם מחברים את הקְרֶדוֹ של אתיקה חדשה, מעין ישועה הנרכשת דרך החוסר, אשר ישחרר את האין־סוף, וישבור דרך הריק את צבתות הנוכחות.
המוות, על כוחו המפרק ועיניו המנוקרות, משחק תפקיד ראשי בדרמה קמאית זו. הוא מחדיר בנו את כאבו, קורע אותנו מטבענו כדי להשיבנו אל חוסר הממשות. המוות השודד מתיר את קשרינו ומזעזע את מסגרות החומר. יש לשבור את השלשלאות, לנתק את הכבלים בדרכנו אל האוויר החופשי. מאז הֵגֶל האדם ניגש אל עצמו דרך התהום, דרך האימה שבהתבוננות מבחירה.
במאה של ההתמוטטות, זו שלנו, המסע שיעדו הוא המוות (״היות־לקראת־מוות״), "כמו שהולכים אל המוות",4 עורר בדרכו נדודים אביריים. מול חנק המציאות קמו כמה קברניטים: תומאס מאן, פרננדו פסואה או סמואל בקט, הוליכו אותנו מחוץ לגבולות המשחק, לעבר no world's land, אמיתי מהחיים עצמם.
בצרפת, כבר יותר ממאה שנים, נשזר בכתיבה הסתר־פנים מעודן, מעין ויתור אצילי וגאה. כתשוקה להוויה החותרת נגד החיים. הדור של שנות ה-30 של המאה הקודמת מתחבר שוב להגל, אך לא בפן המנצח והכוללני שלו. החל מהשנים שבין המלחמות ניתן לזהות רצף של טקסטים עיוניים הנוטים לשבר, לשינוי, לזרימה. הם מכירים בחובם להגל - אך מתייצבים הפעם לצד השלילה הדיאלקטית ולמרכיב האין שבתורתו.5 לצד הקריסה, לצד הדבר שאינו עשוי להרכבה או להשלמה. בוחרים הם בסדק ובהידרדרות, בנהר החילוף, בגירוי הבלתי־פוסק: קוז'ב, בטאיי, בלאנשו, אחד אחר השני, פושטים את המלאות כמו סמרטוט ישן. צילו של היידגר, אשר לא ניתן להתכחש אליו, מעצב את רוחם של הוגי התקופה.6 משותפת להם זניחה של הנמצא, של המֶשֶך, של קליפת החומר השופע. כולם חולקים סירוב לסיפוק, להארה עד בלי די.
ואני תוהה: מהיכן נובעת אותה חריגה, אותה הרמת־ידיים מכוננת, התולשת את הסובייקט ומזכה אותו בשבריריות, בבידול מיוסר? בתקופתנו רבת־האון, למה ניתן לייחס אסטרטגיה זו של ויתור, שיקוי־מוות זה שסודו המועבר מדור לדור מהלך עלינו קסם?7
האם אותו דיסוננס מר בוקע ממעמקי יוון העתיקה, מתורת הפילוסוף שביקש "להתאמן בלמות", כמו כדי להימלט מהמגבלות, ממלכודת הדבש של המוחש? זה שכדי להציל את העיקר דחה את הקליפה בת־המוות ושתה את כוס התרעלה בשלווה קודרת? האם אותה תורת סבל מהופכת, אותה סגפנות שכעת היא ניצחון, נובעות מתוך הפיידון,8 שבו האַל־מוות נקשר למוות, מתמסר לו, מקבל עליו את ניסיון הכיליון האין־סופי?
או אולי מהאיקונוגרפיה הנוצרית החוזרת - מדימוי הצלב, דומם ומרתק, מיחסי אור־צל שהפכו נשגבים, אפופי תחייה והתגלות? האם חבים אנו ל"פרדוקס הצלוב",9 הטבוע כל כך בזיכרוננו הקולקטיבי, את אותה גסיסה־עצלה, אותה סבילות ענוגה, שדרכן משתלהב דמיוננו המיתי?10
לאורך ההיסטוריה, בחשאי, תחת לבושים שונים, מבנים אנתרופולוגיים אלו מפתים אותנו בקסמם. מביקורת התפיסה החושית לשלילת האלוהי, מהלל למחשבה לשבח האַיִן, מעמיקים הם את הפער בין האנושי לחיים. הרפורמה, ההומניזם הקרטזיאני, הסקפטיזם השב ועולה: בכל דור, "החיפוש אחר האמת"11 גובה את מחירו: פיכחון וחוסר ידיעה. נשר פסקליאני שכמו פורש אט־אט את עיצבונו, נוגע בכנפו הצחורה בסובייקט החושב.12 אחרי שאטובריאן יעלו בודלר ומלארמה. אחרי ביירון וז'אן פול ריכטר יופיעו הופמנסתאל ורילקה.13
מוטיב חוזר ניכר מבעד לשקיעה זו: התודעה מקבלת על עצמה את מחיקתה. מעין עמדה מיסטית אשר תהפוך אט־אט לכאובה ונטולת־אל.14 בחלוף הזמן הקונפליקט בין האדם והטבע מִתְחַלֵן, אך שומר על כוחו. האל אכן מת, אותו אל שקרא לניתוק מהבלי העולם. שום באר מים חיים לא תימצא בלב המדבר. אך באופן מפתיע, הרצון העיקש לשלילה, אשר אינו טומן בחובו שום פיצוי, ואינו מבטיח ישועה - עומד איתן, אינו מופרע מאותן תנודות. הגיון הצלב, האמונה במוות, אינם מרפים מאחיזתם גם לאחר שטעמם אבד. כעת התודעה מאמצת לעצמה מעין "הנחה בלתי־אפשרית":15 אבסורד ללא אל, הוויה מוקפת חומות וחסרת תשובה - שבכל זאת יש לאהוב אותה ב"אהבה טהורה",16 כמו רק הדממה תאפשר את הישועה. באותה התפוררות איטית של המוחשי יראה קלוד ויז'ה מעין סימבוליזם, שבו האדם מאבד כל אחיזה במציאות וזוכה בחיוורון המכושף של אופליה.17
מבעד לניסוח המחודש ניכרת דמותה של תשוקה נושנה. המוות הופך לדרך, במלאו את החלל אשר השאירה אחריה התיאולוגיה. החל מראשית המאה ה-19 הוא יתפוס את המושכות. תחליף מפוחם, שחור ובלתי־נראה, הוא הסולל כעת את "הדרך המובחרת", שבה ניתן לחשוב את המוחלט:18 משעה זו ניתן להתייחס אליו "כפי שהמסורת המערבית מתייחסת לאל", כאל "מה שאין להעלות על הדעת גדול ממנו".19
אותה דחייה, כך נראה, הופכת בימינו לנחושה יותר. רעב ללא תחתית, תאווה מצומקת ודלה, החזקה מזו של הצליין, דוחפת אותנו לגדת מקווה השלילה. ההתקרבות אל המוחלט אינה נעשית עוד בעקיפין, בענווה, בתקווה - אלא תוך צעידה ישירה לעבר "הפער הרדיקלי", לעבר "הבלתי־נתפס־במחשבה כשלעצמו".20 זוהי התמודדות נחושה, הנוטלת סיכון ללא טעם ו"אינה מאפשרת שום 'מֵעֵבֶר', שום 'התגברות' על המוות, היא אינה נשענת על שום טרנסצנדנציה שתשכך את כאבו".21
התקווה אמנם נותרת במערכה, אז זוהי תקוות שווא, מסולפת ובטלה: כעת היא ניצבת כאויב, מגלמת גוֹרגוֹנה מהפנטת. איש השלילה, הנעמד מול האסון, "מסרב להיות מאושר (להינצל)".22 בקור מזג הוא מסרב לאשליה. התרגשותו מאופקת, להטו שלֵו, כשל בני אצילים. כי הרי בסופו של דבר הישועה על ידי מטפיזיקה אינה אלא אוֹפיוּם לעניים. דורנו מבקש יותר מכך, הוא שואף לאוויר פסגות: הוא "דורש את האמת, דוחה את הנחמה".23 בדרכו האדנותית, בטפסו במשעול הסלעי, באוויר הדל והדוקר. כנסיך, הוא אינו סבלן ודבר אינו מרצה אותו. הוא מותש מתרמיות רבות כל כך, מתשובות תפלות, ממערכות קורסות.
כמה מגדולי הספרות חברו לאותו סירוב והקדישו את כתיבתם לחוסר השובע, להבדל, לשבירת המצור. ל"שלווה" (quiétude) ולאדישות (désintéressement), יצאו חוצץ נגד "מלכות הטבע" ו"הכרחו".24 אצל כולם ניכרת משיכה לשבר, תאוות מקריות.
אבירים אלו, הניזונים מאכזבתם, רואים בחוסר־כול את מקומם, את מהות קיומם. הם הופכים את הדרך חסרת המוצא לדרכם היחידה, דרך מלכותית של שאילה אשר אינה מרפה. אט־אט מתגלה תשוקה להשתוקקות, כיסופים לשם עצמם, היקרים מכל רוויה אפשרית. כמו הייתה משמעות ההוויה האנושית דריכות, סירוב למנוחה. כמו הייתה דחייה של כל השלמת משמעות או שימת סוף לתנועה לטובת דהירה נהדרת, משיכה לתהום ולמרחבים לבנים.
נדמה שלעיון הפילוסופי הטהור מזדחלות אמוציות אשר הולכות ומתחזקות ומטות את הדיון מכיוונו הראשוני. בקריאה מחודשת של אותם טקסטים מכוננים ובהקשבה לקצבם הפנימי ולהטעמתם, מתוך מעקב אחר החזרות וההדגשים ותשומת לב לפערים הפתאומיים במהלך, נחשפת דרך המעטה הרטורי אידאולוגיה חבויה, מחויבות עמוקה המשלימה ומחדדת את המהלך. מבעד לתמורות הרעיוניות, אתמקד בטקסטים מאמצע המאה ה-20, באותן השנים המהדהדות עדיין את ההתמוטטות הגדולה של 1870,25 ואתחקה אחר משמעותה של אותה כמיהה למוות, אחקור את צלקותיה, את ערכיה התת־קרקעיים, את התמסרותה לשיכרון הגבהים.
כך נראה כי הדכדוך בן זמננו בלול בהתענגות (jouissance) תמוהה. יש בה מעין טעם מדברי, התעקשות על קללה, שצדים את עינו של כל קורא דרוך. דרכה אפשר לזהות, מעבר לחוסר האונים, מבעד לאבל הממושך ולניתוק, מעין שריד אמונה, אידיאל ללא מטרה, שהטקסטים מקדמים בלהט. באותה נסיגה, שמאז המאה ה-20 התרחבה והתחזקה, באותה קבלה של סוף הדרך, של השקיעה, יש להבחין בנקודה מהותית, פסגה נישאה, שבעבורה כדאי ללכת בדרך הייסורים. מעין שמחה, כן, התרצות בלתי־מוסברת, אד משיב־נפש הבוקע ממעמקים.
הגיבור המודרני מתעלם מהישגי התקופה, הוא רואה בעצמו אזרח הנכר, זר, נטול שורשים. הוא משליך את עצמו אל אוקיינוס הציפייה שאינה מתמלאת, ש"שום מסע, שום שינוי אקלים ונוף לא יספק אותה".26 הצליין הנודד שלעולם אינו נפטר מקדחתו, לעולם אינו רגוע ברדפו בקוצר רוח אחר צד נסתר. את התשוקה הזו לאחֵר האבסולוטי לוינס יכנה תשוקה "מטפיזית", הניזונה מהבדלה ומרעב, המתאמצת ללא הרף לחצות את הגבולות, להתגבר על המכביד, על מה שכולא אותנו בין ארבע רוחות הארץ. האדם, באובססיה נסערת, מייעד את עצמו לדבר אשר איננו, לכל מקום הרחק מהאפשרי. רק כדי שלא להיות מסופק, כדי להרוות את צימאונו בצמא, בשיכרון סוחף של עמידה מנגד. השונית פורשת עליו את קסמיה, והוא נמשך לעבר הדבר שאין לו תקנה.
את אותה רדיפה טרופה רק הלא־יעלה־על־הדעת מספק. הציפייה לנפילה מרעידה את הנפש, היא ממלאת אותה יותר מכל הבטחה, יותר מכל עונג הצר למידתה, שכן רק באובדן החורג־מכל־מידה היא מוצאת את שלוותה. יהיה עלינו לבחון את ה"רווח" של אותה הרפתקה קשה, חדשה ומבודדת, על האפּוריות של זמנים עברו. מהיכן נובעת אותה התלהבות, אותו שכנוע גואל? מה טיבו של "רומנטיציזם" פוסט־מודרני זה? מה טיבה של האמת העיקשת, האוטופיה ההרסנית, המציבה את האדם על סף האין־סוף, ומגישה לו את החיים על שפתיו של תנטוס? האם אין לראות בה, באותה רוח מתעוררת, סטייה מתנופת התרבות? - באותו שיכרון מעמקים, יצר מוות, חוסר נחת פרוידיאני, כוחות המפילים את האדם תחת חרבו שלו, ופועלים יחד לפירוק החיים?27 מהיכן נובעת אותה סלידה מהאור, הדוחה את הארוס הטמון בכל שאיפה, בשם שבריריות חדשה, בשל שלוות הפצוע, לאחר מאבק פנים־אל־פנים עם המלאך? "חסרת־תקנה" כמו הוגו הצעיר מ-Les Mains sales, רוח זמננו אינה נרתמת לאף משימה, היא מבדילה את עצמה, ונרתעת, מכל אמונה.28
אותה נסיגה אינה מכוונת רק לניפוץ האשליה, לחתירה לאסתטיקה חדשה, לקבלת "מעלות העצב".29 מבעד ל"תשוקה" הרגרסיבית יש לחוש בדמות אדם אחרת, משמעות אחרת לגורלו - משעה שהוא מאבד הכול, משעה שאין לו דבר מלבד השיברון. בשמיים הפרושים מעל הפלגת האדם עלינו להבחין בכוכב קבוע שעודו זוהר באור עמום - אפילו אם הגאולה שהוא מבשר תהיה עקרה, מזיקה, קצוצת כנפיים.
כי אולי לא ניתן לצפות לתשובה אלא מהשלילה עצמה, מורכבת מאי־כובד, מ"המסה מוחלטת" שזעזוע המוות מביא עימו. רק החרדה עשויה לחשוף את הגלות המגולמת באדם, את "זרותו העמוקה". רק היא מציבה אותו על־זמן־שאול, בנדודי הענן, באותו רפרוף עירום של משי שאף תיאוריה לא הניחה עליו את ידה. האני יזכה בהילתו רק במחיר זה, במחיר "אותה קלות מעבר לאנושי" שבה "הקרקע חסרה". דרך הנטישה, האלמנות, הוא מגיע ליעדו, למטמורפוזה המהותית שעל ידה פורק הוא את "המטען הרובץ על הקיום", ו"הופכו לחסד".30
תשוקת ההתאיינות מתגלה אפוא כאחד מביטוייה ההרואיים ביותר של הדרישה האנושית, טיטאן שאינו יודע שובע. אך אותה תשוקה האפופה הדר טרגי, תשוקה כסויית עיניים ותועה, גובה מחיר יקר ובולמת את צעידתה הלאה של התרבות.
מורכבות זו היא שהביאה אותי, בסוף עיון זה, להתמודד עם אותן שאלות על ידי שינויי זוויות ולבחון דפוסי חשיבה אחרים מתוך תרבויות שכנות. אתייחס בעיקר לתורת הקבלה היהודית, אשר השפיעה בסמוי ובגלוי על ההגות המערבית, החל מימי הרנסנס. גישתה הסוטה במקצת, שאינה זרה לחלוטין אך גם אינה זהה לזו של הפילוסופיה המערבית, מעמידה ביסודה רעידה מתמשכת של ההיות, זרימה אנרגטית החומקת מכל מערכת מוגדרת. מול מושג האמת היציבה והמושלמת, המכונסת בתוך עיגולה הסגור, הקבלה מאפשרת להעלות על הדעת קו אינסופי ודינמי, של שלמות מעורערת ומתנודדת. המסורת היהודית, כך נראה, נוטה לבסס את החוויה האנושית על החומק ועל הבלתי־מוחלט. בגישתה הדיפרנציאלית ובחוקיה המתחלפים היא חורטת את חוסר הוודאות בלב התיאולוגיה עצמה - ובכך היא עשויה לאתגר במידת מה ולהעשיר את תבניות החשיבה המערביות.
השאיפה היא למצוא דרך אשר אינה חותרת תחת כל יסוד באשר הוא, אשר אינה דורשת שלילה עצמית, אך שועטת לעבר העתיד, מעבר לאקסטזת השיתוק - ומאפשרת לכל הפחות לחיות, מבלי להזדקק למטפיזיקה של העבר. השאיפה היא שמאותם שברים, על אותה קרקע חרוכה, שבה הוודאויות אובדות ומתפרקות כאותן המצבות השבורות והנשכחות בבתי הקברות הנושנים, מאותה מפלה ומאותה שכחה תוכל לצמוח חלופה. תשובה אשר לא תהיה עוד מחאה, בדיה או דרישה לסופיות, אלא אונטולוגיה של פיזור, מלאות של רסיסים וקרעים, אשר בה תימצא דרך של שלווה סובלנית.
חלופה זו לא תשחזר את סְכֵמות הזהוּת, לא תדבוק בקביעות כבדוגמה, אלא תתמוסס באין־סוף, בעקבה אחר "עקלקלותו של הממשי".31 מטפיזיקה של שוליים, המחמיצה את הכוליות ומבטאת את המוחלט בדקיקוּת ובריצוד. היא נועצת את החורג מסכומו, את רעד העמימות, בלב ליבו של האחד. בעידן של פיזיקת חלקיקים היא מעמידה בבסיסה את התנודה, מאשרת את שאינו סביר וטורפת את ההווה עם המתהווה.
הריתמוס והנשימה, העשויים חיסרון ופער, מפסלים אמת חלולה ופועמת, כזו המתגבהת דווקא בשל אותה נפילה, בשל אותה תבוסה של ריבוי אין־סופי, לפסגה פרדוקסלית, שערורייתית ומחיה מתים, היא "מטפיזיקה של החיים".32
