מועמדי פרס גפן 2007
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מועמדי פרס גפן 2007
הוספה למועדפים

מועמדי פרס גפן 2007

עוד על הספר

תקציר

פרס גפן מוענק מדי שנה מאז 1999 ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה הטובות ביותר שראו אור בעברית בשנה זו, במטרה לקדם תחום ספרותי זה בישראל ולהעניק את ההערכה הראויה ליצירות האיכותיות שהתפרסמו בז'אנר. הפרס מוענק מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה וקרוי על שמו של עמוס גפן ז''ל – מתרגם, עורך, מחלוצי המדע בדיוני בארץ וממייסדי האגודה.

 

 

אסופה זו מאגדת את סיפורי המדע הבדיוני והפסנטסיה שזכו לעלות לרשימת המועמדים הסופיים לפרס בשנת 2007.

פרק ראשון

במראה / רותם ברוכין
פורסם לראשונה במימד העשירי, גיליון 29
זוכה פרס גפן לשנת 2007


רותם ברוכין היא מחזאית, תסריטאית ובמאית, בוגרת מסלול תסריטאות בחוג לקולנוע, אונ' ת"א, זוכת פרס גפן על סיפורה "במראה", וכותבת המחזות "חלום של גבר" (על פי סיפורה של יעל פורמן), "פרפר, לב, קפה", ו"זומבי.קון 2010".

ביום חמישי מיקה, החתולה שלי ושל לירון, מתה. אחת מאיתנו, לא ידענו מי, השאירה את הכלוב שלה קצת פתוח כשהלכנו לוטרינר, וברגע אחד מיקה השתחררה, זינקה מהכלוב ורצה לכביש. היא נדרסה מיד.
כשהגענו הביתה לירון הלכה מיד לשטוף כלים. לא היו כלים בכיור, ולכן היא הוציאה מהארון העליון את כל הכלים של החג, ושטפה מהם את האבק. אחר כך היא המשיכה לארון התחתון, למרות שהכלים שם הבריקו מניקיון. היא רוקנה את המלחייה ושטפה אותה. היא ניקתה את כל צנצנות התבלינים ואת מגש הביצים במקרר. היא שטפה כלים במשך שעתיים וחצי, ובכתה כל אותו זמן.

מיקה היתה במקור החתולה של לירון, ולא שלי. כשעברנו לגור ביחד אימצתי אותה, ולירון נהגה לומר ש"עכשיו יש לה שתי אמהות". מיקה אהבה להבהיל אותנו עד מוות כשהשתחלה בינינו למיטה, וכשהתחילה ללקק את אצבעות כפות הרגליים שלנו בארוחת בוקר. היא אהבה להפיל כוסות שעמדו על קצה השולחן. היא אהבה לשחק עם השרשראות של לירון עד שהן הסתבכו אחת בשנייה. היא אהבה ליטופים מאחורי האוזניים, ומתחת לסנטר, ותשומת לב מכל סוג שהוא.
לירון ירדה לחנות כלי הבית שלידינו, וחזרה עם הכלים היקרים לסלט שרציתי לקנות בשבוע שעבר והיא אמרה, "דניאל, אין לנו שלוש מאות שקל, ואנחנו בקושי אוכלות סלט". רק כשהיא פרקה אותם מאריזת הקרטון והחלה לשטוף אותם בידיים אדומות ומקומטות ממים, הבנתי שאצטרך לעשות סדק במראה.
המחשבה על כך גרמה לי לתחושת עייפות. הפעם האחרונה בה סדקתי את המראה היתה לפני שנתיים בלבד, ובמשך שבוע לא החלמתי מהתשישות הנוראה שחשתי. הייתי שוכבת במיטתנו בעיניים טרוטות, בוהה בתקרה ויוצאת רק לשירותים. למזלי לירון לא ראתה את החתכים על ידי, והיתה משוכנעת שאני חולה. רק אחרי שהיא נשאה אותי לרופא – הייתי חלשה מכדי ללכת – והוא לא מצא אצלי שום בעיה, היא השתכנעה שאני בסך הכל צריכה לנוח.

לפנות ערב, כשבכייה של לירון מחדר העבודה שכך סוף סוף, עמדתי מול המראה, מנסה לעכב את הקץ כשבחנתי שוב את פני השטח החלקים כל כך, ללא רבב, את המסגרת המוזהבת, העתיקה, את בבואתי המוכרת המשתקפת בה.
לירון שנאה את המראה. היא חשבה שהיא מכוערת ומיושנת. גם עליי היא לא היתה חביבה, אך מסיבות שונות לגמרי. בהתחלה אהבתי להביט בה, בעיקר לאחר שסדקתי אותה. הפעם הראשונה שעשיתי זאת היתה בגיל עשר, אחרי שהרסתי בהתקף זעם את בובת החרסינה היפה שסבתא חנה הורישה לי, הדבר היחיד שאי פעם נתנה לי מלבד המראה. היום לא הייתי סודקת את המראה בגלל דבר טיפשי כל כך. אז עשיתי זאת, וחודשים לאחר מכן הייתי יושבת מול המראה כשבידיי הבובה, מוקסמת, מביטה בדניאל האחרת, אשר הניחה את השברים בכד קטן ליד מיטתה והיתה מוציאה אותם לעיתים ונוגעת בהם חליפות. פעם חתכה את אצבעה על אחד מהם. כשגדלה והיתה מביטה במראה, הייתי בוחנת את בבואתה, משווה אותה לבבואתי שלי. אותו שיער ג'ינג'י. אותן עיניים ירוקות. אבל משהו בעיניים עצמן היה שונה, ולא רק בגלל שלא היתה מסוגלת להביט בחזרה אליי.
לא התבוננתי עוד בדניאל הזו. חשבתי שהיא תגדל ותהיה דומה מאוד לי, וזה יהיה משעמם להתבונן בה. אך זה היה בדיוק ההיפך. היא הלכה לתיכון אחר, למדה סיעוד והתחתנה עם רופא. הפסקתי להביט בה כיוון שלא ראיתי עוד את עצמי בעיניה הקרות כשהיתה מסדרת את שיערה בתסרוקת הנוקשה בבוקר. הטריד אותי לראות כמה שונה ממני הפכה בגלל דבר קטן כל כך. גם באחרות לא התבוננתי הרבה מאז שהיתה לי לירון.

לירון, הזכרתי לעצמי. אני עושה את זה כדי שלירון לא תהיה אומללה. חשבתי על כך עוד רגע, מחזקת את עצמי, מתכוננת. ואז אגרפתי את ידי. הכיתי במראה בכוח, מתרכזת במיקה, חושבת על הפרווה הלבנה המוכתמת באפור שלה, על השפם הרוטט, על יללה רכה מתחת לשמיכה במיטה. המראה נסדקה. הכאב הפתאומי בידי התלווה לצליל השבר החד. אבל הסדק הקטן לא נשאר בצד שלי. הוא נמוג אל תוך המראה. ואז הביטה אליי מן הצד השני דניאל אחרת. אבל לא, היא לא הביטה בי, אלא בסדק צר במראה שלה. ידה לא דיממה, ועל פניה נחה הבעה מבולבלת. היא תוהה מה קרה, ידעתי, מה היא עושה שם. ואז שמעה את בכייה של לירון עולה שוב מן החדר הסמוך, הבלבול על פניה התחלף בצער, והיא עזבה את המראה והלכה שוב לחבק ולנחם ולאחוז.

בצד שלי, לירון הפסיקה לבכות, וחתולה קטנה, לבנה עם כתמים אפורים, עמדה לרגע בדלת וליקקה את עצמה לפני שעשתה את דרכה אל המיטה. רגע ארוך הבטתי בה, מחייכת, עד שלירון הופיעה בדלת. מיהרתי להסתיר את ידי המדממת.
"מה את עושה?" היא שאלה כשבאה מאחוריי. זרועותיה נכרכו סביב מותניי כשהביטה בהשתקפותנו במראה. היא לא ראתה את מה שראיתי אני על פני המשטח החלק - החדר הריק, קולות הבכי והתחנונים העולים מהחדר השני, ולאחריהם, הצעקות, והדלת הנטרקת.
"מביטה בבחורה היפה שלי", עניתי, והסתובבתי באחיזתה, מפנה את גבי למראה.
לירון חייכה כנגד שפתיי. "חנופה לא תעזור לך. תורך לשטוף כלים."

הייתי מתבוננת יותר לפני שהיתה לי לירון. הייתי סקרנית לדעת האם הטעויות שתיקנתי, המשגים שמחקתי, היו מוצדקים עבורי. התבוננתי בהן לעיתים קרובות, כמו מוודאת בסיפוק מרושע שהן אומללות כדי שאני אוכל להיות מאושרת. הייתי מתבוננת בדניאל שעשתה את הטעות במקומי ובחרה ללמוד במגמת ביולוגיה במקום תקשורת בתיכון, ולכן לא התקרבה מעולם לשירי רוזנשטיין ולא התנשקה איתה על הדשא. היא חיה עם גבר, והיתה מביטה במראה לעיתים קרובות כדי שלא תיאלץ להביט בו. הוא חיבק אותה בלילות בשנתו והיא היתה שוכבת ערה, מביטה במראה, ואני ידעתי שהיא לא מבינה מדוע היא אינה מסופקת. הייתי מתבוננת בדניאל שהחליטה במקומי ללמוד מגדר ולא ספרות. היא היתה קצת מלאה ממני, וחיה עם אישה תוקפנית בעלת פנים גבריות שהיתה צועקת עליה. הייתי מתבוננת בדניאל שסירבה במקומי להצעת העבודה בהוצאת הספרים החדשה כי חששה שהיא לוקחת סיכון גדול מדי. היא פגשה את לירון, כמוני, אבל לירון עזבה אותה לפני חצי שנה, אחרי עוד התקף זעם. היא היתה עורכת בעיקר בלילות, יושבת מול המחשב בעיניים אדומות, שותה הרבה. הייתי בטוחה שיפטרו אותה בקרוב.

הצורך ששנאתי בי, לוודא תמידית את אומללותן של דניאל האחרות, נעלם כשלירון נכנסה לחיי. מאותו רגע הייתי בטוחה שאני המאושרת בהן. קיוויתי שאולי במקום מסויים בתודעתן הן זוכרות את חייהן האחרים, שאולי בשנתן הן חיות את חיי, והן מאושרות כמוני. מאז שפגשתי את לירון, נמנעתי עד כמה שניתן מליצור דניאל אחרות שיהיו אומללות במקומי.

פעם אחת לירון שברה את המראה. זה היה חודש אחרי שעברנו לגור ביחד, ומיד אחרי שתלינו שלט "כאן גרות דניאל ולירון" על הדלת, היא לא הפסיקה להתלונן עליה. "למה אנחנו צריכות מראה בחדר השינה שלנו?" התלוננה. "למה את המראה הזאת? היא כל כך מכוערת." אמרתי לה שזו ירושה משפחתית ויש לה ערך רגשי – מה שהיה נכון, ולכן הרגשתי רק קצת אשמה.
בערב בו שברה את המראה, לירון חיכתה לי במטבח כשהגעתי הביתה, ומיד כשראיתי את פניה ידעתי שהיא עשתה משהו למראה. אבל היא היתה חיוורת ומבוהלת כל כך, שידעתי גם שזה לא היה בכוונה. לירון אמרה שהיא ניסתה להעלות כמה קופסאות קרטון שהבינה שלא תפרוק לעולם למדף העליון בארון, ואחת מהן נפלה, פגעה במראה ושברה אותה. "השברים עוד שם," היא אמרה. "לא ידעתי אם לנקות... אולי את רוצה, זאת אומרת, להדביק... או שנשמור אותם בקופסה ונשים במסגרת מראה חדשה, בטח נוכל לתקן את המסגרת..."
חששותיי התאמתו כשנכנסנו לחדר השינה. המראה נחה על הרצפה, לצד קופסת הקרטון ששברה אותה, במקום בו נפלה. היא היתה שלמה לחלוטין. לא היו שברים על המרבד, ואף לא סדק אחד על פניה החלקות ששיקפו את הבעתה הנדהמת של לירון. היא הביטה בי, בלבול ופחד מתחלפים בפניה, וחיככה את עיניה. ידיה נשלחו מאליהן לגשש על פני המראה החלקים, המושלמים.
"כנראה רק חשבת שהיא נשברה," ניסיתי.
"לא, לא... אני בטוחה, היא היתה כאן... והשברים היו מפוזרים על כל הרצפה." היא הצביעה בידיה, מבוהלת. "והמסגרת, היא היתה פה, בשתי חתיכות –"
"חלמת".
"לא חלמתי!"
היא היתה נסערת מאוד באותו יום, ולקח לי זמן רב להרגיע אותה.

בלילה שכבנו כשמיקה חבוקה בינינו, גבה צמוד לבטני, כפותיה הרכות נחות על חזה של לירון. לירון טענה שזה לא נוח. "יש לי שריטות על הציצי," התלוננה כשבחנה את גופה מול המראה בבוקר. חייכתי כשהלכה למקלחת ועברתי לבחון את עצמי במראה. החולשה היתה גרועה פחות הפעם – לירון כמעט שלא הבחינה. אך אני עדיין ראיתי את החיוורון הלא-טבעי של עורי, הרפיון בתנועותיי. ידי עוד פעמה בכאב. לירון חבשה אותה מוקדם יותר – נאלצתי לשבור צלחת בזמן שטיפת הכלים כדי להסביר את החתך. סדיקת המראה גבתה ממני אנרגיה רבה כל כך. קיוויתי שלא אצטרך לעשות זאת שוב בקרוב.
מתוך צורך שלא הבנתי את מקורו, חזרתי אל דניאל האחרת, האחרונה. היא עמדה מול המראה, והביטה בבבואתה בעיניים אדומות מבכי. המיטה היתה מסודרת – לירון ככל הנראה לא חזרה בלילה. לפתע חשתי את מלוא כובד משקלה של האשמה, כפי שלא חשתי אותה מעולם לאחר שסדקתי את המראה. לא הבנתי מדוע אני מרגישה כך. היא היתה רק דניאל אחרת, טעות. וזו היתה זכותי לתקן את הטעויות שעשיתי. לא היתה זו אשמתי שלירון לא איתה עכשיו. "יש אנשים מעטים כל כך שיכולים לשנות את חייהם ולבחור מבין האפשרויות," אמרה סבתא כשנתנה לי את המראה. "את צריכה להיות גאה שאת ביניהם."
נגעתי במראה, בפניי השטח החלקים והמושלמים, מביטה בסדק שהיה קיים כעת רק בצד שלה. "אני מצטערת," אמרתי, למרות שידעתי שהיא אינה מסוגלת לשמוע אותי.
הפניתי את מבטי בצער מדניאל האחרת, שהמשיכה להתבונן במראה. לפתע גבי עיקצץ, ואז קפאתי, מסתובבת לאיטי בחזרה. דניאל האחרת לא הביטה בבבואתה במראה. היא הביטה בי. הייתי בטוחה בכך. עיניה התמקדו בי בשנאה תהומית. בהיתי בה, קפואה ונדהמת, מנסה להבין את יכולתה להישיר אליי מבט בחזרה. מבטה היה קר וזועם, והיא אגרפה את ידה. הפחד חלחל לפתע בעורקיי, והושטתי את ידי לעצור אותה, זועקת "לא!"
היא חייכה אליי כששברה את המראה.

לירון שוכבת קרוב כל כך, אבל יש קיר בינינו. גבה מופנה אליי, נוקשה וזקוף. היא קרה אליי כל כך מאז מיקה, ואני לא יכולה שלא לתהות אם יום אחד תביט בי שוב באהבה. אנחנו לא יודעות מי מאיתנו השאירה את הכלוב פתוח, אבל אני יודעת שהיא מאשימה אותי. אני רוצה לחבק אותה ולמחות את הכאב שהיא חשה, להיות מאושרת ולעשות אותה מאושרת. אך במקום זאת אני בוכה בדממה, ודמעותיי מטפטפות על הסדין, נספגות במזרן, נעלמות אל תוך הלילה.
כשאני חדלה להביט בה ומסתובבת, ממאנת לישון אל מול הגב הקפוא, אני תוהה אם זה היה יכול להיות אחרת. אם רק יכולתי לשנות את זה, את הרגע הקטן והטיפשי בו הכלוב נפתח ומיקה רצה אל הכביש. אני מהרהרת בכך בעודי נרדמת, עיניי נחות על הסדק הצר שהופיע בפתאומיות לפני יומיים במראה הישנה שהורישה לי סבתי.

עוד על הספר

מועמדי פרס גפן 2007 סופרים שונים

במראה / רותם ברוכין
פורסם לראשונה במימד העשירי, גיליון 29
זוכה פרס גפן לשנת 2007


רותם ברוכין היא מחזאית, תסריטאית ובמאית, בוגרת מסלול תסריטאות בחוג לקולנוע, אונ' ת"א, זוכת פרס גפן על סיפורה "במראה", וכותבת המחזות "חלום של גבר" (על פי סיפורה של יעל פורמן), "פרפר, לב, קפה", ו"זומבי.קון 2010".

ביום חמישי מיקה, החתולה שלי ושל לירון, מתה. אחת מאיתנו, לא ידענו מי, השאירה את הכלוב שלה קצת פתוח כשהלכנו לוטרינר, וברגע אחד מיקה השתחררה, זינקה מהכלוב ורצה לכביש. היא נדרסה מיד.
כשהגענו הביתה לירון הלכה מיד לשטוף כלים. לא היו כלים בכיור, ולכן היא הוציאה מהארון העליון את כל הכלים של החג, ושטפה מהם את האבק. אחר כך היא המשיכה לארון התחתון, למרות שהכלים שם הבריקו מניקיון. היא רוקנה את המלחייה ושטפה אותה. היא ניקתה את כל צנצנות התבלינים ואת מגש הביצים במקרר. היא שטפה כלים במשך שעתיים וחצי, ובכתה כל אותו זמן.

מיקה היתה במקור החתולה של לירון, ולא שלי. כשעברנו לגור ביחד אימצתי אותה, ולירון נהגה לומר ש"עכשיו יש לה שתי אמהות". מיקה אהבה להבהיל אותנו עד מוות כשהשתחלה בינינו למיטה, וכשהתחילה ללקק את אצבעות כפות הרגליים שלנו בארוחת בוקר. היא אהבה להפיל כוסות שעמדו על קצה השולחן. היא אהבה לשחק עם השרשראות של לירון עד שהן הסתבכו אחת בשנייה. היא אהבה ליטופים מאחורי האוזניים, ומתחת לסנטר, ותשומת לב מכל סוג שהוא.
לירון ירדה לחנות כלי הבית שלידינו, וחזרה עם הכלים היקרים לסלט שרציתי לקנות בשבוע שעבר והיא אמרה, "דניאל, אין לנו שלוש מאות שקל, ואנחנו בקושי אוכלות סלט". רק כשהיא פרקה אותם מאריזת הקרטון והחלה לשטוף אותם בידיים אדומות ומקומטות ממים, הבנתי שאצטרך לעשות סדק במראה.
המחשבה על כך גרמה לי לתחושת עייפות. הפעם האחרונה בה סדקתי את המראה היתה לפני שנתיים בלבד, ובמשך שבוע לא החלמתי מהתשישות הנוראה שחשתי. הייתי שוכבת במיטתנו בעיניים טרוטות, בוהה בתקרה ויוצאת רק לשירותים. למזלי לירון לא ראתה את החתכים על ידי, והיתה משוכנעת שאני חולה. רק אחרי שהיא נשאה אותי לרופא – הייתי חלשה מכדי ללכת – והוא לא מצא אצלי שום בעיה, היא השתכנעה שאני בסך הכל צריכה לנוח.

לפנות ערב, כשבכייה של לירון מחדר העבודה שכך סוף סוף, עמדתי מול המראה, מנסה לעכב את הקץ כשבחנתי שוב את פני השטח החלקים כל כך, ללא רבב, את המסגרת המוזהבת, העתיקה, את בבואתי המוכרת המשתקפת בה.
לירון שנאה את המראה. היא חשבה שהיא מכוערת ומיושנת. גם עליי היא לא היתה חביבה, אך מסיבות שונות לגמרי. בהתחלה אהבתי להביט בה, בעיקר לאחר שסדקתי אותה. הפעם הראשונה שעשיתי זאת היתה בגיל עשר, אחרי שהרסתי בהתקף זעם את בובת החרסינה היפה שסבתא חנה הורישה לי, הדבר היחיד שאי פעם נתנה לי מלבד המראה. היום לא הייתי סודקת את המראה בגלל דבר טיפשי כל כך. אז עשיתי זאת, וחודשים לאחר מכן הייתי יושבת מול המראה כשבידיי הבובה, מוקסמת, מביטה בדניאל האחרת, אשר הניחה את השברים בכד קטן ליד מיטתה והיתה מוציאה אותם לעיתים ונוגעת בהם חליפות. פעם חתכה את אצבעה על אחד מהם. כשגדלה והיתה מביטה במראה, הייתי בוחנת את בבואתה, משווה אותה לבבואתי שלי. אותו שיער ג'ינג'י. אותן עיניים ירוקות. אבל משהו בעיניים עצמן היה שונה, ולא רק בגלל שלא היתה מסוגלת להביט בחזרה אליי.
לא התבוננתי עוד בדניאל הזו. חשבתי שהיא תגדל ותהיה דומה מאוד לי, וזה יהיה משעמם להתבונן בה. אך זה היה בדיוק ההיפך. היא הלכה לתיכון אחר, למדה סיעוד והתחתנה עם רופא. הפסקתי להביט בה כיוון שלא ראיתי עוד את עצמי בעיניה הקרות כשהיתה מסדרת את שיערה בתסרוקת הנוקשה בבוקר. הטריד אותי לראות כמה שונה ממני הפכה בגלל דבר קטן כל כך. גם באחרות לא התבוננתי הרבה מאז שהיתה לי לירון.

לירון, הזכרתי לעצמי. אני עושה את זה כדי שלירון לא תהיה אומללה. חשבתי על כך עוד רגע, מחזקת את עצמי, מתכוננת. ואז אגרפתי את ידי. הכיתי במראה בכוח, מתרכזת במיקה, חושבת על הפרווה הלבנה המוכתמת באפור שלה, על השפם הרוטט, על יללה רכה מתחת לשמיכה במיטה. המראה נסדקה. הכאב הפתאומי בידי התלווה לצליל השבר החד. אבל הסדק הקטן לא נשאר בצד שלי. הוא נמוג אל תוך המראה. ואז הביטה אליי מן הצד השני דניאל אחרת. אבל לא, היא לא הביטה בי, אלא בסדק צר במראה שלה. ידה לא דיממה, ועל פניה נחה הבעה מבולבלת. היא תוהה מה קרה, ידעתי, מה היא עושה שם. ואז שמעה את בכייה של לירון עולה שוב מן החדר הסמוך, הבלבול על פניה התחלף בצער, והיא עזבה את המראה והלכה שוב לחבק ולנחם ולאחוז.

בצד שלי, לירון הפסיקה לבכות, וחתולה קטנה, לבנה עם כתמים אפורים, עמדה לרגע בדלת וליקקה את עצמה לפני שעשתה את דרכה אל המיטה. רגע ארוך הבטתי בה, מחייכת, עד שלירון הופיעה בדלת. מיהרתי להסתיר את ידי המדממת.
"מה את עושה?" היא שאלה כשבאה מאחוריי. זרועותיה נכרכו סביב מותניי כשהביטה בהשתקפותנו במראה. היא לא ראתה את מה שראיתי אני על פני המשטח החלק - החדר הריק, קולות הבכי והתחנונים העולים מהחדר השני, ולאחריהם, הצעקות, והדלת הנטרקת.
"מביטה בבחורה היפה שלי", עניתי, והסתובבתי באחיזתה, מפנה את גבי למראה.
לירון חייכה כנגד שפתיי. "חנופה לא תעזור לך. תורך לשטוף כלים."

הייתי מתבוננת יותר לפני שהיתה לי לירון. הייתי סקרנית לדעת האם הטעויות שתיקנתי, המשגים שמחקתי, היו מוצדקים עבורי. התבוננתי בהן לעיתים קרובות, כמו מוודאת בסיפוק מרושע שהן אומללות כדי שאני אוכל להיות מאושרת. הייתי מתבוננת בדניאל שעשתה את הטעות במקומי ובחרה ללמוד במגמת ביולוגיה במקום תקשורת בתיכון, ולכן לא התקרבה מעולם לשירי רוזנשטיין ולא התנשקה איתה על הדשא. היא חיה עם גבר, והיתה מביטה במראה לעיתים קרובות כדי שלא תיאלץ להביט בו. הוא חיבק אותה בלילות בשנתו והיא היתה שוכבת ערה, מביטה במראה, ואני ידעתי שהיא לא מבינה מדוע היא אינה מסופקת. הייתי מתבוננת בדניאל שהחליטה במקומי ללמוד מגדר ולא ספרות. היא היתה קצת מלאה ממני, וחיה עם אישה תוקפנית בעלת פנים גבריות שהיתה צועקת עליה. הייתי מתבוננת בדניאל שסירבה במקומי להצעת העבודה בהוצאת הספרים החדשה כי חששה שהיא לוקחת סיכון גדול מדי. היא פגשה את לירון, כמוני, אבל לירון עזבה אותה לפני חצי שנה, אחרי עוד התקף זעם. היא היתה עורכת בעיקר בלילות, יושבת מול המחשב בעיניים אדומות, שותה הרבה. הייתי בטוחה שיפטרו אותה בקרוב.

הצורך ששנאתי בי, לוודא תמידית את אומללותן של דניאל האחרות, נעלם כשלירון נכנסה לחיי. מאותו רגע הייתי בטוחה שאני המאושרת בהן. קיוויתי שאולי במקום מסויים בתודעתן הן זוכרות את חייהן האחרים, שאולי בשנתן הן חיות את חיי, והן מאושרות כמוני. מאז שפגשתי את לירון, נמנעתי עד כמה שניתן מליצור דניאל אחרות שיהיו אומללות במקומי.

פעם אחת לירון שברה את המראה. זה היה חודש אחרי שעברנו לגור ביחד, ומיד אחרי שתלינו שלט "כאן גרות דניאל ולירון" על הדלת, היא לא הפסיקה להתלונן עליה. "למה אנחנו צריכות מראה בחדר השינה שלנו?" התלוננה. "למה את המראה הזאת? היא כל כך מכוערת." אמרתי לה שזו ירושה משפחתית ויש לה ערך רגשי – מה שהיה נכון, ולכן הרגשתי רק קצת אשמה.
בערב בו שברה את המראה, לירון חיכתה לי במטבח כשהגעתי הביתה, ומיד כשראיתי את פניה ידעתי שהיא עשתה משהו למראה. אבל היא היתה חיוורת ומבוהלת כל כך, שידעתי גם שזה לא היה בכוונה. לירון אמרה שהיא ניסתה להעלות כמה קופסאות קרטון שהבינה שלא תפרוק לעולם למדף העליון בארון, ואחת מהן נפלה, פגעה במראה ושברה אותה. "השברים עוד שם," היא אמרה. "לא ידעתי אם לנקות... אולי את רוצה, זאת אומרת, להדביק... או שנשמור אותם בקופסה ונשים במסגרת מראה חדשה, בטח נוכל לתקן את המסגרת..."
חששותיי התאמתו כשנכנסנו לחדר השינה. המראה נחה על הרצפה, לצד קופסת הקרטון ששברה אותה, במקום בו נפלה. היא היתה שלמה לחלוטין. לא היו שברים על המרבד, ואף לא סדק אחד על פניה החלקות ששיקפו את הבעתה הנדהמת של לירון. היא הביטה בי, בלבול ופחד מתחלפים בפניה, וחיככה את עיניה. ידיה נשלחו מאליהן לגשש על פני המראה החלקים, המושלמים.
"כנראה רק חשבת שהיא נשברה," ניסיתי.
"לא, לא... אני בטוחה, היא היתה כאן... והשברים היו מפוזרים על כל הרצפה." היא הצביעה בידיה, מבוהלת. "והמסגרת, היא היתה פה, בשתי חתיכות –"
"חלמת".
"לא חלמתי!"
היא היתה נסערת מאוד באותו יום, ולקח לי זמן רב להרגיע אותה.

בלילה שכבנו כשמיקה חבוקה בינינו, גבה צמוד לבטני, כפותיה הרכות נחות על חזה של לירון. לירון טענה שזה לא נוח. "יש לי שריטות על הציצי," התלוננה כשבחנה את גופה מול המראה בבוקר. חייכתי כשהלכה למקלחת ועברתי לבחון את עצמי במראה. החולשה היתה גרועה פחות הפעם – לירון כמעט שלא הבחינה. אך אני עדיין ראיתי את החיוורון הלא-טבעי של עורי, הרפיון בתנועותיי. ידי עוד פעמה בכאב. לירון חבשה אותה מוקדם יותר – נאלצתי לשבור צלחת בזמן שטיפת הכלים כדי להסביר את החתך. סדיקת המראה גבתה ממני אנרגיה רבה כל כך. קיוויתי שלא אצטרך לעשות זאת שוב בקרוב.
מתוך צורך שלא הבנתי את מקורו, חזרתי אל דניאל האחרת, האחרונה. היא עמדה מול המראה, והביטה בבבואתה בעיניים אדומות מבכי. המיטה היתה מסודרת – לירון ככל הנראה לא חזרה בלילה. לפתע חשתי את מלוא כובד משקלה של האשמה, כפי שלא חשתי אותה מעולם לאחר שסדקתי את המראה. לא הבנתי מדוע אני מרגישה כך. היא היתה רק דניאל אחרת, טעות. וזו היתה זכותי לתקן את הטעויות שעשיתי. לא היתה זו אשמתי שלירון לא איתה עכשיו. "יש אנשים מעטים כל כך שיכולים לשנות את חייהם ולבחור מבין האפשרויות," אמרה סבתא כשנתנה לי את המראה. "את צריכה להיות גאה שאת ביניהם."
נגעתי במראה, בפניי השטח החלקים והמושלמים, מביטה בסדק שהיה קיים כעת רק בצד שלה. "אני מצטערת," אמרתי, למרות שידעתי שהיא אינה מסוגלת לשמוע אותי.
הפניתי את מבטי בצער מדניאל האחרת, שהמשיכה להתבונן במראה. לפתע גבי עיקצץ, ואז קפאתי, מסתובבת לאיטי בחזרה. דניאל האחרת לא הביטה בבבואתה במראה. היא הביטה בי. הייתי בטוחה בכך. עיניה התמקדו בי בשנאה תהומית. בהיתי בה, קפואה ונדהמת, מנסה להבין את יכולתה להישיר אליי מבט בחזרה. מבטה היה קר וזועם, והיא אגרפה את ידה. הפחד חלחל לפתע בעורקיי, והושטתי את ידי לעצור אותה, זועקת "לא!"
היא חייכה אליי כששברה את המראה.

לירון שוכבת קרוב כל כך, אבל יש קיר בינינו. גבה מופנה אליי, נוקשה וזקוף. היא קרה אליי כל כך מאז מיקה, ואני לא יכולה שלא לתהות אם יום אחד תביט בי שוב באהבה. אנחנו לא יודעות מי מאיתנו השאירה את הכלוב פתוח, אבל אני יודעת שהיא מאשימה אותי. אני רוצה לחבק אותה ולמחות את הכאב שהיא חשה, להיות מאושרת ולעשות אותה מאושרת. אך במקום זאת אני בוכה בדממה, ודמעותיי מטפטפות על הסדין, נספגות במזרן, נעלמות אל תוך הלילה.
כשאני חדלה להביט בה ומסתובבת, ממאנת לישון אל מול הגב הקפוא, אני תוהה אם זה היה יכול להיות אחרת. אם רק יכולתי לשנות את זה, את הרגע הקטן והטיפשי בו הכלוב נפתח ומיקה רצה אל הכביש. אני מהרהרת בכך בעודי נרדמת, עיניי נחות על הסדק הצר שהופיע בפתאומיות לפני יומיים במראה הישנה שהורישה לי סבתי.