מועמדי פרס גפן 2006
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מועמדי פרס גפן 2006
הוספה למועדפים

מועמדי פרס גפן 2006

תקציר

פרס גפן מוענק מדי שנה מאז 1999 ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה הטובות ביותר שראו אור בעברית בשנה זו, במטרה לקדם תחום ספרותי זה בישראל ולהעניק את ההערכה הראויה ליצירות האיכותיות שהתפרסמו בז'אנר. הפרס מוענק מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה וקרוי על שמו של עמוס גפן ז''ל – מתרגם, עורך, מחלוצי המדע בדיוני בארץ וממייסדי האגודה.

 

 

אסופה זו מאגדת את סיפורי המדע הבדיוני והפסנטסיה שזכו לעלות לרשימת המועמדים הסופיים לפרס בשנת 2006.

פרק ראשון

קדמת עדן / חגי אברבוך


פורסם לראשונה באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
זוכה פרס גפן לשנת 2006
חגי אברבוך, סופר מד"ב ופנטסיה, תוך התמקדות בנושאים בעלי אוריינטציה יהודית. קובץ סיפוריו, "קליידוסקופ", יצא לאור בשנת 2006 ומכיל את הסיפור המופיע כאן.

א. "ואכל..."

זו נחלתנו, אנו שהיינו התריסר:
חיים טובים, וקהילות טובות, ושכנים טובים, ואֵימה.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

לקח לנו קצת זמן למצוא דירה במחיר סביר לא רחוק מהאוניברסיטה, ועוד זמן להעביר את כל הציוד שלי ושל שי, אבל לבסוף התמקמנו. שי אמרה, "קומה רביעית זה לא רע," ולמרות שכמעט כל הדירות היו תפוסות, זה היה שמיים וארץ לעומת הדירה שהיתה לנו בפלורנטין וגם ככה חוץ משבתות לא היינו בבית חוץ מבערבים. בשבוע הראשון יצא לשי להיפגש ערב אחד במעלית עם שכנה מהקומה השישית, רבקה, והיתה לה שיחה ממש נחמדה איתה. "קוראים לה גם אליזבת, ובסוף עליתי אליה לכוס קפה והחמודה הזאת הראתה לי ציורים שלה והתעקשה שאקרא לה רבקה-ליז."
התחלתי להרגיש שיהיה לנו טוב כאן.

בשבת הראשונה התחלנו להתארגן קצת יותר. לא היה לי הרבה חומר לפרוק מהארגזים – שנה ראשונה בסך הכל, וראיית חשבון לא ממש עניינה אותי. שי היתה בשנה השלישית לתואר ולקח לה זמן לסדר בארונות את כל ספרי המתמטיקה, אז רק אחר הצהריים היא התפנתה והציעה שאקפוץ איתה לבקר את רבקה. "רבקה-ליז בשבילך," אמרתי לה. היא עשתה פרצוף, אז נישקתי אותה עם השפם עד שהיא צחקה. עלינו שתי קומות ודפקנו בדלת אבל אף אחד לא ענה. אמרתי, "אולי היא אצל חברים." נסענו לצומת ספרים. בדרך אמרתי, "השבת כמעט שקט לי מדי, במעלית, בחדרי המדרגות." שי אמרה, "כשנחזור נשים פול ווליום אמינם?" הזכרתי לה שהפעם החלטנו להיות שכנים טובים והיא שרבבה שפתיים וחשבה ואמרה, "לפחות תתקין לי את התוכנות שהבאתי אתמול?" אז זה מה שעשיתי כשחזרנו. שמתי לה כל מיני תוכנות חישוביות מסובכות שלא הבנתי בהן כלום, חוץ מאחת פשוטה ששעשעה אותי. "גימטריקון, אה? שי!" צעקתי לה למטבח (היא הכינה משהו טעים, שגם בזה אני לא מבין) "הפרופסורים שלך יודעים על הצד האחר שלך?"
היא באה והתיישבה לידי ואמרה, "אה, זה. זה משהו חדש, בשביל הכיף. אבל רק שתדע, לפחות שניים מהמרצים שלי מתעסקים ברצינות בנומרולוגיה." בדקתי איתה את התוכנה, איפה להקליד, מה האפשרויות, ראינו גימטריות של מלים בפסוקים, גימטריות מקבילות בין מילים. התחלתי לבדוק לה גימטריות של כל מיני הצעות מגונות שהקלדתי עד שהיא נשכה אותי באוזן ואמרה לי להפסיק ואחרי זה היה אפילו עוד יותר נחמד.

למחרת חזרתי בצהריים הביתה לאיזו ארוחה קלה ותנומה. החלטתי לעלות במדרגות – קצת ספורט. המעליות פונות זו מול זו והמסדרונות ביניהן מרווחים ומרוצפים בגון קרם, ויש בכל קומה שניה עציצים. עליתי ולא ראיתי אף אחד בדרך חוץ מהשומר בכניסה שישן כשנכנסתי. חשבתי, ממש יפה פה.

אחרי יומיים היה לי יום לימודים קשה במיוחד, וחזרתי מקניות של לילה. כנראה שנראיתי אומלל במיוחד עם כל השקיות בדרך למעלית וככה גיליתי עוד שכן נחמד, בחור עם ראסטות בשם משה שגר קומה מתחתינו ועזר לי קצת. הוא אמר, "בעצם קוראים לי משה-יעקב, אבל בוואראנאסי כולם קראו לי ג'ו." שאלתי, "משה ג'ו?" הוא נקש באצבעו וחייך, "אחי, קלטת." סיפרתי לו שאני מנגן על גיטרה והוא סיפר לי שהוא מנגן על דיג', וכמובן ששנינו ניגנו תופים כשהיינו בני שש עשרה. הזמנתי אותו לעלות והוא ישב איתי קצת ואז שי הגיעה ופתחנו שולחן. הוא שאל, "את הציירת כבר פגשתם?" ושי סיפרה לו שכן, ופתאום תוך כדי שיחה התברר שיש בבניין עוד מישהי שהיתה פעם לפני שנים סטודנטית למתמטיקה, "אשה בת ארבעים, נחמדה מאד." שי התלהבה אבל שאלה בהיסוס איך היא תוכל לקפוץ לבקר אותה סתם כך, ומשה-ג'ו אמר, "אני אכיר ביניכן מתי שתרצי. קוראים לה דניאלה. דניאלה רנד," והוא הוסיף בחיוך קצת מוזר, "לא ראנד אלא רנד, בלי א' באמצע."

ביום חמישי עשיתי סיבוב אצל חברים ואחרי זה קפצתי בערב להורים שלי בראשון. שי חולה על העוגות של אמא שלי, אז חזרתי עמוס, אבל "שכחתי" אצלם את עוגיות המזל, כי אמא שלי הפולניה בהחלט מסוגלת להכניס שם פתק 'תתחתנו כבר למען השם'. כשהגעתי ראיתי מעטפה עם שולי זהב בכל אחת מהתיבות חוץ משלנו. נכנסתי למעלית והדלת כמעט נסגרה ואז שמעתי "רגע, רגע" ולחצתי על הכפתור. די בבהילות נכנסה אשה קשישה אבל מטופחת, מהסוג שגורם לך לומר "איזה קומה?" והיא אמרה "שביעית, תודה. אתה מהקומה הרביעית, לא? את הבחורה יצא לי לראות, אבל לא לפגוש. נעים מאד." שמתי לב שהיא מחזיקה אחת מהמעטפות ההן, והיא נחפזה להציג לי אותה. היה כתוב עליה, בכתב מסולסל, "לרחל-ויק." היא חייכה אלי, "ויק נשמע יותר טוב מויקטוריה, לא? בטח גם אתם קיבלתם. גדעון ברטי שולח לכולם." "לא שידוע לי," אמרתי, "מי זה גדעון?"
גדעון-מוותיקי-הבניין-איך-פספסתם-אותו-עד-עכשיו היה גבר מקסים, עשיר, שגר בגפו בפנטהאוז בדירה יפהפיה – פשוט בושה שאף אחת לא תפסה אותו עדיין – ולמרות שלא כולם ברב-קומות מכירים את כולם, כולם מכירים אותו. פעם בשנה הוא מזמין את כל דיירי הבניין לחגוג ביום שישי הסמוך ליום הולדתו. "איפה יש מקום לכולם?" אמרתי. היא משכה בכתפיה בתנועה שנראתה עליה חיננית מאד, "יש תחלופה. הדלתות תמיד פתוחות." בדיוק נפתחה דלת המעלית בקומה שלי, ונפרדתי ממנה לשלום.
כשנכנסתי, ראיתי על השולחן מעטפה עם שולי זהב. שמעתי את שי מדליקה את המחשב בחדר העבודה שלה, ואת פסיעותיה כשיצאה אל הסלון ונשקה לי. "ראית?" אמרה, "קיבלנו הזמנה."

אף פעם לא גרתי בבניין רב-קומות, אבל מביקורים אצל חברים זכרתי תחושה של ריחוק בין הדיירים; חיים בקופסאות. לא אהבתי את ההרגשה הזאת, אבל אפילו כשרק בדקנו את הדירה בהתחלה הרגשנו, גם שי וגם אני, שכאן הכל שונה. היא כבר ביקרה שוב אצל שכנתנו הציירת, ואני אתמול ניגנתי קצת עם משה, שהיה מאד כיף אצלו חוץ מזה שכל פעם שאמרתי לו 'משה' הוא תיקן אותי, "משה-ג'ו, גבר." שי אמרה שהיא מרגישה נהדר עם המשפחתיות הזאת, ובטח נכיר עוד המון אנשים מחר. אני אמרתי, "זה קצת מוזר, הגדעון הזה לא מכיר אותנו בכלל." שי הסתכלה בי עמוק בעיניים ואמרה, "מה קרה?"
לא ידעתי מה לענות לה.
בלילה התעוררתי, הלכתי לשתות משהו במטבח. עברתי בסלון, והסתכלתי על השולחן, על המעטפה הפתוחה.
פתאום היתה לי צמרמורת.

ביום שישי בבוקר הלכנו לקניות. כשחזרנו היה נדמה לי לרגע שאנחנו ממש עושים רעש, אבל זה היה בגלל השקט שמסביב. לא ראינו אף אחד. אמרתי לשי, "יקח לי זמן להתרגל למקום הזה."
קצת אחרי הצהריים חשבתי לקפוץ למשה, אולי לראות אם גם לו יש הזמנה, אולי לראות אם יש לו משהו לספר לי על גדעון.
ירדתי קומה ודפקתי בדלת. אף אחד לא ענה.
עליתי במדרגות חזרה. חשבתי מה חסר לי. אולי ילדים מתרוצצים? אולי איזו נביחה של כלב, אפילו מאחורי אחת הדלתות?
שי פתחה לי.
"לא היה?"
"לא היה."
היא אמרה, "אנחנו הולכים, כן?"
"כן," אמרתי. "סתם... מוזר."
היא אמרה, "בטח נראה אותו הערב."

המולה של המון אנשים יוצאים ונכנסים ואור פלורנסטים חזק, אבל בטעם טוב, איכשהו, ולא היינו צריכים אפילו לדפוק בדלת. באמת היה פתוח, והוא שם לב אלינו מיד וניגש בחיוך. "גדעון ברטי, נעים מאד. אני שמח שהגעתם." הוא היה צריך לגשת במהירות לאורחים נוספים שהגיעו.
הסתדרנו מיד. שי תפסה את דניאלה "רנד, נעים מאד" לשיחה נלהבת על המשפט האחרון של פרמה, רחל-ויק שבדיוק נכנסה אמרה לי "נו, הגעת," ומשה "ג'ו, אחי" עם הרסטות הכיר לי כלכלן בשם גדי שאול שקצת שעמם אותי כי הוא באמת אהב את מה שהוא עושה, ואחרי זה דיברתי עם איזה גלעד אריק "אבל כולם קוראים לי אריק-גיל," תוכניתן, וזה היה יותר מעניין. הדירה היתה רחבה מאד, אבל גם עמוסה ספרים וצילומים ופסלונים אפריקאיים. חלון רחב באחד הקירות פרש פנורמה של העיר הלא-רחוקה, נוף דומם וחי של חשמל. הבאתי לשי כוס שמפניה. גדעון הצטרף לשיחה הערה שלה עם דניאלה רנד. היה לו קול שקט ועמוק, שיער מכסיף בצדעיים, פנים שזופות מאד ונאות. היה בו משהו מלא שנים אבל לא מבוגר. לא ידעתי אם אני מחבב אותו.
דניאלה אמרה, "הרי פיתגורס עצמו סבר שהרובד העמוק ביותר של המציאות הוא המתמטיקה."
"פיתגורס היה מיסטיקן," אמרה שי. "בתור מתמטיקאית רצינית אני לא יכולה להתייחס לנומרולוגיה כאל תורה מדעית. אין רצף לוגי בטיעונים."
"חכמינו," חייך גדעון, "האמינו בחשיבותם של מספרים עד כדי כך שהתעסקו אפילו בערכם המספרי של שמות." הוא נפנה אלי.
התחלנו לשוחח.
אני לא זוכר אפילו על מה. ברגע מסוים הוא אמר לי, "בוא, אני רוצה להראות לך משהו."
פתאום היתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי. זו היתה הרגשה אוילית, אבל לקח לי רגע להתנער ממנה. אנשים סביבי הוסיפו לדבר, לצחוק. חיפשתי בעיני את שי, וראיתי שהיא עסוקה בשיחה. לא רציתי להפריע לה. חצינו את הקהל ועברנו במסדרון ריק שלא שמתי לב אליו קודם. הדלת שבקצהו נפתחה אל הגג.
הלילה היה קריר. שמתי לב שמעקה האבן סביב מרפסת הגג נמוך במיוחד. בפינות עמדו מנורות גן קטנות, חבויות כמעט, אבל רוב המשטח המרוצף היה חשוך. בכל זה הבחנתי פחות או יותר במעומעם, כי מה שתפס את העין עמד במרכז הגג הרחב בתוך מסגרת שיש גבוהה, מיתמר כפליים מגובה ראש אדם, זוהר כמו ירח מלא. הלכתי קדימה, לאט מאד.
נראה לי שהפסקתי לנשום לרגע.
אני אדם פרוזאי. אני כמעט מתבייש להשתמש במילה 'קסום'. יכולתי לחוש בחיוך העדין של גדעון שנותר לעמוד בפתח, מאחורי, מארח שרגיל בדבר אבל נהנה לשאוב מעט מההנאה הראשונית של האורח הטרי.
עלי העץ זרחו בלובן מסנוור. הם היו רחבים ומאוושים, פשוקים כמו כפות ידיים; העלווה הצפופה נפרשה כמו מניפה מעל הגזע הכסוף, כך שגם במרחק כמה צעדים ממנו כבר כמעט ולא יכולתי לראות את השמיים מעלי. בין העלים, מבהיקים וחבויים כמעט, היו תלויים פירות זהובים, עגולים, כמו תפוזים אבל מאורכים וגדולים מהם, ואולי בגלל השתפלות מסוימת של הענפים היה נדמה לי שהם כבדים מאד; רוח קלה החלה לנשב, ורשת מיטלטלת של צל ואור עטפה אותי.
"סבי הביא עמו גלעין כשעלה מבגדד," אמר גדעון. הרגשתי שריר נדרך בעורפי. לא שמעתי אותו מתקרב אלי, לא חשתי בו עד שנעמד לצידי. הוא פסע קדימה, הושיט ידו והניח אותה בעדינות על גזע העץ. "עד היום אני זוכר את הפעם הראשונה שזכיתי לטעום מפירותיו." הוא נפנה אלי, מחייך. "אין לי מושג מה שמו. שאלתי הרבה אנשים. איש לא יודע."

בלילה, לפני שהלכנו לישון, סיפרתי על זה לשי. היא הסתכלה בי בעיניים ענקיות ואמרה, "אני חייבת לראות את זה!"
"אבל איך – "
"אה, לא אמרתי לך," היא הניחה יד בעדינות על חזי, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מרגישה קצת מתנצלת, "הוא הזמין אותנו שוב למחרתיים בערב. הוא לא ירד מהנומרולוגיה וסיפרתי לו על הגימטריקון. הוא מת לראות את זה. אתה יכול לצרוב בשבילו?"
"יש לי מבחן חשוב ביום חמישי..."
היא נראתה מאוכזבת קצת. "אולי... אני אקפוץ אליו מחרתיים לאיזה חצי שעה, רק להראות לו את זה? הוא כל כך התלהב... אולי הוא יראה לי את העץ?"
"אולי," אמרתי. "אם תבקשי ממנו יפה."
לא רציתי שהיא תשמע את זה בקול שלי, אבל היא קלטה אותי פתאום, והחיוך שלה התרחב מאד.
"ירון?"
"מה?"
"ירון??"
"מה??"
אבל היא צדקה.
הרגשתי מטופש.
החיוך שלה לא עזר לי.
אבל דברים אחרים שהיא עשתה אחרי זה כן.

זה היה ביום שני. חתום אצלי. קבוע בזכרון. יום שני.
השעה היתה שמונה בערב. אני ישבתי ללמוד. שי נתנה לי נשיקה באוזן לאות תודה על זה שהואלתי לצרוב לה את התוכנה ואמרה, "שעה שעה וחצי גג אני חוזרת."
היה שקט מאד בדירה.
אני לא זוכר כמה זמן למדתי. כנראה עברה שעה.
היא לא חזרה עדיין.
שתיתי בירה. חזרתי ללמוד.
עברה עוד שעה.
רציתי להתקשר אליה אבל היא לא לקחה את הנייד. חשבתי לעלות לקומת הגג ולדפוק בדלת אבל זה נראה לי מטופש.
חזרתי ללמוד. עשר דקות. לא ממש יכולתי להתרכז.
התחלתי להסתובב בדירה. לא יכולתי לשבת מול הטלויזיה, כי לא היתה לנו. עקרון. אמרנו שלא נישבר, לפחות לא בחמש השנים הקרובות.
מצאתי את עצמי מול המחשב שלה. שלי פשוט היה כבוי.
גלשתי קצת. התנתקתי. בהיתי בשולחן העבודה.
לא יכולתי לחזור ללמוד. חשבתי שוב, אולי לעלות אליו, לדפוק בדלת. לא ידעתי מה מספר הטלפון שלו.
נזכרתי בעץ ההוא.
פתאום הרגשתי שוב צמרמורת.
לא ידעתי במה להעסיק את עצמי. לא היתה אצלה שום תוכנה שיכולתי לעשות איתה משהו.
פתחתי את הגימטריקון. אמרתי, נעביר קצת את הזמן עד שהיא תחזור. חשבתי מה לעשות איתו. בדקנו כל מיני שטויות. אפילו את השם שלה ושלי. גם של קרובים, ושל החברים שלי ושלה. לא היה משהו מעניין. חשבתי קצת ונזכרתי מה לא ניסינו.
אנשים מכאן.
נכנסתי ל"חשב גימטריית שם" והקלדתי "משה ג'ו." הקלקתי על "חשֵב."
354.
מה זה 354? חשבתי. חשבתי. שום דבר. היתה פונקציה של חיפוש מלים בעלות גימטריה זהה אבל רציתי לנסות קצת בעצמי. המקסימום שהגעתי אליו זה "שנד." משה ג'ו, יא חתיכת שנד שכמוך.
הבא בתור.
הציירת, רבקה. הגימטריה של השם שלה היא:
307.
אבל היא לא קוראת לעצמה רבקה. רבקה-ליז. חשֵב.
354.
חשבתי, וואלה. רבקה-ליז, גם את שנד? את חייבת להתחתן עם משה-ג'ו.
איזה עוד שמות יש לי?
היתה הזקנה החמודה ההיא, רחל ויקטוריה. ויקטוריה באמת שם גדול עליה, אבל ויק זה שם קופצני ועליז, שמשום מה מאד התאים לה.
הקלדתי רחל-ויק. חשֵב.
354.
צירופי מקרים תמיד שעשעו אותי. הייתי אמור לחייך. חשבתי על שי. הסתכלתי על השעון. השעה היתה עשר וחצי. אמרתי, עוד חצי שעה ואני עולה לדפוק אצלו בדלת.
קמתי, הלכתי למטבח, שתיתי קולה מהבקבוק. כבר הרבה זמן לא עשיתי את זה.
חזרתי ואמרתי לעצמי, סגור את המחשב, תחזור ללמוד.
הקלדתי "דניאלה ראנד." זה אמנם שם משפחה אבל שלשום היא דיברה על עצמה כעל "דניאלה ראנד" וזה נתקע לי בראש. אוקיי.
355. אבל היא כותבת את השם שלה בלי א'. אחד פחות.
354.
חשבתי דקה. היססתי. הקלדתי את השם שלי.
266.
את השם של שי (זה היה די מטופש. זכרתי את התשובה בעל פה).
310.
חשבתי, אוקיי, אז זה לא שהתוכנה נדפקה.
ישבתי, כתבתי שוב את כל השמות חוץ משל שי ושלי, וחישבתי.
ארבעה אנשים, וכולם שמותיהם בגימטריה 354.
זה התחיל לסקרן אותי.
ניסיתי להזכר מי עוד הכרתי כאן. היו הרבה שמות חדשים במסיבה לפני יומיים.
זכרתי שניים. לא ידעתי אם זה היה שם כפול במקרה שלהם או שם ושם משפחה. אמרתי, נלך על זה.
גדי שאול הכלכלן המתלהב. רציתי לכתוב את כל זה ברצף ולראות מה יצא, אבל כתבתי רק גדי שאול.
354.
התוכניתן. היו כמה וריציות לשם שלו אבל הוא אמר שכולם קוראים לו 'אריק גיל', אז זה מה שהקלדתי.
354.
אני לא זוכר כמה זמן עבר עד שהפסקתי לבהות והקלדתי את השם האחרון. לחצתי חשֵב.
133. גדעון זה 133.
טוב ויפה. ועכשיו תחזור ללמוד.
שם המשפחה שלו היה ברטי.
הסתכלתי על השעון. עשר וחמשים. עוד עשר דקות.
גדעון ברטי. חשֵב.
354.
אני זוכר שבנקודה הזאת עוד היה בי משהו שהתענג על צירוף המקרים. היה גם משהו שללא קשר אמר לי לקום עכשיו – לא עוד עשר דקות – עכשיו, ולעלות עד לקומה העשרים, עד הפנטהאוז, ולדפוק בדלת עד שיפתחו לי.
היו עוד פונקציות בגימטריקון. חישוב מלים בעלות גימטריה זהה. חישוב גימטריות של פסוקים וחלקי פסוקים. אפילו חישוב של גימטריה מסויימת כנגד כמה טקסטים ספרותיים קאנוניים. אבל כמובן שהעיקר היה החישוב מול התנ"ך. שי התחרפנה אחרי שבדקתי אם יש פסוק שלם עם הגימטריה של השם שלה. "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקֵב!" אמרתי לה. – "אז?" – "חשבתי שאת בחורה מיוחדת. את סתם גד גדוד יגודנו."
אבל לא מצאתי פסוק שלם עם הגימטריה של 354.
אולי כאן הייתי צריך לעצור.
בחרתי, "חפש גימטריה בחלקי פסוקים."
איזו גימטריה? שאלה התוכנה.
354.
היה שבריר שנייה עד שהמסך התמלא בדוגמאות.
היו הרבה, ובכל פסוק חלק מהמלים הופיעו באדום. בפסוק הראשון, בבראשית פרק א' פסוק כ"ו, בלטו באדום המלים "ובכל הארץ": 354 בגימטריה, ובפסוק האחד-עשר, בראשית פרק ח', פס' י"ב הופיעה באדום המלה "וישלח," גם 354. נחמד.
אני בהיתי בפסוק השלישי.
בראשית, פרק ג', פס' כ"ב.
"ויאמר ה' אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם."
המלים "מעץ החיים ואכל וחי" היו באדום.
354.
התחלתי להרגיש מוזר.
נותרה בעצם הפונקציה האחת שלא ממש ניסיתי עד עכשיו. אני לא רע במספרים, ואחרי שגיליתי ששי קצת מתלהבת מזה הצלחתי להמציא בשבילה כמה גימטריות קטנות בעצמי.
אמרתי לעצמי שזאת הסיבה שרק עכשיו ניגשתי ל"חשב מילים בעלות גימטריה זהה."
איזו גימטריה? שאלה התוכנה.
354.
התוכנה אמרה, נמצאה תשובה אחת. הצג?
משכתי בכתפיי. לפחות משהו.
הצג.
על המסך הופיעה מילה אחת, בפונט דויד 13 שתמיד נראה לי קצת זוויתי מדי.
מלה שהגימטריה שלה היא 354.
ערפד.
שמעתי את השעון מצלצל אחת עשרה.
ועוד צלצול אחד.
מישהו צלצל בדלת.
אני זוכר שקמתי לאט, ניגשתי ושאלתי "מי זה?"
אף אחד לא ענה.
מי שעמד בעבר השני של הדלת צלצל שוב. צלצול ארוך.
ידעתי שזאת היא.
פתחתי.
היא נראתה עייפה מאד, ומשהו באיך שהיא עמדה לבד בחדר המדרגות הרחב והריק רק גרם לה להיראות תשושה עוד יותר.
אמרתי, "שלוש שעות היית אצלו."
היא נכנסה אל הדירה, כמעט לא מסתכלת עלי.
אז הבחנתי בתחבושת סביב פרק ידהּ הימנית.
אמרתי, "מה קרה לך? נפצעת?"
היא חייכה, חיוך יגע. "ירון," היא אמרה, "עשינו טעות נהדרת."
רציתי לשאול אותה על מה היא מדברת אבל אז שמעתי כחכוח גרון מאחורי.
פתאום נזכרתי שעדיין לא סגרתי את הדלת.
הסתובבתי.
גדעון עמד בפתח. בידו הימנית הוא החזיק פרי זהוב, מוארך, בוהק.
חדר המדרגות מאחוריו היה מלא עד אפס מקום. חלק מהפנים היו מוכרות יותר, חלק פחות. כולם הביטו בי ללא אומר, קפואים.
אור ירקרק זרח בעיניהם.
אני זוכר שאמרתי, "שי?..."
וגדעון חייך אלי ואמר, "שי אביאל."
ועד כמה שזה נשמע אידיוטי, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב לומר לו באותו רגע היה שלשַי אין שם שני.
שמעתי אותה מאחורי, אומרת, "בבקשה, אל תפגעו בו יותר מדי."

ב. מַעֲבָר

אני זוכר ידיים מגוידות נשלחות אלי, מתנפנפות בעווית כמו רובוטים שיצאו משליטה באיזה סרט גרוע – אולי דילגתי על הספה, אולי אל החלון. הם פשוט זרמו פנימה אל הדירה, לא בשנאה אלא בנחישות, ומחצו אותי עד שהידיים שלהם כיסו אותי כמו בגד.
אני זוכר המון לחישות ושיניים קטנות על פרקי הידיים שלי ומישהו תחב לי לפה משהו מטיף עסיס, כמו תפוז, אבל עם ריח הרבה יותר חריף, ואז הפנים השזופות בתקרה.
"בדרך כלל הדבר נעשה מרצון..." הקול שלו נשמע אחרת. אני צרחתי.
והקול המשיך במתינות, "..אבל לא הותרתם לנו ברירה."
וקריעה וביתוק וכמו אלף צרעות שננעצות בבת אחת בגוף וכאב לי, עד שכאב לי פחות, עד שנעלמתי.

מישהו לוחש, "צריך למצוא לך שֵם... אבל אתה לא חייב להשתמש בו. רק כשאתה בין אנשים."
אני מרגיש ניתוק, וקלילות.
העולם מסביב, מלמטה, אני טס מעליו, מעבר לגוף. הדברים לא עומדים אחד ליד השני. אחד בתוך השני. זה מארג. לראות אותו פנימה, באדום שיכור ירוק מתקתק צבעים בלי שם, חלקיקים מהדהדים חלקיקים, ועמוק יותר, מקום של צמרות עצים שולחנות מדפים חתולים פירות אנשים מתכווצים נדחקים מבהיקים יותר ויותר, זהרורים זהרורים מסנוורים צונחים פנימה מתכווצים כמו אגרופים לצבירים בודדים שיש להם שֵם וערך נקוב באלפי שפות וערך לא דווקא מספרי אלא פשוט ערך מהדהד מהדהד, לרגע בשקט כמו גונג רחוק, ואז הזהרורים מתפוצצים באושר בקול מושלם של מצילתיים ומותחים ידיים לכל הכיוונים כמו ילדים במשחק ואני שומע איך הם מתארגנים שוב מחדש ובעלי ערך זהה מהדהדים אלו את אלו גלים גלים כמו צלילים עיליים מעל באס עמוק ויפה.
חלק מהדהדים אותי.

אור כסוף מטושטש מתחדד והופך לשערו הקצוץ דק של גדעון. אני מבחין בכל אניץ ואניץ.
אני שומע מישהו שוטף כלים. קילוח הברז מורכב כמו סימפוניה.
אני חושב, זאת לא הדירה שלי. מבחין במסכות האפריקאיות, במרחבים, אני לא רואה את הדלת שבקצה המסדרון אבל יודע שהיא פתוחה אל הגג, כי כשאני מרחרח אני מרגיש שאוויר הלילה מבחוץ דולף לאט פנימה, עם ניחוח דק של משהו מריר. אני מחליק את הלשון בתוך החך, מרגיש את הניבים המחודדים פתאום.
זה עובר בי כמו מכת חשמל.
אני מנסה לקום.
גדעון אומר, "לא."
אני מרים את יד ימין לגונן על עצמי כשהוא מתקרב אלי; שומט אותה, מותש מדי, מופתע כשהוא לא מתנפל עלי אלא מתיישב בכסא מולי. אני לא מצפה להתנהגות מנומסת.
הוא מניח את ידו על זרועי ואין לי כוח להתנגד.
הוא אומר משהו על זה שהניבים הם חלק מהתחדדות החושים החייתיים שלנו, ומשהו במילה הזאת, שלנו, גורם לי לעמעם את הקול שלו, לסנן אותו ממני. אני לא מסוגל להקשיב לו.
מישהי נכנסת מהמטבח וכורעת ברך מולי, מניחה את ידה על ירכי. זאת שי. אולי. אני מביט בה, בעיניה שאני רואה בהן הרבה יותר לעומק, והעיניים שלה מלאות אהבה, ואני חושב, למה היא כל כל שלווה, למה היא לא משתגעת כמוני. אני נוגע בלחיה וכן, המגע רך ונעים ואלה אותם תלתלים שמסתירים מעט את פניה, ואני לא מעז להביט מטה אל החיוך המהוסס, שאולי כבר לא יהיה מוכר לי.
את אישוניה אופף פתאום זוהר דק, ירקרק, מתכתי, כמעט בלתי נראה. אלה לא עיניים אנושיות.
אני חושב, חלום רע.
אני חושב, בדידוּת.
למוּת.
אני קם. גדעון קם מיד גם הוא. אני שומע את אוושת המכנסיים שלו מתיישרות, מתקפלות.
אני רץ החוצה, מתעלם מהבוהק המטורף של העלווה הכסופה של העץ הבלתי מובן ההוא, מבחין כמעט בניתוק איך מעקה הגג כמעט גולש אלי מרוב מהירות. אני יודע שאסור לי לחשוב. אני מניח את ידי על מעקה האבן הנמוך, מרגיש את הקור בעונג חריף, אבל לא מספיק להתמקד בו כי כבר העפתי את עצמי מעבר לו.
ליפול.
אדמת האספלט מתקרבת אלי, אבל גם מרחוק אני מריח מעבר לה אלפי ניחוחות עדינים של רקב וצמיחה שהולכים ומתגברים, עד שאני כמעט לא יכול לשאת זאת. הרוח שרה מסביבי ואני עוצם עיניים ומתנשם ואומר, זהו.
החבטה חונקת אותי. נפלתי על הבטן מגובה עשרות מטרים.
אני פוקח את העיניים. מתגלגל לאט על הגב.
הירח למעלה צוחק עלי.
הפנים של משה-ג'ו מכסות עליו פתאום. אני רואה כל נקבובית בהן. אישוניו מבריקים לרגע בירוק מתכתי והוא מחייך ואני שם לב להמון שינויים שקורים בפנים שלו בהילוך איטי.
הוא אומר, "כמו בנג'י, אה?"
אני קם, מתנער ממנו. לא רוצה להתבונן בו. המוח שלי רץ.
הוא אומר בחיוך, "עזוב אותך. שריפה. טביעה. תליה. יש כאלה שמנסים בהתחלה. זה לא עובד. גם לא כיף."
אני לוחש, "סכין. אקדח."
"לא," הוא אומר, "במקרה הראשון, הגוף מתאחה מיד. במקרה השני... את הכדור תחרבן החוצה יום אחרי, ותאמין לי, זה כואב."
הוא עומד קרוב מדי אלי. אני מריח את הבל הנשימה שלו, את ריח הגוף. ניחוח האדמה מתחזק, ריח של משהו מת שמוסיף להסתחרר. יד ימין שלי נקפצת לאגרוף. אני אומר, "איך מישהו שמתעסק במוזיקה יכול להיות רוצח?!"
הוא אומר, "מה?" ובפעם הראשונה האדם השליו הזה נשמע לי מופתע.
"הוא לא נתן לנו הזדמנות להסביר," וזה כבר הקול של גדעון ושי עומדת לידו.
יש ניחוח היביסקוס באויר והריח המתוק הזה מתחזק עד שאני מתקשה לנשום.
"ירון," זה הקול שלה, עמוק, כל כך מודאג, "בבקשה – "
אני מתעלף.

אני שמוט בספה. שמש בין ערביים נחה על כורסאות מסביבי, מלטפת את זגוגיות בר המשקאות ומתנפצת עליהן, כמעט חמימה מדי; סחרחורת הניצוצות מכריחה אותי לעצום שוב עיניים. מרחוק, אני שומע את גדעון אומר, "אתה חייב להתחיל להקשיב לי."
אני רוצה להרוג אותו.
הוא אומר, "אני מצטער שזה קרה כך. אבל שי החלימה מזמן. מי שפוגע בה כרגע זה אתה. אתה מעכב אותה."
אני מזדקף למרות הסחרחורת, נועץ בו מבט קשה.
לגדעון יש עיניים שחורות שמרצד בהן משהו שדוני, משועשע – אבל עכשיו הן רציניות לגמרי, שקטות, ורק בוהק ירוק, על טבעי, מהבהב באישוניו.
הוא עומד מעלי, שותק.
הוא שולף מכיסו תער, תוקע אותו לעצמו בצוואר, בעורק הראשי, שולף אותו החוצה.
הדם ניתז עלי, מסמא אותי לרגע, שוטף על ספת העור. אני מזנק וקם.
לרגע אנחנו עומדים זה מול זה, והוא מביט בי עמוק, מבלי לזוז: בדממה רק רחש הדם המבעבע, תוסס, שמפסיק לפתע לפרוץ ממנו; אני רואה – שומע – את החור הפעור תחת סנטרו נסגר במהירות, מלחש כמו נייר מתקמט. אפילו הצלקת נעלמת.
גדעון מורה על הנוזל האדמדם המבהיק, סמיך, על הרצפה ועל הספה השחורה. הוא אומר בשקט, "בא לך?"
אני בוהה דקה ארוכה עד שאני מבין מה הוא מנסה לומר לי.
אין רעב. אין תחושת צורך.
אני מרגיש רצון לקחת סמרטוט ולשטוף את הדם.
גדעון אומר, "סיפרו לך הרבה שקרים שאתה צריך להתחיל לשכוח."
ואז אני מרגיש את שי לידי.
והיא אומרת, "ירון, אין טעם לכעוס."
היא אומרת, "אין טעם לפחד."
אני אומר, "זה בא עלינו בכפיה. זה אונס, שי. איך את מצפה שאני – "
היא אומרת, "בבקשה, בוא איתי עכשיו החוצה."

ג. ."- ...וחי..."

בראשית לא באנו אלא ליטול ידע איש מרעהו, חכמת הבנין תמורת חכמת הציור, חוכמת הטבע תמורת בינת היכלות, הגוּת תמורת שירה, כשף תמורת מדע המספרים. מִגדל-בינה הקמנו, והיינו בו כאחים.
ברוך היום בו ברוב בינתנו נתגלתה לנו הדרך.
ברוכים אנו, שהיינו התריסר, שהרחקנו כאיילות בדרך, שהרקענו שחקים כציפורים בדרך, לפנַי ולפנִים.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

היופי של זה.
אני חושב שזה מה ששובר אותי.
אי אפשר להתנגד ליופי שבטיסה.
לפני כן, שי אומרת, ''תחשוב. זה טמון בך, כמו שזה טמון בי עכשיו. אינסטינקט... נרכש''; אני חושב פנימה, לא להיראות, ואש קרה וכחלחלה ניצתת ומשחקת מכפות רגלי ועד הבלורית ומסתירה אותי; כן. ידע שלא נרכש בדרך המלך, מהורה לבניו ובנותיו, אלא באיזו סמטה עוקפת. התקלות אקראית בוירוס שהזריק לתוכי מידע גנטי שנשמר, כמות שהוא, אלפי שנים לפני שאבותי נולדו, וכעת נספג בתוכי רענן, בועט ומשתכפל.
הנה אני, עכשווי ועתיק.
שי אוחזת בידי ואומרת, "תחשוב – " אבל אני יודע מה לחשוב.
למעלה.
לפתע שנינו באוויר ואני חושב לא ליפול! מעקה האבן מחליק מתחתי והתהום נפערת וגולשת ואז העיר, מרהיבה, טסה לאחור כמו רשת פועמת של ברקים, ואחר כך הים שמכסיף תחת הירח.
אחרי שעה אנחנו חוזרים אל הפנטהאוז, וגדעון מנופף לנו מלמטה עד שאנחנו נוחתים.
"איך היתה הטיסה הראשונה שלך?"
שי אומרת, "אפילו רשיון נהיגה בקושי יש לו. עכשיו אני מבינה למה."
ההנחות הבסיסיות שלי לגבי מה שאנחנו, שגויות. אנחנו לא ישנים בארונות. אנחנו לא צריכים דם כדי לחיות. אנחנו לא צריכים כלום. אנחנו כאן לנצח, ושום דבר לא יכול לפגוע בנו. נותרה רק היכולת להנות מן העולם לשם ההנאה. מה שאומר שלמרות הכל, שי לא תוותר על העוגות של אמא שלי. בנוסף לזה, כנראה שבעקרון אנחנו יכולים להסתובב תחת השמש, אבל במהלך היום אנו חשים תשישות מוחלטת. לא סתם עייפות. אין לנו ממש דרך לתפקד באור היום. שי מנסה פעם בכוח, ואחרי שעת בוקר מוקדמת וארוכה של מצמוצים מול המחשב היא מבהירה לי במשפט קצר וחד משמעי את דעתה בנושא, "אההההני הולכת לישששון."
שיעור שני, מתוך מבט על העץ: עכשיו אני בתוך הקסם, אבל הקסם לא תם. אני לא מסוגל להפסיק להתבונן בו, גם אחרי שאמרו לי שעשרות כמוהו נשתלו בעולם, כל אחד באחריותו של חבר קהילה ראשי.
כלומר, בלילה של הטיסה הראשונה שלי, שי וגדעון יורדים למטה ואני נשאר על הגג כמעט עד הבוקר, ואני מביט בעץ ההוא עד שאני מכיר כל עלה ועלה.

הם מתקבצים בשקט בדירה הרחבה של גדעון. אחרי חצות.
שי ואני יוצאים סוף סוף לסיור היכרות.
טסים.
אנחנו מעל הים, וגדעון אומר, ''בקצב הזה לא נגיע לשום מקום...'' ומשה אומר ''יותר מהר'' וגם אני חושב כך ופתאום העולם מסתחרר ונשטף לאחור ושי צוחקת מעונג. שמלתה התכולה מתנפנפת ברוח הלילה וידהּ קרירה בידי.
אנחנו מדלגים ממקום למקום. אנחנו צוללים בדובאי, משם טסים לקופנהגן, משם לניו-יורק. עוברים ממסיבת קוקטייל למסיבת קוקטייל.
מציגים אותנו, חלק חדש מקהילת רח' רובינזון 53, ישראל.
אנחנו חיה חברתית.
במשך שבועיים אני לומד ערבית, צרפתית, גרמנית.
אני רוכש די בטחון לצאת לסיורים לבדי, לפגוש מכרים חדשים.
החום והקור לא מפריעים לי. אני יושב לילה שלם תחת השמיים ברובע אל חלי, עם בן-אלמוות שעד לפני חודש היה אימאם. גדי שאול הפגיש בינינו.
האימאם מלמד אותי במהירות את כל הקוראן, מסביר לי עקרונות. אני, מצדי, אף פעם לא התעסקתי בדת, אבל אני מלמד אותו את מעט הגמרא שיצא לי לשנן יום לפני כן, כלומר כל סדר נזיקין. הוא מרפרף על דפי הכרך במהירות ואני מסביר בקול המואץ פי חמישים שגדי שאול לימד אותי. כלכלן בתחת שלי – הוא חי כבר איזה שלוש מאות שנה, ויודע כל פרט בהיסטוריה של המזרח התיכון, המנייק.
השיחה היא על תקן מחקר השוואתי. לפנות בוקר אנו מניחים את הספרים על החול ושוקעים בכוכבים המחווירים באופק.
האקס-אימאם אומר, "פעם הייתי להוט לויכוח. עכשיו אני מתבודד, וזה לא משנה לי. הכל רגוע. אולי זו אדישות?"
"זו תבונה," אני אומר, והוא מהנהן.
אנחנו מבינים עכשיו שדתות אינן משהו נוקשה לחיות לפיו, אלא דבר לפַרֵק ולהרכיב ולהשתעשע בו, חלק מתרבות והוויה, אבל לא משהו להלחם בשבילו. לא שקיבלנו איזו תובנה פילוסופית עמוקה. אני לא פילוסוף, ומשה-ג'ו הוא סתם זנאי מחץ שרוב הזמן משתולל עם בחורות באקפולקו. עכשיו אני יודע למה הוא בדרך כלל לא נמצא בבית אפילו בלילה.
הדתות, האמונות, אפילו האתאיזם, עזבו אותנו, הפכו ללא יותר מנושא שיחה מרתק.
אנחנו פשוט לא מפחדים יותר מהמוות.

אני זוכר איך זה כשאנחנו נתקלים בסלבריטי הראשון שלנו. אנחנו בפריז. עוד מסיבה. שי ואני שלובי זרועות ופתאום אני מרגיש שהיא לא לגמרי אתי. אני עוקב אחרי המבט שלה.
נכנס מישהו לבוש בגלימה ססגונית. המארחת שמחה מאד לראות אותו. פניו ארוכות ורזות, שפתיו משוכות מטה אבל בכל זאת בהומור, שערו פסוק באמצע, גולש בגלים חופשיים לצדדים, יותר ארוך מהשיער של שי.
שי אומרת "תסלח לי רגע," וניגשת אליו כמו עש מסטול.
המארחת פונה אלי. גדעון, ידיד טוב שלה, סיפר לה עלינו. עכשיו היא נועצת בי מבט ממזרי ואוהד ומנסה עלי את העברית שלה, כמובן במבטא צרפתי כבד. "אל תמהר לקנא," היא אומרת לי, "גידון סיפר לי במה Votre petite amie עוסקת. תאמין לי, גם אתה היית מגיב Comme ca."
אני אומר, "מי זה?" ורואה את שי פוצחת עמו בשיחה נלהבת והוא תוקע בה מבט עגול עיניים. אני מקווה שלא שתיתי יותר מדי עד עכשיו.
"פייר דה-פרמה," המארחת אומרת במשיכת כתף תמהה. איך אתה לא מכיר אותו?
אני רוצה לומר, אבל הוא מת לפני איזה שלוש מאות וחמישים שנה.
פתאום אני מרגיש דביל.
אחרי חצי שעה שי ניגשת אלי. היא נראית הרבה פחות נלהבת.
"מה קרה?"
"אני לא הראשונה שמספרת לו על הספר," היא אומרת במרירות. "אני גם לא הראשונה שהוא אומר לה שההוכחה שלו היתה בעצם הרבה יותר פשוטה. אז שאלתי אותו מה היא – "
אני מוזג לה שמפניה ומציץ מעל ראשה בפרמה שעומד לא רחוק מאתנו. הוא מסתכל עלינו במבט משועשע.
שי מסובבת לו את הגב.
"מה קרה?"
היא אומרת בתיעוב, "הוא לא היה מוכן לספר לי."

בכל אופן, טוב לדעת שאנחנו בחברה טובה, לא?

גדעון אומר, "תמיד היו תתי-ארגונים שמתעסקים בזיוף תעודות פטירה. אחרי כן – רענון הגוף, השבת השנים לאחור, אם רוצים בזה. זה קשור במיצוי מיוחד של עסיס פרי העץ והפיכתו למשקה אלכוהולי. הרבה אנשים מפורסמים נמנים על החבורה שלנו."
אני משיב שזה מעניין מאד. אני לא מתכוון להישמע ציני, אבל אני תמיד נשמע ככה כשאני בהלם.
גדעון אומר, "זה יהיה אפילו יותר מעניין בעיניך, אם אגיד לך שחלק מהם עוד ממשיכים ליצור."
בספריה שלו:
ביקורת על ביקורת התבונה הטהורה. מאת הרמב"ם.
השיבה אל האלוהים, של ניטשה. מהדורה ראשונה: 1950. בחתימת המחבר.
סוויפט: מסעי גוליבר בווייטנאם.
פרטיטורות של עשרים סמפוניות אולטרה-מודרניות של מוצרט שנשמעות כמו מה ששנברג היה יכול לכתוב אם היה לו כשרון. תזמורת עובדת איתו עכשיו על ההקלטות בקהילה בקליבלנד.
על הקיר ציור של דגה, בצבעים הזוהרים שלו. דיוקן צורב ויפהפה של מרתה גרהאם.
מה ששובר אותי זה קונטרס שירים של יונה וולך. יצירות חדשות. משנת 2001. יש לי דמעות בעיניים.
ככה זה עם משוררים שאוהבים.
אני מבקש מגדעון להפגש איתה.
הוא מניד בראשו. "אני מצטער."
"אבל – "
"אני לא יכול אפילו להסביר לך למה לא." הוא מהסס. "לא כרגע."

ערב. אני שוב חוזר מההורים שלי. הם לא מרגישים בי שום דבר מוזר, אבל בשי משהו השתנה.
היא מסתודדת לא מעט עם גדעון.
היא נראית מוטרדת. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הלימודים שהיא עזבה. אבל הרי כל מה שהיא רוצה ללמוד ולדעת ולהתנסות בו קורה אצלה עכשיו הרבה יותר מהר. היא יושבת שעות אצל דניאלה, ושתיהן מבקרות הרבה בוויומינג – יש להן שם ידידה חדשה, אשה באמת מבריקה בשם מרגרט.
לא זה העניין.
אני חושב, יש משהו שהיא לא מספרת לי.
אני חושב, אל תהיה טיפש.

גדעון, שי ואני יוצאים להשפט מול הוועדה המרכזית.
גדעון אומר שהיה ברור שזה יקרה מתי שהוא. נהוג שחברים חדשים מצטרפים אל הקהילה אך ורק מרצון. הוועדה בוררת בקפידה בפני מי יחשף הסוד, מי יזכה לאכול מן הפרי. על פי אילו קריטריונים? רק מעט ידוע לי על כך: דמויות שוקקות חיים ומשתוקקות לחיים. דמויות יוצרות. דמויות שבעד מאבקי האדם באדם לא סר מעיניהן יופיו של היקום.
משהו כזה.
בחמישים השנים האחרונות לא היו אחרים, מלבד שי ואני, שהאלמוות נכפה עליהם נגד רצונם. מצד שני, אולי אנחנו עומדים בדרישות.
הוועדה יושבת בהיכל עתיק במעמקי טירה. קושרים לנו את העיניים, כך שלא מזדמן לנו לראות דבר מלבד המקום בו נערך הדיון בגורלנו. באינספור מפגשים ומסיבות סיפרו לנו: כבוד גדול לבקר שם. כבוד עוד יותר גדול לצאת. במסדרונות הטירה מסתובבים אלה שנועדו להשאר שם לעולמי עד. יש גם חדרים נעולים. יש גם כתלים שאינם עשויים מחומרי בניה אנאורגאניים.
אחד עשר חברי המועצה הם המקור של כולנו.
הם נראים צעירים, למרות אלפי השנים שודאי עברו עליהם. הם כמעט ולא יוצאים מהטירה, אולי כי המבט הקשיש כל כך בעיניים שלהם עשוי להסגיר אותם, או לפחות לעורר חשד. גדעון פונה אל כל אחד מהם בלשון 'סבי'.
הם לא יושבים בנפרד מאתנו על כסאותיהם האדמדמים, האפלוליים, כאילו היו שופטים מורמים מעם. הכסאות ערוכים סביב שולחן, ועליו מונחים בקבוקי טוקאי וכוסות בדולח. הם מזמינים אותנו לשבת כמו אורחים לסעודה.
רק המתח בעיניו של גדעון מורה לי עד כמה הסכנה גדולה. זה, והמשפט החביב שמפנה אלינו אחד מחברי המועצה, "עכשיו, כשבאתם עד אלינו, ושוחחתם עימנו, וברור שסופחתם רק עקב תקרית רבת מזל, ומתוך כורח המציאות, אנא תנו לנו סיבה להניח לכם לצאת מכאן."
בלטינית זה נשמע אפילו יותר מאיים.
אני מתבונן בשי. משום מה כל המלים נעלמות לי. משהו בי קופא עוד יותר כשאני מבחין שהיא מלטפת את הטבעת שקניתי לה לפני שנה. זה מין טיק שלה, לא כשהיא מתוחה.
כשהיא מפחדת.
שי מתחילה לדבר על מתמטיקה. אני שותק. מרגיש את השלווה בקולה, ויודע שהיא הולכת ונרגעת, או הולכת ואוזרת אומץ. אבל גם המלים שלה נגמרות, בסופו של דבר, בפתאומיות; היא לא משתרכת הלאה; זה האופי שלה, לסיים בדיוק כשאין לה מה לומר יותר.
פונים אלי. אין לי ברירה.
אני מספר להם שבהתחלה רציתי למות. חשבתי שהפכתי למפלצת. מחקר קטן שעשיתי העלה שרבים מאתנו סבורים שכל המיתוס התחיל במשהו פרוזאי, כמו שחפת. אני לא בטוח שאני לגמרי משוכנע בזה, אבל לפחות כעת אני יודע שאנחנו לא כאלה.
בכל מקרה, אני סוף סוף מתחיל להנות מזה. לא ידעתי לפני כן, אבל מסתבר שיש לי כשרון די מדהים לשפות. רעיון הקהילות ממש מוצא חן בעיני, אם כי די נדיר למצוא בניין שכל-כולו מאוכלס בבריות שכמותנו. אולי בגלל שהמימדים של רבי-קומות בישראל קטנים יחסית, זה נפוץ אצלנו יותר. כולם מכירים את כולם... ואולי זה מה שהפך את הסיפוח שלנו לקהילה לבלתי נמנע. זה והגימטריקון, שבאמצעותו, בסופו של דבר, היינו עולים על הסוד שלהם, איכשהו.
כך או כך, טוב לי עם החברים שמצאתי עד עכשיו. טוב לי עם שי. טוב לי ללמוד הרבה יותר מהר, והרבה יותר דברים, ולרצות ללמוד. אני יודע שבמשך השנים אנסה פשוט הכל, אפילו דברים שאני לא יודע אם יש לי כשרון בהם, כמו ציור, או אדריכלות, אם יתאפשר לי.
כשאני מסיים נופלת דממה ושי אומרת פתאום, "גם לנו יש כמה שאלות."
אני מביט בה מופתע.
"כמו למשל," היא אומרת, "מאיפה העץ בא? מה המטרה של כל זה? למה אתם לא פשוט מפיצים את הבשורה בעולם, ובאיזו זכות אתם חוסמים את זה בפני בני האדם?"
אני חושב, לבחורה שלי יש אומץ.
אני חושב, הצילו.
אחד מחברי הוועדה קם על רגליו בתנועה של 'הפגישה הסתיימה'. הוא פונה אל שי. "אנו לא מיסיונרים. אנו מנסים לבנות חברה טובה יותר, וזה דבר שצריך לבנות בזהירות. יותר מזה איני יכול לומר לך. מה המטרה? כרגע, עלומה כמו חיי בני האדם. אולי הגורל עדיין משחק בנו. אולי אנחנו בדרך לשחק בו. מניין העץ בא?" – הוא מחייך, "הדעות חלוקות. אגיד רק שיש הסבורים כי הערמנו על אלוהים."
הוא לא מסכים להוסיף מלה.
הם נותנים לנו ללכת.
הם לא מסבירים למה.
לגדעון יש כמה תאוריות, אבל לדעתי החוצפה של שי היא שהכריעה את הכף.
זה הרשים אותם מאד.

במשך מספר לילות אני לא רואה את שי. היא יוצאת לסיורים ארוכים לבדהּ, מבקשת ממני לא להתלוות אליה.
אחרי ארבעה ימים כאלה היא חוזרת, סחוטה. אני שואל אותה בקול מודאג אם הכל בסדר. היא אומרת שכן. אני שואל, "בסדר בסדר?"
היא מחייכת אלי בעייפות, ולא אומרת כלום.

אחת התגליות המרתקות ביותר באה שבוע לאחר מכן. מאוחר יותר נודע לי שלא מקובל להציג את המיומנות הזו בפני חברים חדשים בשלב מוקדם כל כך, אבל לגדעון היו סיבות משלו לחשוף אותה בפנינו מהר.
אולי כבר אז הוא ידע.
אולי כבר אז הוא רצה להכין אותי.
התירוץ שלו, בכל אופן, היה כזה:
יש הרבה קרנות שחברים אמידים בקהילה הקימו, לתמוך בחברים חדשים וגם באלה שאולי ירדו מנכסיהם. יש שלא זקוקים להן: באופן טבעי רבים בקהילה הצטרפו לקראת סוף חייהם וצברו די ממון כדי לתמוך בעצמם, אבל מתברר שגם הם נהנים מקצת כסף מהצד. שי ואני מחליטים למצוא כל מיני עבודות לילה, עבודות אינטרנט, עבודות מהבית, ואז נודע לנו על הקרנות; למעשה, הם מודיעות לנו על עצמן; כל מיני הוראות קבע מתחילות לצוץ לנו בחשבונות וגדעון יושב לילה אחד ומתחיל להסביר לנו איך זה עובד.
אנחנו אומרים שאנחנו לא מוכנים לחיות כך.
בכל מקרה, בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזו פשרה, שכוללת שילוב בין שכר שנרוויח וכסף שיינתן לנו. גדעון אומר, "גם אני חי כך." אני מגלה צד חדש שלו – גדעון חולה על הבורסה – ותוך כמה ימים גם אני מתחיל להתמכר. אבל בעדינות. שי ממתנת אותי.
ואז גדעון אומר לשי, ''בואי, אני אראה לך שאין לכם ממה לחשוש.''
אנחנו יוצאים אחרי חצות ונוחתים על אי בלב האוקיינוס השקט.
קר. רטוב. שי מסתכלת בי. היא נראית קצת עייפה – למען האמת היא נראית עייפה כבר כמה ימים, וזה מתחיל להדאיג אותי. עכשיו, היא נושכת שפתיים כמו תמיד כשהיא לא מרגישה בנוח. האמת, גם אני לא יודע למה לצפות.
גדעון לוקח את ידהּ הימנית של שי, את ידי השמאלית, מבקש מאיתנו לעצום עיניים, כדי להתרכז.
הוא מתחיל לזמזם משהו. זה מהדהד בתוכי. אני חש בזה מהדהד בשי. בשלושתנו. אני קולט את המנגינה, עולה, מתכנסת פנימה חרישית, פורצת בעדינות החוצה ושוב מתפתלת כמו נחש אל מעמקי הגרון; נעימה זרה, מוכרת מאד. שי מתחילה גם היא, בהיסוס.
אני מצטרף אליה.
התחושה הולכת ומתקרבת, כזאת שאני מבין אבל לא חשתי מאז שלב המעבר.
הדברים לא עומדים אחד ליד השני. אחד בתוך השני.
אני מרגיש את השינוי מולי, דרך העפעפיים השמוטים, שינוי באיכות האור, באויר הלילה ההולך ומתחמם. נתז של מים על פני הופך לנתז של משהו סמיך יותר, ואז מוצק.
"ועכשיו, ילדים, בבקשה לפקוח את העיניים," אומר גדעון. "הפתעה!"
כזאת הפתעה ששי צונחת על הישבן בצווחה קלה. אני פשוט לא מסוגל לזוז.
תחת השקיעה, מאופק עד אופק, סערה מטורפת של אוקיינוס שכולו חול. אנחנו עומדים במקום הרבה יותר גבוה באי. גלי חמרה ואדמת לס בגובה עשרים מטר באים ומתנפצים לרגלינו ומרססים אותנו ברפש אדום. האויר מלא קולות ריסוק וגריסה צורמניים שמתערבבים יחד להמיה שנשמעת כמו שאגה של המון. מרחוק זה נראה כמו יריעה רוטטת, צפופה, בערך בגובה מטר מעל פני הגלים. מקרוב רואים שמדובר בעצם באבנים קטנות שהגלים יורקים אחד על השני. ככל שזה מתקרב אלינו ניתן להבחין שהאבנים למעשה די גדולות, חלקן בגודל ראש, חלקן בגודל גוף אדם. חלק צונחות מטה ושוקעות בקול יניקה. חלק מתרסקות זו על זו, מתפוצצות, וגשם של אבק דק מרסס לרגע את פני האוקיינוס הרוחשים. אחת מהן עפה פתאום מעלינו ומרסקת דקל. נדמה לי שאני צועק.
גדעון מרים את ידו ופתאום אנחנו נופלים אבל בכל זאת נשארים באותו המקום. אני מסתכל לראות מה עם שי ורואה שהפנים שלה חוורות מאד, ומסביב לה העולם מיטשטש, כמו דסקית מצוירת כשמסובבים אותה מהר, ופתאום אנחנו שוב כאן.
הלילה נעים. קר. קצת רטוב.
שי אומרת, "מה זה היה צריך להיות?" נחמד. כבר הרבה זמן לא שמעתי אותה כועסת על גדעון. בעצם, אף פעם לפני כן.
"יקום אחר, חוקים אחרים. טיסה אחרת." אומר גדעון.
זה כל כך מטורף שאנחנו מתקשים להאמין לו. הוא מנסה להסביר. הדימוי שתופס, לפחות אותי, הוא של עוגת שכבות; או לפחות כזאת שכשמסתכלים עליה מכיוון מסוים היא נראית כמו לוח שטוח ואחיד, ומכיוון אחר היא הולכת ומתגבהת, עולמות אפשריים מונחים בקפידה זה על זה.
גדעון אומר, "המקום שראיתם לא שייך לעולם רחוק כל כך. עכשיו, ברשותכם, השתתפות קצת יותר פעילה. אנחנו צריכים להתאמץ יותר."
אותי זה מרתק. שי, גם אם היתה רוצה להביע התנגדות, סקרנית מדי.
הוא מכוון אותנו, בעיניים עצומות, והפעם אנחנו עוקבים היטב אחרי הנעימה שהוא מזמזם, ומרגישים היכן היא מפסיקה להיות הרעדה של מיתרי הקול והופכת לרטט של... גוף אסטרלי נשמע לי שם קצת מפוצץ לזה; פשוט משהו אחר, חלק מהבשר ודם שאנחנו, אבל גם לא.
המסע הפעם הרבה יותר ארוך, וברגעים מסוימים שי ואני מוצאים את עצמנו רודפים אחרי גדעון שרץ קדימה, עוצר, מחכה לנו.
לבסוף אנחנו יודעים שהגענו. משהו בשדה המהדהד נרגע. האדמה תחת רגלינו מוצקה יותר משהיתה בדקות שעברו.
שי פוקחת את העיניים רגע לפנַי. אני עוד קצת מסוחרר. לכן אני לא לגמרי מבין כשהיא אומרת לי, "ירון, אני לא מוותרת. אנחנו ממשיכים לעבוד," ומרגיש את היד שלה על זרועי, ועכשיו קולהּ מצלצל עמוק יותר, כמו תמיד כשהיא משועשעת, "אבל אתה יכול להמר בבורסה אם אתה רוצה... וכמה שאתה רוצה, מותק."
הדבר הראשון שאני רואה זה החיוך מאוזן לאוזן של גדעון, כמו חיוך המארח שלו שראיתי כבר, אבל עכשיו נוספת לו עליצות ילדותית, מדבקת.
שעת לילה נוצצת. פלג חרישי זורם ליד חורשה. הרוח חולפת בצמרות, מצלצלת.
נכון, כסף לא צומח על העצים.
אבל יהלומים כן.

ד. מַעֲבָר

ברוכים אנו, שהיינו התריסר, שברוב בינתנו נתגלתה לנו הדרך שבין העולמות.
ברוכים אנו, שהיינו התריסר, שהגענו עד החומה.
ארורים אנו, שהושלכנו.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

ברומא, במסיבה מעורבת – בני-אדם ובריות שכמונו יחד, מה שדורש זהירות יתרה בשיחה, ולכבות את האש הירוקה בעיניים – בחור צעיר למראה מנסה להסביר לי איך זה עובד. הוא עוסק בפילוסופיה של המדע אז אולי זאת הסיבה שקל לו להבין על מה הוא מדבר.
אותי יותר מעניין הלמה. למה יש לנו את הכוח הזה? לאף אחד אין תשובה.
חוץ מהתשובה הברורה, שלא מסבירה כלום.
הפרי.
להיות כמו אלוהים? לא רק לחיות לנצח, אלא גם להיות מסוגלים לנוע במישורים שלא נועדו לבני אדם? האם אלוהים בכלל קשור לזה?
פעם ביקשתי מגדעון לעזור לי לנוע חזרה אל המקום העמוק שבו רואים באמת את לב הדברים המהדהדים, היכן שהייתי בהתחלה, בשלב המעבר. גדעון אמר שהמקום הזה רחוק מדי. מגיעים אליו רק פעם אחת, רק אז. פילוסוף שפגשתי באחד הלילות טען: הסיבה היא שבנקודה ההיא ביקומים, האדם נפרם.
אם לא הייתי שם, לא הייתי מבין על מה הוא מדבר.
יש מאיתנו שבורחים ל'יקומים' או ה'עולמות' המקבילים האלו. הם תמיד חוזרים אחרי זמן מה. לא ריק שם. אבל העולם שלנו מוכר יותר, וגם מי שחי לנצח זקוק לבית. כך או כך, יש הרבה עוצמה במיומנות הזו.
יש להשתמש בה בזהירות.
פעם מצאתי את עצמי קורא בספריה של גדעון איזה קונטרס אווילי שטען שעלינו להשתלט על העולם האנושי, שיש בידינו הכוח. זה היה כתוב בהרבה להט. גדעון סיפר לי שהאחראי ליצירה היה איזה בחור גלוח-ראש שבהתחלה נראה מבטיח מאד; אחרי שהוא פרסם את הקונטרס הנ"ל בין הקהילות זימנו אותו אל הטירה, לשימוע בפני הוועדה המרכזית.
אומרים שהוא לא יֵצא משם לעולם.
גדעון ביקש ממני לא להזכיר את זה בפומבי. הבחור ההוא עדיין מהווה נושא כאוב בחוגים מסוימים.
במסיבה ליד אגם לוצרן שמעתי מישהו מדבר עליו.
הוא אמר, "אם הבנתי נכון, הבעיה האמיתית שלו היתה כניעה."
חברו לשיחה מיהר להחליף נושא.

ואז, אני זוכר את עצמי מחפש מידע על זה. כניעה. לא מוצא כלום. שום התייחסות, בשום יצירה ספרותית שנכתבה על ידי בני אדם או על ידי בני מיני, וגם לא מבחוץ.
ריח חזק של טאבו. וגם... כאילו מישהו מנסה להזהיר אותי מראש, מישהו מלא חמלה, שידע מה הולך לקרות לי. בכל מקרה, סביר להניח שהייתי פונה אל גדעון ושואל אותו, אולי גדעון עצמו היה נשבר ומספר לי, אם הנסיבות לא היו מטיחות לי את זה בפנים לפני כן.

אנחנו חוזרים מביצוע של חצי רקויאם של ורדי.
שנינו לא יודעים לטינית. זה לא אמור לשנות. רחל-ויק אמרה שאנחנו חייבים להרחיב את ההשכלה שלנו וזה בדיוק מה שבאנו לעשות. היא אפילו קנתה לנו ולה כרטיסים.
אולי הטעות היתה הברנדי ששי שתתה לפני כן.
המוזיקה בסדר, אני דווקא די אוהב קלאסי, ומקהלות וכאלה. זה נהדר עד שאנחנו מגיעים (הפרטים הטכניים מכאן והלאה – באדיבות רחל) לדיאס אירה, יום הדין, שמתחיל מצוין ורועש עד שאפילו שי מרוצה. עד כאן בסדר. בשלב מסוים כולם שותקים ורק סופראן ומצו סופראן נשארות למלמל משהו בלטינית.
הן שרות, מאד בעדינות, אבל זה מהדהד בכל האולם:
Juste judex ultionis/donum fac remissionis
שי לוחשת לי באוזן, "שמעת? הם אמרו פאק. לא היו צריכים לשים להם על זה ביפ?"
אני אומר, "שי, שקט." שי מצחקקת. רחל-ויק נועצת בנו מבט מזרה אימים.
הבחורות מסיימות והטנור מתחיל לשיר משהו מאד יפה ונוגע ללב.
עד שהוא מגיע ל – Sed tu, bonus, fac benigne.
שי בלחישה מזועזעת, "עכשיו גם הוא אמר פאק. זאת אמורה להיות יצירה דתית, לא?"
ההמשך עובר ללא הערות ושי כמעט נרגעת עד האופרטוריום. בקטע הזה כל הסולנים נכנסים. גם זה מאד יפה, ויש רגע סולו נהדר לסופראן שגם נראית מצויין, והכל על מי מנוחות עד שהם מגיעים ל fac eas, domine. וחוזרים על זה שוב. ושוב.
כששי מאבדת את השליטה בצחקוק זה מחזה מלבב. מתחילים להסתכל עלינו. רחל-ויק לא תדבר איתנו שבועיים.
"אבל שמעת איך כולם אמרו פאק! בפילהרמונית!"
בנקודה הזאת אנחנו כבר בחוץ ושי מסבירה לי שאני עוד אראה שהיא צודקת ומחר יכתבו על זה בעיתונים.
אנחנו מרחפים גבוה מעל העיר. אני רוצה לכעוס עליה אבל אני לא כל כך טוב בזה.
אני אומר, "העלבת את רחל, ועכשיו אני לא יודע איך הרקויאם נגמר."
שי אומרת, "הוא מת בסוף."
אני רוצה לומר משהו, אבל אז שם לב שהיא פתאום לא מחייכת. הפנים שלה מחווירות. אני אומר, "שי? הכל בסדר?"
עוקב אחרי המבט שלה.
בכביש למטה – תאונת דרכים. משהו די רציני. אמבולנסים מגיעים רק עכשיו למקום ומוציאים אנשים שמדממים מאד קשה על המדרכה. שי נועצת בכל זה מבט קפוא.
אני אומר, "שי, אולי נמשיך הלאה?"
באותו רגע אני שם לב לעיניים שלה, לפני שהיא מספיקה להתעשת ולהסתיר את זה ממני. אני מרגיש את הדם דופק לי ברקות.
יש לה מבט רעב.
אני רוצה לומר משהו אבל פתאום לא מעז.
אנחנו מגיעים הביתה בשתיקה. היא מיד ניגשת לחדר שלה ונועלת את הדלת וכשאני דופק, חזק, היא אומרת, "ירון, תעזוב אותי עכשיו."
היא יודעת שראיתי.

אני מתקשר לבדוק אם הוא בבית. לא שם. מתקשר לפלאפון. הוא במסיבה. נשמע רחוק. אני אומר, "גדעון?"
הוא שומע את הקול שלי. הוא שותק.
הוא יודע.
"ירון, זה לא לטלפון. תקשיב לי – "
אני מרגיש את הדם עולה לי לראש. "חתיכת שקרן אחד! למה שאני – "
"ירון – "
"מה זה הדבר הזה?!"
"לא עכשיו. תעלה אלי עוד שלוש שעות, אני אהיה בבית. רק אל תדבר על זה עם אף אחד." הוא מנתק.

אני יושב בסלון, בוהה ברצפה, מרגיש שזה הדבר היציב היחיד שנשאר לי.
אני שומע אותה יוצאת. קול נעים של רגליים יחפות על רצפה קרה.
היא מתיישבת על הרצפה, מניחה את ידה על ירכי. אומרת, "ירון, תסתכל עלי."
הקול שלה רועד.
אני אומר, "תגידי לי שמה שראיתי לא נכון. תגידי לי שיש לזה משמעות אחרת ממה שאני חושב."
היא שותקת.
אני אומר, "איך זה בכלל יכול להיות?"
יד אחת שלה נוגעת לי בלחי, ואני שומע אותה אומרת, "חודש אני מחזיקה את זה בבטן. עכשיו תסתכל לי בעיניים."
אני לא יודע אם זאת היד שלה או השרירים שלי שזזים. כשאני מישיר אליה מבט אני פתאום מרגיש שהיא זרה לי. הגוף שלי קופא.
היא אומרת, חושקת שיניים כדי לדבר בטון יציב, "בתור התחלה, אין לך מה לפחד בקשר לעצמך. אולי זה יעזור אם תדע שאני מקרה נדיר. אחד לכמה עשרות אלפים. תשכח את התאוריות. שחפת. בולשיט. אנחנו המקור לסיפורים. פאקים במערכת. בני אלמוות שמשהו אצלם השתבש במעבר. כמוני. שנאבקים ב... בתאווה."
אני לוטש בה מבט. כל תו בפנים שלה ברור לי, והכל אותו הדבר, אותו שיער שחור ומתולתל וגון עור שחום ויפה ולחיים גבוהות ושפתיים עדינות ומלאות הבעה ואותו החן ואותם החוכמה והחוזק. רק בעיניים מרצד משהו זר, מעבר לאש הירוקה. משהו זר שאני רואה כבר כמה שבועות ורק עכשיו קולט.
אני שולח יד אל לחיה ומרגיש את פניה, כאילו כדי לראות אם זאת עדיין היא.
אני לא מוכן להאמין שהיא הרגה. אני לא מוכן להאמין שהיא שתתה דם. זה לא יכול להיות קשור לכל הדברים היפים שהיו לנו עד עכשיו.
זאת לא היא. זאת לא האשה שאני אוהב.
היא קמה, מתרחקת ממני, טומנת פניה בידיה ואחרי זה שומטת אותן בייאוש. מטלטלת את ראשהּ.
"אני... תעשה לי טובה. פשוט – "
אני קם.
אני אומר, "בגלל זה היה לך קל יותר עם זה? מההתחלה?"
אני יודע שזאת שאלה מטופשת. נוראית. חסרת לב.
אני לא צריך תשובה. אני יודע שזה לא זה. היא פשוט יותר חזקה ממני, היתה חזקה ממני כבר בהתחלה.
אבל היא גם מה שהיא עכשיו. שונה.
שונה עד אימה.
ואני לא יודע איך לכבוש את הזעם שלי.
"את לא אמרת לי. את לא אמרת לי עד עכשיו."
היא שותקת.
"תגידי לי אם עשית את זה!"
היא מסתכלת עלי כאילו נתתי לה סטירה. ידיה נקפצות לאגרופים.
במשך דקה ארוכה אני עומד מולה כמו ילד אבוד, נאחז בדמות שלה כאן, בסלון, כדי לא לדמיין אותה בשום דרך אחרת.
"לא," היא מתיזה. "אני מחזיקה מעמד."
התיעוב העצמי בעיניים שלה מבהיל אותי.
היא אומרת, ועם כל מילה שלה אני מרגיש איך היא הולכת ונסגרת, "בהתחלה, לפני חודש, זה היה כמו דגדוג. התעלמתי. אחרי זה זה התגבר, כמו כאב שיניים, ולא הבנתי. עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ורוצה... ואז הלכתי אל גדעון." ידיה מחבקות את גופהּ. "הוא ניסה לא להבהל. הוא סיפר לי מה זה. הוא ביקש ממני לדווח לו על כל שינוי. הוא אמר לי להגיד לך, לא לשמור את זה לעצמי – "
"אז למה – "
אני משתתק. כמו תמיד, היא היתה חכמה ממני. היא ידעה טוב ממני איך אני אגיב. אבל היא לא רצתה לוותר, לא כל כך מהר.
אני רואה אותה עומדת מולי, כל כך לבד, קמטים הולכים ומעמיקים בזויות עיניה המצטמצמות, הדמעות מתחילות לנשור על לחייה בשקט ופתאום היופי שלה מכאיב לי.
פתאום אני יודע שאין לנו הרבה זמן להיות ביחד. ושאני כל כך טיפש. וכל כך רע. ולא ראוי.
אבל אני רוצה אותה. לא אכפת לי, אני רוצה אותה.
אני אומר, "בואי הנה."
היא לא זזה. ראשהּ נד. לא.
אני ניגש אליה ומחבק אותה בכוח עד שהידיים שלה מפסיקות לעמוד בינינו, נושרות לצדדים.
לוקח זמן עד שהיא מחבקת אותי בחזרה.

ה. ''...לעולם''

ירח תמים לא ידענו נפשנו.
ובאחד הלילות, והנה אחד מאיתנו ופניו מוריקות.
ואמרנו לו, מה היה לך?
ואמר, תנו לי דם, וייטב דם נערים או תינוקות.
ובכינו מרה. לא די שהושלכנו, כעת באה עלינו הרעה הזאת. ונאמר לו, אל תהיה כחיית השדה.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

גדעון פותח בירות לשלושתנו.
הוא אומר, "במשך עשר שנים ניהלתי קהילה כאן. לא האמנתי שיהיה לי דבר כזה."
המבט שלו מלא אשמה. אבל נחוש.
הוא היה יכול לומר, אני מצטער שהכנסתי אתכם לזה. אבל הוא לא ישקר.
בסופו של דבר, בין אם היתה לו ברירה ובין אם לא, הוא רצה אותנו בִפנים.
בסופו של דבר, אכפת לו משנינו.
לשי הוא אומר, "עכשיו עשית את הדבר הנכון."
אבל משהו נפתח בה אחרי שהיא דיברה אתי, המגננות שלה הוסרו. הוא לא מסתיר מאתנו כלום. הוא אומר, "יכול להיות שההתדרדרות תהיה עכשיו מהירה יותר. אתה חייב לתמוך בה."
אני אומר, "כמה זמן נוכל להשאר כאן?"
גדעון מביט בנו בעצב ואומר, "אתם עתידים לגלות מי באמת החברים שלכם."

שי לא נשברת. אף אחד לא יכול לומר עליה שהיא נכנעת לזה.
אלו שכן נכנעים מוצאים את עצמם לילה אחד מול הוועדה, נשארים בטירה ההיא, לא יוצאים ממנה לעולם.
אני אומר לשי, "אל תתני לזה לקרות."
אנחנו לא מספרים לאף אחד.
לילה אחד אנחנו יושבים אצל משה-ג'ו והוא פותח את הטלוויזיה. מזפזפ.
לרגע יש סרט חצות אלים במיוחד על המסך. מתז אדמדם ובוהק מגרון של מישהו. משה אומר, "איזה זבל משדרים בשעות האלה."
אני מביט בשי, ורואה אותה נעמדת במהירות. היא אומרת, "תסגור את זה."
אני רואה את הלשון שלה מבצבצת בין השיניים. את הנשימה שלה רועדת. היא מסתובבת פתאום ובורחת מהדירה, משאירה את הדלת פתוחה.
משה מביט אחריה ואומר, "מה," ומשתתק. העיניים שלו מתרחבות.
משה לא טיפש.
הוא קולט.
אני עולה לדירה באטיות. פותח את הדלת הנעולה.
היא יושבת בחדר שלה על המיטה, בעיניים עצומות, מתנדנדת. אני שומע אותה בוכה. אני מחבק אותה והיא בקושי מרגישה אותי.
דופקים בדלת.
אני פותח. משה בכניסה. על הגב שלו גיטרה. הוא נכנס בשקט, בלי להביט בי אפילו. ניגש מיד לחדר שלה.
היא קמה בבהלה. הוא אומר לה, "שבי."
הוא כורע ברך, מתחיל לנגן, לא מפסיק להביט בה. היא רואה אותו ולא רואה.
אני הולך, סוגר את הדלת. חוזר ומתיישב לידה, ידי על כתפהּ. אי אפשר אפילו לתאר את החום שאני מרגיש מבפנים.
הוא מתחיל לשיר. הוא מכיר אותנו. הוא יודע מה השירים האהובים עליה. אחרי כמה דקות אני מצטרף אליו בשקט. מהדק את ידי על כתפהּ. היא מקשיבה לנו עד שהמבט הרדוף נעלם מעיניה.
לאט לאט היא צונחת ונרדמת, תשושה.
אנחנו קמים והולכים אל הסלון. משה ממשיך אל עבר הדלת. חוזר, מביט בי.
אני רוצה לומר תודה אבל המלים נחנקות לי.
הוא אומר, "אחי, אל תוותר עליה."

אנחנו כל הזמן ביחד. שי מפחדת להשאר לבד. היא אומרת שזה פועם בה.
זה כמו התמכרות לסם בלי שטעמת ממנו אף פעם. כמיהה מראש.
היא לחוצה. לילה אחד אנחנו רבים, והיא הולכת.
אחרי חמש דקות אני יוצא לרדוף אחריה ברחובות.
אני רואה אותה עומדת, ודמות של איזה חסר-בית הולכת ומתקרבת אליה. העיניים שלו עצומות.
אני אומר, "שי, לא." והיא מסתובבת אליי, רועדת. היא רוצה להשבר. היא רוצה לגמור עם זה.
אני גורר אותה משם לפני שהיא מספיקה לעשות שטויות.
אני אומר לה שוב ושוב שאנחנו ביחד, שאנחנו נשארים ביחד, לא משנה מה היא תעשה.
שי בוכה, "זה שקר," ואני לא רוצה לדעת אם היא צודקת.

אנחנו עומדים לצאת למסיבה. שי מתאפרת. היא נינוחה.
היא לא חשה את הצורך ההוא כבר כמה ימים.
אני שואל אותה איזו חולצה לבחור כשמצלצלים בדלת.
היא אומרת, "אני אגש."
דניאלה רנד בכניסה. עומדת.
לא אומרת מילה.
שי אומרת, "דניאלה?" ואחרי רגע ארוך של שתיקה מוסיפה, "אנחנו עומדים לצאת אבל לא ממש עכשיו. בא לך להכנס?"
דניאלה אומרת, "חבל שאי אפשר להרוג אותך, כלבה."

שי מתעקשת ללכת.
היא נותרה כל כך חיוורת אחרי שדניאלה הלכה, אבל העיניים שלה בערו.
אנחנו יוצאים. הדרך ארוכה, והאוויר הקר מרגיע.
כשאנחנו מגיעים כולם מסתכלים עלינו. אני שומע התלחשויות.
נשף וינאי. התזמורת מתחילה לנגן ושי ואני רוקדים.
הרחבה נותרת ריקה. רק אנחנו רוקדים בה. המבטים ננעצים בנו כמו סכינים. זמזום דבורים עצבני עולה סביבנו.
שי אומרת לי, "נדמה לי שאנחנו לא רצויים."
אני אומר, "אז בואי נמשיך לרקוד עד שייפלו להם העיניים."

כשאנחנו חוזרים לפנות בוקר גדעון מתקשר ומבקש מאתנו לעלות.
הוא לוקח אותנו אל הגג, וכשאנו עומדים מול העץ הוא מציג בפנינו מעטפה ומכתב.
הוועדה המרכזית מזמנת את שנינו. למחר.
גדעון אומר לשי, "לא נכנעתְ. לא נשברת. עכשיו תקשיבי טוב."
הוא מספר לה, לנו, מה יעלה בגורלה.
זה מופלא מדי.
זה אכזרי מדי.
גדעון שולף מגילה עתיקה שברשותו. Vox Immortalium, הוא אומר, כתוב בכתב ידו של אחד מחברי הוועדה. משהו שמעטים זוכים לראות.
שעה של הלם עוברת עלינו. גדעון מתקשה להתרכז מספיק כדי לתרגם מן הלטינית, כך שהוא מקריא בשפת המקור; אני מצליח איכשהו להחזיק את עצמי בצלילות לאורך הדקות, ומתרגם לשי, באיכות הרצוצה שאני מסוגל לה באותו רגע. הרבה דברים מתבררים. ההגיון צרוף, מטורף. מעטים יודעים על זה, כי מלכתחילה יש משהו מפחיד בוועדה המרכזית, אז מי יתעסק איתם. ויש כל כך הרבה שאלות שנפתחות פתאום...
אבל פתאום הכל כל כך לא משמעותי.
פתאום אין זמן.
הם יפרידו בינינו.
מחר.
זה מהר מדי. אנחנו לא יודעים איך להתמודד.
גדעון משאיר אותנו לבד, מול העץ הבוהק.
אני אומר, ''אולי נברח?...''
שי מביטה בי בחיוך עצוב. ''אם מה שהוא סיפר לנו נכון,'' היא אומרת בשקט, ''אז אין לאן. זה לא רק הוועדה. זה...''
ושנינו יודעים שאין זמן למילים.
אנחנו חוזרים בשקט לדירה. נועלים את הדלת.
הבגדים נקרעים. אין לנו זמן לרגעים קטנים, לרגעים עדינים.
אנחנו עושים אהבה עד הבוקר ואחרי זה ממשיכים, לא מוכנים לוותר. הגוף עייף, הבשר עייף, אבל הרוח יותר חזקה, והיום סוחט מאתנו, עד שאין לנו כוח לזוז יותר, וגם אז, כשהרגליים כבר יגעות, ובקושי אפשר להזיז את אגן הירכיים ואת הצוואר ואת החזה, הידיים ממשיכות לנוע עד שרק האצבעות שלה עוד נוגעות בפנים שלי והאצבעות שלי נוגעות בשלה, עד שגם זה כבר נגמר.
היא לוחשת לי בקול ניחר סוד, ולפני שאני נרדם אני מרגיש שאני מתמלא אור נואש ונהדר.

ביקשנו לצאת לבד. עלינו לדירה של גדעון. רחל-ויק שם. גם משה. הם לא יודעים בדיוק מה יעלה בגורלהּ של שי, אבל הם יודעים שהיא לא חוזרת.
הכל רץ מהר מדי בשבילי. אני לא ממוקד, לא רוצה להיות, אבל המקום היחיד שאני מצליח לסגת אליו הוא הרגע שבו גדעון עמד והקריא לנו אתמול, כאילו עכשיו המוח מנסה לעכל, כדי שאולי אוכל להתמודד עם מה שהולך לפגוע בי. המוח שלי מתרגם, ומסגנן, ומייפה, ואני מתעורר ממנו כל רגע אל ההלם, ונופל אחורה.
רחל מעניקה לשי חיבוק קצר בידיים קשישות אבל חזקות. היא מלטפת את לחיהּ בעצב וממהרת לצאת. משה הולך בעקבותיה.
שי מניחה את ידה על כתפו של גדעון. הוא משפיל את מבטו.
הוא אומר, "כל כך חבל – " ולא ממש מסוגל להמשיך.
היא מחבקת אותו.
אחר כך אנחנו יוצאים לגג.
שליח בשחורים ממתין לנו שם. הוא עומד כמו צל תחת העלים הנוצצים, ובידיו זוג פיסות בד. אנחנו כורכים אותן סביב עינינו. הוא נוטל בעדינות את יד ימינהּ של שי, את שמאלי שלי.
אנחנו עפים.
אני מרגיש את השתיקה של שי, יודע מה היא תיאלץ לומר, יודע כמה קשה לה עם זה.
האויר מתקרר, יש מגע של פתיתי שלג על הפנים, ועכשיו אנחנו נוחתים לאט על אדמת האבן הקרה. אני מרגיש אותה לידי, את חוף הגוף, את הנשימות הקצרות, התכופות, את ניחוח הבושם שלה, מעורב בריח דק ומצמית של פחד.
אנחנו מובלים במורד מסדרונות ריקים עד שקול דלתות בזלת כבדות נפתחות מהדהד סביבנו. ולאחר מכן מאחורינו. אנחנו מזהים את חמימות ההיכל ההוא. את תחושת המחנק שבו. פיסות הבד מוסרות מעינינו.
אחד עשר חברי הוועדה קמים לקראתנו, פניהם חתומות.
שי אומרת, "הובהר לי מה נועד לי. אני מוכנה."
הם מהנהנים.
שי מסירה את הטבעת מאצבעה. מניחה אותה בידי.
"זה שלך. תשמור עליה טוב טוב בשבילי, כן?"
אני מהנהן. אני מחבק אותה חזק, והיא נצמדת אלי. אנחנו מרגישים אותם מביטים בנו. הם מתקרבים, ואחד מהם אומר בעדינות, "אני מצטער. הגיע הזמן."
שי עומדת מולי, מביטה בי כשהם מרחיקים אותה ממני. הם מניחים על כתפיה גלימה כהה. נדמה שהם מוכנים, ואז אחד מחברי הוועדה נזכר במשהו. הוא מושך בכתפיו, ניגש אל השולחן, לוקח דף מקופל ומגיש לה. "ביקשו שנמסור לך את זה," הוא אומר.
שי מציצה בדף, עיניה מתרחבות.
היא מתקרבת אלי שוב, וטוב לי להרגיש אותה. היא מגישה לי את הדף, והאצבעות שלנו נוגעות אלה באלה למשך רגע ארוך. אחר כך היא נאנחת. "תסתכל, ירון. איזו הוכחה פשוטה."
אני לא רוצה שהיא תסיר את אצבעותיה ממני, ואני מביט, ומביט, ולא אכפת לי שאני לא מבין כלום.
על הדף – שורה של משוואות. בתחתית הדף נכתב ביד זריזה, בצרפתית, ''למתימטיקאית היפה. פרמה. דרך צליחה.''
אני מצליח לומר, "את רוצה שאני אעתיק את זה עכשיו? כדי לפרסם מאוחר יותר?"
היא מנידה בראשהּ ואני מחזיר לה את הדף. היא אומרת בחיוך חיוור, "שאחרים ישברו על זה את הראש."
היא מביטה בעיני והחיוך נעלם משפתיה, מעיניה.
אני מתחיל לפחד שהיא תתמוטט. או שאני.
הם אומרים לי שאני יכול לשמור על עיניים פקוחות. אני אמשיך איתם את רוב הדרך, אבל רק היא והם צריכים להתרכז.
אני מביט בשי כשהם נעמדים סביבה, עוצמים עיניהם ומתחילים לזמזם.
אני לא רוצה שהעיניים השחורות שלה יפסיקו להביט בי.
היא עוצמת עיניים. אני רואה אותה. אני רואה אותה כל כך.
העולם מתחיל להסתחרר סביבנו, להיעלם.
המשיכה חזקה. ההמיה ההיא, בתוכם, בתוכה, מהירה, קשה. אני בקושי מצליח לעקוב אחריהם, ובסופו של דבר אני רואה אותם כמו כתם מטושטש במרחק, והיא עומדת ביניהם, ואז קצת לפניהם. אני שומע אותה בתוכי, קו דק שנשלח אלי. אני יודע שהיא מהדהדת אלי פרידה. כל כך רע לי, אבל המסע מהיר, ואין דמעות בין העולמות.
הם מתגברים, מכסים עליה. זאת לטינית אבל השפה המקורית שהם דוברים היא כמו לחישה שנעלמת ברעם של הבליל שנוצר כשכל מילה מהדהדת בכל השפות.
הם מכריזים על עצמם, בפשטות, מקהלת נזירים שרה צליל אחד.
''באים אלו שתעוּ פעם בדרך עד חומת העולם שבטרם האדם.''
''באים אלו שעברו בַּחומה, ובאו בְּעולם שכולו בוסתן.''
''באים אלו שלא אכלו מפרי עץ הבינה, שהאדם כבר למד את יגונו, אלא קטפו ואכלו מפרי עץ הנצח, והטמינו מזרעו בבגדיהם.''
הקול שלהם ממלא עכשיו את החלל, כל מילה צונחת בכל הכובד שיש למילים ברגע שהמשמעות שלהן נוגעת בעצב חשוף. אין כאן פנים שיסתירו, ולפתע הצער שעולה ומתגבר בהם שוטף עד אלי ומכה בי.
''באים אלו ששמעו את הקול המהלֵך, וידעו בחרדה את זעמו.''
''באים אלו שאמר להם הקול, לא ישוב מִכֵּם איש, מלבד אחד.''
''באים אלו שהושלכו במורד כל העולמות, וזעקתם זעקת הרוח, ואחר כך זעקת הבשר.''
הכאב בקולם נעשה כמעט בלתי נסבל.
''באים אלו ששבו כעבור ירח אל החומה; אחד עשר באו, ואחד.''
''באים אלו שנפרדו מן האחד; כאן, במקום עומדם, נפרדו מעמיתם, המבקש את הדם, נושא העוון, ששב ועבר בחמלת המקום בחומה.''
''באים אלו שהיו התריסר.''
וכעת קולם רם ובטוח, ונדמה שמשהו מצטרף אליהם, משהו מכריע על ברכיים, הדהוד שאוזניים אנושיות נסדקות ממנו.
''מבקשי הדם שחטאו ארורים, ובכל העולמות אין כופר תמורתם, ולא יבואו לא הנה ולא הנה. ובשער-החומה יבואו מבקשי הדם שלא חטאו, והם נושאי העוון. ואלו שאינם מבקשים את הדם ינודו בכל העולמות, ובשער החומה לנצח לא יבואו.''
הם משתתקים.
ההדהוד הולך ונמוג. עכשיו תורהּ. לא רק הם מצפים. הדבר ההוא, הגדול מדי, שיש בו יותר מדי צבעים והוא כמו מכת ברק שלא חדלה להיות נוכחת, גם הוא תלוי סביבנו פתאום, נורא ומוחלט.
לאט, שי מתחילה. לא בעברית, לא בלטינית. בתוך המשמעות של המלים. זה הרבה יותר קשה לה, אבל היא חזקה להדהים, ואני מרגיש את התכלת בקול שלה, קשה וצלולה כמו שמי קיץ.
לא טוב.
''באה זו שמבקשת את הדם.''
לרכך את זה, שי, אני מבקש לצעוק לה.
מאחורי החזות השלווה, היא לא מצליחה לכבוש את הכעס, את המרירות עמוק בפנים.
''באה זו שיד עליון נתנה בה את לב האחד, ולא את לב האחד-עשר.''
הזעם לא מתרכך בקולהּ, רק הולך ומתגבר. לא ככה, שי. לא.
''באה זו שלא נכנעה בפני התאווה.''
''באה זו שיד עליון בחרה בה להיות בין נושאי העוון.''
היא לא מסוגלת להמשיך.
זה הגבול, מזה פחדתי. היא חזקה מדי. אני רוצה לרוץ אליה, לחבק אותה, אבל כל המקום הזה מונע ממני.
היא חייבת להכנע.
הדממה הולכת ומעיקה, והרחשים סביבה הולכים ונעשים זועפים ונדמה לי שהאחד-עשר מתקרבים אליה. אני לא יודע מה הם רוצים לעשות, לשבור אותה, להכריח אותה. ברגע האחרון, כשאני משוכנע שמשהו איום עומד לקרות לה וכמעט משתגע מזה, אני שומע אותה. אני לא יודע מאיפה היא הביאה את הכח, אבל היא מצליחה. היא אומרת את זה, באנחה, בקול חרישי, שמוט ידיים.
''באה זו שמבקשת מזור.''
''באה זו שמבקשת מנוחת נצח.''
היא עוצרת, מחפשת את המקום בתוכה שיאפשר לה לסיים את דבריה.
כשהיא מסוגלת שוב לדבר, זה בא כמעט בלחישה, כאילו היא עצמה חוששת מן המילים.
''באה זו שמבקשת רחמים.''
זה נשמע אמיתי, כי במקום כלשהו זה נכון מאד. לאף אחד מאיתנו כבר אין כוח לכאוב.
ובכל זאת, אני מפחד. מפחד מאד.
אני רוצה לומר, שי, בואי נחזור. אני לא יודע מה המקום הזה. אני לא יודע מי סגר אותו. אבל זה לא מישהו שאפשר לרמות.
אני שומע משהו אילם, פתאומי, נוגע בה. הכל כאן הרי נוגע בכל דבר, והדבר הדומם והענק הזה הוא כמו חריקת בלמים. אני משותק.
מתוך הדממה זה מתחיל להפתח אליה, כמעט לאט מדי, אבל ללא ספק, נפתח.
היא הצליחה.
אני מרגיש אותה נרגעת, את הלב שלה נמשך החוצה, לא רק אלי, אל כל מה שסובב אותה. הכל מתרכך סביבנו, גלים של גוונים רכים שנושאת עימה מחילה גדולה. לרגע אחד קולות רבים נשמעים מרחוק, מעבר לזה, קוראים בברכה, הולכים ומתעצמים, וזוהי מקהלה יפה יותר מכל מה ששמעתי אי פעם, ושי מצטרפת, הולכת ומתאחדת איתם, קולהּ זוהר ביניהם, ואחר כך מסנוור, ואז הצחוק שלה נוצץ מעליהם, מאושר, מופלא, מלא חדוות נצחון.
אחר כך שקט ארוך, נורא.
הכל כבה.
משהו נקרע אצלי. כמו יד. כמו רגל.
משהו שהיה חלק ממני לא יהדהד אותי יותר לעולם.

הנפילה חזרה ארוכה.
כשהעולם חוזר לעצמו, אחד עשר חברי הוועדה נועצים בי מבטים מקפיאים.
הם כועסים. מאד.
אני אומר, "היא עברה, נכון?"
הם לא עונים לי.
אני אומר, "היא שם."
אחד מהם אומר, "שיקרת לגדעון, שיקרת לנו, שיקרת... שיקרת..." הוא לא מסוגל להמשיך מרוב זעם.
הם מאד מסוכנים עכשיו. לא כדאי להתחצף.
אני אומר להם, "על הזין שלי."
אני הולך משם.
הם לא עוצרים אותי. אין שום דבר שהם יכולים לעשות.
אני עף בלילה.
אני לגמרי לבד.
אבל משהו ממני אולי ישאר, היכן שהוא. בן? בת? אין לי מושג. לא אכפת לי.
שי, בחודש השני להריונה, נמצאת עכשיו במקום שבו יש מי שיבין אותה, יקבל אותה. יטפלו בה יפה. יש סיכוי קלוש שמה שיוולד לה יהיה צמא דם; אין ספק שיהיה בן אלמוות. כך או כך, היא לא היתה מוכנה שדבר יפריד אותה מהילד.
גם לא אלוהים.

יש בינינו כאלו שסבורים שהלאות שלנו ביום נובעת מאור החמה. רעיון ההתיישבות בחלל מרתק אותם. הם בטוחים שהצד האפל של הירח נועד לנו.
אלה מאתנו שחשבו על כך לעומק מבינים שאנחנו כנראה כבר שם.
עשרים ושבעה ימים רצופים בלי שמש – זה לא הולך ברגל.
לילה אחד העזתי לעוף גבוה הרבה יותר.
אולי רציתי לראות אם זה יהרוג אותי.
לא הרגשתי חוסר חמצן. לא הרגשתי מחסור בשום דבר, אבל ככל שהתרחקתי מכדור הארץ הפכתי עייף יותר. כמו ריצה למרחקים ארוכים מאד.
הנוף מרהיב, ונהדר לראות את הירח הרבה יותר גדול, אבל בסופו של דבר הייתי חייב לחזור הרבה לפני שסיימתי את המסע.
אולי, אם מתאמנים הרבה, ניתן להגיע אליו. משה אומר שאם מישהו הצליח לעשות את זה, הוא לא חזר לספר.
אמרתי, "אולי כי פשוט טוב להם מדי שם. הם לא רוצים שנסתובב להם בין הרגליים."
זה לא כל כך מופרך. אנחנו בריות מאד אנוכיות.
יום אחד אגיע לשם. אולי אחרי שאמצה את מה שיש לי כאן. יש עוד את מי לפגוש, יש עם מי להתרועע. יש הרבה דברים שיכולים לעזור לי לשכוח שכבר שנתיים אני לבד. בחודש האחרון, בלי לספר לגדעון, תרגמתי מן הזכרון את ה-Vox immortalium, והוא מונח אצלי עכשיו בעברית, עותק נקי, עם הכותרת 'קול בני האלמוות'. עשיתי את זה כי נמאס לי מן החשאיות והפחד שאופפים את המגילה, וגם, באופן מוזר, מתוך הזדהות.
למרות הכל, אני מבין את האחד עשר; אני מבין למה הם כתבו אותה. אני מזדהה עם האופן שבו הם בחרו לסיים אותה. משפט בודד שנוגע לי מאד.
''הנצח ממתיק את מרירות הבינה; הבינה – את מרירות הנצח''.
גדעון, שחזר לדבר איתי לפני חודשיים, הציע לי לכתוב על מה שקרה. קשה לי לדבר איתו. הכעס, התרעומת, חוזרים כל לילה. ולמה כל זה היה צריך לקרות, לעזאזל. למה לא יכולנו פשוט לחיות, למה לא יכלו פשוט להניח לנו. 'תכתוב', הוא אומר לי. כאילו שזה –
אבל זה מה שעשיתי. זה מה שאני עושה. עד עכשיו כתבתי בהווה, מהרגע אחרי שהפכנו להיות מה שאנחנו, אולי כדי להחיות את זה...
לא, אני כותב בהווה כי כך קל לי יותר לספר. ההווה, אם לפני ההשתנוּת היה רגע בהיר שחיים בו, לאחר מכן הוא רגע כל כך בוהק שקשה להסיר ממנו את העיניים...
לא. מה הטעם לשקר. אני כותב בהווה, כי יש לי איזו אמונה טפלה שאם אכתוב כך עליה, לילה אחד אשמע נקישה בדלת והיא תעמוד שם; זה יקרה בדיוק, אבל בדיוק כשאני אכתוב את השם שלה. אולי אני צריך לנסות את השם החדש. לערך המספרי של הדברים באמת יש כוח. הוא מגדיר. שומעים אותו רחוק יותר.
שי אביאל.
שי אביאל.
לא.
אין טעם.
שי. פשוט שי, כמו שהיא היתה לפני כן.
שי.
אני יכול להרחיק אל כל העולמות האפשריים, אני יכול לצאת אל הכוכבים, אני יכול להמשיך ולהמשיך עד שלא יהיה שריר בגוף שלי שלא יתחנן להפסיק, ליפול. ולא הגעתי. ולא אגיע אליךְ.
כל המקומות הם רק מפתן למקום שבו את נמצאת.
כל המקומות הם רק קדמת עדן.

מועמדי פרס גפן 2006 סופרים שונים

קדמת עדן / חגי אברבוך


פורסם לראשונה באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
זוכה פרס גפן לשנת 2006
חגי אברבוך, סופר מד"ב ופנטסיה, תוך התמקדות בנושאים בעלי אוריינטציה יהודית. קובץ סיפוריו, "קליידוסקופ", יצא לאור בשנת 2006 ומכיל את הסיפור המופיע כאן.

א. "ואכל..."

זו נחלתנו, אנו שהיינו התריסר:
חיים טובים, וקהילות טובות, ושכנים טובים, ואֵימה.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

לקח לנו קצת זמן למצוא דירה במחיר סביר לא רחוק מהאוניברסיטה, ועוד זמן להעביר את כל הציוד שלי ושל שי, אבל לבסוף התמקמנו. שי אמרה, "קומה רביעית זה לא רע," ולמרות שכמעט כל הדירות היו תפוסות, זה היה שמיים וארץ לעומת הדירה שהיתה לנו בפלורנטין וגם ככה חוץ משבתות לא היינו בבית חוץ מבערבים. בשבוע הראשון יצא לשי להיפגש ערב אחד במעלית עם שכנה מהקומה השישית, רבקה, והיתה לה שיחה ממש נחמדה איתה. "קוראים לה גם אליזבת, ובסוף עליתי אליה לכוס קפה והחמודה הזאת הראתה לי ציורים שלה והתעקשה שאקרא לה רבקה-ליז."
התחלתי להרגיש שיהיה לנו טוב כאן.

בשבת הראשונה התחלנו להתארגן קצת יותר. לא היה לי הרבה חומר לפרוק מהארגזים – שנה ראשונה בסך הכל, וראיית חשבון לא ממש עניינה אותי. שי היתה בשנה השלישית לתואר ולקח לה זמן לסדר בארונות את כל ספרי המתמטיקה, אז רק אחר הצהריים היא התפנתה והציעה שאקפוץ איתה לבקר את רבקה. "רבקה-ליז בשבילך," אמרתי לה. היא עשתה פרצוף, אז נישקתי אותה עם השפם עד שהיא צחקה. עלינו שתי קומות ודפקנו בדלת אבל אף אחד לא ענה. אמרתי, "אולי היא אצל חברים." נסענו לצומת ספרים. בדרך אמרתי, "השבת כמעט שקט לי מדי, במעלית, בחדרי המדרגות." שי אמרה, "כשנחזור נשים פול ווליום אמינם?" הזכרתי לה שהפעם החלטנו להיות שכנים טובים והיא שרבבה שפתיים וחשבה ואמרה, "לפחות תתקין לי את התוכנות שהבאתי אתמול?" אז זה מה שעשיתי כשחזרנו. שמתי לה כל מיני תוכנות חישוביות מסובכות שלא הבנתי בהן כלום, חוץ מאחת פשוטה ששעשעה אותי. "גימטריקון, אה? שי!" צעקתי לה למטבח (היא הכינה משהו טעים, שגם בזה אני לא מבין) "הפרופסורים שלך יודעים על הצד האחר שלך?"
היא באה והתיישבה לידי ואמרה, "אה, זה. זה משהו חדש, בשביל הכיף. אבל רק שתדע, לפחות שניים מהמרצים שלי מתעסקים ברצינות בנומרולוגיה." בדקתי איתה את התוכנה, איפה להקליד, מה האפשרויות, ראינו גימטריות של מלים בפסוקים, גימטריות מקבילות בין מילים. התחלתי לבדוק לה גימטריות של כל מיני הצעות מגונות שהקלדתי עד שהיא נשכה אותי באוזן ואמרה לי להפסיק ואחרי זה היה אפילו עוד יותר נחמד.

למחרת חזרתי בצהריים הביתה לאיזו ארוחה קלה ותנומה. החלטתי לעלות במדרגות – קצת ספורט. המעליות פונות זו מול זו והמסדרונות ביניהן מרווחים ומרוצפים בגון קרם, ויש בכל קומה שניה עציצים. עליתי ולא ראיתי אף אחד בדרך חוץ מהשומר בכניסה שישן כשנכנסתי. חשבתי, ממש יפה פה.

אחרי יומיים היה לי יום לימודים קשה במיוחד, וחזרתי מקניות של לילה. כנראה שנראיתי אומלל במיוחד עם כל השקיות בדרך למעלית וככה גיליתי עוד שכן נחמד, בחור עם ראסטות בשם משה שגר קומה מתחתינו ועזר לי קצת. הוא אמר, "בעצם קוראים לי משה-יעקב, אבל בוואראנאסי כולם קראו לי ג'ו." שאלתי, "משה ג'ו?" הוא נקש באצבעו וחייך, "אחי, קלטת." סיפרתי לו שאני מנגן על גיטרה והוא סיפר לי שהוא מנגן על דיג', וכמובן ששנינו ניגנו תופים כשהיינו בני שש עשרה. הזמנתי אותו לעלות והוא ישב איתי קצת ואז שי הגיעה ופתחנו שולחן. הוא שאל, "את הציירת כבר פגשתם?" ושי סיפרה לו שכן, ופתאום תוך כדי שיחה התברר שיש בבניין עוד מישהי שהיתה פעם לפני שנים סטודנטית למתמטיקה, "אשה בת ארבעים, נחמדה מאד." שי התלהבה אבל שאלה בהיסוס איך היא תוכל לקפוץ לבקר אותה סתם כך, ומשה-ג'ו אמר, "אני אכיר ביניכן מתי שתרצי. קוראים לה דניאלה. דניאלה רנד," והוא הוסיף בחיוך קצת מוזר, "לא ראנד אלא רנד, בלי א' באמצע."

ביום חמישי עשיתי סיבוב אצל חברים ואחרי זה קפצתי בערב להורים שלי בראשון. שי חולה על העוגות של אמא שלי, אז חזרתי עמוס, אבל "שכחתי" אצלם את עוגיות המזל, כי אמא שלי הפולניה בהחלט מסוגלת להכניס שם פתק 'תתחתנו כבר למען השם'. כשהגעתי ראיתי מעטפה עם שולי זהב בכל אחת מהתיבות חוץ משלנו. נכנסתי למעלית והדלת כמעט נסגרה ואז שמעתי "רגע, רגע" ולחצתי על הכפתור. די בבהילות נכנסה אשה קשישה אבל מטופחת, מהסוג שגורם לך לומר "איזה קומה?" והיא אמרה "שביעית, תודה. אתה מהקומה הרביעית, לא? את הבחורה יצא לי לראות, אבל לא לפגוש. נעים מאד." שמתי לב שהיא מחזיקה אחת מהמעטפות ההן, והיא נחפזה להציג לי אותה. היה כתוב עליה, בכתב מסולסל, "לרחל-ויק." היא חייכה אלי, "ויק נשמע יותר טוב מויקטוריה, לא? בטח גם אתם קיבלתם. גדעון ברטי שולח לכולם." "לא שידוע לי," אמרתי, "מי זה גדעון?"
גדעון-מוותיקי-הבניין-איך-פספסתם-אותו-עד-עכשיו היה גבר מקסים, עשיר, שגר בגפו בפנטהאוז בדירה יפהפיה – פשוט בושה שאף אחת לא תפסה אותו עדיין – ולמרות שלא כולם ברב-קומות מכירים את כולם, כולם מכירים אותו. פעם בשנה הוא מזמין את כל דיירי הבניין לחגוג ביום שישי הסמוך ליום הולדתו. "איפה יש מקום לכולם?" אמרתי. היא משכה בכתפיה בתנועה שנראתה עליה חיננית מאד, "יש תחלופה. הדלתות תמיד פתוחות." בדיוק נפתחה דלת המעלית בקומה שלי, ונפרדתי ממנה לשלום.
כשנכנסתי, ראיתי על השולחן מעטפה עם שולי זהב. שמעתי את שי מדליקה את המחשב בחדר העבודה שלה, ואת פסיעותיה כשיצאה אל הסלון ונשקה לי. "ראית?" אמרה, "קיבלנו הזמנה."

אף פעם לא גרתי בבניין רב-קומות, אבל מביקורים אצל חברים זכרתי תחושה של ריחוק בין הדיירים; חיים בקופסאות. לא אהבתי את ההרגשה הזאת, אבל אפילו כשרק בדקנו את הדירה בהתחלה הרגשנו, גם שי וגם אני, שכאן הכל שונה. היא כבר ביקרה שוב אצל שכנתנו הציירת, ואני אתמול ניגנתי קצת עם משה, שהיה מאד כיף אצלו חוץ מזה שכל פעם שאמרתי לו 'משה' הוא תיקן אותי, "משה-ג'ו, גבר." שי אמרה שהיא מרגישה נהדר עם המשפחתיות הזאת, ובטח נכיר עוד המון אנשים מחר. אני אמרתי, "זה קצת מוזר, הגדעון הזה לא מכיר אותנו בכלל." שי הסתכלה בי עמוק בעיניים ואמרה, "מה קרה?"
לא ידעתי מה לענות לה.
בלילה התעוררתי, הלכתי לשתות משהו במטבח. עברתי בסלון, והסתכלתי על השולחן, על המעטפה הפתוחה.
פתאום היתה לי צמרמורת.

ביום שישי בבוקר הלכנו לקניות. כשחזרנו היה נדמה לי לרגע שאנחנו ממש עושים רעש, אבל זה היה בגלל השקט שמסביב. לא ראינו אף אחד. אמרתי לשי, "יקח לי זמן להתרגל למקום הזה."
קצת אחרי הצהריים חשבתי לקפוץ למשה, אולי לראות אם גם לו יש הזמנה, אולי לראות אם יש לו משהו לספר לי על גדעון.
ירדתי קומה ודפקתי בדלת. אף אחד לא ענה.
עליתי במדרגות חזרה. חשבתי מה חסר לי. אולי ילדים מתרוצצים? אולי איזו נביחה של כלב, אפילו מאחורי אחת הדלתות?
שי פתחה לי.
"לא היה?"
"לא היה."
היא אמרה, "אנחנו הולכים, כן?"
"כן," אמרתי. "סתם... מוזר."
היא אמרה, "בטח נראה אותו הערב."

המולה של המון אנשים יוצאים ונכנסים ואור פלורנסטים חזק, אבל בטעם טוב, איכשהו, ולא היינו צריכים אפילו לדפוק בדלת. באמת היה פתוח, והוא שם לב אלינו מיד וניגש בחיוך. "גדעון ברטי, נעים מאד. אני שמח שהגעתם." הוא היה צריך לגשת במהירות לאורחים נוספים שהגיעו.
הסתדרנו מיד. שי תפסה את דניאלה "רנד, נעים מאד" לשיחה נלהבת על המשפט האחרון של פרמה, רחל-ויק שבדיוק נכנסה אמרה לי "נו, הגעת," ומשה "ג'ו, אחי" עם הרסטות הכיר לי כלכלן בשם גדי שאול שקצת שעמם אותי כי הוא באמת אהב את מה שהוא עושה, ואחרי זה דיברתי עם איזה גלעד אריק "אבל כולם קוראים לי אריק-גיל," תוכניתן, וזה היה יותר מעניין. הדירה היתה רחבה מאד, אבל גם עמוסה ספרים וצילומים ופסלונים אפריקאיים. חלון רחב באחד הקירות פרש פנורמה של העיר הלא-רחוקה, נוף דומם וחי של חשמל. הבאתי לשי כוס שמפניה. גדעון הצטרף לשיחה הערה שלה עם דניאלה רנד. היה לו קול שקט ועמוק, שיער מכסיף בצדעיים, פנים שזופות מאד ונאות. היה בו משהו מלא שנים אבל לא מבוגר. לא ידעתי אם אני מחבב אותו.
דניאלה אמרה, "הרי פיתגורס עצמו סבר שהרובד העמוק ביותר של המציאות הוא המתמטיקה."
"פיתגורס היה מיסטיקן," אמרה שי. "בתור מתמטיקאית רצינית אני לא יכולה להתייחס לנומרולוגיה כאל תורה מדעית. אין רצף לוגי בטיעונים."
"חכמינו," חייך גדעון, "האמינו בחשיבותם של מספרים עד כדי כך שהתעסקו אפילו בערכם המספרי של שמות." הוא נפנה אלי.
התחלנו לשוחח.
אני לא זוכר אפילו על מה. ברגע מסוים הוא אמר לי, "בוא, אני רוצה להראות לך משהו."
פתאום היתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי. זו היתה הרגשה אוילית, אבל לקח לי רגע להתנער ממנה. אנשים סביבי הוסיפו לדבר, לצחוק. חיפשתי בעיני את שי, וראיתי שהיא עסוקה בשיחה. לא רציתי להפריע לה. חצינו את הקהל ועברנו במסדרון ריק שלא שמתי לב אליו קודם. הדלת שבקצהו נפתחה אל הגג.
הלילה היה קריר. שמתי לב שמעקה האבן סביב מרפסת הגג נמוך במיוחד. בפינות עמדו מנורות גן קטנות, חבויות כמעט, אבל רוב המשטח המרוצף היה חשוך. בכל זה הבחנתי פחות או יותר במעומעם, כי מה שתפס את העין עמד במרכז הגג הרחב בתוך מסגרת שיש גבוהה, מיתמר כפליים מגובה ראש אדם, זוהר כמו ירח מלא. הלכתי קדימה, לאט מאד.
נראה לי שהפסקתי לנשום לרגע.
אני אדם פרוזאי. אני כמעט מתבייש להשתמש במילה 'קסום'. יכולתי לחוש בחיוך העדין של גדעון שנותר לעמוד בפתח, מאחורי, מארח שרגיל בדבר אבל נהנה לשאוב מעט מההנאה הראשונית של האורח הטרי.
עלי העץ זרחו בלובן מסנוור. הם היו רחבים ומאוושים, פשוקים כמו כפות ידיים; העלווה הצפופה נפרשה כמו מניפה מעל הגזע הכסוף, כך שגם במרחק כמה צעדים ממנו כבר כמעט ולא יכולתי לראות את השמיים מעלי. בין העלים, מבהיקים וחבויים כמעט, היו תלויים פירות זהובים, עגולים, כמו תפוזים אבל מאורכים וגדולים מהם, ואולי בגלל השתפלות מסוימת של הענפים היה נדמה לי שהם כבדים מאד; רוח קלה החלה לנשב, ורשת מיטלטלת של צל ואור עטפה אותי.
"סבי הביא עמו גלעין כשעלה מבגדד," אמר גדעון. הרגשתי שריר נדרך בעורפי. לא שמעתי אותו מתקרב אלי, לא חשתי בו עד שנעמד לצידי. הוא פסע קדימה, הושיט ידו והניח אותה בעדינות על גזע העץ. "עד היום אני זוכר את הפעם הראשונה שזכיתי לטעום מפירותיו." הוא נפנה אלי, מחייך. "אין לי מושג מה שמו. שאלתי הרבה אנשים. איש לא יודע."

בלילה, לפני שהלכנו לישון, סיפרתי על זה לשי. היא הסתכלה בי בעיניים ענקיות ואמרה, "אני חייבת לראות את זה!"
"אבל איך – "
"אה, לא אמרתי לך," היא הניחה יד בעדינות על חזי, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מרגישה קצת מתנצלת, "הוא הזמין אותנו שוב למחרתיים בערב. הוא לא ירד מהנומרולוגיה וסיפרתי לו על הגימטריקון. הוא מת לראות את זה. אתה יכול לצרוב בשבילו?"
"יש לי מבחן חשוב ביום חמישי..."
היא נראתה מאוכזבת קצת. "אולי... אני אקפוץ אליו מחרתיים לאיזה חצי שעה, רק להראות לו את זה? הוא כל כך התלהב... אולי הוא יראה לי את העץ?"
"אולי," אמרתי. "אם תבקשי ממנו יפה."
לא רציתי שהיא תשמע את זה בקול שלי, אבל היא קלטה אותי פתאום, והחיוך שלה התרחב מאד.
"ירון?"
"מה?"
"ירון??"
"מה??"
אבל היא צדקה.
הרגשתי מטופש.
החיוך שלה לא עזר לי.
אבל דברים אחרים שהיא עשתה אחרי זה כן.

זה היה ביום שני. חתום אצלי. קבוע בזכרון. יום שני.
השעה היתה שמונה בערב. אני ישבתי ללמוד. שי נתנה לי נשיקה באוזן לאות תודה על זה שהואלתי לצרוב לה את התוכנה ואמרה, "שעה שעה וחצי גג אני חוזרת."
היה שקט מאד בדירה.
אני לא זוכר כמה זמן למדתי. כנראה עברה שעה.
היא לא חזרה עדיין.
שתיתי בירה. חזרתי ללמוד.
עברה עוד שעה.
רציתי להתקשר אליה אבל היא לא לקחה את הנייד. חשבתי לעלות לקומת הגג ולדפוק בדלת אבל זה נראה לי מטופש.
חזרתי ללמוד. עשר דקות. לא ממש יכולתי להתרכז.
התחלתי להסתובב בדירה. לא יכולתי לשבת מול הטלויזיה, כי לא היתה לנו. עקרון. אמרנו שלא נישבר, לפחות לא בחמש השנים הקרובות.
מצאתי את עצמי מול המחשב שלה. שלי פשוט היה כבוי.
גלשתי קצת. התנתקתי. בהיתי בשולחן העבודה.
לא יכולתי לחזור ללמוד. חשבתי שוב, אולי לעלות אליו, לדפוק בדלת. לא ידעתי מה מספר הטלפון שלו.
נזכרתי בעץ ההוא.
פתאום הרגשתי שוב צמרמורת.
לא ידעתי במה להעסיק את עצמי. לא היתה אצלה שום תוכנה שיכולתי לעשות איתה משהו.
פתחתי את הגימטריקון. אמרתי, נעביר קצת את הזמן עד שהיא תחזור. חשבתי מה לעשות איתו. בדקנו כל מיני שטויות. אפילו את השם שלה ושלי. גם של קרובים, ושל החברים שלי ושלה. לא היה משהו מעניין. חשבתי קצת ונזכרתי מה לא ניסינו.
אנשים מכאן.
נכנסתי ל"חשב גימטריית שם" והקלדתי "משה ג'ו." הקלקתי על "חשֵב."
354.
מה זה 354? חשבתי. חשבתי. שום דבר. היתה פונקציה של חיפוש מלים בעלות גימטריה זהה אבל רציתי לנסות קצת בעצמי. המקסימום שהגעתי אליו זה "שנד." משה ג'ו, יא חתיכת שנד שכמוך.
הבא בתור.
הציירת, רבקה. הגימטריה של השם שלה היא:
307.
אבל היא לא קוראת לעצמה רבקה. רבקה-ליז. חשֵב.
354.
חשבתי, וואלה. רבקה-ליז, גם את שנד? את חייבת להתחתן עם משה-ג'ו.
איזה עוד שמות יש לי?
היתה הזקנה החמודה ההיא, רחל ויקטוריה. ויקטוריה באמת שם גדול עליה, אבל ויק זה שם קופצני ועליז, שמשום מה מאד התאים לה.
הקלדתי רחל-ויק. חשֵב.
354.
צירופי מקרים תמיד שעשעו אותי. הייתי אמור לחייך. חשבתי על שי. הסתכלתי על השעון. השעה היתה עשר וחצי. אמרתי, עוד חצי שעה ואני עולה לדפוק אצלו בדלת.
קמתי, הלכתי למטבח, שתיתי קולה מהבקבוק. כבר הרבה זמן לא עשיתי את זה.
חזרתי ואמרתי לעצמי, סגור את המחשב, תחזור ללמוד.
הקלדתי "דניאלה ראנד." זה אמנם שם משפחה אבל שלשום היא דיברה על עצמה כעל "דניאלה ראנד" וזה נתקע לי בראש. אוקיי.
355. אבל היא כותבת את השם שלה בלי א'. אחד פחות.
354.
חשבתי דקה. היססתי. הקלדתי את השם שלי.
266.
את השם של שי (זה היה די מטופש. זכרתי את התשובה בעל פה).
310.
חשבתי, אוקיי, אז זה לא שהתוכנה נדפקה.
ישבתי, כתבתי שוב את כל השמות חוץ משל שי ושלי, וחישבתי.
ארבעה אנשים, וכולם שמותיהם בגימטריה 354.
זה התחיל לסקרן אותי.
ניסיתי להזכר מי עוד הכרתי כאן. היו הרבה שמות חדשים במסיבה לפני יומיים.
זכרתי שניים. לא ידעתי אם זה היה שם כפול במקרה שלהם או שם ושם משפחה. אמרתי, נלך על זה.
גדי שאול הכלכלן המתלהב. רציתי לכתוב את כל זה ברצף ולראות מה יצא, אבל כתבתי רק גדי שאול.
354.
התוכניתן. היו כמה וריציות לשם שלו אבל הוא אמר שכולם קוראים לו 'אריק גיל', אז זה מה שהקלדתי.
354.
אני לא זוכר כמה זמן עבר עד שהפסקתי לבהות והקלדתי את השם האחרון. לחצתי חשֵב.
133. גדעון זה 133.
טוב ויפה. ועכשיו תחזור ללמוד.
שם המשפחה שלו היה ברטי.
הסתכלתי על השעון. עשר וחמשים. עוד עשר דקות.
גדעון ברטי. חשֵב.
354.
אני זוכר שבנקודה הזאת עוד היה בי משהו שהתענג על צירוף המקרים. היה גם משהו שללא קשר אמר לי לקום עכשיו – לא עוד עשר דקות – עכשיו, ולעלות עד לקומה העשרים, עד הפנטהאוז, ולדפוק בדלת עד שיפתחו לי.
היו עוד פונקציות בגימטריקון. חישוב מלים בעלות גימטריה זהה. חישוב גימטריות של פסוקים וחלקי פסוקים. אפילו חישוב של גימטריה מסויימת כנגד כמה טקסטים ספרותיים קאנוניים. אבל כמובן שהעיקר היה החישוב מול התנ"ך. שי התחרפנה אחרי שבדקתי אם יש פסוק שלם עם הגימטריה של השם שלה. "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקֵב!" אמרתי לה. – "אז?" – "חשבתי שאת בחורה מיוחדת. את סתם גד גדוד יגודנו."
אבל לא מצאתי פסוק שלם עם הגימטריה של 354.
אולי כאן הייתי צריך לעצור.
בחרתי, "חפש גימטריה בחלקי פסוקים."
איזו גימטריה? שאלה התוכנה.
354.
היה שבריר שנייה עד שהמסך התמלא בדוגמאות.
היו הרבה, ובכל פסוק חלק מהמלים הופיעו באדום. בפסוק הראשון, בבראשית פרק א' פסוק כ"ו, בלטו באדום המלים "ובכל הארץ": 354 בגימטריה, ובפסוק האחד-עשר, בראשית פרק ח', פס' י"ב הופיעה באדום המלה "וישלח," גם 354. נחמד.
אני בהיתי בפסוק השלישי.
בראשית, פרק ג', פס' כ"ב.
"ויאמר ה' אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם."
המלים "מעץ החיים ואכל וחי" היו באדום.
354.
התחלתי להרגיש מוזר.
נותרה בעצם הפונקציה האחת שלא ממש ניסיתי עד עכשיו. אני לא רע במספרים, ואחרי שגיליתי ששי קצת מתלהבת מזה הצלחתי להמציא בשבילה כמה גימטריות קטנות בעצמי.
אמרתי לעצמי שזאת הסיבה שרק עכשיו ניגשתי ל"חשב מילים בעלות גימטריה זהה."
איזו גימטריה? שאלה התוכנה.
354.
התוכנה אמרה, נמצאה תשובה אחת. הצג?
משכתי בכתפיי. לפחות משהו.
הצג.
על המסך הופיעה מילה אחת, בפונט דויד 13 שתמיד נראה לי קצת זוויתי מדי.
מלה שהגימטריה שלה היא 354.
ערפד.
שמעתי את השעון מצלצל אחת עשרה.
ועוד צלצול אחד.
מישהו צלצל בדלת.
אני זוכר שקמתי לאט, ניגשתי ושאלתי "מי זה?"
אף אחד לא ענה.
מי שעמד בעבר השני של הדלת צלצל שוב. צלצול ארוך.
ידעתי שזאת היא.
פתחתי.
היא נראתה עייפה מאד, ומשהו באיך שהיא עמדה לבד בחדר המדרגות הרחב והריק רק גרם לה להיראות תשושה עוד יותר.
אמרתי, "שלוש שעות היית אצלו."
היא נכנסה אל הדירה, כמעט לא מסתכלת עלי.
אז הבחנתי בתחבושת סביב פרק ידהּ הימנית.
אמרתי, "מה קרה לך? נפצעת?"
היא חייכה, חיוך יגע. "ירון," היא אמרה, "עשינו טעות נהדרת."
רציתי לשאול אותה על מה היא מדברת אבל אז שמעתי כחכוח גרון מאחורי.
פתאום נזכרתי שעדיין לא סגרתי את הדלת.
הסתובבתי.
גדעון עמד בפתח. בידו הימנית הוא החזיק פרי זהוב, מוארך, בוהק.
חדר המדרגות מאחוריו היה מלא עד אפס מקום. חלק מהפנים היו מוכרות יותר, חלק פחות. כולם הביטו בי ללא אומר, קפואים.
אור ירקרק זרח בעיניהם.
אני זוכר שאמרתי, "שי?..."
וגדעון חייך אלי ואמר, "שי אביאל."
ועד כמה שזה נשמע אידיוטי, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב לומר לו באותו רגע היה שלשַי אין שם שני.
שמעתי אותה מאחורי, אומרת, "בבקשה, אל תפגעו בו יותר מדי."

ב. מַעֲבָר

אני זוכר ידיים מגוידות נשלחות אלי, מתנפנפות בעווית כמו רובוטים שיצאו משליטה באיזה סרט גרוע – אולי דילגתי על הספה, אולי אל החלון. הם פשוט זרמו פנימה אל הדירה, לא בשנאה אלא בנחישות, ומחצו אותי עד שהידיים שלהם כיסו אותי כמו בגד.
אני זוכר המון לחישות ושיניים קטנות על פרקי הידיים שלי ומישהו תחב לי לפה משהו מטיף עסיס, כמו תפוז, אבל עם ריח הרבה יותר חריף, ואז הפנים השזופות בתקרה.
"בדרך כלל הדבר נעשה מרצון..." הקול שלו נשמע אחרת. אני צרחתי.
והקול המשיך במתינות, "..אבל לא הותרתם לנו ברירה."
וקריעה וביתוק וכמו אלף צרעות שננעצות בבת אחת בגוף וכאב לי, עד שכאב לי פחות, עד שנעלמתי.

מישהו לוחש, "צריך למצוא לך שֵם... אבל אתה לא חייב להשתמש בו. רק כשאתה בין אנשים."
אני מרגיש ניתוק, וקלילות.
העולם מסביב, מלמטה, אני טס מעליו, מעבר לגוף. הדברים לא עומדים אחד ליד השני. אחד בתוך השני. זה מארג. לראות אותו פנימה, באדום שיכור ירוק מתקתק צבעים בלי שם, חלקיקים מהדהדים חלקיקים, ועמוק יותר, מקום של צמרות עצים שולחנות מדפים חתולים פירות אנשים מתכווצים נדחקים מבהיקים יותר ויותר, זהרורים זהרורים מסנוורים צונחים פנימה מתכווצים כמו אגרופים לצבירים בודדים שיש להם שֵם וערך נקוב באלפי שפות וערך לא דווקא מספרי אלא פשוט ערך מהדהד מהדהד, לרגע בשקט כמו גונג רחוק, ואז הזהרורים מתפוצצים באושר בקול מושלם של מצילתיים ומותחים ידיים לכל הכיוונים כמו ילדים במשחק ואני שומע איך הם מתארגנים שוב מחדש ובעלי ערך זהה מהדהדים אלו את אלו גלים גלים כמו צלילים עיליים מעל באס עמוק ויפה.
חלק מהדהדים אותי.

אור כסוף מטושטש מתחדד והופך לשערו הקצוץ דק של גדעון. אני מבחין בכל אניץ ואניץ.
אני שומע מישהו שוטף כלים. קילוח הברז מורכב כמו סימפוניה.
אני חושב, זאת לא הדירה שלי. מבחין במסכות האפריקאיות, במרחבים, אני לא רואה את הדלת שבקצה המסדרון אבל יודע שהיא פתוחה אל הגג, כי כשאני מרחרח אני מרגיש שאוויר הלילה מבחוץ דולף לאט פנימה, עם ניחוח דק של משהו מריר. אני מחליק את הלשון בתוך החך, מרגיש את הניבים המחודדים פתאום.
זה עובר בי כמו מכת חשמל.
אני מנסה לקום.
גדעון אומר, "לא."
אני מרים את יד ימין לגונן על עצמי כשהוא מתקרב אלי; שומט אותה, מותש מדי, מופתע כשהוא לא מתנפל עלי אלא מתיישב בכסא מולי. אני לא מצפה להתנהגות מנומסת.
הוא מניח את ידו על זרועי ואין לי כוח להתנגד.
הוא אומר משהו על זה שהניבים הם חלק מהתחדדות החושים החייתיים שלנו, ומשהו במילה הזאת, שלנו, גורם לי לעמעם את הקול שלו, לסנן אותו ממני. אני לא מסוגל להקשיב לו.
מישהי נכנסת מהמטבח וכורעת ברך מולי, מניחה את ידה על ירכי. זאת שי. אולי. אני מביט בה, בעיניה שאני רואה בהן הרבה יותר לעומק, והעיניים שלה מלאות אהבה, ואני חושב, למה היא כל כל שלווה, למה היא לא משתגעת כמוני. אני נוגע בלחיה וכן, המגע רך ונעים ואלה אותם תלתלים שמסתירים מעט את פניה, ואני לא מעז להביט מטה אל החיוך המהוסס, שאולי כבר לא יהיה מוכר לי.
את אישוניה אופף פתאום זוהר דק, ירקרק, מתכתי, כמעט בלתי נראה. אלה לא עיניים אנושיות.
אני חושב, חלום רע.
אני חושב, בדידוּת.
למוּת.
אני קם. גדעון קם מיד גם הוא. אני שומע את אוושת המכנסיים שלו מתיישרות, מתקפלות.
אני רץ החוצה, מתעלם מהבוהק המטורף של העלווה הכסופה של העץ הבלתי מובן ההוא, מבחין כמעט בניתוק איך מעקה הגג כמעט גולש אלי מרוב מהירות. אני יודע שאסור לי לחשוב. אני מניח את ידי על מעקה האבן הנמוך, מרגיש את הקור בעונג חריף, אבל לא מספיק להתמקד בו כי כבר העפתי את עצמי מעבר לו.
ליפול.
אדמת האספלט מתקרבת אלי, אבל גם מרחוק אני מריח מעבר לה אלפי ניחוחות עדינים של רקב וצמיחה שהולכים ומתגברים, עד שאני כמעט לא יכול לשאת זאת. הרוח שרה מסביבי ואני עוצם עיניים ומתנשם ואומר, זהו.
החבטה חונקת אותי. נפלתי על הבטן מגובה עשרות מטרים.
אני פוקח את העיניים. מתגלגל לאט על הגב.
הירח למעלה צוחק עלי.
הפנים של משה-ג'ו מכסות עליו פתאום. אני רואה כל נקבובית בהן. אישוניו מבריקים לרגע בירוק מתכתי והוא מחייך ואני שם לב להמון שינויים שקורים בפנים שלו בהילוך איטי.
הוא אומר, "כמו בנג'י, אה?"
אני קם, מתנער ממנו. לא רוצה להתבונן בו. המוח שלי רץ.
הוא אומר בחיוך, "עזוב אותך. שריפה. טביעה. תליה. יש כאלה שמנסים בהתחלה. זה לא עובד. גם לא כיף."
אני לוחש, "סכין. אקדח."
"לא," הוא אומר, "במקרה הראשון, הגוף מתאחה מיד. במקרה השני... את הכדור תחרבן החוצה יום אחרי, ותאמין לי, זה כואב."
הוא עומד קרוב מדי אלי. אני מריח את הבל הנשימה שלו, את ריח הגוף. ניחוח האדמה מתחזק, ריח של משהו מת שמוסיף להסתחרר. יד ימין שלי נקפצת לאגרוף. אני אומר, "איך מישהו שמתעסק במוזיקה יכול להיות רוצח?!"
הוא אומר, "מה?" ובפעם הראשונה האדם השליו הזה נשמע לי מופתע.
"הוא לא נתן לנו הזדמנות להסביר," וזה כבר הקול של גדעון ושי עומדת לידו.
יש ניחוח היביסקוס באויר והריח המתוק הזה מתחזק עד שאני מתקשה לנשום.
"ירון," זה הקול שלה, עמוק, כל כך מודאג, "בבקשה – "
אני מתעלף.

אני שמוט בספה. שמש בין ערביים נחה על כורסאות מסביבי, מלטפת את זגוגיות בר המשקאות ומתנפצת עליהן, כמעט חמימה מדי; סחרחורת הניצוצות מכריחה אותי לעצום שוב עיניים. מרחוק, אני שומע את גדעון אומר, "אתה חייב להתחיל להקשיב לי."
אני רוצה להרוג אותו.
הוא אומר, "אני מצטער שזה קרה כך. אבל שי החלימה מזמן. מי שפוגע בה כרגע זה אתה. אתה מעכב אותה."
אני מזדקף למרות הסחרחורת, נועץ בו מבט קשה.
לגדעון יש עיניים שחורות שמרצד בהן משהו שדוני, משועשע – אבל עכשיו הן רציניות לגמרי, שקטות, ורק בוהק ירוק, על טבעי, מהבהב באישוניו.
הוא עומד מעלי, שותק.
הוא שולף מכיסו תער, תוקע אותו לעצמו בצוואר, בעורק הראשי, שולף אותו החוצה.
הדם ניתז עלי, מסמא אותי לרגע, שוטף על ספת העור. אני מזנק וקם.
לרגע אנחנו עומדים זה מול זה, והוא מביט בי עמוק, מבלי לזוז: בדממה רק רחש הדם המבעבע, תוסס, שמפסיק לפתע לפרוץ ממנו; אני רואה – שומע – את החור הפעור תחת סנטרו נסגר במהירות, מלחש כמו נייר מתקמט. אפילו הצלקת נעלמת.
גדעון מורה על הנוזל האדמדם המבהיק, סמיך, על הרצפה ועל הספה השחורה. הוא אומר בשקט, "בא לך?"
אני בוהה דקה ארוכה עד שאני מבין מה הוא מנסה לומר לי.
אין רעב. אין תחושת צורך.
אני מרגיש רצון לקחת סמרטוט ולשטוף את הדם.
גדעון אומר, "סיפרו לך הרבה שקרים שאתה צריך להתחיל לשכוח."
ואז אני מרגיש את שי לידי.
והיא אומרת, "ירון, אין טעם לכעוס."
היא אומרת, "אין טעם לפחד."
אני אומר, "זה בא עלינו בכפיה. זה אונס, שי. איך את מצפה שאני – "
היא אומרת, "בבקשה, בוא איתי עכשיו החוצה."

ג. ."- ...וחי..."

בראשית לא באנו אלא ליטול ידע איש מרעהו, חכמת הבנין תמורת חכמת הציור, חוכמת הטבע תמורת בינת היכלות, הגוּת תמורת שירה, כשף תמורת מדע המספרים. מִגדל-בינה הקמנו, והיינו בו כאחים.
ברוך היום בו ברוב בינתנו נתגלתה לנו הדרך.
ברוכים אנו, שהיינו התריסר, שהרחקנו כאיילות בדרך, שהרקענו שחקים כציפורים בדרך, לפנַי ולפנִים.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

היופי של זה.
אני חושב שזה מה ששובר אותי.
אי אפשר להתנגד ליופי שבטיסה.
לפני כן, שי אומרת, ''תחשוב. זה טמון בך, כמו שזה טמון בי עכשיו. אינסטינקט... נרכש''; אני חושב פנימה, לא להיראות, ואש קרה וכחלחלה ניצתת ומשחקת מכפות רגלי ועד הבלורית ומסתירה אותי; כן. ידע שלא נרכש בדרך המלך, מהורה לבניו ובנותיו, אלא באיזו סמטה עוקפת. התקלות אקראית בוירוס שהזריק לתוכי מידע גנטי שנשמר, כמות שהוא, אלפי שנים לפני שאבותי נולדו, וכעת נספג בתוכי רענן, בועט ומשתכפל.
הנה אני, עכשווי ועתיק.
שי אוחזת בידי ואומרת, "תחשוב – " אבל אני יודע מה לחשוב.
למעלה.
לפתע שנינו באוויר ואני חושב לא ליפול! מעקה האבן מחליק מתחתי והתהום נפערת וגולשת ואז העיר, מרהיבה, טסה לאחור כמו רשת פועמת של ברקים, ואחר כך הים שמכסיף תחת הירח.
אחרי שעה אנחנו חוזרים אל הפנטהאוז, וגדעון מנופף לנו מלמטה עד שאנחנו נוחתים.
"איך היתה הטיסה הראשונה שלך?"
שי אומרת, "אפילו רשיון נהיגה בקושי יש לו. עכשיו אני מבינה למה."
ההנחות הבסיסיות שלי לגבי מה שאנחנו, שגויות. אנחנו לא ישנים בארונות. אנחנו לא צריכים דם כדי לחיות. אנחנו לא צריכים כלום. אנחנו כאן לנצח, ושום דבר לא יכול לפגוע בנו. נותרה רק היכולת להנות מן העולם לשם ההנאה. מה שאומר שלמרות הכל, שי לא תוותר על העוגות של אמא שלי. בנוסף לזה, כנראה שבעקרון אנחנו יכולים להסתובב תחת השמש, אבל במהלך היום אנו חשים תשישות מוחלטת. לא סתם עייפות. אין לנו ממש דרך לתפקד באור היום. שי מנסה פעם בכוח, ואחרי שעת בוקר מוקדמת וארוכה של מצמוצים מול המחשב היא מבהירה לי במשפט קצר וחד משמעי את דעתה בנושא, "אההההני הולכת לישששון."
שיעור שני, מתוך מבט על העץ: עכשיו אני בתוך הקסם, אבל הקסם לא תם. אני לא מסוגל להפסיק להתבונן בו, גם אחרי שאמרו לי שעשרות כמוהו נשתלו בעולם, כל אחד באחריותו של חבר קהילה ראשי.
כלומר, בלילה של הטיסה הראשונה שלי, שי וגדעון יורדים למטה ואני נשאר על הגג כמעט עד הבוקר, ואני מביט בעץ ההוא עד שאני מכיר כל עלה ועלה.

הם מתקבצים בשקט בדירה הרחבה של גדעון. אחרי חצות.
שי ואני יוצאים סוף סוף לסיור היכרות.
טסים.
אנחנו מעל הים, וגדעון אומר, ''בקצב הזה לא נגיע לשום מקום...'' ומשה אומר ''יותר מהר'' וגם אני חושב כך ופתאום העולם מסתחרר ונשטף לאחור ושי צוחקת מעונג. שמלתה התכולה מתנפנפת ברוח הלילה וידהּ קרירה בידי.
אנחנו מדלגים ממקום למקום. אנחנו צוללים בדובאי, משם טסים לקופנהגן, משם לניו-יורק. עוברים ממסיבת קוקטייל למסיבת קוקטייל.
מציגים אותנו, חלק חדש מקהילת רח' רובינזון 53, ישראל.
אנחנו חיה חברתית.
במשך שבועיים אני לומד ערבית, צרפתית, גרמנית.
אני רוכש די בטחון לצאת לסיורים לבדי, לפגוש מכרים חדשים.
החום והקור לא מפריעים לי. אני יושב לילה שלם תחת השמיים ברובע אל חלי, עם בן-אלמוות שעד לפני חודש היה אימאם. גדי שאול הפגיש בינינו.
האימאם מלמד אותי במהירות את כל הקוראן, מסביר לי עקרונות. אני, מצדי, אף פעם לא התעסקתי בדת, אבל אני מלמד אותו את מעט הגמרא שיצא לי לשנן יום לפני כן, כלומר כל סדר נזיקין. הוא מרפרף על דפי הכרך במהירות ואני מסביר בקול המואץ פי חמישים שגדי שאול לימד אותי. כלכלן בתחת שלי – הוא חי כבר איזה שלוש מאות שנה, ויודע כל פרט בהיסטוריה של המזרח התיכון, המנייק.
השיחה היא על תקן מחקר השוואתי. לפנות בוקר אנו מניחים את הספרים על החול ושוקעים בכוכבים המחווירים באופק.
האקס-אימאם אומר, "פעם הייתי להוט לויכוח. עכשיו אני מתבודד, וזה לא משנה לי. הכל רגוע. אולי זו אדישות?"
"זו תבונה," אני אומר, והוא מהנהן.
אנחנו מבינים עכשיו שדתות אינן משהו נוקשה לחיות לפיו, אלא דבר לפַרֵק ולהרכיב ולהשתעשע בו, חלק מתרבות והוויה, אבל לא משהו להלחם בשבילו. לא שקיבלנו איזו תובנה פילוסופית עמוקה. אני לא פילוסוף, ומשה-ג'ו הוא סתם זנאי מחץ שרוב הזמן משתולל עם בחורות באקפולקו. עכשיו אני יודע למה הוא בדרך כלל לא נמצא בבית אפילו בלילה.
הדתות, האמונות, אפילו האתאיזם, עזבו אותנו, הפכו ללא יותר מנושא שיחה מרתק.
אנחנו פשוט לא מפחדים יותר מהמוות.

אני זוכר איך זה כשאנחנו נתקלים בסלבריטי הראשון שלנו. אנחנו בפריז. עוד מסיבה. שי ואני שלובי זרועות ופתאום אני מרגיש שהיא לא לגמרי אתי. אני עוקב אחרי המבט שלה.
נכנס מישהו לבוש בגלימה ססגונית. המארחת שמחה מאד לראות אותו. פניו ארוכות ורזות, שפתיו משוכות מטה אבל בכל זאת בהומור, שערו פסוק באמצע, גולש בגלים חופשיים לצדדים, יותר ארוך מהשיער של שי.
שי אומרת "תסלח לי רגע," וניגשת אליו כמו עש מסטול.
המארחת פונה אלי. גדעון, ידיד טוב שלה, סיפר לה עלינו. עכשיו היא נועצת בי מבט ממזרי ואוהד ומנסה עלי את העברית שלה, כמובן במבטא צרפתי כבד. "אל תמהר לקנא," היא אומרת לי, "גידון סיפר לי במה Votre petite amie עוסקת. תאמין לי, גם אתה היית מגיב Comme ca."
אני אומר, "מי זה?" ורואה את שי פוצחת עמו בשיחה נלהבת והוא תוקע בה מבט עגול עיניים. אני מקווה שלא שתיתי יותר מדי עד עכשיו.
"פייר דה-פרמה," המארחת אומרת במשיכת כתף תמהה. איך אתה לא מכיר אותו?
אני רוצה לומר, אבל הוא מת לפני איזה שלוש מאות וחמישים שנה.
פתאום אני מרגיש דביל.
אחרי חצי שעה שי ניגשת אלי. היא נראית הרבה פחות נלהבת.
"מה קרה?"
"אני לא הראשונה שמספרת לו על הספר," היא אומרת במרירות. "אני גם לא הראשונה שהוא אומר לה שההוכחה שלו היתה בעצם הרבה יותר פשוטה. אז שאלתי אותו מה היא – "
אני מוזג לה שמפניה ומציץ מעל ראשה בפרמה שעומד לא רחוק מאתנו. הוא מסתכל עלינו במבט משועשע.
שי מסובבת לו את הגב.
"מה קרה?"
היא אומרת בתיעוב, "הוא לא היה מוכן לספר לי."

בכל אופן, טוב לדעת שאנחנו בחברה טובה, לא?

גדעון אומר, "תמיד היו תתי-ארגונים שמתעסקים בזיוף תעודות פטירה. אחרי כן – רענון הגוף, השבת השנים לאחור, אם רוצים בזה. זה קשור במיצוי מיוחד של עסיס פרי העץ והפיכתו למשקה אלכוהולי. הרבה אנשים מפורסמים נמנים על החבורה שלנו."
אני משיב שזה מעניין מאד. אני לא מתכוון להישמע ציני, אבל אני תמיד נשמע ככה כשאני בהלם.
גדעון אומר, "זה יהיה אפילו יותר מעניין בעיניך, אם אגיד לך שחלק מהם עוד ממשיכים ליצור."
בספריה שלו:
ביקורת על ביקורת התבונה הטהורה. מאת הרמב"ם.
השיבה אל האלוהים, של ניטשה. מהדורה ראשונה: 1950. בחתימת המחבר.
סוויפט: מסעי גוליבר בווייטנאם.
פרטיטורות של עשרים סמפוניות אולטרה-מודרניות של מוצרט שנשמעות כמו מה ששנברג היה יכול לכתוב אם היה לו כשרון. תזמורת עובדת איתו עכשיו על ההקלטות בקהילה בקליבלנד.
על הקיר ציור של דגה, בצבעים הזוהרים שלו. דיוקן צורב ויפהפה של מרתה גרהאם.
מה ששובר אותי זה קונטרס שירים של יונה וולך. יצירות חדשות. משנת 2001. יש לי דמעות בעיניים.
ככה זה עם משוררים שאוהבים.
אני מבקש מגדעון להפגש איתה.
הוא מניד בראשו. "אני מצטער."
"אבל – "
"אני לא יכול אפילו להסביר לך למה לא." הוא מהסס. "לא כרגע."

ערב. אני שוב חוזר מההורים שלי. הם לא מרגישים בי שום דבר מוזר, אבל בשי משהו השתנה.
היא מסתודדת לא מעט עם גדעון.
היא נראית מוטרדת. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הלימודים שהיא עזבה. אבל הרי כל מה שהיא רוצה ללמוד ולדעת ולהתנסות בו קורה אצלה עכשיו הרבה יותר מהר. היא יושבת שעות אצל דניאלה, ושתיהן מבקרות הרבה בוויומינג – יש להן שם ידידה חדשה, אשה באמת מבריקה בשם מרגרט.
לא זה העניין.
אני חושב, יש משהו שהיא לא מספרת לי.
אני חושב, אל תהיה טיפש.

גדעון, שי ואני יוצאים להשפט מול הוועדה המרכזית.
גדעון אומר שהיה ברור שזה יקרה מתי שהוא. נהוג שחברים חדשים מצטרפים אל הקהילה אך ורק מרצון. הוועדה בוררת בקפידה בפני מי יחשף הסוד, מי יזכה לאכול מן הפרי. על פי אילו קריטריונים? רק מעט ידוע לי על כך: דמויות שוקקות חיים ומשתוקקות לחיים. דמויות יוצרות. דמויות שבעד מאבקי האדם באדם לא סר מעיניהן יופיו של היקום.
משהו כזה.
בחמישים השנים האחרונות לא היו אחרים, מלבד שי ואני, שהאלמוות נכפה עליהם נגד רצונם. מצד שני, אולי אנחנו עומדים בדרישות.
הוועדה יושבת בהיכל עתיק במעמקי טירה. קושרים לנו את העיניים, כך שלא מזדמן לנו לראות דבר מלבד המקום בו נערך הדיון בגורלנו. באינספור מפגשים ומסיבות סיפרו לנו: כבוד גדול לבקר שם. כבוד עוד יותר גדול לצאת. במסדרונות הטירה מסתובבים אלה שנועדו להשאר שם לעולמי עד. יש גם חדרים נעולים. יש גם כתלים שאינם עשויים מחומרי בניה אנאורגאניים.
אחד עשר חברי המועצה הם המקור של כולנו.
הם נראים צעירים, למרות אלפי השנים שודאי עברו עליהם. הם כמעט ולא יוצאים מהטירה, אולי כי המבט הקשיש כל כך בעיניים שלהם עשוי להסגיר אותם, או לפחות לעורר חשד. גדעון פונה אל כל אחד מהם בלשון 'סבי'.
הם לא יושבים בנפרד מאתנו על כסאותיהם האדמדמים, האפלוליים, כאילו היו שופטים מורמים מעם. הכסאות ערוכים סביב שולחן, ועליו מונחים בקבוקי טוקאי וכוסות בדולח. הם מזמינים אותנו לשבת כמו אורחים לסעודה.
רק המתח בעיניו של גדעון מורה לי עד כמה הסכנה גדולה. זה, והמשפט החביב שמפנה אלינו אחד מחברי המועצה, "עכשיו, כשבאתם עד אלינו, ושוחחתם עימנו, וברור שסופחתם רק עקב תקרית רבת מזל, ומתוך כורח המציאות, אנא תנו לנו סיבה להניח לכם לצאת מכאן."
בלטינית זה נשמע אפילו יותר מאיים.
אני מתבונן בשי. משום מה כל המלים נעלמות לי. משהו בי קופא עוד יותר כשאני מבחין שהיא מלטפת את הטבעת שקניתי לה לפני שנה. זה מין טיק שלה, לא כשהיא מתוחה.
כשהיא מפחדת.
שי מתחילה לדבר על מתמטיקה. אני שותק. מרגיש את השלווה בקולה, ויודע שהיא הולכת ונרגעת, או הולכת ואוזרת אומץ. אבל גם המלים שלה נגמרות, בסופו של דבר, בפתאומיות; היא לא משתרכת הלאה; זה האופי שלה, לסיים בדיוק כשאין לה מה לומר יותר.
פונים אלי. אין לי ברירה.
אני מספר להם שבהתחלה רציתי למות. חשבתי שהפכתי למפלצת. מחקר קטן שעשיתי העלה שרבים מאתנו סבורים שכל המיתוס התחיל במשהו פרוזאי, כמו שחפת. אני לא בטוח שאני לגמרי משוכנע בזה, אבל לפחות כעת אני יודע שאנחנו לא כאלה.
בכל מקרה, אני סוף סוף מתחיל להנות מזה. לא ידעתי לפני כן, אבל מסתבר שיש לי כשרון די מדהים לשפות. רעיון הקהילות ממש מוצא חן בעיני, אם כי די נדיר למצוא בניין שכל-כולו מאוכלס בבריות שכמותנו. אולי בגלל שהמימדים של רבי-קומות בישראל קטנים יחסית, זה נפוץ אצלנו יותר. כולם מכירים את כולם... ואולי זה מה שהפך את הסיפוח שלנו לקהילה לבלתי נמנע. זה והגימטריקון, שבאמצעותו, בסופו של דבר, היינו עולים על הסוד שלהם, איכשהו.
כך או כך, טוב לי עם החברים שמצאתי עד עכשיו. טוב לי עם שי. טוב לי ללמוד הרבה יותר מהר, והרבה יותר דברים, ולרצות ללמוד. אני יודע שבמשך השנים אנסה פשוט הכל, אפילו דברים שאני לא יודע אם יש לי כשרון בהם, כמו ציור, או אדריכלות, אם יתאפשר לי.
כשאני מסיים נופלת דממה ושי אומרת פתאום, "גם לנו יש כמה שאלות."
אני מביט בה מופתע.
"כמו למשל," היא אומרת, "מאיפה העץ בא? מה המטרה של כל זה? למה אתם לא פשוט מפיצים את הבשורה בעולם, ובאיזו זכות אתם חוסמים את זה בפני בני האדם?"
אני חושב, לבחורה שלי יש אומץ.
אני חושב, הצילו.
אחד מחברי הוועדה קם על רגליו בתנועה של 'הפגישה הסתיימה'. הוא פונה אל שי. "אנו לא מיסיונרים. אנו מנסים לבנות חברה טובה יותר, וזה דבר שצריך לבנות בזהירות. יותר מזה איני יכול לומר לך. מה המטרה? כרגע, עלומה כמו חיי בני האדם. אולי הגורל עדיין משחק בנו. אולי אנחנו בדרך לשחק בו. מניין העץ בא?" – הוא מחייך, "הדעות חלוקות. אגיד רק שיש הסבורים כי הערמנו על אלוהים."
הוא לא מסכים להוסיף מלה.
הם נותנים לנו ללכת.
הם לא מסבירים למה.
לגדעון יש כמה תאוריות, אבל לדעתי החוצפה של שי היא שהכריעה את הכף.
זה הרשים אותם מאד.

במשך מספר לילות אני לא רואה את שי. היא יוצאת לסיורים ארוכים לבדהּ, מבקשת ממני לא להתלוות אליה.
אחרי ארבעה ימים כאלה היא חוזרת, סחוטה. אני שואל אותה בקול מודאג אם הכל בסדר. היא אומרת שכן. אני שואל, "בסדר בסדר?"
היא מחייכת אלי בעייפות, ולא אומרת כלום.

אחת התגליות המרתקות ביותר באה שבוע לאחר מכן. מאוחר יותר נודע לי שלא מקובל להציג את המיומנות הזו בפני חברים חדשים בשלב מוקדם כל כך, אבל לגדעון היו סיבות משלו לחשוף אותה בפנינו מהר.
אולי כבר אז הוא ידע.
אולי כבר אז הוא רצה להכין אותי.
התירוץ שלו, בכל אופן, היה כזה:
יש הרבה קרנות שחברים אמידים בקהילה הקימו, לתמוך בחברים חדשים וגם באלה שאולי ירדו מנכסיהם. יש שלא זקוקים להן: באופן טבעי רבים בקהילה הצטרפו לקראת סוף חייהם וצברו די ממון כדי לתמוך בעצמם, אבל מתברר שגם הם נהנים מקצת כסף מהצד. שי ואני מחליטים למצוא כל מיני עבודות לילה, עבודות אינטרנט, עבודות מהבית, ואז נודע לנו על הקרנות; למעשה, הם מודיעות לנו על עצמן; כל מיני הוראות קבע מתחילות לצוץ לנו בחשבונות וגדעון יושב לילה אחד ומתחיל להסביר לנו איך זה עובד.
אנחנו אומרים שאנחנו לא מוכנים לחיות כך.
בכל מקרה, בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזו פשרה, שכוללת שילוב בין שכר שנרוויח וכסף שיינתן לנו. גדעון אומר, "גם אני חי כך." אני מגלה צד חדש שלו – גדעון חולה על הבורסה – ותוך כמה ימים גם אני מתחיל להתמכר. אבל בעדינות. שי ממתנת אותי.
ואז גדעון אומר לשי, ''בואי, אני אראה לך שאין לכם ממה לחשוש.''
אנחנו יוצאים אחרי חצות ונוחתים על אי בלב האוקיינוס השקט.
קר. רטוב. שי מסתכלת בי. היא נראית קצת עייפה – למען האמת היא נראית עייפה כבר כמה ימים, וזה מתחיל להדאיג אותי. עכשיו, היא נושכת שפתיים כמו תמיד כשהיא לא מרגישה בנוח. האמת, גם אני לא יודע למה לצפות.
גדעון לוקח את ידהּ הימנית של שי, את ידי השמאלית, מבקש מאיתנו לעצום עיניים, כדי להתרכז.
הוא מתחיל לזמזם משהו. זה מהדהד בתוכי. אני חש בזה מהדהד בשי. בשלושתנו. אני קולט את המנגינה, עולה, מתכנסת פנימה חרישית, פורצת בעדינות החוצה ושוב מתפתלת כמו נחש אל מעמקי הגרון; נעימה זרה, מוכרת מאד. שי מתחילה גם היא, בהיסוס.
אני מצטרף אליה.
התחושה הולכת ומתקרבת, כזאת שאני מבין אבל לא חשתי מאז שלב המעבר.
הדברים לא עומדים אחד ליד השני. אחד בתוך השני.
אני מרגיש את השינוי מולי, דרך העפעפיים השמוטים, שינוי באיכות האור, באויר הלילה ההולך ומתחמם. נתז של מים על פני הופך לנתז של משהו סמיך יותר, ואז מוצק.
"ועכשיו, ילדים, בבקשה לפקוח את העיניים," אומר גדעון. "הפתעה!"
כזאת הפתעה ששי צונחת על הישבן בצווחה קלה. אני פשוט לא מסוגל לזוז.
תחת השקיעה, מאופק עד אופק, סערה מטורפת של אוקיינוס שכולו חול. אנחנו עומדים במקום הרבה יותר גבוה באי. גלי חמרה ואדמת לס בגובה עשרים מטר באים ומתנפצים לרגלינו ומרססים אותנו ברפש אדום. האויר מלא קולות ריסוק וגריסה צורמניים שמתערבבים יחד להמיה שנשמעת כמו שאגה של המון. מרחוק זה נראה כמו יריעה רוטטת, צפופה, בערך בגובה מטר מעל פני הגלים. מקרוב רואים שמדובר בעצם באבנים קטנות שהגלים יורקים אחד על השני. ככל שזה מתקרב אלינו ניתן להבחין שהאבנים למעשה די גדולות, חלקן בגודל ראש, חלקן בגודל גוף אדם. חלק צונחות מטה ושוקעות בקול יניקה. חלק מתרסקות זו על זו, מתפוצצות, וגשם של אבק דק מרסס לרגע את פני האוקיינוס הרוחשים. אחת מהן עפה פתאום מעלינו ומרסקת דקל. נדמה לי שאני צועק.
גדעון מרים את ידו ופתאום אנחנו נופלים אבל בכל זאת נשארים באותו המקום. אני מסתכל לראות מה עם שי ורואה שהפנים שלה חוורות מאד, ומסביב לה העולם מיטשטש, כמו דסקית מצוירת כשמסובבים אותה מהר, ופתאום אנחנו שוב כאן.
הלילה נעים. קר. קצת רטוב.
שי אומרת, "מה זה היה צריך להיות?" נחמד. כבר הרבה זמן לא שמעתי אותה כועסת על גדעון. בעצם, אף פעם לפני כן.
"יקום אחר, חוקים אחרים. טיסה אחרת." אומר גדעון.
זה כל כך מטורף שאנחנו מתקשים להאמין לו. הוא מנסה להסביר. הדימוי שתופס, לפחות אותי, הוא של עוגת שכבות; או לפחות כזאת שכשמסתכלים עליה מכיוון מסוים היא נראית כמו לוח שטוח ואחיד, ומכיוון אחר היא הולכת ומתגבהת, עולמות אפשריים מונחים בקפידה זה על זה.
גדעון אומר, "המקום שראיתם לא שייך לעולם רחוק כל כך. עכשיו, ברשותכם, השתתפות קצת יותר פעילה. אנחנו צריכים להתאמץ יותר."
אותי זה מרתק. שי, גם אם היתה רוצה להביע התנגדות, סקרנית מדי.
הוא מכוון אותנו, בעיניים עצומות, והפעם אנחנו עוקבים היטב אחרי הנעימה שהוא מזמזם, ומרגישים היכן היא מפסיקה להיות הרעדה של מיתרי הקול והופכת לרטט של... גוף אסטרלי נשמע לי שם קצת מפוצץ לזה; פשוט משהו אחר, חלק מהבשר ודם שאנחנו, אבל גם לא.
המסע הפעם הרבה יותר ארוך, וברגעים מסוימים שי ואני מוצאים את עצמנו רודפים אחרי גדעון שרץ קדימה, עוצר, מחכה לנו.
לבסוף אנחנו יודעים שהגענו. משהו בשדה המהדהד נרגע. האדמה תחת רגלינו מוצקה יותר משהיתה בדקות שעברו.
שי פוקחת את העיניים רגע לפנַי. אני עוד קצת מסוחרר. לכן אני לא לגמרי מבין כשהיא אומרת לי, "ירון, אני לא מוותרת. אנחנו ממשיכים לעבוד," ומרגיש את היד שלה על זרועי, ועכשיו קולהּ מצלצל עמוק יותר, כמו תמיד כשהיא משועשעת, "אבל אתה יכול להמר בבורסה אם אתה רוצה... וכמה שאתה רוצה, מותק."
הדבר הראשון שאני רואה זה החיוך מאוזן לאוזן של גדעון, כמו חיוך המארח שלו שראיתי כבר, אבל עכשיו נוספת לו עליצות ילדותית, מדבקת.
שעת לילה נוצצת. פלג חרישי זורם ליד חורשה. הרוח חולפת בצמרות, מצלצלת.
נכון, כסף לא צומח על העצים.
אבל יהלומים כן.

ד. מַעֲבָר

ברוכים אנו, שהיינו התריסר, שברוב בינתנו נתגלתה לנו הדרך שבין העולמות.
ברוכים אנו, שהיינו התריסר, שהגענו עד החומה.
ארורים אנו, שהושלכנו.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

ברומא, במסיבה מעורבת – בני-אדם ובריות שכמונו יחד, מה שדורש זהירות יתרה בשיחה, ולכבות את האש הירוקה בעיניים – בחור צעיר למראה מנסה להסביר לי איך זה עובד. הוא עוסק בפילוסופיה של המדע אז אולי זאת הסיבה שקל לו להבין על מה הוא מדבר.
אותי יותר מעניין הלמה. למה יש לנו את הכוח הזה? לאף אחד אין תשובה.
חוץ מהתשובה הברורה, שלא מסבירה כלום.
הפרי.
להיות כמו אלוהים? לא רק לחיות לנצח, אלא גם להיות מסוגלים לנוע במישורים שלא נועדו לבני אדם? האם אלוהים בכלל קשור לזה?
פעם ביקשתי מגדעון לעזור לי לנוע חזרה אל המקום העמוק שבו רואים באמת את לב הדברים המהדהדים, היכן שהייתי בהתחלה, בשלב המעבר. גדעון אמר שהמקום הזה רחוק מדי. מגיעים אליו רק פעם אחת, רק אז. פילוסוף שפגשתי באחד הלילות טען: הסיבה היא שבנקודה ההיא ביקומים, האדם נפרם.
אם לא הייתי שם, לא הייתי מבין על מה הוא מדבר.
יש מאיתנו שבורחים ל'יקומים' או ה'עולמות' המקבילים האלו. הם תמיד חוזרים אחרי זמן מה. לא ריק שם. אבל העולם שלנו מוכר יותר, וגם מי שחי לנצח זקוק לבית. כך או כך, יש הרבה עוצמה במיומנות הזו.
יש להשתמש בה בזהירות.
פעם מצאתי את עצמי קורא בספריה של גדעון איזה קונטרס אווילי שטען שעלינו להשתלט על העולם האנושי, שיש בידינו הכוח. זה היה כתוב בהרבה להט. גדעון סיפר לי שהאחראי ליצירה היה איזה בחור גלוח-ראש שבהתחלה נראה מבטיח מאד; אחרי שהוא פרסם את הקונטרס הנ"ל בין הקהילות זימנו אותו אל הטירה, לשימוע בפני הוועדה המרכזית.
אומרים שהוא לא יֵצא משם לעולם.
גדעון ביקש ממני לא להזכיר את זה בפומבי. הבחור ההוא עדיין מהווה נושא כאוב בחוגים מסוימים.
במסיבה ליד אגם לוצרן שמעתי מישהו מדבר עליו.
הוא אמר, "אם הבנתי נכון, הבעיה האמיתית שלו היתה כניעה."
חברו לשיחה מיהר להחליף נושא.

ואז, אני זוכר את עצמי מחפש מידע על זה. כניעה. לא מוצא כלום. שום התייחסות, בשום יצירה ספרותית שנכתבה על ידי בני אדם או על ידי בני מיני, וגם לא מבחוץ.
ריח חזק של טאבו. וגם... כאילו מישהו מנסה להזהיר אותי מראש, מישהו מלא חמלה, שידע מה הולך לקרות לי. בכל מקרה, סביר להניח שהייתי פונה אל גדעון ושואל אותו, אולי גדעון עצמו היה נשבר ומספר לי, אם הנסיבות לא היו מטיחות לי את זה בפנים לפני כן.

אנחנו חוזרים מביצוע של חצי רקויאם של ורדי.
שנינו לא יודעים לטינית. זה לא אמור לשנות. רחל-ויק אמרה שאנחנו חייבים להרחיב את ההשכלה שלנו וזה בדיוק מה שבאנו לעשות. היא אפילו קנתה לנו ולה כרטיסים.
אולי הטעות היתה הברנדי ששי שתתה לפני כן.
המוזיקה בסדר, אני דווקא די אוהב קלאסי, ומקהלות וכאלה. זה נהדר עד שאנחנו מגיעים (הפרטים הטכניים מכאן והלאה – באדיבות רחל) לדיאס אירה, יום הדין, שמתחיל מצוין ורועש עד שאפילו שי מרוצה. עד כאן בסדר. בשלב מסוים כולם שותקים ורק סופראן ומצו סופראן נשארות למלמל משהו בלטינית.
הן שרות, מאד בעדינות, אבל זה מהדהד בכל האולם:
Juste judex ultionis/donum fac remissionis
שי לוחשת לי באוזן, "שמעת? הם אמרו פאק. לא היו צריכים לשים להם על זה ביפ?"
אני אומר, "שי, שקט." שי מצחקקת. רחל-ויק נועצת בנו מבט מזרה אימים.
הבחורות מסיימות והטנור מתחיל לשיר משהו מאד יפה ונוגע ללב.
עד שהוא מגיע ל – Sed tu, bonus, fac benigne.
שי בלחישה מזועזעת, "עכשיו גם הוא אמר פאק. זאת אמורה להיות יצירה דתית, לא?"
ההמשך עובר ללא הערות ושי כמעט נרגעת עד האופרטוריום. בקטע הזה כל הסולנים נכנסים. גם זה מאד יפה, ויש רגע סולו נהדר לסופראן שגם נראית מצויין, והכל על מי מנוחות עד שהם מגיעים ל fac eas, domine. וחוזרים על זה שוב. ושוב.
כששי מאבדת את השליטה בצחקוק זה מחזה מלבב. מתחילים להסתכל עלינו. רחל-ויק לא תדבר איתנו שבועיים.
"אבל שמעת איך כולם אמרו פאק! בפילהרמונית!"
בנקודה הזאת אנחנו כבר בחוץ ושי מסבירה לי שאני עוד אראה שהיא צודקת ומחר יכתבו על זה בעיתונים.
אנחנו מרחפים גבוה מעל העיר. אני רוצה לכעוס עליה אבל אני לא כל כך טוב בזה.
אני אומר, "העלבת את רחל, ועכשיו אני לא יודע איך הרקויאם נגמר."
שי אומרת, "הוא מת בסוף."
אני רוצה לומר משהו, אבל אז שם לב שהיא פתאום לא מחייכת. הפנים שלה מחווירות. אני אומר, "שי? הכל בסדר?"
עוקב אחרי המבט שלה.
בכביש למטה – תאונת דרכים. משהו די רציני. אמבולנסים מגיעים רק עכשיו למקום ומוציאים אנשים שמדממים מאד קשה על המדרכה. שי נועצת בכל זה מבט קפוא.
אני אומר, "שי, אולי נמשיך הלאה?"
באותו רגע אני שם לב לעיניים שלה, לפני שהיא מספיקה להתעשת ולהסתיר את זה ממני. אני מרגיש את הדם דופק לי ברקות.
יש לה מבט רעב.
אני רוצה לומר משהו אבל פתאום לא מעז.
אנחנו מגיעים הביתה בשתיקה. היא מיד ניגשת לחדר שלה ונועלת את הדלת וכשאני דופק, חזק, היא אומרת, "ירון, תעזוב אותי עכשיו."
היא יודעת שראיתי.

אני מתקשר לבדוק אם הוא בבית. לא שם. מתקשר לפלאפון. הוא במסיבה. נשמע רחוק. אני אומר, "גדעון?"
הוא שומע את הקול שלי. הוא שותק.
הוא יודע.
"ירון, זה לא לטלפון. תקשיב לי – "
אני מרגיש את הדם עולה לי לראש. "חתיכת שקרן אחד! למה שאני – "
"ירון – "
"מה זה הדבר הזה?!"
"לא עכשיו. תעלה אלי עוד שלוש שעות, אני אהיה בבית. רק אל תדבר על זה עם אף אחד." הוא מנתק.

אני יושב בסלון, בוהה ברצפה, מרגיש שזה הדבר היציב היחיד שנשאר לי.
אני שומע אותה יוצאת. קול נעים של רגליים יחפות על רצפה קרה.
היא מתיישבת על הרצפה, מניחה את ידה על ירכי. אומרת, "ירון, תסתכל עלי."
הקול שלה רועד.
אני אומר, "תגידי לי שמה שראיתי לא נכון. תגידי לי שיש לזה משמעות אחרת ממה שאני חושב."
היא שותקת.
אני אומר, "איך זה בכלל יכול להיות?"
יד אחת שלה נוגעת לי בלחי, ואני שומע אותה אומרת, "חודש אני מחזיקה את זה בבטן. עכשיו תסתכל לי בעיניים."
אני לא יודע אם זאת היד שלה או השרירים שלי שזזים. כשאני מישיר אליה מבט אני פתאום מרגיש שהיא זרה לי. הגוף שלי קופא.
היא אומרת, חושקת שיניים כדי לדבר בטון יציב, "בתור התחלה, אין לך מה לפחד בקשר לעצמך. אולי זה יעזור אם תדע שאני מקרה נדיר. אחד לכמה עשרות אלפים. תשכח את התאוריות. שחפת. בולשיט. אנחנו המקור לסיפורים. פאקים במערכת. בני אלמוות שמשהו אצלם השתבש במעבר. כמוני. שנאבקים ב... בתאווה."
אני לוטש בה מבט. כל תו בפנים שלה ברור לי, והכל אותו הדבר, אותו שיער שחור ומתולתל וגון עור שחום ויפה ולחיים גבוהות ושפתיים עדינות ומלאות הבעה ואותו החן ואותם החוכמה והחוזק. רק בעיניים מרצד משהו זר, מעבר לאש הירוקה. משהו זר שאני רואה כבר כמה שבועות ורק עכשיו קולט.
אני שולח יד אל לחיה ומרגיש את פניה, כאילו כדי לראות אם זאת עדיין היא.
אני לא מוכן להאמין שהיא הרגה. אני לא מוכן להאמין שהיא שתתה דם. זה לא יכול להיות קשור לכל הדברים היפים שהיו לנו עד עכשיו.
זאת לא היא. זאת לא האשה שאני אוהב.
היא קמה, מתרחקת ממני, טומנת פניה בידיה ואחרי זה שומטת אותן בייאוש. מטלטלת את ראשהּ.
"אני... תעשה לי טובה. פשוט – "
אני קם.
אני אומר, "בגלל זה היה לך קל יותר עם זה? מההתחלה?"
אני יודע שזאת שאלה מטופשת. נוראית. חסרת לב.
אני לא צריך תשובה. אני יודע שזה לא זה. היא פשוט יותר חזקה ממני, היתה חזקה ממני כבר בהתחלה.
אבל היא גם מה שהיא עכשיו. שונה.
שונה עד אימה.
ואני לא יודע איך לכבוש את הזעם שלי.
"את לא אמרת לי. את לא אמרת לי עד עכשיו."
היא שותקת.
"תגידי לי אם עשית את זה!"
היא מסתכלת עלי כאילו נתתי לה סטירה. ידיה נקפצות לאגרופים.
במשך דקה ארוכה אני עומד מולה כמו ילד אבוד, נאחז בדמות שלה כאן, בסלון, כדי לא לדמיין אותה בשום דרך אחרת.
"לא," היא מתיזה. "אני מחזיקה מעמד."
התיעוב העצמי בעיניים שלה מבהיל אותי.
היא אומרת, ועם כל מילה שלה אני מרגיש איך היא הולכת ונסגרת, "בהתחלה, לפני חודש, זה היה כמו דגדוג. התעלמתי. אחרי זה זה התגבר, כמו כאב שיניים, ולא הבנתי. עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ורוצה... ואז הלכתי אל גדעון." ידיה מחבקות את גופהּ. "הוא ניסה לא להבהל. הוא סיפר לי מה זה. הוא ביקש ממני לדווח לו על כל שינוי. הוא אמר לי להגיד לך, לא לשמור את זה לעצמי – "
"אז למה – "
אני משתתק. כמו תמיד, היא היתה חכמה ממני. היא ידעה טוב ממני איך אני אגיב. אבל היא לא רצתה לוותר, לא כל כך מהר.
אני רואה אותה עומדת מולי, כל כך לבד, קמטים הולכים ומעמיקים בזויות עיניה המצטמצמות, הדמעות מתחילות לנשור על לחייה בשקט ופתאום היופי שלה מכאיב לי.
פתאום אני יודע שאין לנו הרבה זמן להיות ביחד. ושאני כל כך טיפש. וכל כך רע. ולא ראוי.
אבל אני רוצה אותה. לא אכפת לי, אני רוצה אותה.
אני אומר, "בואי הנה."
היא לא זזה. ראשהּ נד. לא.
אני ניגש אליה ומחבק אותה בכוח עד שהידיים שלה מפסיקות לעמוד בינינו, נושרות לצדדים.
לוקח זמן עד שהיא מחבקת אותי בחזרה.

ה. ''...לעולם''

ירח תמים לא ידענו נפשנו.
ובאחד הלילות, והנה אחד מאיתנו ופניו מוריקות.
ואמרנו לו, מה היה לך?
ואמר, תנו לי דם, וייטב דם נערים או תינוקות.
ובכינו מרה. לא די שהושלכנו, כעת באה עלינו הרעה הזאת. ונאמר לו, אל תהיה כחיית השדה.
(V.I. מלטינית: ירון אבי-כהן)

גדעון פותח בירות לשלושתנו.
הוא אומר, "במשך עשר שנים ניהלתי קהילה כאן. לא האמנתי שיהיה לי דבר כזה."
המבט שלו מלא אשמה. אבל נחוש.
הוא היה יכול לומר, אני מצטער שהכנסתי אתכם לזה. אבל הוא לא ישקר.
בסופו של דבר, בין אם היתה לו ברירה ובין אם לא, הוא רצה אותנו בִפנים.
בסופו של דבר, אכפת לו משנינו.
לשי הוא אומר, "עכשיו עשית את הדבר הנכון."
אבל משהו נפתח בה אחרי שהיא דיברה אתי, המגננות שלה הוסרו. הוא לא מסתיר מאתנו כלום. הוא אומר, "יכול להיות שההתדרדרות תהיה עכשיו מהירה יותר. אתה חייב לתמוך בה."
אני אומר, "כמה זמן נוכל להשאר כאן?"
גדעון מביט בנו בעצב ואומר, "אתם עתידים לגלות מי באמת החברים שלכם."

שי לא נשברת. אף אחד לא יכול לומר עליה שהיא נכנעת לזה.
אלו שכן נכנעים מוצאים את עצמם לילה אחד מול הוועדה, נשארים בטירה ההיא, לא יוצאים ממנה לעולם.
אני אומר לשי, "אל תתני לזה לקרות."
אנחנו לא מספרים לאף אחד.
לילה אחד אנחנו יושבים אצל משה-ג'ו והוא פותח את הטלוויזיה. מזפזפ.
לרגע יש סרט חצות אלים במיוחד על המסך. מתז אדמדם ובוהק מגרון של מישהו. משה אומר, "איזה זבל משדרים בשעות האלה."
אני מביט בשי, ורואה אותה נעמדת במהירות. היא אומרת, "תסגור את זה."
אני רואה את הלשון שלה מבצבצת בין השיניים. את הנשימה שלה רועדת. היא מסתובבת פתאום ובורחת מהדירה, משאירה את הדלת פתוחה.
משה מביט אחריה ואומר, "מה," ומשתתק. העיניים שלו מתרחבות.
משה לא טיפש.
הוא קולט.
אני עולה לדירה באטיות. פותח את הדלת הנעולה.
היא יושבת בחדר שלה על המיטה, בעיניים עצומות, מתנדנדת. אני שומע אותה בוכה. אני מחבק אותה והיא בקושי מרגישה אותי.
דופקים בדלת.
אני פותח. משה בכניסה. על הגב שלו גיטרה. הוא נכנס בשקט, בלי להביט בי אפילו. ניגש מיד לחדר שלה.
היא קמה בבהלה. הוא אומר לה, "שבי."
הוא כורע ברך, מתחיל לנגן, לא מפסיק להביט בה. היא רואה אותו ולא רואה.
אני הולך, סוגר את הדלת. חוזר ומתיישב לידה, ידי על כתפהּ. אי אפשר אפילו לתאר את החום שאני מרגיש מבפנים.
הוא מתחיל לשיר. הוא מכיר אותנו. הוא יודע מה השירים האהובים עליה. אחרי כמה דקות אני מצטרף אליו בשקט. מהדק את ידי על כתפהּ. היא מקשיבה לנו עד שהמבט הרדוף נעלם מעיניה.
לאט לאט היא צונחת ונרדמת, תשושה.
אנחנו קמים והולכים אל הסלון. משה ממשיך אל עבר הדלת. חוזר, מביט בי.
אני רוצה לומר תודה אבל המלים נחנקות לי.
הוא אומר, "אחי, אל תוותר עליה."

אנחנו כל הזמן ביחד. שי מפחדת להשאר לבד. היא אומרת שזה פועם בה.
זה כמו התמכרות לסם בלי שטעמת ממנו אף פעם. כמיהה מראש.
היא לחוצה. לילה אחד אנחנו רבים, והיא הולכת.
אחרי חמש דקות אני יוצא לרדוף אחריה ברחובות.
אני רואה אותה עומדת, ודמות של איזה חסר-בית הולכת ומתקרבת אליה. העיניים שלו עצומות.
אני אומר, "שי, לא." והיא מסתובבת אליי, רועדת. היא רוצה להשבר. היא רוצה לגמור עם זה.
אני גורר אותה משם לפני שהיא מספיקה לעשות שטויות.
אני אומר לה שוב ושוב שאנחנו ביחד, שאנחנו נשארים ביחד, לא משנה מה היא תעשה.
שי בוכה, "זה שקר," ואני לא רוצה לדעת אם היא צודקת.

אנחנו עומדים לצאת למסיבה. שי מתאפרת. היא נינוחה.
היא לא חשה את הצורך ההוא כבר כמה ימים.
אני שואל אותה איזו חולצה לבחור כשמצלצלים בדלת.
היא אומרת, "אני אגש."
דניאלה רנד בכניסה. עומדת.
לא אומרת מילה.
שי אומרת, "דניאלה?" ואחרי רגע ארוך של שתיקה מוסיפה, "אנחנו עומדים לצאת אבל לא ממש עכשיו. בא לך להכנס?"
דניאלה אומרת, "חבל שאי אפשר להרוג אותך, כלבה."

שי מתעקשת ללכת.
היא נותרה כל כך חיוורת אחרי שדניאלה הלכה, אבל העיניים שלה בערו.
אנחנו יוצאים. הדרך ארוכה, והאוויר הקר מרגיע.
כשאנחנו מגיעים כולם מסתכלים עלינו. אני שומע התלחשויות.
נשף וינאי. התזמורת מתחילה לנגן ושי ואני רוקדים.
הרחבה נותרת ריקה. רק אנחנו רוקדים בה. המבטים ננעצים בנו כמו סכינים. זמזום דבורים עצבני עולה סביבנו.
שי אומרת לי, "נדמה לי שאנחנו לא רצויים."
אני אומר, "אז בואי נמשיך לרקוד עד שייפלו להם העיניים."

כשאנחנו חוזרים לפנות בוקר גדעון מתקשר ומבקש מאתנו לעלות.
הוא לוקח אותנו אל הגג, וכשאנו עומדים מול העץ הוא מציג בפנינו מעטפה ומכתב.
הוועדה המרכזית מזמנת את שנינו. למחר.
גדעון אומר לשי, "לא נכנעתְ. לא נשברת. עכשיו תקשיבי טוב."
הוא מספר לה, לנו, מה יעלה בגורלה.
זה מופלא מדי.
זה אכזרי מדי.
גדעון שולף מגילה עתיקה שברשותו. Vox Immortalium, הוא אומר, כתוב בכתב ידו של אחד מחברי הוועדה. משהו שמעטים זוכים לראות.
שעה של הלם עוברת עלינו. גדעון מתקשה להתרכז מספיק כדי לתרגם מן הלטינית, כך שהוא מקריא בשפת המקור; אני מצליח איכשהו להחזיק את עצמי בצלילות לאורך הדקות, ומתרגם לשי, באיכות הרצוצה שאני מסוגל לה באותו רגע. הרבה דברים מתבררים. ההגיון צרוף, מטורף. מעטים יודעים על זה, כי מלכתחילה יש משהו מפחיד בוועדה המרכזית, אז מי יתעסק איתם. ויש כל כך הרבה שאלות שנפתחות פתאום...
אבל פתאום הכל כל כך לא משמעותי.
פתאום אין זמן.
הם יפרידו בינינו.
מחר.
זה מהר מדי. אנחנו לא יודעים איך להתמודד.
גדעון משאיר אותנו לבד, מול העץ הבוהק.
אני אומר, ''אולי נברח?...''
שי מביטה בי בחיוך עצוב. ''אם מה שהוא סיפר לנו נכון,'' היא אומרת בשקט, ''אז אין לאן. זה לא רק הוועדה. זה...''
ושנינו יודעים שאין זמן למילים.
אנחנו חוזרים בשקט לדירה. נועלים את הדלת.
הבגדים נקרעים. אין לנו זמן לרגעים קטנים, לרגעים עדינים.
אנחנו עושים אהבה עד הבוקר ואחרי זה ממשיכים, לא מוכנים לוותר. הגוף עייף, הבשר עייף, אבל הרוח יותר חזקה, והיום סוחט מאתנו, עד שאין לנו כוח לזוז יותר, וגם אז, כשהרגליים כבר יגעות, ובקושי אפשר להזיז את אגן הירכיים ואת הצוואר ואת החזה, הידיים ממשיכות לנוע עד שרק האצבעות שלה עוד נוגעות בפנים שלי והאצבעות שלי נוגעות בשלה, עד שגם זה כבר נגמר.
היא לוחשת לי בקול ניחר סוד, ולפני שאני נרדם אני מרגיש שאני מתמלא אור נואש ונהדר.

ביקשנו לצאת לבד. עלינו לדירה של גדעון. רחל-ויק שם. גם משה. הם לא יודעים בדיוק מה יעלה בגורלהּ של שי, אבל הם יודעים שהיא לא חוזרת.
הכל רץ מהר מדי בשבילי. אני לא ממוקד, לא רוצה להיות, אבל המקום היחיד שאני מצליח לסגת אליו הוא הרגע שבו גדעון עמד והקריא לנו אתמול, כאילו עכשיו המוח מנסה לעכל, כדי שאולי אוכל להתמודד עם מה שהולך לפגוע בי. המוח שלי מתרגם, ומסגנן, ומייפה, ואני מתעורר ממנו כל רגע אל ההלם, ונופל אחורה.
רחל מעניקה לשי חיבוק קצר בידיים קשישות אבל חזקות. היא מלטפת את לחיהּ בעצב וממהרת לצאת. משה הולך בעקבותיה.
שי מניחה את ידה על כתפו של גדעון. הוא משפיל את מבטו.
הוא אומר, "כל כך חבל – " ולא ממש מסוגל להמשיך.
היא מחבקת אותו.
אחר כך אנחנו יוצאים לגג.
שליח בשחורים ממתין לנו שם. הוא עומד כמו צל תחת העלים הנוצצים, ובידיו זוג פיסות בד. אנחנו כורכים אותן סביב עינינו. הוא נוטל בעדינות את יד ימינהּ של שי, את שמאלי שלי.
אנחנו עפים.
אני מרגיש את השתיקה של שי, יודע מה היא תיאלץ לומר, יודע כמה קשה לה עם זה.
האויר מתקרר, יש מגע של פתיתי שלג על הפנים, ועכשיו אנחנו נוחתים לאט על אדמת האבן הקרה. אני מרגיש אותה לידי, את חוף הגוף, את הנשימות הקצרות, התכופות, את ניחוח הבושם שלה, מעורב בריח דק ומצמית של פחד.
אנחנו מובלים במורד מסדרונות ריקים עד שקול דלתות בזלת כבדות נפתחות מהדהד סביבנו. ולאחר מכן מאחורינו. אנחנו מזהים את חמימות ההיכל ההוא. את תחושת המחנק שבו. פיסות הבד מוסרות מעינינו.
אחד עשר חברי הוועדה קמים לקראתנו, פניהם חתומות.
שי אומרת, "הובהר לי מה נועד לי. אני מוכנה."
הם מהנהנים.
שי מסירה את הטבעת מאצבעה. מניחה אותה בידי.
"זה שלך. תשמור עליה טוב טוב בשבילי, כן?"
אני מהנהן. אני מחבק אותה חזק, והיא נצמדת אלי. אנחנו מרגישים אותם מביטים בנו. הם מתקרבים, ואחד מהם אומר בעדינות, "אני מצטער. הגיע הזמן."
שי עומדת מולי, מביטה בי כשהם מרחיקים אותה ממני. הם מניחים על כתפיה גלימה כהה. נדמה שהם מוכנים, ואז אחד מחברי הוועדה נזכר במשהו. הוא מושך בכתפיו, ניגש אל השולחן, לוקח דף מקופל ומגיש לה. "ביקשו שנמסור לך את זה," הוא אומר.
שי מציצה בדף, עיניה מתרחבות.
היא מתקרבת אלי שוב, וטוב לי להרגיש אותה. היא מגישה לי את הדף, והאצבעות שלנו נוגעות אלה באלה למשך רגע ארוך. אחר כך היא נאנחת. "תסתכל, ירון. איזו הוכחה פשוטה."
אני לא רוצה שהיא תסיר את אצבעותיה ממני, ואני מביט, ומביט, ולא אכפת לי שאני לא מבין כלום.
על הדף – שורה של משוואות. בתחתית הדף נכתב ביד זריזה, בצרפתית, ''למתימטיקאית היפה. פרמה. דרך צליחה.''
אני מצליח לומר, "את רוצה שאני אעתיק את זה עכשיו? כדי לפרסם מאוחר יותר?"
היא מנידה בראשהּ ואני מחזיר לה את הדף. היא אומרת בחיוך חיוור, "שאחרים ישברו על זה את הראש."
היא מביטה בעיני והחיוך נעלם משפתיה, מעיניה.
אני מתחיל לפחד שהיא תתמוטט. או שאני.
הם אומרים לי שאני יכול לשמור על עיניים פקוחות. אני אמשיך איתם את רוב הדרך, אבל רק היא והם צריכים להתרכז.
אני מביט בשי כשהם נעמדים סביבה, עוצמים עיניהם ומתחילים לזמזם.
אני לא רוצה שהעיניים השחורות שלה יפסיקו להביט בי.
היא עוצמת עיניים. אני רואה אותה. אני רואה אותה כל כך.
העולם מתחיל להסתחרר סביבנו, להיעלם.
המשיכה חזקה. ההמיה ההיא, בתוכם, בתוכה, מהירה, קשה. אני בקושי מצליח לעקוב אחריהם, ובסופו של דבר אני רואה אותם כמו כתם מטושטש במרחק, והיא עומדת ביניהם, ואז קצת לפניהם. אני שומע אותה בתוכי, קו דק שנשלח אלי. אני יודע שהיא מהדהדת אלי פרידה. כל כך רע לי, אבל המסע מהיר, ואין דמעות בין העולמות.
הם מתגברים, מכסים עליה. זאת לטינית אבל השפה המקורית שהם דוברים היא כמו לחישה שנעלמת ברעם של הבליל שנוצר כשכל מילה מהדהדת בכל השפות.
הם מכריזים על עצמם, בפשטות, מקהלת נזירים שרה צליל אחד.
''באים אלו שתעוּ פעם בדרך עד חומת העולם שבטרם האדם.''
''באים אלו שעברו בַּחומה, ובאו בְּעולם שכולו בוסתן.''
''באים אלו שלא אכלו מפרי עץ הבינה, שהאדם כבר למד את יגונו, אלא קטפו ואכלו מפרי עץ הנצח, והטמינו מזרעו בבגדיהם.''
הקול שלהם ממלא עכשיו את החלל, כל מילה צונחת בכל הכובד שיש למילים ברגע שהמשמעות שלהן נוגעת בעצב חשוף. אין כאן פנים שיסתירו, ולפתע הצער שעולה ומתגבר בהם שוטף עד אלי ומכה בי.
''באים אלו ששמעו את הקול המהלֵך, וידעו בחרדה את זעמו.''
''באים אלו שאמר להם הקול, לא ישוב מִכֵּם איש, מלבד אחד.''
''באים אלו שהושלכו במורד כל העולמות, וזעקתם זעקת הרוח, ואחר כך זעקת הבשר.''
הכאב בקולם נעשה כמעט בלתי נסבל.
''באים אלו ששבו כעבור ירח אל החומה; אחד עשר באו, ואחד.''
''באים אלו שנפרדו מן האחד; כאן, במקום עומדם, נפרדו מעמיתם, המבקש את הדם, נושא העוון, ששב ועבר בחמלת המקום בחומה.''
''באים אלו שהיו התריסר.''
וכעת קולם רם ובטוח, ונדמה שמשהו מצטרף אליהם, משהו מכריע על ברכיים, הדהוד שאוזניים אנושיות נסדקות ממנו.
''מבקשי הדם שחטאו ארורים, ובכל העולמות אין כופר תמורתם, ולא יבואו לא הנה ולא הנה. ובשער-החומה יבואו מבקשי הדם שלא חטאו, והם נושאי העוון. ואלו שאינם מבקשים את הדם ינודו בכל העולמות, ובשער החומה לנצח לא יבואו.''
הם משתתקים.
ההדהוד הולך ונמוג. עכשיו תורהּ. לא רק הם מצפים. הדבר ההוא, הגדול מדי, שיש בו יותר מדי צבעים והוא כמו מכת ברק שלא חדלה להיות נוכחת, גם הוא תלוי סביבנו פתאום, נורא ומוחלט.
לאט, שי מתחילה. לא בעברית, לא בלטינית. בתוך המשמעות של המלים. זה הרבה יותר קשה לה, אבל היא חזקה להדהים, ואני מרגיש את התכלת בקול שלה, קשה וצלולה כמו שמי קיץ.
לא טוב.
''באה זו שמבקשת את הדם.''
לרכך את זה, שי, אני מבקש לצעוק לה.
מאחורי החזות השלווה, היא לא מצליחה לכבוש את הכעס, את המרירות עמוק בפנים.
''באה זו שיד עליון נתנה בה את לב האחד, ולא את לב האחד-עשר.''
הזעם לא מתרכך בקולהּ, רק הולך ומתגבר. לא ככה, שי. לא.
''באה זו שלא נכנעה בפני התאווה.''
''באה זו שיד עליון בחרה בה להיות בין נושאי העוון.''
היא לא מסוגלת להמשיך.
זה הגבול, מזה פחדתי. היא חזקה מדי. אני רוצה לרוץ אליה, לחבק אותה, אבל כל המקום הזה מונע ממני.
היא חייבת להכנע.
הדממה הולכת ומעיקה, והרחשים סביבה הולכים ונעשים זועפים ונדמה לי שהאחד-עשר מתקרבים אליה. אני לא יודע מה הם רוצים לעשות, לשבור אותה, להכריח אותה. ברגע האחרון, כשאני משוכנע שמשהו איום עומד לקרות לה וכמעט משתגע מזה, אני שומע אותה. אני לא יודע מאיפה היא הביאה את הכח, אבל היא מצליחה. היא אומרת את זה, באנחה, בקול חרישי, שמוט ידיים.
''באה זו שמבקשת מזור.''
''באה זו שמבקשת מנוחת נצח.''
היא עוצרת, מחפשת את המקום בתוכה שיאפשר לה לסיים את דבריה.
כשהיא מסוגלת שוב לדבר, זה בא כמעט בלחישה, כאילו היא עצמה חוששת מן המילים.
''באה זו שמבקשת רחמים.''
זה נשמע אמיתי, כי במקום כלשהו זה נכון מאד. לאף אחד מאיתנו כבר אין כוח לכאוב.
ובכל זאת, אני מפחד. מפחד מאד.
אני רוצה לומר, שי, בואי נחזור. אני לא יודע מה המקום הזה. אני לא יודע מי סגר אותו. אבל זה לא מישהו שאפשר לרמות.
אני שומע משהו אילם, פתאומי, נוגע בה. הכל כאן הרי נוגע בכל דבר, והדבר הדומם והענק הזה הוא כמו חריקת בלמים. אני משותק.
מתוך הדממה זה מתחיל להפתח אליה, כמעט לאט מדי, אבל ללא ספק, נפתח.
היא הצליחה.
אני מרגיש אותה נרגעת, את הלב שלה נמשך החוצה, לא רק אלי, אל כל מה שסובב אותה. הכל מתרכך סביבנו, גלים של גוונים רכים שנושאת עימה מחילה גדולה. לרגע אחד קולות רבים נשמעים מרחוק, מעבר לזה, קוראים בברכה, הולכים ומתעצמים, וזוהי מקהלה יפה יותר מכל מה ששמעתי אי פעם, ושי מצטרפת, הולכת ומתאחדת איתם, קולהּ זוהר ביניהם, ואחר כך מסנוור, ואז הצחוק שלה נוצץ מעליהם, מאושר, מופלא, מלא חדוות נצחון.
אחר כך שקט ארוך, נורא.
הכל כבה.
משהו נקרע אצלי. כמו יד. כמו רגל.
משהו שהיה חלק ממני לא יהדהד אותי יותר לעולם.

הנפילה חזרה ארוכה.
כשהעולם חוזר לעצמו, אחד עשר חברי הוועדה נועצים בי מבטים מקפיאים.
הם כועסים. מאד.
אני אומר, "היא עברה, נכון?"
הם לא עונים לי.
אני אומר, "היא שם."
אחד מהם אומר, "שיקרת לגדעון, שיקרת לנו, שיקרת... שיקרת..." הוא לא מסוגל להמשיך מרוב זעם.
הם מאד מסוכנים עכשיו. לא כדאי להתחצף.
אני אומר להם, "על הזין שלי."
אני הולך משם.
הם לא עוצרים אותי. אין שום דבר שהם יכולים לעשות.
אני עף בלילה.
אני לגמרי לבד.
אבל משהו ממני אולי ישאר, היכן שהוא. בן? בת? אין לי מושג. לא אכפת לי.
שי, בחודש השני להריונה, נמצאת עכשיו במקום שבו יש מי שיבין אותה, יקבל אותה. יטפלו בה יפה. יש סיכוי קלוש שמה שיוולד לה יהיה צמא דם; אין ספק שיהיה בן אלמוות. כך או כך, היא לא היתה מוכנה שדבר יפריד אותה מהילד.
גם לא אלוהים.

יש בינינו כאלו שסבורים שהלאות שלנו ביום נובעת מאור החמה. רעיון ההתיישבות בחלל מרתק אותם. הם בטוחים שהצד האפל של הירח נועד לנו.
אלה מאתנו שחשבו על כך לעומק מבינים שאנחנו כנראה כבר שם.
עשרים ושבעה ימים רצופים בלי שמש – זה לא הולך ברגל.
לילה אחד העזתי לעוף גבוה הרבה יותר.
אולי רציתי לראות אם זה יהרוג אותי.
לא הרגשתי חוסר חמצן. לא הרגשתי מחסור בשום דבר, אבל ככל שהתרחקתי מכדור הארץ הפכתי עייף יותר. כמו ריצה למרחקים ארוכים מאד.
הנוף מרהיב, ונהדר לראות את הירח הרבה יותר גדול, אבל בסופו של דבר הייתי חייב לחזור הרבה לפני שסיימתי את המסע.
אולי, אם מתאמנים הרבה, ניתן להגיע אליו. משה אומר שאם מישהו הצליח לעשות את זה, הוא לא חזר לספר.
אמרתי, "אולי כי פשוט טוב להם מדי שם. הם לא רוצים שנסתובב להם בין הרגליים."
זה לא כל כך מופרך. אנחנו בריות מאד אנוכיות.
יום אחד אגיע לשם. אולי אחרי שאמצה את מה שיש לי כאן. יש עוד את מי לפגוש, יש עם מי להתרועע. יש הרבה דברים שיכולים לעזור לי לשכוח שכבר שנתיים אני לבד. בחודש האחרון, בלי לספר לגדעון, תרגמתי מן הזכרון את ה-Vox immortalium, והוא מונח אצלי עכשיו בעברית, עותק נקי, עם הכותרת 'קול בני האלמוות'. עשיתי את זה כי נמאס לי מן החשאיות והפחד שאופפים את המגילה, וגם, באופן מוזר, מתוך הזדהות.
למרות הכל, אני מבין את האחד עשר; אני מבין למה הם כתבו אותה. אני מזדהה עם האופן שבו הם בחרו לסיים אותה. משפט בודד שנוגע לי מאד.
''הנצח ממתיק את מרירות הבינה; הבינה – את מרירות הנצח''.
גדעון, שחזר לדבר איתי לפני חודשיים, הציע לי לכתוב על מה שקרה. קשה לי לדבר איתו. הכעס, התרעומת, חוזרים כל לילה. ולמה כל זה היה צריך לקרות, לעזאזל. למה לא יכולנו פשוט לחיות, למה לא יכלו פשוט להניח לנו. 'תכתוב', הוא אומר לי. כאילו שזה –
אבל זה מה שעשיתי. זה מה שאני עושה. עד עכשיו כתבתי בהווה, מהרגע אחרי שהפכנו להיות מה שאנחנו, אולי כדי להחיות את זה...
לא, אני כותב בהווה כי כך קל לי יותר לספר. ההווה, אם לפני ההשתנוּת היה רגע בהיר שחיים בו, לאחר מכן הוא רגע כל כך בוהק שקשה להסיר ממנו את העיניים...
לא. מה הטעם לשקר. אני כותב בהווה, כי יש לי איזו אמונה טפלה שאם אכתוב כך עליה, לילה אחד אשמע נקישה בדלת והיא תעמוד שם; זה יקרה בדיוק, אבל בדיוק כשאני אכתוב את השם שלה. אולי אני צריך לנסות את השם החדש. לערך המספרי של הדברים באמת יש כוח. הוא מגדיר. שומעים אותו רחוק יותר.
שי אביאל.
שי אביאל.
לא.
אין טעם.
שי. פשוט שי, כמו שהיא היתה לפני כן.
שי.
אני יכול להרחיק אל כל העולמות האפשריים, אני יכול לצאת אל הכוכבים, אני יכול להמשיך ולהמשיך עד שלא יהיה שריר בגוף שלי שלא יתחנן להפסיק, ליפול. ולא הגעתי. ולא אגיע אליךְ.
כל המקומות הם רק מפתן למקום שבו את נמצאת.
כל המקומות הם רק קדמת עדן.