פתח דבר
ספר זה, פרי מחקר של שתים עשרה שנים ביצירתו של המרקיז דה סאד ובעולמו, מקורו בעבודת דוקטור שנעשתה באוניברסיטה העברית בירושלים בהדרכתם של פרופסור מנחם ברינקר ופרופסור זלי גורביץ. תודתי הראשונה נתונה אפוא לשניהם על הערותיהם המועילות ועל עזרתם הרבה במהלך התקופה הארוכה של המחקר הראשוני. פיליפ רוז'ה קרא גרסה מוקדמת של אחד מפרקי הספר והעיר עליה. מוריס לוור, שקרא את הספר כולו ותרם לי רבות מחכמתו, העניק לי בידידותו משענת אינטלקטואלית ונפשית למן שלבי הכתיבה המוקדמים ועד עתה. אביבה ברק בדקה בקפידה את תרגומיי מן הצרפתית. עידן צבעוני ויצחק בנימיני, עורכי רסלינג, שילבו נועם הליכות ביעילות ומקצועיות. תודה לכולם. תודה גם להוריי על תמיכתם הרגשית והכלכלית בי במשך שנים, תמיכה שאפשרה לי להתפנות מטרדות פרנסה ולהקדיש את מיטב זמני למחקר.
תודה מיוחדת לטלי אמיר, עורכת הלשון של הספר, שעשתה לילות כימים, פשוטו כמשמעו, בניכוש היבלית המילולית מכתב היד המקורי והפכה אותו לטקסט ברור וקריא מעבר לכל ציפיותיי.
הספר מוקדש לבן זוגי גרשון לנצברג, שהיה עמי בכל התקופה הארוכה של עיבוד עבודת הדוקטור לספר ונשא באורך רוח את מצבי רוחי הבלתי נסבלים ואת אנוכיותי חסרת הגבולות.
יואב רינון
פברואר 2003
האוניברסיטה העברית בירושלים
מבוא
על ספרים מחליאים ומחרידים
דונטיין אלפונס פרנסואה (Donatien Alphonse François), המרקיז דה סאד, חי באחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה הצרפתית. הוא נולד ב-2 ביוני 1740, בתקופת השלטון המלוכני בצרפת, ומת ב-2 בדצמבר 1814, שנתיים לאחר תבוסתו של נפולאון ברוסיה. על מעשיו המיניים והפליליים הוא נכלא בשנת 1777 בכלא ונסן (Vincennes); בשנת 1784 הועבר לבסטיליה ושוחרר רק בשנת 1790, לאחר המהפכה הצרפתית. בשנת 1793, בתקופת הטרור של רובספייר, נכלא שוב, ושוחרר שנה לאחר מכן עם הוצאתו להורג של רובספייר. בשנת 1801 נעצר לאחר שנתפס עם כתב היד של יצירתו ז'וסטין החדשה, ומאז ועד מותו היה כלוא במוסדות סגורים.
החוט המקשר בין סאד לדמויותיו הוא הליברטיניות, מונח שיסודו במילה הצרפתית liberté שמשמעה חירות. הליברטיניות היא השקפת עולם שהייתה במאה ה-18, שקראה להשתחררות מכבלים חברתיים, דתיים ומיניים והעמידה את המימוש העצמי האנוכי בראש סדר העדיפויות. במרבית המקרים היה הליברטין גבר בן החברה הגבוהה שלא היסס לנצל את מעמדו הרם לסיפוק מאווייו ותאוותיו תוך כדי הריסת שמן ומעמדן של הנשים שבהן השתמש. סאד, שהגדיר את עצמו באחד ממכתביו לאשתו כמי שכתב כל מה שניתן להעלות על הדעת בתחומה של הליברטיניות, שבר כל טאבו חברתי הן בחייו האישיים הן בכתיבתו. מאסרו הראשון היה בגין מסעות ההוללות שערך בחברת משרתו עם כמה זונות שאותן הרעיל ובגין האורגיות שקיים בטירתו, שהשתתפו בהן גם ילדים. מאסרו השני היה בגלל כתביו, שבהם מתוארים גיבורים הבזים למוסכמות החברה והכנסייה ומנצלים בציניות את מעמדם כדי להגשים את הפנטזיות שלהם באכזריות חסרת גבולות. אורח חייו של המרקיז וכתיבתו נתפסו אצל בני תקופתו כתופעה מסוכנת שיש להשתיקה ולהכריתה.
על עצמת התגובה שעוררה הכתיבה הסאדית אפשר ללמוד דווקא מטקסט קל יחסית לקריאה, קובץ סיפורים שנקרא פשעי האהבה: נובלות הרואיות וטרגיות, שפורסם בשנת 1800. זו אחת משתי יצירות הפרוזה של סאד שראו אור בימי חייו בשמו שלו (השנייה הייתה אלין וּולקור). החלטתו של סאד שלא להסתיר את זהותו מעידה שסבר שאין ביצירה כדי להעיב על שמו הטוב כי אם להפך, היא עשויה לסייע לו בביסוס מעמדו כאיש ספרות. את כל יצירותיו האחרות, עיקר פועלו הספרותי הן בכמות הן באיכות, העדיף לפרסם במחתרת. הוא הניח, הנחה מבוססת למדי יש לומר, שהן לא רק יזעזעו את מרבית הקוראים אלא גם יעמידו אותו עצמו בסכנת מאסר ואף מוות. והנה, על הופעת פשעי האהבה הגיב וילטרק (Villeterque) בכתב העת Journal des arts, des sciences et de littérature במאמר הפותח במילים האלה: "ספר מחליא (détestable) פרי עטו של אדם החשוד בכתיבתו של ספר מחריד (horrible) אפילו עוד יותר". בתגובת נגד הכחיש סאד כל קשר אל סופר הספר ה"מחריד אפילו עוד יותר". ממרחק של זמן ומקום נראית תגובתו החריפה של וילטרק מוגזמת. אכן, הסיפורים המופיעים בקובץ פשעי האהבה רוויים במעשי אונס, רצח וגילוי עריות, אך לשונם אינה מזעזעת. יתר על כן, הם נתונים במסגרת של סיפר המגַנה מעשים אלה ומכניסה אותם לסד הכובל של המוסרנות. אין ספק שלא בגלל מציאות בדיונית זו זכתה תופעת הסאדיזם להיקרא על שמו של הסופר.
בכל זאת הבאתי את הציטוט מתגובתו של וילטרק, מכיוון שדבריו עדיין משקפים (וכפי הנראה עוד ימשיכו לשקף) את התגובה הנפוצה כלפי היצירות הגדולות של סאד. אמנם כיום פשעי האהבה איננו נחשב עוד לספר מחליא, אך ז'וסטין, היצירה שאליה רמז וילטרק, רחוקה מלהיות טקסט קל לקריאה, קל וחומר מאה ועשרים הימים של סדום או ז'וסטין החדשה, היצירה שבגינה הושלך סאד לבית המשוגעים שרנטון (Charenton). חשיבות הדברים האלה חורגת מעבר לנתון הסטטיסטי של מספר הקוראים בכוח של יצירות המרקיז; הם מסבירים במידה רבה מדוע גם בראשית המאה ה-21 השפעתה של היצירה הסאדית מוגבלת יחסית: בעוד שיוצרים צרפתים אחרים פרצו את גבולות השפה והתרבות של המקום שבו כתבו, סאד עדיין נקרא בעיקר בצרפת ומשפיע בעיקר על צרפתים. וכך, אף על פי שספרות המחקר על סאד ענפה ביותר, מרביתה נכתבת גם כיום בשפה הצרפתית, והפריחה שזכו לה יצירותיו מבחינה זו (בשני גלים עיקריים: בשנות ה-60 של המאה ה-20 ומשנות ה-90 שלה ואילך) באה על ביטויה בייחוד בארצו שלו.
תופעה זו מושכת תשומת לב לנוכח העובדה שכתביהם של רבים מהכותבים הצרפתים שהושפעו מאוד מסאד תורגמו לשפות אחרות, בעיקר לאנגלית. פירוש הדבר שחשיבותו של סאד לתרבות הצרפתית וליוצריה אינה זרה לעולם החוץ-צרפתי. הפילוסוף מישל פוקו הוא דוגמה מובהקת לכך. יצירתו היא אחת מאבני היסוד של החשיבה הפוסט-מודרניסטית והיא הושפעה מיצירתו של סאד השפעה עמוקה, ואף שהכירו בזה חוקרים לא מעטים העוסקים בפוקו, הדבר לא הביא לגל של מחקרים על יצירתו של המקור להשפעה. זאת ועוד: הנושאים המרכזיים בכתיבתו של סאד – מיניות לגווניה, אלימות, הגדרות של גבריות ונשיות בהקשר של כוח, הומוסקסואליות ולסביות – היו ועודם במוקד הזירה האינטלקטואלית והם מטופלים טיפול מחקרי יסודי. כיצד קרה אפוא שעיקר העניין בסאד מחוץ לצרפת הצטמצם לחיבור ולתרגום של ביוגרפיות ולכתיבת מספר מועט יחסית של מאמרים? מדוע אין מונוגרפיה בשפה האנגלית על מכלול יצירתו, בעוד שיוצרים צרפתים כמעט בלתי ניתנים לתרגום (כדוגמת מַלַרמֶה) זכו וזוכים ליחס מחקרי אוהד ורב השפעה? אין זאת אלא שקהילת הקוראים והכותבים הבין-לאומית בוחרת שלא לעסוק ביוצר זה. וראוי לומר כבר עכשיו שבחירה זו מעידה לא רק על טיבו של הבוחר, כי אם גם על טיבה של היצירה. נקודה זו מחזירה אותנו לתגובתו של וילטרק.
כי אכן היסוד המבחיל והמחריד ביצירתו של סאד כה מרכזי לכתיבתו, עד שכמעט ניתן לומר שהוא אחד היסודות המרכזיים בהבנייתה. כמובן, באלה שבוחרים להסב את מבטם ממנה אפשר להטיח את טענת השמרנות ולהצביע על הקשר ההדוק בין חוסר היכולת להתבונן מקרוב בהשקפת העולם הסאדית ובין הניסיון למחוק את אחד הקולות החזקים ביותר, קול המציע דרך חיים שונה מזו שהורגלנו לחשוב שהיא הטובה. על כך אפשר להוסיף את המעבר הקל, הקל מדי, מגישה מוסרית לגישה מוסרנית, ואת החולשה הגדולה שבוויתור על ההתמודדות עם אתגר כה גדול של חשיבה ואולי גם של התנהגות. בטענות אלה יש לא מעט מן האמת, וכתיבתו של ספר זה היא ניסיון לצאת נגד המגמה הרווחת של השתקת המרקיז. עם זאת יש להדגיש כי הקושי הגלום ביצירתו הוא קושי אמתי. החומר של היצירות הסאדיות הגדולות – סאדיזם חזק, בעיקר כלפי נשים וילדים, המלווה בתיאורים בוטים על גבול (ולעתים מעבר לגבול) הפורנוגרפיה – מעמיד במבחן לא פשוט את עמידותו של הקורא.
על בעיית הקורא נוספת בעיית הכותב: הבעיה שבכתיבה על סאד. המשלב הלשוני של יצירות המרקיז, אשר מתאים עצמו לאופי התיאורים שהוא משרת, אינו יכול שלא להשפיע על כתיבתו של המבקר. תיאור נאמן של העולם הסאדי אסור לו שיימנע מניסוחים בוטים אף – ואולי דווקא מפני – ששפתם רחוקה מאוד מהשפה האקדמית המקובלת. סאד היה אומן ואמן בלשון הצרפתית, וכתיבתו עושה שימוש מודע מאוד במשלבי הלשון. הימצאותו של משלב כזה או אחר בטקסט אינה פרי המקרה כי אם פרי מחשבה ותכנון קפדניים. לפיכך בשמירה על לשון "נקייה" במחקר יהיה משום התעלמות מבחירותיו של סאד, ויתרה מזו, יהיה בה כדי לחטוא להשקפת העולם הכללית העולה מכתביו, אשר על פיה יש משמעות לא רק לעצם הדברים אלא גם לניסוחם. מאחר שהעולם הסאדי מעוצב לא פעם במעבר חד לא רק בין סוגים של מעשים אלא גם בין סוגים של דיבור על מעשים אלה, גם הכתיבה עליו חייבת בגמישות לשונית, ומן הסתם היא תיראה לרבים מבחילה ומחרידה לא פחות מהיצירות שהיא מתייחסת אליהן. ייתכן שלשון ביקורתית מעוקרת הייתה עושה חסד עם קוראים רבים, אך היא הייתה מחטיאה את המטרה להבין את עולמו של המרקיז.
מלבד קשיי התוכן והלשון יש קושי הנוגע לטיבה של השקפת העולם הסאדית, שההתחקות אחריה אינה מאפשרת הקמת מבנה לכיד של משמעות. התפיסה הסאדית רואה בַּפירוק ערך, ולא זו בלבד אלא היא מנסחת לא פעם (לאו דווקא במודע) עולם מלא סתירות שאינן ניתנות ליישוב. המורכבות והעומק של העולם הסאדי נשענים על יסודות של פירוק, ניתוק ומתח בין ניגודים. כתיבה המתיימרת להעניק שקיפות למורכבות זו אינה יכולה לכפות עליה סדר שהוא זר לה. להפך, עליה לנסות ולייצג את המציאות הבדיונית בנאמנות ככל האפשר. בכך אין בכוונתי לטעון שכל שעל המבקר לעשות הוא להמיר אי-סדר אחד באי-סדר אחר. מטרתי בכתיבה על סאד היא בראש וראשונה להבהיר חלקים סתומים וקשים בעולמו, והבהרה כרוכה תמיד בארגון ובסדר. אבל אלה יכולים להיות חלקיים בלבד, גם אם בסופו של דבר יתגלה מבנה כלשהו שחלקיו קשורים זה בזה במידה מסוימת של לכידות. אני מדגיש זאת כי אף שמוסכמות הכתיבה הביקורתית בעידן הפוסט-מודרני מתירות מידה רבה של חירות בפיזור החומרים ובפירוקם, איני רואה תופעה זו באהדה. לו סברתי שניתן להגיע לידי לכידות רבה יותר בכתיבה על סאד הייתי מעדיף זאת פי כמה וכמה על המבנה המפוזר שאני עומד להציג לפני קוראיי.
שלושת הגורמים שמניתי – החומר הסאדי, לשונו והשקפת העולם המנוסחת בו – הובילו אפוא ליצירתו של ספר שבור, הנחלק לשני חלקים לא סימטריים. החלק הראשון מתמקד בטקסטים של סאד בניסיון להבינם על רקע התקופה שנכתבו בה והביוגרפיה של היוצר. מאחר שהדגש במחקר זה אינו היסטורי אלא ספרותי ופילוסופי, הקישור ההיסטורי אינו נעשה בגוף הטקסט כי אם בהערות השוליים. את הפרטים ההיסטוריים הביאו אחרים לפניי בהרחבה ובצורה מוצלחת למדי. אשר לארגון החומר, בעניין זה החלטתי ללכת בדרך שתאפשר לי להציג את מגוון הטענות החשובות, לדעתי, בנוגע לכתיבתו של המרקיז שטרם זכו להתייחסות ממוקדת בביקורת או שדעתי עליהן שונה מהמקובל. כמו כן ביקשתי לשמור על מידה של חופש שתשקף את אופיו המפוזר של המקור. הפתרון שנקטתי הוא מן הבחינה התאורטית אי-היצמדות לגישה מסוימת, ועם זה השתתה של רצף הדיון על יסוד תאורטי מרכזי. מן הבחינה התמטית פתרון זה מתבטא בבניית רצף של נקודות הנקשרות זו לזו בעניין מוגדר, ואף שהתקשרות זו יוצרת מבנה שיש בו חללים ופערים, מלכתחילה לא התכוונתי למלאם.
הבה אבהיר. המבנה הפרשני של מחקר זה אינו נשען על גישה תאורטית יחידה או אפילו מרכזית. אין הוא כבול לשיטות המחקר הנרטולוגיות ואין מטרתו לחשוף את המנגנונים הנפשיים של הדמויות בעזרת כלים פסיכואנליטיים. זאת אף שנעזרתי רבות בכלים נרטולוגיים וייחדתי מקום ניכר לניתוח המבנה הפסיכולוגי של הגיבורים שמביאם לפעול כפי שהם פועלים. החוט השוזר את חלקיו של המארג הפרשני עשוי מחומר אחר, והוא מושג המיקוד. זה מושג תאורטי שהגדיר הסטרוקטורליסט הצרפתי ז'רר ז'נט כדי ליצור הבחנה נרטולוגית בין הקול המדבר לעין הרואה. המיקוד הוא המשקפיים שדרכם מתבוננים במתרחש, הכלי המתווך אשר צובע בגוונים ייחודיים את מושא ההתבוננות, הממוקד, ובכך יוצר זהות מוגדרת של המתבונן, הממקד. מושג המיקוד אינו מוגבל רק לתפיסה החושית של העין, אלא הוא מייצג שדה רחב הרבה יותר, ובין השאר כלולים בו טיב הידע של הממקד והאידיאולוגיה שלו. למעשה המיקוד מסמן את כל מערך הגורמים המעצבים את תפיסתו של הממקד ומשפיעים על הערכתו את הממוקד ועל יחסו אליו.
כאמור, בין הנושאים המטופלים בספר יש חוט מקשר, אך הקישור רופף למדי. וכך, אף על פי שהחלק הראשון מוקדש לגוף הסאדי, אין הוא יוצר מיפוי מלא שלו. הואיל ומקומו של הגוף אצל סאד כבר נידון רבות במחקר (ודי אם אזכיר את ספרו המונומנטלי של מרסל אֶנַף Sade: L’Invention du corps libertin, המייצג מגמה שלמה בביקורת יצירתו של המרקיז), לא ראיתי טעם להקים מבנה שישכפל את הקיים. לפיכך הסתפקתי בדיון במספר מצומצם של איברים שלהבנתי יש ביכולתי לומר עליהם דבר מה חדש. כמעט תמיד משמש לי האיבר הנידון קרש קפיצה לדיון במשמעויות הקשורות אליו על דרך הסינקדוכה או המטפורה, ובמקצת המקרים אני מתמקד רק במשמעויות האלה. אלו הם המקומות שבהם נעשה שימוש מגוון בלשון, מתוך גלישות תדירות לשימוש בביטויים "נמוכים" ו"גסים" כאשר נראה לי שהדבר מתבקש לצורך הצגה נכונה של המיקוד הסאדי.
נדודיי על פני הגוף הסאדי מתחילים בעין ומצביעים על המבטים השונים ועל טיב הקשר בין מאפייניו של הממקד ובין טווח הראייה שלו. משם אני פונה אל הפה ואל הדיון בתפקידי האכילה והדיבור בעולמו של המרקיז וביחס בין רכיביה הייחודיים של הלשון הסאדית ובין העולם שהיא בוראת. התחנה הבאה היא היד, מקום מפגשן של הכתיבה והאוננות – שתי פעולות סאדיות מרכזיות, הן בעולם הבדיון הן בחייו של המרקיז, ובעלות חשיבות מכרעת להבנת השקפת עולמו. לאחר מכן אני עובר אל הרגל כדי לבחון את מוטיב הנדודים בעולם הסאדי ואת תפקידה של הפיקרסקה בעיצובו של סיפור המעשים. שלושת האיברים הבאים הם איברי המין. בפרק על הזין אני בוחן את מעמדו של איבר המין הגברי כתופעה פיזית המשמשת מקור לעונג וכן את השתמעויותיו המטפוריות במסגרת הדיון בשאלה אם הטקסט הסאדי הוא פאלוצנטרי. בפרק על הכוס אני בוחן את היחס הסאדי לאיבר המין הנשי, את תפיסת האישה בכלל ואיבר זה בפרט דרך המיקוד הגברי ואת מערך הכוחות המורכב הבונה את המתח בין המינים. הפרק על התחת מוקדש לגישה המיוחדת של הגיבור הסאדי אל אחוריו של גוף האדם, למניעיה הרגשיים והפסיכולוגיים וכן למקומה של ההומוסקסואליות ביצירתו ובחייו של היוצר. האיבר האחרון הנידון כאן הוא הלב, ועיקר עניינו של פרק זה הוא היחס הסאדי לאהבה, מתוך בחינת הפער בין ההצהרות הליברטיניות בגנותו של רגש זה ובין התנהגותם בפועל של הגיבורים.
החלק השני של הספר עוסק בקשר בין עולמו של סאד לעולמנו שלנו. חלק זה מורכב משני פרקים בלבד, והם משווים בין הפילוסופיה הסאדית ובין שתי גישות תאורטיות מרכזיות לתקופתנו: הפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן והדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה. הפרק הראשון מן השניים עוסק בקריאתו של לאקאן את סאד על פי מאמרו "קאנט עם סאד" ומצביע על תרומתה החשובה להבנת העולם הסאדי. הפרק העוסק בדרידה חושף את הדמיון הבסיסי בין שני יוצרים הנראים מרוחקים ביותר זה מזה, כדי להראות את הרלוונטיות של החשיבה הסאדית לתפיסת העולם הפוסט-מודרניסטית בכללה.
החלק השני קצר מקודמו בהרבה, וגם אין הוא קשור אליו ישירות. אף שהדיון בשני ההוגים נשען לא מעט על המסקנות שהוסקו בחלק הראשון, יש הבדל גדול בין הטיפול בטקסטים של סאד לעצמם ובין העיסוק בהם דרך הפריזמה של גישות בנות זמננו. מטרתי בחלק השני שונה מבחלק הראשון: אני מבקש להצביע בו על נוכחותה של החשיבה הסאדית בכתיבה הפוסט-מודרניסטית, ומעבר לזה להציע דיון כולל ומופשט יותר מזה שנעשה בחלק הראשון. הטיעונים מתייחסים יותר לעקרונות ופחות לביטוייהם המסוימים, והדיון בכללו מרוחק מהמיקוד הסאדי ומנסה להציגו בהקשר רחב, החורג מגבולות המרחב והזמן של היצירות ושל היוצר. גם הלשון המשמשת בחלק זה אקדמית וקרה, ובכך מובלט הפער בינה ובין לשונו של סאד בציטוטים המובאים במהלך הדיון. גם כאן את הסגנון ואת בחירת המשלב הלשוני הִכתיבה במידה רבה המטרה שהם אמורים לשרת. בחלק הראשון, כאשר ברצוני להבין את סאד "מבפנים", אני מחקה את לשונו, ובחלק השני, כאשר אני מבקש להתבונן בו "מבחוץ", אני מדגיש את המרחק בין כתיבתו לכתיבתי. עם זאת חלקו השני של הספר לא נועד לשנות או לרכך את הרושם הקשה שהחלק הראשון עשוי ליצור. אחרי הכול, מטרתו של המחקר הזה להבין יוצר אשר ניסח את השקפת עולמו בהישען על כוחן של מילותיו לעורר בחילה וזעזוע. טשטוש עניין זה כמוהו כמחיקתו, ולא זאת כוונתי.
