
אף פעם לא חשבתי שאחלה בסרטן
זה פשוט לא משהו שמעלים על הדעת. לכולנו יש פוטנציאל לחלות, כמו שכולנו נהיה בסוף זקנים ונמות, אבל אנחנו לא חושבים על זה. אם היינו חושבים כל הזמן על הדברים שאנחנו עלולים לחלות או למות מהם, היינו ודאי משותקים מפחד ולא מסוגלים לנהל את חיינו. כך שבעצם זה סוג של הישרדות, צורך קיומי, הכרח להתעלם מהאפשרות הזו.
אם היו שואלים אותי בעשור האחרון ממה אני הכי פוחדת למות, הייתי עונה מיד: מתאונת מטוס. הסיבה היא, שבניגוד לתאונת דרכים, שקורית בן רגע ואין לך זמן לחשוב על שום דבר וגם לא לפחד מהמוות, בתאונת מטוס, יש לך לא מעט זמן לשהות במצב של בהלה וחוסר אונים, עד שמישהו מחליט בשבילך.
אם נחשוב על זה לרגע, הרגע שבו מקבלים את הבשורה על הסרטן דומה מאוד לרגע שבו הטייס מודיע לנוסעים שיש תקלה במטוס — הכול יוצא משליטה. הדבר היחידי שמרגישים הוא פחד, והדבר היחידי שחושבים עליו הוא שאנו עומדים למות. וגם אם נתנחם בתקווה שאולי נחיה, הפחד להיתקע לבד באמצע שום מקום על פני המים או על פני הקרקע, הוא דבר שקשה לשאתו. בעולם שלנו, עם תקשורת ענפה כל כך, קשה לדמיין מצב שבו את לבד ממש, גם כשאת לבד.
ברגע שהרופא הודיע לי שבמטוס חיי יש תקלה חמורה, חשבתי מיד שאני עומדת למות. איבדתי שליטה. אחר כך בכיתי. בכיתי על הילדים שלי שיישארו יתומים קטנים. בכיתי על החיים שלי שייקטעו בגיל כה צעיר. בכיתי על כל מה שלא הספקתי. ובעיקר לא האמנתי שאני זו שעומדת להתרסק, הרי זה לא משהו שמעלים על הדעת.
בהתחלה חשבתי שאני לבד, אף שהייתי מוקפת משפחה וחברים. הרגשתי שרק לי זה קורה, שרק אני זכיתי בהגרלה המפוקפקת הזו, שהקלפים שקיבלתי גרועים.
אין שום דבר ורוד בהתמודדות עם סרטן השד, או עם סרטן בכלל, אבל הידיעה שיש דרך החוצה, שאפשר להחלים, מחזקת ומעניקה תקווה. ואת התקווה הזו, לצד כל הקשיים שעברתי בדרך, כרכתי עבורכן בספר הזה, שתדעו שאתן לא לבד, שלכולנו יש מחשבות ורגעים קשים, וכי גם כשנדמה לפעמים שאי אפשר להמשיך, כנראה שאפשר.
לחיי ההחלמה.
שלכן,
רונית