כדורגל, זהות ולאומיות
פתח דבר
לא צהלת מנצחים ולא שיכרון של כוח/ לא יהירות גסה ולא התפרצות של שמחה:/ עונג צלול נח על פניו של הנער/ מתוק ועדין כאנקת אהבה ("על הבעת פניו של ולאוביץ בהבקיעו שער לרשתה של נבחרת גרמניה", גרינברג, 2000:25)
אחד עשר האדונים הצעירים הנכבדים, נציגי קבוצות כדורגל מלונדון וסביבתה שהתכנסו ביום שני, 26 באוקטובר 1863, באחד מן החדרים שבקומה השנייה של פונדק "אולד פרומסון" בלונדון, חשו בגודל השעה, אך לא שיערו את העתיד להתרחש: כל מעייניהם נתונים היו לגיבוש הכללים של משחק הכדורגל שכבר היה נפוץ בבתי הספר, במכללות ובקהילות הפרברים העירוניים. איש מהם לא העלה בדעתו שבכך החל מהלך מתעצם: משחק הכדורגל התפשט במהירות רבה מארץ הולדתו אנגליה לכל יבשות העולם. בשלהי המאה ה-20 הוא הפך למשחק הפופולרי ביותר ב-204 מדינות החברות בהתאחדות הבין־לאומית (פיפ"א), ותחרויות בין־לאומיות בין קבוצות ממדינות שונות או בין נבחרות לאומיות נעשו פסטיבלים־ספקטקלים תקשורתיים מרשימים ביותר מבחינת כמות המשתתפים בהם.
המדינות המודרניות עמדו כמעט מיד על היתרונות שמשחק זה עשוי לזמן להן. הזיווג בין כדורגל ללאומיות נראה מתבקש. ואכן, תוך זמן קצר מתאריך הולדתו כמשחק תקנוני החלו מפגשי תחרות בין נבחרות לאומיות. תחילה בין האומה האנגלית לאומה הסקוטית, אחר כך בין נבחרות ביבשת אירופה, וקצת מאוחר יותר, עם הקמת פיפ"א (1904), נקבעו תחרויות מסודרות בין נבחרות לאומיות מן היבשות השונות. מה שהחל בטון מינורי כמפגשי ידידות אקראיים בין נבחרות לאומיות הלך והפך לרעש של "מלחמה ללא כדורים", כדברי הסופר ג'ורג' אורוול (1945 Orwell,). ואכן, משחקי הכדורגל הנערכים באירועים הבין־לאומיים אחת לכמה שנים, כמו אליפויות היבשות או המונדיאל, הפכו ל"שדה קרב": גייסות של שחקנים ואוהדים מתלכדים תחת דגל הלאום שלהם כדי להיאבק בכל כוחם בגייסות של יריבים בני לאום אחר ולהביס מישהו שאין להם נגדו דבר וחצי דבר פרט להיותו יריב במגרש הכדורגל. הניצחון במגרש נעשה חשוב מאוד לרוח האומה ולתפארת המדינה. מונדיאל 2002, שנערך בו־זמנית בדרום קוריאה וביפן, העלה את רוח הלאומיות לפסגה גבוהה במיוחד: על הדשא הירוק באצטדיונים המפוארים התחולל מאבק על הכבוד הלאומי, והפעם יותר מתמיד, הרוח הלאומית אפפה את המשחקים, ואיש כלל לא ניסה להכחישה.
המאה ה-20, כדבריו של אריק הובסבאום בספרו עידן הקיצוניות (1999), היא המאה של הלאומיות לטוב ולרע. הלאומיות, שטבעה לטרוף הכול, ניכסה גם את הספורט. השידוך בין כדורגל ובין לאומיות נעשה דבר שבשגרה. הנבחרת הלאומית היא סמל למדינה ולאומה, וכאשר היא עולה לשדה המשחק כאילו נדחקים הצדה כל השסעים והמחלוקות והכעסים האתניים, המעמדיים והמגדריים ל"משך תשעים דקות של פטריוטיות". כאשר הנבחרת הלאומית משחקת וכאשר רוח הלאומיות מרחפת על פני כול, נאלמים דום שאר חילוקי הדעות.
הלאומיות המודרנית נקשרה לספורט ובמיוחד לכדורגל כבר כאשר הייתה בחיתוליה. קשר זה התבקש מעצם מהותה של הלאומיות כתביעה לבלעדיות. הנחת העבודה שלה הייתה שאין (ואסור שיהיו) לה מתחרים. מכאן נגזר שהמדינה היא מעל לכול, וכל מה שמתקיים בה הוא מעניינה ובאחריותה. הספורט, ובכלל זה הספורט המקצועני־המסחרי, לא היה יוצא מן הכלל. ברגע שהפך לאירוע המוני לטשה אליו המדינה עיניים. במדינות הקומוניסטיות לשעבר שלטה המדינה בספורט ללא עוררין. במדינות הקפיטליסטיות המדינה מותירה לספורט "אוטונומיה יחסית", וכדי לממשה נחקקו חוקים מתאימים — למשל בארצות הברית — שנועדו, כך ממש, להגן על הספורט התחרותי מפני כוחות השוק. אבל גם ללא חקיקה מיוחדת, בתחרויות ספורט הנערכות במסגרות בין־לאומיות המדינה היא המיוצגת: במסלול הריצה, בבור הקפיצה, בכלוב ההטלה, בברכת השחייה, על מזרן ההיאבקות, ברחבת הטניס, במגרש הכדורסל ובמגרש הכדורגל — בכולם מתנוסס הדגל הלאומי: לא יחידים בעלמא ולא קבוצות בשמן הפרטי, אלא שם משפחה אחד מאחד ומסמן את גבולות הליכוד וההפרדה: סמל המדינה המוטבע על מדי הספורט. על דוכן המנצחים באולימפיאדות ועל גרם מעלות המנצח במונדיאלים לא מתייצב האתלט היחיד, אלא המדינה. כך ראה זאת אנדרה מוראה, שכיהן כשר התרבות של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה:
כדי לקיים תרבות אנושית כללית [...] יש צורך בהיאבקות בין־לאומית, ועם זאת מוטל עלינו למנוע שתלבש דמות של מלחמה וכיליון. ייתכן שהספורט ייתן לנו את הפתרונות לבעיה זו [...] התבוננו במשחקים האולימפיים וראו איך נפגשות שם אומות שוחרות השלום: אמנם ברצון לנצח ולראות את דגלן מורם תכופות על תורן הניצחון [...] שום איש אינו יכול לנצח לבדו במערכה. זהו הלקח הגדול שנותנים לנו שחקניכם בכל שבוע על מגרשי־הדשא המוקסמים. שום איש אינו יכול לנצח לבדו, ובמשחק הגדול של ההיסטוריה מהווים כולנו חלק של הקבוצה שהעמידה צרפת (אנדרה מוראה, מתוך נאום במלאת 60 שנה להתאחדות הצרפתית לכדורגל, גורן כידון, יולי 1949: 19).
כדורגל כ"אופיום להמונים", כפי שכונה משחק זה בפי השמאל האירופי עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הוא בעצם אוקסימורון. מבחינתו של השמאל ההוא וחלקים רבים בשמאל של ימינו, "ההמונים" הם עיסה חסרת צורה קבועה המשתוקקת להתמכר לחומר הזול המערפל את חושיה כחומר ביד יוצרי הלאומיות. את היחס המבזה ל"המונים" ירשו מייסדי אסכולת פרנקפורט, שנחשבו כבאי כוחו של השמאל הנאו־מרקסיסטי, דווקא מן הבורגנות שממנה יצאו ובקרבה חיו. לבורגנות היה יחס חיובי מאוד ללאומיות: הלאומיות נתפסה כמרפא ולא כסם, אף שלוותה בהתמכרות. גם לאחר שהתגלו פניה המכוערים של הלאומיות, המשיכה הבורגנות לשאת אותה על נס. למעשה טעותו של השמאל ההוא הייתה אי־יכולתו (או חוסר רצונו) להכיר בכך שלא הכדורגל הוא ה"אופיום", אלא הקשר שלו ללאומיות. הלאומיות היא מקור הסם המערפל את חושיו של ההמון. הכדורגל צמח פחות או יותר במקביל ללאומיות ובחסות הבורגנות, שטיפחה אותו במוסדות החינוך שלה. לימים, בתהליך גידולו, נפרד הכדורגל מהורתו והפך, באמצעות מה שניתן לכנות בבירור "מאבק מעמדי", לנחלה של הפרולטריון ולמעשה של ההמונים. הבורגנות, שהייתה טרודה בטיפוח הלאומיות והמדינה, שבה לאחר זמן להיות גורם משפיע בכדורגל בשתי דרכים: הדרך האחת, שנגזרה מתהליך ה"היעשות הקפיטליסטית" שהלך והתעצם, התגלמה ברכישת מועדוני כדורגל שהיו בבעלות ציבורית ובהפיכתם לקורפורציות עסקיות; הדרך השנייה, שנגזרה מן הרוח הלאומית המתפשטת ומתעצמת מאז ראשית המאה ה-20, התגלמה בהתערבות המדינה שסייעה לבורגנים לשוב ליציעי האצטדיונים. כך, למשל, דו"ח טיילור באנגליה, שדן בשאלת החוליגניות במגרשים, כפה על המועדונים לשנות את האצטדיונים ולהפוך את כל היציעים ליציעי ישיבה (Giulianotti, 1999) וגרם לכך שפחות ופחות מבני המעמדות הנמוכים יכלו להרשות לעצמם את מחירי הצפייה הישירה במשחק. למרות הכול, הכדורגל היה ונשאר המשחק של ההמונים, ואין כל סימן כי אלו עומדים לוותר עליו מרצונם.
ברם לקראת סיומה של המאה ה-20 ובד בבד עם התעצמותה של השיטה הקפיטליסטית ופרי בטנה, הגלובליזציה, הסתמן שינוי ביחסים שבין המדינה לכדורגל. עיקרו של שינוי זה הוא בהפרדה בין מקום למדינה: התרבות האירועים הבין־לאומיים של קבוצות ממועדונים ממדינות שונות והרווח הכספי הטמון בהשתתפות באירועים אלו העלו את חשיבות המקום — מועדון הכדורגל המסוים — ביחס לנבחרת הלאומית. לא אחת מתנגשים אינטרסים של שחקנים ושל קהל אוהדים מקומי באלה של הנבחרת המייצגת את המדינה. למדינה יש עדיין מעמד בכיר על פני קבוצות מקומיות, והדגל הלאומי מתנוסס מעל לדגלי הקבוצות, אך המונופול של המדינה על היחסים שבין הכדורגל ללאומיות אינו מוחלט כבעבר.
ספר זה עוסק בסמיכות שבין לאומיות לכדורגל בישראל. הנחת המוצא היא שמאז ומתמיד שלטו בלאומיות הישראלית שני רכיבים: יהדות וציונות. ואולם מעולם לא הייתה הלאומיות יצוקה כחטיבה מונוליתית אחת, ומעולם לא התקבלה ללא תנאי בקרב הקבוצות השונות בחברה הישראלית. הלאומיות הישראלית, או נכון יותר הפרקטיקה שלה, עברה שינויים אחדים ממועד הכרזת המדינה ועד לספו של המילניום השלישי. כפרקטיקה הייתה התגבשות הלאומיות הישראלית תהליך של משא ומתן (בחלקו אף מאבק) בין כוחות לא שווים. על התגבשות הלאומיות ועל המאבק על תכניה השפיעו פרמטרים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, שיחדיו יצרו תחומי הזדמנויות שבהם נעשה ניסיון לשנות מתכניה של הלאומיות הישראלית, לעתים בהדגשת הרכיב היהודי־ציוני שבה, ולעתים בהדגשת "הישראליות" האוניברסלית כמקובל במדינות הקפיטליסטיות — מדינת כל אזרחיה.
כאמור, הכדורגל הישראלי התעצב בהשפעת פרמטרים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים ששורשיהם במדינה. היחסים בין הלאומיות הישראלית והכדורגל הישראלי התעצבו אהדדי, אך עומק התלות ביניהם נקבע בתחום ההזדמנויות המסוים (ההקשר ההיסטורי). כפי שניתן יהיה להיווכח בהמשך, במשך זמן רב עמדה הלאומיות מעל לכדורגל והיוותה אחד מן הפרמטרים החשובים ביותר לעיצובו. אך כאשר החלה ישראל להפוך לחברה קפיטליסטית, חל פיחות במעמדה של הלאומיות, והשתנו היחסים שבין לאומיות לכדורגל. מכל מקום, ההקשר החברתי־תרבותי הרחב הוא שקבע את דרך התפתחותו של הכדורגל ואת מעמדו ביחס ללאומיות ולמדינה. כאשר התחולל שינוי של ממש בחברה הישראלית, חל גם שינוי בכדורגל הישראלי.
מאז הייתה ישראל למדינה לא העז הכדורגל למרוד בלאומיות שנכפתה למעשה על הישראלים, בעצם על הרוב היהודי, הר כגיגית. במשך שנים רבות היוו היהדות והציונות שני רכיבים דומיננטיים בלאומיות הישראלית, עד כי היו כסם שטופטף ללא הרף לתודעתו של הרוב היהודי. רק לקראת שלהי המאה ה-20 החל להסתמן בלאומיות שינוי של ממש שהתבטא בהיסדקות ההגמוניה של הלאומיות היהודית־ציונית ובהעמדת רכיבי זהות אחרים ומתחרים (למשל, חילוניות). לכל אלה הייתה השפעה ניכרת על היחסים שבין הכדורגל ללאומיות, שכן התחדדה ההבחנה בין המקום (הקבוצה מסוימת) לבין הלאום, וה"המונים" גילו את קווי הגבול החוצים ביניהם. מכיוון שכך, הלאומית נזקקה למאמץ רב כדי לשלוט בתודעת ההמונים. הכדורגל נסוג אפוא מעט מלפיתתה של הלאומיות, אך היא עדיין בדמו. כאשר המדינה קוראת לו לדגל, הוא נענה לה.
מעט מאוד נכתב על הכדורגל בישראל מנקודות מבט כלכליות, חברתיות ופוליטיות, ולכן כל מחקר על הכדורגל הישראלי נאלץ להתחיל בחיפוש נתונים ממקורות לא אקדמיים שונים: תיאורי משחקים במדורי הספורט של העיתונות היומית ושל העיתונות שהתמחתה בספורט בשנות ה-50 וה-60 (וגם בשנים מאוחרות מהן), לוחות סטטיסטיים פשוטים של ליגות הכדורגל, של נקודות ושל שערים, דיווחים על משחקים בין־לאומיים בעיתונות היומית, מאמרים בעיתונות, ולא רק במדור הספורט, העוסקים באירועי ספורט שהיה להם היבט פוליטי מסוים וכיוצא בזה. אחדים מן המאמרים או הדיונים בעיתונות היה צריך לקרוא קריאה סימפטומטית: הלאומיות מוחבאת בהם באמצעות קוד (מונחים מסוימים) שהעיתונות השתמשה בו בעיקר בשנים הראשונות למדינה. אולם בדרך כלל ניתן במאמרים ביטוי ישיר לרכיב הלאומי: כאשר נבחרת ישראל שיחקה מול נבחרת זרה, הובלט העניין הלאומי, לעתים אף יותר מאשר תוצאת המשחק.
למרבה השמחה, התרחב במשך השנים הדיווח על הכדורגל בישראל. העיתונות החלה להקדיש לו שטח פרסום הולך וגדל. כתבי ספורט החלו להרחיב בכתבות צבע ואפשרו הצצה פנימה להרגשותיהם של האוהדים, של השחקנים, ושל מנהלי הקבוצות. באקדמיה החל לצמוח מחקר על הספורט בישראל בכלל ועל הכדורגל בפרט — עדיין בהיקף צנוע, אבל זו תפנית הראויה לתשומת לב. כך נעשו החומרים העומדים לרשות החוקר רבים יותר ומגוונים יותר מבעבר.
הנתונים למחקר זה נאספו מן המקורות הבאים: ארכיון מכון וינגייט, ארכיון ההתאחדות לכדורגל, המרכז למורשת בן־גוריון בשדה בוקר, מדורי הספורט בעיתונות היומית והתקופתית, עיתונים שהיו מיוחדים לספורט בלבד, פרסומים חד־פעמיים שכתבו עיתונאים שבכמה מקרים שימשו סופרי צללים למאמנים ולשחקנים. גם עבודות סמינריוניות של תלמידים בקורס "הסוציולוגיה של הספורט" הוסיפו כמה פריטים לתצרֵף של הכדורגל הישראלי. אמנם הרצוי הביבליוגרפי רחוק מן המצוי, אך "זה מה שיש", ועם זה בא הספר לכאן.
