כרוניקה של פרידה – על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כרוניקה של פרידה – על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה
הוספה למועדפים

כרוניקה של פרידה – על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית.

מיכל בן-נפתלי נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה ולתואר שני בחוג להיסטוריה, שניהם באוניברסיטה העברית. התזה שלה לתואר השני, "הגשרים בין אתמול ומחר: ההרמנויטיקה של בחטין וגדמר מעמדת פוקו" (1990), נכתבה בהדרכת פרופ' גבריאל מוצקין. בשנים 1995-1992 עשתה דוקטורט בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת אוקספורד בנושא "משחק הדמעות: ליוטאר, דרידה, לוינס והגות 'בעקבות אושוויץ'" (1995) בהדרכתם של אלן מונטיפיורי ורוברט סמית. התגוררה בפריז בשנים 2004-1999. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בן-נפתלי היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2014-2006 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת-זמננו. היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן-רון, בן בז'רנו ואחרים. פרסמה חמישה ספרים והשלימה כעת את ספרה השישי, "המורה". תרגום הספר הראשון שכתבה לאנגלית, "כרוניקה של פרידה", עתיד לראות אור בפורדהם יוניברסיטי פרס ב-2015. כיום (2014) היא עורכת סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית. המסה"על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשס"ז.

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ועם בת זוגה בחיפה.

תקציר

רות המואביה, ליליאן הלמן, נשים-ילדות וז'אק דרידה – הספונים בעולמם האינטימי, והמתקשים לחרוג ממנו אל החוץ, אל הפומבי, ולהיכפף לציווייו – מעלים שאלות דומות, שולחים לאהוביהם איגרות ללא מענה, מקשים באמצעותן על עצם מציאות הקשר, על יסודות ההמצאה והפנטזיה המתערבבים בו.
התלות בטקסטים אלה מפעילה ומממשת את מושאי הדיון בספר זה:
אהבה וארוטיות בין נשים, יחסי אם-בת, אשמה, אחריות, תלות, השפלה, גבולות, בעיות אכילה, כתיבה ודקונסטרוקציה.
 
מיכל בן-נפתלי – עוסקת ביוצרים ובהוגים מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים.

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
 
האחר הוא, למעשה, מה שאינו־ניתן־להמצאה, ולכן הוא ההמצאה היחידה בעולם, ההמצאה היחידה של העולם, המצאתנו, אך זו הממציאה אותנו. שכן, האחר הוא תמיד מקור אחר של העולם ויש להמציא אותנו.1
 
א. כרוניקה של פרידה לעולם אינה נכתבת בשתיים. כותבת אותה מישהי אחת, מנקודת מבטה. היא מסבה לשולחן מקץ זמן, הרבה זמן, מנסה לעבד את האירוע שזעזע אותה עד היסוד, ומגלה שאין אירוע כזה אחד ויחיד, אין רגע משבר מתוארך, אין סיבה אחת מובחנת, לפעמים דומה שאין אפילו אובייקט מסוים. היא מגלה שאי־אפשר להשתלט על הכרוניקה הזו, הרדופה, המסויטת, הנמתחת לקצוות ללא זיכרון וללא תיעוד. היא מבקשת, סובייקטיבית ככל שהינה במצבי רוחה וביחסי הקרבה והמרחק עם כתיבתה, להעביר את תחושת האחרות של האחרת, למצוא דרכים עקיפות לתת לה לדבר, דווקא משהיא נדרשת לכלכלתה שלה המתהדקת והולכת, הנכפית לחזור על עצמה. שהרי האחרת נכנסת למשהו לא לה, נמשכת אליו תחילה מרצונה, אבל ככלות הכול לא לשם היא מכוונת, לא לזה. זה יותר מדי. ועם לכתה, החור המודחק היטב, השמור ממגע, מציף את חלל הבטן, זעקתו נשמעת צורמת יותר, לא תמיד ברורה, סוללת לה בעקשנות דרך לביטוי שטוח ולא מספק, חסר מוצא, ביטוי הנטמע בחור ומתגלה בכל זאת כדרך היחידה לטפל בו.
 
 
ב. ברי שאין טקסט טהור שאינו שואל מאחרים ברמה משתנה של מודעות. על דרך הפשט, הטקסטים שליוו את הכתיבה ארחו לי לחברה: נדיבים, מסבירים, משתפים פעולה, רוויי תוכן, מרחיבים את גבולות החקירה לדינמיקות הנפשיות הנעוצות בפרידה, חקירה מתעכבת, נתקעת, לא מבינה לגמרי, לא ודאית, מגששת בין העבר להווה ושוב לעבר, בכל פעם מזווית חדשה. בחרתי בטקסטים גבוליים העורכים מסעות בין מקומות, מנסים לשווא לגשר על מרחקים במרחב ובזמן (שְׂדֵי מואב, בית לחם, אמריקה, אירופה, אנגלית, צרפתית, מואבית, עברית, איגרות דואר, אוטוביוגרפיה). רות, ליליאן הלמן, נשים־ילדות וז'אק דרידה, כמו שיתברר בהדרגה, הספונים בעולמם האינטימי, והמתקשים לחרוג ממנו אל החוץ, אל הפומבי, ולהיכפף לציווייו, מעלים שאלות דומות, שולחים לאהוביהם איגרות ללא מענה, מקשים באמצעותן על מציאות הקשר, על יסודות ההמצאה והפנטזיה המתערבבים בו. הם ממשיכים להתבלבל בעטיו, הרבה לאחר שדעך והלך כנוכחות אקטואלית בחייהם, הרבה לאחר שהבינו אך דחו את ההכרה בחוסר הסימטריה ששרר בו, או שהפנימו הכרה זו כהגדרתם־העצמית האותנטית; עקשנים, אינם מוכנים לוותר, תוהים על הסגולה הזו הנעוצה בקשר שבעת ובעונה אחת גזל מהם והשיב להם את עצמם, לעתים בפעם הראשונה. אבל אלו אינם הטעמים היחידים לבחירה שערכתי להתיק סיפור אישי, בגוף ראשון, לעמדה פילוסופית, לדקונסטרוקציה, או להידרש לחלופין לקולותיהן של אמהות האומה ושל מחזאית יהודיה אמריקאית בת זמננו. התלות שלי בטקסטים הללו, אכילתם הנהנתנית, התאוותנית, היא גם הפעלה ומימוש של מושאי הדיון בספר הזה: אהבה וארוטיות בין נשים, יחסי אם־בת, אשמה, אחריות, תלות, השפלה, הבשלה, גבולות, בעיות אכילה, כתיבה ו… דקונסטרוקציה.
 
במקרה זה, של הילד, חזרה גורמת לעונג. אצל המבוגר, אדרבא, החידוש הוא תנאי העונג, אומר פרויד. … מול החזרה, … הילד מבקש עוד, ללא לאות, מוחק את המשתנה, שעה שהמבוגר נס …, משתעמם ותר אחר סטייה. וכאשר המבוגר משכפל באופן כפייתי את הדרישה החוזרת (למשל, באנליזה ובהעברה), הוא חורג מעקרון־העונג, ומתנהג כילד.2
 
 
ג. אינני שואפת להציג פרשנות נאותה, נאמנה, קאנונית, לטקסטים של ז'אק דרידה, הנעדרים תמיד תזות מסקניות, או לטעת את הרושם שאני מצביעה על דרך מסוימת שיש להיענות אליהם. הספר אינו נוטל חלק בוויכוח הפרשני על יצירתו אלא בעקיפין, משום שהוא מטעים את המחויבות הרגשית של הדקונסטרוקציה כנגד הוקעותיה השכיחות בעולם האקדמי ובעיתונות המייחסות לה ספקנות וניהיליזם. אני מתייחסת בעל כורחי לפולמוס על הדקונסטרוקציה, במידה שאני מבקשת להצביע על אותו ״משהו״ בתוכה שהוא אכן בלתי נסבל, משהו החורג מיחסיה המורכבים למסורת הפילוסופית, מכתיבתה המאתגרת וההיברידית, מהאופן שבו היא מכבדת או מנאצת כללים למדניים וכדומה. מעבר לספקנותה ולהכתמותיה ולטשטוש הגבולות שלה קיימת אינטימיות, אולי אינטימיות־יתר, המחברת את הדקונסטרוקציה לאזורים אפורים מבחינה הכרתית־מושגית ורגשית. היא מנסה כל העת לגעת במשהו החומק ממנה, יהא הדבר הזה בנאלי ושכיח ככל שיהא, משום שהוא לעולם אינו ״פשוט״. הדקונסטרוקציה נעוצה בפרידה, באהבה נכזבת, בתביעה דחויה לנוכחות האהוב, ודרכה, טלטלותיה, הן עדויות על תהליכי ניתוק; נושאיה, שמותיה, לרבות הניאולוגיזמים שהיא ממציאה לפרקים (דיפרנס différance -, מילהודאה circonfession -), נוטלים חלק במאמצה לכנות אובססיות טמירות, קשיי הסתגלות, הרסנות ותוחלות פנטסטיות, מצד אחד, ולרשום את הפתולוגיה שלה בעצם מחוות הכתיבה, מצד שני. על פניה, מטפלת הדקונסטרוקציה בסוגיות פילוסופיות כלליות, עקרוניות, אבל המעברים שהיא עורכת מהאישי למופשט, מהאידיומטי לאוניברסלי, מודעים לעצמם כבעייתיים. היא מנסה לדבר על ניסיונות טראומטיים בבהירות, תוך שהיא מודעת לכך שהטיפול בסוגיות של גירוש או אפרטהייד, למשל, נדון לכישלון, משום שהוא נכשל בראש ובראשונה בתיאור הנטישות הקטנות, הגירושים הפרוזאיים, והיא שואלת אפוא כיצד ניתן להיות נאמנים לזיכרון ולחוויה הפרטית בתוך שיח שהוא לאלתר אנליטי, מכליל, מגסס. היא חווה את דלות הניתוח ומקפידה לכן על עושר שפתה המנסה לתפוס דבר מה דווקא בעמימותה, בריבוי משמעויותיה, ברישולה ובדייקנותה, בהודאתה בגמלוניותה, בצורך שלה לעתים לערבב בין מלים וליצור שם אחר, משונה, בולט, שם המפציר בנו בבולטותו: הקשיבו לי, אני מכוון לזה ולא לזה, מתמקד בזה, אינני מה שהייתי בעבר, בטרם מעשה המרכבה, לפני שנטפלתי למלה אחרת המוסיפה לי ניואנס, שבלעדיו אני איני.3
 
 
 
אמות מבלי שהבנתי דבר.4
 
שאלת השפה היא עקב אכילס של מי שמטפל בדקונסטרוקציה שלא בצרפתית ונוטלה הרחק משורשיה לעברית. ההחמצה היא עצומה, הן מבחינת העמימות המגדרית, ערעור הניגוד שבין הנשי לגברי, היסודי והחיוני כל־כך לתפיסת־עולמו של דרידה, שאין לרתום אותו להקשר כלשהו של מאבק על זהות קבועה, והן מבחינת הזיקות הפונטיות בין מלים והשרשרות הסמנטיות האסוציאטיביות הנרקמות בטקסטים.5 דרידה מפנה אל עצמו כל העת את השאלה כלום כותב הוא משפט מסוים למען מובנו, האמת שלו, או בשל סגולותיו התחביריות והלקסיקליות, מקשה מבלי להשיב. גם לשאלה מכרעת זו, כמו ליתר שאלותיו, אין תשובה חד־משמעית. אבל כאן מקופלת כאמור אחת הסבות להחמצה בתרגומו ״לטובת״ דיון תוכני במונחי משמעות היגדיו וערכם. התעתוע הספוג במלים ובמשפטים הדקונסטרוקטיביים נמחק אפוא כליל בכרוניקה זו. ובכל זאת, המחיר נראה לי ראוי. ככלות הכול, זה אינו ספר על לשון.
 
הבחירה הזו מעלה עניין נוסף. אני נמנעת מלעסוק ב״הליך״ או ב״מתודה״ הדקונסטרוקטיבית. לאורך הספר, בעיקר בפרקים השלישי והרביעי, אפשר יהיה לחוש בכמה מרכיבים ומוטיבים חוזרים ונשנים בקריאה של דרידה. סימני הזיהוי של הדקונסטרוקציה ילכו ויתחדדו, אך הניתוח שלהם יועתק מרובד פרוצדורלי לרובד חווייתי, התקה הנשענת אמנם על הנחה דקונסטרוקטיבית: שתהליך הכתיבה/קריאה הוא תהליך ער, מסורתי ומקורי; הוא שואל, בורר, מצטט, מתקן, משנה, נאמן, צייתני ובוגדני, הכול כאחת.
 
הדקונסטרוקציה היא עמדה אינטלקטואלית אתית, הנסבה על ידידות והמפעילה ידידות, מתיידדת, ידידה, בעצם אופני הגישה שלה לטקסטים שכתבו אחרים. זו אחת ה״טענות״ שתעבורנה כאן כחוט השני דרך בחינת יצירות אחדות מאת דרידה, בכללן: הגלויה, מילהודאה, ממוארים: לפול דה מאן, מתת המוות, ופוליטיקה של הידידות. וידידות כרוכה לאלתר, בתפיסתו של דרידה, באבל, זיכרון, אחריות, הבטחה, אירוח, קריאה והיסטוריות. הדקונסטרוקציה שקולה לידידות, לתפיסה מסוימת של ידידות הנעה כבמטוטלת בין ידידות מלנכולית לבין ידידות פוליטית. הדקונסטרוקציה מדברת על הניסיון הזה בידידות, מאפיינת את האידיאה של הידידות, אך בכך לא סגי. שכן, היא גם מממשת תפיסה זו בעצם מעשה הכתיבה שלה, ביחסיה הארוטיים המעורבים עם טקסטים, ולבסוף, מצווה עלינו, היורשים, נוטרי הארכיב, להיות ידידים כמותה ממש, למלא את אחריותנו כשומרי זיכרון, נרדפים ומוטרפים כמות שאנחנו, כבר תמיד, על ידי רוחות־רפאים. בפרקים התיאורטיים יותר בספר אדון בטענה הזו בפירוט, תוך כדי התבוננות ביחס בין אהבה לידידות ובין ידידות לאובדן אצל דרידה. בפרק האחרון אקשור את המלנכוליה והפתולוגיה הדקונסטרוקטיבית ביחס לאחר, המודעת לעצמה ככזו - את האופן שבו ההתמודדות הקונקרטית עם חיי האהבה או הידידות המתנפצים נערכת דרך פעילות טקסטואלית־רוחנית־אידיאלית, ההופכת את האהוב, הידיד, להפשטה - לבעיות אכילה.
 
דחף החיים הפך חזק יותר בקרבי מאשר דחף המוות. שני הדחפים קיימים בצוותא בתוכי באיזון לא נוח, אך הם מאוזנים דיים עכשיו שאני חיה.6
 
דרידה סבור שטקסט שאינו מדמם הוא כישלון, ועם זאת, כאמור, דומה שברוב כתביו נערכת טקסטואליזציה של הניסיון המדמם בכמה מובנים: לא זו בלבד שהניסיון המתואר (ידידות, אובדן, אבל) כתוב כטקסט כעניין שבעובדה, אלא שהכתיבה עליו, הפיכתו לטקסט, המתתו והחייאתו/הנצחתו גם יחד, אינהרנטית לניסיון כניסיון. במלים אחרות, הטקסטואליזציה היא כורח מבני, תנאי לחוות (!) את העולם הרגשי החורג תמיד מן ההווה המידי לעבר אינסופי ולעתיד אינסופי, קל וחומר לחשוב על החוויה ולבטאה. אף פעם לא תכתוב כמו אוגוסטינוס, אומר דרידה לעצמו בגוף שני במילהודאה, נע בין הזמנים, בין גן־העדן הלא נגוע של הילדות, זה שאינו משתנה אף פעם, לבין העצמי, המוען, המזדקן, המסרב לזהוּת אחת חד־משמעית, שאינו יכול להתוודות. אינך קתולי, ולכן וידוי אינו מסדר האפשרויות שלך, אלא למירב פרובלמטיזציה של וידוי, וידוי ש״נמול״, ״מילהודאה״, המותירה תמיד משהו לא מוכרע, שאינו ניתן לידיעה, סוד החורג מעקרון־ארכיב מסווג וסמכותי.
 
 
 
ד. יציר כלאיים זה אינו ספר אקדמי, למרות שהיסוד התיאורטי שבו כבד־משקל. הוא אינו ממושמע ואינו כפוף לאילוצים, מלבד אלו שהצבתי בעצמי, וכמו שיתברר בהמשך, בדרכו המשונה, הוא מאוד, מדי, ממושמע. וגם על כך הוא נסב. יחד עם זאת, הכתיבה היא קודם כל מסאית, ניסיונית, תיאורית, מבקשת לכוון את תשומת הלב לאותו ממד, גם בטקסטים מלומדים שיוצגו, לפגיע, חסר־האונים, העלוב, המוסתר לא אחת באמצעות אקרובטיקה טיעונית. אף־על־פי־כן, מה לדקונסטרוקציה ולזהות נשית? מה לה וליחסי אם־בת? מה לה ולארוטיזם נשי? ומה לה ולבעיות אכילה? כיצד מתייחסים הטקסטים הלא־מדוברים, הגופניים, של האנורקסיה, ובדרך אחרת של הבולימיה, לדקונסטרוקציה שאין מחסום לפיה, כמו היו הבטן הרכה שלה? אני מנסה להסביר את הברית הזו שאינה טבעית, בין תפיסת־עולם מסוימת לאופן שבו מי שבוחרת בה משליכה עליה, ולמעשה מוצאת בה, את יכולתה וחוסר יכולתה, כלכלתה, בהלותיה. במלים אחרות, ברית זו אינה מתמצה במונחי הסימפטומים של הדקונסטרוקציה ואף לא בראיית הדקונסטרוקציה כסימפטום. הבחירה שלי בה דווקא כבת־לוויה וכמקור חיזוק ותמיכה סימפטומטית אינה שונה במהותה ובמבנה מבחירות אובייקט אחרות, שהספר דן בהן: כמותן קיצונית, עיוורת, סוחפת, חורגת מעובדות קשות ונתונים. כאילו כאן, מאחר שבטקסטים עסקינן, ניתן היה לומר כי לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. ובכל זאת, קיימת אפשרות, שאעלה בהמשך, שהזרזיר הפך את העורב לבן מינו, למשותק, מבוהל ומפרפר כמותו. הן מי שעוקב אחר מעופו הוירילי של העורב בשנים האחרונות אינו יכול להתעלם מנדודיו וקינוניו בעולמות אחרים, ציבוריים, משפטיים ופוליטיים.
 
 
 
ה. הציר הטקסטואלי הנוסף של הספר הוא מגילת רות, המציעה עצמה, מהגדרתה, לחזרה בקריאה שנתית.
 
התאריך, בעצם התרחשותו, ברישום הסימן ״לתזכורת״, שובר את שתיקת היחידיות הטהורה. כדי לדבר עליו, יש גם למחקו, להפכו קריא, נשמע, מובן מעבר ליחידיות הטהורה עליה הוא מדבר. אמנם המֵעֵבר ליחידיות המוחלטת, סיכוי קריאת השיר, אינו מחיקת התאריך בכלליות ותו־לא, אלא מחיקתו בפני תאריך אחר, זה שאליו הוא מדבר, תאריך של אחר או של אחרת המתחבר/ת באופן מוזר בסוד המפגש.7
 
בשנים האחרונות נדונו היחסים המיוחדים שנרקמו בין נעמי לרות הן בספרות פמיניסטית והן בספרות לסבית, כיחסים המבטאים עוצמה, הרמוניה, פוריות וגאולה. עבורי זו מגילה הנסבה על עקרות יותר מאשר על פריון, על הריון השומר על דימויה הבתולי או העקר של האשה ההרה, אשה הגואלת את כולם, באופן פרדוכסלי, בגופה החולה. זו מגילת ריק ולא מלאות, העוסקת בהזנה לקויה ובקבלת אורחים מסויגת של הזרה, מגילה המתנהלת על ספה הצר של דלת, על הגבול הדק שבין הכנסת האחרת לבין פחד מפניה ועוינות כלפיה. זו מגילה המשעבדת, לבסוף, את שתי הגיבורות שלה, אבל במיוחד את רות, לצרכים קמאיים, הנמצאים בעימות בלתי־נמנע עם מנהגים וציוויים שאין היא, הזרה, המואביה, מכירה, ואינה מזדהה עמם. היא נעה בעל כורחה בין שתי כלכלות, בין שני משטרי חוק ואמת, בין החוק הסימבולי לסמיוטי, בלשונה של ג'וליה קריסטבה, בין חוק האב והתשוקה לשוב אל גוף האם. המסע משדי מואב לבית לחם הוא אפוא מסע כפול, מסע לחוק היהודי ומסע לאם החלופית, לנעמי. זו מגילת נשים, כשהאחת, המבוגרת, המנוסה, הבשלה, מוליכה את האחרת, הנערה, לאזור גיאוגרפי־תרבותי אחר, ולמעשה, לאזורים אחרים, טמירים, בהווייתה שלה, כאלו שלא הכירה לפני כן, שלא קיבלו ביטוי, כמו לא היו, לפני המפגש על אם הדרך.
 
בפרק הראשון ביקשתי, לנוכח האינטואיציות הללו, לכתוב את המגילה מחדש, נשענת על הוגה נוספת שעבודתה התגלתה כחיונית עבורי ככל שהתמדתי בכתיבה, הגם שהיכרותי עמה אינה נושאת אותה מוכרות כזו שעם כתבי דרידה. הכוונה לג'וליה קריסטבה, שכתבה, מעניין לציין, חיבור קצר על מגילת רות, ובכל זאת לא קישרה בין העולם התיאורטי העשיר עליו שקדה בכתיבתה המוקדמת (בשנות ה70-) לבין ההיפעלות המרוגשת המתרחשת במגילה. עיסוקה של קריסטבה בעיצוב הסובייקטיביות על המצע האימהי, על יסוד כלכלה ליבידינלית הקודמת לשיח, תיאורה את המעבר הלא שלם שעושה הסובייקטיביות לעבר השימוש בלשון ושותפות באמנה החברתית, מעבר מוגבל המותיר שאריות, סייעו בידי להנפיש את הדרמה השתוקה במגילה, לדמיין את המוזיקליות שלה, את הריתמוס ההטרוגני לכָּתוּב, ולשוב בפרק האחרון של הכרוניקה לדון בנעמי וברות בעקיפין במונחים של אנורקסיה, דקונסטרוקציה, וחיפוש שווא אחר נוחם אמהות אבודה, שמעודה לא הייתה אידילית.
 
רות ״שלי״ אינה בת זמנה ואינה בת זמננו. היא פנטזיה בדיונית הנודדת בין הזמנים ובין היבשות, בין עולמות ספרותיים, פיוטיים ותיאורטיים, אירופיים וישראליים, בגבולות שמתווים לה הטקסטים הללו ודמיוני המתווך ביניהם. מתחתי את ההיסטוריות שלה לא כארכיברית ולא כהיסטוריונית - מבלי לדעת דבר על כאבה, השפלתה וחייה הארוטיים - במטרה להפכה מנפעלת לדוברת, מוענת, מי שמתגברת על השתקתה במגילה הן על ידי העם והן על ידי נעמי, מפוצצת את הקודים הסוגרים עליה, שואלת אותנו על זהותנו ומקומנו. כל זאת, למרות שאיני יכולה לאמץ את לשונה ותרבותה, מסורתה וזיכרונותיה, מנסה לדבר עמה דרך מה שזיהיתי כמקומות מפגש, מאותגרת על ידה ומאתגרת אותה, מבקשת לספק הסברים להווייתה ולהעלמותה הטראומטית בסוף המגילה, שעקבותיה כמו נמחקו באילן היוחסין המנציחה לכאורה.
 
 
 
ו. אם הספר הזה לא ישנה אותי לפני ולפנים, … אם לא יעזור לי לאהוב את החיים עוד יותר, הרי שנכשל.8
 
 
 
דצמבר 1999

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית.

מיכל בן-נפתלי נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה ולתואר שני בחוג להיסטוריה, שניהם באוניברסיטה העברית. התזה שלה לתואר השני, "הגשרים בין אתמול ומחר: ההרמנויטיקה של בחטין וגדמר מעמדת פוקו" (1990), נכתבה בהדרכת פרופ' גבריאל מוצקין. בשנים 1995-1992 עשתה דוקטורט בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת אוקספורד בנושא "משחק הדמעות: ליוטאר, דרידה, לוינס והגות 'בעקבות אושוויץ'" (1995) בהדרכתם של אלן מונטיפיורי ורוברט סמית. התגוררה בפריז בשנים 2004-1999. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בן-נפתלי היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2014-2006 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת-זמננו. היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן-רון, בן בז'רנו ואחרים. פרסמה חמישה ספרים והשלימה כעת את ספרה השישי, "המורה". תרגום הספר הראשון שכתבה לאנגלית, "כרוניקה של פרידה", עתיד לראות אור בפורדהם יוניברסיטי פרס ב-2015. כיום (2014) היא עורכת סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית. המסה"על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשס"ז.

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ועם בת זוגה בחיפה.

כרוניקה של פרידה – על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה מיכל בן-נפתלי
פתח דבר
 
 
 
האחר הוא, למעשה, מה שאינו־ניתן־להמצאה, ולכן הוא ההמצאה היחידה בעולם, ההמצאה היחידה של העולם, המצאתנו, אך זו הממציאה אותנו. שכן, האחר הוא תמיד מקור אחר של העולם ויש להמציא אותנו.1
 
א. כרוניקה של פרידה לעולם אינה נכתבת בשתיים. כותבת אותה מישהי אחת, מנקודת מבטה. היא מסבה לשולחן מקץ זמן, הרבה זמן, מנסה לעבד את האירוע שזעזע אותה עד היסוד, ומגלה שאין אירוע כזה אחד ויחיד, אין רגע משבר מתוארך, אין סיבה אחת מובחנת, לפעמים דומה שאין אפילו אובייקט מסוים. היא מגלה שאי־אפשר להשתלט על הכרוניקה הזו, הרדופה, המסויטת, הנמתחת לקצוות ללא זיכרון וללא תיעוד. היא מבקשת, סובייקטיבית ככל שהינה במצבי רוחה וביחסי הקרבה והמרחק עם כתיבתה, להעביר את תחושת האחרות של האחרת, למצוא דרכים עקיפות לתת לה לדבר, דווקא משהיא נדרשת לכלכלתה שלה המתהדקת והולכת, הנכפית לחזור על עצמה. שהרי האחרת נכנסת למשהו לא לה, נמשכת אליו תחילה מרצונה, אבל ככלות הכול לא לשם היא מכוונת, לא לזה. זה יותר מדי. ועם לכתה, החור המודחק היטב, השמור ממגע, מציף את חלל הבטן, זעקתו נשמעת צורמת יותר, לא תמיד ברורה, סוללת לה בעקשנות דרך לביטוי שטוח ולא מספק, חסר מוצא, ביטוי הנטמע בחור ומתגלה בכל זאת כדרך היחידה לטפל בו.
 
 
ב. ברי שאין טקסט טהור שאינו שואל מאחרים ברמה משתנה של מודעות. על דרך הפשט, הטקסטים שליוו את הכתיבה ארחו לי לחברה: נדיבים, מסבירים, משתפים פעולה, רוויי תוכן, מרחיבים את גבולות החקירה לדינמיקות הנפשיות הנעוצות בפרידה, חקירה מתעכבת, נתקעת, לא מבינה לגמרי, לא ודאית, מגששת בין העבר להווה ושוב לעבר, בכל פעם מזווית חדשה. בחרתי בטקסטים גבוליים העורכים מסעות בין מקומות, מנסים לשווא לגשר על מרחקים במרחב ובזמן (שְׂדֵי מואב, בית לחם, אמריקה, אירופה, אנגלית, צרפתית, מואבית, עברית, איגרות דואר, אוטוביוגרפיה). רות, ליליאן הלמן, נשים־ילדות וז'אק דרידה, כמו שיתברר בהדרגה, הספונים בעולמם האינטימי, והמתקשים לחרוג ממנו אל החוץ, אל הפומבי, ולהיכפף לציווייו, מעלים שאלות דומות, שולחים לאהוביהם איגרות ללא מענה, מקשים באמצעותן על מציאות הקשר, על יסודות ההמצאה והפנטזיה המתערבבים בו. הם ממשיכים להתבלבל בעטיו, הרבה לאחר שדעך והלך כנוכחות אקטואלית בחייהם, הרבה לאחר שהבינו אך דחו את ההכרה בחוסר הסימטריה ששרר בו, או שהפנימו הכרה זו כהגדרתם־העצמית האותנטית; עקשנים, אינם מוכנים לוותר, תוהים על הסגולה הזו הנעוצה בקשר שבעת ובעונה אחת גזל מהם והשיב להם את עצמם, לעתים בפעם הראשונה. אבל אלו אינם הטעמים היחידים לבחירה שערכתי להתיק סיפור אישי, בגוף ראשון, לעמדה פילוסופית, לדקונסטרוקציה, או להידרש לחלופין לקולותיהן של אמהות האומה ושל מחזאית יהודיה אמריקאית בת זמננו. התלות שלי בטקסטים הללו, אכילתם הנהנתנית, התאוותנית, היא גם הפעלה ומימוש של מושאי הדיון בספר הזה: אהבה וארוטיות בין נשים, יחסי אם־בת, אשמה, אחריות, תלות, השפלה, הבשלה, גבולות, בעיות אכילה, כתיבה ו… דקונסטרוקציה.
 
במקרה זה, של הילד, חזרה גורמת לעונג. אצל המבוגר, אדרבא, החידוש הוא תנאי העונג, אומר פרויד. … מול החזרה, … הילד מבקש עוד, ללא לאות, מוחק את המשתנה, שעה שהמבוגר נס …, משתעמם ותר אחר סטייה. וכאשר המבוגר משכפל באופן כפייתי את הדרישה החוזרת (למשל, באנליזה ובהעברה), הוא חורג מעקרון־העונג, ומתנהג כילד.2
 
 
ג. אינני שואפת להציג פרשנות נאותה, נאמנה, קאנונית, לטקסטים של ז'אק דרידה, הנעדרים תמיד תזות מסקניות, או לטעת את הרושם שאני מצביעה על דרך מסוימת שיש להיענות אליהם. הספר אינו נוטל חלק בוויכוח הפרשני על יצירתו אלא בעקיפין, משום שהוא מטעים את המחויבות הרגשית של הדקונסטרוקציה כנגד הוקעותיה השכיחות בעולם האקדמי ובעיתונות המייחסות לה ספקנות וניהיליזם. אני מתייחסת בעל כורחי לפולמוס על הדקונסטרוקציה, במידה שאני מבקשת להצביע על אותו ״משהו״ בתוכה שהוא אכן בלתי נסבל, משהו החורג מיחסיה המורכבים למסורת הפילוסופית, מכתיבתה המאתגרת וההיברידית, מהאופן שבו היא מכבדת או מנאצת כללים למדניים וכדומה. מעבר לספקנותה ולהכתמותיה ולטשטוש הגבולות שלה קיימת אינטימיות, אולי אינטימיות־יתר, המחברת את הדקונסטרוקציה לאזורים אפורים מבחינה הכרתית־מושגית ורגשית. היא מנסה כל העת לגעת במשהו החומק ממנה, יהא הדבר הזה בנאלי ושכיח ככל שיהא, משום שהוא לעולם אינו ״פשוט״. הדקונסטרוקציה נעוצה בפרידה, באהבה נכזבת, בתביעה דחויה לנוכחות האהוב, ודרכה, טלטלותיה, הן עדויות על תהליכי ניתוק; נושאיה, שמותיה, לרבות הניאולוגיזמים שהיא ממציאה לפרקים (דיפרנס différance -, מילהודאה circonfession -), נוטלים חלק במאמצה לכנות אובססיות טמירות, קשיי הסתגלות, הרסנות ותוחלות פנטסטיות, מצד אחד, ולרשום את הפתולוגיה שלה בעצם מחוות הכתיבה, מצד שני. על פניה, מטפלת הדקונסטרוקציה בסוגיות פילוסופיות כלליות, עקרוניות, אבל המעברים שהיא עורכת מהאישי למופשט, מהאידיומטי לאוניברסלי, מודעים לעצמם כבעייתיים. היא מנסה לדבר על ניסיונות טראומטיים בבהירות, תוך שהיא מודעת לכך שהטיפול בסוגיות של גירוש או אפרטהייד, למשל, נדון לכישלון, משום שהוא נכשל בראש ובראשונה בתיאור הנטישות הקטנות, הגירושים הפרוזאיים, והיא שואלת אפוא כיצד ניתן להיות נאמנים לזיכרון ולחוויה הפרטית בתוך שיח שהוא לאלתר אנליטי, מכליל, מגסס. היא חווה את דלות הניתוח ומקפידה לכן על עושר שפתה המנסה לתפוס דבר מה דווקא בעמימותה, בריבוי משמעויותיה, ברישולה ובדייקנותה, בהודאתה בגמלוניותה, בצורך שלה לעתים לערבב בין מלים וליצור שם אחר, משונה, בולט, שם המפציר בנו בבולטותו: הקשיבו לי, אני מכוון לזה ולא לזה, מתמקד בזה, אינני מה שהייתי בעבר, בטרם מעשה המרכבה, לפני שנטפלתי למלה אחרת המוסיפה לי ניואנס, שבלעדיו אני איני.3
 
 
 
אמות מבלי שהבנתי דבר.4
 
שאלת השפה היא עקב אכילס של מי שמטפל בדקונסטרוקציה שלא בצרפתית ונוטלה הרחק משורשיה לעברית. ההחמצה היא עצומה, הן מבחינת העמימות המגדרית, ערעור הניגוד שבין הנשי לגברי, היסודי והחיוני כל־כך לתפיסת־עולמו של דרידה, שאין לרתום אותו להקשר כלשהו של מאבק על זהות קבועה, והן מבחינת הזיקות הפונטיות בין מלים והשרשרות הסמנטיות האסוציאטיביות הנרקמות בטקסטים.5 דרידה מפנה אל עצמו כל העת את השאלה כלום כותב הוא משפט מסוים למען מובנו, האמת שלו, או בשל סגולותיו התחביריות והלקסיקליות, מקשה מבלי להשיב. גם לשאלה מכרעת זו, כמו ליתר שאלותיו, אין תשובה חד־משמעית. אבל כאן מקופלת כאמור אחת הסבות להחמצה בתרגומו ״לטובת״ דיון תוכני במונחי משמעות היגדיו וערכם. התעתוע הספוג במלים ובמשפטים הדקונסטרוקטיביים נמחק אפוא כליל בכרוניקה זו. ובכל זאת, המחיר נראה לי ראוי. ככלות הכול, זה אינו ספר על לשון.
 
הבחירה הזו מעלה עניין נוסף. אני נמנעת מלעסוק ב״הליך״ או ב״מתודה״ הדקונסטרוקטיבית. לאורך הספר, בעיקר בפרקים השלישי והרביעי, אפשר יהיה לחוש בכמה מרכיבים ומוטיבים חוזרים ונשנים בקריאה של דרידה. סימני הזיהוי של הדקונסטרוקציה ילכו ויתחדדו, אך הניתוח שלהם יועתק מרובד פרוצדורלי לרובד חווייתי, התקה הנשענת אמנם על הנחה דקונסטרוקטיבית: שתהליך הכתיבה/קריאה הוא תהליך ער, מסורתי ומקורי; הוא שואל, בורר, מצטט, מתקן, משנה, נאמן, צייתני ובוגדני, הכול כאחת.
 
הדקונסטרוקציה היא עמדה אינטלקטואלית אתית, הנסבה על ידידות והמפעילה ידידות, מתיידדת, ידידה, בעצם אופני הגישה שלה לטקסטים שכתבו אחרים. זו אחת ה״טענות״ שתעבורנה כאן כחוט השני דרך בחינת יצירות אחדות מאת דרידה, בכללן: הגלויה, מילהודאה, ממוארים: לפול דה מאן, מתת המוות, ופוליטיקה של הידידות. וידידות כרוכה לאלתר, בתפיסתו של דרידה, באבל, זיכרון, אחריות, הבטחה, אירוח, קריאה והיסטוריות. הדקונסטרוקציה שקולה לידידות, לתפיסה מסוימת של ידידות הנעה כבמטוטלת בין ידידות מלנכולית לבין ידידות פוליטית. הדקונסטרוקציה מדברת על הניסיון הזה בידידות, מאפיינת את האידיאה של הידידות, אך בכך לא סגי. שכן, היא גם מממשת תפיסה זו בעצם מעשה הכתיבה שלה, ביחסיה הארוטיים המעורבים עם טקסטים, ולבסוף, מצווה עלינו, היורשים, נוטרי הארכיב, להיות ידידים כמותה ממש, למלא את אחריותנו כשומרי זיכרון, נרדפים ומוטרפים כמות שאנחנו, כבר תמיד, על ידי רוחות־רפאים. בפרקים התיאורטיים יותר בספר אדון בטענה הזו בפירוט, תוך כדי התבוננות ביחס בין אהבה לידידות ובין ידידות לאובדן אצל דרידה. בפרק האחרון אקשור את המלנכוליה והפתולוגיה הדקונסטרוקטיבית ביחס לאחר, המודעת לעצמה ככזו - את האופן שבו ההתמודדות הקונקרטית עם חיי האהבה או הידידות המתנפצים נערכת דרך פעילות טקסטואלית־רוחנית־אידיאלית, ההופכת את האהוב, הידיד, להפשטה - לבעיות אכילה.
 
דחף החיים הפך חזק יותר בקרבי מאשר דחף המוות. שני הדחפים קיימים בצוותא בתוכי באיזון לא נוח, אך הם מאוזנים דיים עכשיו שאני חיה.6
 
דרידה סבור שטקסט שאינו מדמם הוא כישלון, ועם זאת, כאמור, דומה שברוב כתביו נערכת טקסטואליזציה של הניסיון המדמם בכמה מובנים: לא זו בלבד שהניסיון המתואר (ידידות, אובדן, אבל) כתוב כטקסט כעניין שבעובדה, אלא שהכתיבה עליו, הפיכתו לטקסט, המתתו והחייאתו/הנצחתו גם יחד, אינהרנטית לניסיון כניסיון. במלים אחרות, הטקסטואליזציה היא כורח מבני, תנאי לחוות (!) את העולם הרגשי החורג תמיד מן ההווה המידי לעבר אינסופי ולעתיד אינסופי, קל וחומר לחשוב על החוויה ולבטאה. אף פעם לא תכתוב כמו אוגוסטינוס, אומר דרידה לעצמו בגוף שני במילהודאה, נע בין הזמנים, בין גן־העדן הלא נגוע של הילדות, זה שאינו משתנה אף פעם, לבין העצמי, המוען, המזדקן, המסרב לזהוּת אחת חד־משמעית, שאינו יכול להתוודות. אינך קתולי, ולכן וידוי אינו מסדר האפשרויות שלך, אלא למירב פרובלמטיזציה של וידוי, וידוי ש״נמול״, ״מילהודאה״, המותירה תמיד משהו לא מוכרע, שאינו ניתן לידיעה, סוד החורג מעקרון־ארכיב מסווג וסמכותי.
 
 
 
ד. יציר כלאיים זה אינו ספר אקדמי, למרות שהיסוד התיאורטי שבו כבד־משקל. הוא אינו ממושמע ואינו כפוף לאילוצים, מלבד אלו שהצבתי בעצמי, וכמו שיתברר בהמשך, בדרכו המשונה, הוא מאוד, מדי, ממושמע. וגם על כך הוא נסב. יחד עם זאת, הכתיבה היא קודם כל מסאית, ניסיונית, תיאורית, מבקשת לכוון את תשומת הלב לאותו ממד, גם בטקסטים מלומדים שיוצגו, לפגיע, חסר־האונים, העלוב, המוסתר לא אחת באמצעות אקרובטיקה טיעונית. אף־על־פי־כן, מה לדקונסטרוקציה ולזהות נשית? מה לה וליחסי אם־בת? מה לה ולארוטיזם נשי? ומה לה ולבעיות אכילה? כיצד מתייחסים הטקסטים הלא־מדוברים, הגופניים, של האנורקסיה, ובדרך אחרת של הבולימיה, לדקונסטרוקציה שאין מחסום לפיה, כמו היו הבטן הרכה שלה? אני מנסה להסביר את הברית הזו שאינה טבעית, בין תפיסת־עולם מסוימת לאופן שבו מי שבוחרת בה משליכה עליה, ולמעשה מוצאת בה, את יכולתה וחוסר יכולתה, כלכלתה, בהלותיה. במלים אחרות, ברית זו אינה מתמצה במונחי הסימפטומים של הדקונסטרוקציה ואף לא בראיית הדקונסטרוקציה כסימפטום. הבחירה שלי בה דווקא כבת־לוויה וכמקור חיזוק ותמיכה סימפטומטית אינה שונה במהותה ובמבנה מבחירות אובייקט אחרות, שהספר דן בהן: כמותן קיצונית, עיוורת, סוחפת, חורגת מעובדות קשות ונתונים. כאילו כאן, מאחר שבטקסטים עסקינן, ניתן היה לומר כי לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. ובכל זאת, קיימת אפשרות, שאעלה בהמשך, שהזרזיר הפך את העורב לבן מינו, למשותק, מבוהל ומפרפר כמותו. הן מי שעוקב אחר מעופו הוירילי של העורב בשנים האחרונות אינו יכול להתעלם מנדודיו וקינוניו בעולמות אחרים, ציבוריים, משפטיים ופוליטיים.
 
 
 
ה. הציר הטקסטואלי הנוסף של הספר הוא מגילת רות, המציעה עצמה, מהגדרתה, לחזרה בקריאה שנתית.
 
התאריך, בעצם התרחשותו, ברישום הסימן ״לתזכורת״, שובר את שתיקת היחידיות הטהורה. כדי לדבר עליו, יש גם למחקו, להפכו קריא, נשמע, מובן מעבר ליחידיות הטהורה עליה הוא מדבר. אמנם המֵעֵבר ליחידיות המוחלטת, סיכוי קריאת השיר, אינו מחיקת התאריך בכלליות ותו־לא, אלא מחיקתו בפני תאריך אחר, זה שאליו הוא מדבר, תאריך של אחר או של אחרת המתחבר/ת באופן מוזר בסוד המפגש.7
 
בשנים האחרונות נדונו היחסים המיוחדים שנרקמו בין נעמי לרות הן בספרות פמיניסטית והן בספרות לסבית, כיחסים המבטאים עוצמה, הרמוניה, פוריות וגאולה. עבורי זו מגילה הנסבה על עקרות יותר מאשר על פריון, על הריון השומר על דימויה הבתולי או העקר של האשה ההרה, אשה הגואלת את כולם, באופן פרדוכסלי, בגופה החולה. זו מגילת ריק ולא מלאות, העוסקת בהזנה לקויה ובקבלת אורחים מסויגת של הזרה, מגילה המתנהלת על ספה הצר של דלת, על הגבול הדק שבין הכנסת האחרת לבין פחד מפניה ועוינות כלפיה. זו מגילה המשעבדת, לבסוף, את שתי הגיבורות שלה, אבל במיוחד את רות, לצרכים קמאיים, הנמצאים בעימות בלתי־נמנע עם מנהגים וציוויים שאין היא, הזרה, המואביה, מכירה, ואינה מזדהה עמם. היא נעה בעל כורחה בין שתי כלכלות, בין שני משטרי חוק ואמת, בין החוק הסימבולי לסמיוטי, בלשונה של ג'וליה קריסטבה, בין חוק האב והתשוקה לשוב אל גוף האם. המסע משדי מואב לבית לחם הוא אפוא מסע כפול, מסע לחוק היהודי ומסע לאם החלופית, לנעמי. זו מגילת נשים, כשהאחת, המבוגרת, המנוסה, הבשלה, מוליכה את האחרת, הנערה, לאזור גיאוגרפי־תרבותי אחר, ולמעשה, לאזורים אחרים, טמירים, בהווייתה שלה, כאלו שלא הכירה לפני כן, שלא קיבלו ביטוי, כמו לא היו, לפני המפגש על אם הדרך.
 
בפרק הראשון ביקשתי, לנוכח האינטואיציות הללו, לכתוב את המגילה מחדש, נשענת על הוגה נוספת שעבודתה התגלתה כחיונית עבורי ככל שהתמדתי בכתיבה, הגם שהיכרותי עמה אינה נושאת אותה מוכרות כזו שעם כתבי דרידה. הכוונה לג'וליה קריסטבה, שכתבה, מעניין לציין, חיבור קצר על מגילת רות, ובכל זאת לא קישרה בין העולם התיאורטי העשיר עליו שקדה בכתיבתה המוקדמת (בשנות ה70-) לבין ההיפעלות המרוגשת המתרחשת במגילה. עיסוקה של קריסטבה בעיצוב הסובייקטיביות על המצע האימהי, על יסוד כלכלה ליבידינלית הקודמת לשיח, תיאורה את המעבר הלא שלם שעושה הסובייקטיביות לעבר השימוש בלשון ושותפות באמנה החברתית, מעבר מוגבל המותיר שאריות, סייעו בידי להנפיש את הדרמה השתוקה במגילה, לדמיין את המוזיקליות שלה, את הריתמוס ההטרוגני לכָּתוּב, ולשוב בפרק האחרון של הכרוניקה לדון בנעמי וברות בעקיפין במונחים של אנורקסיה, דקונסטרוקציה, וחיפוש שווא אחר נוחם אמהות אבודה, שמעודה לא הייתה אידילית.
 
רות ״שלי״ אינה בת זמנה ואינה בת זמננו. היא פנטזיה בדיונית הנודדת בין הזמנים ובין היבשות, בין עולמות ספרותיים, פיוטיים ותיאורטיים, אירופיים וישראליים, בגבולות שמתווים לה הטקסטים הללו ודמיוני המתווך ביניהם. מתחתי את ההיסטוריות שלה לא כארכיברית ולא כהיסטוריונית - מבלי לדעת דבר על כאבה, השפלתה וחייה הארוטיים - במטרה להפכה מנפעלת לדוברת, מוענת, מי שמתגברת על השתקתה במגילה הן על ידי העם והן על ידי נעמי, מפוצצת את הקודים הסוגרים עליה, שואלת אותנו על זהותנו ומקומנו. כל זאת, למרות שאיני יכולה לאמץ את לשונה ותרבותה, מסורתה וזיכרונותיה, מנסה לדבר עמה דרך מה שזיהיתי כמקומות מפגש, מאותגרת על ידה ומאתגרת אותה, מבקשת לספק הסברים להווייתה ולהעלמותה הטראומטית בסוף המגילה, שעקבותיה כמו נמחקו באילן היוחסין המנציחה לכאורה.
 
 
 
ו. אם הספר הזה לא ישנה אותי לפני ולפנים, … אם לא יעזור לי לאהוב את החיים עוד יותר, הרי שנכשל.8
 
 
 
דצמבר 1999