ימים רעים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2002
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 207 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 27 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

הימים רעים. ההווה נפרש כהידרדרות שאין לה סוף. התקווה נדמית כמבט לאחור. כל התקדמות מצטיירת כהליכה לקראת אסון. מגמות לאומניות השתלטו כמעט לחלוטין על הפוליטיקה והתרבות בישראל, קבעו את הפלסטינים כאויב חסר תקנה וגייסו את החברה היהודית כולה להנצחת משטר כיבוש דכאני ולקידום מפעל התיישבות קולוניאלי, המאיץ את שפיכות הדמים וניזון ממנה.

ספר זה מציע אי של הפוגה אזרחית מן השיח הלאומני הרווח. מכונסים בו מאמרים שנכתבו בימים שבהם עוד אפשר היה לדמיין כיצד נראה סוף הכיבוש. סוף לכיבוש מוצג כאן לא כסיום היסטורי של הסכסוך בין יהודים לפלסטינים וגם לא כסוף למלחמה או לאלימות, אלא כפירוק המבנה המעוות של יחסי הכוח המונח ביסוד כל אלה.

צל הכיבוש מלווה את פרקי הספר כצלו של אסון. הם עוסקים בצל, לא באסון עצמו, מתחקים אחר דימויים והשלכים שלו, מנתחים את משחקי התעתועים של הסימולציות המתריעות על בואו הקרוב או על הסתלקותו המהירה של האסון כחור שחור, כאירוע שאי-אפשר להכיל. האסון המקומי מתקשר לשני אסונות גלובליים ווירטואליים: האחד ממשי (אסון התאומים), והאחר לא היה ולא נברא (מעבר המילניום).

בצל האסון מסומנים, בתקווה מיואשת, ראשי פרקים של אוטופיה: יום אחד תהיה כאן מדינה לא-לאומית, שיהודים ופלסטינים חיים בה אלה לצד אלה כאזרחים שווים. מהי בדיוק אזרחות? כיצד מתאזרחים? זה עניינו של המילון לאזרחות הפותח את הספר ושל שני פרקים העוסקים בשני אזרחים לא-רגילים: יגאל עמיר וכרמלה בוחבוט.

אריאלה אזולאי מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה בת זמננו באוניברסיטת בר-אילן ובבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה. סרטה האחרון "מלאך ההיסטוריה" הוצג בפסטיבל הקולנוע בוונציה; ספרה האחרון "חלון הראווה של המוות" ראה אור בהוצאת MIT."

עדי אופיר מלמד פילוסופיה במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב ועמית במכון שלום הרטמן בירושלים. היה העורך המייסד של כתב העת "תיאוריה וביקורת". ספרו האחרון "עבודת ההווה: מסות על תרבות ישראלית בעת הזאת" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

פרק ראשון

דמות הימים הרעים
הקדמה
 
 
על שער הספר דמות רוכנת, צילום עבודה מתוך תערוכה של האמנית סיגלית לנדאו.1 הדמות עשויה מעיסת עיתונים, גזרי עיתונים מן השנתיים האחרונות. כל איבריה, שריריה וגידיה עשויים מדברי הימים של השנים האלה. הדמות הרוכנת היא דמות הימים הרעים של חיינו בזמן האחרון. דם, יזע ועיסת עיתון. וכבר היא דמות ארכיון. כולה עקבות. ספק זיכרון חי שהוטבע בגוף, עד שנעשה לגוף, ספק גוף חי שפוחלץ כמומיה של זיכרון. ארכיון זה של קרעי עיתון בולע לתוכו מה שעבר, ועוד יוסיף ויבלע לתוכו מה שעתיד לבוא, מה שנכתב בדם ומה שעוד ייכתב. מתפשט בלי גבול, חסר עבר וחסר עתיד משלו, כולו הווה ההולך כצל אחר הדם השפוך.
 
למרגלות הדמות חשבונייה. הדמות רוכנת מעליה. היא עסוקה בספירה. היא מחשבת קִצים, סופרת מתים, מדפדפת בימים, מסווגת את הגידולים שמהם היא עשויה, מצרפת זוועה לזוועה, שוזרת אותן בסדרה ארוכה וקודרת, עד שהחשבונייה מצווה עליה להתחיל מהתחלה. דמות הימים הרעים סופרת גידולים. כמו מאז ומעולם ספרה גידולים, ועד עולם תוסיף ותספור אותם. גידולים אלה אינם נבדלים ממנה, אינם חיצוניים לה, הם בשר מבשרה, עצם מהותה. הם קורצו כמותה מאותו חומר, עיסת עיתון מעמודי חדשות. עיסת החדשות אינה מאיימת על שגרת יומה — היא שגרת יומה. היא עשויה כולה מאירועי המקום הזה והזמן הזה, קונקרטית לגמרי, עד שהקונקרטיות עצמה הופכת לאלגורית.
 
דמות הימים הרעים היא אלגוריה של קונקרטיות. נטולת מאפיינים משלה היא מתמצית בתפקיד המוטל עליה ובכפיפותה המוחלטת לביצוע תפקיד זה על הצד הטוב ביותר. אין טעם לשאול מיהי דמות זו, לנסות לקבוע את זהותה (וגם לא את זהותן של שתי הדמויות האחרות שניצבו במרכז התערוכה). זו דמות גבר. הוא עשוי להיות ישראלי או פלסטיני או ישראלי ופלסטיני לסירוגין, הכובש או הנכבש או שניהם. לא שאין הבדל בין כובש לנכבש. בדיוק להפך. הדם השפוך — זה כל ההבדל; ההבדל נמדד בדם. הדמות הרוכנת טבולה בדם. אך אין לדעת האם היא זו השופכת דם, או שמא דמה שלה נשפך. כך או כך, הדם השפוך נקרש מיד לידיעות עיתון, המתחלפות חדשות לבקרים. הדמות הרוכנת היא הדמות המדממת, היא הדימום עצמו, הדימום כהווה נמשך, שסופח אליו את כל שעבר ואת כל שעתיד לבוא. הדימום הוא תשתית הכיבוש, הכיבוש הוא תשתית הטרור, הטרור הוא תשתית הדימום. וחוזר חלילה.
 
הדימום מתעצם. התעצמות הדימום היא הידרדרות בלי נקודת קצה. בלי התרסקות בקצה האופק. בלי חורבן גמור ובלי גאולה. רק עיסת חדשות מדממת ההולכת ותופחת. צוּרות הדימום עוד ישתנו, הצָרות עוד ישנו צורה, עוד יתחלפו האחראים לדם ולדמעות, וכמובן — גם הקרבנות. רק ההידרדרות נשארת קבועה ומתעצמת, כמו נייר העיתון המדמם וטופח. עד מתי? עד לעיתון הבוקר. עד לעיתון הערב. עד לזוועה הבאה, שהיא תמיד רק איבר בסדרה האינסופית של ההווה הנפרש כהידרדרות במישור משופע. בלי סוף. כל רגע נמוך יותר מקודמו, גבוה יותר מזה שיבוא אחריו. התקווה היא מבט לאחור. התקדמות היא אסון. ואין קרקעית להתנפץ אליה.
 
את הסוף אין רואים. במקום סוף ראו עד לא מכבר תקווה לסוף, כמיהה לסוף, אבל גם זו הלכה ואזלה. כמו הכתמים הלבנים־אפורים בעיסת החדשות, שהלכו והאדימו עם כל גידול חדש של זוועה. במקום תקווה לסוף רואים עכשיו רק כמיהה להפוגה. במקום לקוות לשים סוף להידרדרות, שהיא ההיגיון הבלתי נמנע של הכיבוש, מבקשים עכשיו האנשים שרק יגדלו קצת המרווחים בין זוועה לזוועה. כאן, בצד זה של האימה, סופרים ימים בלי פיגועים. שם, מן העבר האחר, סופרים שעות בלי עוצר, ימים בלי חיסולים. כאן ושם סופרים את המתים והפצועים. אבל אין לטעות, אין דמיון בין הצדדים, ואין ספק ידו של מי על העליונה. ולא רק בגלל מספרי המתים. די להתבונן במה שסופרים ומאיזה צד. סופרים את המחסומים. את הילודים שלא נולדו. את ימי העוצר. את העצירים והאסירים. את המגורשים. את מנות המזון לחלוקה. את ארגזי התרופות. את היוצאים מדעתם (פגועי טראומה, בלשון הנקייה). את הבתים שנהרסו, את החלקות שנגזלו. את המשרדים שנבזזו. את שיעורי האבטלה ותוחלת החיים. את מקרי המחלות המידבקות. את חגורות הנפץ שנותרו. את החיילים שסירבו ואת אלה שלא. רק את האיוולת, את הרשעות ואת מידת הרחמים אין סופרים, כי אין להן מידה, ואין להן מדידה. ובכל מקום שסופרים, מייחלים להפוגה. מתפללים לאתנחתא לפני שיופיע האסון הבא בסדרה. ובכל פעם שהוא מופיע, מוסיף ונשחק מה שנותר מן התקווה לסוף, ומתעצמת הכמיהה להפוגה.
 
 
 
בספר הזה מכונסים מאמרים שנכתבו מתוך תקווה לסוף, או לפחות מאמרים שנכתבו בימים שבהם עוד ראו תקווה לסוף, לא רק כמיהה להפוגה. סוף לכיבוש, צריך לדייק ולומר — לא סיום "היסטורי של הסכסוך", כפי שנהגו לדבר אז, גם לא סוף למלחמה או לאלימות, אלא סוף למבנה המעוות של יחסי הכוח המונח ביסוד כל אלה. הימים האלה אינם רחוקים. המאמר המוקדם ביותר המכונס בספר זה נכתב לפני כחמש שנים בקירוב, בתחילת קיץ 1997.
 
בתחילת קיץ 1997 עוד היה "תהליך אוסלו", שכבר הוקפא אז, מסגרת ההתייחסות העיקרית לעימות בין ישראל לבין הפלסטינים. רובו של "השמאל" הישראלי, קרי מפלגת העבודה ומר"צ, נאבק לשמר את המסגרת הזאת גם תחת שלטון הימין. "השמאל" היה מוטרד בעיקר משינויים באופן הדיבור על תהליך השלום ולא נתן דעתו לצורות החדשות אשר לבש הכיבוש, ואשר בעיצובן נטל "השמאל" עצמו חלק פעיל.2 רצח רבין, פחות משנתיים קודם לכן, עוד נכח בשיח הציבורי ועיצב בנוכחותו את רטוריקת היחסים בין ימין לשמאל. ההרעה בתנאי החיים של הפלסטינים בכל הנוגע לחופש תנועה, לפרנסה, לבריאות או לחינוך חדרה אך בקושי לשדה הראייה הישראלי. ההשתלטות הזוחלת של המתנחלים על שטחים פלסטיניים בגדה התנהלה באין מפריע, אך לא הייתה בוטה כפי שהיא כיום וגם לא נתפסה כחוק טבע. פיגועי ההתאבדות היו איום מעורר חלחלה אבל נדיר יחסית. הריגת פלסטינים מאש כוחותינו עוד הייתה עניין שיש להצדיקו, ו"חיסולים" עוד היו בבחינת יוצא מן הכלל שיפה לו חשאיות גמורה. אסון הומניטרי היה מונח הלקוח מן הלקסיקון של יומן חדשות החוץ, מלווה בניחוח של מקומות זרים ורחוקים, לא תיאור מתקבל על הדעת של המצב בשטחי המחיה של הפלסטינים. בנימין נתניהו שלט כבר יותר משנה והצליח להפוך את הסחת הדעת מן המעשה המדיני לאמנות. התקשורת נעשתה לחזות החיים הפוליטיים, ונתניהו היה רב אמן בהפעלתה. בן בריתו הקרוב, אריה דרעי, שהנהיג בכישרון וביד חזקה את המהפכה של תנועת ש"ס, לא חזר בו מתמיכתו בהסכמי אוסלו ומילא לא פעם תפקיד מרסן בפוליטיקה הימנית של נתניהו. שיטת הבחירות החדשה, שהיטיבה מאוד עם שניהם, נדמתה כבכייה לדורות. הערוץ השני הוביל במרץ את תהליך המדיאטיזציה של הפוליטיקה והכתיב תפיסה עיתונאית חדשה לתקשורת כולה. העימות בין חילונים לחרדים נראה כמחריף, והקרע בין המחנות, שלוּוה בקמפיין לאומי על פיוס בעם, נדמה היה כבלתי ניתן לגישור. שקל היה שווה הרבה יותר מעשרים סנט, הכלכלה פרחה, והפערים החברתיים העמיקו. אלה נדמו לרבים כמחיר זמני ונסבל, שראוי לשלמו, למען צמיחה והשתלבות בכלכלה הגלובלית. הארץ שקקה תיירים. החיים נראו כמסך טלוויזיה: מהבהבים, מרצדים, וזוהרים, וגם מבשרי רעות, כמובן, בכל שעה עגולה. ממשלת נתניהו הייתה ממשלה גרועה בכל מובן, אך למרות מנהרת הכותל, למרות ההפרה החד־צדדית של ההסכמים עם הפלסטינים, למרות העיכוב האינסופי של הנסיגה החלקית מחברון, אפילו היא לא הצליחה להרוס את ערוצי ההידברות בין יהודים לפלסטינים, ואתם את התקווה לשינוי יסודי קרוב ביחסים בין שני העמים.
 
לפני כחמש שנים הצליח נתניהו בהבל פה כהרגלו להחיות את ההפרדה בין דיבורים לבין מעשים. "פנינו לשלום", מעשינו לא יאחרו לבוא. ממשלת נתניהו הייתה ממשלת המעשים בעתיד. בינתיים היא מנעה כל התקדמות במשא ומתן, אבל גם נמנעה משפיכות דמים.3 אחר כך באה ממשלת ברק שביקשה באחת להפסיק את השידורים של "החיים כטלוויזיה", ולעשות מעשים. זו נראתה ממשלת המעשים עכשיו, הכול בהווה, תכף ומיד. אלא שגם רוב המעשים הללו התקיימו בטלוויזיה. בשיחות קמפ דיוויד היה המעשה המדיני אמור לעבור אחת ולתמיד מן הטלוויזיה "לשטח". אבל השיחות נכשלו. כישלון השיחות הפך את ממשלת ברק לממשלת המעשים בעבר: "הפכנו כל אבן בדרך לשלום". הדם שהחל לזרום מיד אחר כך הפך תוך זמן קצר את ברק עצמו לדמות תמוהה מן העבר, שהתרחקה במהירות מדהימה. בתקופת ממשלת שרון שבו המעשים ונשזרו בדיבורים. לפיכך התעצמה מאוד שפיכות הדמים. הדם השפוך מוסס את רציפות הזמנים וקיצר את הזיכרון. שוב ושוב התכווצו העבר והעתיד להווה של פעולה נקודתית, הווה המתכנס תמיד לאזור האסון — מבצע צבאי, עוד פיגוע, חיסול, עוד פיגוע ועוד מבצע צבאי. שדה הראייה הצטמצם מאוד. הוא נקבע לפי סרטי הפלסטיק המקיפים את מקום הפיגוע, כוונות הצלפים ומסכי הפצצות החכמות.
 
המאמרים המכונסים בספר נכתבו בעיצומה של ההידרדרות, אך לפני שהתקווה לשים לה סוף הפכה לכמיהה להפוגה. הם נחשבו לפני שתחושת חוסר האונים נעשתה למשתקת, והמחשבה הותכה לקינה. מפוכחים, מרוחקים, זהירים או ציניים, ככל שנדמו לנו בשעתם — מאמרים אלה נכתבו בתנאים שבהם עוד אפשר היה לדמיין (מן העמדה המסוימת שלנו) תסריטים מציאותיים של התקדמות לקראת פיוס. אלה היו תנאים שבהם עוד אפשר היה לתאר באופן מוחשי כיצד נראה סוף הכיבוש. הבסיס לתקווה היה ההבנה כי אפשרות כזו קיימת, וכי התנאים למימושה אינם דמיוניים. תחושת התקווה הייתה בלתי נפרדת מתחושת שותפות מרצון במציאות חברתית, המכילה בקרבה פתח של תקווה. את עקבות התקווה הזו ואת הביטויים לתחושת השותפות הזו התעקשנו להשאיר גם כשערכנו את רוב המאמרים לקראת כינוסם בספר (באחדים אף הרחבנו את היריעה, הוספנו דוגמאות וטיעונים, אך רק לעתים רחוקות עדכנו אותם כדי להתאים את הטיעון למציאות המשתנה, וכמעט תמיד בעניינים שוליים). חשוב לנו לשמר את העקבות האלה גם עכשיו, בסוף קיץ 2002, כשאנחנו חותמים את הספר בתחושת בדידות כבדה, מתעקשים על תקווה, שנראית עכשיו אבסורדית מתמיד.
 
 
 
 
 
תיאור דחוס זה של "המצב", של ההידרדרות, ושל העמדה שלנו בתוכה ולעומתה נשען על שלוש הנחות תיאורטיות: א. הסימולציה נעשתה למשטר הייצוג הרווח ולאפיון הכללי ביותר של תנאי המצב התרבותיים של המעשה הפוליטי. ב. במשטר הייצוג הזה נפערים לעתים סדקים, אשר מהם מבצבצות פיסות ממשות שאי־אפשר לתת להן ביטוי בשיח הרווח ובלשון הדימויים שלו. התרחשויות כאלה הן התרחשויות "קיצוניות", אלימות ונדירות מאוד וגם קצרות מועד, לפעמים לכדי הרף עין. להתרחשות מסוג זה אנו מבקשים לייחד את המונח "אירוע". ג. כל ניסיון לנתח או להעריך את המצב הזה, להעניק פשר לאירוע או להבין את חוקיות הסימולציה המכסה מיד את הסדקים שהוא פוער בתפיסת המציאות, נעשה מעמדה נתונה, שיש לה מאפייניה אובייקטיביים — אשר רק את חלקם יכולה הכותבת להכיר, וכן מרחב פחות או יותר מוגדר של אפשרויות סובייקטיביות — אשר רק את מקצתן הכותב מסוגל לנצל. 4
 
מושג הסימולציה מציין כאן למעשה את מכלול תנאי המצב הפוסט־מודרניים. תנאים אלה מאופיינים קודם כול בקריסת ההבדלים החותכים בין ניגודים כמלחמה ושלום, "אנחנו" ו"הם", פנים וחוץ, מציאות ודימוי, חוק ואלימות. יחד עם טשטוש הניגודים הבינאריים הופך כל מה שקבוע לשרוי בתנועה, וכל ערך יציב שמבקשים להישען עליו נדון להפוך לערך חליפין משתנה ומותנה. קווי הגבול הישנים נשחקים. הם מוחלפים בהדרגה בגבולות וירטואליים, שהתוואי שלהם משורטט כל העת מחדש על ידי כוחות אנונימיים, גלובליים. במצב זה אין עוד הבדל חד וברור בין ייצוג המציאות לבין המציאות המיוצגת, בין העתק לבין מקור. סדר הדימויים והייצוגים מתנהל רוב הזמן בלי שיהיה טעם לשאלה "האם זה אמיתי או מדומה?". הסימולציה (הפעולה המייצרת דימויים שאבדה בהם היכולת לקבוע הבדל בין העתק למקור) פועלת במציאות, ואילו המציאות נגלית שוב ושוב כסדרה של סימולָקרות (הדימויים המיוצרים בפעולת הסימולציה).
 
אירוע הוא התרחשות המשהה — גם אם לשבריר שנייה — את חוק הסימולציה ומאפשר התפרצות של ממשות, החורגת מכל שפה או ייצוג קיימים. מה שמופיע באירוע איננו "הדבר האמיתי", המונח לכאורה ביסוד כל הייצוגים ומפעיל אותם מאחורי הקלעים, אלא דבר מה אחר, חד־פעמי בהופעתו, שעדיין — או כבר — אין לו ייצוג, אין מילים לדבר עליו ואין דימויים שלכדו את נוכחותו. הופעת הממשות באירוע עשויה להתרחש כהתאהבות, כהתגלות של אמונה, כפגישה מקרית או כפרדה, אבל בדרך כלל, בהקשרי החיים שהספר עוסק בהם, הופעה זו היא התפרצות אלימה; בדרך כלל היא מלווה בשפיכות דמים, בהרס וחורבן. לפעמים מבקשים לזרוע חורבן ומוות כדי לקרוע את מסכֶת הסימולציות, להציגה כמַסֵּכָה, להכריחה להסגיר מציאות "אותנטית", המסתתרת כביכול "מאחורי הקלעים" או "מתחת לפני השטח", מעל ומעבר להצגת הדימויים. האירוע הוא אימת הסימולציה, שלילתה הטהורה. בכל מקום שבו הוא מופיע או עלול להופיע, מיד מתגייסים מנגנוני הדימוי להטרים, לשחזר ולשכפל לאינסוף את האירוע, שהעז לקרוע פתח במסך הדימויים ולאפשר את הופעת האחר, החד־פעמי. שלטון הסימולציה פירושו שהופעה זו היא קצרת מועד, רגעיה ספורים ועקבותיה נעלמים במהירות. הסימולציה מחסלת את האירוע, ואחר כך אינה חדלה להתפרנס ממנו. היחסים בין האירוע לסימולציה סימביוטיים, דיאלקטיים. אחת מצורות פעולתה המובהקות של האידיאולוגיה בעת הזאת היא הסתרת היחסים האלה, התייחסות לסימולציה המבטלת את זיקתה האימננטית לאירוע, או קידוש האירוע תוך הכחשה — ועל כן גם האצה — של התמוטטותו לתוך משחקי הסימולציה.
 
כתבנו על ההקשר המקומי של משטר הסימולציה בפרקים הרביעי, השישי והשביעי בספר. בפרקים השני והשלישי ניתחנו שתי דמויות שמילאו תפקיד מפתח בשני אירועים מקומיים — יגאל עמיר ברצח יצחק רבין וכרמלה בוחבוט ברצח בעלה, יהודה בוחבוט. בפרק החמישי ניתחנו אירוע מקומי אחר, את פרוץ אינתפיאדת אל־אקצה, והצבענו על האמת שיצאה שם לאור. בפרקים השמיני והתשיעי ניתחנו שני אירועים גלובליים — מַעֲבר המילניום ואסון התאומים — ואת משטר הסימולציה שבתוכו התרחשו. עשינו כל זאת כצופים מעורבים ובעלי עניין הפועלים מעמדה נתונה. עמדה נתונה פירושה נקודת מבט, אופק ואינטרסים, המוגבלים ומעוצבים על ידי המיקום החברתי, התרבותי והפוליטי של הדובר. לעמדה יש מרכיב אובייקטיבי — במקרה שלנו העמדה היא של יהודים, ישראלים, גבר, אשה, אשכנזי, מזרחית, אנשי אקדמיה, מעמד בינוני, עירוניים — וכן מרכיב סובייקטיבי, שילוב של הלך רוח אידיוסינקרטי, מזג אישי, גחמות מזדמנות ונסיבות חיים פרטיות.
 
חשוב לנו להדגיש כי השינוי בנקודת המבט שלנו מאז התחלנו לכתוב את החיבורים, שנאספו כאן לספר, תחושת השותפות שהפכה לבדידות, והתקווה, שהתעקשות עליה נעשתה לאבסורדית — כל אלה אינם ביטוי לגחמות חולפות או לשינויים בהלכי רוח פרטיים. אין מדובר בעניין פרטי, אלא בתבניות שיח, בתנאים אובייקטיביים ובאפיונים כלליים של נקודת המבט המשתנה שלנו, של העמדה שתפסנו אז ושל זו שאנו תופסים עכשיו בשדה התרבותי והפוליטי (גם הפוזה הרווחת כל כך של "אין תקווה" או הקלישאות המוכרות בדבר מצב רוח פרטי מצוין לצד מצב רוח "ציבורי" קודר אינם הלכי רוח פרטיים, אלא תבניות תגובה מן המוכן, שרבים נוטים לאמץ לעצמם בזמן האחרון). אך חשוב לא פחות להדגיש שזהו שינוי בעמדה שלנו, לא במכלולי המציאות שאותם ביקשנו לתאר. אין כאן שיקוף של שינוי דרמטי ב"מצב הישראלי", של מעבר מ"תהליך שלום" למעין מלחמה. איננו סבורים ששינוי דרמטי כזה התרחש אי פעם. להפך, בחלק מן המאמרים המכונסים כאן ניסינו להראות את האמביוולנטיות המהותית של "תהליך השלום", שהתהלך ברוב קושי ומעולם לא היה של שלום. איננו סבורים שהאופי האמביוולנטי הזה של מצב העניינים השתנה עם המעבר מ"תהליך שלום" לסדרת מבצעי מלחמה (לאחר "חומת מגן" ו"דרך נחושה" הגיע בחודש יולי 2002 מבצע שכּוּנה "אולי הפעם" — כאילו ביקש הצבא עצמו להודיע לציבור כי יש להציב מחדש את סדרת המבצעים המפוארים שלו בתחום האפור של היעדר הכרעה בין אפשרויות סותרות). ניסינו להצביע על הקושי העקרוני לפרש את "המצב" במונחי ניגודים מקוטבים (מלחמה ושלום, אנחנו והם, שמאל וימין, עירוב והפרדה, וכדומה); ביקשנו לדייק מאוד במתיחת כמה קווי הבדל עדינים יותר, פחות מובנים מאליהם: הבדל במקום שבו נמתח הקו המפריד בין הרג מותר להרג אסור לפני רצח רבין ואחריו, למשל, או הבדל בין ממשות האירוע לבין הסימולקרה שלו.
 
אם נקודת המבט שלנו השתנתה אין זה מפני שישראל נתונה עכשיו במלחמה, או מפני שהתייאשנו מן הפלסטינים והבנו כי אין שם עם מי לדבר, וכי אין להתפייס עם אנשים התומכים בטרור מתאבדים — ישראל אינה נתונה במלחמה (עדיין), לא התייאשנו מן הפלסטינים ואנו סבורים כי ראוי לדבר גם עם מי שתומך היום בטרור מתאבדים. השינוי בנקודת מבטנו נובע בראש וראשונה מן השינוי בעמדה שאנו תופסים בתוך השדה התרבותי, האינטלקטואלי והפוליטי בישראל. הסחף הלאומני והאנטי־דמוקרטי בחברה הישראלית מאז פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה, ההלאמה המחודשת של מה שהותיר השוק מן הספרה הציבורית והיחלשות מוסדות ודפוסי פעולה אזרחיים — כל אלה הותירו אותנו במִתחם כמעט מוקצה של השיח הפוליטי הישראלי, שבו מסתופפים היום רק כמה עשרות אלפי יהודים ישראלים, אשר עודם מתעקשים לקיים שיח אזרחי גם כשעולות על הפרק שאלות הנוגעות לזהות הלאומית. אם התקווה שעקבותיה נותרו במאמרים המופיעים כאן נראית היום אבסורדית, הרי זה מפני שלא הבאנו בחשבון את הפער שנפער בינינו לבין כל הנסחפים, ולא ניסינו לגשר על התהום המפרידה בין קריאת המציאות שלנו, ממקום המתברר היום כמתחם מבודד או מוקצה, לבין קריאת המציאות של כל אלה המבקשים היום רק הפוגה. אף על פי שכבר אז דיברנו מעמדת מיעוט מובהקת, התנסחנו כאילו כתבנו בלשון הרוב, או לפחות בלשונם של רבים מאוד. הביקורת המנומקת, כך קיווינו, תסמן את חילוקי הדעות המהותיים, את המרחק שממנו אנו מדברים, ותבטיח לבדה את תנאי התקשורת. אבל היום ברור כי כדי להתעקש הן על התקווה והן על התקשורת לא די בביקורת — נחוצה גם אוטופיה. ונחוץ לא פחות לדעת לתת ביטוי לבדידות, לניכור של מיעוט, לנואשות של מי שמבקש לשמר באמצעות כתיבה מידה של הגינות במצב שבו אין ידיים נקיות. כתיבה כזו היא תנאי הכרחי (לא מספיק) להפרדה, החיונית כל כך היום, בין ממלאי פקודה לבין מסרבי פקודה. כדבר המשורר:
 
 
 
לֹא נָבוֹא
 
לַסְּעוּדָה אֶלָּא
 
אִם יֻצָב לְצִדָּהּ
 
שֶל הָאֵם כִּסֵּא רֵיק
 
לְחַיָּל אַלְמוֹנִי עִם
 
קַסְדָּה. לֹא נֵשֵב לְיָדוֹ
 
גַּם אִם יִפְשׂט אֶת מַדָּיו
 
וְיִרְחַץ אֶת יָדָיו מִדָּם
 
הַחַפִּים שֶשָפַךְ. בָּא
 
הַזְּמָן לְהַפְרָדָה בֵּין
 
מְמַלְּאֵי פְּקֻדָּה
 
לִמְסָרְבֵי פְּקֻדָּה.
 
נְקֻדָּה. 5
 
 
 
את תפיסתנו האזרחית ביקשנו לפרוס בפרק הראשון באמצעות מילון קצר של מושגי יסוד פוליטיים, מ"אדם" ו"אזרח" ועד ל"תעודת זהות". על ידי משחק בהגדרות מילוניות ציירנו תמונה של חברה אזרחית ומשטר דמוקרטי ראויים, וביקרנו את המצוי כדי לחלץ מתוכו דגם של הראוי. כשחיברנו מילון זה עוד אפשר היה להגדירו כטקסט ביקורתי. טקסט ביקורתי מקיים יחס מתוח עם המציאות שאותה הוא מבקר. הוא מבקש בה תופעות סימפטומטיות, שאותן יפרש כדי לחשוף סתירות, לבטא את מה שנותר סמוי מן העין, לנער את המובן מאליו עד שיופיע במלוא מופרכותו ושרירותיותו. כדי לעשות כן זקוק הטקסט הביקורתי לנקודות אחיזה במציאות, שאותה הוא מבקר. לכן אפשר לומר שגם טקסט ביקורתי מאוד מקיים מינימום של שותפות עם המציאות המבוקרת. השינויים במציאות הפוליטית גרמו לביקורת שלנו לאבד כמה מנקודות אחיזתה. בימים שבהם שלילת אזרחות הפכה פרקטיקה שלטונית לגיטימית, והלאומנות קובעת כמעט לבדה את סדר היום הפוליטי, מושגים כ"אומה" (שאותה הבדלנו מלאום והגדרנו כ"קהילת האזרחים") וכ"התאזרחות" נדמים כיצירי דמיון תלושים, חסרי אחיזה במציאות הפוליטית העכשווית. מושגים כאלה מוצבים כיום לנוכח המציאות הפוליטית והתרבותית כשלילה טהורה, כמשׂאת נפש, כחלום. הזמן שחלף — פחות משנתיים — הפך את הביקורת לאוטופיה. אנו מבקשים להדגיש כאן את הפוטנציאל האוטופי הזה, שהוצנע בטקסט המקורי. אז הוא עלול היה להידמות כתוספת מתגנדרת, כסוג של נספח. היום ניסוח מודגש של הממד האוטופי הגלום בטקסט הוא תנאי לעצם קיומה של התקווה, ועל כן גם תנאי להפרדה בין אלה המבקשים עדיין לשים סוף להידרדרות לבין כל אלה המוכנים להסתפק בהפוגה נוספת, והמתמצים בכל כוחם שלא לדעת מה מחירה.
 
אוטופי עוד יותר נראה היום הטקסט החותם את סדרת המסות בספר, שהנו הטקסט המוקדם ביותר מבחינה כרונולוגית. חלמנו בו על היפרדות הדרגתית המגיעה בסופו של דבר עד לכדי ניתוק גמור, אך לא בין ישראלים לבין פלסטינים, אלא בין הלאום לבין המדינה. הצענו שם צורה חדשה של ריבונות פוליטית. סברנו שעל רקע תהליכי הגלובליזציה יצרו הסכמי אוסלו הזדמנות לחשוב מחדש את מושג הלאום, שנעשה למושג מפתח באידיאולוגיה של הכיבוש. ראינו אז בכיבוש עווית בלתי נסבלת בתהליכי הגלובליזציה, מעין קיבעון פתולוגי, שיסולק בסופו של דבר על ידי כוחות חיצוניים, החזקים יותר מן הכוחות המקומיים המקיימים את העימות בין ישראל לפלסטינים. את מצב הכלאיים שיצר תהליך אוסלו, ואת משטר הסימולציות ששׂרר בו פירשנו כחלק בלתי נפרד מתהליכי הגלובליזציה של ההון ושל המדיה. חשוב לנו להדגיש שמחשבות אלה — כל כמה שהן מדיפות ניחוח אוטופי — נשענו על מציאות קונקרטית, שהימין והשמאל כאחד יצרו כאן במשך למעלה משלושים שנות כיבוש; מצב בלתי הפיך שבמסגרתו הפרדה טריטוריאלית, החופפת הפרדה בין שני הלאומים, אינה אפשרית עוד.
 
היום ברור לנו כי את הלאומנות הגואה, את הפונדמנטליזם הדתי ואת צורות האלימות החדשות, שאותם הצמיחו מערכים אידיאולוגיים אלה, צריך להבין כתהליכים משולבים, לא־סותרים, ולפרשם כתוצאות של תהליכי גלובליזציה, המעצבים מצדם את דפוסיה בכל הספרות החברתיות. בהקשר זה יש להבין גם את המוכנות הגוברת של המערב להפעיל כוח (אמריקאי) כדי לכפות את החוק שלו בכל מקום שבו קוראים עליו תגר. במסגרת התפיסה האידיאולוגית של יחסי הכוחות הגלובליים אשר השתרשה לאחר אסון התאומים ואשר הציבה בפשטנות טובים מול רעים, נאורות מול חשכה, נראה כי למאבק השחרור הפלסטיני (בצורתו הנוכחית לפחות) אין כל סיכוי. הדומיננטיות של התנועות האסלאמיות במאבק הפלסטיני והתעקשותן על טרור המתאבדים כנשק יעיל נגד ה"אויב הציוני" הזינו את תמונת העולם הפשטנית של האידיאולוגיה האמריקאית ואף תרמו לכך, כי פעולת ההתנגדות לשלטון המשעבד מוצגת כאילו צמחה מתוך אחת מזרועותיו של תמנון הטרור הבינלאומי. באופן זה מודחק ההקשר הפוליטי והקולוניאלי של הכיבוש, והמאבק הישראלי פלסטיני מתפרש כחזית של מאבק היסטורי בין ציוויליזציות.
 
כיום נראה כי בצורה הנוכחית של הגלובליזציה ובתנאים המקומיים של לאומנות יהודית חסרת רסן (המוצגת לפעמים כתגובה לטרור, אך למעשה נועדה להצדיק את השלב החדש של הכיבוש), אין הכיבוש עומד להסתיים. יתר על כן, בתנאים אלה לא ברור כיצד לדמיין כלל סוף לכיבוש. הפרספקטיבה הלאומנית, שהשתלטה על השיח הפוליטי בישראל, אינה מאפשרת לעשות זאת. היא הופכת את המדינה לכלי בשירות הלאום ומגדירה את הפלסטינים כאויב חסר תקנה. לפיכך היא מחייבת לשלוט בפלסטינים שליטה גמורה: "לצרוב בתודעתם", כדברי הרמטכ"ל בוגי יעלון, את נחיתותם הנצחית, ובאותה נשימה לצרוב בתודעת היהודים הגדרת ניצחון כיעד שלעולם לא יאפשר לסיים את הכיבוש. בתנאים כאלה, לא רק שהכיבוש אינו יכול להסתיים, הוא אף נידון להתפשט פנימה, לתוך גבולות 67. מאז פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה תלויה אזרחותם של הפלסטינים תושבי ישראל על בלימה. הם נתפסים כאויבים פוטנציאלים, כמשתפי פעולה סמויים עם ארגוני הטרור. השתתפותם בפוליטיקה הפרלמנטרית מותנית בקבלת עיקרי האמונה הציונית החדשה, הישגיהם האזרחיים — שארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, הוא דוגמה ומופת להם — נתונים באיום מתמיד. כך זוחל הכיבוש פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת: במאחזים "הבלתי חוקיים" ובפעולות החקיקה האנטי־דמוקרטיות, בהריסות הבתים בשטחים ובאפליה בהקצאת קרקעות ובהגבלות בנייה ביישובים הערביים בגבולות הקו הירוק, בחסות עוצר חסר רחמים שם ובלווי הגבלות על תנועת אנשי ציבור וחברי כנסת ערבים כאן. אם אפשר לדמיין היום את סוף הכיבוש מפרספקטיבה לאומית הרי זה רק באמצעות הסיסמה "טרנספר עכשיו". כלומר, סוף הכיבוש נראה כיום לא בתור חלום של מחנה השלום הישראלי אלא בתור סִפּוֹ הקרֵב, המדובר כבר, של סדר פוליטי נורא עוד יותר, נקי מערבים, תנאי להתגשמות החלום בדבר טיהור המרחב היהודי בארץ ישראל.
 
אולם גם מן הפרספקטיבה האזרחית, שאנחנו מבקשים להציע כאן, נראה היום סוף הכיבוש כעניין שקשה לתארו במדויק. סוף הכיבוש, חשוב להבהיר, איננו ה"הפרדה", שאליה משתוקקים ישראלים רבים כל כך . הפרדה — עם הסכם או בלעדיו — היא ביטוי אסטרטגי והגיוני לכאורה של הכמיהה להפוגה, מוכנות להשקיע מיליארדים, לנשל, להזיז אנשים כְּחפצים כמה ק"מ שמאלה או ימינה לפי צורכי הגדר המתפתלת, הכול כדי להשיג כמה ימים נוספים של שקט, להגדיל את המרווחים בין הפיגועים ולהשאיר על כנם את יחסי השליטה המדרבנים אנשים למעשי טרור. למעשה הפרדה אינה אלא צורה תקינה פוליטית של טיהור המרחב היהודי, שאינה מסתבכת כביכול בהמשך יחסי השעבוד ובהצדקתם במסגרת האידיאולוגיה של הימין הדתי. הפרדה היא המשך השליטה בדרכים אחרות. היא השתלטות על אדמות, שיופקעו לצורכי ההפרדה, וכן השתלטות על רוב מקורות המים, על דרכי הכניסה והיציאה. הפרדה היא קביעה חד־צדדית של התנאים שבמסגרתם תתפתח הכלכלה הפלסטינית, והחברה הפלסטינית תשתלב בסביבתה המזרח־תיכונית. ויותר מכול, ההפרדה היא ניסיון נואש לקבוע באופן חד־צדדי, אחת ולתמיד, את הגבול — הטריטוריאלי, הפוליטי, התרבותי — בינם לבינינו, בין חושך לאור, בין שלווה יחסית לאלימות בלתי פוסקת, בין הניתן לשליטה וזכאי להגנה לזה אשר אינו ניתן לשליטה ולניהול, חסר הרסן, המופקר, שמותר להפקירו לגורלו וכשצריך גם להתיר את דמו.
 
גבול כזה הוא חלום באספמיה. שלושים וחמש שנות כיבוש מעבר לקו הירוק, ובמרכזו מפעל הקולוניזציה היהודי, יצרו מרחב היברידי אשר אף גדר לא תוכל לפצלו לשניים. חייהם של ישראלים ופלסטינים תלויים זה בזה וארוגים זה בתוך זה באמצעות מנגנוני מדינה שונים, בספרות פעולה שונות, ומצב זה מוסיף להתקיים גם בעת המאבק המזוין בלי לערער על הקיטוב המובהק של יחסי הכוחות בין יהודים לפלסטינים ועל הנחיתות הפלסטינית בכל התחומים. גדר או הסדר מדיני מבקשים למתוח קו גבול אחד מתוך תפיסה חד־ממדית של הגבול; ואילו משטר הכיבוש מוחק ומותח לסירוגין אינספור גבולות — גיאו־פוליטיים, אזוריים, דתיים, כלכליים, תרבותיים, השכלתיים — שאי־אפשר להעמידם על הגבול המדיני. על אלה נוספים תהליכי הגלובליזציה, שיצרו ועודם יוצרים מרחבים וירטואליים של ידע ופעולה, המתפשטים לכל עבר ואינם נעצרים בגבול המדיני, נוטלים מן הגבול המדיני את המונופול שלו והופכים אותו קו אחד מִני רבים.
 
שחיקת מעמדו של הגבול המדיני בתהליכי הגלובליזציה היא למעשה "מצבו הטבעי" של הגבול בין ישראל לפלסטין מאז 67. זהו גבול שטרם התמקם במרחב, שטרם מצא את התוואי הסופי שלאורכו יימתח. בינתיים הוא מתפתל סביב כל התנחלות, לצדי הכבישים העוקפים, בתוואי צירי הכיתור של הערים הפלסטיניות, מתפתל ונסוג, נפרש ומצטנף חליפות לפי שגרת הפיגועים, החיסולים ושאר האירועים האלימים, החגים והמועדים, ימי הסגר והעוצר והמבצעים המזדמנים של היחידות המיוחדות. אנשים רבים מתהלכים עם פנטזיות מתחרות של הגבול הזה, רבים מנסים לסמנו מחדש לפי צורכי הביטחון, המסחר, רווחת המתנחלים, טקסי החגים ולוח החוגים לילדים המחוננים. העובדה כי אף קו גיאוגרפי אינו קיים כגבול, וכי לאף גבול אין קיום קבוע ומוסכם בסביבה הגיאוגרפית, עובדה זו אינה מונעת מן הישראלים לנהוג כאילו היה כבר קיים קו הגבול הזה, והם הם אדוניו ושומרי ראשו. אדיקותם ונאמנותם לגבול הלא־קיים מעבירה אותם על דעתם. התנהגותם חסרת היגיון, פעולתם נעשית תזזיתית, מתפשטת לכל עבר, חסרת רסן וגסה. הם הולכים באש ובמים אחר קו גבול פנטזמטי, פולשים לכל מקום שבו נדמה כי מישהו מבקש לחצות את הגבול הזה, מקימים מאות מחסומים, בונים סכרים מדומיינים, "מחַשׂפים" שדות, הורסים קירות, פורצים דלתות. כל פעולתם אומרת "אם יש גבול, יופע נא מיד!". המקום שבו הקו הטריטוריאלי־לאומי יכול היה להיאחז במציאות — לאורכו של הקו הירוק — אינו מעניין אותם. הם יודעים שקו הגבול אינו קיים ואף אינו יכול להתקיים שם. הם מחפשים אותו במקומות אחרים. בכל מקום. הם עוברים מבית לבית (פלסטיני), מכתרים אותו, מוציאים מקרבו את דייריו, מחטטים, הופכים, הורסים, בוזזים, שולטים, מעלים באש — והכול כדי לתפוס חשוד נוסף בחציית הגבול. אי־אפשר לקבע את הגבול, אך אפשר ללכוד את הטרנסגרסיה. לפיכך הם מבקשים לסמן את הגבול על ידי לכידת כל המעז לחצותו. באופן זה חוצי הגבול הפלסטינים מלמדים את כוחות הביטחון הישראליים היכן בדיוק עובר הגבול. הישראלים מצדם צורבים ברכושם של הפלסטינים את הגבול האבוד שהתגלה, מטביעים אותו בשדותיהם וברחובות כפריהם, בגופם ובתודעתם.
 
התעוררתי בגלל רעש של ירי ומסוקים./ הסתכלתי מחלון ביתי/ והופתעתי לראות הרבה חיילים על הכביש/ הנמצא כעשרה מטרים מהבית./ שמעתי דפיקות על הדלת./ זה היה שאדי, אחד השכנים שלנו. הוא אמר שהחיילים רוצים שאצא מהבית./ הבנות שלי התעוררו והתחילו לבכות כי היה רעש חזק מאוד בחוץ./ יצאתי אל החיילים כשאני יחפה ולבושה בפיג'מה./ החיילים שמעו את קול בכיין של הבנות וביקשו ממני להוציא את כולם במהירות מהבית .../ באותו זמן אחי עבד אל־מוחסן ובן אחותי איהאם עמדו בחוץ עם ידיים קשורות כשפניהם לכיוון הקיר./ הוצאתי במהירות את בנותיי, ועמי יצאו שאר בני המשפחה המתגוררים בבניין .../ החיילים הכניסו כלב לבניין/ ועשרות חיילים נכנסו אחריו./ אנחנו בינתיים ישבנו מחוץ./ שמענו את הירי העז וראינו מסוקים חגים באוויר. מדי פעם עברו ברחוב כלי רכב משוריינים./ הילדים המשיכו לבכות והרטיבו את בגדיהם כי החיילים אסרו עליהם להיכנס לשירותים./ רק בשעה 6:30 יצא הצבא מהבניין ... בחוץ האש פסקה, והחיילים עזבו את הכביש. בשעה 9:00 החיילים חזרו ... הם איימו שאם לא אמסור את המידע הם יהרסו את הבית/ פחדנו מאוד והחלטנו לעזוב את הבית/ ולעבור לשכנים./ רק אבי נשאר בדירתו./ באותו יום בשעה 18:30, הגיעו כוחות צבא גדולים והוציאו את אבי מהבית./ אנחנו היינו עדיין בבית השכנים./ החיילים הקיפו את הבית במשך כ-15 דקות ואינני יודעת מה בדיוק הם עשו. הם עזבו את המקום/ ואחרי כשתי דקות נשמע קול נפץ./ הבית עלה באש.6
 
סוף הכיבוש הוא סוף לחיפוש התזזיתי, האלים, אחר הגבול האבוד, סוף לפנטזיה על צריבתו בתודעתם ובגופם של אחרים. סוף הכיבוש הוא הגבלה עצמית והשתחררות מן האובססיה לקבוע באופן חד־צדדי גבול אחרון — פיזי, מדיני או תרבותי — בין ישראל לפלסטינים. סוף הכיבוש איננו האקט ההרואי כביכול של היפרדות מן הפלסטינים והפקרתם לגורלם באיזה חוץ מדומיין ובלתי אפשרי; סוף הכיבוש הוא המוכנות להכיל את הפלסטינים כשכנים, כשותפים, כאזרחים, והוא יצירת תנאים שבהם יוכלו הפלסטינים להכיל באותו אופן את היהודים הישראלים. השאלה אם יהיו הפלסטינים אזרחים במדינה הישראלית או במדינה פלסטינית שתקום לצִדה נראית היום כשאלה משנית. שכן בכל מקרה, במצב ההיברידי שנוצר לאחר יותר מ-35 שנות כיבוש, לאחר שלילת אזרחות לאורך שנות דור, נמצאת היום אזרחותם המלאה של הפלסטינים בתחום אחריותם של הישראלים, כשם שהתאזרחותה השלמה של החברה היהודית־הישראלית, המגויסת היום כולה למאבק הלאומי, תלויה גם בפלסטינים. התאזרחות הדדית זו — הנה האוטופיה שלנו. היא איננה משאלת לב בעלמא, אלא תמונת מציאות אפשרית, המחוּלצת מתוך מגמות קיימות במציאות ההיסטורית הנוכחית, שהימין המקומי והקפיטליזם הגלובלי שותף להן לא פחות — למעשה הרבה יותר — מן השמאל הרדיקלי. הנה יסוד התקווה האבסורדית שלנו, הנה הראי הביקורתי שלנו לנוכח המציאות העכשווית.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2002
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 207 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 27 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

ימים רעים עדי אופיר, אריאלה אזולאי
דמות הימים הרעים
הקדמה
 
 
על שער הספר דמות רוכנת, צילום עבודה מתוך תערוכה של האמנית סיגלית לנדאו.1 הדמות עשויה מעיסת עיתונים, גזרי עיתונים מן השנתיים האחרונות. כל איבריה, שריריה וגידיה עשויים מדברי הימים של השנים האלה. הדמות הרוכנת היא דמות הימים הרעים של חיינו בזמן האחרון. דם, יזע ועיסת עיתון. וכבר היא דמות ארכיון. כולה עקבות. ספק זיכרון חי שהוטבע בגוף, עד שנעשה לגוף, ספק גוף חי שפוחלץ כמומיה של זיכרון. ארכיון זה של קרעי עיתון בולע לתוכו מה שעבר, ועוד יוסיף ויבלע לתוכו מה שעתיד לבוא, מה שנכתב בדם ומה שעוד ייכתב. מתפשט בלי גבול, חסר עבר וחסר עתיד משלו, כולו הווה ההולך כצל אחר הדם השפוך.
 
למרגלות הדמות חשבונייה. הדמות רוכנת מעליה. היא עסוקה בספירה. היא מחשבת קִצים, סופרת מתים, מדפדפת בימים, מסווגת את הגידולים שמהם היא עשויה, מצרפת זוועה לזוועה, שוזרת אותן בסדרה ארוכה וקודרת, עד שהחשבונייה מצווה עליה להתחיל מהתחלה. דמות הימים הרעים סופרת גידולים. כמו מאז ומעולם ספרה גידולים, ועד עולם תוסיף ותספור אותם. גידולים אלה אינם נבדלים ממנה, אינם חיצוניים לה, הם בשר מבשרה, עצם מהותה. הם קורצו כמותה מאותו חומר, עיסת עיתון מעמודי חדשות. עיסת החדשות אינה מאיימת על שגרת יומה — היא שגרת יומה. היא עשויה כולה מאירועי המקום הזה והזמן הזה, קונקרטית לגמרי, עד שהקונקרטיות עצמה הופכת לאלגורית.
 
דמות הימים הרעים היא אלגוריה של קונקרטיות. נטולת מאפיינים משלה היא מתמצית בתפקיד המוטל עליה ובכפיפותה המוחלטת לביצוע תפקיד זה על הצד הטוב ביותר. אין טעם לשאול מיהי דמות זו, לנסות לקבוע את זהותה (וגם לא את זהותן של שתי הדמויות האחרות שניצבו במרכז התערוכה). זו דמות גבר. הוא עשוי להיות ישראלי או פלסטיני או ישראלי ופלסטיני לסירוגין, הכובש או הנכבש או שניהם. לא שאין הבדל בין כובש לנכבש. בדיוק להפך. הדם השפוך — זה כל ההבדל; ההבדל נמדד בדם. הדמות הרוכנת טבולה בדם. אך אין לדעת האם היא זו השופכת דם, או שמא דמה שלה נשפך. כך או כך, הדם השפוך נקרש מיד לידיעות עיתון, המתחלפות חדשות לבקרים. הדמות הרוכנת היא הדמות המדממת, היא הדימום עצמו, הדימום כהווה נמשך, שסופח אליו את כל שעבר ואת כל שעתיד לבוא. הדימום הוא תשתית הכיבוש, הכיבוש הוא תשתית הטרור, הטרור הוא תשתית הדימום. וחוזר חלילה.
 
הדימום מתעצם. התעצמות הדימום היא הידרדרות בלי נקודת קצה. בלי התרסקות בקצה האופק. בלי חורבן גמור ובלי גאולה. רק עיסת חדשות מדממת ההולכת ותופחת. צוּרות הדימום עוד ישתנו, הצָרות עוד ישנו צורה, עוד יתחלפו האחראים לדם ולדמעות, וכמובן — גם הקרבנות. רק ההידרדרות נשארת קבועה ומתעצמת, כמו נייר העיתון המדמם וטופח. עד מתי? עד לעיתון הבוקר. עד לעיתון הערב. עד לזוועה הבאה, שהיא תמיד רק איבר בסדרה האינסופית של ההווה הנפרש כהידרדרות במישור משופע. בלי סוף. כל רגע נמוך יותר מקודמו, גבוה יותר מזה שיבוא אחריו. התקווה היא מבט לאחור. התקדמות היא אסון. ואין קרקעית להתנפץ אליה.
 
את הסוף אין רואים. במקום סוף ראו עד לא מכבר תקווה לסוף, כמיהה לסוף, אבל גם זו הלכה ואזלה. כמו הכתמים הלבנים־אפורים בעיסת החדשות, שהלכו והאדימו עם כל גידול חדש של זוועה. במקום תקווה לסוף רואים עכשיו רק כמיהה להפוגה. במקום לקוות לשים סוף להידרדרות, שהיא ההיגיון הבלתי נמנע של הכיבוש, מבקשים עכשיו האנשים שרק יגדלו קצת המרווחים בין זוועה לזוועה. כאן, בצד זה של האימה, סופרים ימים בלי פיגועים. שם, מן העבר האחר, סופרים שעות בלי עוצר, ימים בלי חיסולים. כאן ושם סופרים את המתים והפצועים. אבל אין לטעות, אין דמיון בין הצדדים, ואין ספק ידו של מי על העליונה. ולא רק בגלל מספרי המתים. די להתבונן במה שסופרים ומאיזה צד. סופרים את המחסומים. את הילודים שלא נולדו. את ימי העוצר. את העצירים והאסירים. את המגורשים. את מנות המזון לחלוקה. את ארגזי התרופות. את היוצאים מדעתם (פגועי טראומה, בלשון הנקייה). את הבתים שנהרסו, את החלקות שנגזלו. את המשרדים שנבזזו. את שיעורי האבטלה ותוחלת החיים. את מקרי המחלות המידבקות. את חגורות הנפץ שנותרו. את החיילים שסירבו ואת אלה שלא. רק את האיוולת, את הרשעות ואת מידת הרחמים אין סופרים, כי אין להן מידה, ואין להן מדידה. ובכל מקום שסופרים, מייחלים להפוגה. מתפללים לאתנחתא לפני שיופיע האסון הבא בסדרה. ובכל פעם שהוא מופיע, מוסיף ונשחק מה שנותר מן התקווה לסוף, ומתעצמת הכמיהה להפוגה.
 
 
 
בספר הזה מכונסים מאמרים שנכתבו מתוך תקווה לסוף, או לפחות מאמרים שנכתבו בימים שבהם עוד ראו תקווה לסוף, לא רק כמיהה להפוגה. סוף לכיבוש, צריך לדייק ולומר — לא סיום "היסטורי של הסכסוך", כפי שנהגו לדבר אז, גם לא סוף למלחמה או לאלימות, אלא סוף למבנה המעוות של יחסי הכוח המונח ביסוד כל אלה. הימים האלה אינם רחוקים. המאמר המוקדם ביותר המכונס בספר זה נכתב לפני כחמש שנים בקירוב, בתחילת קיץ 1997.
 
בתחילת קיץ 1997 עוד היה "תהליך אוסלו", שכבר הוקפא אז, מסגרת ההתייחסות העיקרית לעימות בין ישראל לבין הפלסטינים. רובו של "השמאל" הישראלי, קרי מפלגת העבודה ומר"צ, נאבק לשמר את המסגרת הזאת גם תחת שלטון הימין. "השמאל" היה מוטרד בעיקר משינויים באופן הדיבור על תהליך השלום ולא נתן דעתו לצורות החדשות אשר לבש הכיבוש, ואשר בעיצובן נטל "השמאל" עצמו חלק פעיל.2 רצח רבין, פחות משנתיים קודם לכן, עוד נכח בשיח הציבורי ועיצב בנוכחותו את רטוריקת היחסים בין ימין לשמאל. ההרעה בתנאי החיים של הפלסטינים בכל הנוגע לחופש תנועה, לפרנסה, לבריאות או לחינוך חדרה אך בקושי לשדה הראייה הישראלי. ההשתלטות הזוחלת של המתנחלים על שטחים פלסטיניים בגדה התנהלה באין מפריע, אך לא הייתה בוטה כפי שהיא כיום וגם לא נתפסה כחוק טבע. פיגועי ההתאבדות היו איום מעורר חלחלה אבל נדיר יחסית. הריגת פלסטינים מאש כוחותינו עוד הייתה עניין שיש להצדיקו, ו"חיסולים" עוד היו בבחינת יוצא מן הכלל שיפה לו חשאיות גמורה. אסון הומניטרי היה מונח הלקוח מן הלקסיקון של יומן חדשות החוץ, מלווה בניחוח של מקומות זרים ורחוקים, לא תיאור מתקבל על הדעת של המצב בשטחי המחיה של הפלסטינים. בנימין נתניהו שלט כבר יותר משנה והצליח להפוך את הסחת הדעת מן המעשה המדיני לאמנות. התקשורת נעשתה לחזות החיים הפוליטיים, ונתניהו היה רב אמן בהפעלתה. בן בריתו הקרוב, אריה דרעי, שהנהיג בכישרון וביד חזקה את המהפכה של תנועת ש"ס, לא חזר בו מתמיכתו בהסכמי אוסלו ומילא לא פעם תפקיד מרסן בפוליטיקה הימנית של נתניהו. שיטת הבחירות החדשה, שהיטיבה מאוד עם שניהם, נדמתה כבכייה לדורות. הערוץ השני הוביל במרץ את תהליך המדיאטיזציה של הפוליטיקה והכתיב תפיסה עיתונאית חדשה לתקשורת כולה. העימות בין חילונים לחרדים נראה כמחריף, והקרע בין המחנות, שלוּוה בקמפיין לאומי על פיוס בעם, נדמה היה כבלתי ניתן לגישור. שקל היה שווה הרבה יותר מעשרים סנט, הכלכלה פרחה, והפערים החברתיים העמיקו. אלה נדמו לרבים כמחיר זמני ונסבל, שראוי לשלמו, למען צמיחה והשתלבות בכלכלה הגלובלית. הארץ שקקה תיירים. החיים נראו כמסך טלוויזיה: מהבהבים, מרצדים, וזוהרים, וגם מבשרי רעות, כמובן, בכל שעה עגולה. ממשלת נתניהו הייתה ממשלה גרועה בכל מובן, אך למרות מנהרת הכותל, למרות ההפרה החד־צדדית של ההסכמים עם הפלסטינים, למרות העיכוב האינסופי של הנסיגה החלקית מחברון, אפילו היא לא הצליחה להרוס את ערוצי ההידברות בין יהודים לפלסטינים, ואתם את התקווה לשינוי יסודי קרוב ביחסים בין שני העמים.
 
לפני כחמש שנים הצליח נתניהו בהבל פה כהרגלו להחיות את ההפרדה בין דיבורים לבין מעשים. "פנינו לשלום", מעשינו לא יאחרו לבוא. ממשלת נתניהו הייתה ממשלת המעשים בעתיד. בינתיים היא מנעה כל התקדמות במשא ומתן, אבל גם נמנעה משפיכות דמים.3 אחר כך באה ממשלת ברק שביקשה באחת להפסיק את השידורים של "החיים כטלוויזיה", ולעשות מעשים. זו נראתה ממשלת המעשים עכשיו, הכול בהווה, תכף ומיד. אלא שגם רוב המעשים הללו התקיימו בטלוויזיה. בשיחות קמפ דיוויד היה המעשה המדיני אמור לעבור אחת ולתמיד מן הטלוויזיה "לשטח". אבל השיחות נכשלו. כישלון השיחות הפך את ממשלת ברק לממשלת המעשים בעבר: "הפכנו כל אבן בדרך לשלום". הדם שהחל לזרום מיד אחר כך הפך תוך זמן קצר את ברק עצמו לדמות תמוהה מן העבר, שהתרחקה במהירות מדהימה. בתקופת ממשלת שרון שבו המעשים ונשזרו בדיבורים. לפיכך התעצמה מאוד שפיכות הדמים. הדם השפוך מוסס את רציפות הזמנים וקיצר את הזיכרון. שוב ושוב התכווצו העבר והעתיד להווה של פעולה נקודתית, הווה המתכנס תמיד לאזור האסון — מבצע צבאי, עוד פיגוע, חיסול, עוד פיגוע ועוד מבצע צבאי. שדה הראייה הצטמצם מאוד. הוא נקבע לפי סרטי הפלסטיק המקיפים את מקום הפיגוע, כוונות הצלפים ומסכי הפצצות החכמות.
 
המאמרים המכונסים בספר נכתבו בעיצומה של ההידרדרות, אך לפני שהתקווה לשים לה סוף הפכה לכמיהה להפוגה. הם נחשבו לפני שתחושת חוסר האונים נעשתה למשתקת, והמחשבה הותכה לקינה. מפוכחים, מרוחקים, זהירים או ציניים, ככל שנדמו לנו בשעתם — מאמרים אלה נכתבו בתנאים שבהם עוד אפשר היה לדמיין (מן העמדה המסוימת שלנו) תסריטים מציאותיים של התקדמות לקראת פיוס. אלה היו תנאים שבהם עוד אפשר היה לתאר באופן מוחשי כיצד נראה סוף הכיבוש. הבסיס לתקווה היה ההבנה כי אפשרות כזו קיימת, וכי התנאים למימושה אינם דמיוניים. תחושת התקווה הייתה בלתי נפרדת מתחושת שותפות מרצון במציאות חברתית, המכילה בקרבה פתח של תקווה. את עקבות התקווה הזו ואת הביטויים לתחושת השותפות הזו התעקשנו להשאיר גם כשערכנו את רוב המאמרים לקראת כינוסם בספר (באחדים אף הרחבנו את היריעה, הוספנו דוגמאות וטיעונים, אך רק לעתים רחוקות עדכנו אותם כדי להתאים את הטיעון למציאות המשתנה, וכמעט תמיד בעניינים שוליים). חשוב לנו לשמר את העקבות האלה גם עכשיו, בסוף קיץ 2002, כשאנחנו חותמים את הספר בתחושת בדידות כבדה, מתעקשים על תקווה, שנראית עכשיו אבסורדית מתמיד.
 
 
 
 
 
תיאור דחוס זה של "המצב", של ההידרדרות, ושל העמדה שלנו בתוכה ולעומתה נשען על שלוש הנחות תיאורטיות: א. הסימולציה נעשתה למשטר הייצוג הרווח ולאפיון הכללי ביותר של תנאי המצב התרבותיים של המעשה הפוליטי. ב. במשטר הייצוג הזה נפערים לעתים סדקים, אשר מהם מבצבצות פיסות ממשות שאי־אפשר לתת להן ביטוי בשיח הרווח ובלשון הדימויים שלו. התרחשויות כאלה הן התרחשויות "קיצוניות", אלימות ונדירות מאוד וגם קצרות מועד, לפעמים לכדי הרף עין. להתרחשות מסוג זה אנו מבקשים לייחד את המונח "אירוע". ג. כל ניסיון לנתח או להעריך את המצב הזה, להעניק פשר לאירוע או להבין את חוקיות הסימולציה המכסה מיד את הסדקים שהוא פוער בתפיסת המציאות, נעשה מעמדה נתונה, שיש לה מאפייניה אובייקטיביים — אשר רק את חלקם יכולה הכותבת להכיר, וכן מרחב פחות או יותר מוגדר של אפשרויות סובייקטיביות — אשר רק את מקצתן הכותב מסוגל לנצל. 4
 
מושג הסימולציה מציין כאן למעשה את מכלול תנאי המצב הפוסט־מודרניים. תנאים אלה מאופיינים קודם כול בקריסת ההבדלים החותכים בין ניגודים כמלחמה ושלום, "אנחנו" ו"הם", פנים וחוץ, מציאות ודימוי, חוק ואלימות. יחד עם טשטוש הניגודים הבינאריים הופך כל מה שקבוע לשרוי בתנועה, וכל ערך יציב שמבקשים להישען עליו נדון להפוך לערך חליפין משתנה ומותנה. קווי הגבול הישנים נשחקים. הם מוחלפים בהדרגה בגבולות וירטואליים, שהתוואי שלהם משורטט כל העת מחדש על ידי כוחות אנונימיים, גלובליים. במצב זה אין עוד הבדל חד וברור בין ייצוג המציאות לבין המציאות המיוצגת, בין העתק לבין מקור. סדר הדימויים והייצוגים מתנהל רוב הזמן בלי שיהיה טעם לשאלה "האם זה אמיתי או מדומה?". הסימולציה (הפעולה המייצרת דימויים שאבדה בהם היכולת לקבוע הבדל בין העתק למקור) פועלת במציאות, ואילו המציאות נגלית שוב ושוב כסדרה של סימולָקרות (הדימויים המיוצרים בפעולת הסימולציה).
 
אירוע הוא התרחשות המשהה — גם אם לשבריר שנייה — את חוק הסימולציה ומאפשר התפרצות של ממשות, החורגת מכל שפה או ייצוג קיימים. מה שמופיע באירוע איננו "הדבר האמיתי", המונח לכאורה ביסוד כל הייצוגים ומפעיל אותם מאחורי הקלעים, אלא דבר מה אחר, חד־פעמי בהופעתו, שעדיין — או כבר — אין לו ייצוג, אין מילים לדבר עליו ואין דימויים שלכדו את נוכחותו. הופעת הממשות באירוע עשויה להתרחש כהתאהבות, כהתגלות של אמונה, כפגישה מקרית או כפרדה, אבל בדרך כלל, בהקשרי החיים שהספר עוסק בהם, הופעה זו היא התפרצות אלימה; בדרך כלל היא מלווה בשפיכות דמים, בהרס וחורבן. לפעמים מבקשים לזרוע חורבן ומוות כדי לקרוע את מסכֶת הסימולציות, להציגה כמַסֵּכָה, להכריחה להסגיר מציאות "אותנטית", המסתתרת כביכול "מאחורי הקלעים" או "מתחת לפני השטח", מעל ומעבר להצגת הדימויים. האירוע הוא אימת הסימולציה, שלילתה הטהורה. בכל מקום שבו הוא מופיע או עלול להופיע, מיד מתגייסים מנגנוני הדימוי להטרים, לשחזר ולשכפל לאינסוף את האירוע, שהעז לקרוע פתח במסך הדימויים ולאפשר את הופעת האחר, החד־פעמי. שלטון הסימולציה פירושו שהופעה זו היא קצרת מועד, רגעיה ספורים ועקבותיה נעלמים במהירות. הסימולציה מחסלת את האירוע, ואחר כך אינה חדלה להתפרנס ממנו. היחסים בין האירוע לסימולציה סימביוטיים, דיאלקטיים. אחת מצורות פעולתה המובהקות של האידיאולוגיה בעת הזאת היא הסתרת היחסים האלה, התייחסות לסימולציה המבטלת את זיקתה האימננטית לאירוע, או קידוש האירוע תוך הכחשה — ועל כן גם האצה — של התמוטטותו לתוך משחקי הסימולציה.
 
כתבנו על ההקשר המקומי של משטר הסימולציה בפרקים הרביעי, השישי והשביעי בספר. בפרקים השני והשלישי ניתחנו שתי דמויות שמילאו תפקיד מפתח בשני אירועים מקומיים — יגאל עמיר ברצח יצחק רבין וכרמלה בוחבוט ברצח בעלה, יהודה בוחבוט. בפרק החמישי ניתחנו אירוע מקומי אחר, את פרוץ אינתפיאדת אל־אקצה, והצבענו על האמת שיצאה שם לאור. בפרקים השמיני והתשיעי ניתחנו שני אירועים גלובליים — מַעֲבר המילניום ואסון התאומים — ואת משטר הסימולציה שבתוכו התרחשו. עשינו כל זאת כצופים מעורבים ובעלי עניין הפועלים מעמדה נתונה. עמדה נתונה פירושה נקודת מבט, אופק ואינטרסים, המוגבלים ומעוצבים על ידי המיקום החברתי, התרבותי והפוליטי של הדובר. לעמדה יש מרכיב אובייקטיבי — במקרה שלנו העמדה היא של יהודים, ישראלים, גבר, אשה, אשכנזי, מזרחית, אנשי אקדמיה, מעמד בינוני, עירוניים — וכן מרכיב סובייקטיבי, שילוב של הלך רוח אידיוסינקרטי, מזג אישי, גחמות מזדמנות ונסיבות חיים פרטיות.
 
חשוב לנו להדגיש כי השינוי בנקודת המבט שלנו מאז התחלנו לכתוב את החיבורים, שנאספו כאן לספר, תחושת השותפות שהפכה לבדידות, והתקווה, שהתעקשות עליה נעשתה לאבסורדית — כל אלה אינם ביטוי לגחמות חולפות או לשינויים בהלכי רוח פרטיים. אין מדובר בעניין פרטי, אלא בתבניות שיח, בתנאים אובייקטיביים ובאפיונים כלליים של נקודת המבט המשתנה שלנו, של העמדה שתפסנו אז ושל זו שאנו תופסים עכשיו בשדה התרבותי והפוליטי (גם הפוזה הרווחת כל כך של "אין תקווה" או הקלישאות המוכרות בדבר מצב רוח פרטי מצוין לצד מצב רוח "ציבורי" קודר אינם הלכי רוח פרטיים, אלא תבניות תגובה מן המוכן, שרבים נוטים לאמץ לעצמם בזמן האחרון). אך חשוב לא פחות להדגיש שזהו שינוי בעמדה שלנו, לא במכלולי המציאות שאותם ביקשנו לתאר. אין כאן שיקוף של שינוי דרמטי ב"מצב הישראלי", של מעבר מ"תהליך שלום" למעין מלחמה. איננו סבורים ששינוי דרמטי כזה התרחש אי פעם. להפך, בחלק מן המאמרים המכונסים כאן ניסינו להראות את האמביוולנטיות המהותית של "תהליך השלום", שהתהלך ברוב קושי ומעולם לא היה של שלום. איננו סבורים שהאופי האמביוולנטי הזה של מצב העניינים השתנה עם המעבר מ"תהליך שלום" לסדרת מבצעי מלחמה (לאחר "חומת מגן" ו"דרך נחושה" הגיע בחודש יולי 2002 מבצע שכּוּנה "אולי הפעם" — כאילו ביקש הצבא עצמו להודיע לציבור כי יש להציב מחדש את סדרת המבצעים המפוארים שלו בתחום האפור של היעדר הכרעה בין אפשרויות סותרות). ניסינו להצביע על הקושי העקרוני לפרש את "המצב" במונחי ניגודים מקוטבים (מלחמה ושלום, אנחנו והם, שמאל וימין, עירוב והפרדה, וכדומה); ביקשנו לדייק מאוד במתיחת כמה קווי הבדל עדינים יותר, פחות מובנים מאליהם: הבדל במקום שבו נמתח הקו המפריד בין הרג מותר להרג אסור לפני רצח רבין ואחריו, למשל, או הבדל בין ממשות האירוע לבין הסימולקרה שלו.
 
אם נקודת המבט שלנו השתנתה אין זה מפני שישראל נתונה עכשיו במלחמה, או מפני שהתייאשנו מן הפלסטינים והבנו כי אין שם עם מי לדבר, וכי אין להתפייס עם אנשים התומכים בטרור מתאבדים — ישראל אינה נתונה במלחמה (עדיין), לא התייאשנו מן הפלסטינים ואנו סבורים כי ראוי לדבר גם עם מי שתומך היום בטרור מתאבדים. השינוי בנקודת מבטנו נובע בראש וראשונה מן השינוי בעמדה שאנו תופסים בתוך השדה התרבותי, האינטלקטואלי והפוליטי בישראל. הסחף הלאומני והאנטי־דמוקרטי בחברה הישראלית מאז פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה, ההלאמה המחודשת של מה שהותיר השוק מן הספרה הציבורית והיחלשות מוסדות ודפוסי פעולה אזרחיים — כל אלה הותירו אותנו במִתחם כמעט מוקצה של השיח הפוליטי הישראלי, שבו מסתופפים היום רק כמה עשרות אלפי יהודים ישראלים, אשר עודם מתעקשים לקיים שיח אזרחי גם כשעולות על הפרק שאלות הנוגעות לזהות הלאומית. אם התקווה שעקבותיה נותרו במאמרים המופיעים כאן נראית היום אבסורדית, הרי זה מפני שלא הבאנו בחשבון את הפער שנפער בינינו לבין כל הנסחפים, ולא ניסינו לגשר על התהום המפרידה בין קריאת המציאות שלנו, ממקום המתברר היום כמתחם מבודד או מוקצה, לבין קריאת המציאות של כל אלה המבקשים היום רק הפוגה. אף על פי שכבר אז דיברנו מעמדת מיעוט מובהקת, התנסחנו כאילו כתבנו בלשון הרוב, או לפחות בלשונם של רבים מאוד. הביקורת המנומקת, כך קיווינו, תסמן את חילוקי הדעות המהותיים, את המרחק שממנו אנו מדברים, ותבטיח לבדה את תנאי התקשורת. אבל היום ברור כי כדי להתעקש הן על התקווה והן על התקשורת לא די בביקורת — נחוצה גם אוטופיה. ונחוץ לא פחות לדעת לתת ביטוי לבדידות, לניכור של מיעוט, לנואשות של מי שמבקש לשמר באמצעות כתיבה מידה של הגינות במצב שבו אין ידיים נקיות. כתיבה כזו היא תנאי הכרחי (לא מספיק) להפרדה, החיונית כל כך היום, בין ממלאי פקודה לבין מסרבי פקודה. כדבר המשורר:
 
 
 
לֹא נָבוֹא
 
לַסְּעוּדָה אֶלָּא
 
אִם יֻצָב לְצִדָּהּ
 
שֶל הָאֵם כִּסֵּא רֵיק
 
לְחַיָּל אַלְמוֹנִי עִם
 
קַסְדָּה. לֹא נֵשֵב לְיָדוֹ
 
גַּם אִם יִפְשׂט אֶת מַדָּיו
 
וְיִרְחַץ אֶת יָדָיו מִדָּם
 
הַחַפִּים שֶשָפַךְ. בָּא
 
הַזְּמָן לְהַפְרָדָה בֵּין
 
מְמַלְּאֵי פְּקֻדָּה
 
לִמְסָרְבֵי פְּקֻדָּה.
 
נְקֻדָּה. 5
 
 
 
את תפיסתנו האזרחית ביקשנו לפרוס בפרק הראשון באמצעות מילון קצר של מושגי יסוד פוליטיים, מ"אדם" ו"אזרח" ועד ל"תעודת זהות". על ידי משחק בהגדרות מילוניות ציירנו תמונה של חברה אזרחית ומשטר דמוקרטי ראויים, וביקרנו את המצוי כדי לחלץ מתוכו דגם של הראוי. כשחיברנו מילון זה עוד אפשר היה להגדירו כטקסט ביקורתי. טקסט ביקורתי מקיים יחס מתוח עם המציאות שאותה הוא מבקר. הוא מבקש בה תופעות סימפטומטיות, שאותן יפרש כדי לחשוף סתירות, לבטא את מה שנותר סמוי מן העין, לנער את המובן מאליו עד שיופיע במלוא מופרכותו ושרירותיותו. כדי לעשות כן זקוק הטקסט הביקורתי לנקודות אחיזה במציאות, שאותה הוא מבקר. לכן אפשר לומר שגם טקסט ביקורתי מאוד מקיים מינימום של שותפות עם המציאות המבוקרת. השינויים במציאות הפוליטית גרמו לביקורת שלנו לאבד כמה מנקודות אחיזתה. בימים שבהם שלילת אזרחות הפכה פרקטיקה שלטונית לגיטימית, והלאומנות קובעת כמעט לבדה את סדר היום הפוליטי, מושגים כ"אומה" (שאותה הבדלנו מלאום והגדרנו כ"קהילת האזרחים") וכ"התאזרחות" נדמים כיצירי דמיון תלושים, חסרי אחיזה במציאות הפוליטית העכשווית. מושגים כאלה מוצבים כיום לנוכח המציאות הפוליטית והתרבותית כשלילה טהורה, כמשׂאת נפש, כחלום. הזמן שחלף — פחות משנתיים — הפך את הביקורת לאוטופיה. אנו מבקשים להדגיש כאן את הפוטנציאל האוטופי הזה, שהוצנע בטקסט המקורי. אז הוא עלול היה להידמות כתוספת מתגנדרת, כסוג של נספח. היום ניסוח מודגש של הממד האוטופי הגלום בטקסט הוא תנאי לעצם קיומה של התקווה, ועל כן גם תנאי להפרדה בין אלה המבקשים עדיין לשים סוף להידרדרות לבין כל אלה המוכנים להסתפק בהפוגה נוספת, והמתמצים בכל כוחם שלא לדעת מה מחירה.
 
אוטופי עוד יותר נראה היום הטקסט החותם את סדרת המסות בספר, שהנו הטקסט המוקדם ביותר מבחינה כרונולוגית. חלמנו בו על היפרדות הדרגתית המגיעה בסופו של דבר עד לכדי ניתוק גמור, אך לא בין ישראלים לבין פלסטינים, אלא בין הלאום לבין המדינה. הצענו שם צורה חדשה של ריבונות פוליטית. סברנו שעל רקע תהליכי הגלובליזציה יצרו הסכמי אוסלו הזדמנות לחשוב מחדש את מושג הלאום, שנעשה למושג מפתח באידיאולוגיה של הכיבוש. ראינו אז בכיבוש עווית בלתי נסבלת בתהליכי הגלובליזציה, מעין קיבעון פתולוגי, שיסולק בסופו של דבר על ידי כוחות חיצוניים, החזקים יותר מן הכוחות המקומיים המקיימים את העימות בין ישראל לפלסטינים. את מצב הכלאיים שיצר תהליך אוסלו, ואת משטר הסימולציות ששׂרר בו פירשנו כחלק בלתי נפרד מתהליכי הגלובליזציה של ההון ושל המדיה. חשוב לנו להדגיש שמחשבות אלה — כל כמה שהן מדיפות ניחוח אוטופי — נשענו על מציאות קונקרטית, שהימין והשמאל כאחד יצרו כאן במשך למעלה משלושים שנות כיבוש; מצב בלתי הפיך שבמסגרתו הפרדה טריטוריאלית, החופפת הפרדה בין שני הלאומים, אינה אפשרית עוד.
 
היום ברור לנו כי את הלאומנות הגואה, את הפונדמנטליזם הדתי ואת צורות האלימות החדשות, שאותם הצמיחו מערכים אידיאולוגיים אלה, צריך להבין כתהליכים משולבים, לא־סותרים, ולפרשם כתוצאות של תהליכי גלובליזציה, המעצבים מצדם את דפוסיה בכל הספרות החברתיות. בהקשר זה יש להבין גם את המוכנות הגוברת של המערב להפעיל כוח (אמריקאי) כדי לכפות את החוק שלו בכל מקום שבו קוראים עליו תגר. במסגרת התפיסה האידיאולוגית של יחסי הכוחות הגלובליים אשר השתרשה לאחר אסון התאומים ואשר הציבה בפשטנות טובים מול רעים, נאורות מול חשכה, נראה כי למאבק השחרור הפלסטיני (בצורתו הנוכחית לפחות) אין כל סיכוי. הדומיננטיות של התנועות האסלאמיות במאבק הפלסטיני והתעקשותן על טרור המתאבדים כנשק יעיל נגד ה"אויב הציוני" הזינו את תמונת העולם הפשטנית של האידיאולוגיה האמריקאית ואף תרמו לכך, כי פעולת ההתנגדות לשלטון המשעבד מוצגת כאילו צמחה מתוך אחת מזרועותיו של תמנון הטרור הבינלאומי. באופן זה מודחק ההקשר הפוליטי והקולוניאלי של הכיבוש, והמאבק הישראלי פלסטיני מתפרש כחזית של מאבק היסטורי בין ציוויליזציות.
 
כיום נראה כי בצורה הנוכחית של הגלובליזציה ובתנאים המקומיים של לאומנות יהודית חסרת רסן (המוצגת לפעמים כתגובה לטרור, אך למעשה נועדה להצדיק את השלב החדש של הכיבוש), אין הכיבוש עומד להסתיים. יתר על כן, בתנאים אלה לא ברור כיצד לדמיין כלל סוף לכיבוש. הפרספקטיבה הלאומנית, שהשתלטה על השיח הפוליטי בישראל, אינה מאפשרת לעשות זאת. היא הופכת את המדינה לכלי בשירות הלאום ומגדירה את הפלסטינים כאויב חסר תקנה. לפיכך היא מחייבת לשלוט בפלסטינים שליטה גמורה: "לצרוב בתודעתם", כדברי הרמטכ"ל בוגי יעלון, את נחיתותם הנצחית, ובאותה נשימה לצרוב בתודעת היהודים הגדרת ניצחון כיעד שלעולם לא יאפשר לסיים את הכיבוש. בתנאים כאלה, לא רק שהכיבוש אינו יכול להסתיים, הוא אף נידון להתפשט פנימה, לתוך גבולות 67. מאז פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה תלויה אזרחותם של הפלסטינים תושבי ישראל על בלימה. הם נתפסים כאויבים פוטנציאלים, כמשתפי פעולה סמויים עם ארגוני הטרור. השתתפותם בפוליטיקה הפרלמנטרית מותנית בקבלת עיקרי האמונה הציונית החדשה, הישגיהם האזרחיים — שארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, הוא דוגמה ומופת להם — נתונים באיום מתמיד. כך זוחל הכיבוש פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת: במאחזים "הבלתי חוקיים" ובפעולות החקיקה האנטי־דמוקרטיות, בהריסות הבתים בשטחים ובאפליה בהקצאת קרקעות ובהגבלות בנייה ביישובים הערביים בגבולות הקו הירוק, בחסות עוצר חסר רחמים שם ובלווי הגבלות על תנועת אנשי ציבור וחברי כנסת ערבים כאן. אם אפשר לדמיין היום את סוף הכיבוש מפרספקטיבה לאומית הרי זה רק באמצעות הסיסמה "טרנספר עכשיו". כלומר, סוף הכיבוש נראה כיום לא בתור חלום של מחנה השלום הישראלי אלא בתור סִפּוֹ הקרֵב, המדובר כבר, של סדר פוליטי נורא עוד יותר, נקי מערבים, תנאי להתגשמות החלום בדבר טיהור המרחב היהודי בארץ ישראל.
 
אולם גם מן הפרספקטיבה האזרחית, שאנחנו מבקשים להציע כאן, נראה היום סוף הכיבוש כעניין שקשה לתארו במדויק. סוף הכיבוש, חשוב להבהיר, איננו ה"הפרדה", שאליה משתוקקים ישראלים רבים כל כך . הפרדה — עם הסכם או בלעדיו — היא ביטוי אסטרטגי והגיוני לכאורה של הכמיהה להפוגה, מוכנות להשקיע מיליארדים, לנשל, להזיז אנשים כְּחפצים כמה ק"מ שמאלה או ימינה לפי צורכי הגדר המתפתלת, הכול כדי להשיג כמה ימים נוספים של שקט, להגדיל את המרווחים בין הפיגועים ולהשאיר על כנם את יחסי השליטה המדרבנים אנשים למעשי טרור. למעשה הפרדה אינה אלא צורה תקינה פוליטית של טיהור המרחב היהודי, שאינה מסתבכת כביכול בהמשך יחסי השעבוד ובהצדקתם במסגרת האידיאולוגיה של הימין הדתי. הפרדה היא המשך השליטה בדרכים אחרות. היא השתלטות על אדמות, שיופקעו לצורכי ההפרדה, וכן השתלטות על רוב מקורות המים, על דרכי הכניסה והיציאה. הפרדה היא קביעה חד־צדדית של התנאים שבמסגרתם תתפתח הכלכלה הפלסטינית, והחברה הפלסטינית תשתלב בסביבתה המזרח־תיכונית. ויותר מכול, ההפרדה היא ניסיון נואש לקבוע באופן חד־צדדי, אחת ולתמיד, את הגבול — הטריטוריאלי, הפוליטי, התרבותי — בינם לבינינו, בין חושך לאור, בין שלווה יחסית לאלימות בלתי פוסקת, בין הניתן לשליטה וזכאי להגנה לזה אשר אינו ניתן לשליטה ולניהול, חסר הרסן, המופקר, שמותר להפקירו לגורלו וכשצריך גם להתיר את דמו.
 
גבול כזה הוא חלום באספמיה. שלושים וחמש שנות כיבוש מעבר לקו הירוק, ובמרכזו מפעל הקולוניזציה היהודי, יצרו מרחב היברידי אשר אף גדר לא תוכל לפצלו לשניים. חייהם של ישראלים ופלסטינים תלויים זה בזה וארוגים זה בתוך זה באמצעות מנגנוני מדינה שונים, בספרות פעולה שונות, ומצב זה מוסיף להתקיים גם בעת המאבק המזוין בלי לערער על הקיטוב המובהק של יחסי הכוחות בין יהודים לפלסטינים ועל הנחיתות הפלסטינית בכל התחומים. גדר או הסדר מדיני מבקשים למתוח קו גבול אחד מתוך תפיסה חד־ממדית של הגבול; ואילו משטר הכיבוש מוחק ומותח לסירוגין אינספור גבולות — גיאו־פוליטיים, אזוריים, דתיים, כלכליים, תרבותיים, השכלתיים — שאי־אפשר להעמידם על הגבול המדיני. על אלה נוספים תהליכי הגלובליזציה, שיצרו ועודם יוצרים מרחבים וירטואליים של ידע ופעולה, המתפשטים לכל עבר ואינם נעצרים בגבול המדיני, נוטלים מן הגבול המדיני את המונופול שלו והופכים אותו קו אחד מִני רבים.
 
שחיקת מעמדו של הגבול המדיני בתהליכי הגלובליזציה היא למעשה "מצבו הטבעי" של הגבול בין ישראל לפלסטין מאז 67. זהו גבול שטרם התמקם במרחב, שטרם מצא את התוואי הסופי שלאורכו יימתח. בינתיים הוא מתפתל סביב כל התנחלות, לצדי הכבישים העוקפים, בתוואי צירי הכיתור של הערים הפלסטיניות, מתפתל ונסוג, נפרש ומצטנף חליפות לפי שגרת הפיגועים, החיסולים ושאר האירועים האלימים, החגים והמועדים, ימי הסגר והעוצר והמבצעים המזדמנים של היחידות המיוחדות. אנשים רבים מתהלכים עם פנטזיות מתחרות של הגבול הזה, רבים מנסים לסמנו מחדש לפי צורכי הביטחון, המסחר, רווחת המתנחלים, טקסי החגים ולוח החוגים לילדים המחוננים. העובדה כי אף קו גיאוגרפי אינו קיים כגבול, וכי לאף גבול אין קיום קבוע ומוסכם בסביבה הגיאוגרפית, עובדה זו אינה מונעת מן הישראלים לנהוג כאילו היה כבר קיים קו הגבול הזה, והם הם אדוניו ושומרי ראשו. אדיקותם ונאמנותם לגבול הלא־קיים מעבירה אותם על דעתם. התנהגותם חסרת היגיון, פעולתם נעשית תזזיתית, מתפשטת לכל עבר, חסרת רסן וגסה. הם הולכים באש ובמים אחר קו גבול פנטזמטי, פולשים לכל מקום שבו נדמה כי מישהו מבקש לחצות את הגבול הזה, מקימים מאות מחסומים, בונים סכרים מדומיינים, "מחַשׂפים" שדות, הורסים קירות, פורצים דלתות. כל פעולתם אומרת "אם יש גבול, יופע נא מיד!". המקום שבו הקו הטריטוריאלי־לאומי יכול היה להיאחז במציאות — לאורכו של הקו הירוק — אינו מעניין אותם. הם יודעים שקו הגבול אינו קיים ואף אינו יכול להתקיים שם. הם מחפשים אותו במקומות אחרים. בכל מקום. הם עוברים מבית לבית (פלסטיני), מכתרים אותו, מוציאים מקרבו את דייריו, מחטטים, הופכים, הורסים, בוזזים, שולטים, מעלים באש — והכול כדי לתפוס חשוד נוסף בחציית הגבול. אי־אפשר לקבע את הגבול, אך אפשר ללכוד את הטרנסגרסיה. לפיכך הם מבקשים לסמן את הגבול על ידי לכידת כל המעז לחצותו. באופן זה חוצי הגבול הפלסטינים מלמדים את כוחות הביטחון הישראליים היכן בדיוק עובר הגבול. הישראלים מצדם צורבים ברכושם של הפלסטינים את הגבול האבוד שהתגלה, מטביעים אותו בשדותיהם וברחובות כפריהם, בגופם ובתודעתם.
 
התעוררתי בגלל רעש של ירי ומסוקים./ הסתכלתי מחלון ביתי/ והופתעתי לראות הרבה חיילים על הכביש/ הנמצא כעשרה מטרים מהבית./ שמעתי דפיקות על הדלת./ זה היה שאדי, אחד השכנים שלנו. הוא אמר שהחיילים רוצים שאצא מהבית./ הבנות שלי התעוררו והתחילו לבכות כי היה רעש חזק מאוד בחוץ./ יצאתי אל החיילים כשאני יחפה ולבושה בפיג'מה./ החיילים שמעו את קול בכיין של הבנות וביקשו ממני להוציא את כולם במהירות מהבית .../ באותו זמן אחי עבד אל־מוחסן ובן אחותי איהאם עמדו בחוץ עם ידיים קשורות כשפניהם לכיוון הקיר./ הוצאתי במהירות את בנותיי, ועמי יצאו שאר בני המשפחה המתגוררים בבניין .../ החיילים הכניסו כלב לבניין/ ועשרות חיילים נכנסו אחריו./ אנחנו בינתיים ישבנו מחוץ./ שמענו את הירי העז וראינו מסוקים חגים באוויר. מדי פעם עברו ברחוב כלי רכב משוריינים./ הילדים המשיכו לבכות והרטיבו את בגדיהם כי החיילים אסרו עליהם להיכנס לשירותים./ רק בשעה 6:30 יצא הצבא מהבניין ... בחוץ האש פסקה, והחיילים עזבו את הכביש. בשעה 9:00 החיילים חזרו ... הם איימו שאם לא אמסור את המידע הם יהרסו את הבית/ פחדנו מאוד והחלטנו לעזוב את הבית/ ולעבור לשכנים./ רק אבי נשאר בדירתו./ באותו יום בשעה 18:30, הגיעו כוחות צבא גדולים והוציאו את אבי מהבית./ אנחנו היינו עדיין בבית השכנים./ החיילים הקיפו את הבית במשך כ-15 דקות ואינני יודעת מה בדיוק הם עשו. הם עזבו את המקום/ ואחרי כשתי דקות נשמע קול נפץ./ הבית עלה באש.6
 
סוף הכיבוש הוא סוף לחיפוש התזזיתי, האלים, אחר הגבול האבוד, סוף לפנטזיה על צריבתו בתודעתם ובגופם של אחרים. סוף הכיבוש הוא הגבלה עצמית והשתחררות מן האובססיה לקבוע באופן חד־צדדי גבול אחרון — פיזי, מדיני או תרבותי — בין ישראל לפלסטינים. סוף הכיבוש איננו האקט ההרואי כביכול של היפרדות מן הפלסטינים והפקרתם לגורלם באיזה חוץ מדומיין ובלתי אפשרי; סוף הכיבוש הוא המוכנות להכיל את הפלסטינים כשכנים, כשותפים, כאזרחים, והוא יצירת תנאים שבהם יוכלו הפלסטינים להכיל באותו אופן את היהודים הישראלים. השאלה אם יהיו הפלסטינים אזרחים במדינה הישראלית או במדינה פלסטינית שתקום לצִדה נראית היום כשאלה משנית. שכן בכל מקרה, במצב ההיברידי שנוצר לאחר יותר מ-35 שנות כיבוש, לאחר שלילת אזרחות לאורך שנות דור, נמצאת היום אזרחותם המלאה של הפלסטינים בתחום אחריותם של הישראלים, כשם שהתאזרחותה השלמה של החברה היהודית־הישראלית, המגויסת היום כולה למאבק הלאומי, תלויה גם בפלסטינים. התאזרחות הדדית זו — הנה האוטופיה שלנו. היא איננה משאלת לב בעלמא, אלא תמונת מציאות אפשרית, המחוּלצת מתוך מגמות קיימות במציאות ההיסטורית הנוכחית, שהימין המקומי והקפיטליזם הגלובלי שותף להן לא פחות — למעשה הרבה יותר — מן השמאל הרדיקלי. הנה יסוד התקווה האבסורדית שלנו, הנה הראי הביקורתי שלנו לנוכח המציאות העכשווית.