1
הגבעות, מתחת למטוס, כבר העמיקו את שובל צִלן בזהב הערב. המישורים נזדהרו באור שאינו כָּלֶה: בארץ זו אין הם חדלים לזרות את זהבם, כשם שאינם חדלים, עם תום החורף, לזרות את שלגיהם.
והטייס פַַַבְּיַאן, שהביא מקצה הדרום לבואנוס איירס את הדואר של פַּטַגוֹניָה, זיהה את בוא הערב על פי אותם סימנים שאתה מוצאם במימיו של נמל: אותו שקט, אותם קמטים קלים שעננים שלווים מציירים במרומז. הוא נכנס אל תוך אגן עצום ומלא אושר.
הוא היה עשוי גם לחשוב, בשקט ההוא, כי יצא לו לשוח, כרועה צאן כמעט. הרועים בפטגוניה נעים לאִטם מעדר לעדר: הוא נע לו מעיר לעיר, רועה את הערים הקטנות. מדי שעתיים היה פוגש עדרים שבאו לרוות את צימאונם על שפת נהר, או ללחך מעשב השדה.
יש אשר, כעבור מאה קילומטר של ערבות שוממות יותר מן הים, היה פוגש חווה נידחת, שנראתה כסוחפת לאחור, בנחשול של כרי מרעה, את מטען חיי האנוש שבה; או־אז היה מברך את הספינה ההיא לשלום.
״כבר רואים את סַן חוּליאָן; ננחת תוך עשר דקות.״
אלחוטן המטוס שידר את הידיעה לכל תחנות הקו.
לאורך אלפיים וחמש־מאות קילומטר, ממֵצַר מַגֶלָאן עד בואנוס איירס, השתרעו תחנות ביניים כאלה בזו אחר זו, אולם התחנה הזאת נפקחה אל גבולות הלילה, כשם שבאפריקה נפקח אל המסתורין אחרון המקומות המיושבים.
האלחוטן העביר פתק לטייס:
״יש כל כך הרבה סערות, שהרעשים הסטטיים ממלאים לי את האוזניות. אתה תלון בסן חוליאן?״
פַַַבְּיַאן חייך: השמים היו שלווים כמו אקווריום וכל התחנות שלפניהם הודיעו להם, ״שמים נקיים, אין רוח.״ הוא השיב:
״נמשיך.״
אבל האלחוטן סבר כי סערות מפלסות להן דרך אי־שם, כאותן תולעים החודרות ללב הפרי, וכי גם אם הלילה יהיה יפה, הוא בכל זאת ישתבש: הוא נרתע מלהיכנס למחשך המאיים להירקב.
בעודו מאט את סיבובי מנועו לקראת הנחיתה בסן חוליאן, פביאן חש לֵאֶה. כל אשר ממתיק את חיי בני האדם הלך וגדל לקראתו: בתיהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, העצים בטיילות שלהם. הוא היה כאותו כובש אשר, בתום כיבושיו, מקיף במבטו את שטחי האימפריה ומגלה את אושרם הצנוע של בני האדם. עלה בפביאן הצורך להניח את נשקו, לחוש את כובד גופו ואת מְחושיו — אף בַּמצוקות שמורה מידה של עושר — ולהיות כאן אדם פשוט, הצופה מן החלון במחזה שלא ישתנה עוד לעולם. די היה לו בכפר הקטנטן הזה — הוא היה מקביל את פניו: משבחרתָּ, די לך במקריות קיומך ואתה עשוי גם לאהוב אותה. היא מציבה לך גבולות בדומה לאהבה. פביאן השתוקק לחיות כאן לאורך זמן, לזכות כאן בחלקת הנצח שלו, כי הערים הקטנות, שבהן חי שעה קלה, והגינות המוקפות חומות ישנות שהוא חצה, כמו נועדו בעיניו להתקיים לעד ומחוצה לו. והכפר עלה לקראת הצוות ונפקח לפניו, ופביאן הרהר ברעיו, בנערות הענוגות, באינטימיות של מפות השולחן הלבנות, בכל מה שמתביית לו אט־אט לעולמים. והכפר השתרע כבר ממש מתחת לכנפיים, פורשׂ את מסתרי גינותיו המגודרות, שחומותיהן לא עוד גוננו עליהן. אבל מרגע שפביאן נחת, נתחוור לו כי לא ראה אלא את תנועתם האִטית של בני אדם אחדים בינות לאבניהם. הכפר הזה הקפיד לשמור, בעצם קיפאונו, על סוד תשוקותיו. הכפר הזה דחה כל רכּוּת: נחוץ היה לוותר על פעולה כדי לחוות אותה.
משחלפו עשר הדקות של חניית הביניים, היה על פביאן לצאת שוב לדרכו.
הוא סובב את ראשו לעבר סן חוליאן: היא לא הייתה עוד אלא חופֶן של אורות, ובהמשך, של כוכבים, עד שנמוג האבק ששבה את לבו.
״אני כבר לא רואה את המחוונים: אפעיל תאורה.״
הוא הפעיל את המפסקים, אך הנורות האדומות של תא הטייס הפיצו על המחוגים אור כה מהול בכחול הערב, עד שנבצר ממנו לשוות להם צבע. הוא העביר אצבעות על פני אחת הנורות: אצבעותיו בקושי עטו גוון.
״מוקדם מדי.״
ועם זאת, הלילה עלה כעשן כהה, וכבר מילא את הגאיות. לא הבחינו עוד בינם לבין המישורים. ועם זאת, הכפרים כבר הוארו והחליפו ביניהם נגוהות. ואף הוא, במגע אצבע, הפעיל את אורות הניווט, כמשיב ברכה לכפרים. הקרקע התמלאה קריאות של אור, כשכל בית מדליק את כוכבו אל מול הלילה העצום, בדומה למגדלור המופנה אל הים. כל מה שכיסה על חיי האנשים כבר נצנץ. פביאן התפעל מן הכניסה אל תוך הלילה, שהתרחשה הפעם כמו כניסה לנמל, אִטית ויפה.
הוא רכן אל תוך תא הטייס. רָדיוּם המחוגים החל לזרוח. בזו אחר זו בחן הטייס את הספרוֹת, לשביעות רצונו. הוא מצא עצמו יושב יציב בשמים הללו. נגע־לא־נגע באצבעו בקורת הפלדה של הכנף, חש בַּמתכת את זרימת החיים: המתכת לא רטטה, אלא חיה. חמש־מאות כוחות הסוס של המנוע הולידו בחומר זרם ענוג מאוד, שהפך את הקרַח שבו לבשר קטיפתי. פעם נוספת חש הטייס בטיסתו, לא סחרחורת, לא שיכרון, כי אם את פעולתו המסתורית של הבשר החי.
עתה שב והרכיב לעצמו עולם שבו תִמרן והתרווח לו בנינוחות.
הוא תופף באצבעותיו על לוח המחוונים, עבר על המפסקים אחד־אחד, זז מעט, היטיב להשעין את גבו וחיפש לעצמו את התנוחה הטובה ביותר, לחוש היטב את התנודות של חמישה טון המתכת השעוּנים על כתף הלילה המשתנה. אחר כך גישש, דחף למקומו את פנס החירום שלו, שמט אותו, מצא אותו שוב, דאג שלא יחליק, שוב שמט אותו ותופף על כל המִצערות, להבטיח את נגישותן בעת הצורך, ולהכשיר את אצבעותיו לקראת עולם סומא. ואז, כשאצבעותיו כבר הכירו כל זאת, הרשה לעצמו להדליק מנורה, לקשט את תאו במכשירים מדויקים, ועָקַב, באמצעות המחוונים בלבד, אחר כניסתו אל תוך הלילה, כניסה שכמוה כצלילה. אחר כך, כשדבר לא התנדנד, לא רטט ולא רעד, ונתייצבו גם מד האופק המלאכותי, מד הגובה וקצב המנוע, התמתח מעט, השעין את עורפו על עור מושבו, והחל מהרהר אותו הרהור עמוק בטיסה, שאתה מתענג עליו, שעה שבלבך תקווה חסרת פשר.
וכעת, בעיצומו של לילה, כמו שומר לילה, הוא מגלה כי הלילה מצביע על האדם: אותן קריאות, אותם אורות, אותה הדאגה. אותו כוכב פשוט בחושך: בדידותו של בית. כוכב אחד כָּבֶה: זהו בית הנסגר על אהבתו.
או על שיממונו. זהו בית שחדל לאותת אל שאר העולם. אין הם יודעים לְמה הם מייחלים, האיכרים הללו הרכונים במרפקיהם על השולחן, אל מול מנורתם: אין הם יודעים עד היכן מגעת תשוקתם, בלילה הגדול הסוגר עליהם. אבל פביאן חושף את תשוקתם בהגיעו ממרחק אלף קילומטר, כשהוא חש את נחשולי המצולות העמוקים המעלים ומורידים את המטוס הנושם; לאחר שחצה עשר סערות, כאילו היו הן ארצות שניטשה בהן מלחמה, וביניהן — בַּהֲרוֹת ירח; בעודו משיג את האורות ההם, בזה אחר זה, בתחושת ניצחון. אנשים אלה סבורים כי מנורתם מפיצה את אורה עבור שולחן צנוע, אך במרחק שמונים קילומטר מהם, כבר נוגעת ללב קריאת האור הזו, כאילו טלטלוה בייאושם, מלב אִי שומם, לנוכח הים.
