משפחת פלדמן
בחלק המזרחי של יבשת אירופה, בין דרום לצפון, משתרע אזור נרחב, כ-20,000 קמ"ר שטחו, מחוז ווהלין שמו. הוא גובל בפולין במערבו ובבלרוס בצפונו, אולם הוא שייך לאוקראינה, שבפינתה הצפונית־מערבית הוא נמצא. מסיבות היסטוריות ישבו במחוז זה יהודים רבים, וכפרים ועיירות לרוב היו מאוכלסים במשפחות יהודיות אשר שמרו על מנהגיהן, וקיימו חיי קהילה פעילים.
באמצע המאה ה-19 לא היו בעיירה סווידניק, שליד גבול אוקראינה־פולין הרבה משפחות יהודיות. הקהילה החלה להתגבש רק לאחרונה, והמשפחות נאחזו זו בזו בקשרים חברתיים חזקים. רוב המשפחות, ומשפחת פלדמן בתוכן, הצטרפו לחסידות קרלין שהחלה מתפתחת באזור בתקופה האחרונה.
הייתה זאת שעת אחר הצהריים של יום בהיר בתחילת האביב. האזור היהודי המה ילדים חוזרים מן ה"חדר". לאורך הרחוב הצר עמדו הבתים צפופים, וביניהם חצרות קטנות. לבדי עץ ארוכים היו מונחים עדיין לאורך הדרך בין גדרות הבתים לבין ה"כביש" שהבוץ בו התייבש כבר לחלוטין. ניצני עשבים ירוקים־בהירים החלו לפלס את דרכם בין האבנים והקרשים, ופה ושם אפשר היה לראות נקודות צהובות, שבקרוב מאוד יגדלו ויהפכו לפרחי בר קטנים.
הילדים התרוצצו בין הבתים, נהנים מהשמש המחממת בשמים הריקים מענן. מן החצרות עלו קולות שמחה ומשחק. הייתה זו שעה טובה שבה הניחו להם, לילדים, לעשות כחפצם. האמהות העסוקות בענייני הבית, והאבות העסוקים בלימוד או בפרנסה התעלמו מהזאטוטים שחזרו מן החדר, ושמחה רבה מריצה את רגליהם השועטות בשביל. ריחות אביב ראשונים התגנבו אל החצרות הדלות ואל הבתים הסמוכים זה לזה. חלונות נפתחו אל הדרך כדי לאוורר את החדרים שעמדו סגורים לאורך כל החורף, ומן החלונות הציצו מדי פעם פניהן של עקרות הבית העסוקות.
בבית משפחת פלדמן התפוגגה זה עתה המתיחות שעמדה בו מאז שעות הלילה המוקדמות. טשרני, האם הצעירה, שכבה מותשת על גבי המיטה הגדולה, ושלחה מבט אל המיילדת האוחזת בילד שנולד בריא ושלם. היא הביטה בו באהבה, ונהנתה לשמוע את צרחותיו החזקות. המיילדת חייכה, וטשרני עצמה עיניה בעייפות. ילד זה יביא ברכה למשפחה, כך הרגישה. היא שמעה קול קורא בחוץ - "בן נולד בשעה טובה לאברהם וטשרני פלדמן!!! יגדל למעשים טובים ויהיה בן תורה!!!"
האב המאושר יצא אל השכנים עם בקבוק יין בידו, והשכנות התקבצו בבית הקטן והחלו משתלטות על ארגון הבית: מי תהיה אחראית על הארוחות למשפחה בימים הקרובים, מי על בדיקת המלאי של בגדי התינוקות ומי על ניקיון הבית עד שטשרני תשוב לאיתנה. בשבוע הקרוב הן תעזורנה למשפחה ככל יכולתן, והשיא יהיה, כמובן, בטקס המילה שייערך עם כל יהודי העיירה.
יום ברית המילה - יום שמח על כניסת העולל לעולם היהדות ויום מדאיג עד לסיום הטקס - הגיע במהרה. בבית הכנסת הקטן התכנסו גברים לרוב, רובם שייכים לחסידות קרלין. באחת הפינות התכנסו הגברים עם המוהל, ואילו בפינה האחרת, בעזרת הנשים, עמדו הנשים כשהן מקיפות את טשרני הצעירה, שהייתה מודאגת לשמע בכיו של העולל. "ככה זה, יקירתי. הכניסה לעולם היהודי תמיד מלווה בבכי," אמרה אשתו של הרב. "זה גורלו של העם הנבחר. יגדל הילד ויהיה לבן תורה!!!" הבכי גבר לרגע, וקולות הגברים עלו עליו בתפילתם. דאגתה של טשרני לא אפשרה לה להקשיב לדברי הנחמה. היא מיהרה לקראת אברהם בעלה ולקחה מידו את בנה. מיד פנתה לפינה כדי להיניק ולהרגיע את הבן, אשר מרגע זה ואילך ייקרא שמו דוד־הירש.
(שנה לא ידועה) שנות הארבעים של המאה ה-19,
בלומה פצ'ורניק
לאה ומיטיה־מרדכי פצ'ורניק הביטו באהבה בבתם שזה עתה נולדה. לאה אחזה בתינוקת הקטנטנה, ובעיניה זרח אור של שמחה. היא רצתה מאוד שתיוולד בת. הצבא הרוסי לא ירצה בה, וכך היא לא תצטרך לחשוש. בזיכרונה עלה אירוע רחוק, אירוע שזעזע את כל המשפחה. סבה, ר' זנוויל, עלה בדעתה, וגם סבתה ונכדם הצעיר, ראובן דודנה, שנחטף בוקר אחד ע"י ציידים לצבא בעודו הולך בדרך מה"חדר" הביתה.
לאה עצמה את עיניה והידקה את אחיזתה בתינוקת הקטנה. אותו בוקר אומלל עלה שוב בזיכרונה - בוקר בהיר ויפה כמו הבוקר הזה ממש. לאה הצעירה עסקה בניקיון בית הוריה כששמעה את השעטות של הסוסים חולפות דרך העיירה השקטה. "מי יודע מה הם מעוללים היום..." הרהרה, כשלפתע שמעה בחוץ צעדי ריצה מהירים, ומיד עלה קול שבר נורא "ראו----ב-----ן!!!!!" לאה עצרה את עבודתה והזדקפה. האם היא שמעה את קולן של דודתה ושל סבתה? יכול להיות? היא מיהרה לצאת, ואכן - על השביל החולי שעבר בין הבקתות היא ראתה את דודתה רצה וצועקת, ומיד אחריה הסבתא. ילדים שליוו את שתי הנשים עצרו וסיפרו ללאה כי הפרשים חטפו את ראובן, הבן הצעיר של דודתה האהובה. לאה עמדה בצד הדרך והביטה בשתי הנשים שהמשיכו לרוץ כמטורפות ואיתן חבריו ההמומים של ראובן. אחד הבחורים נעצר לידה. "אתה יודע לאן לוקחים אותו?" שאלה בדאגה. "כן... יש מחנה מעצר בהמשך הדרך, לא כל כך רחוק מכאן. הוא בטח יהיה שם גם בלילה. בדרך כלל לוקחים אותם בבוקר אחרי שאוספים קבוצה במהלך היום." מבלי לחשוב הרבה נכנסה לאה בסערה לבית, הסירה מעליה את הסינר המוכתם, יישרה את שמלתה, לקחה ממקום המחבוא מעט כסף ויצאה שוב.
לאה ידעה היכן למצוא את הכרכרות שיוצאות מן העיירה אל הסביבה. היא מיהרה אליהן, סקרה במבט מחושב את העגלונים היושבים וממתינים על מושבם, ובחרה באחד שנראה לה מספיק מהימן. "תיקח אותי למחנה של החטופים?" שאלה והראתה לו את כספה, "וגם בחזרה כמובן." הרכב הביט בכסף המושט לו, העביר את מבטו על הצעירה שנראתה חדורת מטרה, והבין מיד את תכניתה. למזלה, היא בחרה באדם הנכון. "אקח אותך," ענה לה. "ואין לי צורך בכל כך הרבה כסף. אקח חלק, ואת השאר תחזירי הביתה." הוא בחר בשני שטרות ובמספר מטבעות מבין אלה שהושטו אליו. "בואי נמהר כדי שנוכל להצליח." לאה עלתה על הכרכרה. ליבה התמלא בתקווה לאחר הצלחתה בבחירת הרכב. "אולי זה סימן להמשך..." חשבה בליבה.
קהל רב התקבץ סביב החצר המגודרת שנקראה "מחנה מעצר". ליד המבנה המרכזי עמדו צפופים ילדים ונערים צעירים, ואילו ליד השער הרחב כרוחב כרכרה צבאית, התרכזו בני משפחה שנשאו קולם בבכי. "רגע," אמרה לאה, "בוא נעמוד כאן, בצד. אני צריכה לחשוב מה אני עושה עכשיו." לאה סקרה את המקום ואת קבוצת הילדים הצפופה. 'מזל', חשבה, 'שראובן נער גדול וגברתן'. ואכן, לאחר סקירה קצרה של החבורה בלט מיד ראובן שעמד קצת בצד. הוא לא בכה כלל, אולם הוא נראה המום. 'אני חייבת למשוך את תשומת ליבו', חשבה. אולם קודם עליה לחשוב מה תעשה לאחר שיבחין בה. היא חייבת למצוא מוצא. היא המשיכה לסקור את המקום. מאחורי קבוצת מבנים שניצבה בפינת החצר נראו שיחים צפופים.
"תגיד," פנתה אל הרכב, "אתה חושב שאפשר יהיה להוציא אותו משם?"
"את יודעת כמה את מסתכנת? את יודעת כמה את מסכנת את הנער שבעקבותיו באת?"
"אני יודעת, אבל מה אפשר לעשות? לא אחזור הביתה בלעדיו. ראיתי את פניהן של אימא שלו ושל סבתא שלו, שהיא גם סבתא שלי."
רק כשאמרה את המילים בקול הבינה עד כמה הרחיקה לכת. היא באמת לא תוכל לחזור הביתה בלעדיו. היא לא תוכל לשאת עיניה אל סבתה.
הרכב סקר את החצר. בואי נעשה סיבוב, אמר לה. ואכן, בפינה הרחוקה של החצר הם מצאו את המקום המתאים: חבוי בין השיחים, והגדר בו אינה גבוהה כל כך. לאה חזרה במרוצה אל הגדר והחלה לקרוא לראובן בקול. לשמע קולה הרים ראובן את מבטו. הקלה נראתה על פניו. הוא הביט בלאה בריכוז כשהוא מעיף גם מבטים סביבו: החיילים היו עסוקים בהרחקת המשפחות הבוכיות מהשער. קבוצת חיילים נוספת התקרבה למחנה, ובכרכרה שלהם ישבו חמישה ילדים המומים. לאה ניצלה את המהומה שהתעוררה עם כניסת הכרכרה.
"בקש רשות ללכת להתפנות." אמרה לו ביידיש, שפת הסתרים מפני הרוסים והאוקראינים. "לך לפינה שאחרי המבנים, והיכנס לשיחים. אני הולכת לשם עכשיו. יש שם מקום שאפשר לצאת ממנו. אבל היזהר!!!"
לאה רצה בחזרה אל הכרכרה. לפי הסיכום עם הרכב, התרחקה הכרכרה מעט מהקהל הרב אל קפל קטן של הקרקע, בתקווה להסתתר מעיני השומרים. לאה החלה ללכת לאט לכיוון הפינה כאילו דבר אינו מעסיק אותה עכשיו. כשהגיעה למקום, המתינה בשפיפה מעבר לשיחים. לאחר זמן מה היא שמעה את צעדיו של ראובן אחיינה.
"פסססס" לחשה לו והצביעה בשקט על הקטע בגדר שאותו יהיה עליו לעבור.
ראובן, שניסיון רב היה לו בטיפוס על עצים ובקפיצה מעל גדרות, הביט לצדדים, אמד את גובה הגדר, וקפץ מעליה. בשקט חיכו עוד קצת בין השיחים עד ששמעו את גלגלי הכרכרה המתקרבת למקום. כשהגיעה הכרכרה סמוך למקום המחבוא, מיהרו אליה שניהם - הבחורה הצעירה והנער. הרכב עצר את הכרכרה, שניהם עלו עליה, ומיד יצאו לדרך בדהרה ככל שיכלו לדהור שני הסוסים שלא היו מורגלים בכך. הם עוד הספיקו לראות התחלה של מהומה בחצר הסגורה, כשהשומרים השגיחו בנעשה, ומיד חלפה הכרכרה על פני הצומת הקרוב, פנתה ימינה, והמחנה כולו נעלם מעיניהם.
"אני חושב שהצלחתם." אמר הרכב. "הם לא ירדפו אחרי ילד אחד כשיש להם עכשיו כל כך הרבה ילדים במחנה."
ואכן, כך היה. לאה חייכה כמו מתוך חלום בזוכרה את החיבוקים ואת הנשיקות שהיא והרכב האמיץ זכו להם כשחזרו הביתה ואיתם ראובן הצעיר והמשוחרר. מאז אותו היום לא שהה יותר ראובן בעיירה, אלא נשלח הרחק משם אל החווה של האיכר הגרמני לרר שהייתה במחוז חרקוב. הוא ניצל מחיי הצבא, וכל זה הודות לה ולתושייה שהראתה.
לאה נאנחה, הביטה בבתה הזעירה וחשבה 'מעניין מה צופן לך העתיד, קטנטנה שלי, האם תזכי גם את למעשי גבורה ולהרפתקאות? או אולי תזכי לחיים שלווים, לחיי משפחה?'
קולות שמחה נשמעו מבחוץ. לאה הניחה את התינוקת לידה בזהירות, ועצמה את עיניה. ריח קלוש של פריחה חדר דרך החלון אל מיטתה. "בלומה אקרא לך, ילדתי. את תפרחי ותייפי את חיינו. בלומה."
