רצח בימי קורונה

"אז אתה מוכן?" שואל אותי המפיק, "עוד דקה לשידור."

 

"כן, מוכן," אני עונה. הלב שלי דופק. לא הייתי צריך להסכים. אם עירית היתה בחיים היא לא היתה נותנת לי לעשות את זה. לפחות אני עורך את הראיון הזה מהבית. הריחוק הזה טוב לי. דני הבטיח לי שלמרות שמאוחר שם באמריקה הוא והחברה החדשה שלו יישארו ערים כדי לצפות בשידור.

 

"ותסתכל ישר אל מסך המחשב כשאתה מדבר, לא אל מצלמת הרשת," הוא אומר בטון שהוא בוודאות נזפני.

 

עינת כבר הסבירה לי הכל. גם איך מתחברים וגם איך מדברים. "אני מצטערת שאני לא יכולה לבוא לעזור לך," התנצלה ולפני שאמרתי לה שברור ואין לה על מה להתנצל היא הבטיחה שתצפה ותתקשר מיד אחר כך לספר לי איך היה. בניגוד לדני, שאני לא בטוח שיעמוד בהבטחתו (ולא רק בגלל הפרשי הזמן) על עינת אני יכול לסמוך.

 

"משהו מסוים שחשוב לך שאדגיש?" אני שואל ומרגיש את הלב שלי מתחיל להלום.

 

"פשוט ספר את האמת," הוא עונה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

 

בסך הכל עשרה ימים חלפו מאז אותו רביעי בלילה. ישבתי בסלון וקראתי את התקנות החדשות שפרסמה הממשלה כשהטלפון צלצל. כל יום אני מחכה לרגע הזה. כמו שאנשים פותרים תשבץ, אני קורא את התקנות כדי למצוא בהן חורים, מצבים שלא חשבו עליהם, פרצות, לקונות. מידי יום זה הופך להיות קשה יותר. החבר'ה שם משתפרים. ועדיין אני מצליח, פה ושם. למרות שכבר פרשתי מהמקצוע, למרות שבשנים האחרונות אף לקוח אינו מתקשר, יש דברים שטבועים בך אחרי שלושים שנים עבודה כעורך דין.

 

בכלל, כל העסק הזה עם הקורונה סיפק לי הרבה חומר קריאה. בהתחלה קראתי באדיקות את המסלולים שעברו החולים. הייתי משרטט אתרים, מצליב מידעים, מנסה לפענח מי מהחולים מכיר זה את זה, מי אולי הדביק את מי. אם עירית היתה בחיים היא בטח היתה אומרת שפיתחתי אובססיה לעניין, ואני בוודאי הייתי מסכים. עכשיו, כשמספר החולים עלה ממאות לאלפים, הפסיק משרד הבריאות לפרסם את הנתונים ואני נותרתי רק עם התקנות.

 

אני לבד. לפני כן עינת באה לבקר אותי פעמיים בשבוע, אבל מאז הודיעו לה שנדבקה היא לא מגיעה ורק מתקשרת כל יום לשמוע מה שלומי.

 

לפני חודש הודיע לי דוקטור לוריא שבגלל המצב בבית החולים הם לא יוכלו להמשיך את הניסוי הקליני. חברת התרופות הפסיקה לספק והוא דרוש בבית החולים כדי לטפל באנשים צעירים. ולמרות שאמר שהוא מקווה שבקרוב המצב ישתפר וששמע שבדרום קוריאה אולי מצאו חיסון, לשנינו היה ברור שהמשמעות היא גזר דין מוות עבורי. הסרטן שאוכל את גופי לא יחכה לדרום קוריאנים ולחיסון שספק בכלל אם קיים.

 

"עורך דין ברגר?" שאלה מעברו השני של הקו אישה שאת קולה לא זיהיתי.

 

"מדבר." מאז שפרשתי אף אחד כבר לא מכנה אותי כך.

 

"כאן דליה מגל," היא אמרה ודמי קפא.

 

"אשתו של אמנון..." המשיכה כאשר לא הגבתי.

 

"כן, כמובן," ניסיתי לייצב את קולי.

 

"ראיתי בחדשות ש..." כחכחתי בגרוני שהיה יבש פתאום, "מאוד הצטערתי לשמוע..."

 

"עצרו את אייל. הבן שלנו. הבן היחיד שלנו. הם מאשימים אותו ברצח," היא קטעה את הגמגומים שלי, "הם אומרים שהוא עשה את זה."