פרויד עם לאקאן

אדון, מסמן האדון, האיווי של פרויד

והאסכולה של לאקאן

 

מבוא

 

 

מדוע 'פרויד עם לאקאן'?

 

פרויד הוא זה שהמציא את הפרקטיקה המכונה "פסיכואנליזה". היה זה בתחילת המאה ה-20, בשנת 1900, בפשר החלומות — שם מסתיים "פרויד הצעיר", כפי שעשוי היה לכנותו לואי אלתוסר, ומתחיל "פרויד הראשון", בעקבות האופן שבו כינה מאוחר יותר ז'אק־אלן מילר את הזמנים השונים של ההוראה של לאקאן.

 

פרויד כתב את פשר החלומות בעקבות מות אביו, "האירוע החשוב ביותר שיכול להתרחש בחיים", כך כתב. פרויד הוא שמו של "אבי הפסיכואנליזה" — נכנה אותו פרויד1 — וכמו כן מאפשר שם זה לחקור את תפקידו של שם־האב בחייהם של בני אדם — נכנה אותו פרויד². האם קיים חתך בין פרויד1 לבין פרויד2? האם הנם אותו שם? ואם מדובר באותו שם, האם הוא ממלא אותה פונקציה בשני המקרים?

 

כדי להבחין בין פרויד1 לפרויד2 וליצור מרחב ביניהם, היה על לאקאן "לחזור אל פרויד". לחזור אל פרויד אין פירושו לחזור למקורות. אפשר להתבונן לדוגמה בכשל הזיכרון הראשון בתולדות הפסיכואנליזה, שמופיע בתחילת הפסיכופתולוגיה של חיי היום־יום: הדוגמה של סיניורלי (Signorelli).

 

 

הנסיעה, הטורקים והשם הפרטי החסר

 

פרויד נסע ברכבת מדוברובניק לעיר קרובה בהרצגובינה, בלוויית חברו, עורך דין מברלין בשם פרויהאו. השניים שוחחו על מצבן של בוסניה ושל הרצגובינה, וכן על מנהגיהם של הטורקים. הם דיברו גם על איטליה ועל יצירות אמנות, ופרויד המליץ לחברו לנסוע לאורביטו כדי לחזות שם בתמונות יום הדין וסוף העולם; אולם הוא לא הצליח להיזכר בשם הצייר. מאמציו לא צלחו. במקום השם הנשכח עלו במוחו שני שמות אחרים: בוטיצ'לי ובולטרפיו. רק כאשר פגש איטלקי בן תרבות ושאל אותו על כך, חזר אליו השם: סיניורלי. פרויד שאל את עצמו לפשר השכחה. מדוע נשכח השם, ומה הדרכים שהובילו לשמות בוטיצ'לי ובולטרפיו?

 

אז הוא נזכר שלפני שדיברו על אותן תמונות סיפר לחברו דבר ששמע מפי קולגה על הטורקים מבוסניה: הם מתייחסים לרופא בכבוד ומקבלים את גזרת הגורל. אם הרופא מבשר לראש המשפחה שאחד מבני המשפחה חולה ושאין לו מרפא, תשובתו היא "אדון, אין מה לעשות, אני יודע שאם אפשר היה להצילו היית עושה זאת". פרויד מציין שבמילים אלה נמצאות כבר המילים בוסניה, הרצגובינה, אדון (Herr), שיכולות לקשר בדרך אסוציאטיבית בין סיניורלי לבין בוטיצ'לי ובולטרפיו.

 

אולם פרויד ממשיך ואומר שלמעשה הוא ביקש לספר אנקדוטה אחרת, על מנהגיהם של הטורקים בבוסניה. אלה מעריכים את העונג המיני מעל הכול, ובמקרה של בעיות בתחום הזה, הם נופלים לייאוש הנוגד לגמרי את עמדתם כלפי המוות. פרויד מצטט את דבריו של אחד ממטופליו של הקולגה שלו: "אתה יודע אדון, כאשר זה לא הולך, אין עוד לחיים כל ערך". פרויד מספר שלא שיתף את חברו באותו זיכרון מפני שחש מבוכה.

 

מוות ומיניות, מסמני אדון 'בלבד'

 

פרויד מסכם את הניתוח שלו בסכמה:

 

 

 

המחשבות המודחקות, בסכמה של פרויד, הן "מוות ומיניות". הן אלה שבעקבותיהן הודחק גם השם סיניורלי. "שכחתי דבר אחד נגד רצוני כאשר רציתי לשכוח את הדבר האחר במכוון".

 

משפט זה מצביע על מטונימיה — צמידות — בין שתי סדרות. האחת — המוות הקשור למיניות במנהגיהם של הטורקים בבוסניה; השנייה — השם סיניורלי, הקשור באופן הומופוני (סיניור, אדון) עם שיחה. סיניורלי הוא שם וגם "מסמן אדון", במובן זה שהוא המסמן המאפשר לפענח את הסדרה, לרבות שכחת השם עצמו.

 

"מסמן אדון" הוא לא רק מסמן המאפשר לפענח, לקרוא, את הסדרה. הוא גם המסמן המייצג את השאלה "מה רוצה פלוני?". "כאשר שואלים את השאלה הזאת, נכנסים לפונקציה של האיווי, ומוציאים את המסמן אדון" (לאקאן, הסמינר ה-17: ההופכי של הפסיכואנליזה, 1970-1969, השיעור של 9 באפריל 1970).

 

מה רוצים הטורקים בבוסניה? הם רוצים קודם כול "שזה ילך". אחרת מוטב להם למות. זהו מסמן האדון: "הטורקים האלה מעריכים את העונג המיני מעל הכול". "העונג המיני" הוא מסמן האדון. האם פירוש הדבר שהוא האיווי?

 

הפונקציה של האיווי אכן נמצאת שם, אך אין פירוש הדבר שזה האיווי של הטורקים. זהו מסמן אדון "בלבד". לאיווי יש הזדמנות נוספת, שבאה לידי ביטוי בשאלה: האם אתה רוצה במה שאתה מתאווה אליו? וכאן מתחילה הפונקציה של "פרויד2".

 

הקצבית היפה והאיווי הבלתי מסופק

 

ה"קצבית היפה" חולמת שהיא צריכה לקבל אורחים, אך שאין ביכולתה לספק ארוחה, כלומר, היא השיגה לעצמה איווי בלתי מסופק בחיים. אולם איננו יודעים מדוע היא מבקשת לעצמה איווי לא מסופק בחיים. גם כאן מתחילה הפונקציה של "פרויד2".

 

 

 

(השאלה) "מה רוצים הטורקים בבוסניה?"

 

"פרויד2"  האם האיווי של הטורקים הוא ש"זה ילך, או המוות"?

 

(השאלה) "מה היא רוצה, הקצבית היפה?"

 

"פרויד2"  האם האיווי של הקצבית היפה הוא ש"יהיה לה איווי לא מסופק בחיים"? — כלומר, היא רוצה "להיות לא מסופקת בחיים"? יש סימנים לשאלה הזאת אצל פרויד עצמו. פרויד שואל: "מדוע היא מבקשת לעצמה איווי לא מסופק?"

 

לאקאן איתר את הפערים הקיימים בין מה שאנו מכנים כאן "פרויד1" ובין מה שאנו מכנים "פרויד2". ה"חזרה אל פרויד" היא חזרה שמעצם היותה חזרה מאפשרת לפער להתקיים:

 

 

האסכולה של לאקאן — מ'אני ידעתי' עד 'לפחות אחד'

 

"פרויד עם לאקאן", אם כן, הוא אחד השמות של הפער. יש לפער הזה שם נוסף: האסכולה של לאקאן. דבר ידוע הוא שלאקאן ניסח את המקום של האנליטיקאי כ"סובייקט שמונח לידע". הסובייקט הזה איננו רק, כפי שמתפרש מיד, ה"סובייקט שאמור לדעת". לאקאן שיחק במשמעות הכפולה של הביטוי בצרפתית, Sujet Supposé Savoir, כדי להתריע בפני האנליטיקאים שהם אינם יודעים דבר על הלא־מודע של האנליזנט. הם אינם יודעים מבחינה מבנית, הם אינם יכולים לדעת, שכן מה שמתרחש בצד של הלא־מודע חסום בפניהם באותה מידה שהוא חסום בפני האנליזנט. אולם ה"סובייקט שמונח לידע" הוא דבר נוסף: הוא הסובייקט שכביכול קיים בידע הנהגה ומנוסח של הלא־מודע. פרויד, בחייו, היה הסובייקט המונח לידע מגולם, כשלעצמו, ונוסף על כך הוא גם ידע. הוא יכול היה לומר להנס הקטן: "אני ידעתי, זמן רב לפני שהוא בא לעולם, שיום אחד יגיע הנס קטן שיאהב את אמו כל כך עד שהוא יצטרך לפחד מאבא שלו, ואת זה סיפרתי לאבא".1

 

 

 

כאשר נסעתי לפריז לאנליזה, נוכחתי לדעת בפגישה הראשונה ברחוב דופויטרן שהתרחש עבורי מפגש עם הלא־מודע. הלא־מודע לא "היה שם"; זה פשוט קרה. רגע של היווכחות, של משפט קיום: "יש". זה אפשר לי לקרוא אחרת את האופן שבו מכנה לאקאן בטלוויזיה את ז'אק־אלן מילר: "לפחות אחד שקורא אותי". הפעם, ה"לפחות אחד שקורא את הלא־מודע" הייתי אני. זה היה מפגש חסר תקדים עבורי, ופרויד לא ידע על כך דבר. האסכולה היא גם המקום של פער נוסף, הפער שבין "אני ידעתי" של פרויד לבין "יש — לפחות אחד".

 

תודות

 

פרלה מיגלין קראה את הטקסטים מאז הופיעו כ"הערות קריאה". קריאתה הפתיעה אותי תמיד, כדבריו של הרקליטוס של הפסוס: "צריך לצפות את הבלתי צפוי".

 

נחמה גסר קראה בעדינותה ובקפדנותה הידידותית — אפקט חדש אולי — את רוב הטקסטים מאז הופעתם כהערות קריאה.

 

שלמה ליבר קרא את הטקסט על המקרה של דורה באופן יסודי.

 

יעל להב קראה את הטקסט על "הקצבית היפה" ואף שכתבה אותו. ענת פריד גם היא קראה את הטקסט. אני מודה להן על כך.

 

יצחק בנימיני קרא את הטקסט כולו, העיר הערות ושאל שאלות, שבעקבותיהן היה צורך לעבור מחדש על הטקסט ולהבהירו. על הדיסציפלינה היקרה והעתיקה הזאת אני מודה לו.