כשהייתי מקשיבה לך בתוכנית הרדיו שלך "חיים בקצב", ברדיו החברתי הראשון, חשתי התרוממות רוח ונחת. את מביאה בדרכך המיוחדת ברהיטות, בשנינות, בחום את השקפת עולמך שהיא כולה אהבת אדם, ואני מתמוגגת, מחבקת, דמעת אושר זולגת מעיני, כמו צלחתי סערה והגעתי לחוף מבטחים. הצבת לי במהלך חיינו הרבה אתגרים, מעולם לא ויתרת לי, וחיכית שאראה לך שאני יכולה הרבה יותר, כאימא, כאדם. ואני למדתי.
אבל הינה אני מקדימה את המאוחר. מסענו המשותף כאם ובת, כשתי נשים בוגרות, החל בשנת 2011, אולי הרבה קודם.
לקראת השקת ספרי "את לא נראית בכלל", אנחנו עובדות על מופע משותף, הכולל דיאלוגים בינינו והצגת קטעים מתוך הספר (טלי היא שחקנית וזמרת). הכנת המופע מצריכה פגישות תכופות בינינו. האינטנסיביות הזו יוצרת, שלא במתכוון, דרמה בתוך דרמה, כצפוי ביחסי אם בת. לעיתים אנו "שוכחות" את הספר ועוסקות בעצמנו, ממש צוללות עמוק פנימה ולא פעם זה מכאיב מאוד. בפעמים אחרות אנו חוזרות לפן היותר מקצועי שלנו ומשוחחות, כיאה לשתי נשים בוגרות, על סוגיות שמרתקות אותנו: אהבה, נישואים, נעורים וזקנה, יחסים בכלל ויחסים בינינו.
לבסוף מגיע הערב הגדול, המופע עולה הקהל מקבל אותו באהבה וגם אנו. אהבתנו לפרי יצירתנו המשותפת מחוזקת בגאווה על כך שצלחנו את המכשולים שבדרך. מתוך הסערה הרגשית שחווינו, גדלו האהבה והכבוד ההדדי.
במהלך השנים שחלפו, כתבתי רשימות קצרות, שאותן פרסמתי באתר שלנו וברשתות החברתיות. מבלי משים נגעתי ברשימותיי בנקודת המפגש בין האישי והפרטי לבין החברתי והפוליטי. באחד הימים עלה בדעתי לכלול את הרשימות בספר. פניתי אלייך, טלי, והצעתי לך לחבור אליי ליצירת ספר משותף שייחודו יהיה בדיאלוג אם—בת על סוגיות החיים שלנו ועל סוגיות נוספות שמעבר לעצמנו. נעתרת, לשמחתי הגדולה. כדי להקל על הפן הלוגיסטי של עבודתנו המשותפת יצרתי קובץ אחד של כל רשימותיי והעברתי אותו אלייך כדי שתוכלי להגיב אליהן וגם להוסיף עליהן רשימות חדשות בנושאים הקרובים לליבך.
נסענו לצימר בעין כרם היפה וישבנו לעבוד כל אחת בפינתה עם המחשב שלה. הייתי סקרנית, האם תמצאי עניין בתכנים שלי? האם תאהבי את סגנון כתיבתי? האם תזדהי עם רעיונותיי? האם ארגיז אותך? האם אוכל לצפות לדיאלוג בגובה העיניים, איתך בתי? שהרי את לא רק צעירה ממני בשנים ושייכת לדור החדש אלא גם, ואולי קודם כל, בתי על כל המשתמע מכך... האם בעקבות כל אלה תוכלי "לקרוא אותי" באובייקטיביות?
לאחר שקיבלתי ממך את רשימותייך ואת תגובותייך לרשימותיי, קראתי אותן קרוא ושוב. אהבתי, שמחתי, הופתעתי, לפעמים נעצבתי אל ליבי. החומרים שלך זרמו היישר לליבי הקודח ורק אחר כך למוחי הסקרן. כתיבתך המתריסה שאינה עושה חשבון, גילוי ליבך והאומץ שלך לגעת בחומרים ישנים ומכאיבים, היו בשבילי מעין התגלות.
"אני מחייכת באושר כשאני מתבוננת בעיניים היפות והזוהרות שלך, ויש לי תחושת נחת, ואולי תחושת הגשמה עצמית במונחים שאת מדברת עליהם. תחושה הכי נעלה שהרגשתי מזה שנים. הנה את ואני יושבות פה בסיציליה, מול הים הנהדר הזה, היפהפה, במלון הקצת דפוק הזה... ועושות משהו שגורם לי, ונדמה לי שגם לך, אושר מאוד מאוד גדול. ואני רוצה לשתף את הקוראים שלנו בחוויה, לפחות חלקית יש פה רגע של שיא, מבחינתי, בתהליך ששתינו השקענו בו הרבה-הרבה נשמה ומאמץ והתגברות על דברים רבים כדי להגיע למצב הרמוני, שבו אנו יכולות לחלוק בינינו חוויות רוחניות חוצות גיל, חוצות יחסי אם—בת, פשוט להיות שתי נשים, שני בני אדם. והשאלות שלך מחדדות לי את הדברים."
אני רוצה להודות לך, טלי שלי, על כל אלו. היצירה המשותפת הוציאה אותנו למסע שהוא בבואה בזעיר אנפין של מסענו הגדול. לעיתים חשבתי שאוכל להוביל, ומצאתי עצמי מובלת על ידך, וברגעים אחרים אַת ילדתי, התרפקת על אימהותי המגוננת. חוויתי איתך קרבה רבה, ואז שוב נוצר מרחק. המתנתי. חששתי. התגעגעתי. וחזרת, תמיד חזרת. כתיבת הספר איתך, בתי האהובה, לימדה אותי עוד משהו על נפלאות האהבה.
הקדמה אישית / טלי נרדי
אימא התחלנו לכתוב את ספרנו המשותף מתישהו באמצע שנת 2015, כאשר אני ובן זוגי דאז (זה המופיע ברשימות של פרק ב' בספר), נפרדנו. את ההקדמה הראשונית לספר כתבתי בספטמבר 2015, כאשר אני ואותו בן זוג חזרנו להיות יחד, ואני מעדכנת אותה כעת, בחודש האחרון של .2018 מאז ועד היום חלפו כמעט ארבע שנים, נראה שעברו חיים שלמים ומעגל אמיתי הושלם, כיוון ששוב נפרדנו. זה אירע לפני כמה חודשים, כשאנחנו כבר הורים לתינוק בן שנה.
המעגליות הזו אינה מקרית, למדתי על עצמי בעזרת התבוננות כנה במעגל הזה, ביודעי כי בתוך מערכת יחסים אני טוטאלית עד כדי אובדן העצמי לעיתים. אין זה מקרה שאת הספר התחלנו לכתוב בעת שהייתי לבד, ואנו מצליחות להביא אותו לסיום, רק כאשר אני שוב לבד.
איני מתחרטת ולו על יום אחד במהלך ארבע השנים האלו. כל רגע ורגע, שבו הייתי עסוקה בלשתול את ראשי באדמה, הניב לבסוף צמיחה מוגברת לאחר שהוצאתי את ראשי משם. והאהבה כמו האהבה, בלתי מוסברת, מעוורת, לא מרחמת, זרקה אותי לבאר של כאב, שממנה אני חשה כי עליתי צלולה מאי פעם. את הילדים, אחיו של בני, אני אוהבת ואוהב לעד, אני מקווה שהם וארי בני יהיו מחוברים תמיד כאחים לכל דבר. עם אביו של בני אני בקשר טוב, הוא אב מסור ואוהב ומעורב בחייהם של כל ילדיו.
השארתי את כל הרשימות שכתבתי, בעת שהייתי בלב ליבה של מערכת היחסים עם אביו של בני. עשיתי זאת בשם האותנטיות ובעיקר כתזכורת תמידית לכוחו של מוחי להצדיק את המציאות על כל פניה באופן שמתאים לי ולצייר סביבה פרחים קטנים כמו שהייתי עושה בכיתה ד' במחברת התנך, כשריחפתי לי בדמיוני למקומות אחרים.
מאז שהפכתי לאם בעצמי, התחלתי להבין את גודל ההקרבה שכרוך בתפקיד החשוב הזה, ואין ספק שאת ואני, אימא, התקרבנו אפילו עוד. תודה שגידלת אותי עם כל כך הרבה אהבה אני מאמינה שזה הפקטור הכי חיוני ומשמעותי בגידול ילדים (מעבר לכל כלי חינוכי אחר), הנוטע יסודות יציבים כברזל בנפש האדם ומאפשר לו תהליך פנימי של פירוק והרכבה עצמיים במהלך חייו ללא אובדן האני שלו.
ההקדמה שלי היא גם תודה, תודה לך על ההזדמנות הנדירה הזו לכתוב איתך ספר. את דברי הפתיחה הראשונים שלי התחלתי לנסח במסינה, אי אז לפני ארבע שנים, כשנסענו לשם, את ואני, כדי לכתוב ולהביא לידי סיום את ספרנו המשותף. הנסיעה הזו הייתה גם מתנה ממך, אימא, לרגל יום הולדתי השלושים וחמש. ישבתי שם מול החלון וכתבתי, ואת כתבת בשולחן הסמוך, והשמש זרחה עלינו בכל מובן, מטפורי וממשי. לקח לנו זמן רב להגיע למצב מעין זה, לאפשרות להימצא יחד שנים של ריחוק וקרבה עברו ולבסוף נטמעו אלה באלה והפכו למערכת יחסים יציבה. זה כמו חלום, שלא יודעים על קיומו עד לרגע, שבו הוא מתגשם.
עזבתי את הבית בגיל צעיר ולאחר מספר שנים גם את הארץ. התרחקתי ממך ככל האפשר, ורק אז מהנקודה הכי מרוחקת, התחלתי את מסעי חזרה. לאו דווקא מסע חזרה אלייך, אימא, אלא אל עצמי. אך באופן הגיוני להחריד התקרבותי לעצמי הקבילה להתקרבותי אלייך, אחרי הכול מבטנך יצאתי. כיום אנו חיות באותה מדינה, במרחק של חצי שעה נסיעה זו מזו. התקרבתי אלייך פיזית וגם נפשית ומנטאלית. החיים שלי טובים יותר בזכותך, אימא, טובים יותר לאין שיעור. אני לא בטוחה אם אמרתי לך את זה פעם: קיבלתי ממך את התכונות שאני הכי אוהבת אצלי תאוות חיים, נחישות, תעוזה, מוסריות, אופטימיות, סקרנות, נאמנות. אין מתנות גדולות מאלו כלים לחיים שלא ניתן לרכוש בכסף, כלים שקיבלתי רק בזכות זה שנולדתי לך.
יש בי צער על השנים, שבהן לא הערכתי אותך כערכך, והתייחסתי אלייך לא יפה, בלשון המעטה. זה עדיין קורה לי לעיתים (את אופן ההתנהגות המכוער הזה אני רואה גם אצל רוב תלמידיי, בכל הגילאים. כנראה, זה אוניברסאלי להתנהג לאימהות בזלזול וברשעות, והנוהג הזה נפוץ כל כך עד שנדיר לראות אימהות מוחות עליו...) בשנים ההן כעסתי על כל העולם ועלייך כמי שהביאה אותי אליו. ובכל זאת, גם אז, רק איתך יכולתי להיות אמיתית בנוגע לרגשותיי מבלי לפחד שתזרקי אותי. צחוק הגורל הוא שלו הייתי אמיתית עם עצמי ועם אחרים מההתחלה, יכולתי לנטרל מהר בהרבה את הרעל בחיי, אבל הפחד המשתק להיות לבד ניהל אותי, וזאת למרות שהיה לי הרבה יותר טוב במחיצת עצמי מאשר עם האנשים, שבהם דבקתי בעוצמה שכזאת.
רק כשהייתי לבדי יכולתי לשוב ולנשום לרווחה. העצמאות היא היהלום שבכתר כל המתנות האחרות שהענקת לי, אימא: אהבת הלבד, חדוות הקריאה, היצירה, הכתיבה, ההבעה. כל אלה שמרו עליי מהעולם ובעיקר מעצמי.
ובצד כל הדומה, קיים בינינו גם שוני מהותי בתחומים מסוימים. ישנן דעות, שגדלתי עליהן, והיום אני מקיאה אותן: שמאלניות, פמיניזם לשם הפמיניזם, ליברליזם קיצוני השקפות עולם שעמדתי בצידן האחד עד שהמציאות חיברה אותי לצידן האחר לאמת שבה אני דבקה היום ושאותה אני מביעה בספר שלנו. ואת, אימא אמיצה שלי, מתבוננת במחשבותיי ובדעותיי לא בביקורתיות, אלא בעניין (זו לפחות ההרגשה שאת נותנת לי), ואת מבינה שדבריי מבוססים על ניסיון חיים מורכב, עשיר ומלא.
הספר הזה מכיל בתוכו חלק ממני שכבר לא קיים, ותקופה שלא תחזור עוד. וזהו, מפה ממשיכים הלאה. את העבר משאירים בעבר.
החיים, כך למדתי, הם בחירה יומיומית בין צעידה לעבר החושך או לעבר האור ואין זו משימה פשוטה לבחור את הדרך כאשר לעיתים בקצה מבואה שנדמית חשוכה במיוחד, יש דלת שרק צריך לפתוח כדי למצוא את האור שמאחוריה, בעוד שלפעמים אור גדול מסתבר בסך הכול כפנס, המסנוור אותנו מתוך החשיכה.
אני לא טובה במיוחד בלסיים דברים, לפחות כשהם קשורים אליי. ואולם אז במסינה, כשישבנו על המרפסת והסתנוורנו מהשמש החצופה ודיברנו על צדק ועל התמודדות במצבי לחץ ועל נחישות ותעוזה למען הטוב או החלש וחסר האונים, אמרתי לך שבמצבים כאלו אני פועלת בבהירות מוחלטת, ודבר לא יכול לעצור אותי. ואז השכלת להציע לי להעתיק את אותו מנגנון מחשבה ופעולה למצבים אחרים בחיי למשל לשם השלמת מטרות ולהצבת יעדים ברורים. קיבלתי את הרעיון שלך, ואני מיישמת אותו במידה גדולה והולכת בחיי. דברים רבים התחדדו מאז, ומטרות לא מעטות שהצבתי גם השגתי. וכעת תור הספר.
תודה לך ותודה לכם, הקוראים! אני מקווה שתמצאו עניין בספר, לפחות כמו שמצאתי עניין במהלך כתיבתו.
דצמבר 2018
דיאלוג פתיחה מתוך שיחה על משמעות החיים
רבקה: הפרק הזה, כידוע, עוסק גם במשמעות החיים, ושאלת השאלות היא מהי המשמעות?
טלי: אומנם מעולם לא שאלתי את עצמי, אבל בעצם, המשמעות היא קודם כל לחיות! ולחיות משמעו לחוות את הקיים כמה שיותר, את מה שישנו: ליהנות מהאוכל שאתה אוכל, מהאנשים שאתה אוהב, ליהנות מההתגברות של המוסר על היצר, להיות ולעשות טוב. להביא טוב, להביא יופי. ללמוד כמה שיותר, להתפתח כמה שיותר, להשתנות וגם לעוט קדימה ולהספיק כמה שניתן, כי לעולם לא נספיק הכול. את יודעת, יש לי חוק שעשיתי ביני לבין עצמי: לעולם לא לבקר באותה מדינה פעמיים, ורצוי גם שלא לחזור על אותה הטעות פעמיים, לכן כדאי ללמוד מטעויות. אם איבדתי את הארנק שלי, אני לא אשב ואבכה, אלא אנסה להבין איך זה קרה. או למשל, בפעם ההיא שעשיתי תאונת דרכים טיפשית (שלא אפרט כאן כיצד בדיוק קרתה), ונהרס לי המזגן, הצעתם לעזור לי לשלם את זה, ואני סירבתי, כי אמרתי לעצמי שאני חייבת ללמוד מהטעות הזאת שלי ונסעתי קיץ שלם בלי מזגן. הרי התאונה יכלה להסתכם בהרבה יותר מנזקי פח ומזגן. אז מה המשמעות? להיות מאושר.
רבקה: ומה גורם לאנשים אושר?
טלי: הגשמה עצמית. למרות שהרבה אנשים מבלבלים בינה לבין הישגיות ותחרותיות. הגשמה עצמית יכולה להתחיל מלקום בבוקר, בזמן שאמרת שתקום, לאכול בריא באותו יום, להרים טלפון לאימא ולאבא ולהגיד: "אני אוהב אתכם," ויכולה להסתכם בזכייה בפרס נובל. אבל כל הדברים האלה הם על אותו מסלול זה לא פחות מזה, ולא יותר מזה, להבדיל מהישגיות ותחרותיות, שם התחושה היא אם לא הגעתי לא השגתי, אם לא קיבלתי הכרה, אם לא עשיתי מלא כסף לא הגשמתי את עצמי. וזה, אגב, לפי דעתי, מתכון לפספוס החיים.
רבקה: נכון. הגשמה עצמית היא באמת אחד המפתחות לתחושת משמעות בחיים. אני גם מבינה את ההגשמה העצמית באופן שונה מאוד מהרבה אנשים, שבעיניהם היא שקולה להישגים ולאקטים, שזוכים להכרה ומלווים בסמלי סטאטוס. בזמן שאת מדברת, (אני מצטערת שלא רואים אותך ואותי) אני מחייכת באושר כשאני מתבוננת בעיניים היפות והזוהרות שלך, ויש לי תחושת נחת, ואולי תחושת הגשמה עצמית במונחים שאת מדברת עליהם. תחושה הכי נעלה שהרגשתי מזה שנים. הנה את ואני יושבות פה בסיציליה, מול הים הנהדר הזה, היפהפה, במלון הקצת דפוק הזה... ועושות משהו שגורם לי, ונדמה לי שגם לך, אושר מאוד מאוד גדול. ואני רוצה לשתף את הקוראים שלנו בחוויה, לפחות חלקית יש פה רגע של שיא, מבחינתי, בתהליך ששתינו השקענו בו הרבה-הרבה נשמה ומאמץ והתגברות על דברים רבים כדי להגיע למצב הרמוני, שבו אנו יכולות לחלוק בינינו חוויות רוחניות חוצות גיל, חוצות יחסי אם—בת, פשוט להיות שתי נשים, שני בני אדם. והשאלות שלך מחדדות לי את הדברים.
טלי: אם כך אשאל, מה זה אומר על משמעות הקיום?
רבקה: זה אומר שמשמעות הקיום בשבילי נחווית ברגע כזה, שאוגד בתוכו, כבמעין סיכום ביניים, הרבה דברים טובים: יופי, התרוממות נפש, התגברות, ניצחונות במובן הטוב על לא מעט דברים קשים שקרו גם בחיים שלי וגם בחיים שלך.
(מתוך שיחה על משמעות החיים, סיציליה, 2015)
