צ'ה גווארה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צ'ה גווארה
הוספה למועדפים

צ'ה גווארה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2004
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 179 עמ' מודפסים

ד"ר אפרים דוידי הוא היסטוריון חברתי, מרצה באוניברסיטאות תל אביב ובן-גוריון והמנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית; פעיל איגוד מקצועי ותיק, כיהן כיו"ר ועד עובדים; עד חודש יולי 2007 היה חבר הנהגת ההסתדרות. זהו ספרו השלישי הרואה אור בהוצאת רסלינג. קדמו לו אסופת המאמרים בעריכתו "אנטי גלובליזציה – ביקורת הקפיטליזם העכשווי" (2003) ו"צ'ה גווארה – סיפורו של מהפכן" (2004).

תקציר

"צ'ה גווארה – סיפורו של מהפכן" מביא בצורה עדכנית, קולחת וסוחפת את סיפור חייו המלא של ארנסטו צ'ה גווארה – לראשונה בעברית.
 
מי האיש שעומד מאחורי המיתוס? מאחורי ההתעניינות העולמית הבלתי פוסקת בדמותו? זה שהיה זה מכבר לאייקון פופולרי הן בעולם השלישי והן במערב הקפיטליסטי, זה שהיה למעין ישו-מודרני אשר דמותו הכריזמטית מתנוססת בגאווה על חולצותיהם של בני נוער בכל רחבי תבל.
 
כל חייו הציבוריים של המהפכן הקובני-ארגנטינאי ארנסטו צ'ה גווארה (1928-1967) לא ארכו יותר משלוש עשרה שנה. מתמיכה נלהבת בממשלה נבחרת שחפצה לחלק את האדמות לאיכרים העניים בגואטמלה בתחילת 1954 ועד להירצחו בבוליביה ב-1967, היה צ'ה גווארה: רופא שטיפל במחלות מדבקות, מומחה לרפורמה אגררית ולמדיניות חקלאית, גולה, מובטל, רופא וחוקר, צלם רחוב בעיר מקסיקו, עיתונאי, רופא של כוחות הגרילה בקובה, לוחם גרילה מן השורה, מפקד חיל החינוך, מספר שתיים במהפכה הקובנית, שגריר נודד של המהפכה הקובנית, שר התעשייה, נגיד הבנק המרכזי, אידיאולוג בעל שם עולמי, לוחם בקונגו ובבוליביה. הוא גם התחתן פעמיים, היה אב אוהב לחמשת ילדיו, לא שכח לרגע את משפחתו בארגנטינה, כתב ספרים וקרא רבים עוד יותר, נפגש עם ידידים, שתה מאטה לרוב ועישן אינספור סיגרים קובניים. אין פלא שבאמריקה הלטינית לא קוראים לגיבורנו "צ'ה גווארה" אלא "הצ'ה גווארה".
 
אפרים דוידי, מחבר הספר, הוא עיתונאי המתמחה בענייני כלכלה וחברה; דוקטורנט במכון להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל אביב. ערך את הספר אנטי-גלובליזציה: ביקורת הקפיטליזם העכשווי (רסלינג 2003).

פרק ראשון

הקדמה
קווים לדמותו של צ'ה בישראל
 
בעת כתיבת שורות אלה, ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה" או "צ'ה גווארה", אמור היה להיות קשיש בן 75. הגמלאי גווארה. אך צ'ה נפטר (ליתר דיוק: נרצח) עוד בטרם חגג את יום הולדתו ה-40. גווארה, כדברי השיר, נשאר "צעיר לנצח".
 
האם הגמלאי גווארה היה נותר אליל הנוער בימינו? האם צ'ה הקשיש היה נפגש עם צעירים, עיתונאים וחוקרים ומספר להם בנימה נוסטלגית על קרבות קובה, קונגו או בוליביה? האם השר לשעבר ד"ר ארנסטו גווארה היה מפנה מזמנו המועט כדי שסוף־סוף יכתוב היסטוריון צעיר את הביוגרפיה שלו? איננו יודעים מה היה עושה צ'ה גווארה אילו היה נותר בחיים לאחר נפילתו בשבי בבוליביה. מה שברור הוא שגווארה האיש, המהפכן והאגדה מוסיף לאכלס את דמיונם של מיליוני צעירים ברחבי העולם.
 
ולראיה: גווארה מת כשלושים שנה לפני שהאינטרנט נעשה זמין וידוע למאות מיליוני גולשים ברחבי העולם. כל מי שמחפש מידע על אודות צ'ה גווארה ברשת נתקל בכמעט 200 אלף פריטי מידע, כולל אלפי אתרים המוקדשים למורשתו ולספריו וגם כאלה המשמיצים אותו. לא רע עבור דמות פוליטית מן העולם השלישי שהלך לעולמו לפני שנות דור.
 
 
 
הזמן והמקום
 
לא ניתן להבין את צ'ה גווארה אלא על רקע זמנו ומקום פעילותו: העולם השלישי במובן הרחב ואמריקה הלטינית בפרט. גווארה הוא תוצר מובהק של זמנו. אבל זמנו לא תם. כך יכולתי להבחין בדמותו באחד ממשחקי הכדורגל באצטדיון טדי (האצטדיון על שם ראש עיריית ירושלים לשעבר טדי קולק). אין סתירה גדולה מזו: ראש העיר קולק והמהפכן גווארה. אבל לא בזה העניין. שאלתי את אוהד "הפועל" האלמוני מדוע הוא מחזיק בידו דגל אדום עם דמותו של גווארה. ודגל אדום זה לא מה חשבתם, זהו צבעה של "הפועל". האוהד לא ידע בדיוק להסביר מדוע האדום הוא הצבע של "הפועל" ומה בדיוק עושה הבן אדם (הלוליין?) בין הפטיש למגל ההפוכים — סמלה של "הפועל". גם הצירוף דגל אדום, פטיש ומגל לא הותיר באוהד האלמוני רושם או רמז, ולו רמז דק אחד, על ראשית דרכה של הקבוצה. אבל באשר לגווארה התשובה הייתה אחרת: "צ'ה זה גבר, הוא גבר שבגברים. הוא היה מהפכן. הוא היה כמו רובין הוד אבל בדרום אמריקה".
 
תשובה מנומקת יותר קיבלתי מתיכוניסט תושב יבנה, שהצלמית המפורסמת של גווארה התנוססה בגאווה על דש מעילו: "גווארה היה מהפכן ארגנטינאי שנלחם בקובה ומת בבוליביה. הוא היה גם מהפכן וגם סוציאליסט גדול", אמר לי אותו תלמיד תיכון. מאיפה כל הידע הזה? בתור תשובה קיבלתי את המשפט הסתום: "חינוך מהבית".
 
"חינוך מהבית" היה גם התשובה שקיבלתי מצעירה בשפרעם שבאחת ההפגנות לבשה חולצה שעליה דמותו של צ'ה. ומכיוון שחינוך מהבית כנראה לא הספיק, אותה צעירה (סטודנטית?) סיפרה לי שקראה שתי ביוגרפיות על גווארה ואסופת מאמרים פרי עטו שפורסמו בשנות ה-80 בשפה הערבית. לאותה צעירה היה מזל גדול מכיוון שבמרוצת עשרות השנים האחרונות פורסמו מספר רב של ספרים העוסקים בצ'ה גווארה, מעשיו ודעותיו. חלקם תורגמו לערבית. לא כך המצב בשפה העברית, שבה פרט לספר אחד — יומן מסע — שכתב גוווארה הצעיר בטרם היה ל"צ'ה" ולאסופת מאמרים על לוחמת הגרילה, שנכתבו על ידי גווארה לאחר המהפכה הקובנית בתחילת שנות ה-60 ושפורסמה בהוצאת "משרד הביטחון", אין בנמצא ספר בשפה העברית העוסק בחייו ובפועלו של צ'ה גווארה. ספר זה הוא הראשון. כך שגווארה בישראל הוא לא יותר מאגדה, אגדה העוברת מדור לדור ("חינוך מהבית") או היונקת מאתרי אינטרנט, קריאה בשפות זרות או הרצון להידמות למישהו שמעשיו, כנראה, היו טהורים; שכן אחרת קשה להבין מדוע נרצח בגיל 39.
 
מטרת ספר זה איננה להוסיף עוד נדבך לאגדה. גווארה היה בשר ודם. זה גם אינו תיאור חייו ונפלאותיו של הקדוש גווארה שמת על קידוש השם. גווארה לא היה כזה. זו גם ביוגרפיה מוקדמת שכן לא ניתן לתת הסבר מלא ומניח את הדעת (לפתוח את דעתם של היסטוריונים) על כמה קושיות לא מפוענחות בחייו של גווארה. כמו כן, טרם פורסמו כל ספריו, כתביו והתכתבויותיו. אם וכאשר יפורסמו, יתרום הדבר תרומה חשובה להבנת כמה מפרקי חייו העלומים של צ'ה. עתה שוקדים במקסיקו ובארגנטינה על פרסום ספר שירים. מדובר בשירים שגווארה אסף בקפידה. גם גווארה היה משורר. הוא היה משורר גרוע וידע זאת. גווארה, "המשורר המתוסכל" (כפי שכתב אל המשורר הספרדי הידוע לאון פֶליפֶּה), כתב שירים ואסף שירים של אחרים ורשם אותם בקפדנות של תלמיד חְנוּן במחברת בית ספר שליוותה אותו במהלך כל לוחמת הגרילה ביערות בוליביה. המחברת התגלתה שלושים ושלוש שנים לאחר מותו.
 
האם גווארה היה משורר כלוא בגופו של מהפכן? אין לטעות. ניתן אולי לתאר את גווארה כרומנטיקן, אבל הוא הצטיין כמפקד בקרב. צ'ה היה מהמפקדים שהסתכנו, והרבה. צ'ה גם היה מפקד שדרש מפקודיו לעשות בדיוק את מה שהוא עושה. לא פחות ולא יותר. לאחר המהפכה הקובנית הוא סיגל לעצמו את אותו עיקרון וזה לא מצא חן בעיני אלה, בייחוד הפקידים הבכירים החדשים, שסברו שעם תום הקרבות הגיעו אל המנוחה והנחלה.
 
 
 
קיצור תולדות צ'ה
 
ארנסטו גווארה לינץ' דה לסרנה (גווארה לינץ' על שם אביו — ארנסטו גווארה, ודה לסרנה על שם אימו — סליה דה לה סרנה) נולד בארגנטינה ב-1928. גווארה רצה להיות רופא וכסטודנט לרפואה הרבה לנסוע במולדתו ובארצות אמריקה הלטינית. לאחר סיום לימודי הרפואה, הגיע ד"ר גווארה הצעיר לגואטמלה שבמרכז אמריקה — בחיפוש אחר מהפכה. בימים ההם שלט בגואטמלה הנשיא הנבחר חקובו ארבנז, שרצה לחלק לאיכרים את האדמות שהחזיקו החברות הרב־לאומיות האמריקאיות. זה הספיק כדי שסוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (CIA) תארגן הפיכה צבאית שאילצה את גווארה להימלט למקסיקו. בעיר מקסיקו, ביולי 1955, פגש גווארה צעיר קובני כריזמטי — המשפטן פידל קסטרו. עוד באותו לילה הצטרף הרופא אל הפלישה שתוכננה על ידי הגולה הקובני. בנובמבר 1956 הפליג גווארה לעבר קובה יחד עם עשרות מלוחמיו של קסטרו. הפלישה הייתה למפלה צורבת ושורדי הכוח הפולש נמלטו אל הרים, אל הסיירה מָאֶסטרָה. תוך שמונה חודשים הפך גווארה מרופא הכוח לאחד ממפקדי המרד. מרד שהלך והתפשט בהרים ובערים.
 
בדצמבר 1958 פיקד גווארה על כוחות המורדים שניצחו בקרב על העיר סנטה קלרה ושהיה לנקודת מפנה בהתקוממות. כעבור מספר ימים תפסו המורדים את השלטון וגווארה היה לאחד מראשי הממשלה המהפכנית. בנובמבר 1959 התמנה גווארה לנגיד הבנק המרכזי של קובה ובפברואר 1961 הפך לשר התעשייה במשרד התעשייה, שהוקם על מנת לקדם את תיעוש המשק. כמו כן, היה בין מנהיגי הארגונים המהפכנים שב-1965 התאחדו והקימו את המפלגה הקומוניסטית של קובה. בחמש שנות המהפכה הראשונות, היה גווארה ל"שגריר המהפכה הקובנית" והופיע על במות בינלאומיות רבות.
 
באפריל 1965 עזב גווארה בחשאי את קובה ולחם במלחמת גרילה בקונגו. הגרילה בקונגו נחלה מפלה וצ'ה שב לקובה, שוב בחשאי, בפברואר 1966. בנובמבר אותה שנה הוא הגיע לבוליביה שבלב דרום אמריקה כדי להקים כוח גרילה למיגור המשטר הדיקטטורי. ב-8 באוקטובר 1968 הוא נפצע ונשבה. למחרת הוא הוצא להורג על ידי אחד מחיילי כוח העלית של צבא בוליביה בסיוע של סוכן ה-CIA.
 
 
 
לא צ'ה — 'הצ'ה'
 
כמה יכול להספיק בן אדם בעשר או בעשרים שנים? ללמוד? להקים בית? לקדם את הקריירה? כל חייו הציבוריים של ארנסטו גווארה לא ארכו יותר משלוש עשרה שנה. מתמיכה נלהבת בממשלה נבחרת שחפצה לחלק את האדמות לאיכרים העניים בגואטמלה בתחילת 1954 ועד למותו בבוליביה ב-1967, היה גווארה (בסדר הזה): רופא שטיפל במחלות מדבקות, מומחה לרפורמה אגררית ולמדיניות חקלאית, גולה, מובטל, רופא וחוקר, צלם רחוב בעיר מקסיקו, עיתונאי, רופא של כוחות הגרילה בקובה, לוחם גרילה מן השורה, מפקד, מפקד חיל החינוך, מספר שתיים במהפכה הקובנית, שגריר נודד של המהפכה הקובנית, שר התעשייה, נגיד הבנק המרכזי, אידיאולוג בעל שם עולמי, לוחם בקונגו, לוחם בבוליביה. הוא גם התחתן פעמיים, היה אב אוהב לחמשת ילדיו, לא שכח לרגע את משפחתו בארגנטינה (בייחוד את אימו סליה), כתב ספרים וקרא ספרים רבים עוד יותר (ראו נספח א'), נפגש עם ידידים, שתה המון מאטה (mate) — המשקה הטיפוסי הארגנטיני, ועישן אינספור סיגרים קובניים. אין פלא שבאמריקה הלטינית לא קוראים לגיבורנו "צ'ה גווארה" אלא "הצ'ה גווארה" (El “Che” Guevara). כך, בתוספת ה' הידיעה.
 
כאמור, ספר זה הוא הביוגרפיה הראשונה של צ'ה גווארה בשפה העברית. אבל זו לא רק ביוגרפיה. ששת הפרקים הראשונים מוקדשים לחייו ולמעשיו של גווארה. פרק אחד (פרק 7) מוקדש למשנתו של צ'ה ועוד מתפרסמים נספחים שבהם מקורות נוספים וקורות חייו הקצרים של גווארה. אנו מבקשים לא לפסוח על פרק הסיכום (פרק 8), שממנו אפשר ללמוד שאיש המעשה והעקרונות, המהפכן הסוציאליסטי האגדי, גם טעה בחייו. ייתכן שהוא שילם בחייו בגין טעויות אלה.
 
 
 
תל אביב, 1 במאי 2004
 
 
 
 
פרק 1
לידתו של מוצ'ילרו
 
 
זו אולי נבואה, או סתם מקרה ראוי לציון, אבל התינוק ארנסטו גווארה נולד ב-14 ביוני 1928 במהלך נסיעה. ליתר דיוק, הוא נולד כאשר הוריו, ארנסטו (האב) וסליה, הפליגו מהמחוז הצפוני של ארגנטינה, מיסיונס, אל הבירה, בואנוס איירס. סליה קיוותה ללדת את בנה הבכור בבית חולים חדיש בבירה, אבל סמוך לנמל רוסריה תקפו אותה צירי לידה, וכך נולד ארנסטו הרחק מבואנוס איירס. הוא פקח את עיניו לראשונה דווקא ביום הולדתו של אחד ממהפכני אמריקה הלטינית הידועים במאה ה-20, הפרואני חוסה קרלוס מריאטגי. השילוב בין מסעות למהפכה עתיד להיות גורלו של התינוק, ארנסטו "צ'ה" גווארה.
 
מיסיונס הרחוקה והפראית הייתה מקום מגוריו של גווארה בשנתיים הראשונות לחייו. אביו ניהל שם חווה כושלת לגידול ז'רבָּה מָאטֶה, אותו ירק המשמש חומר גלם למשקה הירוק הטיפוסי של תושבי ארגנטינה, אורוגואי, פרגואי ודרום ברזיל. לאחר שנתיים של כישלונות עזבה משפחת גווארה את מיסיונס והיגרה לבואנוס איירס, שם נולדה ב-1929 אחותו של גווארה, סליה. כנהוג, העניקה משפחת גווארה את שמות ההורים לילדיהם.
 
כעבור זמן לא רב שוב היגרה המשפחה בחזרה לצפון המדינה, שם ניסה אבי המשפחה לשקם יחד עם כמה שותפים מספנה קטנה שסבלה מהפסדים גדולים. הגעתם של השותפים החדשים לא שיפרה בהרבה את מצב המספנה וב-1932 שבה המשפחה לבואנוס איירס, שבה נולד אחיו הצעיר של צ'ה, רוברטו. הייתה סיבה נוספת לנדידת המשפחה דרומה: מחלתו של הילד ארנסטו. יום אחד, לאחר רחצה במי הנהר הקרים, סבל ארנסטו מקוצר נשימה. ההורים קיוו שזו מחלה חולפת, אך הרופאים סברו אחרת ואבחנו את המחלה כאסטמה. הילד בן השלוש סבל מהתקפים קשים במיוחד וכמה רופאים חששו שהחמרת מצבו עלולה אף לגרום למותו.
 
ארנסטו הבן הפך לציר שסביבו חגה משפחת גווארה כולה. ההורים ישנו בתורנויות ליד מיטתו. הם פנו לכל המומחים — גם לאלה שהתמחו בערבוב דם של עופות עם עלים ומלמול ברכות בשפה לא מובנת. אלה גם אלה כשלו בניסיונותיהם לרפא את הילד, או לפחות להקל את מצבו. ההורים סברו שרק העברה של הילד אל האקלים היבש של מחוז קורדובה תעזור, והם צדקו. משפחת גווארה נדדה בין כמה מערי ועיירות המחוז עד שהשתקעה באלטה גראסיה. הילד היה אז בן חמש. הוא עתיד לעזוב את ביתו שבאלטה גראסיה רק בגיל 17. השנים שבהן התגורר באלטה גראסיה היו פרק הזמן הארוך ביותר בחייו הקצרים של צ'ה שבו לא החליף בית או מדינה.
 
מצבו של ארנסטו הוטב אמנם בשנים הראשונות באלטה גראסיה, אבל בית הספר נותר מחוץ לתחום. התקפות האסטמה היו כה קשות, עד כדי כך שהוריו סירבו לשלוח אותו אל בית הספר. הילד למד קרוא וכתוב אצל אימו, והרבה לשחק שח ולקרוא. הוא קרא בשקיקה את ספרי ההרפתקאות שהיו חלק בלתי נפרד מעולמם התרבותי של ילדי ארגנטינה בשנים ההן: ז'ול ורן, ג'ק לונדון, אמיליו סלגארי ואלכסנדר דומא.
 
האחות הצעירה אנה מריה, שנולדה באלטה גראסיה, סיפרה שנים לאחר מות אחיה שדווקא בגיל עשר קרה מהפך בחייו של ארנסטו והוא פתח במאבק נואש נגד מגבלות המחלה. הילד, שבלון חמצן היה צמוד למיטתו על כל צרה שלא תבוא, הפך לפתע לילד פראי, פורק עול, שהחל לשחק משחקים מסוכנים, לא הפסיד משחק כדורגל (ובו מילא תמיד תפקיד התקפי וסירב בעקשנות לקבל את תפקיד השוער) ונעלם מהבית ללא רשות במשך שעות רבות. בימי א' בקביעות, יצא ארנסטו עם אביו אל היער על מנת לירות. כן, על פי עדות אביו, ידע צ'ה לירות באקדח מגיל חמש! ב-1936 קיבלו ההורים מכתב ממשרד החינוך ובו דרישה להחזיר את ארנסטו לבית הספר בהתאם לחוק חינוך חובה, שאם לא כן ייתבעו לדין.
 
וכך החלו חייו הכפולים של ארנסטו הבן: תקופות לימודים בבית הספר, שבו הצטיין בכמה מקצועות, לצד תקופות שבהן היה מרותק למיטת חוליו. כאשר חלפו התקפי המחלה, היה פורץ החוצה ומתרוצץ עם ידידיו. כבר בגיל צעיר הפך כנראה ארנסטו למנהיג עשוי ללא חת של חבורת הילדים.
 
באותן שנים מוקדמות חדרה הפוליטיקה לבית גווארה. מלחמת האזרחים שהשתוללה בספרד הרחוקה הצליחה לעורר את דעת הקהל בארגנטינה, שרובו תמך ברפובליקאים. המאבק בין הרפובליקה הדמוקרטית לבין הגנרלים הפשיסטים ריתק את ארנסטו. ההזדהות עם הכוחות הלוחמים בפשיסטים רק גברה עם התמיכה הפעילה שהעניקו הוריו לרפובליקאים הגולים שהגיעו לקורדובה. ארנסטו נהג לעקוב בעיתונים היומיים אחר הקרבות ולסמן על מפת ספרד שבחדרו, באמצעות דגלונים, את התקדמות הרפובליקאים. חבורת הילדים אף הקימה בשכונה "דגם של מדריד" מאדמה ובוץ כדי להמחיש את המאבק על הבירה. ידידיו של גווארה מספרים שגם לאחר שנים רבות עדיין זכר את שמותיהם של מפקדי הרפובליקה הנודעים ואת הקרבות שבהם השתתפו.
 
 
 
לרגל אחר הנאצים
 
המחויבות של ארנסטו בן ה-12 לא תמה עם נפילת הרפובליקה הספרדית ב-1939 בידי הכוחות הפשיסטיים בפיקודו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. עם תחילת מלחמת העולם השנייה היה ארנסטו האב פעיל בארגון אנטי־פשיסטי מקומי וארנסטו הבן היה לחבר הצעיר ביותר בארגון. הוא אף הציע את עצמו כמרגל אחר הנאצים מבין תושבי קורדובה ממוצא גרמני. למרבה צערו נדחתה ההצעה.
 
חרף גילו המוקדם והשתתפותו הלא סדירה בשיעורי בית הספר, הוא קרא ספרים בקצב מוגבר. אביו סיפר שרמת ההשכלה של הילד בן ה-12 דמתה לרמת השכלה של נער בן 18. הספרים שאהב היו ברובם ספרי הרפתקאות וספרי מסע. מכיוון שלא היה כל סדר או היגיון באופן הקריאה, החליט הנער לנהל רשימת קריאה מפורטת ולפעמים הוסיף ליד שם המחבר כמה הערות על טיב הספר. ב"מחברת הקריאה הכללית" שלו ניתן למצוא, בין היתר, פירוט והערות על 23 רומנים מאת הסופר הצרפתי ז'ול ורן שקרא בשנים ההן.
 
ב-1942, בגיל 14, בפיגור של שנה אחר יתר בני גילו, התחיל ארנסטו הבן ללמוד בבית הספר התיכון בבירת המחוז, בעיר קורדובה. באלטה גראסיה פעל אמנם בית ספר תיכון ידוע ואף אריסטוקרטי, אבל דווקא האווירה הסנובית בבית הספר המקומי הפריעה לארנסטו, והוא העדיף לנסוע כל יום 35 קילומטר לבית הספר בקורדובה. חבריו בבית הספר התרשמו עמוקות מהתלמיד החדש, המסוגל לקרוא בכל מקום ובכל מצב, הרוצה לקחת חלק במשחקים הכי קשים (רגבי, למשל) ושלא פעם נאלץ להפסיק את המשחק בגלל התקף אסטמה קשה. גם מבוגרים התעניינו בנער הקורא את כתבי זיגמונד פרויד (בתרגום לספרדית) ואת המשוררים הצרפתים ורלן ובודלר (בשפת המקור, לאחר שסליה אימו לימדה אותו צרפתית). הוא גם קרא (אולי כחלק מהמטלות הלימודיות) כמה מענקי הקלאסיקה כגון סרוונטס, גתה ומלרמה. באותה שנה, 1942, נולד הבן החמישי למשפחת גווארה, שקיבל את שם סבו, חואן מרטין. גם צ'ה עתיד להיות אב לחמישה ילדים, וכולם יקבלו את השמות שנשאו הוא ואחיו.

ד"ר אפרים דוידי הוא היסטוריון חברתי, מרצה באוניברסיטאות תל אביב ובן-גוריון והמנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית; פעיל איגוד מקצועי ותיק, כיהן כיו"ר ועד עובדים; עד חודש יולי 2007 היה חבר הנהגת ההסתדרות. זהו ספרו השלישי הרואה אור בהוצאת רסלינג. קדמו לו אסופת המאמרים בעריכתו "אנטי גלובליזציה – ביקורת הקפיטליזם העכשווי" (2003) ו"צ'ה גווארה – סיפורו של מהפכן" (2004).

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2004
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 179 עמ' מודפסים
צ'ה גווארה אפרים דוידי
הקדמה
קווים לדמותו של צ'ה בישראל
 
בעת כתיבת שורות אלה, ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה" או "צ'ה גווארה", אמור היה להיות קשיש בן 75. הגמלאי גווארה. אך צ'ה נפטר (ליתר דיוק: נרצח) עוד בטרם חגג את יום הולדתו ה-40. גווארה, כדברי השיר, נשאר "צעיר לנצח".
 
האם הגמלאי גווארה היה נותר אליל הנוער בימינו? האם צ'ה הקשיש היה נפגש עם צעירים, עיתונאים וחוקרים ומספר להם בנימה נוסטלגית על קרבות קובה, קונגו או בוליביה? האם השר לשעבר ד"ר ארנסטו גווארה היה מפנה מזמנו המועט כדי שסוף־סוף יכתוב היסטוריון צעיר את הביוגרפיה שלו? איננו יודעים מה היה עושה צ'ה גווארה אילו היה נותר בחיים לאחר נפילתו בשבי בבוליביה. מה שברור הוא שגווארה האיש, המהפכן והאגדה מוסיף לאכלס את דמיונם של מיליוני צעירים ברחבי העולם.
 
ולראיה: גווארה מת כשלושים שנה לפני שהאינטרנט נעשה זמין וידוע למאות מיליוני גולשים ברחבי העולם. כל מי שמחפש מידע על אודות צ'ה גווארה ברשת נתקל בכמעט 200 אלף פריטי מידע, כולל אלפי אתרים המוקדשים למורשתו ולספריו וגם כאלה המשמיצים אותו. לא רע עבור דמות פוליטית מן העולם השלישי שהלך לעולמו לפני שנות דור.
 
 
 
הזמן והמקום
 
לא ניתן להבין את צ'ה גווארה אלא על רקע זמנו ומקום פעילותו: העולם השלישי במובן הרחב ואמריקה הלטינית בפרט. גווארה הוא תוצר מובהק של זמנו. אבל זמנו לא תם. כך יכולתי להבחין בדמותו באחד ממשחקי הכדורגל באצטדיון טדי (האצטדיון על שם ראש עיריית ירושלים לשעבר טדי קולק). אין סתירה גדולה מזו: ראש העיר קולק והמהפכן גווארה. אבל לא בזה העניין. שאלתי את אוהד "הפועל" האלמוני מדוע הוא מחזיק בידו דגל אדום עם דמותו של גווארה. ודגל אדום זה לא מה חשבתם, זהו צבעה של "הפועל". האוהד לא ידע בדיוק להסביר מדוע האדום הוא הצבע של "הפועל" ומה בדיוק עושה הבן אדם (הלוליין?) בין הפטיש למגל ההפוכים — סמלה של "הפועל". גם הצירוף דגל אדום, פטיש ומגל לא הותיר באוהד האלמוני רושם או רמז, ולו רמז דק אחד, על ראשית דרכה של הקבוצה. אבל באשר לגווארה התשובה הייתה אחרת: "צ'ה זה גבר, הוא גבר שבגברים. הוא היה מהפכן. הוא היה כמו רובין הוד אבל בדרום אמריקה".
 
תשובה מנומקת יותר קיבלתי מתיכוניסט תושב יבנה, שהצלמית המפורסמת של גווארה התנוססה בגאווה על דש מעילו: "גווארה היה מהפכן ארגנטינאי שנלחם בקובה ומת בבוליביה. הוא היה גם מהפכן וגם סוציאליסט גדול", אמר לי אותו תלמיד תיכון. מאיפה כל הידע הזה? בתור תשובה קיבלתי את המשפט הסתום: "חינוך מהבית".
 
"חינוך מהבית" היה גם התשובה שקיבלתי מצעירה בשפרעם שבאחת ההפגנות לבשה חולצה שעליה דמותו של צ'ה. ומכיוון שחינוך מהבית כנראה לא הספיק, אותה צעירה (סטודנטית?) סיפרה לי שקראה שתי ביוגרפיות על גווארה ואסופת מאמרים פרי עטו שפורסמו בשנות ה-80 בשפה הערבית. לאותה צעירה היה מזל גדול מכיוון שבמרוצת עשרות השנים האחרונות פורסמו מספר רב של ספרים העוסקים בצ'ה גווארה, מעשיו ודעותיו. חלקם תורגמו לערבית. לא כך המצב בשפה העברית, שבה פרט לספר אחד — יומן מסע — שכתב גוווארה הצעיר בטרם היה ל"צ'ה" ולאסופת מאמרים על לוחמת הגרילה, שנכתבו על ידי גווארה לאחר המהפכה הקובנית בתחילת שנות ה-60 ושפורסמה בהוצאת "משרד הביטחון", אין בנמצא ספר בשפה העברית העוסק בחייו ובפועלו של צ'ה גווארה. ספר זה הוא הראשון. כך שגווארה בישראל הוא לא יותר מאגדה, אגדה העוברת מדור לדור ("חינוך מהבית") או היונקת מאתרי אינטרנט, קריאה בשפות זרות או הרצון להידמות למישהו שמעשיו, כנראה, היו טהורים; שכן אחרת קשה להבין מדוע נרצח בגיל 39.
 
מטרת ספר זה איננה להוסיף עוד נדבך לאגדה. גווארה היה בשר ודם. זה גם אינו תיאור חייו ונפלאותיו של הקדוש גווארה שמת על קידוש השם. גווארה לא היה כזה. זו גם ביוגרפיה מוקדמת שכן לא ניתן לתת הסבר מלא ומניח את הדעת (לפתוח את דעתם של היסטוריונים) על כמה קושיות לא מפוענחות בחייו של גווארה. כמו כן, טרם פורסמו כל ספריו, כתביו והתכתבויותיו. אם וכאשר יפורסמו, יתרום הדבר תרומה חשובה להבנת כמה מפרקי חייו העלומים של צ'ה. עתה שוקדים במקסיקו ובארגנטינה על פרסום ספר שירים. מדובר בשירים שגווארה אסף בקפידה. גם גווארה היה משורר. הוא היה משורר גרוע וידע זאת. גווארה, "המשורר המתוסכל" (כפי שכתב אל המשורר הספרדי הידוע לאון פֶליפֶּה), כתב שירים ואסף שירים של אחרים ורשם אותם בקפדנות של תלמיד חְנוּן במחברת בית ספר שליוותה אותו במהלך כל לוחמת הגרילה ביערות בוליביה. המחברת התגלתה שלושים ושלוש שנים לאחר מותו.
 
האם גווארה היה משורר כלוא בגופו של מהפכן? אין לטעות. ניתן אולי לתאר את גווארה כרומנטיקן, אבל הוא הצטיין כמפקד בקרב. צ'ה היה מהמפקדים שהסתכנו, והרבה. צ'ה גם היה מפקד שדרש מפקודיו לעשות בדיוק את מה שהוא עושה. לא פחות ולא יותר. לאחר המהפכה הקובנית הוא סיגל לעצמו את אותו עיקרון וזה לא מצא חן בעיני אלה, בייחוד הפקידים הבכירים החדשים, שסברו שעם תום הקרבות הגיעו אל המנוחה והנחלה.
 
 
 
קיצור תולדות צ'ה
 
ארנסטו גווארה לינץ' דה לסרנה (גווארה לינץ' על שם אביו — ארנסטו גווארה, ודה לסרנה על שם אימו — סליה דה לה סרנה) נולד בארגנטינה ב-1928. גווארה רצה להיות רופא וכסטודנט לרפואה הרבה לנסוע במולדתו ובארצות אמריקה הלטינית. לאחר סיום לימודי הרפואה, הגיע ד"ר גווארה הצעיר לגואטמלה שבמרכז אמריקה — בחיפוש אחר מהפכה. בימים ההם שלט בגואטמלה הנשיא הנבחר חקובו ארבנז, שרצה לחלק לאיכרים את האדמות שהחזיקו החברות הרב־לאומיות האמריקאיות. זה הספיק כדי שסוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (CIA) תארגן הפיכה צבאית שאילצה את גווארה להימלט למקסיקו. בעיר מקסיקו, ביולי 1955, פגש גווארה צעיר קובני כריזמטי — המשפטן פידל קסטרו. עוד באותו לילה הצטרף הרופא אל הפלישה שתוכננה על ידי הגולה הקובני. בנובמבר 1956 הפליג גווארה לעבר קובה יחד עם עשרות מלוחמיו של קסטרו. הפלישה הייתה למפלה צורבת ושורדי הכוח הפולש נמלטו אל הרים, אל הסיירה מָאֶסטרָה. תוך שמונה חודשים הפך גווארה מרופא הכוח לאחד ממפקדי המרד. מרד שהלך והתפשט בהרים ובערים.
 
בדצמבר 1958 פיקד גווארה על כוחות המורדים שניצחו בקרב על העיר סנטה קלרה ושהיה לנקודת מפנה בהתקוממות. כעבור מספר ימים תפסו המורדים את השלטון וגווארה היה לאחד מראשי הממשלה המהפכנית. בנובמבר 1959 התמנה גווארה לנגיד הבנק המרכזי של קובה ובפברואר 1961 הפך לשר התעשייה במשרד התעשייה, שהוקם על מנת לקדם את תיעוש המשק. כמו כן, היה בין מנהיגי הארגונים המהפכנים שב-1965 התאחדו והקימו את המפלגה הקומוניסטית של קובה. בחמש שנות המהפכה הראשונות, היה גווארה ל"שגריר המהפכה הקובנית" והופיע על במות בינלאומיות רבות.
 
באפריל 1965 עזב גווארה בחשאי את קובה ולחם במלחמת גרילה בקונגו. הגרילה בקונגו נחלה מפלה וצ'ה שב לקובה, שוב בחשאי, בפברואר 1966. בנובמבר אותה שנה הוא הגיע לבוליביה שבלב דרום אמריקה כדי להקים כוח גרילה למיגור המשטר הדיקטטורי. ב-8 באוקטובר 1968 הוא נפצע ונשבה. למחרת הוא הוצא להורג על ידי אחד מחיילי כוח העלית של צבא בוליביה בסיוע של סוכן ה-CIA.
 
 
 
לא צ'ה — 'הצ'ה'
 
כמה יכול להספיק בן אדם בעשר או בעשרים שנים? ללמוד? להקים בית? לקדם את הקריירה? כל חייו הציבוריים של ארנסטו גווארה לא ארכו יותר משלוש עשרה שנה. מתמיכה נלהבת בממשלה נבחרת שחפצה לחלק את האדמות לאיכרים העניים בגואטמלה בתחילת 1954 ועד למותו בבוליביה ב-1967, היה גווארה (בסדר הזה): רופא שטיפל במחלות מדבקות, מומחה לרפורמה אגררית ולמדיניות חקלאית, גולה, מובטל, רופא וחוקר, צלם רחוב בעיר מקסיקו, עיתונאי, רופא של כוחות הגרילה בקובה, לוחם גרילה מן השורה, מפקד, מפקד חיל החינוך, מספר שתיים במהפכה הקובנית, שגריר נודד של המהפכה הקובנית, שר התעשייה, נגיד הבנק המרכזי, אידיאולוג בעל שם עולמי, לוחם בקונגו, לוחם בבוליביה. הוא גם התחתן פעמיים, היה אב אוהב לחמשת ילדיו, לא שכח לרגע את משפחתו בארגנטינה (בייחוד את אימו סליה), כתב ספרים וקרא ספרים רבים עוד יותר (ראו נספח א'), נפגש עם ידידים, שתה המון מאטה (mate) — המשקה הטיפוסי הארגנטיני, ועישן אינספור סיגרים קובניים. אין פלא שבאמריקה הלטינית לא קוראים לגיבורנו "צ'ה גווארה" אלא "הצ'ה גווארה" (El “Che” Guevara). כך, בתוספת ה' הידיעה.
 
כאמור, ספר זה הוא הביוגרפיה הראשונה של צ'ה גווארה בשפה העברית. אבל זו לא רק ביוגרפיה. ששת הפרקים הראשונים מוקדשים לחייו ולמעשיו של גווארה. פרק אחד (פרק 7) מוקדש למשנתו של צ'ה ועוד מתפרסמים נספחים שבהם מקורות נוספים וקורות חייו הקצרים של גווארה. אנו מבקשים לא לפסוח על פרק הסיכום (פרק 8), שממנו אפשר ללמוד שאיש המעשה והעקרונות, המהפכן הסוציאליסטי האגדי, גם טעה בחייו. ייתכן שהוא שילם בחייו בגין טעויות אלה.
 
 
 
תל אביב, 1 במאי 2004
 
 
 
 
פרק 1
לידתו של מוצ'ילרו
 
 
זו אולי נבואה, או סתם מקרה ראוי לציון, אבל התינוק ארנסטו גווארה נולד ב-14 ביוני 1928 במהלך נסיעה. ליתר דיוק, הוא נולד כאשר הוריו, ארנסטו (האב) וסליה, הפליגו מהמחוז הצפוני של ארגנטינה, מיסיונס, אל הבירה, בואנוס איירס. סליה קיוותה ללדת את בנה הבכור בבית חולים חדיש בבירה, אבל סמוך לנמל רוסריה תקפו אותה צירי לידה, וכך נולד ארנסטו הרחק מבואנוס איירס. הוא פקח את עיניו לראשונה דווקא ביום הולדתו של אחד ממהפכני אמריקה הלטינית הידועים במאה ה-20, הפרואני חוסה קרלוס מריאטגי. השילוב בין מסעות למהפכה עתיד להיות גורלו של התינוק, ארנסטו "צ'ה" גווארה.
 
מיסיונס הרחוקה והפראית הייתה מקום מגוריו של גווארה בשנתיים הראשונות לחייו. אביו ניהל שם חווה כושלת לגידול ז'רבָּה מָאטֶה, אותו ירק המשמש חומר גלם למשקה הירוק הטיפוסי של תושבי ארגנטינה, אורוגואי, פרגואי ודרום ברזיל. לאחר שנתיים של כישלונות עזבה משפחת גווארה את מיסיונס והיגרה לבואנוס איירס, שם נולדה ב-1929 אחותו של גווארה, סליה. כנהוג, העניקה משפחת גווארה את שמות ההורים לילדיהם.
 
כעבור זמן לא רב שוב היגרה המשפחה בחזרה לצפון המדינה, שם ניסה אבי המשפחה לשקם יחד עם כמה שותפים מספנה קטנה שסבלה מהפסדים גדולים. הגעתם של השותפים החדשים לא שיפרה בהרבה את מצב המספנה וב-1932 שבה המשפחה לבואנוס איירס, שבה נולד אחיו הצעיר של צ'ה, רוברטו. הייתה סיבה נוספת לנדידת המשפחה דרומה: מחלתו של הילד ארנסטו. יום אחד, לאחר רחצה במי הנהר הקרים, סבל ארנסטו מקוצר נשימה. ההורים קיוו שזו מחלה חולפת, אך הרופאים סברו אחרת ואבחנו את המחלה כאסטמה. הילד בן השלוש סבל מהתקפים קשים במיוחד וכמה רופאים חששו שהחמרת מצבו עלולה אף לגרום למותו.
 
ארנסטו הבן הפך לציר שסביבו חגה משפחת גווארה כולה. ההורים ישנו בתורנויות ליד מיטתו. הם פנו לכל המומחים — גם לאלה שהתמחו בערבוב דם של עופות עם עלים ומלמול ברכות בשפה לא מובנת. אלה גם אלה כשלו בניסיונותיהם לרפא את הילד, או לפחות להקל את מצבו. ההורים סברו שרק העברה של הילד אל האקלים היבש של מחוז קורדובה תעזור, והם צדקו. משפחת גווארה נדדה בין כמה מערי ועיירות המחוז עד שהשתקעה באלטה גראסיה. הילד היה אז בן חמש. הוא עתיד לעזוב את ביתו שבאלטה גראסיה רק בגיל 17. השנים שבהן התגורר באלטה גראסיה היו פרק הזמן הארוך ביותר בחייו הקצרים של צ'ה שבו לא החליף בית או מדינה.
 
מצבו של ארנסטו הוטב אמנם בשנים הראשונות באלטה גראסיה, אבל בית הספר נותר מחוץ לתחום. התקפות האסטמה היו כה קשות, עד כדי כך שהוריו סירבו לשלוח אותו אל בית הספר. הילד למד קרוא וכתוב אצל אימו, והרבה לשחק שח ולקרוא. הוא קרא בשקיקה את ספרי ההרפתקאות שהיו חלק בלתי נפרד מעולמם התרבותי של ילדי ארגנטינה בשנים ההן: ז'ול ורן, ג'ק לונדון, אמיליו סלגארי ואלכסנדר דומא.
 
האחות הצעירה אנה מריה, שנולדה באלטה גראסיה, סיפרה שנים לאחר מות אחיה שדווקא בגיל עשר קרה מהפך בחייו של ארנסטו והוא פתח במאבק נואש נגד מגבלות המחלה. הילד, שבלון חמצן היה צמוד למיטתו על כל צרה שלא תבוא, הפך לפתע לילד פראי, פורק עול, שהחל לשחק משחקים מסוכנים, לא הפסיד משחק כדורגל (ובו מילא תמיד תפקיד התקפי וסירב בעקשנות לקבל את תפקיד השוער) ונעלם מהבית ללא רשות במשך שעות רבות. בימי א' בקביעות, יצא ארנסטו עם אביו אל היער על מנת לירות. כן, על פי עדות אביו, ידע צ'ה לירות באקדח מגיל חמש! ב-1936 קיבלו ההורים מכתב ממשרד החינוך ובו דרישה להחזיר את ארנסטו לבית הספר בהתאם לחוק חינוך חובה, שאם לא כן ייתבעו לדין.
 
וכך החלו חייו הכפולים של ארנסטו הבן: תקופות לימודים בבית הספר, שבו הצטיין בכמה מקצועות, לצד תקופות שבהן היה מרותק למיטת חוליו. כאשר חלפו התקפי המחלה, היה פורץ החוצה ומתרוצץ עם ידידיו. כבר בגיל צעיר הפך כנראה ארנסטו למנהיג עשוי ללא חת של חבורת הילדים.
 
באותן שנים מוקדמות חדרה הפוליטיקה לבית גווארה. מלחמת האזרחים שהשתוללה בספרד הרחוקה הצליחה לעורר את דעת הקהל בארגנטינה, שרובו תמך ברפובליקאים. המאבק בין הרפובליקה הדמוקרטית לבין הגנרלים הפשיסטים ריתק את ארנסטו. ההזדהות עם הכוחות הלוחמים בפשיסטים רק גברה עם התמיכה הפעילה שהעניקו הוריו לרפובליקאים הגולים שהגיעו לקורדובה. ארנסטו נהג לעקוב בעיתונים היומיים אחר הקרבות ולסמן על מפת ספרד שבחדרו, באמצעות דגלונים, את התקדמות הרפובליקאים. חבורת הילדים אף הקימה בשכונה "דגם של מדריד" מאדמה ובוץ כדי להמחיש את המאבק על הבירה. ידידיו של גווארה מספרים שגם לאחר שנים רבות עדיין זכר את שמותיהם של מפקדי הרפובליקה הנודעים ואת הקרבות שבהם השתתפו.
 
 
 
לרגל אחר הנאצים
 
המחויבות של ארנסטו בן ה-12 לא תמה עם נפילת הרפובליקה הספרדית ב-1939 בידי הכוחות הפשיסטיים בפיקודו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. עם תחילת מלחמת העולם השנייה היה ארנסטו האב פעיל בארגון אנטי־פשיסטי מקומי וארנסטו הבן היה לחבר הצעיר ביותר בארגון. הוא אף הציע את עצמו כמרגל אחר הנאצים מבין תושבי קורדובה ממוצא גרמני. למרבה צערו נדחתה ההצעה.
 
חרף גילו המוקדם והשתתפותו הלא סדירה בשיעורי בית הספר, הוא קרא ספרים בקצב מוגבר. אביו סיפר שרמת ההשכלה של הילד בן ה-12 דמתה לרמת השכלה של נער בן 18. הספרים שאהב היו ברובם ספרי הרפתקאות וספרי מסע. מכיוון שלא היה כל סדר או היגיון באופן הקריאה, החליט הנער לנהל רשימת קריאה מפורטת ולפעמים הוסיף ליד שם המחבר כמה הערות על טיב הספר. ב"מחברת הקריאה הכללית" שלו ניתן למצוא, בין היתר, פירוט והערות על 23 רומנים מאת הסופר הצרפתי ז'ול ורן שקרא בשנים ההן.
 
ב-1942, בגיל 14, בפיגור של שנה אחר יתר בני גילו, התחיל ארנסטו הבן ללמוד בבית הספר התיכון בבירת המחוז, בעיר קורדובה. באלטה גראסיה פעל אמנם בית ספר תיכון ידוע ואף אריסטוקרטי, אבל דווקא האווירה הסנובית בבית הספר המקומי הפריעה לארנסטו, והוא העדיף לנסוע כל יום 35 קילומטר לבית הספר בקורדובה. חבריו בבית הספר התרשמו עמוקות מהתלמיד החדש, המסוגל לקרוא בכל מקום ובכל מצב, הרוצה לקחת חלק במשחקים הכי קשים (רגבי, למשל) ושלא פעם נאלץ להפסיק את המשחק בגלל התקף אסטמה קשה. גם מבוגרים התעניינו בנער הקורא את כתבי זיגמונד פרויד (בתרגום לספרדית) ואת המשוררים הצרפתים ורלן ובודלר (בשפת המקור, לאחר שסליה אימו לימדה אותו צרפתית). הוא גם קרא (אולי כחלק מהמטלות הלימודיות) כמה מענקי הקלאסיקה כגון סרוונטס, גתה ומלרמה. באותה שנה, 1942, נולד הבן החמישי למשפחת גווארה, שקיבל את שם סבו, חואן מרטין. גם צ'ה עתיד להיות אב לחמישה ילדים, וכולם יקבלו את השמות שנשאו הוא ואחיו.