להיות שמרן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להיות שמרן
מכר
מאות
עותקים
להיות שמרן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

להיות שמרן

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רוג'ר סקרוטון

סר רוג'ר ורנון סקרוטון (באנגלית: Sir Roger Vernon Scruton;‏ 27 בפברואר 1944 – 12 בינואר 2020) היה פילוסוף וסופר אנגלי, שהתמחה באסתטיקה ובפילוסופיה פוליטית. היה ידוע כמקדם הזרם השמרני-מסורתי, גישה אותה אימץ לאחר שהיה עד למחאות הסטודנטים במאי 1968 בצרפת. ככזה נחשב סקרוטון לאחד מהוגי הדעות השמרנים הבולטים בעולם.
 
סקרוטון כתב למעלה מ-50 ספרים על פילוסופיה, אמנות, מוזיקה, פוליטיקה, ספרות, תרבות, מיניות ודת, בנוסף ל-5 רומנים ושתי אופרות. הפרסומים הבולטים ביותר שלו כוללים את "על טבע האדם", "להיות שמרן" ו"משמעות השמרנות".
 
בין השנים 1971 ל-1992 שימש סקרוטון כמרצה וכפרופסור לאסתטיקה במכללת בירקבק, לונדון, ולאחר מכן החזיק במספר משרות אקדמיות במשרה חלקית, כולל בארצות הברית. הוא היה בעל טור קבוע בעיתונים נחשבים כמו ה"טיימס" הלונדוני, ושימש כעורך כתב העת הפוליטי-שמרני The Salisbury Review, בין השנים 1982 עד 2001.
 
בשנות ה-80 הוא סייע בהקמת רשתות אקדמיות מחתרתיות במזרח אירופה שבשליטת הסובייטים, ועליהן הוענק לו בשנת 1998 אות הצטיינות של הרפובליקה הצ'כית על ידי הנשיא ואצלב האוול. בשנת 2016 הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה הבריטית עבור "תרומתו לפילוסופיה, להוראה ולחינוך ציבורי".
 
מת ב-12 בינואר 2020 ממחלת הסרטן.

תקציר

"שמרנות מתחילה מתחושה המוכרת בוודאי לכל האנשים הבוגרים: התחושה שדברים טובים נהרסים בקלות, אך אינם נוצרים בקלות. זה נכון במיוחד לדברים הטובים שאנו מקבלים כנכסים קולקטיביים: שלום, חופש, חוק, נימוס, מסירות ציבורית, הביטחון שמקנים רכוש וחיי משפחה... בכל אלה, פעולת ההרס היא מהירה וקלה; ואילו עבודת היצירה היא איטית, מפרכת ומשעממת. זהו אחד הלקחים מן המאה העשרים. זו גם אחת הסיבות שהשמרנים סובלים מעמדת נחיתות בדעת הקהל. העמדה שלהם נכונה אבל משעממת, ואילו זו של מתנגדיהם מלהיבה אך שגויה".
 
רוג'ר סקרוטון היה סופר, אמן, מבקר תרבות, והפילוסוף השמרן החשוב בדורנו. סקרוטון, שעבר בצעירותו מהשמאל לימין, שילם מחיר אישי כבד על בחירתו להגן על לאומיות, דת ושוק חופשי כנגד ההגמוניה השלטת באקדמיה.
 
בספר סוחף ורחב יריעה זה, המזקק את תפישת עולמו של סקרוטון ושוזר אותה בשפע אנקדוטות אישיות, בוחן הפילוסוף הבריטי את זרעי האמת שטמונים בסוציאליזם, בלאומיות, בסביבתנות, בקפיטליזם ובשלל תופעות מודרניות נוספות, ואורג אותן לתפישת עולם שמרנית בהירה, מקורית ומלאת רגש.
 
  • האם יש לאהבה ערך כלכלי?
  • מה כל כך גרוע בגורדי השחקים המודרניים?
  • מדוע מיזם האיחוד האירופי נידון לכישלון עוד מראשיתו?
  • מה הבעיה התרבותית של המוסלמים באירופה?
  • מדוע שיפוטיות תרבותית עשויה להיות דבר חיובי?
 
בהיגיון צלול, בחוש ביקורת בריא, ברגש יראה עמוק ובאהבה גדולה לאנושי, ליפה ולנשגב, מתהלך סקרוטון בין חדרי עולמנו המשתנה, ומבריש את אבק המוסכמות השגויות מעל הדברים היקרים לליבנו.
 
רוג'ר סקרוטון, יליד 1944, בנו של פוליטיקאי בריטי סוציאליסט, פנה אל השמרנות באמצע שנות העשרים לחייו. כתביו ויצירותיו הציבו אותו כהוגה השמרן הבולט של זמננו, אך בה בעת עוררו כלפיו תגובות קשות מצד קובעי הטעם באקדמיה ובתקשורת בבריטניה – עד כדי החרמה ופגיעה כלכלית.
 
במהלך חייו הספיק סקרוטון לפעול לעזרת מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, להיעצר שם, לייסד עיתון שמרני, לפרסם חמישים ספרי עיון והגות בתחומי הפילוסופיה והתרבות, לחבר חמישה רומנים ושתי אופרות, ועוד. בעברית ראו אור ספריו שפינוזה, מדריך לתרבות המודרנית ועל טבע האדם. סקרוטון הלך לעולמו בחורף 2020.  

פרק ראשון

הקדמה למהדורה העברית
יאיר לפיד
 
מה משותף למגילת העצמאות, לעשרת הדיברות, לארוחת יום שישי אצל ההורים, לעובדה שאנחנו לא מתניעים את האוטו ביום כיפור ולעשרות אלפי האנשים שהגיעו ללווייתו של חייל בודד שנהרג ברצועת עזה?
 
התשובה היא שאף אחד מהדברים האלה אינו מעוגן בחוקי המדינה. אין להם שום מעמד רישמי. איש לא הכריח אותנו לכבד את מה שהם מייצגים או ליטול בהם חלק. ובכל זאת הם שם. חלת הדבש שסביבה נבנתה הכוורת. אין כמעט ישראלי שיכחיש את העובדה שזו התשתית של מערכת הקשרים והחיבורים של חיינו. אלו אינם רק סמלים וסימנים של תחושת השייכות שלנו, אלא מערכת ההפעלה שלה. אם אתם שומרי מסורת, אפילו באופן מתון, ארוחת יום השישי שלכם מתחילה קרוב לוודאי בקידוש. כשהמשפחה מתכנסת סביב הנרות הדולקים אנחנו מניחים, באופן לא מודע, שהקידוש הוא העיקר. זה לא נכון. ההתכנסות היא העיקר. העובדה שאנחנו נמצאים שם יחד. לא מתוקף החלטה, אלא מתוקף הזכרונות והרגשות שיש לנו אחד כלפי השני. אם מישהו ישאל אתכם מתי ואיך החלטתם לאכול ביחד בימי שישי, קרוב לוודאי שלא תדעו לענות. אחד הטקסים החשובים של המוסד המרכזי בחייכם — המשפחה שלכם — נוצר כביכול מעצמו.
 
שמרנים מאמינים שמדינות נבנות באופן דומה. שוב ושוב חוזר רוג’ר סקרוטון, מחברו של הספר שאתם מחזיקים בידיכם, להגדרתו הנודעת של אדמונד ברק לפיה המדינה היא הסכם בין הדורות שמתו, הדורות שחיים היום, והדורות שעוד לא נולדו. השמרנות אינה תקועה בעבר — העבר חי ותוסס בתוכה. היא אינה מתנגדת לשינויים, אבל דורשת מאתנו להיות זהירים ועקביים ולהמנע משינוי לשם שינוי. היא אינה מנסה להכתיב את העתיד, אלא לשמור למענו על הקיים הנחוץ כדי לבנות את העתיד. החופש שלנו, החוק, הנימוסים הטובים, הכמיהה לשלום ובטחון, כל אלה אינם רק מצבים אנושיים אלא גם נכסים שהופקדו בידינו כדי שנעביר אותם הלאה.
 
בניגוד למה שמאמין השמאל, מדינות אינן תרגיל בהנדסה חברתית. המציאות האנושית רבגונית ורבת משתנים מדי: אין דרך — או לפחות, אין דרך לא אלימה — לנסח אידאל אנושי קשיח שכולם יתכנסו תחתיו בפקודה. לאכזבת הסוציאליסטים התברר שבני אדם מגיבים רע מאוד כשמישהו מוריד להם הוראה להיות טובים ונטולי־אנוכיות. על כך נהג לומר אריק איינשטיין ז’ל, מי שכתב את מילות השיר ‘אני ואתה (נשנה את העולם)’: ‘התברר שהוא לא רצה להשתנות’.
 
מצד שני, גם הימין הליברטריאני, שבעיניו המדינה היא גוף טכני שעיקר תפקידו לא להפריע לבני האדם לעשות ביניהם עסקים, מחמיץ משהו מהותי מאוד בטבע האנושי. בני אדם הם הרבה יותר מהאינטרסים שלהם. אדם יכול להיות קפיטליסט ועדיין להאמין שאהבה חשובה יותר מרווח. לזמן שאנחנו מבלים עם ילדינו אין ערך כלכלי, אבל זה לא הופך אותו ל’זמן מבוזבז’. את תגי הערך הגבוהים ביותר מצמידים בני האדם דווקא לְמה שאי אפשר לסחור בו — ידע, ידידות, משפחה, נאמנות. את כל אלה אין לנו אפשרות להשיג לבד, אלא רק עם אנשים אחרים שיש לנו רגשות כלפיהם.
 
אם כן, איך נוצרות מדינות? ולשם מה? תשובתו של השמרן היא שמדינות — או לפחות המוצלחות שבהן — צומחות באופן טבעי מתוך הקהילות הקטנות והגדולות שמרכיבות אותן. ערכי היסוד שלהן לא מוכתבים מהצמרת, אלא מגיעים מהשורשים. הרגע המופלא שבו קמו עשרות אלפי אנשים והלכו ללווייתו של סמ’ר שון כרמלי זכרו־לברכה, חייל בודד שאותו לא פגשו מעולם, החל להיווצר בהתכתבות של אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי חיפה. הם אמרו זה לזה בפייסבוק ובאי־מיילים שאם הם לא יבואו, איש לא יבוא. מה שנראה עד לאותו רגע כקהילה מבודדת העסוקה בעניין מסוים, התברר פתאום כחלק מרשת של קהילות שיוצרות אומה. מה שמחבר אותן לחברה אחת, אומר לנו סקרוטון, אינו חוזה או חוק אלא ‘משהו שקרוב יותר לאהבה’.
 
כל זה שונה מאוד מההגדרה הרווחת של שמרנות בימים אלה. האתגר האינטלקטואלי הגדול שמציב סקרוטון אינו מול השמאל הסוציאליסטי, אלא דווקא מול שמרנים אחרים. לא מפני שהוא אינו מודע לסכנות המרקסיזם, אלא מפני שהוא ניהל את המאבק נגדו הרבה לפני כולם. סקרוטון התייצב לראשונה מול חסידי המניפסט הקומוניסטי כבר במהלך מהומות הסטודנטים בפריז ב־1968, בזמן שסארטר וחבורתו עוד סגדו ל’שמש העמים’. בשנות השבעים הגיע לפראג כדי להזדהות ולסייע למתנגדי המשטר הקומוניסטי וסופו שגורש מצ’כוסלובקיה בידי השלטונות. עד יומו האחרון ידע איך לשגר אגרוף ימני יעיל לעבר תיאוריות הדיכוי המופרכות של פוקו, אבל ניכר בו שהוא מרגיש שהוא יכול להשאיר את המאבק בשמאל למתנקשים צעירים ומיומנים ממנו. הסוציאליזם הרי כבר הפסיד במערכה. לא מפני שלא הבינו אותו, אלא דווקא מפני שכן. כפי שהעיר פעם בחדות בן שפירו: ‘אני נגד סוציאליזם פשוט מפני שאני נגד הרעיון שארבעה אנשים ייכנסו לחדר ושלושה מהם ייתנו לרביעי מכות וייקחו את הכסף שלו’.
 
תיזה מעניינת יותר מציב סקרוטון דווקא מול אלה שהתנחלו בחצר האחורית שלו: השמרנים החדשים. אותה חבורה נשכנית ומרתקת שהרימה ראש בשני העשורים האחרונים אל מול התגברות הדיכוי של הפוליטיקלי־קורקט. בין חבריה אפשר למצוא כמה מהאנשים שנכללים בסדרת הספרים הנוכחית של שיבולת — תומס סואל, דגלס מאריי, ג’ונה גולדברג, בן שפירו. יחד ולחוד הם מנהלים מאבקים סוערים נגד ההשתקה הפרוגרסיבית, הדיפ־סטייט האמיתי או המדומיין, המשפחה הלהט’בית (מוסד לגיטימי לגמרי שנקלע לוויכוח שלא באשמתו) והממסד המשפטי והתקשורתי. עוצמת הרגשות שהם מעוררים מאפשרת להם לשלב בהצלחה בין שני דברים סותרים — תמיכת הרוב הדומם בצירוף להט אנטי־ממסדי מחשמל.
 
הממסד הפוליטי הוותיק והאקדמיה השמאלנית הגיבו למתקפה בהלם מוחלט. במקום להציע אלטרנטיבה רעיונית מעודכנת, הם חפרו תעלות מגן סביב מבצרי הרב־תרבותיות של העולם הישן. מבחינתם כל הנראטיבים זהים בחשיבותם, חוץ מהנראטיב של המערב הנאור. הוא היחיד שאמור לשתוק ולהתבייש על חטאי הקולוניאליזם והעבדות. תשובתם המרעננת של השמרנים החדשים היתה שדווקא לא מתחשק להם לשתוק. המערב הביא לעולם את המחשב, את שוויון האשה, את הטיסות לירח ואת שייקספיר ודה וינצ’י. כשמישהו יוכל להציג רשימת הישגים שמדגדגת את זה, הוא יוזמן לארוחת הערב. מלחמה הוכרזה! כל צד התחפר מאחורי חומותיו הדיגיטליות. התוצאה הפרדוקסלית היא שבכל רחבי העולם המערבי אנשים הקרויים ‘שמרנים’ מאיימים עכשיו להחריב עדי יסוד את העולם הישן, בעוד האנשים הקרויים ‘מתקדמים’ הפכו למאובנים שדורשים לשוב אל העבר.
 
למול הכאוס הרעיוני הזה, נדרשת שיבה אל השמרנות במובנה המקורי — ההתחייבות להתחשבות. זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו בסיס חלוש לקיום משותף, אבל כל עוצמתה האדירה של החברה המערבית מבוססת על ההתחייבות הזו. תפישת Win-Win שמתוכה צמחה הכלכלה האמריקנית מבוססת על התחשבות וכבוד ליריב. היא זו שמאפשרת לכלכלה האמריקנית להגדיר את ההבדל בין שוק חופשי לשוק של טורפים ונטרפים. במדינה שיש בה אדיבות אנושית בסיסית, בעלי ההון והחברות הגדולות יודעים שיש להם אחריות סביבתית כלפי הדור הבא, אחריות כלפי הקהילה שבה הם חיים, אחריות כלפי העובדים המבוגרים או עובדות המטוּפלות בילדים קטנים. התחשבות באחר היא הבסיס לסובלנות שמונעת ממלחמות דת לקרוע אומות לגזרים. היא זו שיוצרת — במהלך חודשים ארוכים של אימונים מפרכים — את החברות והנאמנות של חיילים לחבריהם ביחידה. היא ההצלה היחידה שלנו מפני אלו שישעיה ברלין הגדיר כאנשים המסוכנים ביותר עלי אדמות — אלה החושבים שיש להם בעלות על האמת. אנחנו מדוממים את המכונית שלנו ביום הכיפורים לא מפני שהייתה לנו התגלות אלוהית, אלא מפני שזהו אקט של התחשבות כלפי אמונתם של אחרים. השקט הקסום היורד ליממה אחת על עירי תל אביב — כרך חילוני רועש — הוא הפרס היחיד שאני מקבל על כך.
 
החירות שלנו היא תמיד איום בשלילת חירותו של אדם אחר. ההתחשבות היא זו שמונעת ניצול לרעה של החופש שניתן לי. נכון שאני אוהב לשמוע ברוס ספרינגסטין בשתיים בלילה בפוּל ווֹליוּם, אבל נכון גם שלשכנים שלי יש תינוקת בת שלושה חודשים והיא נרדמה לפני חמש דקות. השמרנות אומרת לנו שזהו אינו דיון מורכב על זכות הקניין, חופש הביטוי וכבוד האדם — סגור את המוזיקה לעזאזל! מתוך השקט הלילי הפתאומי מבליחה האמת: בני אדם אינם פועלים מתוקף הזכויות החוקיות שלהם, אלא מתוך היכולת לראות את האחר. מהי הדרך הנכונה לראות אותו? לנסות לברר איתו איך הוא רואה את עצמו. הגל הבטיח לנו שהיכולת הזאת — להכיר באחר דווקא מפני שהוא מגביל את חירותך — מגיעה עם תגמול־נלווה גדול: ההתקדמות המתמדת. הרגע הזה, שבו אתה שולח יד לכפתור ומשתיק את ספרינגסטין, הוא הרגע שבו אתה מתקדם לשלב הבא שלך כאדם. כשאנשים צעירים מורדים בהוריהם ועוזבים את הבית בטריקת דלת, הם בעצם מכירים בהורים ככוח היסודי הפועל בחייהם (אל תגלו להם את זה, אבל זו גם הסיבה שהם יחזרו בשישי הבא). המצב האנושי אינו נוצר מעצמו, הוא התקדמות אל מול התנגדות. תחשבו על זה רגע כך — מה מחדד יותר את הטיעונים שלכם, האנשים שמסכימים אתכם או אלו שמעלים טיעונים נגדיים?
 
אל מול המסע האנושי הזה, ראוי להציג גם שתי אזהרות־מסע: הדת והמלחמה. בבית הכנסת ובשדה הקרב אין מקום לפשרה או להכרה בצדק של האחר. בניגוד לשמרנים החדשים — שלפחות חלקם מונעים מרגש דתי עמוק — סקרוטון מזהיר אותנו שוב ושוב מעירוב הדת בענייני המדינה. הוא אינו אומר זאת ישירות, אבל ההתנגדות שלו נובעת מאותו מקום שבו הוא מתנגד לקומוניזם: העובדה שהוא אינו מאמין שאפשר לכפות על המדינה שום תיאוריה אידאלית קשיחה, בייחוד לא כזו המתחזה לחמלה. מדינה אינה מקום אבסולוטי, אזרחיה אינם ישויות אבסולוטיות. המושג ‘הרוב קובע’ אינו משקף את מהות הדמוקרטיה, שכן אנחנו נמדדים דווקא בשאיפתו המתמדת של הרוב לא לכפות את רצונו על המיעוט. מדינה אינה משחק של מנצחים ומנוצחים, אלא קונפליקט מנוהל. אלוהים לעומת זאת, הוא הצדקה שאין לערער עליה. זו הסיבה שלפוליטיקאי הדתי אין אפשרות לסרב לשום הזדמנות לכפות את חוקיו על אחרים. כפי שהגדיר זאת פרדריק דגלס: ‘אדם אחד ועוד אלוהים זה כבר רוב’.
 
הפתרון היפהפה של סקרוטון היא החזרה — גם כאן, דווקא כאן — אל המסורת. למול האבסולוטיזם של הדת, אין טעם להציג את האבסולוטיזם של מות האלוהים. אם אדם מתנתק מן התרבות שלו זה לא אומר שהוא ימצא חדשה — זה אומר שהוא מנותק. במקום זה אנחנו צריכים להכיר בכך שגם האמונה היא משהו שצומח באופן טבעי אל תוך חיינו תוך יצירת דיאלוג מתחשב עם אחרים. להגדרה ‘מסורתי’ אין שום מעמד חוקי או דתי, אבל כל ישראלי מבין מיד את משמעותה: מסורתי הוא אדם שהולך לבית כנסת בשבת, אבל גם שולח הודעות ווטצאפ בשבת. למה? מפני שאבא שלו לא היה מעשן בשבת, אבל היה יורד לחצר לשמוע ‘שירים ושערים’ בטרנזיסטור של השכן. המסורת, להבדיל מהדת, מקשיבה לעבר אבל לא מקבלת ממנו פקודות. היא חיה בתוך עולם כללים מסוים, אבל מאפשרת לנו להמשיך לעצב באופן חי את זהותנו לתוכו.
 
אל שתי אזהרותיו המפורשות של סקרוטון (לא נכנסתי לאזהרתו מפני האבסולוטיזם של המלחמה מפני שהיא מובנת מאליה), ראוי להוסיף עוד אחת המשתמעת מתוך התיאור שלו: עלינו להישמר מכל משמר מפני הנטיה לחלק את המציאות ל’אלה שאתנו’ מול ‘אלה שנגדנו’. זוהי פוליטיקה גרועה וקיום אנושי גרוע. העולם הדיגיטלי החדש והקדחתני — שבו לכל קבוצה יש את קובצי העובדות שלה, כלי התקשורת שלה, הנראטיב המוחלט שלה, תפישת החוק הנוחה לה — הפך לאיום ישיר על הרעיון של זהות אזרחית משותפת. זהו אבסולוטיזם מסוג חדש שבו אנחנו לא נאבקים באחר או מתנגחים בו (ומתוך כך מאפשרים לו לתרום לעיצובנו), אלא פשוט מסרבים להכיר בקיום קולו הייחודי.
 
אני רוצה לפיכך לסיים במקום שבו התחלתי: במה שמשותף לנו. בביקור שערכתי בבית הספר בויאר בירושלים שאלתי את התלמידים מי מהם ימני? כמעט חצי מהם הרימו את ידם. מי מגדיר את עצמו כאיש מרכז? המשכתי לשאול. כשליש מהתלמידים הרימו את ידם. מי שמאלני? ארבעת השמאלנים האחרונים בירושלים הרימו יד. עכשיו, אמרתי להם, תסבירו לי מה בדיוק זה אומר. מה פירוש להיות ימני, מרכזי או שמאלני? אבל יש לי תנאי אחד: אל תגידו לי נגד מה אתם. תגדירו את עצמכם רק לפי השאלה בעד מה אתם.
 
שתיקה השתררה. ‘אני’, אמר לבסוף אחד התלמידים הימניים, ‘בעד מדינה יהודית’.
 
‘ברור’, אמר הילד מהמרכז.
 
‘אין לי בעיה עם זה’, אמר השמאלני, ‘אבל אני בעד זכויות למיעוטים’.
 
‘גם אני’, אמר הימני.
 
‘וללהט’בים’, אמרה השמאלנית עם השיער החצי־סגול.
 
‘סבבה’, אמר הימני.
 
‘אני’, אמר הילד מהמרכז, ‘בעד חופש דת’.
 
כולם הסכימו.
 
‘ושוויון הזדמנויות’.
 
שוב כולם הסכימו.
 
השיעור כבר הסתיים, אבל הם המשיכו לרשום על הלוח עוד ועוד דברים שהם מסכימים עליהם, מסוחררים מן התגלית שהם הרבה יותר דומים ממה שחשבו. שיש אפשרות — ומדוע שלא תהיה? — שהם יכולים לבנות משהו מבלי לנסות להרוס משהו אחר. שבניגוד למה שהם רואים בטלוויזיה ובסמארטפון שלהם, יש בעולם לא פחות טוב מאשר רע.
 
אז אם אתם רוצים לדעת ‘איך להיות שמרן’, תתחילו במה שמשותף לכם עם האנשים שחיים לידכם. השמרנות לפי רוג’ר סקרוטון, השמרנות העדינה והחכמה והלא מתלהמת שלו, היא זו שמגדירה את עצמה לפי הדברים שבעד. היא מניחה מראש זהות משותפת. היא הגוף ראשון רבים שלנו. ה’אנחנו’ המאפשר את הוויכוח. ‘הצורך הגדול ביותר שלנו הוא בית — המקום שבו אנחנו מוצאים הגנה ואהבה’, מזכיר לנו סקרוטון, ‘איננו משיגים אותו לבד, אלא עם אחרים’.
 
פברואר 2020
 
 
 
פתח דבר
 
המזג השמרני הוא מאפיין ידוע של חברות אנושיות בכל מקום, אך תנועות פוליטיות מתקראות "שמרניות" בעיקר בארצות דוברות אנגלית. עובדה מעניינת זו מזכירה לנו את הפער האדיר והבלתי־מדובר בין המקומות שירשו את מסורות הממשל האנגליות של המשפט המקובל לבין יתר המקומות. בריטניה וארה"ב נכנסו אל העולם המודרני מתוך מודעות חדה לעברן המשותף. בשלב מאוחר יותר, תוך כדי הטראומות של המאה ה־20, המשיכו שתי המדינות להגן כתף אל כתף על הציוויליזציה שאיחדה אותן, ואפילו כיום, לאחר שבריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי למורת רוחם של רבים מתושביה, מצליחה הברית האטלנטית לשמר את הרגש החיובי שחשים האנשים כלפיה, כסימן היכר לכך שאנו מגינים על דבר גדול יותר מהנוחות האישית שלנו. אבל מהו בדיוק הדבר הזה? בתקופתם של תאצ'ר ושל רייגן התשובה ניתנה במילה אחת: חופש. אלא שהמילה הזו דורשת הקשר. למי החופש הזה, איך מיישמים אותו, מהם גבולותיו וכיצד להגדירו?
 
באמריקה נכתב ספר המוקדש לצו ה'הביאס קורפוס' מימי הביניים — צו שנשלח בשם מלך אנגליה, הפוקד על כל מי שמחזיק בכוח באחד מנתיניו לשחררו או להביאו למשפט בפני המלך. תוקפו היציב והמתמשך של צו זה, טוען מחבר הספר, עומד גם ביסוד החופש באמריקה, בהבטיחו שהממשל יהיה משרתו של האזרח ולא אדונו.1 מחוץ לעולם האנגלו־סקסי לא קיימת מקבילה להביאס קורפוס, ואילו בתוך עולם זה כל הניסיונות לקצץ בהיקף תחולתו של הצו או בהשפעתו נתקלים בהתנגדות נמרצת. ההביאס קורפוס מבטא, במונחים הפשוטים ביותר, את הקשר הייחודי בין הממשל לנמשלים, קשר אשר צמח מתוך המשפט המקובל האנגלי. קשר זה הוא יריעה אחת בדגל שנושאים השמרנים בשם החופש.
 
כאשר אני מסביר את השמרנות ומגן עליה, אני פונה אפוא בראש ובראשונה אל העולם דובר האנגלית. קהל קוראים זה, כך אני מניח, תופס את ערכי הצדק של המשפט המקובל, את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, את ארגוני הצדקה הפרטיים, את הרוח הציבורית ואת קיומן של "מחלקות קטנות", קבוצות השתייכות וולונטריות, כשיקוף של מצבה הטיפוסי של החברה האזרחית; קהל זה עדיין לא התרגל באופן מלא למבנה של סמכות מלמעלה־למטה המאפיין את מדינת הרווחה המודרנית, ועוד פחות מכך לביורוקרטיות הרב־לאומיות השואפות לספוח את החברה האזרחית אל קרבן.
 
ישנם שני סוגים של שמרנות. השמרנות האחת מטפיזית, והאחרת אמפירית. הראשונה פירושה אמונה בקדושתם של דברים מסוימים וברצון העז להגן עליהם מפני חילול. אמונה זו באה לידי ביטוי לכל אורך ההיסטוריה, והיא תמשיך תמיד להשפיע עמוקות על התנהלותם של בני אדם. בפרקי הסיום של ספר זה אשוב לכך. אולם לפני כן יעסוק רובו של הספר בעניינים ארציים יותר. השמרנות בצורתה האמפירית היא בעיקר תופעה חדשה; תגובה לשינויים העצומים שחוללו הרפורמציה והנאורות.
 
השמרנות שעליה אגן כאן מספרת לנו על ירושה משותפת של דברים טובים, שחובה עלינו לשמרם. במציאות הנוכחית שאנו, יורשי הציוויליזציה המערבית והאנגלוסקסית, נתונים בה, אנחנו מודעים היטב לכל אותם דברים טובים שקיבלנו. ההזדמנות לחיות את חיינו כראות עינינו; הביטחון הטמון במערכת חוק נעדרת פניות, שבזכותה תלונותינו מקבלות מענה ומכאובינו זוכים למרפא; ההגנה על סביבתנו כנכס משותף, שלא ניתן להשתלט עליו או להרוס אותו לפי גחמותיהם של בעלי אינטרס וכוח; התרבות הפתוחה והחוקרת שעיצבה את בתי הספר ואת האוניברסיטאות שלנו; ההליכים הדמוקרטיים המאפשרים לנו לבחור את נציגינו ולהעביר חוקים משלנו — דברים אלה, ועוד רבים אחרים, מוכרים לנו היטב, ואנו מתייחסים אליהם כברורים מאליהם. אולם כולם נתונים לאיום, ושמרנות היא המענה הרציונלי לאיום הזה. ייתכן שזהו מענה שלהבנתו נדרש האדם הרגיל למאמץ רב מזה שהוא מוכן להשקיע. אבל השמרנות היא המענה היחיד למציאות המשתנה, ובספר זה אני מנסה לומר, באופן תמציתי ככל האפשר, מדוע יהיה זה לא־רציונלי לאמץ כל מענה אחר.
 
שמרנות מתחילה מתחושה המוכרת בוודאי לכל האנשים הבוגרים: התחושה שדברים טובים נהרסים בקלות, אולם אינם נוצרים בקלות. זה נכון במיוחד לדברים הטובים שאנו מקבלים כנכס קולקטיבי: שלום, חופש, חוק, נימוס, מסירות ציבורית, הביטחון שמקנים רכוש וחיי משפחה — דברים שאנו תלוים באחרים לצורך קיומם, היות שאין ברשותנו האמצעים להשיגם בכוחות עצמנו. בכל הנוגע לדברים הללו, פעולת ההרס היא מהירה, קלה ומחיית נפש; ואילו עבודת היצירה היא איטית, מפרכת ומשעממת. זהו אחד הלקחים מן המאה ה־20. זו גם אחת הסיבות לכך שהשמרנים סובלים מעמדת נחיתות בדעת הקהל. העמדה שלהם נכונה אבל משעממת, ואילו זו של מתנגדיהם מלהיבה אך שגויה.
 
בגלל הנחיתות הרטורית הזו, השמרנים שוטחים לעיתים קרובות את טענותיהם בשפה של אֵבל. קינתם יכולה למחות את כל מה שקדם להם, כמו קינתו של ירמיהו, ממש באותה דרך שספרות המהפכה גורפת ומוחה את עולם ההישגים השבריריים שלנו. אכן אבלות נחוצה לפעמים; ללא "עבודת האבל", כפי שפרויד מתאר זאת, הלב אינו יכול להתקדם מהדבר שאבד אל הדבר שיבוא במקומו. ועדיין, אין הכרח שנציג את טענותינו בעד השמרנות באווירה מקוננת.2 שהרי, ככלות הכל, טענותינו אינן מתמקדות במה שאיבדנו, אלא בדברים שהצלחנו לשמר, ובאופן שבו אנו יכולים לאחוז בהם לבל יישמטו. אלה הדברים שאני מציג בספר זה. הספר ייחתם לפיכך בנימה אישית יותר, בדברי פרידה המטילים איסור על אבל.
 
הפקתי תועלת רבה מהערות ביקורתיות מצדם של בוב גרנט, אליצה גשצינסקה וסם יוז. לא יכולתי להעלות את מחשבותיי על הכתב ללא השראתה, ספקנותה ועקיצותיה המזדמנות של רעייתי סופי, ואת התוצאה אני מקדיש לה ולילדינו.
 
מלמסברי, ינואר 2014
 
 
 
1.
המסע שלי
 
אין זה יוצא דופן להיות שמרן. אולם דבר יוצא דופן הוא להיות שמרן אינטלקטואל. בבריטניה וגם באמריקה, בערך 70 אחוז מהאקדמאים מזדהים כ"שמאל", והסביבה התרבותית מפגינה עוינות גוברת והולכת כלפי הערכים המסורתיים וכלפי כל טענה בזכות ההישגים הנעלים של התרבות המערבית.1 שמרנים רגילים — קטגוריה שאליה משתייכים רבים מהאנשים, ככל הנראה רובם — שומעים כל הזמן שהדעות והלכי הרוח שלהם ריאקציוניים, מושתתים על דעות קדומות, סקסיסטיים או גזעניים. רק מעצם היותם מה שהם, הם פוגעים בנורמות החדשות בנוגע להדרה ואפליה. ניסיונותיהם הכנים לחיות באמונתם, לגדל את משפחותיהם, ליהנות מקהילותיהם, לעבוד את אלוהיהם ולאמץ תרבות מיושבת וחיובית — ניסיונות אלה זוכים ללעג ולגיחוך מצד חבורת עיתון הגרדיאן ושכמותו. בחוגי האינטלקטואלים, השמרנים פוסעים בחשש ובחשאי, לוכדים איש את מבט רעהו שבקצה החדר כמו ההומוסקסואלים בתיאורו של מרסל פרוסט: מעין אלים הומריים המשוטטים מחופשים לאורכו ולרוחבו של עולם בני התמותה, מוכרים רק איש לרעהו.
 
אנו, המַדירים לכאורה, נתונים לפיכך תחת לחץ להסתיר את מה שהננו, מפחד שמא נודַר. אני התנגדתי ללחץ זה, וכתוצאה מכך חיי מעניינים הרבה יותר מכפי שהתכוונתי אי פעם שיהיו.
 
נולדתי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, וגדלתי בבית ממעמד הביניים הנמוך. אבי היה חבר איגוד עובדים וחבר מפלגת הלייבור, ותהה תמיד אם בכך שנעשה מורה בבית ספר יסודי הוא בוגד במעמד הפועלים, כור מחצבתו. הפוליטיקה הייתה בעיניו של ג'ק סקרוטון דרך נוספת לניהול מלחמת מעמדות. הוא האמין כי הודות לאיגודי העובדים ולמפלגת הלייבור, מעמד הפועלים החל לדחוק את המעמדות העליונים לפינה שממנה ייאלצו להשיב את הנכסים שגנבו. המכשול העיקרי בדרך לתוצאה הנכספת הזאת היה המפלגה השמרנית, שהצטיירה בעיניו כהתאגדות של עסקים גדולים, יזמי נדל"ן ואריסטוקרטים בעלי קרקעות שקיוו למכור את ירושת העם הבריטי לכל המרבה במחיר, ואז לעקור לאיי בהאמה. ג'ק ראה עצמו כמי שנתון במאבק של חיים שלמים במוסד הזה, בשמם של האיכרים האנגלו־סקסונים שזכות־האבות שלהם נגזלה אלף שנים קודם לכן בידי האבירים הנורמנים.
 
הוא מצא אישוש לסיפור הזה בהיסטוריה הנלמדת בבתי הספר שלנו, בכתבים הסוציאליסטיים של ויליאם מוריס ושל ה"ג מסינגהם, ובחוויותיו האישיות כילד בשכונות העוני של מנצ'סטר, שמהן נמלט אל אחד מהחלקים שנותרו מאנגליה הישנה והטובה, בקרבת נהר התמזה. שם, הודות לקורס מזורז בלימודי הוראה, הצליח להשתקע עם אימי, שאותה הכיר כששירתו שניהם במפקדת המפציצים של חיל האוויר המלכותי במהלך המלחמה. זו לצד זו צמחו בו אהבתו לאנגליה הישנה והטינה שחש כלפי האריסטוקרטים שגנבו אותה. הוא האמין בסוציאליזם, לא כתורה כלכלית אלא כדרך להשבת האדמה לאנשים הפשוטים שלהם הייתה שייכת.
 
קשה היה לחיות עם אדם כזה, במיוחד לאחר שנכנסתי לבית הספר התיכון המקומי והייתי בדרכי לקיימברידג', בדרך להצטרף לשורותיו של "אויב המעמד". יחד עם זאת, הבנתי מאבי עד כמה חקוקה התחושה המעמדית בחוויה של דורו ושל תושבי ערי התעשייה הצפוניות, ערש גידולו. בגיל צעיר מאוד כבר התוודעתי לגלריה של סיפורים מרגשים שקישטו חוויה עמוקה זו. לדידו של אבי, מלחמת המעמדות הייתה האפוס הלאומי האמיתי המהדהד ברקע חייו, כפי שמלחמת טרויה מושמעת ברקע של הספרות היוונית. לא הבנתי אמנם את התיאוריות הכלכליות של הסוציאליזם שלמדתי בספרו של ג'ורג' ברנרד שו מורה דרך לאשה המשכלת אל הסוציאליזמוס והקפיטליזמוס, אולם אז כבר ידעתי שהתיאוריות לא באמת חשובות. הסיפורים היו משכנעים הרבה יותר מהעובדות, ומשכנעת יותר משניהם הייתה הכמיהה להיות חלק מתנועה המונית של סולידריות המבטיחה שבסופו של דבר יגיע השחרור. המרמור של אבי היה אמיתי ומבוסס. אבל הפתרונות שלו היו חלומות.
 
אולם היה צד נוסף בדמותו של אבי, שגם ממנו הושפעתי עמוקות. רוברט קונקווסט הכריז פעם על שלושה חוקים של פוליטיקה, שהראשון בהם אומר כי כל אחד הוא ימני בעניינים שבהם הוא מבין.2 אבי היה דוגמה מושלמת לחוק הזה. הוא הכיר את האזורים החקלאיים, את ההיסטוריה המקומית, את האופנים שבהם היו פעם חיים, עובדים ובונים. הוא למד על אודות הכפרים בסביבת היי ווייקומב, שם גרנו, ועל אודות ההיסטוריה והארכיטקטורה של העיר. ודרך הידע שלו על הדברים הללו הוא נעשה שמרן נלהב ביחס אליהם. היו כאן דברים טובים שאותם שאף לשמר. הוא עודד אחרים להצטרף למערכה שלו למניעת ההרס של היי ווייקומב ושל כפרי הסביבה, שהטקטיקות חסרות המצפון של מפתחי הנדל"ן ושל הקנאים לכבישים מהירים ריחפו מעליהם באיום. הוא ייסד את אגודת היי ווייקומב, אסף חתימות לעצומות וחיזק בהדרגה את המודעות העצמית של עירנו עד לשלב שבו היא הפעילה מאמצים רציניים ומתמשכים להשתמר. הייתי שותף לאהבתו לכפרים ולצורות הבנייה מפעם; כמותו האמנתי גם אני כי סגנונות האדריכלות המודרניסטיים מטמאים את עירנו והורסים את המרקם החברתי שלה; ולראשונה בחיי הבנתי שתמיד נכון לשמר דברים אם הם גרועים פחות מהדברים שאמורים להחליפם. החוק האפריורי הזה של תבונה מעשית הוא גם האמת שבשמרנות.
 
בלב לבו של הסוציאליזם של אבי שכן אפוא אינסטינקט שמרני. עם הזמן הבנתי כי מלחמת המעמדות שהגדירה את גישתו כלפי הפוליטיקה הייתה חשובה לו פחות מהאהבה שהצטנעה תחתיה. אבי אהב את ארצו בכל ליבו; לא את "הממלכה המאוחדת" של המסמכים הרשמיים, אלא את אנגליה של השבילים שכבשו רגליו בעודו שקוע בהרהוריו. כמו יתר בני דורו ראה את אנגליה בימי סכנה ונקרא להגנתה. הוא שאב השראה מתוכניות הרדיו לחוואים של א"ג סטריט ברדיו בי־בי־סי, מציורי הנוף האנגלי מעוררי הרגש של פול נאש, מכתביו של ה"ג מסינגהם בקאנטרימאן, ומהשירה של ג'ון קלייר. הוא רחש אהבה עמוקה לחירות אנגלית: הוא האמין כי החופש לומר את העולה בדעתך ולחיות כראות עיניך הוא דבר־מה שאנו האנגלים הגַנו עליו מאות בשנים, ואשר יאחד אותנו תמיד נגד עריצים. צו 'הביאס קורפוס' היה חקוק בליבו. הוא תמך לחלוטין בתמונה שתיאר ג'ורג' אורוול בספרו האריה והחד־קרן. כשהסכנה בפתח, טען אורוול, הפועלים שלנו אינם מגינים על המעמד שלהם אלא על ארצם, והם מקשרים את ארצם לדרך חיים עדינה שבה הרגלים חריגים ומוזרים — כגון לא להרוג איש את רעהו — מתקבלים כמציאות קיימת. במובנים אלה סבר אורוול כי האינטלקטואלים השמאלנים לעולם לא יבינו כראוי את הפועלים, שאין להם שום עניין באי־נאמנות רהבתנית שרק אינטלקטואלים יכולים להרשותה לעצמם.
 
אך גם אני הייתי אינטלקטואל, או לפחות עתיד הייתי להיעשות כזה במהירות. בבית הספר ובאוניברסיטה התמרדתי נגד סמכות. מוסדות, כך האמנתי, נוצרו כדי לחתור תחתם, ואסור לאפשר לקוד נורמטיבי כלשהו לפגום בפעולת הדמיון. אבל כמו אבי הייתי גם אני דוגמה חיה לחוק של קונקווסט. הדבר שהיה חשוב לי יותר מכל, ושהייתי נחוש בדעתי להופכו לשלי, היה תרבות — ותחת התגית הזו כללתי פילוסופיה לצד אמנות, ספרות ומוזיקה. בכל הנוגע לתרבות הייתי "ימני": כלומר, רוחש כבוד לסדר ולמשמעת, מכיר בצורך בשיפוט ושואף לשמר את המסורת הנהדרת של רבי־האמנים ולפעול כדי שתשרוד. השמרנות התרבותית הזו באה לי ממבקר הספרות פ"ר ליוויס, מת"ס אליוט שיצירותיו כגון ארבעה קוורטטים חדרו ללב כולנו בבית הספר, וממוזיקה קלאסית. התרשמתי עמוקות מטענתו של שנברג כי ניסוייו האטונליים לא נועדו להחליף את המסורת הנפלאה של המוזיקה הגרמנית אלא להעניק לה אריכות ימים. השפה הטונלית איבדה מזוהרה והפכה קלישאה וקיטש, ולפיכך נחוץ היה "לטהר את הדיאלקט של השבט", כפי שביטא זאת אליוט (בהשאלה ממלארמה) בארבעה קוורטטים. הרעיון הזה, שלפיו עלינו להיות מודרניים כשאנו מגינים על העבר ויצירתיים בבואנו להגן על המסורת, השפיע עליי עמוקות, ולימים עיצב את נטיותיי הפוליטיות.
 
כשעזבתי את קיימברידג' וביליתי שנה כמרצה ב'קולז' אוניברסיטר' התאהבתי בצרפת כפי שאירע פעם לאליוט. הדבר הוביל לשינוי הנחרץ במוקד המחשבה שלי, מתרבות לפוליטיקה. חודש מאי של שנת 1968 הביא אותי להבנה מהם הדברים שאני מעריך במנהגים, במוסדות ובתרבות של אירופה. בשהותי בפריז באותה תקופה, קראתי את המתקפות על תרבות "הבורגנות" בתחושה גוברת שאם ישנו דבר מה הגון באורח החיים שהעיר הנפלאה בעולם מעניקה בחופשיות שכזו, הרי המילה "בורגנות" היא השם ההולם אותו. ה־soixante-huitards ("אנשי 68", כלומר אלה שנטלו חלק באירועי מאי 1968) היו יורשיה של דרך החיים הבורגנית, ונהנו מהחופש, הביטחון והתרבות שהמדינה הצרפתית חילקה ביד רחבה לכל אזרחיה. היו להם שפע סיבות להוקיר את מה שצרפת הפכה להיות תחת הנהגתו של גנרל דה־גול. הלה גרם למפלגה הקומוניסטית של צרפת להיראות מגוחכת בעיני העם, וכזו צריכה הייתה להיראות גם בעיני האינטלקטואלים.
 
אבל לתדהמתי, ה־soixante-huitards היו עסוקים במחזוּר ההבטחה המרקסיסטית הישנה לחופש רדיקלי שיגיע כאשר הקניין הפרטי ושלטון החוק ה"בורגני" יבואו שניהם אל קצם. לא די היה בחופש היחסי שהתאפשר בזכות מוסדות הקניין והחוק, ושבו היו תלויים הנוחות והריגושים של ה־soixante-huitards. נחוץ היה להם להרוס חופש אמיתי אך חלקי זה למען צילו המתעתע אך המוחלט. אלא שה"תיאוריות" החדשות שנשפכו מעטיהם של אינטלקטואלים פריזאים בקרב שניהלו נגד ה"סטרוקטורות" של החברה הבורגנית — לא היו כלל תיאוריות, אלא צרורות של פרדוקסים שנועדו לחזק את אמונתם של הסטודנטים המהפכנים בכך שחוק, סדר, מדע ואמת אינם אלא מסכות של השליטה הבורגנית. לכן כלל לא משנה מה תחשוב, כל עוד אתה לצידם של העובדים ב"מאבק" שלהם. מעשי רצח־העם ששאבו השראה מהמאבק לא זכו לאזכור כלשהו בכתביהם של אלתוסר, דלז, פוקו ולאקאן, אף שרצח כזה החל ממש באותו זמן בקמבודיה, בהנהגתו של פול פוט, חבר המפלגה הקומוניסטית של צרפת שרכש את השכלתו בפריז.
 
האמת היא שרק מי שגדל בארצות האנגלו־סקסיות יכול היה להאמין, כפי שהאמנתי אני בעקבות אירועי 1968, שהחלופה הפוליטית לסוציאליזם מהפכני היא שמרנות. אך כשמצאתי את עצמי מלמד באוניברסיטת לונדון גיליתי שזו בדיוק המילה שבה השתמשו עמיתיי כדי לתאר את הדבר שהם חברו נגדו כאיש אחד. שמרנות, הם אמרו לי, היא האויב, לא רק של האינטלקטואלים, אלא גם של כל מי שפועל למען חלוקה הוגנת של התפוקה החברתית, ושל כל מי ש"נאבק למען שלום" נגד האימפריאליזם האמריקני. העמיתים שלי רחשו אהדה לברית המועצות; בעיניהם, היא פשוט נאבקה בקשיים שגרם לה "כיתור קפיטליסטי", וזאת למרות מדיניות החיסולים של אלמנטים המתנגדים למהפכה. עמיתיי האמינו כי לסוציאליזם המהפכני של לנין יש חלופה, אשר תרפא את הפגמים של המודל הסובייטי, והיא ההומניזם המרקסיסטי של הניוּ לֶפְט ריוויוּ.
 
קולג' בירקבק, שבו לימדתי, הוקם בתחילת המאה ה־19 כ"מכון המכונאים", ועדיין שמר על שאיפתו של מייסדו, ג'ורג' בירקבק, לקיים קורסי ערב לאנשים שעובדים במשרה מלאה. היה לי אפוא זמן פנוי במהלך היום, שאותו הקדשתי ללימודי התואר שלי במשפטים, וחשבתי שזה רק עניין של זמן בטרם אזדקק למקום עבודה אחר. בירקבק הייתה מבצר מאובטח של הממסד השמאלני. הגורו שניהל את המקום היה הקומוניסט אריק הובסבאום, שכתביו ההיסטוריים על המהפכה התעשייתית עודם נפוצים בבתי הספר שלנו. האתוס של המקום היה מהסוג של "צעידה ארוכה דרך המוסדות", שפירושו בנייה מחדש של בריטניה על פי המודל הסוציאליסטי.
 
כשקראתי את החומר ללימודי התואר במשפטים ולמדתי את החוק האנגלי — כפי שהיה לפני הזיהום שהזריק אליו בית הדין האירופי לצדק ולפני השינויים החוקתיים שטוני בלייר הכניס כלאחר יד — זכיתי בהסתכלות שונה לגמרי על החברה שלנו. הצדק של החוק המקובל דיבר איתי על קהילה הבנויה מלמטה, דרך הערובה שנותנים בתי המשפט לכל מי שעומדים בפניהם וידיהם נקיות. חזון זה נותר איתי לאחר מכן כנראטיב של בית. בחוק האנגלי ישנן חקיקות תקפות ומקרים מכוננים עוד מן המאה ה־13, ואנשים מתקדמים יראו בכך אבסורד. לי הייתה זו הוכחה לכך שהחוק האנגלי הוא קניינם של האנשים האנגלים ולא כלי נשק בידי השליטים שלהם. השקפה כזו לא תמצאו בספרי ההיסטוריה של הובסבאום.
 
למציאות הפוליטית של אותם ימים לא היה כמעט שום קשר לקהילה המיושבת שיצר לורד דֶנינג בפסקי הדין המובילים והחדשניים שלו. אפשר להבחין בכך בבהירות אם מתבוננים בחוקי המקרקעין ובדיני הנאמנות שלנו. עוד זכורה לי בחיותה ההפתעה שחשתי כשלמדתי כי במסגרת דיני התאגידים, עסקים מחויבים להשיא רווח. כיצד באמת קרה שתחת שלטון ה"סוצאנג" (סוציאליזם־אנגלי) של שנות השבעים, רווח היה בכלל חוקי, שלא לדבר על חובה? ודווקא באותה תקופה, כשכל שכבת ההנהלה במדינה התמסרה, כך נראה, לשימור הקצב היציב של הידרדרות תרבותית וכלכלית, בתקווה להגיע לחברה חדשה ושוויונית שבה לכולם יהיה אותו דבר משום שלאיש לא יהיה דבר.
 
אכן, בשלהי שנות השבעים, רבים מבעלי המזג השמרני חשו כי בריטניה נכונה לוותר על כל הדברים החשובים לה: על הגאווה שלה, על המיזמים שלה, על האידאלים שלה בנוגע לחופש ולאזרחות, אפילו על גבולותיה ועל ההגנה הלאומית שלה. היו אלה ימיה של התנועה לפירוק נשק גרעיני ושל "מתקפת השלום" הסובייטית, ששמה לה למטרה לפרוק את הברית המערבית מנשקה תוך ניצול פעילותם של "אידיוטים שימושיים", ככינוי המפורסם שהדביק להם לנין. נראה היה כי המדינה מתבוססת ברגשות של אשמה קולקטיבית שקיבלו חיזוק מתרבות גוברת של תלות. לדידם של פוליטיקאים מן השמאל, "פטריוטיזם" הפך מילה גסה. מבחינתם של פוליטיקאים מהימין, כך נראה, דבר לא היה חשוב לבד מהבהילות להפוך חלק מאירופה החדשה, ששווקיה יגוננו עלינו מהשפעותיו הגרועות ביותר של הקיפאון שלאחר המלחמה. האינטרס הלאומי הוחלף באינטרסים פרטיים: על־ידי האיגודים, המוסדות ו"הקפטנים של התעשייה".
 
המצב ריפה במיוחד את ידיהם של השמרנים. אדוארד הית, שאמור היה להיות מנהיגם, האמין שלמשול פירושו להיכנע: לוותר על הכלכלה לטובת המנהלים, על מערכת החינוך לטובת הסוציאליסטים ועל הריבונות לטובת אירופה. אנשי הגווארדיה הישנה של מפלגת השמרנים הסכימו עימו, והצטרפו לרדיפה של אינוק פאוול, היחיד מביניהם שהתעמת בפומבי עם הקוצנזוס שלאחר המלחמה. בתקופה העגומה של שנות השבעים, כשתרבות ההתנערות פשתה באוניברסיטאות ובקרב האליטות מעצבות דעת הקהל, נראה היה כי אין דרך חזרה לארץ הדגולה שהגנה בהצלחה על הציוויליזציה שלנו במהלכן של שתי מלחמות עולם.
 
או אז, בעיצומו של הייאוש שלנו, כאילו בדרך נס, הופיעה מרגרט תאצ'ר בראש המפלגה השמרנית. אני זוכר היטב את השמחה שהתפשטה ברחבי אוניברסיטת לונדון. סוף סוף היה את מי לשנוא! אחרי כל השנים הצחיחות הללו של קונצנזוס סוציאליסטי, של חיפוש בנרות בכל פינה משמימה של החברה הבריטית אחר פשיסטים מלוכלכים שהיו האויב הטוב ביותר שניתן היה למצוא אז, צץ ועלה בשטח שד אמיתי: מנהיגה של מפלגת השמרנים, לא פחות, שהייתה לה עזות המצח להצהיר על מחויבותה לכלכלת השוק, ליוזמה פרטית, לחופש הפרט, לריבונות לאומית ולשלטון החוק — ובקצרה, לכל אותם דברים שמרקס פטר בהינף יד כ"אידאולוגיה בורגנית". וההפתעה הייתה ששנאת השמאל אליה כלל לא עניינה אותה, שהיא היכתה לא פחות משספגה ושהייתה לה היכולת לסחוף את העם איתה.
 
מעולם לא בלעתי את רטוריקת השוק החופשי של תומכי תאצ'ר על כרעיה ועל קרביה, אולם חשתי אהדה עמוקה למניעיה של תאצ'ר. היא רצתה שציבור הבוחרים יכיר בכך שחיי הפרט שייכים לו עצמו ואיש מלבדו אינו יכול לשאת באחריות לחיות אותם, לא כל שכן המדינה. היא קיוותה לקרוא דרור לכישרון וליוזמה שעל פי אמונתה עדיין התקיימו בחברה האנגלית למרות עשורים של שוויוניות יומרנית וריקה. המציאות הפוליטית שירשה תאצ'ר באה לידי ביטוי במועצה הלאומית לפיתוח כלכלי (NEDC) שהוקמה בחסות ממשלה שמרנית צולעת ב־1962 בניסיון לטפל בהידרדרות הכלכלית של המדינה. המועצה, שזכתה לכינוי Neddy, אוישה בשמות גדולים מתחומי התעשייה והשירותים האזרחיים, והתמסרה להנצחת האשליה כי המדינה נמצאת ב"ידיים טובות"; כי קיימת תוכנית; כי מנהלים, פוליטיקאים ומנהיגי איגודים משתפים פעולה במאמץ למען טובת הכלל. היא ייצגה בתמצית את ממסד הפוסט־מלחמה הבריטי, שטיפל בבעיות האומה באמצעות מינוי ועדות ובהן האנשים שחוללו את הבעיות הללו.
 
לפי הרעיון המרכזי של Neddy, חיי הכלכלה מתבססים על ניהול תעשיות קיימות, ולא על יצירת תעשיות חדשות. וילסון, הית וקלהאן הסתמכו כולם על Neddy ברצותם לאשש את אמונתם המשותפת שאם תחכה די זמן הדברים יסתדרו על הצד הטוב והאשמה תוטל כולה על אלה שיבואו אחריך. מרגרט תאצ'ר, להבדיל מכך, האמינה כי בעסקים, כמו בפוליטיקה, האחריות אינה מתגלגלת. האיש החשוב בכלכלה חופשית אינו המנהל אלא היזם — זה שנוטל סיכונים ומשלם את מחירם. אפשר כמובן להטיל ספק בקביעה שתאצ'ר הצליחה להחליף כלכלה של ניהול ושל אינטרסנטיות בכלכלה של יזמות ושל סיכון. בשחררה את שוק העבודה היא שלחה את הכלכלה לכיוון הנכון; אולם התוצאה ארוכת־הטווח הייתה הופעתו של מעמד ניהולי חדש, שבמסגרתו התאגידים הרב־לאומיים מתקדמים בעזרת הצעות ההשתלטות שלהם, זכויות־היתר המשפטיות שלהם והלוביסטים הטרנס־לאומיים שלהם, הרואים בעסקים הקטנים וביזמים הקטנים האויב. יחד עם זאת, אלה המתנגדים לצורת הניהול הזו (ואני ביניהם), חייבים להבין כי מה שרע בכך הוא בדיוק מה שהיה רע בכלכלת האיגודים שתאצ'ר שמה לה למטרה להרוס. כאשר טענה כי יזמים יוצרים דברים, בעוד שמנהלים קוברים את אותם דברים, ברור היה מיד שהצדק איתה, שכן את השפעות תרבות הניהול אנו רואים בכל מקום.
 
אני אומר שזה היה ברור מיד, אולם זה לא היה ברור לשכבת האינטלקטואלים, שעד היום דבקים במידה רבה בקונצנסזוס של אחר־המלחמה. הרעיון של מדינה כדמות אב רחום, המנתב את הנכסים הקולקטיביים של החברה אל המקום שבו זקוקים להם, וזמין תמיד להושיע אותנו מעוני, ממחלות או מאבטלה, ממשיך לתפוס את מקומו בחזית האקדמית של מדעי המדינה בבריטניה. ביום שבו מרגרט תאצ'ר הלכה לעולמה, הכנתי הרצאה על מחשבה מדינית באוניברסיטת סנט אנדרוז. היה מעניין לגלות כי ספר הלימוד זיהה דבר מה שכונה "הימין החדש", שאותו קישר המחבר לתאצ'ר ולרייגן, כהתקפה רדיקלית על האנשים הפגיעים בחברה. המחבר הניח שהמשימה העיקרית של ממשלה היא לחלק את עושרה הקולקטיבי של החברה בין אנשיה, וכי בכל האמור בחלוקה, לממשלה יש יכולת ייחודית. העובדה שעושר צריך תחילה להיווצר כדי שניתן יהיה לחלקו חמקה כנראה מעינו של המחבר.
 
תאצ'ר לא הייתה אינטלקטואלית כמובן, ומה שהניע אותה היה אינסטינקט ולא פילוסופיה שעברה עיבוד ראוי. בהיותה תחת לחץ לספק טיעונים, היא נשענה בקלות רבה מדי על כלכלת שוק, והתעלמה מהשורשים העמוקים יותר של שמרנות, הנעוצים בתיאוריה ובמעשה של חברה אזרחית. היא שלפה מהמותן את האמירה "אין כזה דבר חברה", ועמיתיי באוניברסיטה נאחזו כמוצאי שלל רב בהערה הזו, כהוכחה לאינדיבידואליזם הנבער מדעת שלה, לבורות שלה בנוגע לפילוסופיה חברתית ולנאמנות שלה לערכים של אנשי עסקים מהדור החדש, שניתן היה לסכמם בשלוש מילים: כסף, כסף, כסף.
 
למעשה, הדבר שאליו התכוונה תאצ'ר במקרה ההוא היה נכון, אף שהיה ההפך ממה שאמרה בפועל. היא דווקא התכוונה לומר שיש דבר כזה, חברה, אבל החברה הזו אינה זהה למדינה. חברה מורכבת מאנשים החוברים זה לזה בחופשיות ויוצרים קהילות סביב עניין מסוים, ולסוציאליסטים אין זכות לשלוט בהן או להוציאן אל מחוץ לחוק. כך או כך מתן ביטוי כזה לדברים לא היה הסגנון של תאצ'ר, וגם לא מה שתומכיה ציפו ממנה. מה שהציבור הבריטי רצה, ומה שהוא קיבל, הוא סוג של פוליטיקאית בעלת אינסטינקטים, שיוכלו לראותה מגיבה מיד ומדברת למען העם — גם אם לא היה לה הבסיס הנכון לטיעונים מופשטים.
 
מובן כי היא חשה את רוחות הבוז האינטלקטואלי שנשבו סביבה, ומצאה מחסה מאחורי חיל משמר של יועצים כלכליים הבקיאים ב"פתרונות שוק", ב"כלכלת צד־היצע", ב"ריבונות הצרכן" ובכל היתר. אולם הסיסמאות האופנתיות הללו פספסו את עיקר האמונות שלה. כל הנאומים החשובים ביותר שלה, כמו גם המדיניות המתמדת שלה בתחומים שונים, נבעו מתודעה של נאמנות לאומית. היא האמינה בארצנו ובמוסדותיה, וראתה בהם התגלמות של רגשי חיבה חברתית, שטופחו ונאצרו על פני מאות בשנים. משפחה, קבוצות אזרחיות, הדת הנוצרית והחוק המקובל אוחדו כולם אל תוך האידאל שבו האמינה, של חופש תחת החוק. המצער הוא שלא הייתה לה פילוסופיה שבעזרתה תוכל לבטא את האידאל הזה, וכך נהפך ה"תאצ'ריזם" למין קריקטורה על חשיבה שמרנית, שנוצרה בידי השמאל כדי להגחיך את הימין.
 
אין זה נכון שלתאצ'ר לא הייתה השפעה על מבקריה מהשמאל. היא שינתה את הדברים כל כך, עד שלא התאפשר למפלגת הלייבור להתעטף שוב בקורי העכביש הוויקטוריאניים שלה: סעיף 4 (המחויבות לכלכלה סוציאליסטית) הושמט מחוקת המפלגה, ונולדה מפלגת מעמד־ביניים חדשה, שלא שימרה דבר מסדר היום הישן לבד מהתשוקה להעניש את המעמד העליון והאמונה שהדרך לעשות זאת היא באמצעות איסור על ציד שועלים, עניין שלשמו הוקדשו 220 שעות מזמנו של הפרלמנט בהנהגתו של טוני בלייר (שאפשר דיון של 18 שעות בלבד בטרם היציאה למלחמה בעיראק).
 
אך הדבר המורגש ביותר באותה עת לא היה השפעתה של תאצ'ר על מדיניות הפנים, אלא נוכחותה על הבמה הבינלאומית. מחויבותה לברית האטלנטית, ונכונותה לעמוד שכם אל שכם עם רונלד רייגן מול האיום הסובייטי, שינו לחלוטין את האווירה במזרח אירופה. אנשים שהשגרה הטוטליטרית שברה והשתיקה אותם נוכחו פתאום לדעת כי יש במערב מנהיגים המוכנים להפעיל לחץ למען שחרורם. ג'ון או'סליבן טען כי העובדה שרייגן, תאצ'ר והאפיפיור יוחנן פאולוס השני כיהנו כולם בתפקידיהם בעת ובעונה אחת, הייתה הסיבה לקריסה הסובייטית.3 הניסיון האישי שלי מאשש את הטענה הזו, שכן זו בערך הייתה התקופה שבה פקדה אותי התעוררות פוליטית חדשה. במהלך שנות השבעים פעלתי עם קבוצה של חברים להקמת "מועדון הפילוסופיה השמרנית", מתוך כוונה להפגיש פרלמנטרים, עיתונאים שמרנים ואקדמאים כדי לדון ביסודות השקפת העולם המשותפת להם. ואז, ב־1979, כתבתי את משמעות השמרנות — ניסיון נמהר לערער את אידאולוגיית השוק החופשי של צוות החשיבה התאצ'ריסטי. רציתי להזכיר לשמרנים כי יש דבר כזה, חברה, וכי חברה היא הדבר שעומד בבסיס השמרנות. האמנתי ש"חופש" איננו תשובה ברורה או מספקת לשאלה במה מאמינים השמרנים. כמו מתיו ארנולד, האמנתי ש"חופש הוא סוס מצוין לרכוב עליו, אבל לרכוב למקום כלשהו".
 
במהלך אותן שנים של עליית התאצ'ריזם, לא הטרחתי את עצמי לדמיין מה יקרה לעולמנו הבטוח והנוח אם כל החירויות הבסיסיות יינטלו ממנו. הייתי מוגן בתוך הביטחון השקרי והמבודד של התבוננות פנימית, ללא כל ידיעה על ממלכת הפחד והשלילה שהציבו הקומוניסטים במרחק קצר ממזרח לנו. ביקור בפולין ובצ'כלוסובקיה ב־1979 העיר אותי למציאות. זכיתי למפגש ממקור ראשון עם הדבר שעמד עליו אורוול כאשר נלחם לצד הקומוניסטים במלחמת האזרחים של ספרד, ושאותו חשף בדימויים מהדהדים בספרו 1984. ראיתי כיצד הבדיות ששוטטו במוחותיהם של עמיתיי המרקסיסטיים תורגמו לכדי עובדות. נכנסתי לארץ הובסבאום, וחשתי את קסמו המרושע של עולם שהוסר ממנו כל קסם.
 
ביקשו ממני לשאת הרצאה בסמינר פרטי בפראג. את הסמינר ארגן יוליוס טוֹמין, פילוסוף מפראג שניצל את הסכמי הלסינקי של 1975, שלכאורה חייבו את הממשלה הצ'כוסלובקית להגן על חופש המידע ועל הזכויות הבסיסיות כפי שהוגדרו במגילת האו"ם. הסכמי הלסינקי היו פארסה ששימשה את הקומוניסטים לזהות מחוללי צרות פוטנציאליים, תוך שהם מציגים לאינטלקטואלים פתיים במערב מראית עין של ממשלה מתורבתת. יחד עם זאת, נאמר לי כי הסמינר של ד"ר טומין נערך על בסיס קבוע, שהשתתפותי מתקבלת בברכה ושהם מצפים לי מאוד.
 
הלכתי אל הבית דרך רחובות דוממים ונטושים, שהאנשים המעטים שעמדו בהם נראו כאילו הם עסוקים בעניינים רשמיים אפלים, ושסיסמאות וסמלים מפלגתיים השחיתו בהם כל בניין. גרם המדרגות של בית הדירות היה נטוש אף הוא. באוויר שררה בכל מקום אותה דומיית ציפייה, כאילו הודיעו על מתקפה צפויה מהאוויר, והעיר מסתתרת מהשמדתה הממשמשת ובאה. מחוץ לדירה פגשתי בכל זאת שני שוטרים. הם עצרו אותי כשצלצלתי בפעמון ודרשו לראות תעודות. ד"ר טומין יצא החוצה, והחל ריב שבמהלכו נדחפתי במורד המדרגות. אבל הוויכוח נמשך והצלחתי לפלס שוב את דרכי במעלה המדרגות, ולחלוף על פני השומרים אל תוך הדירה. מצאתי חדר מלא אנשים, ואותה דומיית ציפייה. הבנתי שבאמת עומדת להתרחש מתקפה מן האוויר, ושאני הוא מתקפת האוויר הזו.
 
בחדר נמצאו שרידיה החבוטים של האינטליגנציה של פראג — פרופסורים זקנים במקטרונים הבלויים שלהם; משוררים ארוכי שיער; סטודנטים צעירים למראה שנשללה מהם זכות הכניסה לאוניברסיטה בעוון "פשעיהם" הפוליטיים של הוריהם; כמרים ואנשי דת בבגדים פשוטים; סופרים ותיאולוגים; אדם שמצפה להפוך לרב; ואפילו פסיכואנליטיקן. אצל כולם ראיתי אותם סימני סבל מהול בתקווה, ואותה תשוקה לוהטת לקבל אות שלמישהו אכפת מספיק כדי לדאוג להם. כולם השתייכו, כך גיליתי, לאותו מקצוע: הסקה. היו שהפעילו דודי הסקה בבתי חולים; אחרים הסיקו בנייני מגורים; אחד מהם היה אחראי על ההסקה בתחנת רכבת, האחר בבית ספר. חלקם הסיקו במקומות שבהם לא היו דוודים להסקה, והדוודים הדמיוניים האלו היו בעיניי סמלים הולמים של הכלכלה הקומוניסטית.
 
זה היה המפגש הראשון שלי עם "דיסידנטים", מתנגדי משטר; האנשים שכפי שנדהמתי לגלות כעבור שנים, היו למנהיגיה הנבחרים הראשונים של צ'כוסלובקיה שלאחר הקומוניזם. חשתי זיקה מיידית לאנשים הללו. בראש מעייניהם עמדה ההישרדות של תרבותם הלאומית. דבר לא השתווה לכך בחשיבותו. האפשרות להתקדם מבחינה חומרית ומקצועית נשללה מהם, וימיהם עברו בהתבוננות כפויה על ארצם ועל עברה, ועל השאלה הגדולה של ההיסטוריה הצ'כית שהעסיקה את הצ'כים מאז התנועה לתחייה לאומית במאה ה־19. נאסר עליהם לפרסם דברים בדפוס; הרשויות הסתירו את קיומם מהעולם, והיו נחושות לסלק את עקבותיהם מדפי ההיסטוריה. זו הייתה הסיבה למודעות החדה שפיתחו המתנגדים הללו לערכו של הזיכרון. חייהם היו יישום של מה שאפלטון כינה אֲנָמְנֵזָה: העלאה למודעות של דברים שנשכחו. משהו בי הגיב מיידית לשאיפה מכמירת הלב הזו, ומיד הייתי להוט להצטרף אליהם להודיע לעולם על מצבם. גיליתי שאנמנזה היא גם התיאור למשמעות חיי.
 
כך החל קשר ארוך עם רשתות לא רשמיות בפולין, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה, שדרכו למדתי לראות את הסוציאליזם באור שונה — לא כחלום של אידאליסטים, אלא כמערכת שלטונית ממשית, הנכפית מלמעלה ומוחזקת באמצעות כוח. התעוררתי להונאה שבוצעה בשמו של הסוציאליזם, וחשתי מחויבות דחופה לעשות משהו בנוגע לכך. כל אותם חוקים שנוסחו בידי מפלגת הלייבור הבריטית ונועדו לסדר את החברה למען טובת הכלל באמצעות שליטה, הדרה או איסור על חלק מהפעילות האנושית הטבעית — לבשו עתה בעיניי משמעות אחרת. היכתה בי באחת עזות המצח של מפלגה פוליטית הפועלת להחרים ענפי תעשייה שלמים מידי מקימיהם, לבטל את בתי הספר היסודיים שלהם אני חב את השכלתי, לכפות על מוסדות לימוד להתמזג, להפעיל בקרה על יחסי עובד־מעביד במקומות העבודה, לפקח על שעות עבודה, להכריח עובדים להצטרף לאיגוד, לאסור על ציד, לקחת נכס מידי בעל הבית ולהעניק אותו לדייריו, לאלץ עסקים למכור את עצמם לממשלה במחיר שהיא מכתיבה, ולפקח על כל פעילויותינו באמצעות גופים במימון ממשלתי שנועדו לבדוק את התקינות הפוליטית שלנו. ראיתי כי השתוקקות זו לשלוט בחברה בשם השוויון מבטאת בדיוק אותו בוז לחופש האדם שבו פגשתי במזרח אירופה. אכן יש דבר כזה חברה; אבל היא מורכבת מיחידים. ויחידים חייבים להיות חופשיים, כלומר משוחררים מהדרישות החצופות של המבקשים לעצבם מחדש.
 
הרפתקאותיי בעולם הקומוניסטי התרחשו במקביל להרפתקה אחרת שלי במולדת — הקמתו של כתב עת להגות שמרנית, סליסברי ריוויוּ, הקרוי על שם ראש הממשלה הדגול, שגדולתו טמונה בעובדה שאיש אינו יודע דבר על אודותיו אף שהחזיק בתפקיד קרוב לעשרים שנה. כתב העת פעל בתקציב זעום, וזמן מה נתקלתי בקושי רב כשניסיתי לשכנע כמה מהשמרנים בקרב מכריי לכתוב בו. כוונתי המקורית הייתה לעורר דיון אינטלקטואלי על תפיסות של החשיבה הפוליטית המודרנית, כדי להרחיק את השמרנות מדיון על כלכלת השוק החופשי. ואולם, הדברים קיבלו תפנית נפיצה כאשר ריי הוניפורד, מנהל בית ספר בברדפורד, שלח לי מאמר שתמך באינטגרציה של המיעוטים החדשים במערכת החינוך, וביכה את ההתבדלות של המשפחות הפקיסטניות שאת ילדיהן התאמץ כל כך ללמד. פרסמתי את המאמר והשמועה הגיעה חיש קל אל משטרת המחשבות.
 
ריי האניפורד היה מורה הגון ומצפוני שהאמין כי חובתו להכשיר ילדים לחיים של אחריות בקהילה, והתלבט בשאלה כיצד לעשות זאת במקרה שבו הילדים האמורים הם צאצאיהם של איכרים מוסלמים מפקיסטן, והחברה האמורה היא החברה האנגלית. האניפורד תיאר את הבעיה בצורה כנה, יחד עם הפתרון שהציע: לבצע אינטגרציה של הילדים בתרבות החילונית שסביבם, להגן עליהם מהעונשים שהונהגו בכיתות טרום בית הספר שלהם במַדְרָסֶה המקומית, ותוך כדי כך להתנגד לתוכניות של הוריהם לקחת אותם לפקיסטן בזמן הנוח להם. הוא לא ראה כל היגיון בהשקפה של רב־תרבותיות, והאמין כי עתיד ארצנו תלוי ביכולתנו למזג בקרבנו את המיעוטים שזה מקרוב באו, באמצעות תוכנית לימודים משותפת בבתי הספר ושלטון חוק חילוני שיוכל להגן על נשים ועל נערות מההתעללות שהיה עד לה ושייסרה אותו.
 
כל מה שריי האניפורד אמר הוא כיום הדוקטרינה הרשמית של המפלגות הפוליטיות הגדולות שלנו: מאוחר מדי, כמובן, כדי להשיג את התוצאות שייחל להן, אך לא מאוחר מכדי להזכיר שכל אלה שרדפו אותו והתגודדו סביב בית הספר שלו עם הזמירות החלולות שלהם "ריי־סיסט" (גזען), מעולם לא סבלו, כפי שסבל הוא, מהתפקיד שאותו מילאו בקונפליקט הזה. למרות הטון המרוגז שבו התבטא לפעמים, ריי האניפורד היה ג'נטלמן אמיתי, שהיה נכון לשלם את מחיר האמת בעידן של שקרים. אבל הוא פוטר מעבודתו, ומקצוע ההוראה איבד את אחד מנציגיו האנושיים ביותר והפעילים ביותר למען טובת הציבור. הייתה זו דוגמה אחת לטיהור סטליניסטי מתמשך באמצעות הממסד החינוכי, שנועד לסלק מבתי הספר שלנו כל סימן לפטריוטיות ולמחות את זכרה של אנגליה מהתיעוד התרבותי. מכאן והלאה זכה סליסברי ריוויו למיתוג של עיתון "גזעני", והקריירה האקדמית שלי עמדה בסימן שאלה.
 
הקונפליקט שבו נעשיתי מעורב במהלך השנים שלאחר מכן גרם לי להבין לאיזה שפל שקעה רמת הדיון הציבורי בבריטניה. בשורות השמאל, כך נראה, לא היה כל מענה לשינויים העצומים שהביאה עימה ההגירה ההמונית, מלבד לתאר כ"גזען" את כל מי שניסה לדון בנושא. פשע זה דמה לפשע של היות émigré בצרפת של המהפכה, או בורגני ברוסיה של לנין: ההאשמה שימשה הוכחה לאשמה. ועם זאת, איש מעולם לא אמר לנו במה טמון הפשע. נזכרתי בהערתו של דניאל דפו, בזמן החוק לצמצום הקתוליות של 1698, שלפיה "רחובות לונדון הומים ברנשים חסונים המוכנים להיאבק למוות נגד קתוליות, בלי לדעת אם מדובר באדם או בסוס".
 
נדהמתי אף יותר לגלות כי הנגע האינטלקטואלי הבסיסי הזה פשה בכל המחלקות למדע המדינה באוניברסיטאות שלנו, וכי העולם האינטלקטואלי רוחש כמרקחה על הימצאותם של "גזענים" בקרבנו, שאת הקשר שקשרו מעולם לא ניתן היה לחשוף וטבעם מעולם לא ניתן להגדרה. הסיווג שלי כגזען נתן לי מושג כלשהו על חוויית ההשתייכות למיעוט מבוזה ונרדף, בזמנים אחרים. לאחר מקרה מפחיד במיוחד שבו נאלצו להבריח אותי מהרצאה ציבורית באוניברסיטת יורק, ולאחר הוצאת דיבה עליי מצד ה־BBC והאובזרוור, החלטתי לעזוב את העולם האקדמי ולחיות בדרכי שלי.
 
באותם ימים — 1989 — חומת ברלין נפלה והתאפשר לי לחזור לצ'כוסלובקיה, שבה נעצרתי וממנה גורשתי ב־1985. יחד עם חברים ועמיתים הקמתי עסק לקשרי ממשל שקרטע כמה שנים, וסיפק לי הכנסה קטנה. מהתבוננות באופי התנודתי של הדמוקרטיות החדשות התחוור לי עד כמה הבחירות הן חלק שולי של הדמוקרטיה, בהשוואה לבסיס האיתן שמהווים המוסדות והרוח הציבורית המחייבים את הפוליטיקאים הנבחרים לשאת באחריות. הנוהג הרווח במזרח אירופה לאחר קריסת הקומוניזם היה להקים מפלגה פוליטית בידי קבוצה של הרפתקנים, לנצח בבחירות על בסיס הבטחות גרנדיוזיות, ואז להפריט ככל הניתן לטובת האינטרסים של אותם הרפתקנים בטרם יימחו מעל המפה בבחירות הבאות. נדהמתי לראות שלמרות זאת, האיחוד האירופי החליט להגביר את נוכחותו בדמוקרטיות החדשות הללו. הסדר המשפטי מבוסס־השוק מבית היוצר הפקידותי של בריסל סייע במילוי החלל המשפטי שיצר הקומוניזם, ובשל כך התקבל בחמימות. אבל בגלל ההסדרים המטופשים של הסכם רומא בנוגע לחופש התנועה הוביל ההסכם הזה להגירה המונית של מעמד הביניים הגבוה, ולבריחה של משכילים צעירים מארצות שהיו זקוקות להם נואשות. המדיניות הזו של "הרחבה" הפכה אפוא שנויה במחלוקת בכל רחבי אירופה, ואשוב למחלוקת הזו בהמשך.
 
אירועים אלה עזרו לי להשתכנע כי התרבות האירופית תלויה בתחזוקתם של גבולות לאומיים, וכי האיחוד האירופי, שאינו אלא מזימה לטשטוש הגבולות האלה, הפך לאיום על הדמוקרטיה באירופה. באמצעות פעולתם של בתי הדין האירופיים ואופי הפסיקות שלהם יצר האיחוד האירופי מעמד פוליטי ששוב אינו נושא באחריות לאנשים — מעמד שמיוצג על־ידי הברונית אשטון, שהייתה בעבר כלי־שרת קומוניסטי בתנועה לפירוק נשק גרעיני (CND). אשטון לא התמודדה בבחירות מימיה, ובעזרת גופים במימון ממשלת הלייבור וארגונים לא־ממשלתיים מן השמאל קודמה לתפקיד הנציבה העליונה ליחסי חוץ, או במילים אחרות, שרת החוץ של היבשת שלנו. הנציבות האירופית עצמה מעבירה חוקים שהפרלמנטים הלאומיים של המדינות לא יכולים לבטלם, וזאת לאחר דיון בדלתיים סגורות בהשתתפות ביורוקרטים שלעולם אינם צריכים להשיב לשאלות בנוגע להחלטות שלהם.
 
הניסיון הקומי לנסח טיוטת חוקה לאירופה הניב מסמך כה ארוך ומסובך, עד שכמעט לא ניתן להבינו כלל. המבוא הצליח להדיר את הדת הנוצרית מהרעיון של אירופה, ויתר המסמך — שהרחיב את סמכויותיהם של המוסדות האירופיים הרבה יותר מכפי שהגביל אותם — מיועד במתכוון לחיסול מוחלט של הדמוקרטיה. היות שאירופה הנחילה לעולם שתי תרומות עצומות, בדמות הנצרות והדמוקרטיה, אין לתמוה על כך שהאיחוד האירופי שוב אינו זוכה לתמיכתם של האירופים, גם אם הוא יכול להישען תמיד על התמיכה מצד רשת הלקוחות שבנה לעצמו.
 
בשלב מסוים בשנות השמונים מצאתי עצמי בלבנון, מבקר בקהילות שנאבקו לשרוד בניסיון הברוטלי של חאפז אל־אסד ליצור את סוריה הגדולה. החוויות שעברתי שם הבהירו לי שתי אמיתות חיוניות נוספות על העולם שאנו חיים בו. הראשונה היא שאי אפשר למתוח גבולות באמצעות שרטוט קווים על המפה, כפי שעשו הצרפתים והבריטים בסוף מלחמת העולם הראשונה. גבולות מתהווים באמצעות עלייתן של זהויות לאומיות, אשר דורשות שהצייתנות הדתית תהיה שנייה, ולא קודמת, לרגש הבית, הטריטוריה וההיאחזות. זאת ועוד, המקרה של לבנון ממחיש היטב שהדמוקרטיה תמיד תהיה בסכנה במקומות שבהם הזהויות נקבעות באמצעות דת ולא על־ידי טריטוריה.
 
האמת השנייה שהטביעה בי את חותמה היא שהאסלאם מהווה איום על הסדר הפוליטי בדיוק מסיבה זו — שהוא מציב את הדת מעל ללאומיות כאבן בוחן לשייכות. הדבר נכון במיוחד לאסלאם של האחים המוסלמים ושל מנהיגם לשעבר, סייד קֻטֻבּ, הגורס כי בתחרות בין השריעה לבין העולם המודרני, העולם המודרני הוא זה שצריך לפנות את הבמה. בתגובה לטרגדיה הלבנונית כתבתי ספר קצר, ארץ בת ערובה, שבו תמכתי בסדר הלבנוני הישן. הגנתי על החוקה הלבנונית שנועדה לטפח זהות לאומית משותפת, שתעמוד מעל הזהויות הדתיות המפלגות בין כפרים ובין שכנים בכך רחבי הארץ. הזהרתי גם מפני השאיפות של חיזבאללה, "מפלגת האל", שניסתה לכונן שלטון שיעי אזורי בחסות סוריה ואיראן.
 
הסכסוך בין הסונים לשיעים שולט כעת באזור, והקריאה העקרה שלי להשיב על כנה את לבנון הישנה לא הועילה במאום. אבל ההתנסות הזו לימדה אותי כי התרבות שלנו לא תשרוד אם נמשיך לרצות את האסלאמיסטים. בשלב מאוחר יותר הדגשתי את הנקודה הזו בהמערב וכל השאר, ספר שפרסמתי ב־2002 בתגובה לזוועות של 11 בספטמבר; כשכתבתי אותו הבנתי כי הגבולות הלאומיים הם דבר בעל ערך, אולם ערך רב יותר טמון בתרבות שהופכת את הגבולות הלאומיים האלה למובחנים.
 
שורשיה של התרבות הזו נעוצים בנצרות, וההסתכלות על עולמנו במונחים נוצריים היא זו שאפשרה לנו לקבל את השינויים העצומים שטלטלו אותה. קבלה נולדת מתוך הקרבה: זהו המסר שמעבירות רבות כל כך מיצירות המופת של תרבותנו. ובמסורת הנוצרית הפעולות העיקריות של הקרבה הן וידוי ומחילה. המתוודים מקריבים את גאוותם, והמוחלים מקריבים את הטינה שלהם. אלו ואלו מוותרים על דבר שהיה יקר לליבם. וידוי ומחילה הם ההרגלים שאפשרו את קיומה של תרבותנו.
 
מחילה אפשר להציע רק בתנאים מסוימים, ותרבות של מחילה מטמיעה את התנאים הללו בנשמתו של האדם. אפשר לסלוח לאלה שפגעו בך רק אם הם מכירים באשמה שלהם. הכרה זו אינה מושגת באמצעות האמירה "כן, זה נכון, זה מה שעשיתי". היא דורשת חרטה וכפרה. באמצעות פעולות אלו של ביזוי עצמי פונה עושה העוול אל הקורבן ומבסס מחדש את השוויון המוסרי ההופך את המחילה לאפשרית. במסורת היהודית־נוצרית כל זה ידוע היטב, ומוטמע בטקסים של הכנסייה הקתולית כמו גם בתפילות יום כיפור. מהמקורות הדתיים האלה ירשנו את התרבות המאפשרת לנו להתוודות על העבירות שלנו, לפצות את הקורבנות שלנו ולתבוע זה מזה לשאת באחריות בכל העניינים שבהם התנהלותנו החופשית עלולה להסב נזק לאלה שסומכים עלינו.
 
נטילת אחריות בתפקיד ציבורי היא רק ביטוי אחד למורשת התרבותית הזאת, ואל לנו להתפלא על כך שהיא הדבר הראשון הנעלם כאשר אנשי האוטופיה ורוקמי התוכניות תופסים את המושכות. אל לנו להתפלא גם שהדבר נעדר מעולמם של האסלאמיסטים — אף כי מחילה תופסת מקום חשוב בנוהג האסלאמי ובמוסריות של הקוראן.4 מה שאנו עדים לו כעת, לאחר "האביב הערבי", הוא ההתנהלות הפנימית של ממשלות שבהן אין כלל מקום לנטילת אחריות ולמתן הסברים — ממשלות שהכוח הוא הדבר היחיד שיש להן להציע. הניסיון מזכיר לנו אמת חשובה, שממשלה המחויבת לנטילת אחריות אינה נבנית דרך בחירות. היא נבנית דרך כבוד לחוק, דרך שאיפה לטובת הציבור ודרך תרבות של וידוי. המחשבה שלפיה הקשר בין המעלות הללו לבין המורשת היהודית־נוצרית שלנו מקרי, פירושה חיים בעולם של חלומות. זוהי התעלמות מהתרבות שהתמקדה במשך מאות שנים בחיים של חרטה. כשההבנה הזו נגעה לחיי שלי, הצלחתי לראות זאת בבהירות רבה יותר בהקשר הפוליטי. זהו בדיוק ההיבט של מצב האדם שאליו התכחשו השיטות הטוטליטריות של המאה העשרים, והשאיפה העזה להתכחש לכך היא העומדת בבסיס התפנית האנטי־נוצרית שביצעו האיחוד האירופי והדיקטטורה הנכלולית של האליטות שלו.
 
למרות האמור לעיל, אני מכיר בכך שהפילוסופיה השמרנית שאשרטט להלן אינה תלויה בשום צורה בדת הנוצרית. הקשר בין השתיים עדין ואישי יותר מכפי שמצטייר. הטיעון של ספר זה מופנה אל הקוראים בהתעלם מהאמונות הדתיות שלהם, היות שהוא עוסק בחיים בעולם האמפירי ולא באמונה בטרנסצנדנטלי. יהיו אשר יהיו הדת שלנו ואמונותינו הפרטיות, כולנו כאחד יורשיהם המשותפים של דברים נעלים ונדירים כאחד. חיינו הפוליטיים צריכים משום כך להתמקד במטרה ראשונה במעלה: לשוב ולדבוק בחוזקה בדברים האלה, כדי להנחילם לילדינו.

רוג'ר סקרוטון

סר רוג'ר ורנון סקרוטון (באנגלית: Sir Roger Vernon Scruton;‏ 27 בפברואר 1944 – 12 בינואר 2020) היה פילוסוף וסופר אנגלי, שהתמחה באסתטיקה ובפילוסופיה פוליטית. היה ידוע כמקדם הזרם השמרני-מסורתי, גישה אותה אימץ לאחר שהיה עד למחאות הסטודנטים במאי 1968 בצרפת. ככזה נחשב סקרוטון לאחד מהוגי הדעות השמרנים הבולטים בעולם.
 
סקרוטון כתב למעלה מ-50 ספרים על פילוסופיה, אמנות, מוזיקה, פוליטיקה, ספרות, תרבות, מיניות ודת, בנוסף ל-5 רומנים ושתי אופרות. הפרסומים הבולטים ביותר שלו כוללים את "על טבע האדם", "להיות שמרן" ו"משמעות השמרנות".
 
בין השנים 1971 ל-1992 שימש סקרוטון כמרצה וכפרופסור לאסתטיקה במכללת בירקבק, לונדון, ולאחר מכן החזיק במספר משרות אקדמיות במשרה חלקית, כולל בארצות הברית. הוא היה בעל טור קבוע בעיתונים נחשבים כמו ה"טיימס" הלונדוני, ושימש כעורך כתב העת הפוליטי-שמרני The Salisbury Review, בין השנים 1982 עד 2001.
 
בשנות ה-80 הוא סייע בהקמת רשתות אקדמיות מחתרתיות במזרח אירופה שבשליטת הסובייטים, ועליהן הוענק לו בשנת 1998 אות הצטיינות של הרפובליקה הצ'כית על ידי הנשיא ואצלב האוול. בשנת 2016 הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה הבריטית עבור "תרומתו לפילוסופיה, להוראה ולחינוך ציבורי".
 
מת ב-12 בינואר 2020 ממחלת הסרטן.

עוד על הספר

להיות שמרן רוג'ר סקרוטון
הקדמה למהדורה העברית
יאיר לפיד
 
מה משותף למגילת העצמאות, לעשרת הדיברות, לארוחת יום שישי אצל ההורים, לעובדה שאנחנו לא מתניעים את האוטו ביום כיפור ולעשרות אלפי האנשים שהגיעו ללווייתו של חייל בודד שנהרג ברצועת עזה?
 
התשובה היא שאף אחד מהדברים האלה אינו מעוגן בחוקי המדינה. אין להם שום מעמד רישמי. איש לא הכריח אותנו לכבד את מה שהם מייצגים או ליטול בהם חלק. ובכל זאת הם שם. חלת הדבש שסביבה נבנתה הכוורת. אין כמעט ישראלי שיכחיש את העובדה שזו התשתית של מערכת הקשרים והחיבורים של חיינו. אלו אינם רק סמלים וסימנים של תחושת השייכות שלנו, אלא מערכת ההפעלה שלה. אם אתם שומרי מסורת, אפילו באופן מתון, ארוחת יום השישי שלכם מתחילה קרוב לוודאי בקידוש. כשהמשפחה מתכנסת סביב הנרות הדולקים אנחנו מניחים, באופן לא מודע, שהקידוש הוא העיקר. זה לא נכון. ההתכנסות היא העיקר. העובדה שאנחנו נמצאים שם יחד. לא מתוקף החלטה, אלא מתוקף הזכרונות והרגשות שיש לנו אחד כלפי השני. אם מישהו ישאל אתכם מתי ואיך החלטתם לאכול ביחד בימי שישי, קרוב לוודאי שלא תדעו לענות. אחד הטקסים החשובים של המוסד המרכזי בחייכם — המשפחה שלכם — נוצר כביכול מעצמו.
 
שמרנים מאמינים שמדינות נבנות באופן דומה. שוב ושוב חוזר רוג’ר סקרוטון, מחברו של הספר שאתם מחזיקים בידיכם, להגדרתו הנודעת של אדמונד ברק לפיה המדינה היא הסכם בין הדורות שמתו, הדורות שחיים היום, והדורות שעוד לא נולדו. השמרנות אינה תקועה בעבר — העבר חי ותוסס בתוכה. היא אינה מתנגדת לשינויים, אבל דורשת מאתנו להיות זהירים ועקביים ולהמנע משינוי לשם שינוי. היא אינה מנסה להכתיב את העתיד, אלא לשמור למענו על הקיים הנחוץ כדי לבנות את העתיד. החופש שלנו, החוק, הנימוסים הטובים, הכמיהה לשלום ובטחון, כל אלה אינם רק מצבים אנושיים אלא גם נכסים שהופקדו בידינו כדי שנעביר אותם הלאה.
 
בניגוד למה שמאמין השמאל, מדינות אינן תרגיל בהנדסה חברתית. המציאות האנושית רבגונית ורבת משתנים מדי: אין דרך — או לפחות, אין דרך לא אלימה — לנסח אידאל אנושי קשיח שכולם יתכנסו תחתיו בפקודה. לאכזבת הסוציאליסטים התברר שבני אדם מגיבים רע מאוד כשמישהו מוריד להם הוראה להיות טובים ונטולי־אנוכיות. על כך נהג לומר אריק איינשטיין ז’ל, מי שכתב את מילות השיר ‘אני ואתה (נשנה את העולם)’: ‘התברר שהוא לא רצה להשתנות’.
 
מצד שני, גם הימין הליברטריאני, שבעיניו המדינה היא גוף טכני שעיקר תפקידו לא להפריע לבני האדם לעשות ביניהם עסקים, מחמיץ משהו מהותי מאוד בטבע האנושי. בני אדם הם הרבה יותר מהאינטרסים שלהם. אדם יכול להיות קפיטליסט ועדיין להאמין שאהבה חשובה יותר מרווח. לזמן שאנחנו מבלים עם ילדינו אין ערך כלכלי, אבל זה לא הופך אותו ל’זמן מבוזבז’. את תגי הערך הגבוהים ביותר מצמידים בני האדם דווקא לְמה שאי אפשר לסחור בו — ידע, ידידות, משפחה, נאמנות. את כל אלה אין לנו אפשרות להשיג לבד, אלא רק עם אנשים אחרים שיש לנו רגשות כלפיהם.
 
אם כן, איך נוצרות מדינות? ולשם מה? תשובתו של השמרן היא שמדינות — או לפחות המוצלחות שבהן — צומחות באופן טבעי מתוך הקהילות הקטנות והגדולות שמרכיבות אותן. ערכי היסוד שלהן לא מוכתבים מהצמרת, אלא מגיעים מהשורשים. הרגע המופלא שבו קמו עשרות אלפי אנשים והלכו ללווייתו של סמ’ר שון כרמלי זכרו־לברכה, חייל בודד שאותו לא פגשו מעולם, החל להיווצר בהתכתבות של אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי חיפה. הם אמרו זה לזה בפייסבוק ובאי־מיילים שאם הם לא יבואו, איש לא יבוא. מה שנראה עד לאותו רגע כקהילה מבודדת העסוקה בעניין מסוים, התברר פתאום כחלק מרשת של קהילות שיוצרות אומה. מה שמחבר אותן לחברה אחת, אומר לנו סקרוטון, אינו חוזה או חוק אלא ‘משהו שקרוב יותר לאהבה’.
 
כל זה שונה מאוד מההגדרה הרווחת של שמרנות בימים אלה. האתגר האינטלקטואלי הגדול שמציב סקרוטון אינו מול השמאל הסוציאליסטי, אלא דווקא מול שמרנים אחרים. לא מפני שהוא אינו מודע לסכנות המרקסיזם, אלא מפני שהוא ניהל את המאבק נגדו הרבה לפני כולם. סקרוטון התייצב לראשונה מול חסידי המניפסט הקומוניסטי כבר במהלך מהומות הסטודנטים בפריז ב־1968, בזמן שסארטר וחבורתו עוד סגדו ל’שמש העמים’. בשנות השבעים הגיע לפראג כדי להזדהות ולסייע למתנגדי המשטר הקומוניסטי וסופו שגורש מצ’כוסלובקיה בידי השלטונות. עד יומו האחרון ידע איך לשגר אגרוף ימני יעיל לעבר תיאוריות הדיכוי המופרכות של פוקו, אבל ניכר בו שהוא מרגיש שהוא יכול להשאיר את המאבק בשמאל למתנקשים צעירים ומיומנים ממנו. הסוציאליזם הרי כבר הפסיד במערכה. לא מפני שלא הבינו אותו, אלא דווקא מפני שכן. כפי שהעיר פעם בחדות בן שפירו: ‘אני נגד סוציאליזם פשוט מפני שאני נגד הרעיון שארבעה אנשים ייכנסו לחדר ושלושה מהם ייתנו לרביעי מכות וייקחו את הכסף שלו’.
 
תיזה מעניינת יותר מציב סקרוטון דווקא מול אלה שהתנחלו בחצר האחורית שלו: השמרנים החדשים. אותה חבורה נשכנית ומרתקת שהרימה ראש בשני העשורים האחרונים אל מול התגברות הדיכוי של הפוליטיקלי־קורקט. בין חבריה אפשר למצוא כמה מהאנשים שנכללים בסדרת הספרים הנוכחית של שיבולת — תומס סואל, דגלס מאריי, ג’ונה גולדברג, בן שפירו. יחד ולחוד הם מנהלים מאבקים סוערים נגד ההשתקה הפרוגרסיבית, הדיפ־סטייט האמיתי או המדומיין, המשפחה הלהט’בית (מוסד לגיטימי לגמרי שנקלע לוויכוח שלא באשמתו) והממסד המשפטי והתקשורתי. עוצמת הרגשות שהם מעוררים מאפשרת להם לשלב בהצלחה בין שני דברים סותרים — תמיכת הרוב הדומם בצירוף להט אנטי־ממסדי מחשמל.
 
הממסד הפוליטי הוותיק והאקדמיה השמאלנית הגיבו למתקפה בהלם מוחלט. במקום להציע אלטרנטיבה רעיונית מעודכנת, הם חפרו תעלות מגן סביב מבצרי הרב־תרבותיות של העולם הישן. מבחינתם כל הנראטיבים זהים בחשיבותם, חוץ מהנראטיב של המערב הנאור. הוא היחיד שאמור לשתוק ולהתבייש על חטאי הקולוניאליזם והעבדות. תשובתם המרעננת של השמרנים החדשים היתה שדווקא לא מתחשק להם לשתוק. המערב הביא לעולם את המחשב, את שוויון האשה, את הטיסות לירח ואת שייקספיר ודה וינצ’י. כשמישהו יוכל להציג רשימת הישגים שמדגדגת את זה, הוא יוזמן לארוחת הערב. מלחמה הוכרזה! כל צד התחפר מאחורי חומותיו הדיגיטליות. התוצאה הפרדוקסלית היא שבכל רחבי העולם המערבי אנשים הקרויים ‘שמרנים’ מאיימים עכשיו להחריב עדי יסוד את העולם הישן, בעוד האנשים הקרויים ‘מתקדמים’ הפכו למאובנים שדורשים לשוב אל העבר.
 
למול הכאוס הרעיוני הזה, נדרשת שיבה אל השמרנות במובנה המקורי — ההתחייבות להתחשבות. זה אולי נשמע ברגע הראשון כמו בסיס חלוש לקיום משותף, אבל כל עוצמתה האדירה של החברה המערבית מבוססת על ההתחייבות הזו. תפישת Win-Win שמתוכה צמחה הכלכלה האמריקנית מבוססת על התחשבות וכבוד ליריב. היא זו שמאפשרת לכלכלה האמריקנית להגדיר את ההבדל בין שוק חופשי לשוק של טורפים ונטרפים. במדינה שיש בה אדיבות אנושית בסיסית, בעלי ההון והחברות הגדולות יודעים שיש להם אחריות סביבתית כלפי הדור הבא, אחריות כלפי הקהילה שבה הם חיים, אחריות כלפי העובדים המבוגרים או עובדות המטוּפלות בילדים קטנים. התחשבות באחר היא הבסיס לסובלנות שמונעת ממלחמות דת לקרוע אומות לגזרים. היא זו שיוצרת — במהלך חודשים ארוכים של אימונים מפרכים — את החברות והנאמנות של חיילים לחבריהם ביחידה. היא ההצלה היחידה שלנו מפני אלו שישעיה ברלין הגדיר כאנשים המסוכנים ביותר עלי אדמות — אלה החושבים שיש להם בעלות על האמת. אנחנו מדוממים את המכונית שלנו ביום הכיפורים לא מפני שהייתה לנו התגלות אלוהית, אלא מפני שזהו אקט של התחשבות כלפי אמונתם של אחרים. השקט הקסום היורד ליממה אחת על עירי תל אביב — כרך חילוני רועש — הוא הפרס היחיד שאני מקבל על כך.
 
החירות שלנו היא תמיד איום בשלילת חירותו של אדם אחר. ההתחשבות היא זו שמונעת ניצול לרעה של החופש שניתן לי. נכון שאני אוהב לשמוע ברוס ספרינגסטין בשתיים בלילה בפוּל ווֹליוּם, אבל נכון גם שלשכנים שלי יש תינוקת בת שלושה חודשים והיא נרדמה לפני חמש דקות. השמרנות אומרת לנו שזהו אינו דיון מורכב על זכות הקניין, חופש הביטוי וכבוד האדם — סגור את המוזיקה לעזאזל! מתוך השקט הלילי הפתאומי מבליחה האמת: בני אדם אינם פועלים מתוקף הזכויות החוקיות שלהם, אלא מתוך היכולת לראות את האחר. מהי הדרך הנכונה לראות אותו? לנסות לברר איתו איך הוא רואה את עצמו. הגל הבטיח לנו שהיכולת הזאת — להכיר באחר דווקא מפני שהוא מגביל את חירותך — מגיעה עם תגמול־נלווה גדול: ההתקדמות המתמדת. הרגע הזה, שבו אתה שולח יד לכפתור ומשתיק את ספרינגסטין, הוא הרגע שבו אתה מתקדם לשלב הבא שלך כאדם. כשאנשים צעירים מורדים בהוריהם ועוזבים את הבית בטריקת דלת, הם בעצם מכירים בהורים ככוח היסודי הפועל בחייהם (אל תגלו להם את זה, אבל זו גם הסיבה שהם יחזרו בשישי הבא). המצב האנושי אינו נוצר מעצמו, הוא התקדמות אל מול התנגדות. תחשבו על זה רגע כך — מה מחדד יותר את הטיעונים שלכם, האנשים שמסכימים אתכם או אלו שמעלים טיעונים נגדיים?
 
אל מול המסע האנושי הזה, ראוי להציג גם שתי אזהרות־מסע: הדת והמלחמה. בבית הכנסת ובשדה הקרב אין מקום לפשרה או להכרה בצדק של האחר. בניגוד לשמרנים החדשים — שלפחות חלקם מונעים מרגש דתי עמוק — סקרוטון מזהיר אותנו שוב ושוב מעירוב הדת בענייני המדינה. הוא אינו אומר זאת ישירות, אבל ההתנגדות שלו נובעת מאותו מקום שבו הוא מתנגד לקומוניזם: העובדה שהוא אינו מאמין שאפשר לכפות על המדינה שום תיאוריה אידאלית קשיחה, בייחוד לא כזו המתחזה לחמלה. מדינה אינה מקום אבסולוטי, אזרחיה אינם ישויות אבסולוטיות. המושג ‘הרוב קובע’ אינו משקף את מהות הדמוקרטיה, שכן אנחנו נמדדים דווקא בשאיפתו המתמדת של הרוב לא לכפות את רצונו על המיעוט. מדינה אינה משחק של מנצחים ומנוצחים, אלא קונפליקט מנוהל. אלוהים לעומת זאת, הוא הצדקה שאין לערער עליה. זו הסיבה שלפוליטיקאי הדתי אין אפשרות לסרב לשום הזדמנות לכפות את חוקיו על אחרים. כפי שהגדיר זאת פרדריק דגלס: ‘אדם אחד ועוד אלוהים זה כבר רוב’.
 
הפתרון היפהפה של סקרוטון היא החזרה — גם כאן, דווקא כאן — אל המסורת. למול האבסולוטיזם של הדת, אין טעם להציג את האבסולוטיזם של מות האלוהים. אם אדם מתנתק מן התרבות שלו זה לא אומר שהוא ימצא חדשה — זה אומר שהוא מנותק. במקום זה אנחנו צריכים להכיר בכך שגם האמונה היא משהו שצומח באופן טבעי אל תוך חיינו תוך יצירת דיאלוג מתחשב עם אחרים. להגדרה ‘מסורתי’ אין שום מעמד חוקי או דתי, אבל כל ישראלי מבין מיד את משמעותה: מסורתי הוא אדם שהולך לבית כנסת בשבת, אבל גם שולח הודעות ווטצאפ בשבת. למה? מפני שאבא שלו לא היה מעשן בשבת, אבל היה יורד לחצר לשמוע ‘שירים ושערים’ בטרנזיסטור של השכן. המסורת, להבדיל מהדת, מקשיבה לעבר אבל לא מקבלת ממנו פקודות. היא חיה בתוך עולם כללים מסוים, אבל מאפשרת לנו להמשיך לעצב באופן חי את זהותנו לתוכו.
 
אל שתי אזהרותיו המפורשות של סקרוטון (לא נכנסתי לאזהרתו מפני האבסולוטיזם של המלחמה מפני שהיא מובנת מאליה), ראוי להוסיף עוד אחת המשתמעת מתוך התיאור שלו: עלינו להישמר מכל משמר מפני הנטיה לחלק את המציאות ל’אלה שאתנו’ מול ‘אלה שנגדנו’. זוהי פוליטיקה גרועה וקיום אנושי גרוע. העולם הדיגיטלי החדש והקדחתני — שבו לכל קבוצה יש את קובצי העובדות שלה, כלי התקשורת שלה, הנראטיב המוחלט שלה, תפישת החוק הנוחה לה — הפך לאיום ישיר על הרעיון של זהות אזרחית משותפת. זהו אבסולוטיזם מסוג חדש שבו אנחנו לא נאבקים באחר או מתנגחים בו (ומתוך כך מאפשרים לו לתרום לעיצובנו), אלא פשוט מסרבים להכיר בקיום קולו הייחודי.
 
אני רוצה לפיכך לסיים במקום שבו התחלתי: במה שמשותף לנו. בביקור שערכתי בבית הספר בויאר בירושלים שאלתי את התלמידים מי מהם ימני? כמעט חצי מהם הרימו את ידם. מי מגדיר את עצמו כאיש מרכז? המשכתי לשאול. כשליש מהתלמידים הרימו את ידם. מי שמאלני? ארבעת השמאלנים האחרונים בירושלים הרימו יד. עכשיו, אמרתי להם, תסבירו לי מה בדיוק זה אומר. מה פירוש להיות ימני, מרכזי או שמאלני? אבל יש לי תנאי אחד: אל תגידו לי נגד מה אתם. תגדירו את עצמכם רק לפי השאלה בעד מה אתם.
 
שתיקה השתררה. ‘אני’, אמר לבסוף אחד התלמידים הימניים, ‘בעד מדינה יהודית’.
 
‘ברור’, אמר הילד מהמרכז.
 
‘אין לי בעיה עם זה’, אמר השמאלני, ‘אבל אני בעד זכויות למיעוטים’.
 
‘גם אני’, אמר הימני.
 
‘וללהט’בים’, אמרה השמאלנית עם השיער החצי־סגול.
 
‘סבבה’, אמר הימני.
 
‘אני’, אמר הילד מהמרכז, ‘בעד חופש דת’.
 
כולם הסכימו.
 
‘ושוויון הזדמנויות’.
 
שוב כולם הסכימו.
 
השיעור כבר הסתיים, אבל הם המשיכו לרשום על הלוח עוד ועוד דברים שהם מסכימים עליהם, מסוחררים מן התגלית שהם הרבה יותר דומים ממה שחשבו. שיש אפשרות — ומדוע שלא תהיה? — שהם יכולים לבנות משהו מבלי לנסות להרוס משהו אחר. שבניגוד למה שהם רואים בטלוויזיה ובסמארטפון שלהם, יש בעולם לא פחות טוב מאשר רע.
 
אז אם אתם רוצים לדעת ‘איך להיות שמרן’, תתחילו במה שמשותף לכם עם האנשים שחיים לידכם. השמרנות לפי רוג’ר סקרוטון, השמרנות העדינה והחכמה והלא מתלהמת שלו, היא זו שמגדירה את עצמה לפי הדברים שבעד. היא מניחה מראש זהות משותפת. היא הגוף ראשון רבים שלנו. ה’אנחנו’ המאפשר את הוויכוח. ‘הצורך הגדול ביותר שלנו הוא בית — המקום שבו אנחנו מוצאים הגנה ואהבה’, מזכיר לנו סקרוטון, ‘איננו משיגים אותו לבד, אלא עם אחרים’.
 
פברואר 2020
 
 
 
פתח דבר
 
המזג השמרני הוא מאפיין ידוע של חברות אנושיות בכל מקום, אך תנועות פוליטיות מתקראות "שמרניות" בעיקר בארצות דוברות אנגלית. עובדה מעניינת זו מזכירה לנו את הפער האדיר והבלתי־מדובר בין המקומות שירשו את מסורות הממשל האנגליות של המשפט המקובל לבין יתר המקומות. בריטניה וארה"ב נכנסו אל העולם המודרני מתוך מודעות חדה לעברן המשותף. בשלב מאוחר יותר, תוך כדי הטראומות של המאה ה־20, המשיכו שתי המדינות להגן כתף אל כתף על הציוויליזציה שאיחדה אותן, ואפילו כיום, לאחר שבריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי למורת רוחם של רבים מתושביה, מצליחה הברית האטלנטית לשמר את הרגש החיובי שחשים האנשים כלפיה, כסימן היכר לכך שאנו מגינים על דבר גדול יותר מהנוחות האישית שלנו. אבל מהו בדיוק הדבר הזה? בתקופתם של תאצ'ר ושל רייגן התשובה ניתנה במילה אחת: חופש. אלא שהמילה הזו דורשת הקשר. למי החופש הזה, איך מיישמים אותו, מהם גבולותיו וכיצד להגדירו?
 
באמריקה נכתב ספר המוקדש לצו ה'הביאס קורפוס' מימי הביניים — צו שנשלח בשם מלך אנגליה, הפוקד על כל מי שמחזיק בכוח באחד מנתיניו לשחררו או להביאו למשפט בפני המלך. תוקפו היציב והמתמשך של צו זה, טוען מחבר הספר, עומד גם ביסוד החופש באמריקה, בהבטיחו שהממשל יהיה משרתו של האזרח ולא אדונו.1 מחוץ לעולם האנגלו־סקסי לא קיימת מקבילה להביאס קורפוס, ואילו בתוך עולם זה כל הניסיונות לקצץ בהיקף תחולתו של הצו או בהשפעתו נתקלים בהתנגדות נמרצת. ההביאס קורפוס מבטא, במונחים הפשוטים ביותר, את הקשר הייחודי בין הממשל לנמשלים, קשר אשר צמח מתוך המשפט המקובל האנגלי. קשר זה הוא יריעה אחת בדגל שנושאים השמרנים בשם החופש.
 
כאשר אני מסביר את השמרנות ומגן עליה, אני פונה אפוא בראש ובראשונה אל העולם דובר האנגלית. קהל קוראים זה, כך אני מניח, תופס את ערכי הצדק של המשפט המקובל, את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, את ארגוני הצדקה הפרטיים, את הרוח הציבורית ואת קיומן של "מחלקות קטנות", קבוצות השתייכות וולונטריות, כשיקוף של מצבה הטיפוסי של החברה האזרחית; קהל זה עדיין לא התרגל באופן מלא למבנה של סמכות מלמעלה־למטה המאפיין את מדינת הרווחה המודרנית, ועוד פחות מכך לביורוקרטיות הרב־לאומיות השואפות לספוח את החברה האזרחית אל קרבן.
 
ישנם שני סוגים של שמרנות. השמרנות האחת מטפיזית, והאחרת אמפירית. הראשונה פירושה אמונה בקדושתם של דברים מסוימים וברצון העז להגן עליהם מפני חילול. אמונה זו באה לידי ביטוי לכל אורך ההיסטוריה, והיא תמשיך תמיד להשפיע עמוקות על התנהלותם של בני אדם. בפרקי הסיום של ספר זה אשוב לכך. אולם לפני כן יעסוק רובו של הספר בעניינים ארציים יותר. השמרנות בצורתה האמפירית היא בעיקר תופעה חדשה; תגובה לשינויים העצומים שחוללו הרפורמציה והנאורות.
 
השמרנות שעליה אגן כאן מספרת לנו על ירושה משותפת של דברים טובים, שחובה עלינו לשמרם. במציאות הנוכחית שאנו, יורשי הציוויליזציה המערבית והאנגלוסקסית, נתונים בה, אנחנו מודעים היטב לכל אותם דברים טובים שקיבלנו. ההזדמנות לחיות את חיינו כראות עינינו; הביטחון הטמון במערכת חוק נעדרת פניות, שבזכותה תלונותינו מקבלות מענה ומכאובינו זוכים למרפא; ההגנה על סביבתנו כנכס משותף, שלא ניתן להשתלט עליו או להרוס אותו לפי גחמותיהם של בעלי אינטרס וכוח; התרבות הפתוחה והחוקרת שעיצבה את בתי הספר ואת האוניברסיטאות שלנו; ההליכים הדמוקרטיים המאפשרים לנו לבחור את נציגינו ולהעביר חוקים משלנו — דברים אלה, ועוד רבים אחרים, מוכרים לנו היטב, ואנו מתייחסים אליהם כברורים מאליהם. אולם כולם נתונים לאיום, ושמרנות היא המענה הרציונלי לאיום הזה. ייתכן שזהו מענה שלהבנתו נדרש האדם הרגיל למאמץ רב מזה שהוא מוכן להשקיע. אבל השמרנות היא המענה היחיד למציאות המשתנה, ובספר זה אני מנסה לומר, באופן תמציתי ככל האפשר, מדוע יהיה זה לא־רציונלי לאמץ כל מענה אחר.
 
שמרנות מתחילה מתחושה המוכרת בוודאי לכל האנשים הבוגרים: התחושה שדברים טובים נהרסים בקלות, אולם אינם נוצרים בקלות. זה נכון במיוחד לדברים הטובים שאנו מקבלים כנכס קולקטיבי: שלום, חופש, חוק, נימוס, מסירות ציבורית, הביטחון שמקנים רכוש וחיי משפחה — דברים שאנו תלוים באחרים לצורך קיומם, היות שאין ברשותנו האמצעים להשיגם בכוחות עצמנו. בכל הנוגע לדברים הללו, פעולת ההרס היא מהירה, קלה ומחיית נפש; ואילו עבודת היצירה היא איטית, מפרכת ומשעממת. זהו אחד הלקחים מן המאה ה־20. זו גם אחת הסיבות לכך שהשמרנים סובלים מעמדת נחיתות בדעת הקהל. העמדה שלהם נכונה אבל משעממת, ואילו זו של מתנגדיהם מלהיבה אך שגויה.
 
בגלל הנחיתות הרטורית הזו, השמרנים שוטחים לעיתים קרובות את טענותיהם בשפה של אֵבל. קינתם יכולה למחות את כל מה שקדם להם, כמו קינתו של ירמיהו, ממש באותה דרך שספרות המהפכה גורפת ומוחה את עולם ההישגים השבריריים שלנו. אכן אבלות נחוצה לפעמים; ללא "עבודת האבל", כפי שפרויד מתאר זאת, הלב אינו יכול להתקדם מהדבר שאבד אל הדבר שיבוא במקומו. ועדיין, אין הכרח שנציג את טענותינו בעד השמרנות באווירה מקוננת.2 שהרי, ככלות הכל, טענותינו אינן מתמקדות במה שאיבדנו, אלא בדברים שהצלחנו לשמר, ובאופן שבו אנו יכולים לאחוז בהם לבל יישמטו. אלה הדברים שאני מציג בספר זה. הספר ייחתם לפיכך בנימה אישית יותר, בדברי פרידה המטילים איסור על אבל.
 
הפקתי תועלת רבה מהערות ביקורתיות מצדם של בוב גרנט, אליצה גשצינסקה וסם יוז. לא יכולתי להעלות את מחשבותיי על הכתב ללא השראתה, ספקנותה ועקיצותיה המזדמנות של רעייתי סופי, ואת התוצאה אני מקדיש לה ולילדינו.
 
מלמסברי, ינואר 2014
 
 
 
1.
המסע שלי
 
אין זה יוצא דופן להיות שמרן. אולם דבר יוצא דופן הוא להיות שמרן אינטלקטואל. בבריטניה וגם באמריקה, בערך 70 אחוז מהאקדמאים מזדהים כ"שמאל", והסביבה התרבותית מפגינה עוינות גוברת והולכת כלפי הערכים המסורתיים וכלפי כל טענה בזכות ההישגים הנעלים של התרבות המערבית.1 שמרנים רגילים — קטגוריה שאליה משתייכים רבים מהאנשים, ככל הנראה רובם — שומעים כל הזמן שהדעות והלכי הרוח שלהם ריאקציוניים, מושתתים על דעות קדומות, סקסיסטיים או גזעניים. רק מעצם היותם מה שהם, הם פוגעים בנורמות החדשות בנוגע להדרה ואפליה. ניסיונותיהם הכנים לחיות באמונתם, לגדל את משפחותיהם, ליהנות מקהילותיהם, לעבוד את אלוהיהם ולאמץ תרבות מיושבת וחיובית — ניסיונות אלה זוכים ללעג ולגיחוך מצד חבורת עיתון הגרדיאן ושכמותו. בחוגי האינטלקטואלים, השמרנים פוסעים בחשש ובחשאי, לוכדים איש את מבט רעהו שבקצה החדר כמו ההומוסקסואלים בתיאורו של מרסל פרוסט: מעין אלים הומריים המשוטטים מחופשים לאורכו ולרוחבו של עולם בני התמותה, מוכרים רק איש לרעהו.
 
אנו, המַדירים לכאורה, נתונים לפיכך תחת לחץ להסתיר את מה שהננו, מפחד שמא נודַר. אני התנגדתי ללחץ זה, וכתוצאה מכך חיי מעניינים הרבה יותר מכפי שהתכוונתי אי פעם שיהיו.
 
נולדתי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, וגדלתי בבית ממעמד הביניים הנמוך. אבי היה חבר איגוד עובדים וחבר מפלגת הלייבור, ותהה תמיד אם בכך שנעשה מורה בבית ספר יסודי הוא בוגד במעמד הפועלים, כור מחצבתו. הפוליטיקה הייתה בעיניו של ג'ק סקרוטון דרך נוספת לניהול מלחמת מעמדות. הוא האמין כי הודות לאיגודי העובדים ולמפלגת הלייבור, מעמד הפועלים החל לדחוק את המעמדות העליונים לפינה שממנה ייאלצו להשיב את הנכסים שגנבו. המכשול העיקרי בדרך לתוצאה הנכספת הזאת היה המפלגה השמרנית, שהצטיירה בעיניו כהתאגדות של עסקים גדולים, יזמי נדל"ן ואריסטוקרטים בעלי קרקעות שקיוו למכור את ירושת העם הבריטי לכל המרבה במחיר, ואז לעקור לאיי בהאמה. ג'ק ראה עצמו כמי שנתון במאבק של חיים שלמים במוסד הזה, בשמם של האיכרים האנגלו־סקסונים שזכות־האבות שלהם נגזלה אלף שנים קודם לכן בידי האבירים הנורמנים.
 
הוא מצא אישוש לסיפור הזה בהיסטוריה הנלמדת בבתי הספר שלנו, בכתבים הסוציאליסטיים של ויליאם מוריס ושל ה"ג מסינגהם, ובחוויותיו האישיות כילד בשכונות העוני של מנצ'סטר, שמהן נמלט אל אחד מהחלקים שנותרו מאנגליה הישנה והטובה, בקרבת נהר התמזה. שם, הודות לקורס מזורז בלימודי הוראה, הצליח להשתקע עם אימי, שאותה הכיר כששירתו שניהם במפקדת המפציצים של חיל האוויר המלכותי במהלך המלחמה. זו לצד זו צמחו בו אהבתו לאנגליה הישנה והטינה שחש כלפי האריסטוקרטים שגנבו אותה. הוא האמין בסוציאליזם, לא כתורה כלכלית אלא כדרך להשבת האדמה לאנשים הפשוטים שלהם הייתה שייכת.
 
קשה היה לחיות עם אדם כזה, במיוחד לאחר שנכנסתי לבית הספר התיכון המקומי והייתי בדרכי לקיימברידג', בדרך להצטרף לשורותיו של "אויב המעמד". יחד עם זאת, הבנתי מאבי עד כמה חקוקה התחושה המעמדית בחוויה של דורו ושל תושבי ערי התעשייה הצפוניות, ערש גידולו. בגיל צעיר מאוד כבר התוודעתי לגלריה של סיפורים מרגשים שקישטו חוויה עמוקה זו. לדידו של אבי, מלחמת המעמדות הייתה האפוס הלאומי האמיתי המהדהד ברקע חייו, כפי שמלחמת טרויה מושמעת ברקע של הספרות היוונית. לא הבנתי אמנם את התיאוריות הכלכליות של הסוציאליזם שלמדתי בספרו של ג'ורג' ברנרד שו מורה דרך לאשה המשכלת אל הסוציאליזמוס והקפיטליזמוס, אולם אז כבר ידעתי שהתיאוריות לא באמת חשובות. הסיפורים היו משכנעים הרבה יותר מהעובדות, ומשכנעת יותר משניהם הייתה הכמיהה להיות חלק מתנועה המונית של סולידריות המבטיחה שבסופו של דבר יגיע השחרור. המרמור של אבי היה אמיתי ומבוסס. אבל הפתרונות שלו היו חלומות.
 
אולם היה צד נוסף בדמותו של אבי, שגם ממנו הושפעתי עמוקות. רוברט קונקווסט הכריז פעם על שלושה חוקים של פוליטיקה, שהראשון בהם אומר כי כל אחד הוא ימני בעניינים שבהם הוא מבין.2 אבי היה דוגמה מושלמת לחוק הזה. הוא הכיר את האזורים החקלאיים, את ההיסטוריה המקומית, את האופנים שבהם היו פעם חיים, עובדים ובונים. הוא למד על אודות הכפרים בסביבת היי ווייקומב, שם גרנו, ועל אודות ההיסטוריה והארכיטקטורה של העיר. ודרך הידע שלו על הדברים הללו הוא נעשה שמרן נלהב ביחס אליהם. היו כאן דברים טובים שאותם שאף לשמר. הוא עודד אחרים להצטרף למערכה שלו למניעת ההרס של היי ווייקומב ושל כפרי הסביבה, שהטקטיקות חסרות המצפון של מפתחי הנדל"ן ושל הקנאים לכבישים מהירים ריחפו מעליהם באיום. הוא ייסד את אגודת היי ווייקומב, אסף חתימות לעצומות וחיזק בהדרגה את המודעות העצמית של עירנו עד לשלב שבו היא הפעילה מאמצים רציניים ומתמשכים להשתמר. הייתי שותף לאהבתו לכפרים ולצורות הבנייה מפעם; כמותו האמנתי גם אני כי סגנונות האדריכלות המודרניסטיים מטמאים את עירנו והורסים את המרקם החברתי שלה; ולראשונה בחיי הבנתי שתמיד נכון לשמר דברים אם הם גרועים פחות מהדברים שאמורים להחליפם. החוק האפריורי הזה של תבונה מעשית הוא גם האמת שבשמרנות.
 
בלב לבו של הסוציאליזם של אבי שכן אפוא אינסטינקט שמרני. עם הזמן הבנתי כי מלחמת המעמדות שהגדירה את גישתו כלפי הפוליטיקה הייתה חשובה לו פחות מהאהבה שהצטנעה תחתיה. אבי אהב את ארצו בכל ליבו; לא את "הממלכה המאוחדת" של המסמכים הרשמיים, אלא את אנגליה של השבילים שכבשו רגליו בעודו שקוע בהרהוריו. כמו יתר בני דורו ראה את אנגליה בימי סכנה ונקרא להגנתה. הוא שאב השראה מתוכניות הרדיו לחוואים של א"ג סטריט ברדיו בי־בי־סי, מציורי הנוף האנגלי מעוררי הרגש של פול נאש, מכתביו של ה"ג מסינגהם בקאנטרימאן, ומהשירה של ג'ון קלייר. הוא רחש אהבה עמוקה לחירות אנגלית: הוא האמין כי החופש לומר את העולה בדעתך ולחיות כראות עיניך הוא דבר־מה שאנו האנגלים הגַנו עליו מאות בשנים, ואשר יאחד אותנו תמיד נגד עריצים. צו 'הביאס קורפוס' היה חקוק בליבו. הוא תמך לחלוטין בתמונה שתיאר ג'ורג' אורוול בספרו האריה והחד־קרן. כשהסכנה בפתח, טען אורוול, הפועלים שלנו אינם מגינים על המעמד שלהם אלא על ארצם, והם מקשרים את ארצם לדרך חיים עדינה שבה הרגלים חריגים ומוזרים — כגון לא להרוג איש את רעהו — מתקבלים כמציאות קיימת. במובנים אלה סבר אורוול כי האינטלקטואלים השמאלנים לעולם לא יבינו כראוי את הפועלים, שאין להם שום עניין באי־נאמנות רהבתנית שרק אינטלקטואלים יכולים להרשותה לעצמם.
 
אך גם אני הייתי אינטלקטואל, או לפחות עתיד הייתי להיעשות כזה במהירות. בבית הספר ובאוניברסיטה התמרדתי נגד סמכות. מוסדות, כך האמנתי, נוצרו כדי לחתור תחתם, ואסור לאפשר לקוד נורמטיבי כלשהו לפגום בפעולת הדמיון. אבל כמו אבי הייתי גם אני דוגמה חיה לחוק של קונקווסט. הדבר שהיה חשוב לי יותר מכל, ושהייתי נחוש בדעתי להופכו לשלי, היה תרבות — ותחת התגית הזו כללתי פילוסופיה לצד אמנות, ספרות ומוזיקה. בכל הנוגע לתרבות הייתי "ימני": כלומר, רוחש כבוד לסדר ולמשמעת, מכיר בצורך בשיפוט ושואף לשמר את המסורת הנהדרת של רבי־האמנים ולפעול כדי שתשרוד. השמרנות התרבותית הזו באה לי ממבקר הספרות פ"ר ליוויס, מת"ס אליוט שיצירותיו כגון ארבעה קוורטטים חדרו ללב כולנו בבית הספר, וממוזיקה קלאסית. התרשמתי עמוקות מטענתו של שנברג כי ניסוייו האטונליים לא נועדו להחליף את המסורת הנפלאה של המוזיקה הגרמנית אלא להעניק לה אריכות ימים. השפה הטונלית איבדה מזוהרה והפכה קלישאה וקיטש, ולפיכך נחוץ היה "לטהר את הדיאלקט של השבט", כפי שביטא זאת אליוט (בהשאלה ממלארמה) בארבעה קוורטטים. הרעיון הזה, שלפיו עלינו להיות מודרניים כשאנו מגינים על העבר ויצירתיים בבואנו להגן על המסורת, השפיע עליי עמוקות, ולימים עיצב את נטיותיי הפוליטיות.
 
כשעזבתי את קיימברידג' וביליתי שנה כמרצה ב'קולז' אוניברסיטר' התאהבתי בצרפת כפי שאירע פעם לאליוט. הדבר הוביל לשינוי הנחרץ במוקד המחשבה שלי, מתרבות לפוליטיקה. חודש מאי של שנת 1968 הביא אותי להבנה מהם הדברים שאני מעריך במנהגים, במוסדות ובתרבות של אירופה. בשהותי בפריז באותה תקופה, קראתי את המתקפות על תרבות "הבורגנות" בתחושה גוברת שאם ישנו דבר מה הגון באורח החיים שהעיר הנפלאה בעולם מעניקה בחופשיות שכזו, הרי המילה "בורגנות" היא השם ההולם אותו. ה־soixante-huitards ("אנשי 68", כלומר אלה שנטלו חלק באירועי מאי 1968) היו יורשיה של דרך החיים הבורגנית, ונהנו מהחופש, הביטחון והתרבות שהמדינה הצרפתית חילקה ביד רחבה לכל אזרחיה. היו להם שפע סיבות להוקיר את מה שצרפת הפכה להיות תחת הנהגתו של גנרל דה־גול. הלה גרם למפלגה הקומוניסטית של צרפת להיראות מגוחכת בעיני העם, וכזו צריכה הייתה להיראות גם בעיני האינטלקטואלים.
 
אבל לתדהמתי, ה־soixante-huitards היו עסוקים במחזוּר ההבטחה המרקסיסטית הישנה לחופש רדיקלי שיגיע כאשר הקניין הפרטי ושלטון החוק ה"בורגני" יבואו שניהם אל קצם. לא די היה בחופש היחסי שהתאפשר בזכות מוסדות הקניין והחוק, ושבו היו תלויים הנוחות והריגושים של ה־soixante-huitards. נחוץ היה להם להרוס חופש אמיתי אך חלקי זה למען צילו המתעתע אך המוחלט. אלא שה"תיאוריות" החדשות שנשפכו מעטיהם של אינטלקטואלים פריזאים בקרב שניהלו נגד ה"סטרוקטורות" של החברה הבורגנית — לא היו כלל תיאוריות, אלא צרורות של פרדוקסים שנועדו לחזק את אמונתם של הסטודנטים המהפכנים בכך שחוק, סדר, מדע ואמת אינם אלא מסכות של השליטה הבורגנית. לכן כלל לא משנה מה תחשוב, כל עוד אתה לצידם של העובדים ב"מאבק" שלהם. מעשי רצח־העם ששאבו השראה מהמאבק לא זכו לאזכור כלשהו בכתביהם של אלתוסר, דלז, פוקו ולאקאן, אף שרצח כזה החל ממש באותו זמן בקמבודיה, בהנהגתו של פול פוט, חבר המפלגה הקומוניסטית של צרפת שרכש את השכלתו בפריז.
 
האמת היא שרק מי שגדל בארצות האנגלו־סקסיות יכול היה להאמין, כפי שהאמנתי אני בעקבות אירועי 1968, שהחלופה הפוליטית לסוציאליזם מהפכני היא שמרנות. אך כשמצאתי את עצמי מלמד באוניברסיטת לונדון גיליתי שזו בדיוק המילה שבה השתמשו עמיתיי כדי לתאר את הדבר שהם חברו נגדו כאיש אחד. שמרנות, הם אמרו לי, היא האויב, לא רק של האינטלקטואלים, אלא גם של כל מי שפועל למען חלוקה הוגנת של התפוקה החברתית, ושל כל מי ש"נאבק למען שלום" נגד האימפריאליזם האמריקני. העמיתים שלי רחשו אהדה לברית המועצות; בעיניהם, היא פשוט נאבקה בקשיים שגרם לה "כיתור קפיטליסטי", וזאת למרות מדיניות החיסולים של אלמנטים המתנגדים למהפכה. עמיתיי האמינו כי לסוציאליזם המהפכני של לנין יש חלופה, אשר תרפא את הפגמים של המודל הסובייטי, והיא ההומניזם המרקסיסטי של הניוּ לֶפְט ריוויוּ.
 
קולג' בירקבק, שבו לימדתי, הוקם בתחילת המאה ה־19 כ"מכון המכונאים", ועדיין שמר על שאיפתו של מייסדו, ג'ורג' בירקבק, לקיים קורסי ערב לאנשים שעובדים במשרה מלאה. היה לי אפוא זמן פנוי במהלך היום, שאותו הקדשתי ללימודי התואר שלי במשפטים, וחשבתי שזה רק עניין של זמן בטרם אזדקק למקום עבודה אחר. בירקבק הייתה מבצר מאובטח של הממסד השמאלני. הגורו שניהל את המקום היה הקומוניסט אריק הובסבאום, שכתביו ההיסטוריים על המהפכה התעשייתית עודם נפוצים בבתי הספר שלנו. האתוס של המקום היה מהסוג של "צעידה ארוכה דרך המוסדות", שפירושו בנייה מחדש של בריטניה על פי המודל הסוציאליסטי.
 
כשקראתי את החומר ללימודי התואר במשפטים ולמדתי את החוק האנגלי — כפי שהיה לפני הזיהום שהזריק אליו בית הדין האירופי לצדק ולפני השינויים החוקתיים שטוני בלייר הכניס כלאחר יד — זכיתי בהסתכלות שונה לגמרי על החברה שלנו. הצדק של החוק המקובל דיבר איתי על קהילה הבנויה מלמטה, דרך הערובה שנותנים בתי המשפט לכל מי שעומדים בפניהם וידיהם נקיות. חזון זה נותר איתי לאחר מכן כנראטיב של בית. בחוק האנגלי ישנן חקיקות תקפות ומקרים מכוננים עוד מן המאה ה־13, ואנשים מתקדמים יראו בכך אבסורד. לי הייתה זו הוכחה לכך שהחוק האנגלי הוא קניינם של האנשים האנגלים ולא כלי נשק בידי השליטים שלהם. השקפה כזו לא תמצאו בספרי ההיסטוריה של הובסבאום.
 
למציאות הפוליטית של אותם ימים לא היה כמעט שום קשר לקהילה המיושבת שיצר לורד דֶנינג בפסקי הדין המובילים והחדשניים שלו. אפשר להבחין בכך בבהירות אם מתבוננים בחוקי המקרקעין ובדיני הנאמנות שלנו. עוד זכורה לי בחיותה ההפתעה שחשתי כשלמדתי כי במסגרת דיני התאגידים, עסקים מחויבים להשיא רווח. כיצד באמת קרה שתחת שלטון ה"סוצאנג" (סוציאליזם־אנגלי) של שנות השבעים, רווח היה בכלל חוקי, שלא לדבר על חובה? ודווקא באותה תקופה, כשכל שכבת ההנהלה במדינה התמסרה, כך נראה, לשימור הקצב היציב של הידרדרות תרבותית וכלכלית, בתקווה להגיע לחברה חדשה ושוויונית שבה לכולם יהיה אותו דבר משום שלאיש לא יהיה דבר.
 
אכן, בשלהי שנות השבעים, רבים מבעלי המזג השמרני חשו כי בריטניה נכונה לוותר על כל הדברים החשובים לה: על הגאווה שלה, על המיזמים שלה, על האידאלים שלה בנוגע לחופש ולאזרחות, אפילו על גבולותיה ועל ההגנה הלאומית שלה. היו אלה ימיה של התנועה לפירוק נשק גרעיני ושל "מתקפת השלום" הסובייטית, ששמה לה למטרה לפרוק את הברית המערבית מנשקה תוך ניצול פעילותם של "אידיוטים שימושיים", ככינוי המפורסם שהדביק להם לנין. נראה היה כי המדינה מתבוססת ברגשות של אשמה קולקטיבית שקיבלו חיזוק מתרבות גוברת של תלות. לדידם של פוליטיקאים מן השמאל, "פטריוטיזם" הפך מילה גסה. מבחינתם של פוליטיקאים מהימין, כך נראה, דבר לא היה חשוב לבד מהבהילות להפוך חלק מאירופה החדשה, ששווקיה יגוננו עלינו מהשפעותיו הגרועות ביותר של הקיפאון שלאחר המלחמה. האינטרס הלאומי הוחלף באינטרסים פרטיים: על־ידי האיגודים, המוסדות ו"הקפטנים של התעשייה".
 
המצב ריפה במיוחד את ידיהם של השמרנים. אדוארד הית, שאמור היה להיות מנהיגם, האמין שלמשול פירושו להיכנע: לוותר על הכלכלה לטובת המנהלים, על מערכת החינוך לטובת הסוציאליסטים ועל הריבונות לטובת אירופה. אנשי הגווארדיה הישנה של מפלגת השמרנים הסכימו עימו, והצטרפו לרדיפה של אינוק פאוול, היחיד מביניהם שהתעמת בפומבי עם הקוצנזוס שלאחר המלחמה. בתקופה העגומה של שנות השבעים, כשתרבות ההתנערות פשתה באוניברסיטאות ובקרב האליטות מעצבות דעת הקהל, נראה היה כי אין דרך חזרה לארץ הדגולה שהגנה בהצלחה על הציוויליזציה שלנו במהלכן של שתי מלחמות עולם.
 
או אז, בעיצומו של הייאוש שלנו, כאילו בדרך נס, הופיעה מרגרט תאצ'ר בראש המפלגה השמרנית. אני זוכר היטב את השמחה שהתפשטה ברחבי אוניברסיטת לונדון. סוף סוף היה את מי לשנוא! אחרי כל השנים הצחיחות הללו של קונצנזוס סוציאליסטי, של חיפוש בנרות בכל פינה משמימה של החברה הבריטית אחר פשיסטים מלוכלכים שהיו האויב הטוב ביותר שניתן היה למצוא אז, צץ ועלה בשטח שד אמיתי: מנהיגה של מפלגת השמרנים, לא פחות, שהייתה לה עזות המצח להצהיר על מחויבותה לכלכלת השוק, ליוזמה פרטית, לחופש הפרט, לריבונות לאומית ולשלטון החוק — ובקצרה, לכל אותם דברים שמרקס פטר בהינף יד כ"אידאולוגיה בורגנית". וההפתעה הייתה ששנאת השמאל אליה כלל לא עניינה אותה, שהיא היכתה לא פחות משספגה ושהייתה לה היכולת לסחוף את העם איתה.
 
מעולם לא בלעתי את רטוריקת השוק החופשי של תומכי תאצ'ר על כרעיה ועל קרביה, אולם חשתי אהדה עמוקה למניעיה של תאצ'ר. היא רצתה שציבור הבוחרים יכיר בכך שחיי הפרט שייכים לו עצמו ואיש מלבדו אינו יכול לשאת באחריות לחיות אותם, לא כל שכן המדינה. היא קיוותה לקרוא דרור לכישרון וליוזמה שעל פי אמונתה עדיין התקיימו בחברה האנגלית למרות עשורים של שוויוניות יומרנית וריקה. המציאות הפוליטית שירשה תאצ'ר באה לידי ביטוי במועצה הלאומית לפיתוח כלכלי (NEDC) שהוקמה בחסות ממשלה שמרנית צולעת ב־1962 בניסיון לטפל בהידרדרות הכלכלית של המדינה. המועצה, שזכתה לכינוי Neddy, אוישה בשמות גדולים מתחומי התעשייה והשירותים האזרחיים, והתמסרה להנצחת האשליה כי המדינה נמצאת ב"ידיים טובות"; כי קיימת תוכנית; כי מנהלים, פוליטיקאים ומנהיגי איגודים משתפים פעולה במאמץ למען טובת הכלל. היא ייצגה בתמצית את ממסד הפוסט־מלחמה הבריטי, שטיפל בבעיות האומה באמצעות מינוי ועדות ובהן האנשים שחוללו את הבעיות הללו.
 
לפי הרעיון המרכזי של Neddy, חיי הכלכלה מתבססים על ניהול תעשיות קיימות, ולא על יצירת תעשיות חדשות. וילסון, הית וקלהאן הסתמכו כולם על Neddy ברצותם לאשש את אמונתם המשותפת שאם תחכה די זמן הדברים יסתדרו על הצד הטוב והאשמה תוטל כולה על אלה שיבואו אחריך. מרגרט תאצ'ר, להבדיל מכך, האמינה כי בעסקים, כמו בפוליטיקה, האחריות אינה מתגלגלת. האיש החשוב בכלכלה חופשית אינו המנהל אלא היזם — זה שנוטל סיכונים ומשלם את מחירם. אפשר כמובן להטיל ספק בקביעה שתאצ'ר הצליחה להחליף כלכלה של ניהול ושל אינטרסנטיות בכלכלה של יזמות ושל סיכון. בשחררה את שוק העבודה היא שלחה את הכלכלה לכיוון הנכון; אולם התוצאה ארוכת־הטווח הייתה הופעתו של מעמד ניהולי חדש, שבמסגרתו התאגידים הרב־לאומיים מתקדמים בעזרת הצעות ההשתלטות שלהם, זכויות־היתר המשפטיות שלהם והלוביסטים הטרנס־לאומיים שלהם, הרואים בעסקים הקטנים וביזמים הקטנים האויב. יחד עם זאת, אלה המתנגדים לצורת הניהול הזו (ואני ביניהם), חייבים להבין כי מה שרע בכך הוא בדיוק מה שהיה רע בכלכלת האיגודים שתאצ'ר שמה לה למטרה להרוס. כאשר טענה כי יזמים יוצרים דברים, בעוד שמנהלים קוברים את אותם דברים, ברור היה מיד שהצדק איתה, שכן את השפעות תרבות הניהול אנו רואים בכל מקום.
 
אני אומר שזה היה ברור מיד, אולם זה לא היה ברור לשכבת האינטלקטואלים, שעד היום דבקים במידה רבה בקונצנסזוס של אחר־המלחמה. הרעיון של מדינה כדמות אב רחום, המנתב את הנכסים הקולקטיביים של החברה אל המקום שבו זקוקים להם, וזמין תמיד להושיע אותנו מעוני, ממחלות או מאבטלה, ממשיך לתפוס את מקומו בחזית האקדמית של מדעי המדינה בבריטניה. ביום שבו מרגרט תאצ'ר הלכה לעולמה, הכנתי הרצאה על מחשבה מדינית באוניברסיטת סנט אנדרוז. היה מעניין לגלות כי ספר הלימוד זיהה דבר מה שכונה "הימין החדש", שאותו קישר המחבר לתאצ'ר ולרייגן, כהתקפה רדיקלית על האנשים הפגיעים בחברה. המחבר הניח שהמשימה העיקרית של ממשלה היא לחלק את עושרה הקולקטיבי של החברה בין אנשיה, וכי בכל האמור בחלוקה, לממשלה יש יכולת ייחודית. העובדה שעושר צריך תחילה להיווצר כדי שניתן יהיה לחלקו חמקה כנראה מעינו של המחבר.
 
תאצ'ר לא הייתה אינטלקטואלית כמובן, ומה שהניע אותה היה אינסטינקט ולא פילוסופיה שעברה עיבוד ראוי. בהיותה תחת לחץ לספק טיעונים, היא נשענה בקלות רבה מדי על כלכלת שוק, והתעלמה מהשורשים העמוקים יותר של שמרנות, הנעוצים בתיאוריה ובמעשה של חברה אזרחית. היא שלפה מהמותן את האמירה "אין כזה דבר חברה", ועמיתיי באוניברסיטה נאחזו כמוצאי שלל רב בהערה הזו, כהוכחה לאינדיבידואליזם הנבער מדעת שלה, לבורות שלה בנוגע לפילוסופיה חברתית ולנאמנות שלה לערכים של אנשי עסקים מהדור החדש, שניתן היה לסכמם בשלוש מילים: כסף, כסף, כסף.
 
למעשה, הדבר שאליו התכוונה תאצ'ר במקרה ההוא היה נכון, אף שהיה ההפך ממה שאמרה בפועל. היא דווקא התכוונה לומר שיש דבר כזה, חברה, אבל החברה הזו אינה זהה למדינה. חברה מורכבת מאנשים החוברים זה לזה בחופשיות ויוצרים קהילות סביב עניין מסוים, ולסוציאליסטים אין זכות לשלוט בהן או להוציאן אל מחוץ לחוק. כך או כך מתן ביטוי כזה לדברים לא היה הסגנון של תאצ'ר, וגם לא מה שתומכיה ציפו ממנה. מה שהציבור הבריטי רצה, ומה שהוא קיבל, הוא סוג של פוליטיקאית בעלת אינסטינקטים, שיוכלו לראותה מגיבה מיד ומדברת למען העם — גם אם לא היה לה הבסיס הנכון לטיעונים מופשטים.
 
מובן כי היא חשה את רוחות הבוז האינטלקטואלי שנשבו סביבה, ומצאה מחסה מאחורי חיל משמר של יועצים כלכליים הבקיאים ב"פתרונות שוק", ב"כלכלת צד־היצע", ב"ריבונות הצרכן" ובכל היתר. אולם הסיסמאות האופנתיות הללו פספסו את עיקר האמונות שלה. כל הנאומים החשובים ביותר שלה, כמו גם המדיניות המתמדת שלה בתחומים שונים, נבעו מתודעה של נאמנות לאומית. היא האמינה בארצנו ובמוסדותיה, וראתה בהם התגלמות של רגשי חיבה חברתית, שטופחו ונאצרו על פני מאות בשנים. משפחה, קבוצות אזרחיות, הדת הנוצרית והחוק המקובל אוחדו כולם אל תוך האידאל שבו האמינה, של חופש תחת החוק. המצער הוא שלא הייתה לה פילוסופיה שבעזרתה תוכל לבטא את האידאל הזה, וכך נהפך ה"תאצ'ריזם" למין קריקטורה על חשיבה שמרנית, שנוצרה בידי השמאל כדי להגחיך את הימין.
 
אין זה נכון שלתאצ'ר לא הייתה השפעה על מבקריה מהשמאל. היא שינתה את הדברים כל כך, עד שלא התאפשר למפלגת הלייבור להתעטף שוב בקורי העכביש הוויקטוריאניים שלה: סעיף 4 (המחויבות לכלכלה סוציאליסטית) הושמט מחוקת המפלגה, ונולדה מפלגת מעמד־ביניים חדשה, שלא שימרה דבר מסדר היום הישן לבד מהתשוקה להעניש את המעמד העליון והאמונה שהדרך לעשות זאת היא באמצעות איסור על ציד שועלים, עניין שלשמו הוקדשו 220 שעות מזמנו של הפרלמנט בהנהגתו של טוני בלייר (שאפשר דיון של 18 שעות בלבד בטרם היציאה למלחמה בעיראק).
 
אך הדבר המורגש ביותר באותה עת לא היה השפעתה של תאצ'ר על מדיניות הפנים, אלא נוכחותה על הבמה הבינלאומית. מחויבותה לברית האטלנטית, ונכונותה לעמוד שכם אל שכם עם רונלד רייגן מול האיום הסובייטי, שינו לחלוטין את האווירה במזרח אירופה. אנשים שהשגרה הטוטליטרית שברה והשתיקה אותם נוכחו פתאום לדעת כי יש במערב מנהיגים המוכנים להפעיל לחץ למען שחרורם. ג'ון או'סליבן טען כי העובדה שרייגן, תאצ'ר והאפיפיור יוחנן פאולוס השני כיהנו כולם בתפקידיהם בעת ובעונה אחת, הייתה הסיבה לקריסה הסובייטית.3 הניסיון האישי שלי מאשש את הטענה הזו, שכן זו בערך הייתה התקופה שבה פקדה אותי התעוררות פוליטית חדשה. במהלך שנות השבעים פעלתי עם קבוצה של חברים להקמת "מועדון הפילוסופיה השמרנית", מתוך כוונה להפגיש פרלמנטרים, עיתונאים שמרנים ואקדמאים כדי לדון ביסודות השקפת העולם המשותפת להם. ואז, ב־1979, כתבתי את משמעות השמרנות — ניסיון נמהר לערער את אידאולוגיית השוק החופשי של צוות החשיבה התאצ'ריסטי. רציתי להזכיר לשמרנים כי יש דבר כזה, חברה, וכי חברה היא הדבר שעומד בבסיס השמרנות. האמנתי ש"חופש" איננו תשובה ברורה או מספקת לשאלה במה מאמינים השמרנים. כמו מתיו ארנולד, האמנתי ש"חופש הוא סוס מצוין לרכוב עליו, אבל לרכוב למקום כלשהו".
 
במהלך אותן שנים של עליית התאצ'ריזם, לא הטרחתי את עצמי לדמיין מה יקרה לעולמנו הבטוח והנוח אם כל החירויות הבסיסיות יינטלו ממנו. הייתי מוגן בתוך הביטחון השקרי והמבודד של התבוננות פנימית, ללא כל ידיעה על ממלכת הפחד והשלילה שהציבו הקומוניסטים במרחק קצר ממזרח לנו. ביקור בפולין ובצ'כלוסובקיה ב־1979 העיר אותי למציאות. זכיתי למפגש ממקור ראשון עם הדבר שעמד עליו אורוול כאשר נלחם לצד הקומוניסטים במלחמת האזרחים של ספרד, ושאותו חשף בדימויים מהדהדים בספרו 1984. ראיתי כיצד הבדיות ששוטטו במוחותיהם של עמיתיי המרקסיסטיים תורגמו לכדי עובדות. נכנסתי לארץ הובסבאום, וחשתי את קסמו המרושע של עולם שהוסר ממנו כל קסם.
 
ביקשו ממני לשאת הרצאה בסמינר פרטי בפראג. את הסמינר ארגן יוליוס טוֹמין, פילוסוף מפראג שניצל את הסכמי הלסינקי של 1975, שלכאורה חייבו את הממשלה הצ'כוסלובקית להגן על חופש המידע ועל הזכויות הבסיסיות כפי שהוגדרו במגילת האו"ם. הסכמי הלסינקי היו פארסה ששימשה את הקומוניסטים לזהות מחוללי צרות פוטנציאליים, תוך שהם מציגים לאינטלקטואלים פתיים במערב מראית עין של ממשלה מתורבתת. יחד עם זאת, נאמר לי כי הסמינר של ד"ר טומין נערך על בסיס קבוע, שהשתתפותי מתקבלת בברכה ושהם מצפים לי מאוד.
 
הלכתי אל הבית דרך רחובות דוממים ונטושים, שהאנשים המעטים שעמדו בהם נראו כאילו הם עסוקים בעניינים רשמיים אפלים, ושסיסמאות וסמלים מפלגתיים השחיתו בהם כל בניין. גרם המדרגות של בית הדירות היה נטוש אף הוא. באוויר שררה בכל מקום אותה דומיית ציפייה, כאילו הודיעו על מתקפה צפויה מהאוויר, והעיר מסתתרת מהשמדתה הממשמשת ובאה. מחוץ לדירה פגשתי בכל זאת שני שוטרים. הם עצרו אותי כשצלצלתי בפעמון ודרשו לראות תעודות. ד"ר טומין יצא החוצה, והחל ריב שבמהלכו נדחפתי במורד המדרגות. אבל הוויכוח נמשך והצלחתי לפלס שוב את דרכי במעלה המדרגות, ולחלוף על פני השומרים אל תוך הדירה. מצאתי חדר מלא אנשים, ואותה דומיית ציפייה. הבנתי שבאמת עומדת להתרחש מתקפה מן האוויר, ושאני הוא מתקפת האוויר הזו.
 
בחדר נמצאו שרידיה החבוטים של האינטליגנציה של פראג — פרופסורים זקנים במקטרונים הבלויים שלהם; משוררים ארוכי שיער; סטודנטים צעירים למראה שנשללה מהם זכות הכניסה לאוניברסיטה בעוון "פשעיהם" הפוליטיים של הוריהם; כמרים ואנשי דת בבגדים פשוטים; סופרים ותיאולוגים; אדם שמצפה להפוך לרב; ואפילו פסיכואנליטיקן. אצל כולם ראיתי אותם סימני סבל מהול בתקווה, ואותה תשוקה לוהטת לקבל אות שלמישהו אכפת מספיק כדי לדאוג להם. כולם השתייכו, כך גיליתי, לאותו מקצוע: הסקה. היו שהפעילו דודי הסקה בבתי חולים; אחרים הסיקו בנייני מגורים; אחד מהם היה אחראי על ההסקה בתחנת רכבת, האחר בבית ספר. חלקם הסיקו במקומות שבהם לא היו דוודים להסקה, והדוודים הדמיוניים האלו היו בעיניי סמלים הולמים של הכלכלה הקומוניסטית.
 
זה היה המפגש הראשון שלי עם "דיסידנטים", מתנגדי משטר; האנשים שכפי שנדהמתי לגלות כעבור שנים, היו למנהיגיה הנבחרים הראשונים של צ'כוסלובקיה שלאחר הקומוניזם. חשתי זיקה מיידית לאנשים הללו. בראש מעייניהם עמדה ההישרדות של תרבותם הלאומית. דבר לא השתווה לכך בחשיבותו. האפשרות להתקדם מבחינה חומרית ומקצועית נשללה מהם, וימיהם עברו בהתבוננות כפויה על ארצם ועל עברה, ועל השאלה הגדולה של ההיסטוריה הצ'כית שהעסיקה את הצ'כים מאז התנועה לתחייה לאומית במאה ה־19. נאסר עליהם לפרסם דברים בדפוס; הרשויות הסתירו את קיומם מהעולם, והיו נחושות לסלק את עקבותיהם מדפי ההיסטוריה. זו הייתה הסיבה למודעות החדה שפיתחו המתנגדים הללו לערכו של הזיכרון. חייהם היו יישום של מה שאפלטון כינה אֲנָמְנֵזָה: העלאה למודעות של דברים שנשכחו. משהו בי הגיב מיידית לשאיפה מכמירת הלב הזו, ומיד הייתי להוט להצטרף אליהם להודיע לעולם על מצבם. גיליתי שאנמנזה היא גם התיאור למשמעות חיי.
 
כך החל קשר ארוך עם רשתות לא רשמיות בפולין, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה, שדרכו למדתי לראות את הסוציאליזם באור שונה — לא כחלום של אידאליסטים, אלא כמערכת שלטונית ממשית, הנכפית מלמעלה ומוחזקת באמצעות כוח. התעוררתי להונאה שבוצעה בשמו של הסוציאליזם, וחשתי מחויבות דחופה לעשות משהו בנוגע לכך. כל אותם חוקים שנוסחו בידי מפלגת הלייבור הבריטית ונועדו לסדר את החברה למען טובת הכלל באמצעות שליטה, הדרה או איסור על חלק מהפעילות האנושית הטבעית — לבשו עתה בעיניי משמעות אחרת. היכתה בי באחת עזות המצח של מפלגה פוליטית הפועלת להחרים ענפי תעשייה שלמים מידי מקימיהם, לבטל את בתי הספר היסודיים שלהם אני חב את השכלתי, לכפות על מוסדות לימוד להתמזג, להפעיל בקרה על יחסי עובד־מעביד במקומות העבודה, לפקח על שעות עבודה, להכריח עובדים להצטרף לאיגוד, לאסור על ציד, לקחת נכס מידי בעל הבית ולהעניק אותו לדייריו, לאלץ עסקים למכור את עצמם לממשלה במחיר שהיא מכתיבה, ולפקח על כל פעילויותינו באמצעות גופים במימון ממשלתי שנועדו לבדוק את התקינות הפוליטית שלנו. ראיתי כי השתוקקות זו לשלוט בחברה בשם השוויון מבטאת בדיוק אותו בוז לחופש האדם שבו פגשתי במזרח אירופה. אכן יש דבר כזה חברה; אבל היא מורכבת מיחידים. ויחידים חייבים להיות חופשיים, כלומר משוחררים מהדרישות החצופות של המבקשים לעצבם מחדש.
 
הרפתקאותיי בעולם הקומוניסטי התרחשו במקביל להרפתקה אחרת שלי במולדת — הקמתו של כתב עת להגות שמרנית, סליסברי ריוויוּ, הקרוי על שם ראש הממשלה הדגול, שגדולתו טמונה בעובדה שאיש אינו יודע דבר על אודותיו אף שהחזיק בתפקיד קרוב לעשרים שנה. כתב העת פעל בתקציב זעום, וזמן מה נתקלתי בקושי רב כשניסיתי לשכנע כמה מהשמרנים בקרב מכריי לכתוב בו. כוונתי המקורית הייתה לעורר דיון אינטלקטואלי על תפיסות של החשיבה הפוליטית המודרנית, כדי להרחיק את השמרנות מדיון על כלכלת השוק החופשי. ואולם, הדברים קיבלו תפנית נפיצה כאשר ריי הוניפורד, מנהל בית ספר בברדפורד, שלח לי מאמר שתמך באינטגרציה של המיעוטים החדשים במערכת החינוך, וביכה את ההתבדלות של המשפחות הפקיסטניות שאת ילדיהן התאמץ כל כך ללמד. פרסמתי את המאמר והשמועה הגיעה חיש קל אל משטרת המחשבות.
 
ריי האניפורד היה מורה הגון ומצפוני שהאמין כי חובתו להכשיר ילדים לחיים של אחריות בקהילה, והתלבט בשאלה כיצד לעשות זאת במקרה שבו הילדים האמורים הם צאצאיהם של איכרים מוסלמים מפקיסטן, והחברה האמורה היא החברה האנגלית. האניפורד תיאר את הבעיה בצורה כנה, יחד עם הפתרון שהציע: לבצע אינטגרציה של הילדים בתרבות החילונית שסביבם, להגן עליהם מהעונשים שהונהגו בכיתות טרום בית הספר שלהם במַדְרָסֶה המקומית, ותוך כדי כך להתנגד לתוכניות של הוריהם לקחת אותם לפקיסטן בזמן הנוח להם. הוא לא ראה כל היגיון בהשקפה של רב־תרבותיות, והאמין כי עתיד ארצנו תלוי ביכולתנו למזג בקרבנו את המיעוטים שזה מקרוב באו, באמצעות תוכנית לימודים משותפת בבתי הספר ושלטון חוק חילוני שיוכל להגן על נשים ועל נערות מההתעללות שהיה עד לה ושייסרה אותו.
 
כל מה שריי האניפורד אמר הוא כיום הדוקטרינה הרשמית של המפלגות הפוליטיות הגדולות שלנו: מאוחר מדי, כמובן, כדי להשיג את התוצאות שייחל להן, אך לא מאוחר מכדי להזכיר שכל אלה שרדפו אותו והתגודדו סביב בית הספר שלו עם הזמירות החלולות שלהם "ריי־סיסט" (גזען), מעולם לא סבלו, כפי שסבל הוא, מהתפקיד שאותו מילאו בקונפליקט הזה. למרות הטון המרוגז שבו התבטא לפעמים, ריי האניפורד היה ג'נטלמן אמיתי, שהיה נכון לשלם את מחיר האמת בעידן של שקרים. אבל הוא פוטר מעבודתו, ומקצוע ההוראה איבד את אחד מנציגיו האנושיים ביותר והפעילים ביותר למען טובת הציבור. הייתה זו דוגמה אחת לטיהור סטליניסטי מתמשך באמצעות הממסד החינוכי, שנועד לסלק מבתי הספר שלנו כל סימן לפטריוטיות ולמחות את זכרה של אנגליה מהתיעוד התרבותי. מכאן והלאה זכה סליסברי ריוויו למיתוג של עיתון "גזעני", והקריירה האקדמית שלי עמדה בסימן שאלה.
 
הקונפליקט שבו נעשיתי מעורב במהלך השנים שלאחר מכן גרם לי להבין לאיזה שפל שקעה רמת הדיון הציבורי בבריטניה. בשורות השמאל, כך נראה, לא היה כל מענה לשינויים העצומים שהביאה עימה ההגירה ההמונית, מלבד לתאר כ"גזען" את כל מי שניסה לדון בנושא. פשע זה דמה לפשע של היות émigré בצרפת של המהפכה, או בורגני ברוסיה של לנין: ההאשמה שימשה הוכחה לאשמה. ועם זאת, איש מעולם לא אמר לנו במה טמון הפשע. נזכרתי בהערתו של דניאל דפו, בזמן החוק לצמצום הקתוליות של 1698, שלפיה "רחובות לונדון הומים ברנשים חסונים המוכנים להיאבק למוות נגד קתוליות, בלי לדעת אם מדובר באדם או בסוס".
 
נדהמתי אף יותר לגלות כי הנגע האינטלקטואלי הבסיסי הזה פשה בכל המחלקות למדע המדינה באוניברסיטאות שלנו, וכי העולם האינטלקטואלי רוחש כמרקחה על הימצאותם של "גזענים" בקרבנו, שאת הקשר שקשרו מעולם לא ניתן היה לחשוף וטבעם מעולם לא ניתן להגדרה. הסיווג שלי כגזען נתן לי מושג כלשהו על חוויית ההשתייכות למיעוט מבוזה ונרדף, בזמנים אחרים. לאחר מקרה מפחיד במיוחד שבו נאלצו להבריח אותי מהרצאה ציבורית באוניברסיטת יורק, ולאחר הוצאת דיבה עליי מצד ה־BBC והאובזרוור, החלטתי לעזוב את העולם האקדמי ולחיות בדרכי שלי.
 
באותם ימים — 1989 — חומת ברלין נפלה והתאפשר לי לחזור לצ'כוסלובקיה, שבה נעצרתי וממנה גורשתי ב־1985. יחד עם חברים ועמיתים הקמתי עסק לקשרי ממשל שקרטע כמה שנים, וסיפק לי הכנסה קטנה. מהתבוננות באופי התנודתי של הדמוקרטיות החדשות התחוור לי עד כמה הבחירות הן חלק שולי של הדמוקרטיה, בהשוואה לבסיס האיתן שמהווים המוסדות והרוח הציבורית המחייבים את הפוליטיקאים הנבחרים לשאת באחריות. הנוהג הרווח במזרח אירופה לאחר קריסת הקומוניזם היה להקים מפלגה פוליטית בידי קבוצה של הרפתקנים, לנצח בבחירות על בסיס הבטחות גרנדיוזיות, ואז להפריט ככל הניתן לטובת האינטרסים של אותם הרפתקנים בטרם יימחו מעל המפה בבחירות הבאות. נדהמתי לראות שלמרות זאת, האיחוד האירופי החליט להגביר את נוכחותו בדמוקרטיות החדשות הללו. הסדר המשפטי מבוסס־השוק מבית היוצר הפקידותי של בריסל סייע במילוי החלל המשפטי שיצר הקומוניזם, ובשל כך התקבל בחמימות. אבל בגלל ההסדרים המטופשים של הסכם רומא בנוגע לחופש התנועה הוביל ההסכם הזה להגירה המונית של מעמד הביניים הגבוה, ולבריחה של משכילים צעירים מארצות שהיו זקוקות להם נואשות. המדיניות הזו של "הרחבה" הפכה אפוא שנויה במחלוקת בכל רחבי אירופה, ואשוב למחלוקת הזו בהמשך.
 
אירועים אלה עזרו לי להשתכנע כי התרבות האירופית תלויה בתחזוקתם של גבולות לאומיים, וכי האיחוד האירופי, שאינו אלא מזימה לטשטוש הגבולות האלה, הפך לאיום על הדמוקרטיה באירופה. באמצעות פעולתם של בתי הדין האירופיים ואופי הפסיקות שלהם יצר האיחוד האירופי מעמד פוליטי ששוב אינו נושא באחריות לאנשים — מעמד שמיוצג על־ידי הברונית אשטון, שהייתה בעבר כלי־שרת קומוניסטי בתנועה לפירוק נשק גרעיני (CND). אשטון לא התמודדה בבחירות מימיה, ובעזרת גופים במימון ממשלת הלייבור וארגונים לא־ממשלתיים מן השמאל קודמה לתפקיד הנציבה העליונה ליחסי חוץ, או במילים אחרות, שרת החוץ של היבשת שלנו. הנציבות האירופית עצמה מעבירה חוקים שהפרלמנטים הלאומיים של המדינות לא יכולים לבטלם, וזאת לאחר דיון בדלתיים סגורות בהשתתפות ביורוקרטים שלעולם אינם צריכים להשיב לשאלות בנוגע להחלטות שלהם.
 
הניסיון הקומי לנסח טיוטת חוקה לאירופה הניב מסמך כה ארוך ומסובך, עד שכמעט לא ניתן להבינו כלל. המבוא הצליח להדיר את הדת הנוצרית מהרעיון של אירופה, ויתר המסמך — שהרחיב את סמכויותיהם של המוסדות האירופיים הרבה יותר מכפי שהגביל אותם — מיועד במתכוון לחיסול מוחלט של הדמוקרטיה. היות שאירופה הנחילה לעולם שתי תרומות עצומות, בדמות הנצרות והדמוקרטיה, אין לתמוה על כך שהאיחוד האירופי שוב אינו זוכה לתמיכתם של האירופים, גם אם הוא יכול להישען תמיד על התמיכה מצד רשת הלקוחות שבנה לעצמו.
 
בשלב מסוים בשנות השמונים מצאתי עצמי בלבנון, מבקר בקהילות שנאבקו לשרוד בניסיון הברוטלי של חאפז אל־אסד ליצור את סוריה הגדולה. החוויות שעברתי שם הבהירו לי שתי אמיתות חיוניות נוספות על העולם שאנו חיים בו. הראשונה היא שאי אפשר למתוח גבולות באמצעות שרטוט קווים על המפה, כפי שעשו הצרפתים והבריטים בסוף מלחמת העולם הראשונה. גבולות מתהווים באמצעות עלייתן של זהויות לאומיות, אשר דורשות שהצייתנות הדתית תהיה שנייה, ולא קודמת, לרגש הבית, הטריטוריה וההיאחזות. זאת ועוד, המקרה של לבנון ממחיש היטב שהדמוקרטיה תמיד תהיה בסכנה במקומות שבהם הזהויות נקבעות באמצעות דת ולא על־ידי טריטוריה.
 
האמת השנייה שהטביעה בי את חותמה היא שהאסלאם מהווה איום על הסדר הפוליטי בדיוק מסיבה זו — שהוא מציב את הדת מעל ללאומיות כאבן בוחן לשייכות. הדבר נכון במיוחד לאסלאם של האחים המוסלמים ושל מנהיגם לשעבר, סייד קֻטֻבּ, הגורס כי בתחרות בין השריעה לבין העולם המודרני, העולם המודרני הוא זה שצריך לפנות את הבמה. בתגובה לטרגדיה הלבנונית כתבתי ספר קצר, ארץ בת ערובה, שבו תמכתי בסדר הלבנוני הישן. הגנתי על החוקה הלבנונית שנועדה לטפח זהות לאומית משותפת, שתעמוד מעל הזהויות הדתיות המפלגות בין כפרים ובין שכנים בכך רחבי הארץ. הזהרתי גם מפני השאיפות של חיזבאללה, "מפלגת האל", שניסתה לכונן שלטון שיעי אזורי בחסות סוריה ואיראן.
 
הסכסוך בין הסונים לשיעים שולט כעת באזור, והקריאה העקרה שלי להשיב על כנה את לבנון הישנה לא הועילה במאום. אבל ההתנסות הזו לימדה אותי כי התרבות שלנו לא תשרוד אם נמשיך לרצות את האסלאמיסטים. בשלב מאוחר יותר הדגשתי את הנקודה הזו בהמערב וכל השאר, ספר שפרסמתי ב־2002 בתגובה לזוועות של 11 בספטמבר; כשכתבתי אותו הבנתי כי הגבולות הלאומיים הם דבר בעל ערך, אולם ערך רב יותר טמון בתרבות שהופכת את הגבולות הלאומיים האלה למובחנים.
 
שורשיה של התרבות הזו נעוצים בנצרות, וההסתכלות על עולמנו במונחים נוצריים היא זו שאפשרה לנו לקבל את השינויים העצומים שטלטלו אותה. קבלה נולדת מתוך הקרבה: זהו המסר שמעבירות רבות כל כך מיצירות המופת של תרבותנו. ובמסורת הנוצרית הפעולות העיקריות של הקרבה הן וידוי ומחילה. המתוודים מקריבים את גאוותם, והמוחלים מקריבים את הטינה שלהם. אלו ואלו מוותרים על דבר שהיה יקר לליבם. וידוי ומחילה הם ההרגלים שאפשרו את קיומה של תרבותנו.
 
מחילה אפשר להציע רק בתנאים מסוימים, ותרבות של מחילה מטמיעה את התנאים הללו בנשמתו של האדם. אפשר לסלוח לאלה שפגעו בך רק אם הם מכירים באשמה שלהם. הכרה זו אינה מושגת באמצעות האמירה "כן, זה נכון, זה מה שעשיתי". היא דורשת חרטה וכפרה. באמצעות פעולות אלו של ביזוי עצמי פונה עושה העוול אל הקורבן ומבסס מחדש את השוויון המוסרי ההופך את המחילה לאפשרית. במסורת היהודית־נוצרית כל זה ידוע היטב, ומוטמע בטקסים של הכנסייה הקתולית כמו גם בתפילות יום כיפור. מהמקורות הדתיים האלה ירשנו את התרבות המאפשרת לנו להתוודות על העבירות שלנו, לפצות את הקורבנות שלנו ולתבוע זה מזה לשאת באחריות בכל העניינים שבהם התנהלותנו החופשית עלולה להסב נזק לאלה שסומכים עלינו.
 
נטילת אחריות בתפקיד ציבורי היא רק ביטוי אחד למורשת התרבותית הזאת, ואל לנו להתפלא על כך שהיא הדבר הראשון הנעלם כאשר אנשי האוטופיה ורוקמי התוכניות תופסים את המושכות. אל לנו להתפלא גם שהדבר נעדר מעולמם של האסלאמיסטים — אף כי מחילה תופסת מקום חשוב בנוהג האסלאמי ובמוסריות של הקוראן.4 מה שאנו עדים לו כעת, לאחר "האביב הערבי", הוא ההתנהלות הפנימית של ממשלות שבהן אין כלל מקום לנטילת אחריות ולמתן הסברים — ממשלות שהכוח הוא הדבר היחיד שיש להן להציע. הניסיון מזכיר לנו אמת חשובה, שממשלה המחויבת לנטילת אחריות אינה נבנית דרך בחירות. היא נבנית דרך כבוד לחוק, דרך שאיפה לטובת הציבור ודרך תרבות של וידוי. המחשבה שלפיה הקשר בין המעלות הללו לבין המורשת היהודית־נוצרית שלנו מקרי, פירושה חיים בעולם של חלומות. זוהי התעלמות מהתרבות שהתמקדה במשך מאות שנים בחיים של חרטה. כשההבנה הזו נגעה לחיי שלי, הצלחתי לראות זאת בבהירות רבה יותר בהקשר הפוליטי. זהו בדיוק ההיבט של מצב האדם שאליו התכחשו השיטות הטוטליטריות של המאה העשרים, והשאיפה העזה להתכחש לכך היא העומדת בבסיס התפנית האנטי־נוצרית שביצעו האיחוד האירופי והדיקטטורה הנכלולית של האליטות שלו.
 
למרות האמור לעיל, אני מכיר בכך שהפילוסופיה השמרנית שאשרטט להלן אינה תלויה בשום צורה בדת הנוצרית. הקשר בין השתיים עדין ואישי יותר מכפי שמצטייר. הטיעון של ספר זה מופנה אל הקוראים בהתעלם מהאמונות הדתיות שלהם, היות שהוא עוסק בחיים בעולם האמפירי ולא באמונה בטרנסצנדנטלי. יהיו אשר יהיו הדת שלנו ואמונותינו הפרטיות, כולנו כאחד יורשיהם המשותפים של דברים נעלים ונדירים כאחד. חיינו הפוליטיים צריכים משום כך להתמקד במטרה ראשונה במעלה: לשוב ולדבוק בחוזקה בדברים האלה, כדי להנחילם לילדינו.