יומרה קטלנית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יומרה קטלנית
מכר
מאות
עותקים
יומרה קטלנית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יומרה קטלנית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פרידריך האייק

פרידריך אוּגוסט פון האייק (בגרמנית: Friedrich August von Hayek;‏ 8 במאי 1899 - 23 במרץ 1992) היה כלכלן ואיש מדעי החברה בולט ואחד ממובילי האסכולה האוסטרית בכלכלה. נודע כתומך מובהק של הקפיטליזם ועסק בכתביו במושג החירות. חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974. עבודתו העיקרית עסקה בשינויי מחירים המשמשים כתשתית להעברת מידע ובכך מסייעים ליחידים לתאם את תוכניותיהם הכלכליות.

תקציר

יומרה קטלנית הוא ספר על חידה מטרידה: כיצד הצליח הסוציאליזם, תורה חברתית וכלכלית עם יסוד עובדתי קלוש כל כך, לכבוש את ליבם ומוחם של רוב האינטלקטואלים במערב?
 
כדי למצוא את התשובה צלל פרידריך האייק, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974, אל מעמקי ההיסטוריה האנושית. התשובה המרתקת והפרובוקטיבית שמצא הפכה את הספר שבידכם לאחד מספרי העיון המסעירים של המאה העשרים.
 
הסוציאליזם שקרא לזנוח את המוסר, המסורת וערכי החברה המודרנית, שבה את ליבם של האינטלקטואלים בחנופה גסה. הוא אמר להם כי הם יודעים איך לתכנן, לעצב ולנהל את העולם כרצונם ויכולים גם להשליך את המסורות ככלי אין חפץ בו ולהחליפן בתבונתם הטהורה. 
 
אתם תהיו כאלוהים, פיתה הסוציאליזם את האינטלקטואלים בדברי חלקלקות. ואלה הגיבו בהתלהבות ואימצו את היומרה הקטלנית. את התוצאות הרות האסון ועקובות הדם חווה העולם במלוא עוצמתן במאה העשרים. כוח המשיכה של היומרה הקטלנית עדיין מסכן את שלומם ורווחתם של עמי העולם ושלנו.
 
  • כיצד הפך הרציונליזם לכלי המרכזי לקידום שלטון האינסטינקט הפרימיטיבי?
  • איך הפכו הדת והמסורת למגינים חשובים של הקפיטליזם?
  • מדוע החתירה לחופש מוחלט היא האויב הגדול ביותר של חופש אמיתי?
  • מדוע אימץ אלברט איינשטיין עמדות סוציאליסטיות חסרות בסיס? 
  • כיצד מובילות אשליית הידע והמדעיות לאימוץ מדיניות כלכלית שגויה?
 
פרידריך אוגוסט פון האייק (1992-1899), יליד אוסטריה, היה כלכלן ואיש מדעי החברה. כאדם צעיר, הוא חזה בקריסת העולם הישן של אירופה ובעליית המשטרים הסוציאליסטיים הטוטליטריים, שריסקו את חירות הפרט באירופה.
 
עם פרסום 'הדרך לשעבוד' ואחריו 'חוקת החירות' נעשה האייק דמות מרכזית בין אלה שהזהירו מפני אובדן החירות שמחוללים רעיונות הסוציאליזם בכל מקום שבו הם מיושמים, וכתביו השפיעו על פוליטיקאים בולטים כמו רונלד רייגן ובייחוד מרגרט תאצ'ר. האייק היה חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 1974.

פרק ראשון

הקדמה למהדורה העברית
מאת עמיעד כהן
 
 
יומרה קטלנית, ספרו האחרון של פרידריך האייק, ראה אור בשנת 1988, כשהאייק היה כבן 89, ארבע שנים לפני מותו. שלא כמו ספרים אחרים של האייק, ובראשם הדרך לשעבוד, שנמכר במאות אלפי עותקים ואשר השפיע עמוקות על וינסטון צ’רצ’יל, או חוקת החירות, אשר אומץ על ידי מרגרט תאצ’ר שראתה בו מצפן רעיוני, יומרה קטלנית לא זכה לתהודה פוליטית רחבה ולעיון הרציני והמעמיק שהוא ראוי לו. לקורא הישראלי ניתנת כאן הזכות לטעום מהגותו המאוחרת – והשמרנית באופייה – של מי שהשפיע בצורה מכרעת על המאה העשרים כולה.
 
פרידריך אוגוסט פון האייק נולד ב־8 במאי 1899 בווינה האימפריאלית, למשפחה מאצולת השירות ההבסבורגית. וינה הייתה המרכז התרבותי של האימפריה האוסטרו־הונגרית מרובת הלאומים, והיא ידעה לא רק חוק, סדר ושגשוג אלא גם פריחה אינטלקטואלית ותרבותית יוצאת דופן. היה זה סדר חברתי יציב, שמרני למדי, אך עם זאת ליברלי במובנים רבים, והאייק העריך אותו עמוקות – בוודאי בהשוואה למהומות הלאומיות שהחליפו אותו בעטיין של שתי מלחמות עולם.
 
לאחר ששירת כקצין ארטילריה במלחמת העולם הראשונה למד האייק כלכלה ומשפטים באוניברסיטת וינה וקיבל את הדוקטורט שלו בשנת 1923. כמו אינטלקטואלים אחרים בתקופתו, האייק החזיק בעמדות סוציאליסטיות מתונות. הללו פינו את מקומן להשקפה הליברלית לאחר שקרא את ספרו עב הכרס של הכלכלן האוסטרי לודוויג פון מיזס, סוציאליזם. פון מיזס היה נציגו החשוב ביותר של הליברליזם הקלאסי במחצית הראשונה של המאה העשרים, והאייק הפך לתלמידו, לעוזר המחקר שלו במכון האוסטרי למחקר כלכלי, וברבות השנים גם לחברו. בסיועו של הכלכלן הבריטי הנודע ליונל רובינס קיבל האייק בשנת 1932 משרת פרופסור בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), שם נודע בהתנגדותו לתפיסותיו של מי שהיה הכלכלן הנודע והמשפיע ביותר באותה תקופה, ג’ון מיינרד קיינס. עקב מעמדו הרם של קיינס והפופולריות הרבה שממנה נהנה, האייק מצא עצמו מבודד כמייצגה הטרחני של עמדת מיעוט. לבידודו תרמה גם העובדה שמעולם לא נהנה מכריזמה שופעת, בין השאר עקב מבטאו הכבד והחריג בעולם דובר האנגלית.
 
שלא כמו האייק, בשנות השלושים האמינה רובה של האליטה האקדמית כי כלכלה מתוכננת היא בגדר הכרח שהקדמה כופה על האנושות. על כתפי הסוציאליזם, כך האמינו רבים, הוטל להגשים את הבטחתו המוסרית־כלכלית של הליברליזם. בשנת 1937, בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול ובשעה שהקפיטליזם והדמוקרטיה הותקפו באגרסיביות על ידי הסוציאליזם, הקומוניזם והנאציזם כאחד, פרסם האייק מאמר חשוב שכותרתו ‘כלכלה וידע’, שטענתו המרכזית הפכה לאבן הראשה של כל הגותו הפוליטית. לפי האייק, שווקים חופשיים המאפשרים את היווצרותו של מנגנון מחירים גמיש היו ונותרו הדרך היחידה לפתור את הבעיה הכלכלית החשובה ביותר: כיצד לארגן את הייצור במשק, ואיך משאבים המצויים בצמצום ינוצלו בדרך היעילה ביותר לטובת המוני צרכנים שונים. המנגנון החופשי של המחירים, גרס האייק, נושא בתוכו את המידע הדרוש לארגון זה – מידע שאין שום אפשרות לרכזו בידיים בודדות. הפתרון שהציעו כלכלנים ואינטלקטואלים משמאל בדמות תכנון כלכלי מרכזי היה לפיכך מקסם שווא; שכן שום מתכנן אינו יכול לאסוף, לרכז ולתת פשר לכמויות המידע – המשתנה תדיר – המפוזרות בחברה ובשווקיה. לגופי ממשל – חכמים ונבונים ככל שיהיו – פשוט אין האפשרות לדעת מהם הרצונות העכשוויים והעתידיים של המוני הצרכנים השונים ומהן הדרכים היעילות ביותר לספקם. האייק ביטא את התובנה הזו בצורה מופתית במאמר שהוא אולי החשוב ביותר פרי עטו, אשר זכה עד כה ביותר מ־17 אלף ציטוטים אקדמיים: ‘השימוש בידע בחברה’.
 
אם כן, תכנון כלכלי מרכזי לא רק שלא היה בגדר מזור לבעיותיו של הקפיטליזם; למעשה הוא הבטיח נחשלות כלכלית ואף שעבוד. ואכן, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה פרסם האייק את הדרך לשעבוד, ובו קריאת אזהרה למערב מפני הליכה בדרך של תכנון כלכלי ריכוזי וסוציאליזם. זאת ועוד, המלחמה כביכול הוכיחה שניהול מדינתי של המשק הוא אפשרי ומיטיב, וההשתלטות הגוברת של המדינה על הכלכלה במהלך שנות המלחמה החלה להיתפס בציבור לא רק כהכרח מגונה אלא כדפוס פעולה רצוי, שיהיה צורך להרחיבו עם תום המלחמה. נוכח מצב זה, פרסום הספר דרש תעוזה אינטלקטואלית גדולה. האייק היה מהבודדים להתייצב נגד הלכי רוח אלה כאשר טען כי תכנון כלכלי מרכזי, גם אם ינוהל על ידי אנשים חכמים להפליא וטובי לב באופן חריג, יוליך לקריסתה של החברה החופשית ולהחרבת כלכלתה. ואולם על אף הפופולריות הרבה של הספר, מעמדו האקדמי של האייק בבריטניה – שבה שרר קונצנזוס דו־מפלגתי בדבר חשיבותה של מדינת רווחה נדיבה – ספג מכה קשה.
 
בשנות החמישים קיבל האייק משרת הוראה באוניברסיטת שיקגו, אם כי לא במחלקה לכלכלה. למעשה, משנות הארבעים ואילך הסיט האייק את תשומת ליבו מן השדה הכלכלי לעבר תחומים משיקים כגון תורת המדינה, משפט וחקר האבולוציה. בשיקגו העביר האייק סמינר פופולרי בכותרת ‘המסורת הליברלית’, שבו ניסה לבדל את הליברליזם של ג’ון לוק ומיזס מהוגים ליברלים אחרים שפנו להגדלת מעורבותה של המדינה במשק ובחיי האזרחים באופן כללי. החומר לסמינר היווה בסיס לספר חשוב שפרסם האייק בשנת 1960, חוקת החירות. הספר כאמור נודע בשל השפעתו על מרגרט תאצ’ר, שהכריזה בפני באי הוועידה השמרנית בארצה כי ‘בזה אנו מאמינים’. בשנת 1962 שב האייק לאירופה, הפעם למשרת מחקר בפרייבורג. הייתה זו תחילתה של תקופה מייאשת למדי בחייו, אשר הגיעה לקיצה עם זכייתו בפרס הנובל לכלכלה בשנת 1974, שהתקבלה בהפתעה גמורה. שנות השבעים היו שנים של מפנה בחייו של הכלכלן האוסטרי, ולו מפני שאירועי השעה, ובראשם השילוב של אינפלציה ואבטלה שהכו במיוחד בבריטניה, נתפסו כהוכחה לפשיטת הרגל של הקיינסיאניזם ולאמיתות תחזיותיו והגותו. עם התמוטטותה של ברית המועצות, רבים האמינו שהיו אלה רעיונותיו של האייק שדחפו את המערב במאבק, בדרך לניצחונו.
 
 
 
יומרה קטלנית 
 
ביומרה קטלנית מציג האייק בפני הקורא חברה אנושית הקרועה בין שני מצבי קיום. מן העבר האחד מצב הקיום האנושי
השכיח, בן אלפי שנות אבולוציה, שבמסגרתו חי האדם בקבוצות קטנות ואינטימיות, שתחת חסותן למד לשרת ולחתור אחר הגשמתם של יעדים משותפים. זהו סדר קדמון, מיקרו־קוסמוס, שבו הקבוצה קודמת לפרט, ואשר במסגרתו התעצבו הרגשות, הנטיות ואף המוסר של כולנו. מן הצד השני ניצבת לה האנושות בת שלוש מאות השנים האחרונות לערך – ההתפתחות העדכנית ביותר באבולוציה התרבותית האנושית. בפרק זמן זה מצא את עצמו האדם פועל בסדר מורחב, מקרו־קוסמוס, שבו הוא משרת, על ידי השוק החופשי, צרכים של זרים גמורים וצרכיו שלו באים בו על סיפוקם הודות לפועלם המצרפי של המוני אנשים; סדר שבו אלפי יעדים פרטיים שונים ונבדלים החליפו את המטרה הקולקטיבית האחת והמשותפת של הקבוצה הקטנה. כפי שהסביר האייק:
 
בפעילות הכלכלית שלנו אין אנו יודעים מהם הצרכים שאנו מספקים, ולא מהם מקורותיהם של הדברים שאנו מקבלים. כמעט כולנו משרתים אנשים שאיננו מכירים, ושאפילו עצם קיומם נסתר מאיתנו; ומן העבר השני, אנחנו חיים על שירותיהם של אנשים אחרים, שגם על אודותיהם איננו יודעים דבר. זה אפשרי משום שאנחנו ניצבים בתוך מסגרת רחבה של מוסדות ומסורות – כלכליות, משפטיות ומוסריות – שאל תוכה אנחנו מתאימים את עצמנו באמצעות ציות לכללי התנהגות מסוימים שלא אנו יצרנו, ושאותם מעולם לא הבנו באותה דרך שבה אנו מבינים איך מתפקדים הדברים שאנו עצמנו ייצרנו.
 
באופן איטי ובלתי מכוון, הסדר הסגור פינה את מקומו לסדר המורחב. התפתחותם ההדרגתית הממושכת, בת אלפי השנים, של כללי התנהגות אנושיים מסוימים, ‘נהגים’ כלשון הספר, ובראשם שמירה על זכויות קניין, הגנה על חוזים ותחרות – היא אשר נגסה בעוצמתו של הסדר הסגור ופינתה, באופן חלקי, מקום לסדר אימפרסונלי וחופשי. האייק עמד על שתי נקודות חשובות במעבר מסדר סגור לסדר מורחב: ראשית, שהמעבר הזה לא היה תוצאה של תכנון מכוון. האייק מדגיש כי ‘כללים חדשים אלה התפשטו לא משום שאנשים הבינו כי הם יעילים יותר… אלא פשוט משום שהם אפשרו לקבוצות שאימצו אותם להתרבות בהצלחה רבה יותר ולכלול בתוכן זרים’. שנית, שהמעבר היה על דרך האבולוציה התרבותית, כאשר הקבוצות שאימצו את המנהגים החברתיים הללו נהנו מיתרון במאבק המתמיד עם קבוצות שכנות שאימצו מנהגים מוצלחים פחות. לפי האייק, קבוצות שאימצו נוהגים של זכויות קניין יציבות, שלטון חוק ושוק תחרותי דחקו, עם הגידול במספר חבריהן, את אלה שאימצו נהגים שונים, בין אם בדרכים שלוות ובין אם בעוצמה צבאית. דוגמה אחת שמביא האייק היא דחיקת התרבות האינדיאנית על ידי המתיישבים האירופים.
 
ואולם הסדר המורחב והמיטיב הזה נתון כל העת להתקפה משני מקורות שונים המבקשים לכרסם בו: האינסטינקט והתבונה. אשר לראשון, היות שהאינסטינקטים שלנו מותאמים לחיים בחבורות קטנות, שבמסגרתן התפתח המין האנושי לאורך מיליוני שנים, אנו נוטים מטבענו להעדיף יחסים אינטימיים, סולידריים ואלטרואיסטיים. השוק החופשי לא נתפס אצלנו כ’טבעי’. אשר לשנייה, התבונה, זו כרוכה לעתים ביומרה קטלנית מסוכנת: היבריס של דעת. האדם משוכנע שיש בכוח תבונתו לעצב מחדש את הסדר המורחב, לכוונו ולשלוט בו, על אף שלא התבונה היא היוצרת אותו. גורל הציוויליזציה תלוי, אליבא דהאייק, בהצלחת האנושות לשלוט בדחפיה האינסטינקטיביים מחד גיסא וביוהרת התבונה מאידך גיסא, וכן בהצלחתה למנוע מהמיקרו־קוסמוס מלהתערבב עם המקרו־קוסמוס. כפי שמציין האייק (להלן עמ׳ 42):
 
חלק מהקושי שלנו היום נובע מכך שעלינו להתאים בלי הרף את חיינו… כדי לחיות בו־זמנית במסגרת סוגים שונים של סדרים, הכפופים לכללים שונים. אילו היינו מחילים בלי שינוי ובהתרת רסן מוחלטת את כללי המיקרו־קוסמוס (כלומר, את כללי הקבוצה או החבורה הקטנה או, נאמר, של משפחתנו) על המקרו־קוסמוס (הציוויליזציה בכללה), כפי שהאינסטינקטים שלנו והכמיהה הרגשית שלנו גורמים לנו לשאוף לרצות לעשות, היינו גורמים לחורבנה של הציוויליזציה. אך אילו היינו מחילים תמיד את כללי הסדר המורחב גם בהתאגדויות האינטימיות יותר שלנו, היינו גורמים לריסוקן. משום כך, אנחנו חייבים ללמוד לחיות בשני עולמות באחת.
 
האייק היה מודע היטב לכוח המשיכה של הגעגועים לחבורה הקטנה, אך היה משוכנע שכל ניסיון לכפות את ההיגיון המסדר שלה על החברה הגדולה סופו עוני, רעב ועריצות.
 
הסדר המורחב שבזכותו טוען האייק הוא סדר ספונטני, דהיינו סדר שנוצר באמצעות מעשיהם של דורות רבים, ללא תכנון מודע ומכוון. בסדר הזה הוחלפו מטרות קונקרטיות משותפות בכללי התנהגות מופשטים שאינם תלויים במטרה מסוימת. זהו סדר המורכב בעיקר מאיסורים המקצים תחומים יציבים לקבלת החלטות חופשיות ועצמאיות של הפרט, והוא משרת תכליות פרטיות, כלומר מעניק ליחיד ולקבוצה חופש לחתור ליעדים מגוונים. מובן אפוא שאת האינדיבידואליזם המודרני אנו חבים לסדר המופשט והאימפרסונלי, ולא לסדר שבו משלו האינסטינקטים הטבעיים שלנו. האייק מדגיש שהאינדיבידואליזם והחירות האנושית הם תוצר מאוחר של הציוויליזציה שלנו, הישג תרבותי שאינו מובן מאליו ושעומד בניגוד גמור למהלך העניינים החברתי של המין שלנו במשך מיליוני שנים. חירות, בהגותו של האייק, אינה מצב טבעי אלא תוצר לוואי, לא מתוכנן, מקרי למדי ומבורך של הסדר המורחב.
 
האייק אומנם מודה שאין כל סיבה לצפות שהברירה הקבוצתית־תרבותית של הסדר המורחב תניב יותר אושר מהחלופה שזנחנו, אך מסביר כי ‘אסור לדחות את האפשרות שהסדר המתפתח שבו אנו חיים מספק לנו הזדמנויות לאושר השוות או אף עולות על אלה שמספקים הסדרים הפרימיטיביים לקבוצה מצומצמת הרבה יותר של בני אדם’. האייק דוחה בספרו בתוקף כל תפיסה של רומנטיציזם פוליטי מן הסוג של ז’אן ז’אק רוסו: ‘התמונה האידילית’, הוא כותב, ‘של הפרימיטיבים המאושרים, המתפלשים בשמחה בעוניים הכפרי וישמחו לוותר על הפיתוח שהוא לבדו יכול להעניק להם גישה לפירות הציוויליזציה, מבוסס על פנטזיה’.
 
הסדר המורחב נוצר הודות להתפתחותו של מוסד הקניין הפרטי, ותלוי ביציבותו. התבססות הביטחון, הקניין והחוזים היא התנאי החשוב ביותר לקיומה של הציוויליזציה, ועל כן כל מתקפה עליהם, טוען האייק בתוקף, היא מתקפה על הציוויליזציה ועל הקדמה האנושית עצמה. ידה של המדינה הוא הדבר שממנו יש לחשוש יותר מכל. האייק אינו אנרכיסט. הוא מכיר בכך שהמדינה הכרחית לשימורו של הסדר המורחב ולאכיפתם של כללים מופשטים. אך הוא מזהיר כי כאשר היא חורגת מתפקידה זה היא הופכת הרסנית. ביומרה קטלנית היה להאייק חשוב במיוחד לנפץ את המיתוס שכינון מדינה ברמת ארגון גבוהה מהווה את פסגת התפתחות הציוויליזציה. לדבריו, התיאורים ההיסטוריים נוטים להפריז בחשיבותן של ממשלות, מהסיבה הפשוטה שמדינות, ולא סוחרים, מותירות אחריהן מסמכים ומונומנטים. אדרבה, האייק טוען שממשלות רבות־עוצמה הסבו פעם אחר פעם נזק עצום להתקדמות הספונטנית החברתית. ‘ממשלות חזקות דיין להגן על יחידים מפני אלימות של אחרים מאפשרות התפתחות של סדר מורכב יותר ויותר של שיתוף פעולה ספונטני מתוך רצון’, מודה האייק. ‘אך במוקדם או במאוחר, הן נוטות לנצל לרעה את הכוח הזה ולדכא את החופש שעליו הן הגנו קודם לכן, וזאת כדי לכפות את חוכמתן הרבה יותר לכאורה, ולמנוע מ’מוסדות חברתיים להתפתח באופן לא מאורגן”.
 
היומרה הקטלנית שהאייק מבקר היא פועל יוצא של רציונליזם שגוי המכונה אצלו קונסטרוקטיביזם או מדעיזם, ואשר בא לידי ביטוי מלא בדוקטרינה הסוציאליסטית. חטאו של רציונליזם זה, המבוטא באופנים שונים בכתביהם של רנה דקארט, אוגוסט קונט, ג’רמי בנתאם וג’ון סטיוארט מיל, הוא בנטייתו להפריז בכוחה של התבונה האנושית. הרציונליזם הזה משוכנע שכוחה של התבונה עומד לה לבנות ולהנדס עולם חדש, חברה חדשה ואף מוסריות חדשה, אף שהתבונה עצמה אינה אלא תוצר של אותם תהליכים עצמם. ‘האנושות, המתגאה על שהצליחה כביכול לתכנן את עולמה, והמתחרטת על שלא הטיבה לתכננו מכפי שהוא באמת, אמורה לבצע כעת בדיוק את זה’, כותב האייק. ‘מטרתו של הסוציאליזם נשגבת: לשנות מן היסוד את כל ערכי המוסר, החוק, והשפה המסורתיים, ומתוך כך לבער את הסדר הישן ואת התנאים הבלתי נמנעים והבלתי צודקים לכאורה המונעים את כינונם של ההיגיון, ההגשמה העצמית, החירות האמיתית והצדק’ (להלן עמ׳ 111).
 
בעיני הדוגלים ברציונליזם מן הסוג הזה, רק מה שיש לו הצדקה הגיונית, רק מה שניתן להבינו עד תום או לבוחנו בניסוי מדעי – ראוי לתמיכתנו. דא עקא שעמדה זו, טוען האייק, מובילה ישירות למסקנה ההרסנית שלפיה המסורות המוסריות שיצרו את התרבות שלנו, ועודן יוצרות אותה, אינן ראויות שנדבק בהן – משום שאין דרך רציונלית להצדיקן. ואכן, רציונליזם מעין זה נוטה לדחות בביטול ובארסיות את המסורת, שכן היא נתפסת בעיניו כמכשול בפני הקדמה.
 
האייק עומד על תופעה חשובה: אף כי מדובר בזן כוזב לחלוטין של רציונליזם, הוא מושל דווקא בדרך חשיבתם של רוב המדענים, האינטלקטואלים והאמנים. ‘ככל שאדם אינטליגנטי ומשכיל יותר’, מציין האייק, ‘כך גדלה הסבירות שהוא או היא יהיו רציונליסטים ואף יאחזו בהשקפות סוציאליסטיות’. והוא מסביר: ‘אך טבעי הוא שאנשים אינטליגנטים ייטו להפריז בהערכת אינטליגנציה, ולהניח שכל היתרונות והאפשרויות שמזמנת לנו הציוויליזציה נובעים מתכנון מכוון ולא מהליכה בנתיבם של כללים מסורתיים’.
 
הדבקות בסוציאליזם וברציונליזם צר מוחין הולכת יד ביד עם איבה ובוז למסחר ולרווח, על אף שתהליך הצמיחה שמאפיין את השוק החופשי מתגמל בראש ובראשונה את העניים. ‘קפיטליזם יוצר את האפשרות לתעסוקה’, כותב האייק. ‘הוא יוצר את התנאים שבהם אנשים שלא זכו לרשת מהוריהם את הכלים ואת האדמה הדרושים להזין את עצמם ואת צאצאיהם יוכלו לזכות בכלים הנדרשים מידי אחרים – בדרך שתועיל להם וגם לאותם אחרים’. הקפיטליזם הוא משמר בחיים מיליוני אנשים שאלמלא הוא כלל לא היו מגיחים לאוויר העולם. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לפרולטריון. ‘אותם פרולטרים עשויים לחוש מנוצלים, ופוליטיקאים מסוגלים לעורר ולשחק בתחושות אלה כדי לצבור כוח, אך רוב הפרולטריון במערב, ורוב מבין המיליונים בעולם המתפתח, חייבים את עצם קיומם להזדמנויות שארצות מתקדמות יצרו למענם’. מובן אפוא שהאייק שולל את המיתוס שלפיו עושרם של העשירים הוא פועל יוצא של גזל העניים. רק קנאה ובורות, הוא כותב, ‘הובילו בני אדם לראות בהחזקת רכוש העולה על צרכיך המיידיים דבר שראוי לגנותו ולא לשבחו’. ‘קשה להאמין שאדם בעל ידע מהימן על השוק’, כותב האייק, ‘מסוגל להוקיע מקרב לב את החתירה לרווח’, ומוסיף כי ‘התיעוב כלפי הרווח נובע מבערות’. האייק אינו מהסס להודות כי השקפות שגויות אלו היו גם מנת חלקו בצעירותו. ‘אני עצמי נאבקתי לא מעט בניסיון להשתחרר מתפישות אלה – ולמעשה, גיליתי תוך כדי תהליך זה שמדובר בתפישות שהן עצמן אמונות תפלות’.
 
האייק מזכיר לנו כי השוק החופשי הוא ההישג האנושי הספונטני המופלא ביותר שנוצר. זוהי מערכת מורכבת המתאמת, ללא הכוונה ותכנון ממרכז אחד, בין מאמציהם של רבבות רבות של אנשים זרים, המחזיקים ברכוש שונה, ברצונות שונים, במידע שונה ובמטרות שונות. השוק הוא מנגנון העברת מידע עצום, שהמחירים הנקבעים בו ללא הרף אינם ניתנים לריכוז, ושבסופו של דבר הוא מביא על סיפוקם צרכים אנושיים אינספור. כאן גם טמון יופיו.
 
בין אם מקבלים את כל תורתו והבחנותיו ובין אם לא, פרידריך האייק היה מגדולי ההוגים של המאה העשרים ומליץ היושר המוביל של אידאל החירות. עיון ביומרה קטלנית מזכיר לנו למה המאה העשרים הייתה המאה של האייק.
 
 
 
 
הערת עורך הספר
 
יומרה קטלנית, הספר שלפניכם, הוא חיבור חדש פרי עטו של פרידריך האייק. הוא פורסם לראשונה בשנת 1988, ככרך הראשון בסדרת כתביו של האייק, האמורה להיות מהדורה סטנדרטית של כתביו.
 
הקורא יופתע מן הסתם מקצב הטיעונים ורעננותם, מהחלתם הנמרצת על מקרים מסוימים ומהנימה הפולמוסית לפרקים, ויתעניין בוודאי לדעת משהו על הרקע לספר. בשנת 1978, כשהיה האייק בן שמונים כמעט, ואחרי חיים שלמים של מאבק בסוציאליזם בתצורותיו השונות, רצה האייק לערוך קרב אחרון עם התורה הזו. הוא חשב על עימות פורמלי גדול, שייערך אולי בפריז, ושבו יתייצבו התאורטיקנים המובילים של הסוציאליזם אל מול החסידים האינטלקטואלים המובילים של סדר השוק. בעימות יתמודדו שני הצדדים עם השאלה האם הסוציאליזם היה שגיאה. חסידי סחר השוק יטענו כי הסוציאליזם היה מאז ומתמיד שגוי מיסודו – במישור המדעי, במישור העובדתי ואפילו במישור הלוגי, וכי כישלונותיו החוזרים ונשנים ביישום מעשי של רעיונות סוציאליסטיים נבעו בכללם באופן ישיר מאותן שגיאות מדעיות.
 
את הרעיון של עימות פורמלי גדול היה צורך לדחות מטעמים מעשיים. למשל, איך ייבחרו נציגי הסוציאליזם? האם הסוציאליסטים עצמם יצליחו להסכים ביניהם על נציגים לעימות? ואפילו במקרה הלא סביר שתיווצר הסכמה כזו, האם אפשר יהיה לצפות מהם להכיר בתוצאה האמיתית של ויכוח שכזה? הודאה פומבית בשגיאה אינה דבר המושמע על נקלה.
 
אך עמיתים של האייק שנפגשו עמו כדי לדון ברעיון לא היו נכונים לזנוח אותו, ועודדו אותו לנסח מעין מניפסט שיפרט את הטיעונים המרכזיים בזכות שוק חופשי. מה שנועד להיות מניפסט תמציתי צמח לכדי ספר נרחב בשלושה חלקים; ואז תומצת שוב לספר הקצר – או המניפסט הארוך – שאתם קוראים כעת. כמה קטעים מהעבודה הנרחבת יותר שוּמרו, והם יפורסמו בנפרד בכרך X של כתבי האייק.
 
האייק מאמץ כאן לכל אורך הדרך גישה כלכלית ואבולוציונית, כדי לבחון את טבען, מקורן, ברירתן והתפתחותן של הגישות המוסריות השונות של הסוציאליזם וסדר השוק; הוא עומד על העוצמה המיוחדת במינה שהעניק "הסדר המורחב" של השוק, כלשונו, למין האנושי, באפשרו את התפתחות הציוויליזציה. האייק גם בוחן – בדרך המזכירה לפרקים את תרבות בלא נחת של זיגמונד פרויד, אך מגיעה למסקנות שונות מאוד – את היתרונות שמעניקה לנו הציוויליזציה, ואת המחיר שאנו משלמים עליה, וכן את התוצאות שיוליד חורבן סדר השוק. הוא מסכם: "העובדות לבדן לעולם אינן יכולות לקבוע מה נכון, אך תפישות שלא עמדו בבחינה נאותה של מה שהוא הגיוני, ראוי וטוב עלולות לשנות את העובדות ואת הנסיבות שבתוכן אנו חיים; הן עלולות להחריב, אולי אפילו לעד, לא רק פרטים ומבנים ואמנות וערים מפותחות (שאנו יודעים מכבר את פגיעותן לכוחות ההרס של המוסרנות והאידאולוגיה לזניהן), אלא גם את המסורות, המוסדות והקשרים שבלעדיהם לא היו יצירות כאלה יכולות לבוא לעולם או להיווצר אי־פעם מחדש".
 
ו"ו בארטלי השלישי
 
 
 
 
הקדמה
 
 
בכתיבת ספר זה אימצתי לי כלל. כל הטיעונים שאינם חיוניים למסקנות העיקריות, אך יש בהם עניין או אפילו חשיבות חיונית למתמחה, יוצגו באות שונה, כדי להורות לקורא שאינו מתעניין בנקודות אלו כי אלה דברים שבמקרים אחרים היו מרוכזים בנספח והוא יכול לדלג עליהן בלי שיחמיץ נקודות שמסקנות הטיעון נסמכות עליהן.
 
לא אוכל לפרוע שלמי תודה לכל הראויים להם, גם אילו מניתי כאן את כל הכתבים שמהם הפקתי דעת ודעות לאורך חיים שלמים של למידה. עוד פחות מכך אוכל למנות בביבליוגרפיה את כל היצירות שראוי היה ללמוד כדי לטעון לידע ראוי והולם בתחום רחב כמו זה שבו עוסק ספר זה. לא אוכל גם למנות את כל מי שאני חב להם תודה אישית על תרומתם לי לאורך שנים ארוכות שהוקדשו ביסודן למטרות שלשמן נכתב ספר זה. עם זאת, אני מבקש להביע הכרת תודה עמוקה לעלמה שרלוטה קוביט, ששימשה לי עוזרת במהלך התקופה שבה הוכן הספר. אלמלא מסירותה לא הייתה המלאכה נשלמת; ארצה להודות גם לפרופסור ו"ו בארטלי השלישי ממכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד. כאשר חליתי לזמן מה, זמן קצר לפני השלמת הטיוטה הראשונית – נטל זה את הספר בידו והכין אותו לדפוס.
 
 
פ"א האייק
פרייבורג אים בריסגאו
אפריל 1988
 
 
 
 
 
מבוא
האם הסוציאליזם היה שגיאה? 
 
 
 
רעיון הסוציאליזם הוא באחת גרנדיוזי ופשוט.... אפשר לומר, למעשה, כי מדובר באחת היצירות השאפתניות ביותר של הרוח האנושית... כה מפואר, כה נועז, עד שבצדק עורר הוא בלבבות הערצה כבירה. אם ברצוננו להציל את העולם מברבריות, מוטלת עלינו החובה להפריך את הסוציאליזם, אך איננו רשאים להשליכו בלי כל מחשבה לצד הדרך.
 
לודוויג פון מיזס
 
ספר זה טוען כי הציוויליזציה שלנו תלויה, לא רק בשורשיה כי אם גם לעצם קיומה, במה שאפשר לתאר בדייקנות רק כסדר המורחב של שיתוף פעולה אנושי, סדר הידוע יותר, אף כי באורח מטעה במקצת, בשם קפיטליזם. כדי להבין את הציוויליזציה שלנו עלינו לדעת כי הסדר המורחב לא נבע מתכנון אנושי או מכוונת מכוון, אלא באורח ספונטני: הוא צמח מהיענות לא־מכוונת לנהגים מסורתיים ומוסריים בעיקרם, שמרבים מהם נוטים בני אדם להסתייג, שאת חשיבותם הם אינם מבינים בדרך כלל, ושתקפותם אינה ניתנת להוכחה, אשר נפוצו על אף זאת במהירות רבה למדי באמצעות ברירה אבולוציונית – הגידול היחסי באוכלוסייה ובעושר – של הקבוצות שדבקו בהם. האימוץ בבלי־דעת, באי־רצון ואפילו בייסורים של הנהגים האלה שמר על שלמותן של הקבוצות הללו, העצים את גישתן למידע רב־ערך מסוגים שונים, ואפשר להן לעשות כדבר ספר בראשית (א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". תהליך זה הוא אולי ההיבט המוערך פחות באבולוציה האנושית.
 
הסוציאליסטים מאמצים הסתכלות שונה על דברים אלה. השוני אינו מתבטא רק במסקנותיהם; הם גם רואים את העובדות בדרך שונה. לצורך הטיעון שאשטח בעמודים הבאים יש חשיבות חיונית לכך שהסוציאליסטים שוגים בהתייחס לעובדות. אני נכון להודות כי אם הניתוח הסוציאליסטי של דרך פעולתו של הסדר הכלכלי הקיים, ושל החלופות האפשריות לו, היה נכון מבחינה עובדתית – כי אז היינו חייבים להבטיח חלוקת הכנסות בהתאם לעקרונות מוסריים מסוימים, וכי חלוקה כזו הייתה יכולה להיות אפשרית רק באמצעות הענקת הכוח לסמכות מרכזית שתכווין את השימוש במשאבים העומדים לרשותנו, ולהניח מראש ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. למשל, אילו היה הדבר נכון שהכוונה מרכזית של פעולת אמצעי הייצור יכולה להניב תוצר קולקטיבי בסדר גודל זהה לזה הנוצר כעת, היינו ניצבים בפני בעיה מוסרית קשה איך ניתן לעשות זאת בדרך צודקת. אך זה אינו המצב שבפניו אנו עומדים כעת, שכן אין דרך מוכרת כלשהי, למעט הפצת מוצרים בשוק תחרותי, היכולה להביא לידיעתם של היחידים לאיזה כיוון עליהם להפנות את מאמציהם כדי לתרום במידה הרבה ביותר לתוצר הכולל.
 
מכאן נובע שהטיעון העיקרי שלי הוא כי העימות בין חסידי הסדר האנושי הספונטני המורחב לבין אלה התובעים הסדרה מוכוונת של האינטראקציות האנושיות בידי סמכות מרכזית המחזיקה בשליטה קולקטיבית במשאבים הנגישים, יסודו בשגיאה עובדתית של האחרונים בנוגע להיווצרות הידע על המשאבים האלה והשימוש בו. מאחר שיש כאן שאלה עובדתית, חייבים ליישב את התנגשות ההשקפות באמצעות עיון מדעי. עיון מדעי כזה מראה כי ביסוד סדר השוק התחרותי עומדות מסורות מוסריות שנוצרו בדרך ספונטנית – מסורות שאינן תואמות לנורמות הרציונליות שאימצו רוב הסוציאליסטים. מסורות אלו יצרו וטיפחו ידע רב הרבה יותר ועושר רב הרבה יותר מזה שאפשר היה להשיג או לנצל בדרך דומה בכלכלה ריכוזית שחסידיה טוענים כי היא מתנהלת על פי 'השכל' בלבד. מכאן נובע כי מבחינה עובדתית, התוכניות והשאיפות הסוציאליסטיות אינן ניתנות למימוש או להשגה; ובה בעת, כחלק מהחבילה הכוללת, מתברר כי הן בלתי־אפשריות גם מבחינה לוגית.
 
משום כך, ובניגוד לטענה הרווחת, אין אלה נושאים הקשורים רק באינטרסים שונים או בשיפוטי ערך נבדלים. למעשה, השאלה כיצד אימצו בני האדם ערכים מסוימים או נורמות מסוימות, וההשפעה שהייתה לאלה על התפתחות תרבותם, היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית. היא זו שעומדת בלב הספר שלפניכם, והתשובה לה מותווית בשלושת הפרקים הראשונים של הספר. דרישותיו של הסוציאליזם אינן מסקנות מוסריות הנובעות מהמסורות שיצרו את הסדר המורחב שאפשר את התהוות הציוויליזציה. למעשה, תביעות הסוציאליזם חותרות להדיח את המסורות האלו ממעמדן באמצעות מערכת מוסרית שתוכננה בדרך רציונלית, אשר עיקר כוח משיכתה תלוי בהשתוקקות האינסטינקטיבית לתוצאות שהסוציאליזם מבטיח לממש. הסוציאליסטים מניחים כי היות שבני האדם הצליחו ליצור מערכת כללים מסוימת לתיאום מאמציהם, מן הדין שיוכלו גם לתכנן מערכת טובה יותר ומספקת יותר. אבל אם האנושות חייבת את עצם קיומה לצורה מסוימת של התנהגות מונחית־כללים שיעילותה הוכחה, לא עומדת לה האפשרות לבחור בשיטה אחרת רק משום שזו נדמית במבט ראשוני וחטוף נעימה יותר לעין. העימות שבין סדר השוק לסוציאליזם הוא עניין הישרדותי. הליכה בנתיב המוסריות הסוציאליסטית תחריב חלק ניכר מהאנושות, ותרושש את כל השאר.
 
כל זה מעלה נקודה חשובה שעליה אני מבקש לעמוד בדרך מפורשת כבר בפתיחת דבריי. אף שאני מתקיף את יומרת הרציונליות מצד הסוציאליסטים, אין בטיעוני מתקפה נגד שימוש ראוי בתבונה. בדברי על 'שימוש ראוי בתבונה' כוונתי לתבונה המכירה במגבלותיה, שאף הן נלמדות מתוך חשיבה תבונית, ומתמודדת עם ההשלכות של העובדה המדהימה, הנגלית לנו מתוך חקר הכלכלה והביולוגיה, שסדר שנוצר בלי יד מתכננת יכול לעלות במידה ניכרת על כל תוכנית שמסוגל האדם ליצור. אחרי הכול, איך אוכל להתקיף את התבונה בספר הטוען שהסוציאליזם ניצב על כרעי תרנגולת מבחינה עובדתית ואפילו מבחינה לוגית? איני מנסה גם לטעון כי אין ביכולתה של התבונה – הגם שבזהירות, בצניעות ובגישה הדרגתית – להתכוון לבחינה, ביקורת ודחייה של מוסדות מסורתיים ושל עקרונות מוסריים. ספר זה, בדומה לכמה ממחקריי הקודמים, מכוון נגד הנורמות המסורתיות של תבונה המנחות את הסוציאליזם: נורמות שלדעתי מגלמות תורה נאיבית ולא ביקורתית של רציונליות, מתודולוגיה לא־מדעית שאבד עליה כלח, שאותה כיניתי בעבר "רציונליזם קונסטרוקטיביסטי".1
 
מכאן שאין בכוונתי להתכחש לכוחה של התבונה לשפר את הנורמות והמוסדות הקיימים, או לעמוד על כך שהיא אינה מסוגלת ליצוק מחדש את המערכת המוסרית שלנו בכללה בכיוון הנתפש בעיני רבים כ"צדק חברתי". אפשר לעשות זאת רק כאשר בוחנים את מערכת כללי המוסר על כל חלקיה. אם מוסר כזה מתיימר להיות מסוגל לעשות דבר שהוא אינו מסוגל לעשות בשום אופן – לדוגמה, למלא את תפקיד יצירת־הידע והארגון שאי אפשר לבצעו לפי הכללים והנורמות של המערכת המוסרית הזאת – יוצא שעצם אי־האפשריות הזו היא ביקורת רציונלית בעלת חשיבות מכרעת של אותה מערכת מוסרית. חשוב להתייצב ישירות מול התוצאות הללו, משום שהתפישה כי הדיון כולו, בשורה התחתונה, הוא רק עניין של שיפוטי ערך ולא של עובדות, מנעה מחסידי סדר השוק להדגיש במידה הנדרשת את העובדה שהסוציאליזם אינו יכול באופן אופן ליישם את מה שהוא מבטיח.
 
מן הטיעון שלי גם לא נובע שאיני שותף לכמה ערכים שבהם מחזיקים סוציאליסטים רבים; אבל, כפי שאטען בהמשך, אינני מאמין כי התפישה הרווחת של "צדק חברתי" מתארת מצב עניינים אפשרי או אפילו שיש לה משמעות כלשהי. נוסף על כך, איני מאמין, כפי שממליצים כמה חסידים של אתיקה הדוניסטית, כי אנחנו יכולים לקבל החלטות מוסריות באמצעות בחינה פשוטה של מידת הסיפוק שאותן החלטות מבטיחות להעניק.
 
נקודת המוצא שלי כאן יכולה על נקלה להיות התובנה של דיוויד יום כי "כללי המוסר אינם מסקנות של שכלנו".2 לתובנה הזו יהיה תפקיד מרכזי בספר זה, משום שהיא מציבה בפנינו את השאלה הבסיסית שעליה הוא מבקש לענות: כיצד מתהווה המוסריות שלנו, ומהן ההשלכות הנובעות מהתהוותה על חיינו הכלכליים והפוליטיים?
 
הטיעון כי אנו נתבעים לשמר את הקפיטליזם משום יכולתו הטובה יותר להשתמש בידע מבוזר מעלה את השאלה: כיצד התגלגל לידינו אותו סדר כלכלי שאין לו תחליף – וזאת בייחוד לאור טענתי כי דחפים אינסטינקטיביים ורציונליסטיים עזים מתקוממים נגד צווי המוסר של הקפיטליזם ונגד מוסדותיו.
 
התשובה לשאלה זו, שאותה תוכלו למצוא בשלושת הפרקים הראשונים, מסתמכת על תובנה עתיקה, הידועה היטב בתחום הכלכלה, כי ערכינו ומוסדותינו נקבעים לא רק בידי הסיבות שקדמו להם, אלא גם כחלק מתהליך של ארגון־עצמי לא־מודע של מבנה או של דפוס מסוים. כוחה של תובנה זו יפה לא רק לתחום הכלכלה, אלא גם לתחומים רבים אחרים, והוא ידוע היטב היום בתחום מדעי החיים. תובנה זו הייתה רק הראשונה במשפחה מתפתחת של תורות, המסבירות את התגבשותם של מבנים מורכבים במונחים של תהליכים הנשגבים מיכולתנו לתצפת את כל הנסיבות הפועלות בקביעת ביטוייהם. בראשית דרכי חשתי כי אני בודד כמעט בהתעמקותי בהתגבשות האבולוציונית של סדרים מורכבים המתחזקים את עצמם מעין אלה. עם הזמן, התרבו המחקרים העוסקים בסוג כזה של בעיה – תחת שמות שונים כמו אוטופויסיס, קיברנטיקה, הומיאוסטסיס, סדר ספונטני, ארגון־עצמי, סינרגטיקה, תורת המערכות, וכן הלאה – עד כדי כך שהצלחתי לבחון לעומקם רק כמה מהתחומים. לפיכך, ספר זה נעשה שלוחה בנהר הולך ומתרחב, המוביל להתפתחות הדרגתית של אתיקה אבולוציונית (אך ודאי לא ניאו־דרוויניזם סתם) המקבילה להתפתחות המתקדמת של אפיסטמולוגיה אבולוציונית ומשלימה אותה, הגם שהיא מובחנת ממנה בבירור.
 
הספר שלפניכם מעלה כמה שאלות מדעיות ופילוסופיות מורכבות, אך משימתו העיקרית נותרה להראות כי הסוציאליזם, שהוא אחת התנועות הפוליטיות רבות ההשפעה של זמננו, מבוסס בעליל על הנחות יסוד שגויות; וכי למרות העובדה שעמדו מאחוריו כוונות טובות וכמה מבניה הנבונים ביותר של העת, הוא מסכן את רמת החיים, ואף את החיים עצמם, של חלק גדול מהאוכלוסייה על פני כדור הארץ. טענה זו היא ציר הדברים מהפרק הרביעי ועד לפרק השישי. כאן אני בוחן וגם מפריך את טיעון־הנגד שהעלה הסוציאליזם כלפי תיאור התפתחות הציוויליזציה ושימורה, שהוצג בשלושת הפרקים הראשונים. בפרק השביעי אני פונה לתחום השפה, כדי להראות כיצד השחיתה ההשפעה הסוציאליסטית את הלשון, כדי להטעים את הזהירות שעלינו לנקוט כדי שלא להתפתות לדרכי החשיבה הסוציאליסטיות. בפרק השמיני אני בוחן את הטענה שהועלתה על ידי סוציאליסטים ואחרים כי התפוצצות האוכלוסין מעקרת את טיעוני מתוקפו. ואחרון, בפרק התשיעי, אני מציג כמה הערות חטופות על תפקיד הדת בהתפתחות המסורות המוסריות שלנו.
 
מאחר שהתאוריה האבולוציונית משחקת תפקיד חיוני בדבריי, אציין כי אחת ההתפתחויות המבטיחות של השנים האחרונות, שהובילה להבנה טובה יותר של צמיחת הידע ותפקידו3 ושל סדרים מורכבים וספונטניים מסוגים שונים,4 הייתה התפתחות האפיסטמולוגיה האבולוציונית,5 שהיא תורת ידע המפרשת את התבונה ואת תוצריה כהתפתחויות אבולוציוניות. בספר זה אני עוסק בערכת בעיות מקורבות שנותרו זנוחות, על אף חשיבותן הרבה.
 
כלומר, אני טוען שאנחנו זקוקים לא רק לאפיסטמולוגיה אבולוציונית, אלא גם לתיאור אבולוציוני של מסורות מוסריות, שילבש אופי שונה למדי מזה שניתן עד היום. הכללים המסורתיים של מגעים אנושיים בתחום השפה, החוק, השוק והכסף, היו כמובן המקום שבו נוצרה החשיבה האבולוציונית. אתיקה היא המעוז האחרון שבו צריכה הגאווה האנושית להניף דגל לבן של הכרה במקורותיה. תורה אבולוציונית כזו של מוסר אכן הולכת ומתהווה, והתובנה המהותית ביותר שלה היא שהמוסר שלנו אינו תוצר של אינסטינקטים ואף לא של חשיבה רציונלית, אלא מסורת נפרדת – מסורת הנמצאת "בין אינסטינקט לתבונה", כלשון כותרתו של הפרק הראשון – מסורת בעלת חשיבות עצומה, המאפשרת לנו להתאים את עצמנו לבעיות ולנסיבות החורגות במידה ניכרת מיכולת העיבוד הרציונלי שלנו. המסורות המוסריות שלנו, כמו היבטים רבים אחרים של תרבותנו, התפתחו לצד תבונתנו, אך לא כתוצר שלה. הדבר עשוי להישמע מפתיע ואף פרדוקסלי, אך אותן מסורות מוסריות נעלות על כושר תבונתנו.

פרידריך האייק

פרידריך אוּגוסט פון האייק (בגרמנית: Friedrich August von Hayek;‏ 8 במאי 1899 - 23 במרץ 1992) היה כלכלן ואיש מדעי החברה בולט ואחד ממובילי האסכולה האוסטרית בכלכלה. נודע כתומך מובהק של הקפיטליזם ועסק בכתביו במושג החירות. חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974. עבודתו העיקרית עסקה בשינויי מחירים המשמשים כתשתית להעברת מידע ובכך מסייעים ליחידים לתאם את תוכניותיהם הכלכליות.

עוד על הספר

יומרה קטלנית פרידריך האייק
הקדמה למהדורה העברית
מאת עמיעד כהן
 
 
יומרה קטלנית, ספרו האחרון של פרידריך האייק, ראה אור בשנת 1988, כשהאייק היה כבן 89, ארבע שנים לפני מותו. שלא כמו ספרים אחרים של האייק, ובראשם הדרך לשעבוד, שנמכר במאות אלפי עותקים ואשר השפיע עמוקות על וינסטון צ’רצ’יל, או חוקת החירות, אשר אומץ על ידי מרגרט תאצ’ר שראתה בו מצפן רעיוני, יומרה קטלנית לא זכה לתהודה פוליטית רחבה ולעיון הרציני והמעמיק שהוא ראוי לו. לקורא הישראלי ניתנת כאן הזכות לטעום מהגותו המאוחרת – והשמרנית באופייה – של מי שהשפיע בצורה מכרעת על המאה העשרים כולה.
 
פרידריך אוגוסט פון האייק נולד ב־8 במאי 1899 בווינה האימפריאלית, למשפחה מאצולת השירות ההבסבורגית. וינה הייתה המרכז התרבותי של האימפריה האוסטרו־הונגרית מרובת הלאומים, והיא ידעה לא רק חוק, סדר ושגשוג אלא גם פריחה אינטלקטואלית ותרבותית יוצאת דופן. היה זה סדר חברתי יציב, שמרני למדי, אך עם זאת ליברלי במובנים רבים, והאייק העריך אותו עמוקות – בוודאי בהשוואה למהומות הלאומיות שהחליפו אותו בעטיין של שתי מלחמות עולם.
 
לאחר ששירת כקצין ארטילריה במלחמת העולם הראשונה למד האייק כלכלה ומשפטים באוניברסיטת וינה וקיבל את הדוקטורט שלו בשנת 1923. כמו אינטלקטואלים אחרים בתקופתו, האייק החזיק בעמדות סוציאליסטיות מתונות. הללו פינו את מקומן להשקפה הליברלית לאחר שקרא את ספרו עב הכרס של הכלכלן האוסטרי לודוויג פון מיזס, סוציאליזם. פון מיזס היה נציגו החשוב ביותר של הליברליזם הקלאסי במחצית הראשונה של המאה העשרים, והאייק הפך לתלמידו, לעוזר המחקר שלו במכון האוסטרי למחקר כלכלי, וברבות השנים גם לחברו. בסיועו של הכלכלן הבריטי הנודע ליונל רובינס קיבל האייק בשנת 1932 משרת פרופסור בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), שם נודע בהתנגדותו לתפיסותיו של מי שהיה הכלכלן הנודע והמשפיע ביותר באותה תקופה, ג’ון מיינרד קיינס. עקב מעמדו הרם של קיינס והפופולריות הרבה שממנה נהנה, האייק מצא עצמו מבודד כמייצגה הטרחני של עמדת מיעוט. לבידודו תרמה גם העובדה שמעולם לא נהנה מכריזמה שופעת, בין השאר עקב מבטאו הכבד והחריג בעולם דובר האנגלית.
 
שלא כמו האייק, בשנות השלושים האמינה רובה של האליטה האקדמית כי כלכלה מתוכננת היא בגדר הכרח שהקדמה כופה על האנושות. על כתפי הסוציאליזם, כך האמינו רבים, הוטל להגשים את הבטחתו המוסרית־כלכלית של הליברליזם. בשנת 1937, בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול ובשעה שהקפיטליזם והדמוקרטיה הותקפו באגרסיביות על ידי הסוציאליזם, הקומוניזם והנאציזם כאחד, פרסם האייק מאמר חשוב שכותרתו ‘כלכלה וידע’, שטענתו המרכזית הפכה לאבן הראשה של כל הגותו הפוליטית. לפי האייק, שווקים חופשיים המאפשרים את היווצרותו של מנגנון מחירים גמיש היו ונותרו הדרך היחידה לפתור את הבעיה הכלכלית החשובה ביותר: כיצד לארגן את הייצור במשק, ואיך משאבים המצויים בצמצום ינוצלו בדרך היעילה ביותר לטובת המוני צרכנים שונים. המנגנון החופשי של המחירים, גרס האייק, נושא בתוכו את המידע הדרוש לארגון זה – מידע שאין שום אפשרות לרכזו בידיים בודדות. הפתרון שהציעו כלכלנים ואינטלקטואלים משמאל בדמות תכנון כלכלי מרכזי היה לפיכך מקסם שווא; שכן שום מתכנן אינו יכול לאסוף, לרכז ולתת פשר לכמויות המידע – המשתנה תדיר – המפוזרות בחברה ובשווקיה. לגופי ממשל – חכמים ונבונים ככל שיהיו – פשוט אין האפשרות לדעת מהם הרצונות העכשוויים והעתידיים של המוני הצרכנים השונים ומהן הדרכים היעילות ביותר לספקם. האייק ביטא את התובנה הזו בצורה מופתית במאמר שהוא אולי החשוב ביותר פרי עטו, אשר זכה עד כה ביותר מ־17 אלף ציטוטים אקדמיים: ‘השימוש בידע בחברה’.
 
אם כן, תכנון כלכלי מרכזי לא רק שלא היה בגדר מזור לבעיותיו של הקפיטליזם; למעשה הוא הבטיח נחשלות כלכלית ואף שעבוד. ואכן, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה פרסם האייק את הדרך לשעבוד, ובו קריאת אזהרה למערב מפני הליכה בדרך של תכנון כלכלי ריכוזי וסוציאליזם. זאת ועוד, המלחמה כביכול הוכיחה שניהול מדינתי של המשק הוא אפשרי ומיטיב, וההשתלטות הגוברת של המדינה על הכלכלה במהלך שנות המלחמה החלה להיתפס בציבור לא רק כהכרח מגונה אלא כדפוס פעולה רצוי, שיהיה צורך להרחיבו עם תום המלחמה. נוכח מצב זה, פרסום הספר דרש תעוזה אינטלקטואלית גדולה. האייק היה מהבודדים להתייצב נגד הלכי רוח אלה כאשר טען כי תכנון כלכלי מרכזי, גם אם ינוהל על ידי אנשים חכמים להפליא וטובי לב באופן חריג, יוליך לקריסתה של החברה החופשית ולהחרבת כלכלתה. ואולם על אף הפופולריות הרבה של הספר, מעמדו האקדמי של האייק בבריטניה – שבה שרר קונצנזוס דו־מפלגתי בדבר חשיבותה של מדינת רווחה נדיבה – ספג מכה קשה.
 
בשנות החמישים קיבל האייק משרת הוראה באוניברסיטת שיקגו, אם כי לא במחלקה לכלכלה. למעשה, משנות הארבעים ואילך הסיט האייק את תשומת ליבו מן השדה הכלכלי לעבר תחומים משיקים כגון תורת המדינה, משפט וחקר האבולוציה. בשיקגו העביר האייק סמינר פופולרי בכותרת ‘המסורת הליברלית’, שבו ניסה לבדל את הליברליזם של ג’ון לוק ומיזס מהוגים ליברלים אחרים שפנו להגדלת מעורבותה של המדינה במשק ובחיי האזרחים באופן כללי. החומר לסמינר היווה בסיס לספר חשוב שפרסם האייק בשנת 1960, חוקת החירות. הספר כאמור נודע בשל השפעתו על מרגרט תאצ’ר, שהכריזה בפני באי הוועידה השמרנית בארצה כי ‘בזה אנו מאמינים’. בשנת 1962 שב האייק לאירופה, הפעם למשרת מחקר בפרייבורג. הייתה זו תחילתה של תקופה מייאשת למדי בחייו, אשר הגיעה לקיצה עם זכייתו בפרס הנובל לכלכלה בשנת 1974, שהתקבלה בהפתעה גמורה. שנות השבעים היו שנים של מפנה בחייו של הכלכלן האוסטרי, ולו מפני שאירועי השעה, ובראשם השילוב של אינפלציה ואבטלה שהכו במיוחד בבריטניה, נתפסו כהוכחה לפשיטת הרגל של הקיינסיאניזם ולאמיתות תחזיותיו והגותו. עם התמוטטותה של ברית המועצות, רבים האמינו שהיו אלה רעיונותיו של האייק שדחפו את המערב במאבק, בדרך לניצחונו.
 
 
 
יומרה קטלנית 
 
ביומרה קטלנית מציג האייק בפני הקורא חברה אנושית הקרועה בין שני מצבי קיום. מן העבר האחד מצב הקיום האנושי
השכיח, בן אלפי שנות אבולוציה, שבמסגרתו חי האדם בקבוצות קטנות ואינטימיות, שתחת חסותן למד לשרת ולחתור אחר הגשמתם של יעדים משותפים. זהו סדר קדמון, מיקרו־קוסמוס, שבו הקבוצה קודמת לפרט, ואשר במסגרתו התעצבו הרגשות, הנטיות ואף המוסר של כולנו. מן הצד השני ניצבת לה האנושות בת שלוש מאות השנים האחרונות לערך – ההתפתחות העדכנית ביותר באבולוציה התרבותית האנושית. בפרק זמן זה מצא את עצמו האדם פועל בסדר מורחב, מקרו־קוסמוס, שבו הוא משרת, על ידי השוק החופשי, צרכים של זרים גמורים וצרכיו שלו באים בו על סיפוקם הודות לפועלם המצרפי של המוני אנשים; סדר שבו אלפי יעדים פרטיים שונים ונבדלים החליפו את המטרה הקולקטיבית האחת והמשותפת של הקבוצה הקטנה. כפי שהסביר האייק:
 
בפעילות הכלכלית שלנו אין אנו יודעים מהם הצרכים שאנו מספקים, ולא מהם מקורותיהם של הדברים שאנו מקבלים. כמעט כולנו משרתים אנשים שאיננו מכירים, ושאפילו עצם קיומם נסתר מאיתנו; ומן העבר השני, אנחנו חיים על שירותיהם של אנשים אחרים, שגם על אודותיהם איננו יודעים דבר. זה אפשרי משום שאנחנו ניצבים בתוך מסגרת רחבה של מוסדות ומסורות – כלכליות, משפטיות ומוסריות – שאל תוכה אנחנו מתאימים את עצמנו באמצעות ציות לכללי התנהגות מסוימים שלא אנו יצרנו, ושאותם מעולם לא הבנו באותה דרך שבה אנו מבינים איך מתפקדים הדברים שאנו עצמנו ייצרנו.
 
באופן איטי ובלתי מכוון, הסדר הסגור פינה את מקומו לסדר המורחב. התפתחותם ההדרגתית הממושכת, בת אלפי השנים, של כללי התנהגות אנושיים מסוימים, ‘נהגים’ כלשון הספר, ובראשם שמירה על זכויות קניין, הגנה על חוזים ותחרות – היא אשר נגסה בעוצמתו של הסדר הסגור ופינתה, באופן חלקי, מקום לסדר אימפרסונלי וחופשי. האייק עמד על שתי נקודות חשובות במעבר מסדר סגור לסדר מורחב: ראשית, שהמעבר הזה לא היה תוצאה של תכנון מכוון. האייק מדגיש כי ‘כללים חדשים אלה התפשטו לא משום שאנשים הבינו כי הם יעילים יותר… אלא פשוט משום שהם אפשרו לקבוצות שאימצו אותם להתרבות בהצלחה רבה יותר ולכלול בתוכן זרים’. שנית, שהמעבר היה על דרך האבולוציה התרבותית, כאשר הקבוצות שאימצו את המנהגים החברתיים הללו נהנו מיתרון במאבק המתמיד עם קבוצות שכנות שאימצו מנהגים מוצלחים פחות. לפי האייק, קבוצות שאימצו נוהגים של זכויות קניין יציבות, שלטון חוק ושוק תחרותי דחקו, עם הגידול במספר חבריהן, את אלה שאימצו נהגים שונים, בין אם בדרכים שלוות ובין אם בעוצמה צבאית. דוגמה אחת שמביא האייק היא דחיקת התרבות האינדיאנית על ידי המתיישבים האירופים.
 
ואולם הסדר המורחב והמיטיב הזה נתון כל העת להתקפה משני מקורות שונים המבקשים לכרסם בו: האינסטינקט והתבונה. אשר לראשון, היות שהאינסטינקטים שלנו מותאמים לחיים בחבורות קטנות, שבמסגרתן התפתח המין האנושי לאורך מיליוני שנים, אנו נוטים מטבענו להעדיף יחסים אינטימיים, סולידריים ואלטרואיסטיים. השוק החופשי לא נתפס אצלנו כ’טבעי’. אשר לשנייה, התבונה, זו כרוכה לעתים ביומרה קטלנית מסוכנת: היבריס של דעת. האדם משוכנע שיש בכוח תבונתו לעצב מחדש את הסדר המורחב, לכוונו ולשלוט בו, על אף שלא התבונה היא היוצרת אותו. גורל הציוויליזציה תלוי, אליבא דהאייק, בהצלחת האנושות לשלוט בדחפיה האינסטינקטיביים מחד גיסא וביוהרת התבונה מאידך גיסא, וכן בהצלחתה למנוע מהמיקרו־קוסמוס מלהתערבב עם המקרו־קוסמוס. כפי שמציין האייק (להלן עמ׳ 42):
 
חלק מהקושי שלנו היום נובע מכך שעלינו להתאים בלי הרף את חיינו… כדי לחיות בו־זמנית במסגרת סוגים שונים של סדרים, הכפופים לכללים שונים. אילו היינו מחילים בלי שינוי ובהתרת רסן מוחלטת את כללי המיקרו־קוסמוס (כלומר, את כללי הקבוצה או החבורה הקטנה או, נאמר, של משפחתנו) על המקרו־קוסמוס (הציוויליזציה בכללה), כפי שהאינסטינקטים שלנו והכמיהה הרגשית שלנו גורמים לנו לשאוף לרצות לעשות, היינו גורמים לחורבנה של הציוויליזציה. אך אילו היינו מחילים תמיד את כללי הסדר המורחב גם בהתאגדויות האינטימיות יותר שלנו, היינו גורמים לריסוקן. משום כך, אנחנו חייבים ללמוד לחיות בשני עולמות באחת.
 
האייק היה מודע היטב לכוח המשיכה של הגעגועים לחבורה הקטנה, אך היה משוכנע שכל ניסיון לכפות את ההיגיון המסדר שלה על החברה הגדולה סופו עוני, רעב ועריצות.
 
הסדר המורחב שבזכותו טוען האייק הוא סדר ספונטני, דהיינו סדר שנוצר באמצעות מעשיהם של דורות רבים, ללא תכנון מודע ומכוון. בסדר הזה הוחלפו מטרות קונקרטיות משותפות בכללי התנהגות מופשטים שאינם תלויים במטרה מסוימת. זהו סדר המורכב בעיקר מאיסורים המקצים תחומים יציבים לקבלת החלטות חופשיות ועצמאיות של הפרט, והוא משרת תכליות פרטיות, כלומר מעניק ליחיד ולקבוצה חופש לחתור ליעדים מגוונים. מובן אפוא שאת האינדיבידואליזם המודרני אנו חבים לסדר המופשט והאימפרסונלי, ולא לסדר שבו משלו האינסטינקטים הטבעיים שלנו. האייק מדגיש שהאינדיבידואליזם והחירות האנושית הם תוצר מאוחר של הציוויליזציה שלנו, הישג תרבותי שאינו מובן מאליו ושעומד בניגוד גמור למהלך העניינים החברתי של המין שלנו במשך מיליוני שנים. חירות, בהגותו של האייק, אינה מצב טבעי אלא תוצר לוואי, לא מתוכנן, מקרי למדי ומבורך של הסדר המורחב.
 
האייק אומנם מודה שאין כל סיבה לצפות שהברירה הקבוצתית־תרבותית של הסדר המורחב תניב יותר אושר מהחלופה שזנחנו, אך מסביר כי ‘אסור לדחות את האפשרות שהסדר המתפתח שבו אנו חיים מספק לנו הזדמנויות לאושר השוות או אף עולות על אלה שמספקים הסדרים הפרימיטיביים לקבוצה מצומצמת הרבה יותר של בני אדם’. האייק דוחה בספרו בתוקף כל תפיסה של רומנטיציזם פוליטי מן הסוג של ז’אן ז’אק רוסו: ‘התמונה האידילית’, הוא כותב, ‘של הפרימיטיבים המאושרים, המתפלשים בשמחה בעוניים הכפרי וישמחו לוותר על הפיתוח שהוא לבדו יכול להעניק להם גישה לפירות הציוויליזציה, מבוסס על פנטזיה’.
 
הסדר המורחב נוצר הודות להתפתחותו של מוסד הקניין הפרטי, ותלוי ביציבותו. התבססות הביטחון, הקניין והחוזים היא התנאי החשוב ביותר לקיומה של הציוויליזציה, ועל כן כל מתקפה עליהם, טוען האייק בתוקף, היא מתקפה על הציוויליזציה ועל הקדמה האנושית עצמה. ידה של המדינה הוא הדבר שממנו יש לחשוש יותר מכל. האייק אינו אנרכיסט. הוא מכיר בכך שהמדינה הכרחית לשימורו של הסדר המורחב ולאכיפתם של כללים מופשטים. אך הוא מזהיר כי כאשר היא חורגת מתפקידה זה היא הופכת הרסנית. ביומרה קטלנית היה להאייק חשוב במיוחד לנפץ את המיתוס שכינון מדינה ברמת ארגון גבוהה מהווה את פסגת התפתחות הציוויליזציה. לדבריו, התיאורים ההיסטוריים נוטים להפריז בחשיבותן של ממשלות, מהסיבה הפשוטה שמדינות, ולא סוחרים, מותירות אחריהן מסמכים ומונומנטים. אדרבה, האייק טוען שממשלות רבות־עוצמה הסבו פעם אחר פעם נזק עצום להתקדמות הספונטנית החברתית. ‘ממשלות חזקות דיין להגן על יחידים מפני אלימות של אחרים מאפשרות התפתחות של סדר מורכב יותר ויותר של שיתוף פעולה ספונטני מתוך רצון’, מודה האייק. ‘אך במוקדם או במאוחר, הן נוטות לנצל לרעה את הכוח הזה ולדכא את החופש שעליו הן הגנו קודם לכן, וזאת כדי לכפות את חוכמתן הרבה יותר לכאורה, ולמנוע מ’מוסדות חברתיים להתפתח באופן לא מאורגן”.
 
היומרה הקטלנית שהאייק מבקר היא פועל יוצא של רציונליזם שגוי המכונה אצלו קונסטרוקטיביזם או מדעיזם, ואשר בא לידי ביטוי מלא בדוקטרינה הסוציאליסטית. חטאו של רציונליזם זה, המבוטא באופנים שונים בכתביהם של רנה דקארט, אוגוסט קונט, ג’רמי בנתאם וג’ון סטיוארט מיל, הוא בנטייתו להפריז בכוחה של התבונה האנושית. הרציונליזם הזה משוכנע שכוחה של התבונה עומד לה לבנות ולהנדס עולם חדש, חברה חדשה ואף מוסריות חדשה, אף שהתבונה עצמה אינה אלא תוצר של אותם תהליכים עצמם. ‘האנושות, המתגאה על שהצליחה כביכול לתכנן את עולמה, והמתחרטת על שלא הטיבה לתכננו מכפי שהוא באמת, אמורה לבצע כעת בדיוק את זה’, כותב האייק. ‘מטרתו של הסוציאליזם נשגבת: לשנות מן היסוד את כל ערכי המוסר, החוק, והשפה המסורתיים, ומתוך כך לבער את הסדר הישן ואת התנאים הבלתי נמנעים והבלתי צודקים לכאורה המונעים את כינונם של ההיגיון, ההגשמה העצמית, החירות האמיתית והצדק’ (להלן עמ׳ 111).
 
בעיני הדוגלים ברציונליזם מן הסוג הזה, רק מה שיש לו הצדקה הגיונית, רק מה שניתן להבינו עד תום או לבוחנו בניסוי מדעי – ראוי לתמיכתנו. דא עקא שעמדה זו, טוען האייק, מובילה ישירות למסקנה ההרסנית שלפיה המסורות המוסריות שיצרו את התרבות שלנו, ועודן יוצרות אותה, אינן ראויות שנדבק בהן – משום שאין דרך רציונלית להצדיקן. ואכן, רציונליזם מעין זה נוטה לדחות בביטול ובארסיות את המסורת, שכן היא נתפסת בעיניו כמכשול בפני הקדמה.
 
האייק עומד על תופעה חשובה: אף כי מדובר בזן כוזב לחלוטין של רציונליזם, הוא מושל דווקא בדרך חשיבתם של רוב המדענים, האינטלקטואלים והאמנים. ‘ככל שאדם אינטליגנטי ומשכיל יותר’, מציין האייק, ‘כך גדלה הסבירות שהוא או היא יהיו רציונליסטים ואף יאחזו בהשקפות סוציאליסטיות’. והוא מסביר: ‘אך טבעי הוא שאנשים אינטליגנטים ייטו להפריז בהערכת אינטליגנציה, ולהניח שכל היתרונות והאפשרויות שמזמנת לנו הציוויליזציה נובעים מתכנון מכוון ולא מהליכה בנתיבם של כללים מסורתיים’.
 
הדבקות בסוציאליזם וברציונליזם צר מוחין הולכת יד ביד עם איבה ובוז למסחר ולרווח, על אף שתהליך הצמיחה שמאפיין את השוק החופשי מתגמל בראש ובראשונה את העניים. ‘קפיטליזם יוצר את האפשרות לתעסוקה’, כותב האייק. ‘הוא יוצר את התנאים שבהם אנשים שלא זכו לרשת מהוריהם את הכלים ואת האדמה הדרושים להזין את עצמם ואת צאצאיהם יוכלו לזכות בכלים הנדרשים מידי אחרים – בדרך שתועיל להם וגם לאותם אחרים’. הקפיטליזם הוא משמר בחיים מיליוני אנשים שאלמלא הוא כלל לא היו מגיחים לאוויר העולם. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לפרולטריון. ‘אותם פרולטרים עשויים לחוש מנוצלים, ופוליטיקאים מסוגלים לעורר ולשחק בתחושות אלה כדי לצבור כוח, אך רוב הפרולטריון במערב, ורוב מבין המיליונים בעולם המתפתח, חייבים את עצם קיומם להזדמנויות שארצות מתקדמות יצרו למענם’. מובן אפוא שהאייק שולל את המיתוס שלפיו עושרם של העשירים הוא פועל יוצא של גזל העניים. רק קנאה ובורות, הוא כותב, ‘הובילו בני אדם לראות בהחזקת רכוש העולה על צרכיך המיידיים דבר שראוי לגנותו ולא לשבחו’. ‘קשה להאמין שאדם בעל ידע מהימן על השוק’, כותב האייק, ‘מסוגל להוקיע מקרב לב את החתירה לרווח’, ומוסיף כי ‘התיעוב כלפי הרווח נובע מבערות’. האייק אינו מהסס להודות כי השקפות שגויות אלו היו גם מנת חלקו בצעירותו. ‘אני עצמי נאבקתי לא מעט בניסיון להשתחרר מתפישות אלה – ולמעשה, גיליתי תוך כדי תהליך זה שמדובר בתפישות שהן עצמן אמונות תפלות’.
 
האייק מזכיר לנו כי השוק החופשי הוא ההישג האנושי הספונטני המופלא ביותר שנוצר. זוהי מערכת מורכבת המתאמת, ללא הכוונה ותכנון ממרכז אחד, בין מאמציהם של רבבות רבות של אנשים זרים, המחזיקים ברכוש שונה, ברצונות שונים, במידע שונה ובמטרות שונות. השוק הוא מנגנון העברת מידע עצום, שהמחירים הנקבעים בו ללא הרף אינם ניתנים לריכוז, ושבסופו של דבר הוא מביא על סיפוקם צרכים אנושיים אינספור. כאן גם טמון יופיו.
 
בין אם מקבלים את כל תורתו והבחנותיו ובין אם לא, פרידריך האייק היה מגדולי ההוגים של המאה העשרים ומליץ היושר המוביל של אידאל החירות. עיון ביומרה קטלנית מזכיר לנו למה המאה העשרים הייתה המאה של האייק.
 
 
 
 
הערת עורך הספר
 
יומרה קטלנית, הספר שלפניכם, הוא חיבור חדש פרי עטו של פרידריך האייק. הוא פורסם לראשונה בשנת 1988, ככרך הראשון בסדרת כתביו של האייק, האמורה להיות מהדורה סטנדרטית של כתביו.
 
הקורא יופתע מן הסתם מקצב הטיעונים ורעננותם, מהחלתם הנמרצת על מקרים מסוימים ומהנימה הפולמוסית לפרקים, ויתעניין בוודאי לדעת משהו על הרקע לספר. בשנת 1978, כשהיה האייק בן שמונים כמעט, ואחרי חיים שלמים של מאבק בסוציאליזם בתצורותיו השונות, רצה האייק לערוך קרב אחרון עם התורה הזו. הוא חשב על עימות פורמלי גדול, שייערך אולי בפריז, ושבו יתייצבו התאורטיקנים המובילים של הסוציאליזם אל מול החסידים האינטלקטואלים המובילים של סדר השוק. בעימות יתמודדו שני הצדדים עם השאלה האם הסוציאליזם היה שגיאה. חסידי סחר השוק יטענו כי הסוציאליזם היה מאז ומתמיד שגוי מיסודו – במישור המדעי, במישור העובדתי ואפילו במישור הלוגי, וכי כישלונותיו החוזרים ונשנים ביישום מעשי של רעיונות סוציאליסטיים נבעו בכללם באופן ישיר מאותן שגיאות מדעיות.
 
את הרעיון של עימות פורמלי גדול היה צורך לדחות מטעמים מעשיים. למשל, איך ייבחרו נציגי הסוציאליזם? האם הסוציאליסטים עצמם יצליחו להסכים ביניהם על נציגים לעימות? ואפילו במקרה הלא סביר שתיווצר הסכמה כזו, האם אפשר יהיה לצפות מהם להכיר בתוצאה האמיתית של ויכוח שכזה? הודאה פומבית בשגיאה אינה דבר המושמע על נקלה.
 
אך עמיתים של האייק שנפגשו עמו כדי לדון ברעיון לא היו נכונים לזנוח אותו, ועודדו אותו לנסח מעין מניפסט שיפרט את הטיעונים המרכזיים בזכות שוק חופשי. מה שנועד להיות מניפסט תמציתי צמח לכדי ספר נרחב בשלושה חלקים; ואז תומצת שוב לספר הקצר – או המניפסט הארוך – שאתם קוראים כעת. כמה קטעים מהעבודה הנרחבת יותר שוּמרו, והם יפורסמו בנפרד בכרך X של כתבי האייק.
 
האייק מאמץ כאן לכל אורך הדרך גישה כלכלית ואבולוציונית, כדי לבחון את טבען, מקורן, ברירתן והתפתחותן של הגישות המוסריות השונות של הסוציאליזם וסדר השוק; הוא עומד על העוצמה המיוחדת במינה שהעניק "הסדר המורחב" של השוק, כלשונו, למין האנושי, באפשרו את התפתחות הציוויליזציה. האייק גם בוחן – בדרך המזכירה לפרקים את תרבות בלא נחת של זיגמונד פרויד, אך מגיעה למסקנות שונות מאוד – את היתרונות שמעניקה לנו הציוויליזציה, ואת המחיר שאנו משלמים עליה, וכן את התוצאות שיוליד חורבן סדר השוק. הוא מסכם: "העובדות לבדן לעולם אינן יכולות לקבוע מה נכון, אך תפישות שלא עמדו בבחינה נאותה של מה שהוא הגיוני, ראוי וטוב עלולות לשנות את העובדות ואת הנסיבות שבתוכן אנו חיים; הן עלולות להחריב, אולי אפילו לעד, לא רק פרטים ומבנים ואמנות וערים מפותחות (שאנו יודעים מכבר את פגיעותן לכוחות ההרס של המוסרנות והאידאולוגיה לזניהן), אלא גם את המסורות, המוסדות והקשרים שבלעדיהם לא היו יצירות כאלה יכולות לבוא לעולם או להיווצר אי־פעם מחדש".
 
ו"ו בארטלי השלישי
 
 
 
 
הקדמה
 
 
בכתיבת ספר זה אימצתי לי כלל. כל הטיעונים שאינם חיוניים למסקנות העיקריות, אך יש בהם עניין או אפילו חשיבות חיונית למתמחה, יוצגו באות שונה, כדי להורות לקורא שאינו מתעניין בנקודות אלו כי אלה דברים שבמקרים אחרים היו מרוכזים בנספח והוא יכול לדלג עליהן בלי שיחמיץ נקודות שמסקנות הטיעון נסמכות עליהן.
 
לא אוכל לפרוע שלמי תודה לכל הראויים להם, גם אילו מניתי כאן את כל הכתבים שמהם הפקתי דעת ודעות לאורך חיים שלמים של למידה. עוד פחות מכך אוכל למנות בביבליוגרפיה את כל היצירות שראוי היה ללמוד כדי לטעון לידע ראוי והולם בתחום רחב כמו זה שבו עוסק ספר זה. לא אוכל גם למנות את כל מי שאני חב להם תודה אישית על תרומתם לי לאורך שנים ארוכות שהוקדשו ביסודן למטרות שלשמן נכתב ספר זה. עם זאת, אני מבקש להביע הכרת תודה עמוקה לעלמה שרלוטה קוביט, ששימשה לי עוזרת במהלך התקופה שבה הוכן הספר. אלמלא מסירותה לא הייתה המלאכה נשלמת; ארצה להודות גם לפרופסור ו"ו בארטלי השלישי ממכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד. כאשר חליתי לזמן מה, זמן קצר לפני השלמת הטיוטה הראשונית – נטל זה את הספר בידו והכין אותו לדפוס.
 
 
פ"א האייק
פרייבורג אים בריסגאו
אפריל 1988
 
 
 
 
 
מבוא
האם הסוציאליזם היה שגיאה? 
 
 
 
רעיון הסוציאליזם הוא באחת גרנדיוזי ופשוט.... אפשר לומר, למעשה, כי מדובר באחת היצירות השאפתניות ביותר של הרוח האנושית... כה מפואר, כה נועז, עד שבצדק עורר הוא בלבבות הערצה כבירה. אם ברצוננו להציל את העולם מברבריות, מוטלת עלינו החובה להפריך את הסוציאליזם, אך איננו רשאים להשליכו בלי כל מחשבה לצד הדרך.
 
לודוויג פון מיזס
 
ספר זה טוען כי הציוויליזציה שלנו תלויה, לא רק בשורשיה כי אם גם לעצם קיומה, במה שאפשר לתאר בדייקנות רק כסדר המורחב של שיתוף פעולה אנושי, סדר הידוע יותר, אף כי באורח מטעה במקצת, בשם קפיטליזם. כדי להבין את הציוויליזציה שלנו עלינו לדעת כי הסדר המורחב לא נבע מתכנון אנושי או מכוונת מכוון, אלא באורח ספונטני: הוא צמח מהיענות לא־מכוונת לנהגים מסורתיים ומוסריים בעיקרם, שמרבים מהם נוטים בני אדם להסתייג, שאת חשיבותם הם אינם מבינים בדרך כלל, ושתקפותם אינה ניתנת להוכחה, אשר נפוצו על אף זאת במהירות רבה למדי באמצעות ברירה אבולוציונית – הגידול היחסי באוכלוסייה ובעושר – של הקבוצות שדבקו בהם. האימוץ בבלי־דעת, באי־רצון ואפילו בייסורים של הנהגים האלה שמר על שלמותן של הקבוצות הללו, העצים את גישתן למידע רב־ערך מסוגים שונים, ואפשר להן לעשות כדבר ספר בראשית (א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". תהליך זה הוא אולי ההיבט המוערך פחות באבולוציה האנושית.
 
הסוציאליסטים מאמצים הסתכלות שונה על דברים אלה. השוני אינו מתבטא רק במסקנותיהם; הם גם רואים את העובדות בדרך שונה. לצורך הטיעון שאשטח בעמודים הבאים יש חשיבות חיונית לכך שהסוציאליסטים שוגים בהתייחס לעובדות. אני נכון להודות כי אם הניתוח הסוציאליסטי של דרך פעולתו של הסדר הכלכלי הקיים, ושל החלופות האפשריות לו, היה נכון מבחינה עובדתית – כי אז היינו חייבים להבטיח חלוקת הכנסות בהתאם לעקרונות מוסריים מסוימים, וכי חלוקה כזו הייתה יכולה להיות אפשרית רק באמצעות הענקת הכוח לסמכות מרכזית שתכווין את השימוש במשאבים העומדים לרשותנו, ולהניח מראש ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. למשל, אילו היה הדבר נכון שהכוונה מרכזית של פעולת אמצעי הייצור יכולה להניב תוצר קולקטיבי בסדר גודל זהה לזה הנוצר כעת, היינו ניצבים בפני בעיה מוסרית קשה איך ניתן לעשות זאת בדרך צודקת. אך זה אינו המצב שבפניו אנו עומדים כעת, שכן אין דרך מוכרת כלשהי, למעט הפצת מוצרים בשוק תחרותי, היכולה להביא לידיעתם של היחידים לאיזה כיוון עליהם להפנות את מאמציהם כדי לתרום במידה הרבה ביותר לתוצר הכולל.
 
מכאן נובע שהטיעון העיקרי שלי הוא כי העימות בין חסידי הסדר האנושי הספונטני המורחב לבין אלה התובעים הסדרה מוכוונת של האינטראקציות האנושיות בידי סמכות מרכזית המחזיקה בשליטה קולקטיבית במשאבים הנגישים, יסודו בשגיאה עובדתית של האחרונים בנוגע להיווצרות הידע על המשאבים האלה והשימוש בו. מאחר שיש כאן שאלה עובדתית, חייבים ליישב את התנגשות ההשקפות באמצעות עיון מדעי. עיון מדעי כזה מראה כי ביסוד סדר השוק התחרותי עומדות מסורות מוסריות שנוצרו בדרך ספונטנית – מסורות שאינן תואמות לנורמות הרציונליות שאימצו רוב הסוציאליסטים. מסורות אלו יצרו וטיפחו ידע רב הרבה יותר ועושר רב הרבה יותר מזה שאפשר היה להשיג או לנצל בדרך דומה בכלכלה ריכוזית שחסידיה טוענים כי היא מתנהלת על פי 'השכל' בלבד. מכאן נובע כי מבחינה עובדתית, התוכניות והשאיפות הסוציאליסטיות אינן ניתנות למימוש או להשגה; ובה בעת, כחלק מהחבילה הכוללת, מתברר כי הן בלתי־אפשריות גם מבחינה לוגית.
 
משום כך, ובניגוד לטענה הרווחת, אין אלה נושאים הקשורים רק באינטרסים שונים או בשיפוטי ערך נבדלים. למעשה, השאלה כיצד אימצו בני האדם ערכים מסוימים או נורמות מסוימות, וההשפעה שהייתה לאלה על התפתחות תרבותם, היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית. היא זו שעומדת בלב הספר שלפניכם, והתשובה לה מותווית בשלושת הפרקים הראשונים של הספר. דרישותיו של הסוציאליזם אינן מסקנות מוסריות הנובעות מהמסורות שיצרו את הסדר המורחב שאפשר את התהוות הציוויליזציה. למעשה, תביעות הסוציאליזם חותרות להדיח את המסורות האלו ממעמדן באמצעות מערכת מוסרית שתוכננה בדרך רציונלית, אשר עיקר כוח משיכתה תלוי בהשתוקקות האינסטינקטיבית לתוצאות שהסוציאליזם מבטיח לממש. הסוציאליסטים מניחים כי היות שבני האדם הצליחו ליצור מערכת כללים מסוימת לתיאום מאמציהם, מן הדין שיוכלו גם לתכנן מערכת טובה יותר ומספקת יותר. אבל אם האנושות חייבת את עצם קיומה לצורה מסוימת של התנהגות מונחית־כללים שיעילותה הוכחה, לא עומדת לה האפשרות לבחור בשיטה אחרת רק משום שזו נדמית במבט ראשוני וחטוף נעימה יותר לעין. העימות שבין סדר השוק לסוציאליזם הוא עניין הישרדותי. הליכה בנתיב המוסריות הסוציאליסטית תחריב חלק ניכר מהאנושות, ותרושש את כל השאר.
 
כל זה מעלה נקודה חשובה שעליה אני מבקש לעמוד בדרך מפורשת כבר בפתיחת דבריי. אף שאני מתקיף את יומרת הרציונליות מצד הסוציאליסטים, אין בטיעוני מתקפה נגד שימוש ראוי בתבונה. בדברי על 'שימוש ראוי בתבונה' כוונתי לתבונה המכירה במגבלותיה, שאף הן נלמדות מתוך חשיבה תבונית, ומתמודדת עם ההשלכות של העובדה המדהימה, הנגלית לנו מתוך חקר הכלכלה והביולוגיה, שסדר שנוצר בלי יד מתכננת יכול לעלות במידה ניכרת על כל תוכנית שמסוגל האדם ליצור. אחרי הכול, איך אוכל להתקיף את התבונה בספר הטוען שהסוציאליזם ניצב על כרעי תרנגולת מבחינה עובדתית ואפילו מבחינה לוגית? איני מנסה גם לטעון כי אין ביכולתה של התבונה – הגם שבזהירות, בצניעות ובגישה הדרגתית – להתכוון לבחינה, ביקורת ודחייה של מוסדות מסורתיים ושל עקרונות מוסריים. ספר זה, בדומה לכמה ממחקריי הקודמים, מכוון נגד הנורמות המסורתיות של תבונה המנחות את הסוציאליזם: נורמות שלדעתי מגלמות תורה נאיבית ולא ביקורתית של רציונליות, מתודולוגיה לא־מדעית שאבד עליה כלח, שאותה כיניתי בעבר "רציונליזם קונסטרוקטיביסטי".1
 
מכאן שאין בכוונתי להתכחש לכוחה של התבונה לשפר את הנורמות והמוסדות הקיימים, או לעמוד על כך שהיא אינה מסוגלת ליצוק מחדש את המערכת המוסרית שלנו בכללה בכיוון הנתפש בעיני רבים כ"צדק חברתי". אפשר לעשות זאת רק כאשר בוחנים את מערכת כללי המוסר על כל חלקיה. אם מוסר כזה מתיימר להיות מסוגל לעשות דבר שהוא אינו מסוגל לעשות בשום אופן – לדוגמה, למלא את תפקיד יצירת־הידע והארגון שאי אפשר לבצעו לפי הכללים והנורמות של המערכת המוסרית הזאת – יוצא שעצם אי־האפשריות הזו היא ביקורת רציונלית בעלת חשיבות מכרעת של אותה מערכת מוסרית. חשוב להתייצב ישירות מול התוצאות הללו, משום שהתפישה כי הדיון כולו, בשורה התחתונה, הוא רק עניין של שיפוטי ערך ולא של עובדות, מנעה מחסידי סדר השוק להדגיש במידה הנדרשת את העובדה שהסוציאליזם אינו יכול באופן אופן ליישם את מה שהוא מבטיח.
 
מן הטיעון שלי גם לא נובע שאיני שותף לכמה ערכים שבהם מחזיקים סוציאליסטים רבים; אבל, כפי שאטען בהמשך, אינני מאמין כי התפישה הרווחת של "צדק חברתי" מתארת מצב עניינים אפשרי או אפילו שיש לה משמעות כלשהי. נוסף על כך, איני מאמין, כפי שממליצים כמה חסידים של אתיקה הדוניסטית, כי אנחנו יכולים לקבל החלטות מוסריות באמצעות בחינה פשוטה של מידת הסיפוק שאותן החלטות מבטיחות להעניק.
 
נקודת המוצא שלי כאן יכולה על נקלה להיות התובנה של דיוויד יום כי "כללי המוסר אינם מסקנות של שכלנו".2 לתובנה הזו יהיה תפקיד מרכזי בספר זה, משום שהיא מציבה בפנינו את השאלה הבסיסית שעליה הוא מבקש לענות: כיצד מתהווה המוסריות שלנו, ומהן ההשלכות הנובעות מהתהוותה על חיינו הכלכליים והפוליטיים?
 
הטיעון כי אנו נתבעים לשמר את הקפיטליזם משום יכולתו הטובה יותר להשתמש בידע מבוזר מעלה את השאלה: כיצד התגלגל לידינו אותו סדר כלכלי שאין לו תחליף – וזאת בייחוד לאור טענתי כי דחפים אינסטינקטיביים ורציונליסטיים עזים מתקוממים נגד צווי המוסר של הקפיטליזם ונגד מוסדותיו.
 
התשובה לשאלה זו, שאותה תוכלו למצוא בשלושת הפרקים הראשונים, מסתמכת על תובנה עתיקה, הידועה היטב בתחום הכלכלה, כי ערכינו ומוסדותינו נקבעים לא רק בידי הסיבות שקדמו להם, אלא גם כחלק מתהליך של ארגון־עצמי לא־מודע של מבנה או של דפוס מסוים. כוחה של תובנה זו יפה לא רק לתחום הכלכלה, אלא גם לתחומים רבים אחרים, והוא ידוע היטב היום בתחום מדעי החיים. תובנה זו הייתה רק הראשונה במשפחה מתפתחת של תורות, המסבירות את התגבשותם של מבנים מורכבים במונחים של תהליכים הנשגבים מיכולתנו לתצפת את כל הנסיבות הפועלות בקביעת ביטוייהם. בראשית דרכי חשתי כי אני בודד כמעט בהתעמקותי בהתגבשות האבולוציונית של סדרים מורכבים המתחזקים את עצמם מעין אלה. עם הזמן, התרבו המחקרים העוסקים בסוג כזה של בעיה – תחת שמות שונים כמו אוטופויסיס, קיברנטיקה, הומיאוסטסיס, סדר ספונטני, ארגון־עצמי, סינרגטיקה, תורת המערכות, וכן הלאה – עד כדי כך שהצלחתי לבחון לעומקם רק כמה מהתחומים. לפיכך, ספר זה נעשה שלוחה בנהר הולך ומתרחב, המוביל להתפתחות הדרגתית של אתיקה אבולוציונית (אך ודאי לא ניאו־דרוויניזם סתם) המקבילה להתפתחות המתקדמת של אפיסטמולוגיה אבולוציונית ומשלימה אותה, הגם שהיא מובחנת ממנה בבירור.
 
הספר שלפניכם מעלה כמה שאלות מדעיות ופילוסופיות מורכבות, אך משימתו העיקרית נותרה להראות כי הסוציאליזם, שהוא אחת התנועות הפוליטיות רבות ההשפעה של זמננו, מבוסס בעליל על הנחות יסוד שגויות; וכי למרות העובדה שעמדו מאחוריו כוונות טובות וכמה מבניה הנבונים ביותר של העת, הוא מסכן את רמת החיים, ואף את החיים עצמם, של חלק גדול מהאוכלוסייה על פני כדור הארץ. טענה זו היא ציר הדברים מהפרק הרביעי ועד לפרק השישי. כאן אני בוחן וגם מפריך את טיעון־הנגד שהעלה הסוציאליזם כלפי תיאור התפתחות הציוויליזציה ושימורה, שהוצג בשלושת הפרקים הראשונים. בפרק השביעי אני פונה לתחום השפה, כדי להראות כיצד השחיתה ההשפעה הסוציאליסטית את הלשון, כדי להטעים את הזהירות שעלינו לנקוט כדי שלא להתפתות לדרכי החשיבה הסוציאליסטיות. בפרק השמיני אני בוחן את הטענה שהועלתה על ידי סוציאליסטים ואחרים כי התפוצצות האוכלוסין מעקרת את טיעוני מתוקפו. ואחרון, בפרק התשיעי, אני מציג כמה הערות חטופות על תפקיד הדת בהתפתחות המסורות המוסריות שלנו.
 
מאחר שהתאוריה האבולוציונית משחקת תפקיד חיוני בדבריי, אציין כי אחת ההתפתחויות המבטיחות של השנים האחרונות, שהובילה להבנה טובה יותר של צמיחת הידע ותפקידו3 ושל סדרים מורכבים וספונטניים מסוגים שונים,4 הייתה התפתחות האפיסטמולוגיה האבולוציונית,5 שהיא תורת ידע המפרשת את התבונה ואת תוצריה כהתפתחויות אבולוציוניות. בספר זה אני עוסק בערכת בעיות מקורבות שנותרו זנוחות, על אף חשיבותן הרבה.
 
כלומר, אני טוען שאנחנו זקוקים לא רק לאפיסטמולוגיה אבולוציונית, אלא גם לתיאור אבולוציוני של מסורות מוסריות, שילבש אופי שונה למדי מזה שניתן עד היום. הכללים המסורתיים של מגעים אנושיים בתחום השפה, החוק, השוק והכסף, היו כמובן המקום שבו נוצרה החשיבה האבולוציונית. אתיקה היא המעוז האחרון שבו צריכה הגאווה האנושית להניף דגל לבן של הכרה במקורותיה. תורה אבולוציונית כזו של מוסר אכן הולכת ומתהווה, והתובנה המהותית ביותר שלה היא שהמוסר שלנו אינו תוצר של אינסטינקטים ואף לא של חשיבה רציונלית, אלא מסורת נפרדת – מסורת הנמצאת "בין אינסטינקט לתבונה", כלשון כותרתו של הפרק הראשון – מסורת בעלת חשיבות עצומה, המאפשרת לנו להתאים את עצמנו לבעיות ולנסיבות החורגות במידה ניכרת מיכולת העיבוד הרציונלי שלנו. המסורות המוסריות שלנו, כמו היבטים רבים אחרים של תרבותנו, התפתחו לצד תבונתנו, אך לא כתוצר שלה. הדבר עשוי להישמע מפתיע ואף פרדוקסלי, אך אותן מסורות מוסריות נעלות על כושר תבונתנו.