מהו מקומו המדויק של הפשיזם בין התנועות הפוליטיות המרכזיות של המודרנה? יש הרואים בו חידוש אבסולוטי כמעט בשדה הפוליטיקה האירופית, מעין שבירת כלים רעיונית, ערכית ומוסרית. אולם מרבית החוקרים מסכימים שהפשיזם ברר ואימץ לו באופן חופשי למדי מן האידיאולוגיות שקדמו לו. המחלוקת מתמקדת בשאלת המינון: האם הפשיזם הוא ימין בעיקר או שמא דווקא שמאל? או אולי לא ימין ולא שמאל, ככותרת ספרו של זאב שטרנהל על הפשיזם הצרפתי? ביחידה זו ננסה למקם את הפשיזם במרחב האידיאולוגי של המודרנה, מתוך התמקדות במספר קטן של סוגיות נבחרות כגון היחס לפרט ולחברה, ההתייחסות לדת, לטבע ולהומניזם, ההתנגדות לדמוקרטיה והגישה הכלכלית הפשיסטית.
נשווה את הפשיזם עם שלוש האידיאולוגיות הגדולות של העידן המודרני שקדמו לו: השמרנות, הסוציאליזם והליברליזם. בתווך נעמוד גם על חשיבותה של דת הטבע, המשלבת בין דרוויניזם חברתי לבין מיסטיקה ורומנטיקה. נפתח בשמרנות, שהיא העמדה הפוליטית שקרבת המשפחה שלה לפשיזם בולטת ביותר לעין.
4.1 פשיזם ושמרנות
4.1.1 מהי שמרנות? מבט ממעוף הציפור
השמרנות היא זרם פוליטי ורעיוני שמטרתו לשמר באופן מרבי את מוסדות העבר ואת ערכי המסורת. זרם זה נולד במקביל למהפכה הצרפתית, וכתמונת תשליל שלה. מהותה של השמרנות, לפחות בשלב המכונן שלה, היא התנגדות נחרצת למהפכה ורצון לשוב אל הסטאטוס קוו אנטה, לשחזר את הסדר הקדם מהפכני. כשם שההתנגדות למהפכה חצתה גבולות מדיניים, כך גם השמרנות זכתה לניסוחים שונים בארצות אירופה השונות. טקסט מכונן של ההגות והפולמוס השמרני הוא הרהורים על המהפכה בצרפת (1790), שחיבר ההוגה האירי אדמונד ברק (Burke, 1797-1729). בספר זה, שנודעה לו השפעה עצומה מיד עם פרסומו וגם בדורות הבאים, שלל ברק מכל וכל את ניסיונם של המהפכנים בצרפת, כפי שהוא הבין אותו, לייסד סדר חברתי ומדיני חדש וחופשי על סמך עקרונות התבונה הטהורה. נגד פרץ מהפכני זה הציב ברק מודל המושתת על מסורת רבת שנים ועל סדר חברתי מדרגי, כזה אשר נבע באופן אורגני, לטענתו, מן החוקה האנגלית החופשית. במקום האינדיבידואליזם שאותו ייחס למהפכה, אינדיבידואליזם שאינו יודע רסן ושמפורר את החברה למרכיביה הבסיסיים ביותר, עמד ברק על כך שהחברה היא מרקם עדין, דמוי משפחה, שבה כל חבר קשור, מחויב (ולעתים גם כפוף), לאחר. במובן זה, שינוי קיצוני של סדרי החברה וניסיון להרכיבם מחדש כאילו היו חלקים במכונה עושה עוול לא רק לבני החברה העכשוויים, אלא גם לדורות הקודמים ולאלה שעתידים להיוולד. כשמרנים רבים אחרים, ברק לא שלל באופן עקרוני אפשרות של שינוי ותיקון חברתיים, אך הדגיש ששינויים אלה חייבים להיות זהירים והדרגתיים, כאלה שיחזקו את הסדר החברתי ולא יחלישו אותו, ושהם צריכים להיות פרי יוזמתם של בני החברה האחראים, האמידים והמשכילים ולא תוצאה של לחץ מלמטה.
השמרנות בגרמניה הושפעה מתפיסות חוקתיות מבית מדרשם של אדם מילר (Müller, 1829-1779) והשוויצרי קרל לודוויג פון האלר (Haller, 1854-1768). במקביל יצאו הוגים צרפתים כז'וזף דה מסטר (Maistre, 1821-1753) ולואי דה בונל (Bonald, 1840-1754) למאבק בעקרונות הליברליים־דמוקרטיים של המהפכה. הם שללו את ההנחה שסמכות המלך מושתתת על הסכם בינו לבין נתיניו, והדגישו את המנדט האלוהי שניתן לו, שאין לערער עליו.
תפיסות אלה עיצבו את התורה הפוליטית השמרנית במאה ה-19 המוקדמת. חסינותה של המונרכיה המושלת בחסד האל הייתה לאבן הפינה של תורה זו, מתוך ניגוד חריף לא רק לכל ריבונות עממית, אלא גם למונרכיה קונסטיטוציונית, שבה סמכות המלך, כפי שראינו ביחידה הקודמת, מוגדרת ומוגבלת על־ידי חוקה כתובה. נקודה זו הפכה לסלע מחלוקת עיקרי בין השמרנים לליברלים לאורך המאה ה-19. שלטון המלך נשען על זכויות היתר עתיקות היומין והמקודשות של האצולה, ועל סמכותה המוסרית הבלתי מעורערת של הכנסייה והתיאולוגיה הנוצרית. ברית זו שבין המונרכיה והכנסייה (throne and altar) שימשה גם מסד ל"ברית הקדושה" ו"לשיטת מטרניך" — על שמו של קלמנס ונצל פון מטרניך (Metternich, 1859-1773), קאנצלר האימפריה האוסטרית — שהנחו את הפוליטיקה האירופית מקונגרס וינה (1815-1814) ועד ל"אביב העמים" של 1848.1
קונגרס וינה
ועידה של מנהיגים אירופיים שהתכנסה במשך כמה חודשים בבירת אוסטריה, ושמסמנת את קיצה של הדומיננטיות הצרפתית ביבשת לאחר המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות שבאו בעקבותיה. מטרתם של המנהיגים, בניצוחו של מטרניך, הייתה לבצע מהלך של רֶסְטוֹרַצְיָה — השבה למצב קודם. כלומר לבטל ככל האפשר את החידושים הפוליטיים שהחילו המהפכה ונפוליאון, לחדש את שושלות המלוכה שנקטעו, בראשן בית בורבון הצרפתי, ולהבטיח שיתוף פעולה יבשתי ביניהן באופן שימנע הן מלחמות והן מהפכות.
סדר פוליטי שמרני זה אפשר שיווי משקל עדין בין חמש המעצמות הגדולות (אוסטריה, רוסיה, פרוסיה, צרפת — שבה הושבה כאמור על כנה השושלת הבורבונית, עד שהודחה סופית במהפכת 1830 — ובריטניה), על יסוד ההבנה שלכולן אינטרס משותף לבלום את התנועות הרפובליקניות, הדמוקרטיות, ולא פחות חשוב, לבלום את הלאומיות.
האם ההתנגדות השמרנית ללאומיות מעוררת תמיהה?
עד שלב מאוחר יחסית של המאה ה-19 נושאת הדגל העיקרית של הלאומיות הייתה התנועה הליברלית והאופוזיציונית. השמרנות דגלה דווקא בבריתות על־לאומיות ובממלכות רב־לאומיות, שהמובהקת שבהן הייתה האימפריה האוסטרית רבת הלאומים והקבוצות האתניות, שהקיפה, בין היתר, גרמנים, סלאבים ומגיארים. באופן זה הצליחה שיטת מטרניך לעכב את איחודן הלאומי של מעצמות פוטנציאליות כאיטליה וגרמניה, ולדחות אותו ב-50 שנה ויותר. כל תסיסה פנימית וניסיון לערער על הסטאטוס קוו השמרני — המצב הקיים — ולייסד רפובליקה פרלמנטארית נענה בצעדי שיטור, פיקוח וצנזורה קפדניים, ובמידת הצורך גם דוכא תוך התערבות צבאית משותפת של המעצמות הגדולות.
במחצית השנייה של המאה ה-19, ולאחר קו פרשת המים של מהפכות 1848, התגמשו התנועות השמרניות במידת מה, והתקרבו במקצת לשאיפות הלאומיות והחברתיות הרדיקליות. באנגליה, למשל, הפכה התנועה השמרנית למפלגת המונים חזקה (Tory party), שדגלה במדיניות של צעדי רווחה חברתית מדודים, וזאת כאלטרנטיבה לכלכלת השוק החופשי של המפלגה הליברלית (Whig party). נציגה המובהק של מדיניות זו היה המנהיג הכריזמטי של השמרנים בנג'מין ד'יזראלי (Disraeli, 1881-1804), ששימש פעמיים כראש ממשלת בריטניה הגדולה. היסטוריונים רבים, בעיקר מן הזרם הליברלי, נטו לראות בהבדל שבין השמרנות הבריטית הפרגמאטית — שהשכילה להתמודד עם השינויים החברתיים והפוליטיים של העידן המודרני, לבין השמרנות הפרוסית — הנוקשה והמקובעת ששללה את המודרנה מכל וכל, גורם חשוב בכישלון הליברליזם בגרמניה, שבסופו של דבר הביא להשתלטות הנאציזם על מדינה זו. אך דומה כי במאה ה-19 ההבדלים בין שני זני השמרנות הללו, הבריטי והפרוסי, היו הרבה פחות מובהקים. מבחינה חברתית, למשל, ישנם קווי דמיון לא מעטים בין החקיקה הסוציאלית החלוצית שהנחיל המדינאי השמרני החשוב של גרמניה לאחר איחודה, אוטו פון ביסמרק (Bismarck, 1898-1815) — חקיקה שכללה פנסיית חובה, ביטוח תאונות, ביטוח רפואי וסיוע למובטלים — לבין זו של השמרנים הבריטים. למעשה, ביסמרק נחשב לדמות מפתח בעיצובה של מדינת הרווחה המודרנית. ואם נכון הדבר שמדיניות זו לא הייתה תוצאה של מחויבות חברתית גרידא ושהיא נועדה במידה רבה להחליש את הסוציאליסטים, שביסמרק הוציאם אל מחוץ לחוק (1888-1878), הרי גם המדיניות השמרנית הבריטית פעלה משיקולים דומים של בלימת הרדיקליזם החברתי. כמו כן, בניגוד לשמרנות הבריטית שתמכה באימפריה והייתה משופרי ההתפשטות הקולוניאלית, ביסמרק היה מתון יותר במובן זה (ראו יחידה 1).
קושי נוסף ביצירת קשר ישיר בין השמרנות הגרמנית לנאציזם טמון בכך שההגות השמרנית במאה ה-19 הייתה בדרך כלל מתונה יחסית, וחדורה ברגש דתי המחייב אותה לצדק חברתי ודאגה לחלשים2 (הגם שלא ה"צדק" ולא ה"דאגה" במובנם השמרני היו דומים למשמעות שהעניקו למושגים אלה הסוציאליסטים).
