מבוא
לכאורה, כותרת הספר שבידיכם, "מגדר ומיניות בתרבות חז"ל", היא ברורה, למרות זאת כל אחד מרכיביה מחייב הסבר והבהרה. בראש ובראשונה כיצד אפשר להשתמש במושג מגדר שהורתו ולידתו במחצית השנייה של המאה שעברה, ולהחיל אותו על תרבות שהתקיימה לפני כ-1500 שנים, מה היא בדיוק המיניות שאנחנו מתכוונים אליה ומה הקשר שלה למגדר? מורכבות לא פחות הן השאלות הנוגעות למושג תרבות חז"ל. ראשית מדוע נבחר מושג זה ולא כפי שמקובל בדרך כלל ספרות חז"ל, ומה מקופל בכינוי חכמינו זכרונם לברכה? בדברים הבאים נדון בשאלות הללו, ובשאלות נוספות הכרוכות בהן, כדי לסייע בתהליך הלמידה של קורס זה שהוא רב־תחומי בהגדרתו. ספר זה מיועד בראש ובראשונה ללומדים שעיקר עניינם בספרות היהודית בשלהי העת העתיקה ולכן נתחיל בבירור המושג שאנו מכנים תרבות חז"ל, לאחר מכן נעבור לדון בשאלה כיצד יכולים לשמש אותנו המושגים מגדר ומיניות בבואנו לחקור תחום זה.
1. בין ספרות חז"ל לתרבות חז"ל
השם ספרות חז"ל כולל את הספרות שחיברו חכמים בארץ ישראל ובבבל במשך כ-600 שנה, למן המאה הראשונה לספירה הנוצרית ועד המאה השביעית לערך.1 כידוע, הקורפוס המכונה ספרות חז"ל הוא אוסף אקלקטי של חיבורים רבים שכוללים כמעט כל סוגה אפשרית: אמרות של חכמים, פסיקות הלכתיות, מעשיות, פתגמים, ויכוחים תאולוגיים ועוד. יותר מכך, ספרות חז"ל מאגדת טקסטים מתקופות שונות וממרחבים גיאוגרפיים נבדלים. במקרים רבים הניתוחים המובאים בספר מתייחסים לשאלות הנוגעות לחכמים הנזכרים במקור, לתקופת פעולתם ולמקומם. מבחינה זו הספר שלפניכם הולך בתלם חרוש היטב של המחקר האקדמי בתחום חקר
ספרות חז"ל, מחקר המבוסס במידה רבה על עיון ביקורתי הן מבחינת נוסח הטקסט, הן מבחינת תוכנו.2
הזכרנו לעיל שאחד המאפיינים העיקריים של החקר האקדמי של הספרות היהודית בשלהי העת העתיקה הוא הגישה הביקורתית למקורות. מבחינה זו אין הבדל בין ספרות חז"ל, ספרות המקרא או ספרות נוצרית או מוסלמית — החוקר או החוקרת מבקשים לבחון את המקורות לא (רק) מנקודת המבט הפנימית שלהם, על ההנחות שלה, אלא גם, ובעיקר, במבט חיצוני שאינו מחויב להנחות של העולם הנחקר. שוני זה מבדיל את המחקר האקדמי מהעיון המסורתי בטקסטים מספרות חז"ל, עיון שהתקיים בימי־הביניים, ובראשית העת החדשה ומתקיים גם בימינו במוסדות לימוד דתיים. מן הבחינה הזו הכינוי חכמינו זכרונם לברכה (חז"ל) הוא בעייתי משום שהוא משקף נקודת מבט פנימית על הקורפוס — החכמים שאמרותיהם מצוטטות במקורות הם החכמים שלנו, ואנחנו מקווים לכך שזכרונם יהיה לברכה.3 לעומת זאת, במחקרים בשפות לועזיות מכונה ספרות חז"ל בדרך כלל בכינוי Rabbinic Literature, הספרות של הרבנים (או החכמים) או פשוט "ספרות רבנית" או "ספרות תלמודית". כינויים אלה מוצלחים יותר מהבחינה האקדמית, משום שהם מתארים את הספרות שאותה חיברו האנשים המכונים רבנים ואינם מצביעים על עמדה או על זיקה כלפי עולמם או כלפי סוגי הספרות שחיברו. לעומת זאת בעברית הכינוי ספרות רבנית חל בדרך כלל על הספרות היהודית של ימי־הביניים והעת החדשה ולכן הוא מטעה. בעולם המחקר האקדמי העברי מקובל להשתמש בכינוי ספרות חז"ל למרות הבעייתיות שבו, ולפיכך הוא ישמש אותנו גם בספר הזה כדי שלא ליצור סרבול מיותר וחוסר התאמה לשיח המחקרי הנהוג.
בספר זה אנחנו מעדיפים להשתמש בביטוי תרבות חז"ל ולא בביטוי המקובל ספרות חז"ל. ספרות חז"ל הוא כינוי לקורפוס הטקסטואלי שבו מקובצים דברי החכמים (המשנה, המדרשים והתלמודים, למשל) ולפיכך מודגשים ההיבטים הלשוניים, הספרותיים והתוכניים שלהם, כך אכן התפתח המחקר האקדמי של ספרות חז"ל משלהי המאה ה-19 ובמרוצת המאה ה-20. משנות השישים של המאה ה-20, חל שינוי גדול במדעי הרוח, ולאחר מכן גם במדעי היהדות, שעיקרו היה מעבר מחקר של הטקסט כטקסט, לחקר של הטקסט כרכיב במערכת תרבותית רחבה יותר (לימודי תרבות).4 המונח תרבות יכול לציין דברים רבים אך בהקשר שלפנינו מדובר במכלול צורות השיח הפועלות בקרב חברה מסוימת.5 אם נדגים מן התרבות היהודית בשלהי העת העתיקה, תרבות זו כללה את דברי החכמים, מחשבותיהם או פסיקותיהם (בין אם בכתב בין אם בעל פה) אך לא רק את אלה. בתרבות זו התקיימו גם ספרות מאגית ומיסטית ושירה ליטורגית (המכונה גם פיוט), ובכל מקרה התרבות מורכבת לא רק מיצירה ספרותית אלא גם מדברים נוספים שמתגלים בתרבות החומרית (ארכיטקטורה, פסיפסים, מבנה יישובי, מזון, צמחייה ועוד) או במוסדות חברתיים שונים (בתי ספר או בתי משפט למשל). אכן, בספר שולבו מקורות נוספים בני הזמן ובעיקר הדברים נוגעים לשירה הליטורגית (פיוט) שנכתבה החל מהמאה החמישית בארץ ישראל. שירה זו מקבילה אמנם רק לחלקים המאוחרים באופן יחסי של ספרות חז"ל (בעיקר לתקופת מדרשי האגדה הארץ־ישראליים) אך בכל זאת היא חושפת ממדים חדשים בתרבות היהודית בת הזמן, בעיקר משום ששירה זו בוצעה בבתי הכנסת נוכח קהל מתפללים מגוון בעוד שספרות חז"ל היא ספרות אליטיסטית המיועדת לגברים למדנים (והם היו מיעוט ניכר בחברה בת הזמן). עניין נוסף שראוי להזכיר בהקשר של ההתמקדות בתרבות ולאו דווקא בספרות בא לידי ביטוי מובהק בפרק השישי העוסק בחיי היום־יום ובפעילויות כגון טווייה בפלך, אפיית לחם ויחסים בין שכנות. אחד הדברים שאפיינו את המחקר עד למהפכת לימודי התרבות היה ההתמקדות במה שמכונה התרבות הגבוהה (בניגוד למשל לתרבות עממית) ובפרק הזה, אם כי גם בפרקים אחרים, המבט התרבותי מאפשר לדלות מספרות חז"ל הרבה יותר ממה שנגלה לעין במבט ראשון.6 על כל פנים, הספר מבקש ללמד על התרבות באמצעות המקורות שבהם השתמרה, ומכיוון שהעדות העיקרית לתרבות היהודית בשלהי העת העתיקה היא העדות הכתובה — ספרות חז"ל, ספרות זו עומדת במרכז הדיון.7 עניין נוסף שיש לזכור הוא שההשתקפות של התרבות בספרות, והאופן שבו הספרות מנסה לעצב
את התרבות, אינם תהליך פשוט וחד־ממדי. התפיסה שרווחה באקדמיה עד לשנות השבעים של המאה שעברה מכונה בדרך כלל תפיסה פוזיטיביסטית, היינו תפיסה שחושבת שיש קשר ישיר, מעין סוג של השתקפות, בין המקור הטקסטואלי לבין המציאות החיצונית.8 הגישות האקדמיות החדשות יותר, המכונות, לפעמים באופן לא מדויק, בשם התואר פוסט מודרניות, ערערו על גישה זו וטענו שיש להבין את היחס בין המציאות לבין הייצוגים שלה באופן מתוחכם יותר, ואין להניח שהטקסט מייצג את המציאות באופן פשוט. דניאל בויארין בספרו "הבשר שברוח", שכבר נזכר לעיל, כתב בהקשר זה כך: "שאלת היחס בין הטקסט הכתוב לשאר התרבות היתה תמיד שאלה חיה בפירוש המודרני של כתבי חז"ל. בגישות ההיסטוריוגרפיות הפוזיטיביסטיות המסורתיות ללימוד ספרות חז"ל נתפשו הסיפורים הביוגרפיים כהפלגות של אגדה שיש להן בסיס בסיפורים "אמיתיים", כלומר בסיפורים המכילים גרעין של אמת היסטורית־ביוגרפית... [בניגוד לכך] מבקרים רבים הבינו שטקסטים אלה הינם ספרותיים במהותם, [הם] סיפורים על אנשים (ולעתים גם) נשים שכנראה חיו באמת, אבל הם מתפקדים בעיקר כמסמנים של ערכים בתרבות." 9 אפשר להדגים עניין זה מנושא שידון בתחילת הפרק השני בספר. במסכת שבת במשנה (ב, ו) כתוב: "על שלוש עבירות הנשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה ובחלה, ובהדלקת הנר". לפנינו, לכאורה, תיאור של סיבות למוות של נשים יהודיות בשעת לידתן, בספר זה ננסה להמחיש שיותר משטקסט זה מייצג מציאות הוא שואף להבנות אותה, במקרה זה באמצעות הטלת מורא על הנשים, כדי שיקפידו בקיום מצוות הנידה (ההתרחקות מקיום יחסי מין בעת הווסת), מצוות הפרשת החלה (הפרשה של חלק מסוים מהבצק בעת אפייה), ובהדלקת נרות שבת. במילים אחרות, לטקסט שנשתמר במשנה תפקיד תרבותי־חברתי מובהק — יצירת נורמת התנהגות ראויה.
2. מגדר ומיניות
מִגְדָּר הוא תרגום המושג האנגלי Gender, כהלחם של המילים מין וגדר למילה אחת. באופן היסטורי בא המונח gender לציין את המין הדקדוקי של מילים, כך למשל המין הדקדוקי של המילה שולחן בעברית הוא זכר בעוד שהמין הדקדוקי של המילה דלת הוא נקבה, חלוקה זו היא שרירותית ואין קשר מהותי בין העצמים הללו לבין המין הדקדוקי שהוצמד להם. השינוי במשמעו של המושג החל להסתמן בשנות השישים של המאה ה-20, תקופה שבה חלו תמורות חברתיות ותרבותיות רבות, שהשפיעו גם על העולם האקדמי. כחלק מהמהפכה הפמיניסטית, שהיה לה תפקיד חשוב בשינויים אלה (אם כי תחילתה של התנועה עוד במאה ה-19), החלו להתפתח תאוריות סוציולוגיות ותרבותיות חדשות בנוגע ליחסים שבין גברים ונשים בחברה והמושג ג'נדר קיבל את משמעותו המקובלת היום. עד אז מקובלת הייתה ההבחנה בין זכר לנקבה, הבחנה שמתבססת על הבדלים ביולוגיים בין אברי הרבייה של נשים וגברים. המושג מגדר בא להבחין בין ההבדלים הפיזיולוגיים הללו לבין תפיסות ונורמות חברתיות שנקשרו להבדלים הללו.10 כך למשל נוצר קשר, בתפיסה המסורתית, בין מי שמינו זכר לבין קודים התנהגותיים כגון גבורה או חוזק ולמרחב הציבורי, ובין מי שמינה נקבה לקודים כגון עדינות או רוך ולמרחב הביתי. באופן בסיסי הלכה והתעצבה התובנה שבעוד שהמאפיינים הפיזיולוגיים הם קבועים ומוגדרים,11 התפיסות המגדריות הן תלויות חברה ומקום ומעל לכל הן אינן הכרחיות. במילים אחרות, העובדה שליצור אנושי יש פין או פות אינה אמורה לקבוע את תכונות האופי שלו, או לקבוע את מה שמצופה ממנו, ואת הדברים שהוא או היא יכולים לעסוק בהם. הבחנה בסיסית זו הפנתה את תשומת הלב המחקרית לשאלות הנוגעות לאופן שבו מעצבות חברות שונות את ההבדלים המגדריים בין המינים ואוכפות אותם. כשמביטים במציאות דרך משקפיים המגדריים קל להבין עד כמה לשאלות של מגדר תפקיד מרכזי ומכריע בכל תרבות.12 בהקשר זה חשוב לזכור שתרבותם של החכמים הייתה תרבות פטריארכלית ואנדרוצנטרית. המושג "פטריארכיה" (מהמילה היוונית "פטר", אב) מתייחס לחברה בה האב, ומכאן הגברים, הם העומדים בראש התאים המשפחתיים של החברה.13 בהתאמה, המושג "אנדרוצנטרי" (המבוסס על המילה היוונית "אנדרוס", גבר) מתייחסת לחברה בה הגבר נתפס כמרכז. עניין זה יכול לבוא לידי ביטוי במרכזיות הגבר במבנה הכלכלי של מוסד הנישואין (נושא שיידון בפרק הרביעי) או ביכולתו (או אף חובתו) לעסוק בתחום הנתפס כחשוב ביותר בעולמם של חכמים, לימוד התורה. דוגמה מובהקת לעניין האחרון נדונה בפרק החמישי בנוגע לשאלת לימוד התורה לנשים. לימוד התורה הוא כאמור אחד הערכים החשובים ביותר בעולמם של החכמים והוא מיועד לגברים בלבד. באור של לימודי המגדר ברור שההדרה של נשים מלימוד תורה הוא מעשה שרירותי שקבעו החכמים מסיבות שונות, אך לא משום שבאופן מהותי נשים אינן יכולות או אינן צריכות ללמוד תורה. זאת ועוד, מרכזיות הגבר אינה קשורה רק למבנה החברתי והיא מתבטאת בתרבות למשל במתח שבין שני סיפורי הבריאה שבפרקים א, ו־ב בספר בראשית. בפרק הראשון הזכר והנקבה נבראים יחד, ואילו בפרק השני נברא קודם הגבר ואחר כך האישה ולהבדל זה יש השלכות מגדריות כבדות משקל על האופן שבו התעצבה התרבות היהודית.14 חשוב לציין שבעיני החברה המסורתית איסור לימוד התורה לנשים אינו שרירותי אלא נובע מהאופן שבו האל ברא את העולם, ובו האישה מופקדת על ענייני הבית וגידול הילדים, כך שהגבר יוכל להתפנות לעסוק במלאכה החשובה של לימוד התורה. עניין זה מבהיר שלימודי המגדר הם כמעט תמיד ביקורתיים ביחס למציאות החברתית הקיימת, אחת היא אם עוסקים בעולם היהודי הקלאסי או בחברה המערבית בת ימינו. עוד הוא חושף גם את הקשר העמוק שבין לימודי מגדר לבין המאבק הפמיניסטי. המחקר האקדמי הקלאסי שאף להיות אובייקטיבי ונטול פניות או אינטרסים, אך כחלק ממהפכת שנות השישים התחדדה התובנה שמחקר מסוג זה איננו אפשרי וגם איננו רצוי, משום שלדעת מחוללי המהפכה לאינטלקטואלים שמור תפקיד חשוב בשיפור ובקידום המצב החברתי. במרוצת השנים התרחבה התפיסה שבבסיס לימודי המגדר גם לתחומים אחרים שבהם התקיימו הדרות מובנות כמו למשל הלימודים ההומו־לסביים, שהתמקדו באופן שבו העמידו החברה המערבית המסורתית והמודרנית את הקשר ההטרו־סקסואלי כקשר הנורמלי, או הלימודים הפוסט־קולוניאליים, שהתמקדו באופן שבו תפס המערב באופן מתנשא את העמים ואת הארצות שאותם כבש באסיה, אפריקה ואמריקה.15
העמדה הפוליטית של לימודי המגדר מעלה לעתים קרובות שאלות שעניינן תקפות התפיסות הללו על תקופות היסטוריות קדם מודרניות. טענה שנשמעת לעתים קרובות, היא שאי אפשר להחיל תפיסות מודרניות־ליברליות על תקופת המקרא או על ימי הביניים. במילים אחרות הטענה היא שלא סביר למתוח ביקורת על החכמים משום שהדירו נשים מתפקידים ציבוריים היות שבתקופתם הדבר לא היה מקובל, או שתפיסתם הייתה שונה היות שהעולם היה שונה. אין ספק שלימודי המגדר מציבים אתגר גדול לחברות המסורתיות, שממשיכות להתקיים גם כיום, בשל הביקורת העמוקה שמונחת בתשתיתם, אולם חשוב להדגיש שבאופן עקרוני חקר המגדר ונקיטת עמדה פמיניסטית הם שני דברים שונים. המחקר המגדרי מבקש לנתח מערכות חברתיות ותרבותיות ולחשוף את המנגנונים המגדריים הפועלים בהם, מבלי לנקוט עמדה. אמנם התודעה בנוגע למגדר התחדדה בשנות השישים של המאה ה-20 אך המנגנונים עצמם היו קיימים מאז ומעולם. דומה הדבר ל"גילוי" כוח הכבידה על ידי אייזיק ניוטון — כוח זה היה קיים בטבע מאז ומעולם אך ניוטון ניסח לראשונה את אופן פעולתו. במילים אחרות, הבניות מגדריות היו קיימות מאז ומעולם גם אם בני האדם החלו להבחין בהן, או לפחות לקרוא להן בשם, רק במחצית המאה שעברה. ספר זה אינו ספר פמיניסטי במובן המקובל של המילה, והוא מבקש בראש ובראשונה לפתח אצל הלומדים את הרגישות לסוגיות של מגדר ומיניות ואת היכולת לקרוא טקסטים מספרות חז"ל בעין ביקורתית.16 עם זאת כפי שכתב בויארין: "...אין בידינו לשנות את העבר הממשי, אלא רק את ההווה והעתיד. אנו יכולים לעשות זאת בין השאר על־ידי שינוי בהבנת העבר שלנו".17
זה גם הזמן להבהיר את מקום "המיניות" בכותרת הספר. ראשית יש להבדיל בין מין למיניות; בעוד שהמילה הראשונה מתייחסת למציאות גופנית ובעיקר לפעילות הקשורה לאיברי המין של נשים וגברים, השנייה נוגעת לאופן שבו התרבות (כל תרבות) מפרשת את המציאות הגופנית־מינית. לאור זאת ברור ההקשר ההדוק שבין מיניות למגדר, שכן פעילות מינית ומשיכה מינית הם תחומים הקשורים באופן הדוק הן למציאות פיזיולוגית, הן למציאות חברתית. בהקשר של התרבות שאנו עוסקים בה ניתן להצביע לדוגמה על עיסוקם של חכמים בשאלות הנוגעות לקיום יחסי מין — מתי יש לקיימם, עם מי ובאילו צורות, ולשאלות הללו נגיעה ישירה גם לשאלות של נישואין וקיום התא המשפחתי. בעניין זה חשוב להדגיש עוד היבט נוסף שקשור לצירוף של מגדר ומיניות. מגדר, כפי שהגדרנו אותו הוא קטגוריה אנליטית שבאמצעותה אנחנו בוחנים חברה, תרבות או ספרות מסוימת, בעוד שמיניות היא תופעה המתייחסת לבני אדם (ולבעלי חיים)18 ולכן יש לה קיום במציאות, ויש לה היסטוריה משלה.19 בהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את מחקרו של ההיסטוריון וחוקר התרבות מישל פוקו, תולדות המיניות.20 בספר חלוצי זה הראה פוקו שהמושג מיניות כפי שאנחנו מבינים אותו לא היה קיים בתרבות (המערבית) לפני המאה ה-19.21 הדוגמה המובהקת של פוקו נוגעת ליחסים הומוסקסואליים לעומת יחסים הטרוסקסואליים, ועל פיו עד לתקופה המודרנית לא הייתה קיימת תפיסה של זהות אחת לעומת זהות אחרת. כך למשל בתקופות רבות נהגו גברים לקיים יחסי מין גם עם נשים וגם עם גברים (בדרך כלל נערים או גברים צעירים) מבלי שהדבר יגדיר את אופיים באופן מיוחד. במשך רוב התקופות הללו יחסי המין עם הגברים היו אסורים אך לא משום שהם אפיינו זהות מסוימת אלא משום שהיו אסורים מבחינה דתית. עם זאת, ברוב החברות הקדם־מודרניות מעבר על איסור קיים יחסי המין בין גברים (כפי שהתגבש בעיקר בעולם היהודי־נוצרי־מוסלמי) לא נתפס כשונה באופן עקרוני מחטאים אחרים, ובוודאי לא נתפס כמלמד משהו על זהותו של מבצעי ה"עברה".22
3. ההיסטוריה (הקצרה) של חקר סוגיות של מגדר ומיניות בתרבות חז"ל
סוגיות שונות הנוגעות למיניות בספרות חז"ל נדונו בספרות המחקר הקלאסית של היהדות בשלהי העת העתיקה אם כי בדרך כלל באופן פוזיטיביסטי, למשל גיל הנישואין של בני הזוג, תדירות קיום יחסי המין בין איש לאשתו או היחס להפרשות מאיברי המין הגוררים טומאות מסוימת, כגון הווסת הנשית.23 רק בשנות השמונים של המאה ה-20 החלו לימודי המגדר לחלחל אל תחומי מדעי היהדות, ובתחילה אל חקר התקופה המודרנית.24 כמו כל תהליך היסטורי
אינטלקטואלי גם תהליך הקליטה של לימודי המגדר בתחומי מדעי היהדות היה ארוך ואיטי. חוקרות וחוקרים רבים סייעו בו, ועם זאת, תהליכים מסוג זה נתלים במחקר מסוים שמשמש מעין קו פרשת מים. במקרה זה מדובר בספרו של חוקר ספרות חז"ל דניאל בויארין, שהחל את דרכו כפילולוג מסורתי של ספרות חז"ל באקדמיה הישראלית. לאחר מכן עבר בויארין לחקור וללמד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ושם החל לפרסם מחקרים בהשפעת לימודי המגדר והתרבות שאוניברסיטת ברקלי הייתה אחד המרכזים הראשיים שלהם בעולם. בשנת 1993 פרסם בויארין את הספר Carnal Israel: Reading Sex in Talmudic Culture שהיה לספר יסוד בתחום הצעיר של חקר ספרות חז"ל ולימודי המגדר. מאז פרסום ספרו של בויארין החלו להתפרסם מחקרים נוספים ברוח ספר זה, אף אם המסקנות של המחקרים האחרים סתרו לא פעם טענות שונות שלו, אם כי דבר זה הוא מאפיין בסיסי של המחקר האקדמי. רוב המחקרים ששילבו בין מחקר חז"ל לבין לימוד התרבות והמגדר נכתבו באנגלית, בארצות הברית.25 באקדמיה הישראלית התקבל סוג המחקר הזה בספקנות, ורק בשנות התשעים החל התחום להתרחב אט אט גם בישראל. הספר הזה אם כך, הוא מהראשונים ששפתו עברית ועוסקים באופן כללי בסוגיות של מגדר ומיניות בתרבות חז"ל.
4. אופן הבאת המקורות בספר
בעוד שספרות חז"ל התחברה במרוצת שבע המאות הראשונות של האלף הראשון לספירה כתבי היד שמוסרים אותה ושהגיעו לידינו מתוארכים למאה העשירית לספירה לכל המוקדם. לפיכך קיים פער של מאות שנים לעתים בין זמן החיבור או העריכה של המקורות לבין הזמן שבו הועלו על הכתב בצורה שהגיעה לידינו. יותר מכך, מקורות חז"ל המוכרים לנו על פי רוב מנוסחי הדפוס השונים שהחלו להופיע רק במאה ה-7126 ולכן הפער מהמקורות גדול עוד יותר. עובדה זו מחייבת כל חוקרת או חוקר של ספרות חז"ל לזהירות בנוגע לנוסח הטקסט, ולפיכך כל מחקר ביקורתי של של ספרות חז"ל צריך להתחיל בבירור הנוסח הטוב ביותר של המקור על ידי השוואה בין הדפוסים לכתבי היד, ובין כתבי היד השונים לעצמם. מסוף המאה ה-19 ובמהלך
המאה ה-20 עמלו חוקרים על הכנת מהדורות ביקורתיות של הטקסטים העיקריים של חז"ל אם כי עד היום אין בידינו מהדורות ביקורתיות של המשנה או של התלמוד הבבלי.27
חשיבות השימוש בנוסח הטוב ביותר של הטקסט הקיים בידינו מכרעת אם ברצוננו להצליח וללמוד מתוך המקורות על המציאות התרבותית בשלהי העת העתיקה ולכן העבודה הפילולוגית היא אבן יסוד בכל מחקר ביקורתי של תרבות חז"ל. משום כך המקורות בספר הובאו מתוך המהדורות הטובות ביותר הקיימות לכל טקסט (ראו את רשימת המהדורות בסוף הספר) ולעתים אף צוינו שינויים משמעותיים בכתבי היד. כדי להקל על הלימוד הובאו הטקסטים בשורות קצוצות, תוך סימון מבני של דיאלוגים ודיאלוגים פנימיים בתוך המקורות. כדי להקל על ההבחנה בין הטקסט של החכמים ופסוקי המקרא הרבים המצוטטים בהם הובאו אלה האחרונים כשהם מנוקדים. כמו כן, נוסף תרגום עברי לקטעים בארמית, שמופיעים פעמים רבות במקורות, בעיקר הללו מהתלמוד הבבלי. מאחר שבמקרים רבים הטקסטים הנדונים בספר לקוחים מתוך הקשר רחב יותר, במיוחד בקטעים הלקוחים מהתלמוד הבבלי או התלמוד הירושלמי, צורפה לקורס חוברת ובה צילומי הטקסטים מתוך המהדורות הביקורתיות שלהם, או מתוך הפרסום הטוב ביותר שלהם במקרה של טקסטים שאין להם מהדורה ביקורתית. העיון בחוברת זו לאורך הקריאה בספר ממחיש את ההבדל בין הטקסטים במהדורות המובאים כטקסט רציף לבין הטקסטים בספר המובאים כאמור באופן שמקל על קריאתם והבנתם. העיון בחוברת הנלווית עשוי להקל על ההבנה משום שאפשר לראות את הטקסט בהקשר רחב יותר, אם כי על פי רוב הקשר זה יוזכר גם בספר עצמו.