יום אחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יום אחד
מכר
מאות
עותקים
יום אחד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יום אחד

3.9 כוכבים (48 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

האשמה הורסת אותנו מבפנים, משמידה כל סיכוי שנמשיך הלאה בחיינו. היא כמו צל שלוחש שלא מגיעה לנו הזדמנות שנייה ומתעתע בנו, אבל לכולנו מגיעה הזדמנות נוספת.
 
אני מוציאה את היומן האחרון מהתיק ופותחת אותו, הכתב המבולגן שלי ממלא את הדפים.
רגשותיי חשופים ומוטבעים בדיו כחול. 'הלוואי שיום אחד אהיה מאושרת.'
אני תוהה מה הייתי אומרת לאותה נערה אבודה כדי לעודד אותה, לו יכולתי לחזור אחורה בזמן. אני קורעת את פיסת היומן האחרונה ולוחשת לאוויר הקר, 'יום אחד'."
 
ניקול לומדת שכדי לאהוב מישהו מכל הלב היא חייבת לאהוב קודם כול את עצמה. את התחת השמנמן, את החזה הקטן ואת השיער שנראה כמו בלגן אחד גדול.
היא מבינה בדרך הקשה שעליה לעשות מה שטוב עבורה, גם אם זה לא תמיד קל.
 
זהו ספרה החמישי של הסופרת אם. אן. אלן.
ספריה הקודמים כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו לביקורות נלהבות מקהל הקוראים.

פרק ראשון

ניקול בת שתים־עשרה
 
הלב שלי דופק בחוזקה, ואני מרגישה שהדם שלי בוער מרוב לחץ, זה היום הראשון שלי בחטיבת הביניים ולמרות המאמצים שלי להיראות יפה אני יודעת שאני נראית זוועה.
 
גיל ההתבגרות הפך אותי מילדה מתוקה ונאה לנערה מגושמת ומכוערת למדי.
 
בבוקר ביקשתי מרובין שתעשה לי פן ותעזור לי לבחור בגדים, אבל היא טענה שאני נראית בסדר, וכמו תמיד סירבה לעזור לי, אני לא יודעת למה היא כזאת מרושעת אליי כל הזמן, אבל אין לי זמן או אנרגיות לנתח את זה. אני מותחת את שערי המקורזל אל תוך הגומייה השחורה, שבקושי מצליחה להחזיק אותו, ובולעת את תחושת אי־הנוחות שהסיטואציה גורמת לי.
 
אני מביטה בנערות האחרות שנכנסות לעבר המבנה הגדול והכהה, כל אחת ואחת מהן נראית הרבה יותר טוב ממני. בת דודה שלי אמרה לי פעם שיופי הוא המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל. לא הבנתי למה היא אומרת דבר כזה, הרי יש מתנות טובות יותר, כמו בריאות או חוכמה. לא ייחסתי לדבריה חשיבות גדולה, אבל היום אני מבינה אותם. אני משפילה את מבטי ומתפללת שאצליח להגיע אל הכיתה בזמן, אבל אני מתבלבלת ומגיעה לכיתה הלא נכונה. צחקוקים בלתי פוסקים נשמעים מאחוריי, מלפניי ובכל מקום שאליו אני הולכת. אני משתופפת ומשכנעת את עצמי שלא עליי הם צוחקים, אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה שקר אחד גדול, אני נראית כמו מועמדת מושלמת לתוכנית מייקאובר נדושה.
 
רגע לפני שהצלצול מחריש האוזניים נשמע, אני נכנסת אל הכיתה הנכונה, שם מולי ואנאבל שמרו לי מקום.
 
"הגעת," אומרת אנאבל, והן נושפות בהקלה.
 
"הלכתי לאיבוד," אני לוחשת להן ובוחנת בקנאה את שערן הכהה והחלק.
 
אימא של אנאבל ואימא של מולי לקחו אותן אתמול למעצב שיער יוקרתי ווידאו שהן ייראו לא פחות ממושלם ביום הראשון לבית הספר. אשקר אם אגיד שלא בכיתי כמו תינוקת כשהן סיפרו לי על כך.
 
המורה נכנסת לכיתה ומברכת אותנו לשלום, היא מציגה את עצמה ואז ללא גינונים מיותרים מוציאה מתיקה המסוגנן רשימה ומתחילה להקריא את שמות הילדים בכיתה. כשהיא קוראת בשמי אני מרימה את כף ידי הרועדת ושומעת את הבנות שיושבות מאחוריי מצחקקות. אני בולעת את הרוק במבוכה ומתפללת שהאדמה תבלע אותי.
 
כשהמורה מסיימת לבדוק נוכחות, אני מוציאה את משקפי הראייה שלי מהתיק, בהם אני משתמשת רק לקריאה מהלוח, אף שאני אמורה להרכיב אותם כל הזמן. אני מקווה שאף אחד לא הבחין בי מרכיבה אותם, אבל שוב נשמעים צחקוקים.
 
אני מסתובבת באיטיות ורואה שתי נערות יפות ומשועשעות נועצות בי עיניים מרושעות. אני משפילה את מבטי ומסתובבת בחזרה אל הלוח, עיניי מתמלאות בדמעות. אני מנסה להקשיב למורה, אבל כל מה שאני שומעת הוא הצחוק שלהן.
 
כשהשיעור מסתיים אני בורחת אל השירותים ונועלת את עצמי באחד התאים. רק אז אני מניחה לדמעות לרדת על לחיי. אני יודעת שאני לא יכולה להישאר שם לנצח כי אנאבל או מולי בוודאי ידאגו לי, לכן אני משכנעת את עצמי שברגע שהבנות המרושעות יכירו אותי, הן כבר לא יצחקו עליי. אבל הטיעון שלי מתפוגג ברגע שאני שומעת צחקוקים מוכרים.
 
"ראית איזו מכוערת ההיא עם שמלת המשבצות הכחולות?" אני מביטה בשמלת המשבצות הכחולה שלי והדמעות שוב יורדות על לחיי.
 
"ברור שראיתי, השיער שלה נראה כמו צמר פלדה, והפנים שלה כמו פיצה רקובה." אני נושכת את שפתי התחתונה.
 
"די, זה לא יפה לצחוק עליה. בטח הבנים יתעללו בה מספיק," אומרת אחת מהן.
 
"כן, את צודקת, הם עומדים לשבור אותה," חברתה מצחקקת, "זה עומד להיות משעשע. ראית את דוני?"
 
"ברור שראיתי, הוא כזה חתיך. שמת לב שהוא בחן אותי במשך חצי שיעור?" הן ממשיכות לפטפט, אבל אני כבר לא מקשיבה להן, אני רק עוצמת את עיניי ומתפללת להיעלם.

עוד על הספר

יום אחד אם. אן. אלן
ניקול בת שתים־עשרה
 
הלב שלי דופק בחוזקה, ואני מרגישה שהדם שלי בוער מרוב לחץ, זה היום הראשון שלי בחטיבת הביניים ולמרות המאמצים שלי להיראות יפה אני יודעת שאני נראית זוועה.
 
גיל ההתבגרות הפך אותי מילדה מתוקה ונאה לנערה מגושמת ומכוערת למדי.
 
בבוקר ביקשתי מרובין שתעשה לי פן ותעזור לי לבחור בגדים, אבל היא טענה שאני נראית בסדר, וכמו תמיד סירבה לעזור לי, אני לא יודעת למה היא כזאת מרושעת אליי כל הזמן, אבל אין לי זמן או אנרגיות לנתח את זה. אני מותחת את שערי המקורזל אל תוך הגומייה השחורה, שבקושי מצליחה להחזיק אותו, ובולעת את תחושת אי־הנוחות שהסיטואציה גורמת לי.
 
אני מביטה בנערות האחרות שנכנסות לעבר המבנה הגדול והכהה, כל אחת ואחת מהן נראית הרבה יותר טוב ממני. בת דודה שלי אמרה לי פעם שיופי הוא המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל. לא הבנתי למה היא אומרת דבר כזה, הרי יש מתנות טובות יותר, כמו בריאות או חוכמה. לא ייחסתי לדבריה חשיבות גדולה, אבל היום אני מבינה אותם. אני משפילה את מבטי ומתפללת שאצליח להגיע אל הכיתה בזמן, אבל אני מתבלבלת ומגיעה לכיתה הלא נכונה. צחקוקים בלתי פוסקים נשמעים מאחוריי, מלפניי ובכל מקום שאליו אני הולכת. אני משתופפת ומשכנעת את עצמי שלא עליי הם צוחקים, אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה שקר אחד גדול, אני נראית כמו מועמדת מושלמת לתוכנית מייקאובר נדושה.
 
רגע לפני שהצלצול מחריש האוזניים נשמע, אני נכנסת אל הכיתה הנכונה, שם מולי ואנאבל שמרו לי מקום.
 
"הגעת," אומרת אנאבל, והן נושפות בהקלה.
 
"הלכתי לאיבוד," אני לוחשת להן ובוחנת בקנאה את שערן הכהה והחלק.
 
אימא של אנאבל ואימא של מולי לקחו אותן אתמול למעצב שיער יוקרתי ווידאו שהן ייראו לא פחות ממושלם ביום הראשון לבית הספר. אשקר אם אגיד שלא בכיתי כמו תינוקת כשהן סיפרו לי על כך.
 
המורה נכנסת לכיתה ומברכת אותנו לשלום, היא מציגה את עצמה ואז ללא גינונים מיותרים מוציאה מתיקה המסוגנן רשימה ומתחילה להקריא את שמות הילדים בכיתה. כשהיא קוראת בשמי אני מרימה את כף ידי הרועדת ושומעת את הבנות שיושבות מאחוריי מצחקקות. אני בולעת את הרוק במבוכה ומתפללת שהאדמה תבלע אותי.
 
כשהמורה מסיימת לבדוק נוכחות, אני מוציאה את משקפי הראייה שלי מהתיק, בהם אני משתמשת רק לקריאה מהלוח, אף שאני אמורה להרכיב אותם כל הזמן. אני מקווה שאף אחד לא הבחין בי מרכיבה אותם, אבל שוב נשמעים צחקוקים.
 
אני מסתובבת באיטיות ורואה שתי נערות יפות ומשועשעות נועצות בי עיניים מרושעות. אני משפילה את מבטי ומסתובבת בחזרה אל הלוח, עיניי מתמלאות בדמעות. אני מנסה להקשיב למורה, אבל כל מה שאני שומעת הוא הצחוק שלהן.
 
כשהשיעור מסתיים אני בורחת אל השירותים ונועלת את עצמי באחד התאים. רק אז אני מניחה לדמעות לרדת על לחיי. אני יודעת שאני לא יכולה להישאר שם לנצח כי אנאבל או מולי בוודאי ידאגו לי, לכן אני משכנעת את עצמי שברגע שהבנות המרושעות יכירו אותי, הן כבר לא יצחקו עליי. אבל הטיעון שלי מתפוגג ברגע שאני שומעת צחקוקים מוכרים.
 
"ראית איזו מכוערת ההיא עם שמלת המשבצות הכחולות?" אני מביטה בשמלת המשבצות הכחולה שלי והדמעות שוב יורדות על לחיי.
 
"ברור שראיתי, השיער שלה נראה כמו צמר פלדה, והפנים שלה כמו פיצה רקובה." אני נושכת את שפתי התחתונה.
 
"די, זה לא יפה לצחוק עליה. בטח הבנים יתעללו בה מספיק," אומרת אחת מהן.
 
"כן, את צודקת, הם עומדים לשבור אותה," חברתה מצחקקת, "זה עומד להיות משעשע. ראית את דוני?"
 
"ברור שראיתי, הוא כזה חתיך. שמת לב שהוא בחן אותי במשך חצי שיעור?" הן ממשיכות לפטפט, אבל אני כבר לא מקשיבה להן, אני רק עוצמת את עיניי ומתפללת להיעלם.