ניסים, אירועים ופלאים קטנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ניסים, אירועים ופלאים קטנים
הוספה למועדפים

ניסים, אירועים ופלאים קטנים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ניסים לא פסו מהעולם. בניסים, אירועים ופלאים קטנים מראה הנט דה וריס שהמסורת עתיקת היומין של הוגי ומחוללי ניסים עדיין אקטואלית. הניסים רלוונטיים לא רק לקנאים דתיים, שכן הם מגדירים מציאות, ממשית או וירטואלית, שנוגעת בכולנו יותר ויותר, כאן ועכשיו, בין אם בחיינו הפרטיים ובין אם בחיינו הציבוריים.
 
המהפכה האמריקאית, הצרפתית, והרוסית הושוו לניסים על ידי ג׳ורג׳ וושינגטון, ז׳ול מישלה וולדימיר לנין. אירועים עכשווים בלתי ניתנים לצפייה ובלתי צפויים מהמדרגה הראשונה – למשל המעבר החד מכהונתו מלאת התקווה של בארק אובמה למהפך הקטסטרופלי בעקבות בחירתו של דונלד ג׳יי טרמפ, ממש כמו התגברות הלאומנות הקנאית בעולם לאחר האביב הערבי – מבהירים יותר ויותר שהקשת של ההיסטוריה לא נוטה בכיוון ברור. על כן, היום יותר מתמיד, אנו זקוקים למה שעליו אמונים מחוללי הניסים והמאמינים בהם: היכולת לקרוא את סימני הזמן, לחשוב נגד הזרם, נגד החוקים לכאורה, נגד השלטון והשררה. 
 
מהפכות פוליטיות והמהפכה הטכנולוגית במדיה החדשה וה"אפקטים המיוחדים" שלהן, כאירועים ממשיים, הם היורשים בני-זמננו של ניסים והאמונה בניסים, טוען דה וריס, ועל כן המסורת התיאולוגית והפילוסופית של הנס (והוגיה פורצי הדרך כגון אוגוסטינוס, תומס אקווינס או בלז פסקל) יכולה להנהיר עבורנו את משמעות הנס העכשווי.
 
 
פרופ' הנט דה וריס מחזיק בקתדרה ע״ש פולט גודארד באוניברסיטת ניו יורק; פרופסור אמריטוס במדעי הרוח באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס וראש בית הספר לביקורת ותיאוריה של אוניברסיטת קורנל באיתקה.  פרסומיו המרכזיים כוללים בין השאר את "פילוסופיה והמפנה לדתי" (אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, 2000) ו"תיאולוגיות מינימליות: ביקורת התבונה החילונית אצל אדורנו ולוינס" (אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, 2005). דה וריס כיהן שנים רבות כפרופסור למטפיזיקה באוניברסיטת אמסטרדם, וכפרופסור אורח באוניברסיטאות שיקגו, הרוורד, קולומביה ופרינסטון. לכתביו הרבים, אשר תורגמו למספר שפות, קהל קוראים גדול ברחבי העולם. ספרו ״דת ואלימות: דרידה והתיאולוגי-פוליטי״ ראה אור ברסלינג (2012).

פרק ראשון

הקדמה למהדורה העברית
 
 
בהכרת תודה עמוקה אני מברך את החיים החדשים שהשפה העברית תפיח בספר הזה. הספר הוא המשך לספרי הקודם שפורסם בהוצאת רסלינג, והוא מצטרף לספרים אחרים שפרסמתי מאז.1 ההרהור הקצר כאן על ניסים, על משמעותם בעבר ובהווה, הכולל גם את המורשת שלהם, מבחינה פילוסופית, עלול להיתפס כמתרחש שלא בעיתו, כמשימה חסרת תבונה ולא ריאליסטית (שני מרכיבים שניתן להסכים שהיום, יותר מתמיד, הם צו השעה). הספר, עם זאת, מציג עמדה מתנגדת. הוא מניח את היסודות לא רק לשאלות מדוע ואיך ניסים עדיין, או שוב, קורים, אלא גם כיצד, בעת שהם מתארעים והיכן שהם מתרחשים, הם מחוללים נפלאות בחיינו האישיים, הציבוריים והפוליטיים. ניסים תובעים את התפעלותנו, ופשוטו כמשמעו, את הפיכתם לבני קיימא, אמיתיים וטובים.
 
מהדורה זאת דורשת הסבר נוסף, ולו רק בגלל שאלה מדאיגה שמתעוררת שוב ושוב מאז שסיימתי לכתוב ספר זה. לעיתים קרובות אני נשאל אם הטיעון שלי, שניסים עדיין מתרחשים, ולא רק בחיינו האישיים, אלא באופן מוזר הם הכרחיים לגורלנו הפוליטי, איננו משקף עמדה נאיבית. האם הסנטימנט הלאומני־פופוליסטי והצורות החדשות והישנות של אוטוריטריאניזם סביב העולם אינם מסמנים בדיוק את סופן של ״הבשורות הטובות״, אם אכן היו כאלה אי פעם. במילים אחרות, האם ניסים לא נתפסו תמיד כ״דברים טובים״ שהתרחשותם משרתת את מטרתה של האמת להציג עצמה לעיני כול, ואת מטרת הצדק להיות מנת חלקם של כולם? האם ניסים אינם מעידים על בריאות קטנות אך משמעותיות, ״יש מאין״, שדרכן הנס הגדול והמתמשך (standing miracle) של הבריאה בעצמה שוב מוכח?
 
לכל אורך הספר אני מציע להתבונן ברב־הממדיות של הדברים. אני טוען ש״דברים קורים״ ("stuff happens") כמו שנהוג לומר, ושהתנאים להתקיימות הטוב, הטוב ביותר, הרע והרע ביותר - מבחינה פילוסופית - הם אותם תנאים. ניסים אמיתיים וניסים כוזבים, ניסים טובים וניסים רעים, מתחלפים לסירוגין בריתמוס שאת הלוגיקה שלו איננו מבינים. וזה בדיוק מה שניסים, אמונה בניסים ועושי ניסים ממשיכים ללמד אותנו, היום יותר מתמיד.
 
טענָתי שעד כה הביטוי הטוב ביותר והניסוח היצירתי ביותר של התנאים להתקיימות המאפיינים המיוחדים של ניסים מצויים באידיום ובארכיב של הדת, התיאולוגיה והמיסטיקה, איננה מורה על צידוד או על תמיכה בהסתערות האלימה על ההישגים המודרניים, החילון והליברליזם הפוליטי, המאפיינת הרבה מהאומללות של העולם כרגע והאחראית למצב העניינים הנוכחי העגום.
 
נהפוך הוא, דווקא ביקורת תבונית מובלעת והרמנויטיקה, וכמוהן שיטה פסיכואנליטית, קלינית ותרפויטית, הן אלה שהטקסט כאן מציע. הוא נובע מאמונה חזקה שניתן להתגבר על ״חזרת המודחק״ ועל מה שממשיך ״לרדוף״ (haunt) אותנו רק באמצעות עיבוד שלו (working through), הפיכתו למפורש וקבלת אחריות מלאה על מה שאלמלא כן עלול ליפול לידיהם של אלה שירצו לעשות בו שימוש לרעה, מסוכן, חשוך, נבער, בדלני, עוין ולא דמוקרטי.
 
ניסים ואמונה בניסים, לכאורה מוטיב ומוטיבציה ישנים נושנים החוצים מסורות דתיות ופרקטיקטות רוחניות שונות בתכלית, יכולים, באופן פרדוקסלי, להציע את הפרספקטיבה הפתוחה והדינמית ביותר כיום, זאת שיכולה להשרות תקווה בהתכווננות שלנו אל עבר העתיד. עד שארכיב ואפרטוס עשירים ושימושיים באותה מידה יומצאו, ניאלץ להסתפק במקורות אלה.
 
הרשו לי ראשית להודות לאירית באומן על התרגום ולאלי שונפלד על העריכה המדעית. בעבודתם המסורה הם הפכו את הספר לנגיש לקהל קוראים נרחב יותר (אותו קהל שאליו מיענתי את ספרי זה במקור). עבודתם מומנה על ידי התוכנית ללימודי יהדות על שם לאונרד והלן ר' שטולמן באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, שנדיבותה תמכה גם בהוצאת ספרי הקודם בעברית. אני מודה למנהלי התוכנית, פרופסור דיוויד נירנברג ופרופסור קנת מוס, על האמון שהביעו בשני הפרויקטים הללו.
 
החברות עם האמן ציבי גבע היא זאת שבזכותה הדמיון והמלאכה האמנותיים הייחודים שלו שוב מכבדים ספר שלי; הם אינם רק מעניקים לו יופי, אלא מאצילים עליו היפעלות ומשמעות. אני מבקש גם להביע את הערכתי ליצחק בנימיני, העורך הכללי של רסלינג, על המסירות האינסופית שלו ועל הסבלנות שהוכיח גם בעבר.
 
וכעת, כמה מילים אישיות, שעל כל פנים נוגעות לליבו של העניין. אני מקדיש את תרגום הספר הזה לזכרו של חמי האהוב, אביגדור אופיר, שמהיום הראשון שפגשתי בו קידם את פניי בברכה וקיבל אותי לארץ הזאת כחלק מהמשפחה. הוא מעולם לא שפט את מה שהאורח, שבא והלך, הרגיש או חשב בתוך כך שהוא מנסה למיין את כל רשמיו הסותרים והמבלבלים לעיתים. הוא ידע והראה שאדם רואה את האמיתי במה שבאמת חשוב. חייו הם מופת לכך, ומותו בטרם עת, שהותיר אותנו ללא נחמה, אישש זאת בדיוק.
 
אבי וסבי, ואין לי ספק שאבותיהם גם הם, נהגו לומר שכאשר בני אדם עוברים מן העולם ועוזבים אותנו, הם ממשיכים הלאה ונותרים ״מחוץ לזמן״. תמיד חשבתי שהכוונה הייתה שהעוברים מן העולם נמצאים ״מחוץ לזמן שלנו״ אבל ממשיכים להתקיים בתוך הזמן שלהם וממשיכים לחיות בזיכרונותינו.
 
כשהם מחוץ לזמן, שאנו הממשיכים לחיות חווים אותו, אלה שעברו מן העולם אינם צריכים לדאוג יותר, אינם סובלים עוד, ובכל זאת נשארים הווים. לעיתים היה נדמה לי שקיימים הוויה או יקום מקבילים, שבהם חשיבותם ואהבתם ממשיכות להיות מורגשות. ובכל זאת, אין אנו יכולים עוד לומר להם זאת באופן ישיר, ממש כפי שמאותן סיבות הם כבר לא יכלו לתקשר איתנו ״פנים אל פנים״, ועוד פחות מכך, לענות.
 
״מחוץ לזמן״, כפי שנאמר לי כשהייתי ילד, לא הייתה משמעותו מעֵבר (beyond) או לאחר־המוות (afterlife), ״לחיות עם הרוחות״ כפי שעלמא הקטנה שלנו נוהגת לומר כשהיא מהדהדת סרטי ילדים שצפתה בהם ומותירה שאלות רבות ללא מענה. אם הרוחות או הנשמות חיות במקום אחר ונפרד, כמו הולנד, היכן שאופָּה (apO) הלך מאיתנו טרם זמנו, הרבה לפני שעלמא הופיעה בחיינו, או כאן בישראל, המקום שסבא עזב מוקדם מדי, או אם אלה נפגשות, צועדות יחדיו בשבילי הרקיע, חולקות שפה וסיפורים - כל אלה היו לא ברורים. אחרי הכול, אין נתונה לנו היכולת להציע ספקולציות, ואיננו צריכים לדעת מה, אם בכלל, נמצא לפנינו בצורה מוכרת כלשהי.
 
בהינתן ההסתייגות הזאת, ״מחוץ לזמן או מחוץ לזמן שלנו״ משמעו הייתה בשפת אבותיי, ובאופן פרדוקסלי: ״עדיין מאוד בקרבנו״, אף על פי שכעת הזמן הזה הוא ללא הקצב הקדחתני והליניארי של ציפייה חרדה לעתיד לבוא ופנייה מלנכולית אל העבר, ללא תקוות וללא חרטות. להפך, אם אנו עדיין יכולים לומר זאת, להיות ״מחוץ לזמן״ משמעו נוכחות שמלאה בטוב של ימים כתיקונם וברשמיהם הנפלאים. רשמים אלה כשלעצמם, כך אנחנו מרגישים באופן אינטואיטיבי, מרפאים את העצבות שהותירו בנו האובדנים שחווינו גם אם, ובניגוד להגל (Hegel), כשהרוח נרפאת נותרות צלקות.
 
אמת היא שמהנוכחות ללא זמן ומעבר לזמן של אלה שעברו מן העולם איננו מקבלים סימנים חד־משמעיים, ואפילו פחות מכך, תשובות ברורות. הפילוסוף הצרפתי־ליטאי־יהודי עמנואל לוינס אמר כך במפורש: פטירתו של אדם אהוב, או של כל אדם, מעמידה אותנו אל מול ה״ללא תשובה״ (sans réponse), כלומר ללא יכולת וללא צורך בשאלות נוספות.
 
לאלו שנותרים ״להמשיך לחיות בתוך הזמן״ לתקופות הקצרות אך היקרות שניתנות לנו, החיים עצמם הם השאלה והתשובה, שמעידות במקומם ובעבור אלה שאינם יכולים עוד להשיב בעצמם (או אם וכאשר או היכן שהם יכולים או רוצים לענות, אינם יכולים עוד להישמע באופן שיכלו בעבר). וניסים, כמו אירועים אמיתיים אחרים בחיים, פועלים באותו אופן ותובעים לא פחות.
 
התרגום של הספר הזה הוא עבורי הזדמנות נוספת להביע את החוב שלי לאביגדור ולהכיר בו, במה שהיה עבורי ועבור כל אלה שהשפיע על חייהם, גם עכשיו ״מחוץ לזמן״, כשאינו מושפע מהזמן. ככזה, הספר נושא את חותם האבלות ואת תחושת האובדן המוחלט שמלווה אותו. רק פלאים קטנים של חיי היומיום, ויותר ויותר גם ניסים גדולים יותר ופוליטיים, כך הספר טוען, יכולים ליצור יחד את הרקמה של עולם אחר וטוב יותר, שבו זכרו, כפי שנאמר בצדק, יהיה לברכה.
 
 
 
הנט דה וריס, ניו יורק ואיתקה, יוני 2018 
 
 
 
 
פתח דבר
 
 
 
The sands of time were falling
from your fingers and your thumb,
and you were waiting
for the miracle,
for the miracle to come.
 
(Leonard Cohen, "Waiting for the Miracle", The Future, 1992) 
 
 
 
ב-15 בינואר 2009 הייתי אמור להיות מסוגל לראות את ה"נס על ההדסון", הנהר שמפריד בין מנהטן לניו ג'רזי, מחלון דירתנו בקומה האחת־עשרה. מנועי המטוס, שהמריא משדה התעופה לה גווארדיה בניו יורק והיה בדרכו לשארלוט במדינת וירג'יניה, נדמו לפתע. הקברניט, הטייס צ'סלי סאלנברגר (סאלי), הסיט בקור רוח מחושב את הכלי העצום שמאלה ודאה מטה עד שנחת על מי הנהר הקפואים באזור שבו הוא מצטלב עם רחוב 50. לא נותר די זמן לנתב את המטוס לשדה תעופה אחר ("נמוך מדי, איטי מדי", נשמעו המילים מתא הטייס), ובכל מקרה, לנוכח צפיפות ריכוזי האוכלוסייה שבאזור היה ניסיון מעין זה מסוכן מדי. אף על פי שהנחיתה על המים נדמתה כאסון ודאי, לא נפגע בה איש. הנוסעים ואנשי הצוות נחלצו מן המטוס ללא פגע והמתינו על כנפי המטוס להגעת כוחות החילוץ. התחכום הטכני ושיקול הדעת המפוכח חוללו "נס" - או לכל הפחות אפשרו אותו. גילדת הטייסים זיכתה את הקברניט ואת צוות המטוס בעיטורי כבוד והנחיתה הוגדרה כהישג "הרואי וייחודי" בתולדות התעופה.
 
במשך ימים ארוכים לאחר מכן שאלתי את עצמי כיצד קרה שכלל לא ראיתי או שמעתי את כלי התעופה הגדול שטס בגובה כה נמוך מחוץ לחלוני, עד שהבנתי שהוא הנמיך טוס בדממה. נס התרחש אבל אני לא הרמתי את עיניי מעבודתי - כתיבת ספר על ניסים. כשהפניתי את מבטי שמאלה ראיתי לא מעט אוניות חולפות, אבל את ה"נס על ההדסון" החמצתי. מחשבה הטרידה אותי לאחר מעשה: האם מה שקרה היה נס אמיתי, כפי שטענו העיתונים והאנשים ברחוב? האם הידרדר מונח היסטורי ודתי טעון זה לכדי דימוי בלבד, מטאפורה שחוקה ונבובה לחדשות המרעישות של היום? האם הייתה העובדה שהחמצתי את ה"נס" רלוונטית? האם אכן התרחש נס, אבל לא עבורי? האם יכולה שמועה על נס להתאמת בדיעבד, כעת משהיה בידי "מספיק מידע" ויכולתי לקרוא ולראות את מה שבאמת (או לפחות כפי הנראה) קרה: נחיתה והצלה פלאית, כנגד כל הסיכויים?2
 
ה"נס על ההדסון" היה למעשה מקרה פשוט יחסית מבין תופעות רבות אחרות ויוצאות דופן הרבה יותר שהעסיקו אותי מזה זמן רב. ואכן, רק קומץ אנשים (ובהם הקברניט סאלנברגר עצמו) טענו שיד אלוהים הייתה בדבר. האם ישנם מלבד ניסים דתיים גם "ניסים" אחרים שמניעים באותה מידה או במידה רבה יותר לחשיבה ולפעולה? מה הוא הדבר שהופך משהו - התרחשות, אירוע - לנס? מהם הקריטריונים? ומיהו בר־הסמכא שיחליט או יקבע שאירוע כזה או אחר עומד בקריטריונים אלה?
 
מי שיזין את המילה "נס" במנוע החיפוש של גוגל ייווכח מיד שככל הנראה יש לנו נטייה מושרשת לדבר על ניסים כלכליים או רפואיים גם אם במרבית המקרים איננו מתייחסים לתופעה שהיא על־טבעית. עוד מימי קדם אנו מהללים את פלאי הטבע ואת פלאי העולם מבלי להידרש להשערות מטאפיזיות או נאיביות. כמו כן, אין להכחיש שככל שהעולם הופך ליותר ויותר שטוח (The World is Flat, טען לא מזמן תומס פרידמן, העיתונאי האמריקאי הידוע בעל הטור בניו יורק טיימס3), ככל שהוא "גַדֵל" ובו זמנית גם "קַטֵן" הודות לשימוש הגובר בטכנולוגיה מודרנית ובאמצעי תקשורת חדישים, כך העיסוק בניסים והאמונה בפלאי, בטבעי או בעל־טבעי ובכל ממד עומק שהוא, למרבה הפלא רק הולך וגובר. הסיבה פשוטה כשם שהיא מטלטלת. נוכחותה בכול של וירטואליות שהפכה למציאות לא רק מתחה אלא גם עיקמה את תפיסת הזמן והמרחב שלנו. במונח "וירטואליות" אני מתכוון לכוח או לעוצמה (מהלטינית vir) שבסכולסטיקה הימי־ביניימית - בין היתר אצל תומס אקווינס - הושגו ככוח פוטנציאלי (virtualiter) בלבד ולפיכך בשום אופן לא כבעלי מידה מהותית (essentialiter) או ממשית (actualiter). אך בימינו אנו, משהמציאות כולה כמעט מופיעה או מציגה עצמה בפנינו באופן מרומז, עקיף ולעיתים קרובות מדי לא מודע, בא כוח זה לידי ביטוי מלא. מציאות וירטואלית היא כמעט־מציאות, ולפיכך היא אינה פועלת או אמיתית פחות ממנה, ומקבלת בימינו ממד מלאכותי, שנוצר בידי מחשבים, וכן ממד פלאי ומטאפיזי שהולך וגדל עם הזמן.4 מציאות אלסטית ומעוקלת זו דורשת מאיתנו פרספקטיבה עמוקה יותר, ראייה שונה מהמבט הליניארי והחד־ממדי שלנו על הזמן והמרחב, על סיבה ותולדה, שסיפק את צרכינו בעבר. ניסים והאמונה בניסים, כך אני טוען, מציעים מבט מעין זה, דרך אחרת לתפוס את המציאות היחידה שיש לנו ושעד כה נדמתה לנו מוכרת ואמינה. מדוע וכיצד הפרספקטיבה המדעית על העולם מעוררת כביכול את נקודת המבט השונה הזו ולא רק כתגובת־נגד גרידא - זו השאלה. בעולם הטכנולוגי־תקשורתי, זרמי המידע ורשתות ה-make belief ו-belief in the making מתמזגים זה בזה כמעט מעצמם, כפי שהיטיב לנסח זאת הסוציולוג מנואל קסטלס;5 ובהערות סיכום מ-1932 לסקירתו את היחס בין טכנולוגיה לדת, ובייחוד בין "מכניזם" לבין "מיסטיקה", דיבר הפילוסוף הצרפתי וחתן פרס נובל אנרי ברגסון על "הפונקציה המהותית של היקום, היינו להיות מכונת ייצור אלים".6
 
בעולם שבו שולטים, בעגה שטבע פרידמן הנזכר לעיל, flatteners (משטיחים), דהיינו זרמי הון ומידע, והשמש לעולם אינה שוקעת, כל מה שחדש תחת אותה השמש מופיע במקומות לא צפויים, צץ לפרקים מתוך הפינות החשוכות והשטחים ה"מתים" של אותו עולם. במובן זה, בין היתר, הנס והאמונה בנס הארכאי לכאורה יכולים להוות עבורנו כאן ועכשיו - כך אני טוען - סוגיה תיאולוגית אקטואלית מבטיחה ביותר. אל לנו להשתומם שכך הם פני הדברים. העולם המחובר והאלחוטי (wired, wireless) מאופיין בקצרים במעגלי המידע הקיימים שנוצרים בגלל ההיפוך המתמיד בין רחוק וקרוב, מקומי וגלובלי, ישן וחדש, עבר והווה, ואולי אף הווה ועתיד, כאפקט שאין לטעות בו. Total Recall, מצב שבו הכול רלוונטי שוב ושוב, הכול קורה או יכול לקרות מחדש אך בה בעת ובאותה קלות יכול להתבטל ולהימחק, הוא צו השעה והוא הקובע את "רוח התקופה".
 
אנו חיים בתקופה של ולמען ניסים, שבה ניסים פוליטיים מקבלים דגש הולך וגובר (שומה עלינו לעשות זאת לעיתים קרובות הרבה יותר אבל באופן מפורש ומודע), מהסיבה הפשוטה והמדאיגה שבלי ניסים, אמונה בניסים ועשיית ניסים דבר בעצם לא קורה. בדומה לתהליכי המיכון, התיעוש והנאורות מלפני כמה מאות שנים, כך גם מחשוב הידע והפיכתו לדיגיטלי ולווירטואלי הולכים יד ביד עם צורות ישנות וחדשות של פליאה ואמונה בפלאי. אנו גם רואים שהצמיחה האקספוננציאלית הגוברת של שווקים כלכליים ושל תקשורת טכנולוגית מלווה בשימת לב מחודשת לדתות היסטוריות (וחדשות).7 מגמות גלובליות מקבילות אלה משפיעות, מדרבנות ומעוררות זו את זו יותר ויותר. תהודתן והתאבכותן - או, במונחים טכניים, אם תרצו, אפקט הדופלר שלהן - הן על סדר היום והן הקובעות את ההלוך ושוב או המעלה־מטה של החדשות (או של מה שבעל מראית עין של חדשות). התוצאה היא שגשוג מהיר של אפקטים תקשורתיים ושל אירועים ממשיים שאת הסיבה (הראשונית או הקובעת) שלהם איננו יודעים עוד לזהות. אין כל מחלוקת שלכל אלה עשויות להיות השלכות נפלאות אך גם אלימות. אבל גם אם התפקיד שממלאים כאן ניסים, או האמונה בניסים, הוא הבולט ביותר לעין, השאלה מדוע וכיצד הם מתחוללים דווקא כאן ועכשיו נותרת עלומה.
 
איך קרה שדווקא התפיסה התיאולוגית הפרועה וכנראה גם המיושנת ביותר של הנס זוכה לאקטואליות חדשה? הסיבה המדויקת פשוטה כשם שהיא מדהימה: לאירועים ההיסטוריים, המופיעים בקצב מואץ ברצף או בחפיפה בטלוויזיה ובאינטרנט (ושלא פעם נדמה שנגרמו מאותה התקשורת והשפעותיה), יש הילה או מראית עין של מוחלטות שאינה נופלת מזו של הנס. הם מזכירים לנו שכל המודלים ההיסטוריים והנטורליסטיים מחטיאים את מטרתם, שהרי הנחת המוצא של אלה היא שקיימת זיקה הדוקה ומידתית בין סיבות לתוצאותיהן, וזה פחות ופחות המקרה, אם אי פעם היה. בסיכומו של דבר, במונחים פילוסופיים ובראייה מטאפיזית, כל דטרמיניזם היסטורי (והדבר נכון לא פחות לרעיון הדתי־תיאולוגי של השגחה אלוהית שממנו נלקח בסופו של דבר הדטרמיניזם ההיסטורי) הוא קונטינגנטי באופן עמוק. שום דבר אינו מה שהוא חייב להיות. שום דבר שישנו אינו חייב להיות. אין פלא8 שהדברים הינם כפי שהם. פלא9 שאינם מה שבאותה המידה הם (היו) יכולים להיות.
 
בקיצור ולעניין, בספר זה אני מגן על שתי טענות נוספות. הראשונה: ניסים לא פסו מן העולם. הם עדיין ממלאים, ואפילו במידה גוברת והולכת, תפקיד משמעותי, כזה שעדיין איננו מבינים מספיק, פשוט מכיוון שאנו חסרים את הכלים המושגיים ואת הדימויים הנחוצים. השנייה: כשניסים מופיעים במקום ובזמן כלשהם, הם אמנם מופיעים בעולם אך אין בכך לומר שהם מהעולם. זהו הבדל חשוב ומכריע והוא הסיבה העיקרית לכך שהפרשנויות הנטורליסטית העתיקה, המודרנית והעכשווית של תופעות אלה, וכמוהן גם הפרשנות העל־טבעית הימי־ביניימית, עדיין לא, ואפילו פחות מאי פעם, משכנעות אותנו.
 
לא אנסה לטעון שאינספור הדוגמאות של ניסים בני ימינו שאני מביא בספר זה (או כל הדוגמאות האחרות שהקוראים מעלים בן רגע לנגד עיניהם) מהוות הוכחה חותכת לקיומם של ניסים. איני טוען שישנם ניסים, שהיו ניסים, שיכולים להיות ניסים או אפילו שהם אכן מתארעים ומציגים עצמם כתהליך דינמי (Ereignis). אקפיד להימנע מכל רמז לאפולוגטיקה. אני רק מראה שישנן תופעות היסטוריות, מודרניות ובמידה גוברת בנות זמננו שהן לאמיתו של דבר, בכל דרך שבה נבחן אותן, בלתי מובחנות מ"ניסים" מסורתיים בעלי צביון דתי או תיאולוגי. אני אף טוען שישנה, דווקא כיום, חשיבות רבה לתיאור מחדש של תופעות אלו במונחים היסטוריים אלה, גם אם הם מיושנים ואולי טעונים.
 
לערך תיאורי זה של הנס, האמונה בניסים ועשיית ניסים יש כאן חשיבות. שכן ודאי וודאי שלא אטען שניסים אכן התרחשו ושהם למעשה מתרחשים עד היום, אלא רק שאיננו יכולים עוד להתכחש לרושם הכללי, או יש לומר הגלובלי, שניסים עומדים יותר ויותר על סדר היום. נתון זה, בעל השלכות ורלוונטיוּת מעשית, או כפי שאני מכנה זאת כאן רלוונטיות פרגמטית עמוקה, יש ללוות בהדגמות מפורטות משני היבטים שונים. שכן נס הוא תופעה שלעיתים קרובות מדי מתגלה כאליה וקוץ בה. ניסים קורים לטוב ולרע, לטוב או לרע, לפעמים לטוב ולרע גם יחד, וברוב המקרים הם רחוקים מלהיות חד־משמעיים. ובעולם מתווך יותר ויותר חשוב יותר מתמיד להפריד את התבן מן הבר וללמוד לזהות את הטוב ואת הרע בלי שיהיו בידנו קריטריונים מחמירים מדי. סיפורי ניסים ודמויות המופת שבראשם יסייעו בידנו.
 
איך ייתכן ששריד זר זה מן העבר הדתי הרחוק ביותר, הנס כבנה החורג של האמונה, נוגע בצורה כה ישירה לעולמנו היותר ויותר מורכב? יתרה מכך: איך קורה שההבדלים הקטנים ביותר לכאורה בעולם זה או אחר מחוללים את התהפוכות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת (כגון מהפכות פוליטיות ותמורות אינדיווידואליות) באופן בלתי צפוי או בר חיזוי? ומדוע תהפוכות אלה מתרחשות לרוב לא בקריסה כבירה, ב-Kladderadatsch 10 מהפכני או אנטי־מהפכני, אלא במחווה זעירה, בהבל פה יחיד, "בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים, טו:52), כפי שמבחין השליח פאולוס?
 
 
מסה פילוסופית
 
מסה זו היא סיכום קצר של פרויקט מחקר רחב היקף שהעסיק אותי במשך שנים רבות ועודנו מעסיק אותי (וימשיך גם בעתיד). חלק גדול ממנו אינו מובא במסגרת הקצרה והתמציתית של ספר זה, או ליתר דיוק במסה זו, שלה אופי מודע של קדימון או של פרומו, כפי שמכנים זאת בעגה הקולנועית: סקיצה מסקרנת, מבשר או מיניאטורה ייצוגית שתעורר ביעילות, אם הכול ילך כשורה, את תשומת הלב של מתעניינים פוטנציאליים ושתשרטט את התמות המרכזיות באופן גס ובמשיכות עט ספורות. סיכום דברים ותשקיף או שניהם גם יחד. כל זאת מתוך ציפייה רבת תקווה שתימצא שעת כושר נוספת, בזמן ובמקום אחרים - ובאוצר מילים תיאורטי ומופשט יותר, אולי אף בשפה אחרת - כדי שאותו הדבר יוצג מחדש אך הפעם באופן יסודי ומפורט יותר (וגם מתועד יותר) ובמסגרת מדעי הרוח או הדתות (בכללם לפחות תיאולוגיה מינימלית11), כפי שללא ספק יאה וראוי לנושא זה.
 
לא יותר מאשר טיוטה ראשונית, אפוא, של ניתוח ופרשנות של תופעת הנס, האמונה בניסים ועשיית ניסים. בימים אלה כוונתי להמשיך את המחקר שעומד להיות ארוך, שיטתי ומטאפיזי, מחקר שזו לו סנונית ראשונה שאינה אלא תוצאה זמנית ומעט מסתכנת בכך שתיצור ציפייה לסיכום הדברים. את הקוראים המבקשים לראות כבר עתה תימוכין ולעיין בטענות נוספות אני מפנה במעט הערות שוליים, אך ורק במקומות המתאימים, אל מאמרים פרי עטי שהתפרסמו, וכן אל הספרות הקיימת שעזרה לי לא מעט בסידור מחשבותיי.
 
המסה שלפניכם פילוסופית בטבעה. אופייה המוגבל אינו מקרי. אני מותיר ניתוח תיאולוגי, ספרותי או חזותי, צר או רחב יותר, של הנס - ועל אחת כמה וכמה של תופעת הנס בראי מדעי החברה או הטבע - וגם של כל אותן ההתרחשויות שמסווגות כיום ככאלה או שסווגו בעבר, מחוץ למסגרת ספר זה ומייעד זאת, כך אני מקווה, להזדמנות אחרת. אך לא רק ההכרח שבצמצום מנחה אותי אלא גם זאת: יש בנמצא די והותר פרסומים היסטוריים ושיטתיים בתחומים אלה. כך גם לגבי כל אותם דיונים במושג הפילוסופי "אירוע" שהניבו ספרות ענפה, מרביתה ברמה טכנית גבוהה (בפרט באסכולות הפנומנולוגיות בגרמנית ובצרפתית ובאסכולה האנליטית באנגלית, שתי המסורות הפילוסופיות שחופפות במקומות רבים ושעד כה השפיעו עליי במהלך חקר תופעת הנס יותר מכול). יחד עם זאת, הפילוסופיה המודרנית, ובפרט העכשווית, לא עושה חסד עם ניסים, עם האמונה בניסים ועם מחוללי ניסים. לפחות מאז ביקורת הנאורות הרדיקלית של שפינוזה ושל יוּם, שנראה שחתמה את גורלם - מבחינה מושגית ופולמוסית - ובהתאם עומעמה יוקרתם עד שהפכה זניחה. מלבד תרבות הדת הפופולרית שמקושטת בסיפורי ניסים נאיביים, מעטים הם בני זמננו המתרשמים מאיכותם הפילוסופית. וגם, בואו נודה על האמת, עוד מימי קדם הייתה החשדנות גדולה גם בקרב תיאולוגים מוכרים ורשויות הכנסייה, לעיתים באופן בלתי הפיך.
 
בתקופה המקראית נתפסו ניסים, אמונה בניסים ועשיית ניסים כהכרזות וכאישורים אמינים למדי של התגלות אלוהית ושל חסד מיוחד, שנאלצים מאז להסתפק בעצמם (ולכן מהווים היום לא יותר מאשר אמונה תפלה, superstitio כפי שכינה זאת שפינוזה). אבות הכנסייה הראשונים, אוגוסטינוס בראשם, נזקקו למאמץ עליון כדי לתת לנס מקום כאן ועכשיו (בזמן בתר־מקראי) כתופעה שהיא יותר מאמונה תפלה פרועה גרידא. הפתרון שמצאו היה חדשני, וכפי שנראה מרומז ומעורר מחשבה הרבה יותר מהפרכות לכאורה מודרניות מאוחרות יותר של תופעת הנס. יתרה מכך, אוגוסטינוס מצא מפתח פרשני שידע להפיק מהתופעות הקטנות ביותר (שרידי קדושים כגון עצמות קטנטנות או שערות) את הרווח האפשרי הגדול ביותר לנשמה ולכנסייה. זהו כלי עזר שלא איבד מערכו, כפי שאטען בהמשך.
 
 
אופן חלוקת המסה
 
מסה זו מחולקת באופן הבא; מלבד פתח דבר ואחרית דבר היא מורכבת מחמישה פרקים בעלי אורך ומשקל שונים. חלקם אילוסטרטיביים, שלא לומר אנקדוטיים, אחרים מביאים טיעונים והוכחות. כל חלק וחלק יכול לעמוד בפני עצמו אבל יחדיו הם מהווים חלקים משלימים במסגרת פורמלית, במטריצה או במנגנון, שמטרתו - כך אני מקווה ומצפה - תתבהר עד מהרה. לצד זאת, המסגרת המוצעת מסגירה (מלבד מכניזציה מתמשכת של העולם, של הנפש ואפילו של אלוהים, כלייטמוטיב) צורה בת ימינו של מיסטיקה שאיני יודע אם אני יכול לומר עליה, כאן או במקום אחר, הרבה יותר מאשר שהיא "ישנה" או אולי "איננה", וחשוב מכך, שההבדל בין הימצאותה להיעדרה של מיסטיקה זו בסופו של דבר לא משנה כל כך. ארכיב המיסטיקה של העבר (האבסולוטי) וההווה (הווירטואלי) הוא שמונח כאן, מחדש ויותר מתמיד, על כף המאזניים. אין כוונתי למיסטיפיקציה עקרה של הטכנולוגיה, אלא למוטיב ולמוטיבציה שאני שואב משניים או שלושה הוגים. אציין ראשית את לודוויג ויטגנשטיין, ובפרט את מאמר לוגי־פילוסופי שנקרא לאור ההרצאה על האתיקה שלו, ואחריו את אנרי ברגסון, בפרט פרק הסיום של ספרו שני מקורות למוסר ולדת. הוגה שלישי הוא בלי ספק ז'אק דרידה, שגם לאינטואיציות המאוחרות שלו בנוגע לזיקה שבין דת לתקשורת אני חייב את עבודתי זו (גם אם איני מפנה אליו הפניות רבות בספר זה, עשיתי זאת בשפע במקום אחר). די באזכורים קצרים אלה בשלב זה. נראה ששלושת ההוגים מסכימים שמכניזציה מלאה תוביל מעצמה אל (או בתוך) אותו המרחב עצמו שהיא מדירה או שוללת. ובזה האחרון, המיסטיקה - או במובן רחב יותר הדת, או במובן צר יותר הנס - היא הדוגמה הבולטת ביותר.
 
לאחר המבוא הכללי ובו חומר רקע וכמה דוגמאות אקטואליות, אני פורש את טיעונִי על שלושת היבטיו; הראשון שבהם הוא התיאולוגיה המסורתית של הנס ושל האמונה בניסים, השני הוא הפילוסופיה המודרנית של ההתרחשות או של האירוע - ובמסגרתה אני מתמקד במהפכות, מרידות ורפורמות במשמעותן הפוליטית הקונבנציונלית - והשלישי הוא תיאוריות המדיה העכשוויות של מה שנקרא special effects. במונח טכני זה אני מתכוון לא רק לאפקטים חזותיים בסרטים, באנימציה, בווידיאו דיגיטלי וכיוצא בזה, אלא גם ובעיקר במובן רחב יותר, לתופעות שמשתרעות מה-deus ex machina העתיק של הטרגדיות היווניות, דרך תיאור נפש האדם כאוטומט רוחני בעת החדשה המוקדמת בעבודתם של שפינוזה ושל לייבניץ ועד למשיכה של המאה ה-19 והמאה ה-20 לאוטומטים, ל"גולֶמים", לאינטליגנציה מלאכותית ולמערכות מורכבות. רשימה זו של תופעות מכניות בעלות שפע משמעויות נלוות היא, כפי שניתן להניח, חלקית בלבד. בשלושת המקרים או בשלוש הקטגוריות של התופעות (הנס התיאולוגי והדתי, התופעה הפוליטית או המנטלית, האפקט המיוחד המנווט בידי התקשורת) מדובר בהתרחשות שיש בה, או שיוצא ממנה, לאין שיעור יותר מהנראה לעין: שפע של תולדות ללא סיבה מספקת או הכרחית.
 
לפני הפרק האחרון והפרק שלפניו, שבהם כמה טיעונים פרקטיים בנוגע לניסים ולמדיניות - או יש לומר, ניסים עם מדיניות, כפי שאני מכנה זאת כאן - אני מבסס טיעון כללי שבו הדגש מושם על הנס, התופעה וה-special effect. טיעון זה מפנה לאחר מכן את מקומו להיפותזה ספקולטיבית יותר בדבר ההגדרה המחודשת והתפקיד המחודש של הארכיב והמנגנון הדתי־תיאולוגי, בפרט זה של ה-Total Recall. אחרית הדבר שבה ומשחזרת את הדגש התיאורטי והמעשי העיקרי שלי, אך הפעם במילים אחרות ובגוון אישי יותר.
 
נמנעתי מלהוסיף הערות שוליים והפניות ביבליוגרפיות רבות מדי ואני מציג בפני הקוראים רק את הטיעון המרכזי שלי לצד דוגמאות קולעות בודדות. את אלו מבין הקוראים שיבקשו, בתקווה, לעיין בחומר נוסף, מבוסס ומפורט יותר, אני מפנה אל עבודה יסודית ומעט שאפתנית יותר, לא פחות מאשר טרילוגיה על אודות ניסים, שאותה אני מקווה לסיים ובה אני מנסה להוכיח את מה שאני מציג כאן כהיפותזה בלבד, כניסוי מחשבתי או אימון רוחני עכשווי.12 ניסויים מחשבתיים, כך שמעתי לאחרונה את הפילוסוף הברלינאי דומיניק פרלר (Perler) מסביר בהרצאה שנתן בפרינסטון, היו הלב הפועם והמנוע מאחורי כמה מן הדיונים התיאולוגיים והמטאפיזיים התמוהים ביותר בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, דיונים שחשיבותם גדולה מחשיבותם ההיסטורית. במילים אחרות, למה שנראה במבט ראשון כמעשיות מוזרות ביותר (למשל בדבר טבעם של מלאכים) יש למעשה מבנה שיטתי ומוסר השכל. כך גם בסיפורי ניסים. ניסים והאמונה בניסים, גם אם נדמה שהם בין המוטיבים וההסברים הפחות סבירים ומתקבלים על הדעת בארכיב האינטלקטואלי העשיר בדמיון הגדול ביותר (מורשת המחשבה והמסורת הדתית והתיאולוגית והמנגנון המתודולוגי, וכמוהם גם המנגנון המוסדי שצמח מהם), מהווים את ארגז הכלים המעניין ביותר שעדיין מבטיח רבות לפתרון מגוון רחב של בעיות תיאורטיות, פרקטיות ומוסדיות. כתימוכין להצהרה מעט נועזת זו אני מציע הוכחות מועטות בלבד, ואני מבסס את הארגומנטציה שלי רק על דוגמאות שתומכות בטיעוני באופן ישיר. היתר, כאמור, מיועד להזדמנות אחרת.
 
ככזה, ספר זה הוא מסה של ממש ואתגר רוחני בפני עצמו. השאלה העיקרית שאני שואל היא זו: מהו נס ומדוע אנו מאמינים כיום (בתקופה של גלובליזציה גוברת, שווקים כלכליים והתפתחות טכנולוגית מואצת של אמצעי תקשורת חדשים) בניסים ובמחוללי ניסים במידה רבה יותר ומהר יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתרבות המערבית ואפילו, כך נדמה, מבכל תרבות אחרת? ובהקשר זה: מדוע ישנן סיבות תיאולוגיות, פילוסופיות, מוסריות ופוליטיות ברורות וטובות להמשיך לעשות כן?
 
מסה זו אינה רק "ספרי הראשון בהולנדית" אלא גם ההתנסות הראשונה שלי במיומנות חדשה יחסית או לפחות מסוג חדש. זהו ניסיון צנוע שלי להציג בשפה בהירה ככל האפשר מחקר קצר יחסית של מה שקרוב לליבי יותר מכול ולעשות זאת באמצעות מבחר היפותזות קליטות ושלל יישומים מעשיים - אישיים ורוחניים, בלי צל של ספק, אבל גם ואף חשוב מכך, בעלי השפעה ציבורית ופוליטית מפורשת בהיקף רחב ואף גלובלי.
 
השפעה זו מסתכמת בתובנה הבאה: ההשפעה האישית והקולקטיבית, המתמשכת והמקוטעת של מסורת זו צועדת בדרכים מסתוריות - מיסטיות ומופלאות - ונדרש לה מזל מיוחד. כל אחד ומזלו שלו. למרבה הצער, ניסים, האמונה בניסים ועשיית ניסים לא מופיעים בכל הזמנים, והתופעות ששייכות להם אינן נחלתו של כל אחד ואחת. אבל אין בכך כדי להפוך אותם לאמיתיים או מציאותיים פחות. הם ביטויים ראויים של מה שמעורר ומרחיב את רוח האדם, תרומה רבת ערך להיסטוריה שרחוקה מלהסתיים ושלעיתים קרובות מדי נותנת את הרושם שהיא רק בתחילת דרכה. וכל עוד לא הנחנו לארעיות המיוחדת של הניסים להשפיע עלינו, אנו חיים בתחושה פרהיסטורית - או לכל הפחות מיתולוגית - של אל־זמניות, של מוסר ודת סגורים וסטטיים (אם נזכיר שוב את ברגסון).
 
בהמשך יתברר שלארכיב ולמנגנון הדת והתיאולוגיה משמעות ותפקיד שאינו תיעודי גרידא (טקסטואלי וחזותי או אודיו־ויזואלי); לא מדובר כאן בגופי ידע שאפשר למצוא או לבקר בספריות ובמוזיאונים, ברשת או בגוגל בּוּקס (מעניינים, חשובים ומסקרנים ככל שיהיו). הערך המוסף של הארכיב ושל המנגנון אינו בעל צביון או השפעה אמפירית, אך על אחת כמה וכמה גם אינו על־טבעי. ניסים, האמונה בניסים ועושי ניסים מייצגים ונשענים על אידיאליות ואידיאליזם ייחודיים שמקורותיהם ותוצאותיהם בלתי צפויים בעליל. ניסים תובעים קשב - רגישות סינגולרית לבלתי־רגיל - שאינו נחלתם של מרבית המומחים או האליטות המדעיות, התרבותיות או הפוליטיות (ופחות מכולם של אלה המכונים talking heads או media pundits). אדרבה, גם אם אין דבר המחולק באופן דמוקרטי יותר ממספרם או מאופני ההתגלות המפתיעים של הניסים בפני האנושות (שלא לדבר על נמענים אחרים), נדירים וייחודיים הם האנשים המגלמים את התופעה יוצאת הדופן הזו.
 
קלפי המשחק
 
לצד הניסים, האמונה בניסים ועושי הניסים מונח, תרתי משמע, הרבה מאוד על כף המאזניים. במילותיו של פסקל, ניסים הם "הימור" או "התערבות" (pari, wager, gamble) המסכנים את הקיום כולו (או כפי שחשב פסקל את ישועתנו, גן עדן וגיהינום, ישועה וקללה), לא פחות. עוד אחזור אל פסקל, הראשון ואולי הרדיקלי מבין התיאורטיקנים של הנס בתנאים המודרניים. די אם אומר שהוא היה הראשון שהבין ממד זה של הנס והבין אותו לעומק. האמונה בניסים ובעשיית ניסים אינה אלא פזיזות. אם כן, למה לנו? התשובה הקצרה אינה הקלישאה "מי שלא מהמר לא מרוויח" (גם אם היא נכונה). מה שחשוב הוא שניסים ישנם (כלומר "מתרחשים" או "נעשים") מבלי שאנו יודעים על כך מפורשות ועוד קודם שאנו מבינים את המתרחש ומה עלינו לעשות מכאן והלאה. אין פלא שאנו עצמנו איננו "עושים" או "מחקים", כי לפני אותה עשייה מופיע תמיד "משהו" אחר. אבל מה בדיוק?
 
זו לפני הכול הפרובוקציה הטהורה (ואף, אכן, המזככת) של הנס המלא בהתהוותו, אפשר לומר הנס שעוד עומד לקרות, אבל שבלי התפעלותנו ופליאתנו, קריאות ההידד ומחיאות הכפיים, האמון והמחויבות, לעולם לא יתרחש. ניסים, כך אטען, היו ונותרו "our call". הפנייה שהנס מפנה אלינו אינה אלא שליחות (roeping) (לעיתים תפקיד [beroep]), ובמובן הדתי והחילוני הרחב היא ענייננו (או למעלה מכך, ענייני) הפרטי בלבד. אין נס שמותיר אותנו אדישים ואנו מותנים מראש להאמין לו וכתגובה לחולל אותו גם בעצמנו, יותר משאנו יודעים.
 
מה שאני מציג כאן, ומכאן והלאה, הוא סיכום של תקציר תמציתי אפשרי. אם לעשות פרודיה על אחד מביטוייו של תאודור אדורנו, אחד מגיבוריי המוקדמים:13 מה שאני מניח פה על השולחן הם כל ה"קלפים" שלי (הרעיון המרכזי, היפותזות, דוגמאות חשובות, מסקנות), אלא שכל אחד מהם לחוד וגם כולם יחד אינם מציגים את ה"משחק" כולו. הבחירה בדימוי המשחק (בכלל זאת קלפי ניצחון, רמאות וכדומה) אינה מקרית. ניסים כוללים "משחק לשון" (Sprachspiel, language game), כפי שהורגלנו לומר אחרי לודוויג ויטגנשטיין המאוחר, מחבר חקירות פילוסופיות, ולאורו של מה שנקרא בפילוסופיה ה-linguistic turn (מפנה שמגיע בימים אלה אט אט לקיצו). אבל לא פחות נכון יהיה לומר שהאמונה בפלאי היא בראש ובראשונה "דרך ראייה ועשייה", "נקודת מבט", כפי שאטען בהמשך. נוסף על כך, לא ברור כלל שניסים נתונים לחוקיות קבועה או אפילו משתנה, כפי שניתן לומר על כלל המשחקים (שמתוכם "משחק האהבה" הוא כנראה היוצא מן הכלל הגדול ביותר - בניסים יש אפוא גם משהו "ארוטי" במובן הצר, וכפי שניווכח במובן הרחב ביותר של המילה).
 
מילות תודה
 
כתיבתה של מסה זו לא הייתה מתאפשרת לולא ההזמנה החמה והעצה הטובה של נילס קורנליסן (Cornelissen). אני אסיר תודה על סבלנותו האינסופית, אמונתו בפרויקט וחוכמתו הגדולה בכל צעד ושעל בדרך לספר זה. אן פולארד (Vollaard), אווה ויינברג (Wijenbergh) ומרטיין א"י בוייס (Buijs) נתנו בשלב האחרון אינספור הערות עריכה מצוינות והפכו את הטקסט לנגיש ונהיר יותר. האחריות לכל הטעויות ואי־הבהירויות שנותרו היא כמובן שלי ושלי בלבד. אשמח לקבל הצעות לשיפור הטיעון, היפותזות נוספות או דוגמאות בולטות יותר של ניסים, אמונה בניסים ועשיית ניסים בעבר וגם ובעיקר בהווה. פילוסופיה זעירה זו של הנס תפיק תועלת מכל עזרה, עצה ותמיכה שתקבל.
 
במשך שנים ביקשו ממני בני משפחה וחברים ספר בהולנדית שיפנה לקהל הרחב. תשובתי הייתה תדיר שהזמן אינו בשל. בתחילה ישנה העבודה היסודית והעמוקה (עבודה שמיטב אנשי המדע הפופולרי, בפרט במדעים המדויקים, לרוב כבר עשו עוד קודם לכן במעבדות ובשולחן הכתיבה), לאחר מכן תרגום והתאמת החומר במובן הרחב. ספק אם אפשר להפוך בן יום לפילוסוף עממי (או אפילו לשאוף לכך) וללמוד להימנע מן הרעות החולות, כגון הפשטה, של פילוסוף מקצועי (ובהתחשב בנסיבות יש גם לרעה זו תפקיד מכוון). תפקידה של הפילוסופיה האקדמית - שנויה במחלוקת ככל שתהיה ואשר סובלת ממה שעל פניו נראה כעודף ביטחון עצמי וללא יישום מעשי של ממש - נותר קרוב לליבי. אבל כעת אני מרכין ראש בפני הבקשה דלעיל ותורם את חלקי לפילוסופיה כנחלת הכלל, לדיון הציבורי, אולי גם הפוליטי, שאותו כמעט ולא ביקשתי.
 
השקפתי הנוכחית על מהות הפילוסופיה, או יש לומר - מה היא יכולה לעשות ולהיות - הושפעה ללא ספק מאותו ביטחון עצמי חדש. פילוסופיה היא בראש ובראשונה הניתוח וההבהרה של מושגים, של הנחות ושל ארגומנטציה קיימת. מן הבחינה הזאת אפשר לומר שהפילוסופיה צופה מן הצד. אבל ביצירת ובדיקת מושגים חדשים, דרכי מחשבה, ביטוי ועשייה - הפילוסופיה היא גם קפיצה אל התהום ואל תוך חוסר ודאות. ולעיתים קרובות לא פחות דורכת הפילוסופיה במקום, רוצה לומר, צועדת בה בעת צעד אחורנית וצעד קדימה, באופן פרדוקסלי והחלטי. פילוסופיה היא גם ניסוי המנסה להתעלות מעל המוכר, גם מעל הידע והמדע, במודע ובתום לב; לא פחות מכך, היא תרגיל, אפילו תרגיל רוחני לפרקים, אבל בעיקר תרגיל שיווי משקל שמאזן עד כמה שאפשר בין כל הדברים.
 
לפילוסופיה, לפחות בצורתה המודרנית והעכשווית, אין דבר וחצי דבר עם זיהוי האמיתי, הטוב והיפה, על אחת כמה וכמה עם אחדותם האמורה. הפילוסופיה אינה קובעת מה ישנו (אמיתי, מציאותי), אינה מפיצה נורמות וערכים ואינה מורה לנו מה יפה או מה אמין. במקומות שבהם היא עושה זאת היא מידרדרת לדוגמטיות ולפונדמנטליזם, לאידיאולוגיה ולהשקפת עולם. גם במקומות שבהם הפילוסופיה מכוונת אל החיים המלאים היא אינה עושה זאת במגמה מוסרית או מעשית דווקא. עם זאת, אין בכך לומר שהפילוסופיה אינה מתארת או עושה דבר. הפילוסופיה מייצגת יחס מסוים, ובצורתה אף סגנון מסוים (ברטוריקה ובדידקטיקה שלה). במשימתה זו, המסוימת מאוד, היא אקטואלית ודחופה יותר מאי פעם.
 
מוזה
 
אני מקדיש ספר זה לאורנה אופיר. גם אם לא תקרא אותו מיד במילים אלה (כלומר בהולנדית), היא המוזה - הנס, התופעה והאפקט המיוחד גם יחד - שבלעדיה שום דבר ממה שאני טוען בו לא היה מתאפשר ואפילו לא היה עולה על הדעת או פשוט לא היה נכון (או לפחות נשמע אמין). יחד עם בנותינו, עלמא־יוהנה וברית, אחות קטנה ואחות גדולה, היא הציר שסביבו סובבים חיי היומיום שלי מזה שנים. מקור קבוע לשמחה, הנאה ואושר, מופת לאומץ ולסבלנות. בתור פסיכואנליטיקאית חריפה היא העניקה - מבלי שידעה או ביקשה - עומק מפתיע וחמימות חדשה לאינספור מונחים שהצגתי ברשלנות ובפזיזות גדולה מדי - או שהשתמשתי בהם באופן לא מודע (אכן) חזור ושנֹה.
 
 
 
תל אביב וניו יורק, אוגוסט 2013 - אוגוסט 2014
 
 
 
 
 
 
מבוא
זמן לניסים
 
 
בעת כתיבת שורות אלה נחשב האביב הערבי המפורסם לאירוע שהגיע אל קיצו. גנרלים מצרים, בהנהגתו של עבד אל־פתאח א־סיסי, שמו ביודעין סוף אלים למחאה ציבורית רחבה וחסרת תקדים שהובילה ל"התעוררות" כללית, התקוממות ובחירות דמוקרטיות לאחר שנים של משטר רודני חסר רחמים של הנשיא לשעבר, חוסני מובארק. מה שאמור היה להיות תרחיש חלומי - אפשרות של משטר דמוקרטי פלורליסטי במזרח התיכון תחת החלופות הלא אטרקטיביות של מיליטריזם ולאומיות חילונית מחד גיסא או אסלאם פוליטי מהסוג התיאוקרטי מאידך גיסא - מתגלה כסיוט נוסף. על כל פנים, כך זה נראה.
 
המערב לא השכיל לחזות את המהפכות במזרח התיכון, וגופי המודיעין, שנשמעו להגיון ברזל, החטיאו כרגיל. שהרי בכל הנוגע לניבוי אירועים בעלי השלכות גיאופוליטיות עולמיות, מעוף הדמיון או מידת האינטואיציה של גופי המודיעין אינם עולים על אלה של קורא העיתון הממוצע או של מי שמתעדכן באינטרנט. מה שעולה בידנו לדלות לאחר הפעלת כל האמצעים העומדים לרשותנו (ומאז החשיפות של מדליפים כגון ויקיליקס ואדוארד סנודן אנו יוצאים מנקודת ההנחה שלפחות הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי, NSA, "יודעת" כמעט הכול) מספק לנו תכופות לא יותר מתובנות או תוצאות מינימליות. בסופו של דבר, ה"עובדות" לא באמת משנות. Stuff happens, דברים קורים וכך גם כל היתר.
 
דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה האמריקאי בממשל הנשיא ג'ורג' וו' בוש, צדק באופן ציני למדי כשאמר במסיבת עיתונאים בפנטגון ב-12 בפברואר 2002, שבמהלכה ניסה בפעם המי־יודע־כמה להכשיר את השרץ, את המשפט הבא:
 
כפי שאנחנו יודעים, ישנן ידיעות ידועות. יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. אנחנו גם יודעים שיש אי־ידיעות ידועות. כלומר, אנחנו יודעים שיש כמה דברים שאותם איננו יודעים. אבל, יש גם אי־ידיעות בלתי ידועות, שאותם איננו יודעים שאיננו יודעים.
 
סלבוי ז'יז'ק, חריף שכל כתמיד, הוסיף לכך שבאופן נוח למדי רמספלד שכח לציין קטגוריה רביעית, קרי "ידיעות בלתי־ידועות". קטגוריה זו כוללת את האמיתות של הלא־מודע ואת כל מה שמודחק במובן הפסיכואנליטי של המילה, השמטה שז'יז'ק לא היסס לקשור לאובססיה האמריקאית למציצנות מגונה, שהדוגמה הבולטת שלה היא תמונות ההתעללות וההשפלה הבוטות שהיו מנת חלקם של אסירים עיראקים בכלא אבו גרייב בבגדד. והנה, מבלי שביקש, צדק רמספלד יותר מז'יז'ק: לא פעם אירוע אמיתי, או כזה שאנו תופסים כאמיתי (או שהיינו אמורים לתפוס ככזה), הוא בבחינת "אי־ידיעות בלתי־ידועות".14
 
המערב, וארצות הברית בראשו, הגיב לאביב הערבי במצרים ברגשות מעורבים. ככלות הכול, מה עושים עם מפלגה פונדמנטליסטית אסלאמיסטית שעלתה לשלטון אחרי שנבחרה בבחירות דמוקרטיות? תנועה שבהנהגתו של מוחמד מורסי, הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות חופשיות, אכן הפגינה מעט מאוד נטיות פלורליסטיות או אפילו דמוקרטיות? האם יש להגן על הדמוקרטיה ולכן גם על תוצאות הבחירות הדמוקרטיות בכל מחיר או שישנם מקרים יוצאי דופן? התגובות השליליות לניצחון האחים המוסלמים במצרים ב-2012, מפלגת הישועה המוסלמית (FIS) באלג'יריה ב-1992 וחמאס בעזה ב-2006 מצביעות על האפשרות האחרונה (שלא לומר דבר על הברית שכרת המערב עם מרבית המדינות האוטוקרטיות במזרח התיכון, כגון ערב הסעודית). האם עדיף לכרות ברית עם השטן, למשל לגנות בפה רפה (או פורמלי בלבד) את התנהלות הגנרלים המצרים ובתוך כך להמשיך את מתן הסיוע הכספי והצבאי הנדיב כדי לא לפגוע באינטרסים האסטרטגיים באזור ומחוצה לו? או שיש להניח לדמוקרטיה באזורים אלה ולאפשר לה להתמהמה מכיוון שהתנאים טרם בשלו, ולא לשכוח שגם למודל האירופי־אמריקאי נדרשו אי אלו מאות שנים לבסס את עצמו?15
 
לא אשיב כאן על שאלות אלה באופן ישיר אף על פי שאפשר לנחש תשובה ראשונית: לא ימנע אדם מן האחר את מה שהוא מבקש לעצמו (במקרה זה: דמוקרטיה).16 הבעיה העיקרית שלי כאן היא אחרת: איך קורה שהתפרצויות פוליטיות המוניות, שאותן אנחנו מכנים בשמות כגון "אביב", "התעוררות", "התקוממות", או "מהפכה", לצד פעולות בודדות של גיבורים וקדושים, חללים וחמושים, מופיעות לכאורה יש מאין ומפתיעות אותנו במידה כזו עד ש"התרחשותן" נראית לנו ניסית כמעט? איך יכול מה שאנו מכנים בעגה הפילוסופית "אירוע" להתקיים או להותיר בנו רושם כתולדה נטולת סיבה מסוימת, כמקרה ללא הסבר? ואיך יכול אותו מקרה לא פחות מלהדהים (verwonderen) אותנו חרף היעדר ההסבר ולהפוך יותר מכל דבר אחר למושא התפעלותנו (bewondering)? תופעה מעין זו חסרה את הרקע שיאפשר לה לבלוט ובכך לקבל לכל הפחות כמה קווי מתאר.
 
הפוליטיקה הגדולה "של פעם" התיישנה, ואנחנו חיים בעולם רב־קוטבי בעל כוח צנטריפוגלי. מה שנשאר הוא המעשים המבודדים לכאורה, בדרך כלל רבי תעוזה ולא פחות מכך חסרי אונים, של יחידים, קבוצות קטנות, מסות גדולות מקריות, משוללי היגיון היסטורי או שיקול פוליטי אבל חרף זאת בעלי השפעה פנומנלית, גם כשהם נכשלים. מה פשר הדבר? ומה מופלא או פלאי בו?
 
נס חילוני?
 
אני מוצא תשובה חלקית לשאלות אלו בעבודתו וביוזמותיו של הפילוסוף הפלסטיני סרי נוסייבה, שמכהן כיום כנשיא אוניברסיטת אל־קודס במזרח ירושלים, דמות פוליטית משפיעה שמוצאה מאחת המשפחות הפלסטיניות הוותיקות והמשפיעות ביותר. את שמו של נוסייבה שמעתי בפעם הראשונה בקהיר בספטמבר 2005, עת השתתפתי בכנס שהוקדש לנושא "אלימות והחברה האזרחית", שאורגן על ידי המרכז ללימודי ממשל גלובלי (שנסגר מאז) בבית הספר לכלכלה של לונדון (המכונה בפי המבינים LSE) ועל ידי המרכז לחקר ולימודי מדעי המדינה באוניברסיטת קהיר. המשתתף ההולנדי הנוסף בכנס, כך אני זוכר, היה מינט יאן פאבר (Faber), יושב הראש לשעבר של "מועצת השלום הבין־כנסייתית", שהיה עוף מוזר בזירת ההתכחשות הפוליטית הזו לא פחות משהייתי אני, פילוסוף ומטאפיזיקאי מאמסטרדם. בלב העיר, במלון הילטון הנאה על גדת הנילוס, התרועעו נציגים מארצות ערב שונות עם קומץ אירופאים ואמריקאים ודנו בנושאים כבדי משקל. מרק יורגנסמאייר (Juergensmeyer), מחברם של כמה ספרים בנושא אלימות דתית במזרח התיכון, יפן וארצות הברית, נמנה עם החבורה. המונח המקורי שטבע - של האלימות הפרפורמטיבית של ארגוני הטרור, מעין acting out בממדים קוסמיים כמעט, חסרת מנדט פוליטי ישיר או כל אסטרטגיה בת השגה - הרשים אותי מאוד והבהיר לי רבות.17
 
מה שבלט לעיניי עם תחילת הכנס היה שההרצאות, שתורגמו תרגום סימולטני, ניסו להתחרות זו בזו בשימוש בהיפרבולות רטוריות (שמרביתן כוונו למדינה שלמרבה הצער שום נציג אקדמי או אזרחי שלה לא נכח באולם החם, כלומר ישראל). כשאחד אמר "ישראל" אמר הדובר הבא "הישות הציונית", וזה שאחריו דיבר על "המשטר היהודי האימפריאליסטי הגזעני". זה היה מעייף, טרגי־קומי, מעט עצוב אפילו. זה היה גם סטריאוטיפי ולא מאוד פרגמטי, קל וחומר לא נבון מבחינה פוליטית. האלימות המילולית, האנטגוניזם הפוליטי ושפע ההגזמות היו מלאכתם הגאה של גברים מבוגרים. קבוצת אינטלקטואלים צעירים, מעודכנים היטב בשיח התיאורטי בעולם המערבי ופעילים בשילוב של סופיזם ואקטיביזם ברשת (בין היתר באתר IslamOnline שהוקם ב-1997), השכילו לשמור באותו מעמד על שתיקה אבל נותנים לי עד היום יותר חומר למחשבה מגיבובי המילים של עמיתיהם המבוגרים. אותו הדבר תקף גם לנשים בכנס, ששלוש מתוכן הותירו בי רושם עז במיוחד.
 
הראשונה היא אשת מדע המדינה, היבּה ראוף עזת (Raouf Ezzat), אחת ממארגנות הכנס וזו שהייתה אחראית, כך גיליתי, לעצם הזמנתי אליו. היא ניווטה באומץ ובשלווה בנוף הפוליטי המורכב של הכנס, גילמה תערובת סימפטית ביותר של מסורתיות ודמוקרטיות רדיקלית ששאבה השראה ממקורות אינטלקטואליים מגוונים, שאליהם התוודעה בין היתר במהלך שהותה הארוכה באנגליה למטרות לימודים. עד מהרה הפכה להיות המדריכה שלי בהבנת הדקויות שחמקו מהבנתי במהלך הכנס.
 
השנייה היא אישה צעירה יותר שאת שמה (הבדוי ככל הנראה) שכחתי. שוחחתי עימה רק כבדרך אגב והיא הציגה עצמה כבת זוגו של הנספח התרבותי באחת השגרירויות המערביות הגדולות שהגיעה לכנס מתוך עניין אישי גרידא. מאוחר יותר באותו יום, כשהרכבתי את האוזניות והאזנתי מנומנם לתרגום דיוני המומחים שנדמו אינסופיים בנושא החוק האסלאמי והחברה האזרחית העולמית (global civil society), בתוך כך שאני שם לב לכך שאנו נעים בין ניבים שונים של ערבית ולכן גם בין מתורגמנים שונים - כשכל גרסה בתורה הופכת חלק מהקהל לזר ואורח - ראיתי אותה להפתעתי הרבה בקצה השני של האולם מקשיבה לכולם בשימת לב ובהבנה מלאה ללא אוזניות (ולכן גם ללא תרגום של המונחים הטכניים המשפטיים בערבית). זו הייתה כנראה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי במו עיניי מרגלת ושהיתי איתה באותו החדר. היא קראה את הסימנים, את הכתובת או המְנֵא מְנֵא תְּקֵל שעל הקיר ועשתה זאת - או לפחות כך היה נדמה - ללא כל מאמץ. לא הצלחתי לדכא את תחושת הקנאה שהתעוררה בי. מוטב היה לו שפע זה של מידע היה מגיע לידיי שלי ולא ל-6IM או ה-SIS (ה-Secret Intelligence Service), כך חשבתי לעצמי, אבל גם ידעתי שמאוחר מדי להפוך למומחה לעולם הערבי (קל וחומר לקנות שליטה ביותר מניב אחד של ערבית, כמו המרגלת שלי). גם לא היה לי הזמן הדרוש לפיתוח מסגרת תיאורטית שתוכל ליצור משהו מכל זה. עוד סיבה לא לטפח שאיפות עיתונאיות גדולות מדי לאזור המזרח התיכון.18 באופן אירוני למדי, הממונים עליה, כמוני, כנראה לא עמדו ללמוד הרבה ממה שנאמר שם באותם צהריים חמים ואולי פשר החיוך הממזרי שעל פניה היה הערכה זהה מצידה (בהתחשב בכך שהיא, כך המשכתי לדמיין, זיהתה קשרים עמוקים יותר ומזימות שיתר הנוכחים, כל אחד מהם כלוא בעולם המושגים שלו, החמיצו לגמרי).
 
בכל מקרה, חלק גדול מן הטענות שהציגו הדוברים באותם צהריים, לא פעם באופן מיליטנטי ביותר, הוזמו עד מהרה בעזרת עובדות חדשות - כן, "עובדות" (כפי שקורה עם עמדות וטענות תיאורטיות). אחד מעמודי התווך של הכנס כולו ושל הקונסטלציה הלא־לגמרי־נקייה שבמסגרתה התאפשרה פוליטיקה זו - היינו העמדה העקרונית, ולא בת קיימא ומעשית, של ממשל הנשיא חוסני מובארק המושחת שנתמך על ידי המערב - עמד ליפול זמן לא רב אחר כך ולפתוח בכך פרק חדש (או שמא פרק ישן?) בהיסטוריה הפוליטית של מצרים המודרנית. תוכנו העתידי של פרק זה נותר לוט בערפל. האם הייתה זו סיבה לתקווה? האם ידעה המרגלת שלי לאן הרוח נושבת?
 
אך מי שהרשימה אותי יותר מכול בנוכחותה ובהרצאתה הייתה לוסי נוסייבה, רעייתו של סרי נוסייבה ובתו של "פילוסוף בריטי נודע", כך נלחש באוזני. התברר שהיא בתו הצעירה של ג'ון אוסטין (אחד מגיבוריי הפילוסופים), אך לא היה בה שמץ של גאווה או רהב. היא ידעה על חשיבותו של אביה בעולם האקדמי הדובר אנגלית ומעבר לו, אך לא עקבה מקרוב אחר השפעתו הפנומנלית ותהילתו בעולם הרחב. תהילה זו משתרעת עד לארצות הברית, שם הפכו אסכולת פילוסופיית לשון היומיום (ordinary language philosophy) מאוקספורד ונגזרותיה - בעיקר תיאוריית פעולות הדיבור (speech act theory) של ג'ון סרל והאינפלציה של הפרפורמטיבי, אחד ממושגי המפתח של אוסטין - למשפיעות ביותר והכשירו את הקרקע לקץ הפוזיטיביזם הלוגי. אותה השפעה, ואולי אף רבה יותר, הייתה להרצאותיו המפורסמות של אוסטין בהרווארד, שהתפרסמו תחת הכותרת איך עושים דברים עם מילים,19 על פילוסוף אחר בשם סטנלי קאוול, אחד הפרשנים המקוריים והייחודיים ביותר של לודוויג ויטגנשטיין המאוחר, על ההגות האמריקאית של רלף וולדו אמרסון (Emerson) ודויד הנרי ת'ורו (Thoreau) ושוב על מאמרי אוסטין (בייחוד "Other Minds"). אני מזכירו כי יותר מכל אחד אחר למדתי ממנו להבין את המיוחד שברגיל (ואת הרגילות שבמיוחד).
 
לוסי הוזמנה לכנס כמייסדת ונציגת "אי־אלימות ודמוקרטיה - המזרח התיכון" (MEND - Middle East Nonviolence and Democracy), ארגון פלסטיני לדמוקרטיה ולהתנגדות לא־אלימה לכיבוש, שהוקם ב-1998 תחת המוטו "Smarter without violence" ("חכמים יותר בלי אלימות"). כשהיא דיברה, תמיד בלי מיקרופון ובלי להרים את קולה, פסק הרחש באולם והגברתנים הקשוחים והמיליטנטים המנוסים ביותר (כלומר בכתב ובעל פה) קטעו את זרם מחשבותיהם הגבריות, הקטסטרופליות, והקשיבו בשימת לב.
 
מאוחר יותר, במהלך אחד הטיולים לרבעים הקופטיים שבעיר, מובלים במיניבוסים שמתוכם חזינו בשיירות צבאיות ממתינות מעבר לפינות הרחובות שאליהם עמדו להתרוקן עד מהרה המסגדים המלאים עד אפס מקום אחרי תפילת יום שישי, סיפרה לי לוסי על בעלה והזמינה אותי לבקרם אם יום אחד תוביל אותי דרכי אל ישראל או אל השטחים הפלסטיניים הכבושים. חלפו כמה שנים ושכחתי את שיחתנו עד שרצה הגורל, נישאתי לאישה ישראלית מיוחדת במינה והפכתי למבקר קבוע במה שמכונה בשם רב־המשמעות "הארץ". באחד מביקוריי הארוכים יותר בתל אביב נפל מבטי על האוטוביוגרפיה של סרי נוסייבה בעל הכותרת רבת המשמעות Once Upon a Country. A Palestinian Life (היה הייתה ארץ).20 השם היה מוכר לי באופן מעורפל, ועלעלתי בספר עד שנתקלתי בכמה תמונות שמשכו את תשומת ליבי, למשל זו שבה נראית כל משפחתו בחברת יאסר ערפאת. חזרתי עם הספר לביתי והתחלתי לקרוא בו. עד מהרה הבנתי שנוסייבה משרטט בספר, במונחים פילוסופיים ופוליטיים - וכפי שעמדתי להבין עד מהרה, במונחים הומניסטיים מאוד - תפיסה חדשה ופרקטיקה מקורית של הנס. לשם כך שאב השראה לא רק ממהלך חייו האישיים העשירים והסוערים (מה שהפך דבר זה או אחר למשכנע עוד יותר), אלא גם ממסורת ההגות האסלאמית הימי־ביניימית, שעד אותו יום לא הייתה מוכרת לי.
 
תפיסתו את הנס כיוזמת האדם שגם יוצק בו סמכות התבססה על מחקר רב שנים של תיאולוגים מוסלמים מימי הביניים כגון אבן סינא ובפרט אל־ע'זאלי. הדרך שבה בנה את מושג ופרקטיקת הנס החדשים ממשיכה את דרכם של הוגים ודמויות היסטוריות שונים ומגוונים כגון תומס ג'פרסון, המנסח הסופי של הצהרת העצמאות האמריקאית ונשיאה השלישי של ארצות הברית, הפילוסופים הפוליטיים חנה ארנדט וישעיה ברלין, וכן לודוויג ויטגנשטיין וגם - באופן עקיף יותר - וילארד ואן אורמאן קוויין.21 אבל הוא נסמך לא פחות גם על מלחמה ושלום של לב טולסטוי ועל המומחה לשוק ההון נַסים ניקולס טאלב. בסגנון יחיד במינו, עשיר במידע שימושי ובכישרון סיפורי רב, פיתח נוסייבה באוטוביוגרפיה שלו חזון מרעיש, שהותיר פה ושם סוגיות חשובות לוטות בערפל אבל יחד עם זאת היה עשיר וסוחף בעבורי. בפניי עמד סופר שתיאר את הנס המיושן כאמצעי וכמדיום האחרון שאולי יוכל לחלץ אותנו מן המבוי הסתום המדיני וממה שנראה כאימננטיות היסטורית חסרת תקווה - ובראשה המלחמה במזרח התיכון.
 
באחד מפרסומיו התייחס נוסייבה להרפתקן הפוליטיקה החובבן אייבי נתן, שכבר בשלב מוקדם חש שכדי לתת לשלום במזרח התיכון סיכוי כלשהו דרושה פעולה דרסטית, כזו שתשנה את כללי המשחק הפוליטי. הוא רץ לבד לכנסת ברשימה שצירוף האותיות שלה בקלפי היה נון וסמך, ביחד "נס".22 הרשימה השתתפה ללא הצלחה רבה בבחירות לכנסת ב-1965 והייתה קצרת ימים (גורל שאפיין רבות מיוזמותיו של אייבי נתן). לאחר התבוסה בבחירות הודיע נתן שיטוס במטוסו הפרטי (שנקרא "שלום 1") למצרים כדי לפרוץ בדרך זו פרצה במבוי הסתום הדיפלומטי והצבאי. לאחר שנחת ב-28 בפברואר 1966 בפורט סעיד נעצר וביקש פגישה עם הנשיא גמאל עבד א־נאצר, שכמובן סורבה (בהמשך נועדו עימו נציגי אש"ף וגם נציגי האפיפיור). לאחר שדחו המצרים את הבקשה שלחו אותו חזרה לישראל, שגם בה נעצר עם נחיתתו.
 
עשרות שנים יחלפו לפני שפנייה מתקבלת יותר על הדעת לניסים - ניסים חילוניים ליתר דיוק - תיעשה במונחים פילוסופיים ופרגמטיים יותר, הפעם במסגרת עבודתו האינטלקטואלית והפוליטית של נוסייבה.
 
טוב נעשה אם נזכור שפנייה לניסים, בין שדתיים או חילוניים, אינה חפה מבעיות, ונוסייבה מבהיר זאת כבר בראשית הדברים. הפנייה לניסים, ובפרט לניסים פוליטיים, אינה בהכרח מוסרית או אחראית בהגדרתה. אף על פי שאינו אומר זאת במילים אלו ממש, נוסייבה אינו מותיר צל של ספק שישנם ניסים "רעים" (או יש לומר "שקריים") שמנוגדים ל"טובים" (או ה"אמיתיים") ומנוצחים רק בידי האחרונים. לוויכוחים ולדיונים, למשא ומתן ולפשרות, אפילו למחוות של רצון טוב, שלרוב מופיעות בעקבות משברי אמון, לפרובוקציות המיותרות ולהידרדרות הפתאומית שאחריהן מוּנע שוב בקושי רב מה שמכונה "תהליך השלום" - לכל אלה מגיע בנקודה כזו או אחרת סוף. במילים אחרות, כדי להצליח, על מנגנוני הפוליטיקה והדיפלומטיה להתחיל עם נס קטן או גדול: אירוע, תופעה, ללא כל גורם נוסף או בסיס משפטי. אפילו החוק הבינלאומי או פנייה לזכויות אדם אוניברסליות אין בהם כדי להניע את האנשים ולהשאירם בתנועה.
 
נוסייבה מזכיר באוטוביוגרפיה שלו את הדוגמה הבאה של נס "שקרי" שכזה או שימוש שגוי במושג ה"נס". אחרי הקמתה של מדינת ישראל הבטיחה התנועה הציונית שזכויותיהם של התושבים הפלסטינים יכובדו. אף על פי כן נמלטו כ-750,000 מן התושבים הערבים מכפריהם וממישור החוף. חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית שהוקמה ב-1897 והנשיא הראשון של מדינת ישראל העצמאית, מעד ב-1948 בפליטת פה ואמר שנתון זה (שאחרי הכול, תוכנן במתכוון) "הפך באופן פלאי את עבודתה של ישראל לקלה יותר".23 גאולה וכוח כרתו כאן ברית אופל שעל פניה קשה ליישבה עם המניע המקורי של הנס. הנכבה הפלסטינית, או האסון, יצאה לדרך, והתקפות טרור הדדיות (של ההגנה ושל קבוצות בדלניות כתגמול על אלימות כלפי העלייה היהודית, ובעיקר כתגובה להצהרת העצמאות החד־צדדית של המדינה היהודית ולאחר מכן כפרובוקציה בדם קר של המדינה הצעירה שטבח דיר יאסין היה נקודת השפל שלה) דאגו ליתר, על כל ההשלכות והתוצאות הטראומתיות הנלוות, עד לעצם היום הזה.24
 
את המצב ששורר מאז מכנה נוסייבה מצב מלחמה דה פקטו. בטרמינולוגיה פילוסופית בהירה הוא מדבר על צורה של "אימננטיות" היסטורית, כמעט אונטולוגית, מצב שהוא נעדר מוצא נראה לעין או כל סיבה לתקווה. בשפה פסיכולוגית או פסיכואנליטית מרשימה לא פחות הוא מוסיף לכך את האבחנה של "פסיכוזה" אינדיווידואלית וקולקטיבית. פסיכוזה שרק "שיגעון" אחר, קרי של "סכיזופרניה" מתונה יותר, יוכל להוציא אותנו ממנה (אחת ולתמיד). אנו זקוקים, כפי שנאמר, לנקודת מבט אחרת, ל"ראייה כפולה" שתאפשר לנו לראות היבטים שונים בתכלית של אותו המצב עצמו. לא מדובר באמפתיה נאיבית אלא בניסוי מחשבתי או אפילו תרגיל רוחני. אלה אינם מניחים בהכרח תכונה אנושית כללית, קרי יכולת ההזדהות האמפתית, אלא זינוק נועז אל הלא־נודע, הזדמנות פז שבאופן פרדוקסלי למדי מציעה להרפות מן האחיזה המוכרת במציאות (ואת הבנת המציאות הרגילה) ולו לרגע.
 
בעזרת דוגמה הולמת ופשוטה ("a childlike parable") משווה נוסייבה את הקונפליקט הישראלי־פלסטיני, את המבוי הסתום של אימננטיות ומלחמה, למצב שבו שתי דמויות נקלעות לקטטת רחוב בלי שיהיה ברור מי מבין השתיים פתחה בקטטה (ושהתשובה על שאלה זו כבר אינה משנה דבר). הצד שידו על העליונה לופת את יריבו בלפיתה איתנה והלה ממשיך להיאבק כדי להבטיח שהמצב יהיה כמה שיותר לא נוח לצד הדומיננטי ולקצר את אחיזתו ככל האפשר. הפנייה להיגיון כבר לא עוזרת פה הרבה, וגם ניסיונות הבוררות של עוברי אורח לא מצליחים לחלצם מן המבוי הסתום. אפילו הצד הדומיננטי לכאורה (השולט וכנראה המנצח) לא יכול לנטוש סתם כך את הקונפליקט מחשש שהצד הנשלט (הקורבן ומי שנראה לנו כצד המפסיד) יבקש לנקום, יהפוך את הקערה על פיה ויאיים על הצד המדכא במוות, הרס וחורבן. שני הצדדים מאמינים שרק חיסול, גירוש או השמדה מוחלטת של הצד השני הוא הפתרון. כך לפחות מתגרמות החרדה, השנאה והפרנויה הקולקטיביות שמזינות ומשמרות את המצב עד לזרא.
 
ובכן, במצב מעין זה אין פתרון אחר מלבד מה שנוסייבה מכנה existential swap (חילוף קיומי), שבעיניו הוא החלופה היחידה עבור כל אלה - אזרחים ישראלים ופלסטינים חסרי מדינה - שמבחינה אקזיסטנציאליסטית מצויים בקיפאון.25 לפי נוסייבה, במצב זה מצבו הפסיכולוגי (אם לא הפיזי) של הצד החלש הוא החזק מבין השניים, ולו רק מפני שלצד השולט יש יותר מה להפסיד משינוי, ועל אחת כמה וכמה מהיפוך, בעמדת השליטה. הצד החלש הוא זה שירוויח מחילוף תפקידים מלא, אבל הרווח לא יהיה שלם: כאשר הצד הנאבק, שנמצא בעבר בעמדת החולשה, זוכה בעמדת השליטה ונכנס לנעליו, עובר היתרון הפסיכולוגי מחדש מלמעלה למטה ועד מהרה נוצר קיפאון חדש. לפיכך נדרש פתרון אחר: הכאה על חטא והיפוך אקזיסטנציאליסטיים, כפי שאמרנו, חילוף קיומי, שאין לו דבר וחצי דבר עם שינוי תפקידים פשוט או אמפתיה והבנה הדדית גרידא. חרטה והיפוך מעין אלה אינם עמדה או מחווה של אלטרואיזם פתאומי, של נאיביות ואימוץ עמדתו של הצד השני. אין זו גם פעולה המוּנעת מאהבה או אפילו מאינטרס עצמי מפוכח. גם לא מדובר כאן בדיאלקטיקה הגליאנית או מרקסיסטית של אדון ועבד, ועוד פחות מזה על יחסי הון ופרולטריון. נהפוך הוא, זו תנועה של שחרור הדדי ושל עמדה אלטרנטיבית. החילוף הקיומי הוא "תרגיל חופשי של הרצון", שבלעדיו דבר לא יכול להשתנות, המלחמה מתחדשת שוב ושוב והאימננטיות ההיסטורית לא מתערערת.
 
לרעיון הרדיקלי שלפיו אנו מסוגלים לבחור לפעול באופן שונה לגמרי ולשנות דפוסי ציפייה ופעולה מקובעים, או במילים אחרות - הרעיון שאנחנו יכולים להיחלץ מתפיסות פוליטיות, סימבוליות או דתיות בעלות היסטוריה - לרעיון זה יש שורשים פילוסופיים, מטאפיזיים, תיאולוגיים ומיסטיים עמוקים בעוד שהוא פונה באותה המידה גם לשכל הישר, ל-sensus communis.
 
הדוגמה הפשוטה, הכמעט ילדותית, שנוסייבה מביא (יש לומר שלאור הנסיבות איננו זקוקים להרבה מעבר למשל זה כדי להבין מה מונח כאן על כף המאזניים) ממחישה במילים יומיומיות שגם מה שבמבט ראשון נראה ארצי ללא כל מרכיב ניסי עשוי להוביל לפלאי. באשר לשורשים העמוקים יותר של רעיון זה, נוסייבה פותח יקום מקביל שנסמך על עבודות של פילוסופים, תיאולוגים ומיסטיקנים מוסלמים מימי הביניים, ביניהם אבן סינא (1037-980), אבו חמיד אל־ע'זאלי (1111-1058) ואבן רושד (1198-1126). הוגים אלה (ובראשם אבן סינא) החזיקו ב"תיאוריית ידע סובייקטיבית"26 שלפיה "הודות להיסט בנקודת המבט יכול הרצון להפיח רוח חיים בעולם הקונקרטי המוכר והקבוע, כאילו העולם הפנימי והחיצוני אינם נוגדים אלא חוברים זה לזה".27 השערה מטאפיזית דומה, כך ממשיך ומציע נוסייבה, יכולה להימצא בחוויות היומיומיות הרגילות ביותר. "לפעמים די בהליכה רגילה ברחוב להביאך לעולם אחר".28
 
לשימוש שאפילו "אמונה חילונית" צריכה לעשות ב"אהבה, תקווה וחזון מוסרי"29 יש אינספור תרגומים ופרשנויות ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה, גם אם שורשיהם המקוריים של ערכים אלה נמצאים בלב הגיאוגרפי של המזרח התיכון (דהיינו מעל הכול בירושלים); נוסייבה מזכיר את הדוגמה של תומס ג'פרסון, ששוב ושוב ראה לנגד עיניו את "הנחות היסוד המוסריות" שבבסיס החוקה האמריקאית וששאל - כך אנו יודעים היום - כמה מרעיונותיו בנוגע לסובלנות דתית מן הקוראן.30 נוסייבה מביא דוגמה פוליטית שמבהירה שאכן, אנחנו יכולים לבצע מחוות בקנה מידה קטן שתהיינה בעלות תוצאות מרחיקות לכת וחובקות עולם כל עוד הן מקבלות את תשומת הלב, זוכות להכרה בעיתן ומלוות בחיקויים. מקרה שמדגים זאת היטב הוא היוזמה האזרחית המשותפת שיזם נוסייבה ב-27 ביולי 2002 עם עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר.31 היוזמה זכתה לשם "המפקד הלאומי" וכללה עצומה שהוצגה שנה לאחר מכן במסיבת עיתונאים בנוכחות הנשיא קלינטון. נוסח העצומה אמנם הסתכם בעמוד אחד אך היא הכילה את קווי המתאר העיקריים להסכם שלום. חצי מיליון ישראלים ופלסטינים חתמו על העצומה, שלא הותירה תוצאות נראות לעין אבל בכל זאת חוללה משהו כמו מהפך תת־עורי ותת־קרקעי - פלא לא קטן כשלעצמו. העובדה שאירוע זה החל על ידי שני היזמים כתעלול תקשורת מודע ולפיכך מבוים היא לא פחות משמעותית בהקשר הזה. אנחנו נוגעים כאן בהיבט חשוב של הנס בן־ימינו. ניסים פועלים כיום באופן גלובלי רק כפעלולי תקשורת. הם לא מקבלים את ה"פנומנליות" שלהם, את הפרסום ויחד איתו את האפשרות לאוניברסליות ואף ליעילות בשום מקום אחר. עוד אחזור לנקודה זו.
 
רעיונות פשוטים, ניסים קטנים
 
גישה נוספת לבעייתיות של הנס אפשר למצוא בדמותו של אובמה, נשיא ארצות הברית. לעת עתה אפשר לראות בבחירתו לנשיאות, בחשיבתו, בעשייתו ובמורשתו הערת שוליים פתוחה בהכרזת העצמאות האמריקאית ובמורשתו של תומס ג'פרסון (מורשת שלדברי ג'ורג' וושינגטון הורכבה כמעט כולה מצירוף אירועים מופלא ותוצאות בלתי סבירות של ההיסטוריה, כפי שעוד נראה להלן). לא רק שבחירתו של אובמה לנשיאות ב-2008 וב-2012 הייתה לא פחות מנס קטן - גם אם היו סטטיסטיקאים פיקחים כמו נייט סילבר (Sliver) שחזו את תוצאות הבחירות - אף נאומיו וכתביו המוקדמים הכילו יותר מן האמור למי שכרה אוזניו. זה חל לא פחות גם על כמה מעמדותיו המוקדמות והאמיצות ביותר, כגון התנגדותו ב-2002 למלחמה בעיראק, שאותה כינה "מלחמה מטופשת". עמדותיו אלה עומדות בניגוד גמור להתעקשותו המאוחרת והשמרנית יותר על הרחבת המלחמה באפגניסטן כ"מלחמת אין ברירה". שלא לדבר על העניינים הרבים האחרים שמהם התאכזבו אפילו תומכיו הנלהבים ביותר: עמדתו ההססנית לגבי כוונתו לסגור את מתקן המעצר בגואנטנמו אחת ולתמיד ולשים סוף לכליאת השווא (אחת מהבטחות הקמפיין שלו) ולהזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב; השתרכותו בדרך הארוכה עד להכרה בנישואים חד־מיניים; ואם למנות דוגמה חדשה יותר - הגנתו הלא משכנעת על מידת הכוח המופרז שנוטלת לידיה "מדינת המעקב" (surveillance state) באמצעות שימוש באמצעי ציתות ומעקב סודיים (כששותפיה לפשע הם לכל הפחות הסוכנות לביטחון לאומי, עמק הסיליקון והאקרים לשעבר, שלא להזכיר את מיקרוסופט, גוגל, יאהו וסקייפ). היישום העלוב של ספינת הדגל של אובמה, חוק הגנת החולה וטיפול בר־השגה (Affordable Care Act), או ObamaCare בפי ההמון, שנחקק ב-2010, כפועל יוצא מכך שהנשיא האינטרנטי הראשון (שניצח במירוץ הראשון והשני לנשיאות הודות לגיקים, ((computer nerds לא הצליח להעלות לרשת מהר מספיק את האתר HealthCare.gov, הביא לתוצאות הנמוכות ביותר עד לאותו זמן בסקר שביעות הרצון של אזרחי ארצות הברית. לא משהו שאפשר להתגאות בו, כך נאלצו להודות בחוסר רצון תומכיו הנלהבים ביותר (בכלל זאת עבדכם הנאמן). ורשימת האכזבות עוד ארוכה. אך האם הפכו אכזבות מאוחרות אלה את הרושם הראשון על ראשו? האם נותר לנו לחכות ל"תופעת אובמה" הבאה או ל"אפקט אובמה" שעוד לא נראה, בהתחשב בעובדה שלא נותר לאובמה הנוכחי עוד זמן להראות את אובמה האמיתי? אם אכן כך יהיה, נאבד את מה שאני מאמין שאנחנו עדיין יכולים להפיק ממילותיו ומהערכותיו שלו עצמו את תפקידו ההיסטורי המיוחד.
 
אובמה היה מנהיג קמפיין ומנהיג נשיאותי שהודות לסגנונו הרפלקטיבי והפרגמטי העמוק, וכן לעמדותיו התיאולוגיות, נבדל באופן מהותי מכל מתחריו. בנאומו החשוב הראשון, הכמעט אגדי, בוועידת המפלגה הדמוקרטית בבוסטון ב-27 ביולי 2004 (הוועידה שבחרה בג'ון קרי - כיום שר החוץ בכהונתו השנייה של ממשל אובמה - כמועמד הכושל לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, בחירה שהביאה לתוצאות הקטסטרופליות של בחירתו מחדש של ג'ורג' וו' בוש לנשיא), דיבר הסנטור הצעיר מאילינוי בלהט על החלומות הפשוטים ועל הניסים הקטנים שהם לדעתו המניע העמוק ביותר של העם האמריקאי ומהווים לו השראה מזה דורות. משפט פשוט זה - "That is the true genius of America: a faith in simple dreams, an insistence on small miracles" - סיכם את הכול והיווה את הבסיס לחשיבתו של אובמה מאז הופעתו הפומבית הראשונה. פנייתו הפרגמטית לחלומות פשוטים ורמיזתו התיאולוגית המודעת לניסים קטנים ממקמות את אובמה במסורת מחשבה ועשייה עתיקה ורחבה הרבה יותר, זו של ריאליזם פוליטי שמבוסס על עקרונות נוצריים. זהו ריאליזם מודע לעצמו ורחוק מכל ציניות, המכוון למטרות נוצריות (יותר מאשר לנורמות או לערכים). שורשיו של המונח "ריאליזם נוצרי" מגיעים עד לתיאולוג והוגה הדעות האמריקאי ריינהוֹלד ניבּוּר (Niebuhr) ולאחרים שהלכו בעקבותיו. לדעתי סביר לזהות ריאליזם נוצרי זה כמקור השראתו הרוחנית ודרך פעולתו של אובמה יותר מכל מסורת אחרת (הרפובליקניזם האזרחי המוקדם [Civic Republicanism], מורשת התנועה לזכויות האזרח [Civil Rights Movement], מסורת פוליטית אמריקאית "שלישית" מוזרה שהיא מעבר להבדלה בין ימין לשמאל, ליברלי וקונסרבטיבי).32 אובמה הולך בדרכה של מסורת ששורשיה, לפי ניבור ואף לפי חנה ארנדט (אשר לה משייך נוסייבה את המונח "ריאליזם"), מגיעים עד לאוגוסטינוס שב-De civitate Dei (עיר האלוהים) שלו אפשר למצוא את הניסוח העדין ביותר של התיאוריה והפרקטיקה של הנס. אחזור אליו בהמשך.
 
אבל אין בכך כדי להפוך את אובמה לעושה ניסים. יותר מדי מההזדמנויות שניתנו לו (ואלה הן מעטות מדי) הכזיבו בסופו של דבר. לראות ולעשות, לעשות ולהמשיך מבלי לאבד את הדרך - אלה הן מתנות ומשימות שונות מאוד זו מזו. רק מעטים מוכשרים בשני היבטים חיוניים אלה באותה המידה. מורין דאוד, אחת מהפרשנים האמריקאים שמיטיבה לשרטט סקיצות פסיכולוגיסטיות מהירות של אובמה, כתבה טור קטלני בעל הכותרת רבת המשמעות "No Bully in the Pulpit",33 שבו טענה שלאובמה כנראה פשוט אין מה שדרוש כדי ליישם באופן אפקטיבי את כוח הביצוע שלו. אובמה, כך רמזה דאוד, תופס את דוכן הנאומים כאילו היה קתדרה, וסגנונו ההרצאתי והרטורי אינו מסייע לו כמעט לממש הלכה למעשה את הריאליזם התיאורטי־תיאולוגי שלו. מי שבאמת חפץ בניסים אינו יכול להסתפק בלהיות צודק. תקווה אמיתית דורשת לא רק תעוזה, כפי שאובמה עצמו הודה בפה מלא בספרו The Audacity of Hope, אלא גם נחישות סבלנית ובעיקר עיקשות מיליטנטית שלא משאירה את מהלך העניינים ליד המקרה או לרצונם הטוב של אחרים. מי שמאמין בניסים קטנים צריך לפני הכול לחולל אותם. זה דורש פרפקציוניזם שלא מפחד ללכת לאיבוד בתוך פרטים ופשרות אך שומר על הקווים העיקריים. הנוסטלגיים יותר מבין הפרשנים חושבים על אשפי מדיניות (policy wonks) דוגמת ביל קלינטון, אבל בעדיפות לאחד בעל שליטה עצמית רבה יותר (בסגנון ניהולי וכדומה).
 
משאמרנו זאת, לא נותר ספק שמרבית כתביו ונאומיו של אובמה מעידים על כך שבעיניו אזכור הדת בזירה הציבורית יכול וצריך לבוא יחד עם קונצנזוס רחב להשגת מטרות פוליטיות רציונליות. בעיקר הנאום שנשא בקהיר, שנדון רבות ושבו הזכיר את הקוראן, אך גם את התלמוד והמקרא, ופנייתו לדתות ה"אברהמיות"; אבל גם הרצאתו באוניברסיטה העברית בירושלים ששפכה אור על אותם הנושאים אך מזווית נוספת - כל אלה מעידים מפורשות במה מדובר. אם יש משהו שבולט בסגנונו האישי של אובמה ובאסטרטגיה הפוליטית שלו, זו הדרך שבה הוא עושה שימוש שיטתי בשפה דתית־תיאולוגית ובדרך כלל גם יודע לחבר אותה עם רעיון פרגמטי עמוק של ריאליזם פוליטי. בקיצור ולעניין: מי שנתן דעתו להופעותיו הפומביות של אובמה, ולמה שהקריא בהופעות אלה, יודע שהמדיניות שלו, בשלבי ההכנה כמו בשלבי היישום, מבוססת ומעוצבת במידה רבה על ידי זווית ספרותית־תרבותית ובעיקר תיאולוגית מרשימה.
 
אחרי 9/11 בישר אובמה מודל של פוליטיקה גלובלית מסוג חדש - ובהקשר האמריקאי התרבותי והמשפטי את תחילתו של עידן פוסט־זכויות האזרח. הוא מסמל ומגלם את הרעיון שהעיסוק בפוליטיקה בימינו אינו רק עניין של חקיקה פורמלית אלא מצריך גם פתרונות מסודרים לקונפליקטים חברתיים וכלכליים, תרבותיים ואידיאולוגיים, לאומיים ובינלאומיים. לתהליך ההתדיינות הדמוקרטית יש גבולות גם אם הוא מהווה אלמנט פרוצדורלי חשוב שאיננו יכולים לעקוף סתם כך. גם הפנייה לערכים משותפים והחתירה לטובת הכלל - פזמון חוזר ונשנה שעליו מבססים רבים את חזרתו של אובמה למסורת של הרפובליקניזם האזרחי האמריקאי - אינן אלא אפיון זמני לכל היותר של ממד תיאולוגי־פוליטי עמוק ורחב יותר שגם הפרגמטיסט היסודי והעיקש ביותר צריך ללמוד "להשתמש" בו במוקדם או במאוחר.
 
בסדרת הרצאות וספרים (אוטוביוגרפיות) שנכתבו במרץ - חלומות מאבי: סיפור של גזע ומורשת ותעוזת התקווה: מחשבות על החזרת החלום האמריקאי - החל אובמה עד מהרה לדבר על המקורות האינטלקטואליים ובעיקר על המקורות הרוחניים העמוקים ביותר שלו, שעקבותיהם מגיעים עד ל"עבר שלא מת", כפי שניסח זאת ויליאם פוקנר. פוקנר אף הוסיף ואמר שכמעט אי־אפשר לראות בעבר "עבר". הוא לא חלף, הוא אינו מאחורינו.34 אדרבה, העבר ממשיך לאפוף אותנו כמרחב וירטואלי של אפשרויות שלא מומשו ושל חוסר אפשרויות אפשריות. במילים אחרות, העבר שומר בקרבו על אפשרויות שבהקשרים עתידיים ימומשו מחדש או לראשונה כשעניין ותועלת פרגמטית בהווה מכֻוונת ומכַוונת לכך.
 
מתוך ארכיב עמוק, רחב, עצום ובלתי נדלה זה דלה אובמה לדבריו "סדרת דימויים רומנטיים של עבר שמעולם לא הכרתי". חִשבו על המראות המוכרים מהטלוויזיה ומהסדרות התיעודיות של "שביתות השֶׁבת, הצעדות, שירי המעצר"35 מתקופת התנועה לזכויות האזרח וגם (בעבר היותר רחוק) על החוויות מיבשת אפריקה ומארץ מולדתו של אביו, קניה. גם למי שלא קרא את האוטוביוגרפיה של אובמה או לא עקב מקרוב אחרי גילויי הלב האישיים יותר שלו במהלך ראיונות, התחוור עד מהרה ששורת מושגים ודימויים שלמה מהווה מוטיב חוזר ונשנה בנאומיו המשלהבים, שעל פניו מרביתם מגיעים ממסורת המכונה טרנסצנדנטליזם אמריקאי, מסורת הגוספל החברתית והפרגמטיזם הפילוסופי־משפטי. אבל קשה לאמוד מוטיבים ומוטיבציות אלה. כשמאמרו המפורסם של ראלף וולדו אמרסון Self-Reliance הודפס על ידי הוצאת פינגווין בספרון קטן יחד עם נאום ההשבעה הראשון של אובמה לנשיאות, לא הייתה סיבת הצירוף נהירה במבט ראשון לכל אחד ואחד. וכשאובמה ציין בריאיון לדויד ברוקס את ריינהולד ניבּור שהוזכר לעיל, נציג הריאליזם הנוצרי החשוב ביותר במאה ה-20, כ"פילוסוף המועדף" עליו, לרבים לא היה ברור אילו דברים יש בגו.
 
הפרגמטיזם הפילוסופי והמשפטי של אובמה מתואר לעיתים קרובות במונחי ההבנה, שהלכה והתגברה במאת השנים האחרונות, ש"בעבור כולנו איבד רעיון העל־זמניות, האוניברסליות והוודאות מכוח השכנוע שלו [...] המודעות לאי־קביעותם של כל הרעיונות היא זו שגדלה".36 אבל האם כך עלינו להבין את נקודת המבט שלו? האם אובמה הוא תלמיד מצטיין של ריצ'רד רורטי, רוברטו מגביירה אונגר ורבים אחרים שיודעים לעבוד ביעילות תמציתית עם נושאים מטאפיזיים ותיאולוגיים גדולים שהם מאירים אותם מזווית חדשה? לא, אין זה המקרה. אובמה מכַוון אל עבר שנמצא בכל מקום מלבד מאחורינו ושלא ניתן לומר עליו שהסתיים, עבר שמכריח אותנו, דווקא מתוך וירטואליות זו, להיפרד אחת ולתמיד מכל ה"היסטוריציזם",37 הרלטיביזם וכל תפיסת עולם המעמידה את המציאות על הבניות תרבותיות (culturalism).
 
הפילוסופיה והפוליטיקה החדשניות של אובמה אינן מורכבות מהצבה נוסטלגית או נאיבית של העבר וההווה, הזיכרון והתקווה, זה כנגד זה, אלא מהלחמתם באופן כמעט אנכרוניסטי אל תוך פרספקטיבה והשקפה אחת. משל למה הדבר דומה? למי שרגלו האחת נטועה היטב בהווה בעוד השנייה מוכנה לדרוך בכל עת במרחב הווירטואלי של הבלתי נשכח. שם נמצאים החלומות הפשוטים והניסים הקטנים שראויים וזכאים להזדמנות נוספת (מחדש או לראשונה). במונחים אופטיים זו "ראייה כפולה", ניסוח שכבר שאלתי מנוסייבה ושמתאים כאן לא פחות. במילותיהם של ויטגנשטיין ושל שפינוזה, אובמה רואה בכל מצב ובכל תופעה שני היבטים לפחות, האחד יחסי והשני מוחלט, האחד תלוי זמן והשני אל־זמני (sub specie aeternitatis, אם תרצו).
 
קלופנבורג (Kloppenburg) משער שראייה מעין זו - ההתמקדות הכפולה בלפחות שני היבטים סותרים לכאורה - נשענת על הדרך שבה רואה אובמה את חוויותיו המוקדמות כצעיר שחור במשפחה לבנה ובחברה לבנה עוד יותר (וכן כילד אפריקאי־אמריקאי שהתחנך בבית ספר באינדונזיה). קלופנבורג אפילו מדבר על היווצרותו של אופן התייחסות בעל "שניוּת ותודעה כפולה" כדי להעיד על כך שאובמה מתייחס בד בבד באופן תיאורטי ובאופן מעשי לבעיות קיימות ולבעיות חדשות.38 גם אם מוטב לגשת לאפיונים פסיכולוגיים מעין אלה בהסתייגות מסוימת, אין להכחיש שאת הפרספקטיבה המפתיעה והחדשה של אובמה על אופן ניהול מירוץ פוליטי ועל ייזום ויישום חקיקה (שלא לדבר על שמירת איזון עדין בין עוצמה צבאית, יכולת דיפלומטית ו"עוצמה רכה" תרבותית בשאלות בינלאומיות) אין להבין אלא לאור ניסיון החיים האישי שלו. כיצד? על ידי יישום מודע ושיטתי של חילופי נקודות מבט שבמרבית המקרים לא נצפו או הובנו על ידי יריביו הלאומיים והבינלאומיים: חִשבו על המעבר בין האישי לפוליטי, בין פעולה מהירה לבין המתנה סבלנית, בין בהירות לבין עמימות, על שיתוף פעולה עם חברים ובני־ברית אך גם עם יריבים בלתי צפויים בעליל ועם מדינות יריבות - והרשימה רחוקה מלהסתיים.
 
אין זו מקריות שאת כמה מרעיונותיו החשובים ביותר כתב אובמה באוטוביוגרפיה. הנתיב הרוחני או התרגול הנפשי שהסוגה האוטוביוגרפית מתעדת חיוני במקרה זה. הודות לגישה האישית עד מאוד שנקט עלה בידו של אובמה לגעת בליבם של רבים אך לא בהכרח בכולם. ניסים, בפרט ניסים פוליטיים, אינם פועלים ללא לוגיקה פרדוקסלית מעין זו, לוגיקה של השראה, התפעלות, ראייה, הקשבה ותגובה. במובן זה הפוליטיקה של הנס היא גם היפוכה של הפוליטיקה של האפשרי ובר־המימוש, פוליטיקה של צעדים קטנים ושל פשרות, ככל שמאפשר ההקשר. הפוליטיקה של הנס היא פוליטיקה של אוניברסליות ושל מיידיות שמגייסת מחדש את ארכיב האנושות השלם, ארכיב העבר שלא הסתיים כלל, במודעות שלמה לכך שכל אקטואליזציה נותרת שברירית ונתונה לכישלון.
 
אובמה מונע בידי הרעיון שלכל אחד ואחת יכולה להיות מורשת, אפילו חלומות מן העבר, בעלת ערך שאינו רק גנאלוגי או תיעודי אלא כזה שטומן בחובו שיעור אוניברסלי. מטרת ספרו חלומות מאבי, בדומה לדוגמאות אחרות מסוגה זו - חישבו על וידויים של אוגוסטינוס, ספר שאנו יודעים שאובמה קרא - אינה כל כך הצגת מידע שלא היה ידוע עד כה לקהל הרחב. המוטו של האוטוביוגרפיה שלו, ציטוט (חלקי) מדברי הימים א (כט, טו): "כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ: כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" - אינו מותיר ספק שאי־ידיעה, עלייה לרגל וחשבון נפש הכרוכים יחדיו לעולם לא מסתיימים בחיים אלה. בדומה לאוגוסטינוס, הווידוי המפורט על חיים קודמים ועל מסורותיהם ומקורותיהם הבלתי צפויים מבטל מעט מחוסר הוודאות ומהקונטינגנטיות המתמדת. בסך הכול, יש בידינו מעט מאוד מצאי אמפירי שלאורו נוכל לנווט את דרכנו.
 
כבר בתחילת דרכו כדובר פומבי היה אובמה אשף בתיאור ילדותו ומהלך חייו יוצאי הדופן ובהכללתם. דיוויד רמניק (Remnick), אחד הביוגרפים הטובים ביותר של אובמה, אמר את הדברים הבאים:
 
הוא למד להפוך את סיפורו לסמל. הסיפור שלי הוא הסיפור שלכם, הסיפור האמריקני. אובמה לא טען שהוא מיוחד במינו - לאמריקנים במיליוניהם הרבים יש רקע וזהות סבוכים, שתי וערב של גזע, לאום ומוצא - אבל הוא גילם את רעיון הנשיא הראשון שיוכל לייצג את השונות, את הגיוון, שבחיים האמריקניים.39
 
הוא הצליח לעשות זאת, ממשיך רמניק, הודות ליכולתו "להחליף סגנונות מבלי לאבד ולו שמץ מן האמיתוּת", על ידי "התאמת הנאום שלו לאותו הרגע", כפי שרק אדם רב־לשוני יכול לעשות - מישהו שיודע לדבר ביותר מניב ואידיום אחד, יצור המסוגל לשנות צורה [shapeshifter].40 במונח זה, שהפך למוכר יותר מאי פעם הודות לסדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "דם אמיתי", יש משהו שלילי, דמוי זיקית ואולי אף אופורטוניסטי. אבל אין זו כוונתו של רמניק. הוא מתייחס למה שאמר פרשן בר־סמכא אחר, הנרי לואי גייטס, שמדגיש את הראייה הכפולה של הנשיא, שאפשרה לו להחזיק במסורות ובנקודות מבט שונות ולצרפן ולשמרן באחיזת יד מופתית. זה בדיוק מה ש"טריקסטרים" [tricksters], מאחזי עיניים, היו עושים בימי קדם ובתרבויות רחוקות. הטריקסטרים היו מתווכים בין "טבעים מנוגדים", כגון בין חיה לאדם, בין לבן לשחור במיתולוגיה הישנה והחדשה (בדמות המוּלאטו) ובין עבד לאדם חופשי. לא כל אחד מסוגל להתמודד עם זה.
 
היו שהצטערו על ה"ריחוק" של אובמה (אמרו שהוא "מרוחק", זאב בודד, צופה מן הצד) ואחרים השוו אותו למסך לבן שעליו יכול כל אחד להקרין את מה שעולה על רוחו. אבל לאמיתו של דבר, בכל המקרים הללו היה מדובר ב"יכולת חסרת תקדים לגלם נקודות מבט שונות". אובמה היה ועודנו "כל־אדם גזעי".41 בלי יוצא מן הכלל, כל האפיונים שהוזכרו הם בעלי חשיבות גדולה. הם מבהירים מה כרוך בתרגום חלומות פשוטים לניסים קטנים.
 
מחוללי ניסים חייבים להיות מאחזי עיניים (tricksters) כדי להצליח. בלי אחיזת עיניים, ואמונתנו בהם, לא יכולים הניסים להתקיים. יתרה מכך, שום דבר בעצם לא קורה (אמיתי, טוב או יפה). ובמקום שבו קורה משהו מסוג זה, קטן ככל שיהיה, משתנה הכול (העולם, אנחנו וכל מי וכל מה שבתווך). את הפרספקטיבה הזו של "הכול־או־כלום" לגבי ניסים והאמונה בניסים או בעושי ניסים אשוב ואדגיש בהמשך לא פעם. אף אחת משלוש תצורות אלה של היפוך והתמרה לא משנה את פני הדברים, אותנו או את האחרים באופן שולי בלבד. נהפוך הוא, ה־ total recallשלהן, האתחול, הוא שלם. הכול חדש, הכול שונה. אבל הפרספקטיבה שלהם היא גם פרספקטיבה של הכול בכול והכול מכול. לא מדובר בפנתאיזם אלא בהטרמה והשלכה של מציאות שגורמות לנו לחשוב אחת ולתמיד על מה שמוטל עלינו לעשות ומאפשרות לנו לחשוב עמוק ורחוק יותר. לא נסתפק בפחות. כיפוף והתמרה של היש ושל כל מה שיכול להיות. זהו הנס.
 
בחירתו של אובמה לנשיאות ב-2008 הייתה בעיניהם של רבים, ובפרט בעיני מנהיגי התנועה לזכויות האזרח, מעין נס; "הרי נס הוא שאמריקאים לבנים, ואף לבנים מהדרום, ייאותו סוף סוף להצביע בעד שחור".42 במילותיו של אחד מעמיתיו המוקדמים של מרטין לותר קינג, ג'וזף לאוורי (Lowery), אחד ממייסדי התאחדות ההנהגה הדרומית־נוצרית (Southern Christian Leadership Conference) רבת ההשפעה, שהציג את אובמה לפני הרצאתו בכנסיית בראון (Brown Chapel) בסֶלמה, אלבמה: אפשרות בחירתו לנשיאות, שבאותו שלב של המירוץ הפכה לממשית, תהיה לא פחות מ"מטורפת אבל בצורה טובה" ("a good crazy"). לאוורי השתמש במטאפורה רבת משמעות של רכבות ומסילות (ליתר דיוק: התת־קרקעיות) - ובדימוי של מכניזם מטריאלי והטכנולוגיות הנלוות לו כמדיום של תובנות מיסטיות־תיאולוגיות, כלומר של ניסים, שעוד יעסיק אותנו בהמשך - כדי להנהיר על אילו מכשולים צריכה החולשה האנושית להתגבר עם סיכוי זעיר בלבד, כמעט זניח, של הצלחה:
 
כשהארייט טאבּמַן התרוצצה במחתרת [הברחת העבדים השחורים מהדרום לצפון], היא הייתה משוגעת, אבל משוגעת טובה. וכאשר פאולוס הטיף למלך אגריפס, אגריפס כינה אותו "משוגע", אבל זה היה משוגע טוב. ואני אומר כאן היום שדרושים לנו בארצנו הרבה יותר משוגעים טובים. אין לדעת מה יקרה אם כל המשוגעים הטובים ילכו לקלפיות. אסביר לכם מה משוגע טוב יכול לעשות. לא מזמן, בניו יורק, איש שעמד על רציף הרכבת התחתית חטף שיגעון טוב. הוא ראה למטה בין הפסים, אפיים ארצה, אח שנידון למוות בדריסת רכבת מתקרבת. והוא קפץ עליו, באמצע הפסים. ביקשתי מחבר שלי לרדת למדוד את העומק. לא יותר משישים סנטימטרים. לא יכול להיות שאדם אחד יכסה אדם שני בשישים סנטימטרים, ושהרכבת תעלה עליהם, ושהתוצאה היחידה תהיה כתם שמן קטן על הכובע שלו...
 
אותו אלוהים נמצא גם כאן היום. משהו משוגע יכול לקרות במדינה כולה. אלוהים אדירים!43
 
 
 
ממש כמו אותם רגעים היסטוריים של "טירוף", יצרו מילותיו של לאוורי דרך יוצאת דופן אבל יעילה מאוד להכנת הבמה לאובמה ולחימום הקהל. אובמה בא לסלמה כדי לעטות עליו מעט מהילת התנועה לזכויות האזרח וכדי להבהיר שהוא, בדומה ליתר הנוכחים, אינו מדור המדבר אלא מדור יהושע, שבשונה ממשה "ייכנס אל הארץ המובטחת". אבל לאוורי הזכיר לקהל שמה שנחוץ הוא לא אחר מאשר "טירוף אבל בצורה טובה", כדי שהבטחה עתיקה זו תוכל להתממש. רק ההימור הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת יכול היה לגרום לתוצאות הבלתי סבירות למשוך אליהן תשומת לב ואף להתממש כך, מהיום למחר, בפתאומיות בלתי מורגשת כמעט. רמניק מתאר את הסצנה במילים המרתקות הבאות:
 
נאומו של לאוורי נמשך חמש דקות. רוב הזמן הזה היה מבטו של אובמה מרוחק, כאילו דעתו נתונה לעניין אחר, כגון נאומו שלו בהגיע תורו לעלות לדוכן. אבל כשהחל לאוורי לנופף בידיו, כאשר הגביר את קצב הדרשה, כאשר שעשע יותר ויותר, כאשר הובהר שהרעיון הממשי מאחורי "השיגעון הטוב" הוא שייתכן שמועמד שחור ייבחר לנשיאות, הצטרף אובמה לצחקוקים ולמחיאות הכפיים של הקהל כולו. בפנות לאוורי לדרכו, בעוד הצחוק והתשואות רועמים, חצה חיוך רחב את פניו של אובמה. לאוורי לא רק הכשיר את הקרקע למענו; הוא הצית בה אש.44
 
מנקודת מבט זו, רק היפוך ושינוי רדיקלי של ציפיות האנשים או של מה שהם תופסים כאמיתי - בקיצור, לא פחות מאשר נס של ממש, זעיר ורגעי ככל שיהיה - יכולים היו לכופף כך פתאום את מהלך ההיסטוריה לכיוון אחר, אחת ולתמיד, במידת הצורך על ידי זירוז הדברים, האטתם או עצירתם. צורת מחשבה ומעשה זו נעה מימין לשמאל ובחזרה, בתנועת מטוטלת סביב הכוחות הממוסדים, ה-powers that be: תמיד עם הפנים אל העתיד אבל עם הנכונות והמסוגלות לצעוד בעת הצורך צעד מכובד חזרה אל נקודת ההתחלה, אל עבר רחוק ומוקדם יותר.
 
הארכיב של ההיסטוריה שמתעורר כך לחיים פעם נוספת (או לראשונה) מאוכלס בשמות ובסיפורים רבים של אנשי מופת: פורצי הדרך, עושי הניסים של השעה הראשונה והשעה האחת־עשרה.45 בספר מרגש, בשבילך אני שר: מכתב לבנותיי (Of Thee I Sing: A Letter to My Daughters), שבו משורטטים דיוקנאות קצרים של דמויות כגון אלה, סוקר אובמה מגוון דוגמאות (בעיקר דמויות אמריקאיות) כאילו היו קנון קטן של מחוללי ניסים: מג'ורג' וושינגטון ועד אברהם לינקולן, פר־רובץ46 והלן קלר, דרך סזר צ'אווס ומרטין לותר קינג, אלברט איינשטיין וניל ארמסטרונג, ג'ורג'יה אוקיף, בילי הולידיי ומאיה לין (המוצגים כולם בסדר לא כרונולוגי אלא שרירותי כמעט, כאילו לפסיפס הצבעים האמריקאי לא באמת אכפת מי בא קודם או אחר כך).47 אם כך, אסכולת התקווה הנועזת שאובמה הפיץ באופן כה יעיל מאז המירוץ הראשון שלו לנשיאות לא יכול היה להתחיל מוקדם מספיק. הפרגמטיקה של הנס, כך נדמה היה שהוא מציע, דורשת דידקטיקה של ממש, רשימה מתחלפת וגדלה של דמויות חיקוי סמליות ודימויים של חופש ומגוון.

עוד על הספר

ניסים, אירועים ופלאים קטנים הנט דה וריס
הקדמה למהדורה העברית
 
 
בהכרת תודה עמוקה אני מברך את החיים החדשים שהשפה העברית תפיח בספר הזה. הספר הוא המשך לספרי הקודם שפורסם בהוצאת רסלינג, והוא מצטרף לספרים אחרים שפרסמתי מאז.1 ההרהור הקצר כאן על ניסים, על משמעותם בעבר ובהווה, הכולל גם את המורשת שלהם, מבחינה פילוסופית, עלול להיתפס כמתרחש שלא בעיתו, כמשימה חסרת תבונה ולא ריאליסטית (שני מרכיבים שניתן להסכים שהיום, יותר מתמיד, הם צו השעה). הספר, עם זאת, מציג עמדה מתנגדת. הוא מניח את היסודות לא רק לשאלות מדוע ואיך ניסים עדיין, או שוב, קורים, אלא גם כיצד, בעת שהם מתארעים והיכן שהם מתרחשים, הם מחוללים נפלאות בחיינו האישיים, הציבוריים והפוליטיים. ניסים תובעים את התפעלותנו, ופשוטו כמשמעו, את הפיכתם לבני קיימא, אמיתיים וטובים.
 
מהדורה זאת דורשת הסבר נוסף, ולו רק בגלל שאלה מדאיגה שמתעוררת שוב ושוב מאז שסיימתי לכתוב ספר זה. לעיתים קרובות אני נשאל אם הטיעון שלי, שניסים עדיין מתרחשים, ולא רק בחיינו האישיים, אלא באופן מוזר הם הכרחיים לגורלנו הפוליטי, איננו משקף עמדה נאיבית. האם הסנטימנט הלאומני־פופוליסטי והצורות החדשות והישנות של אוטוריטריאניזם סביב העולם אינם מסמנים בדיוק את סופן של ״הבשורות הטובות״, אם אכן היו כאלה אי פעם. במילים אחרות, האם ניסים לא נתפסו תמיד כ״דברים טובים״ שהתרחשותם משרתת את מטרתה של האמת להציג עצמה לעיני כול, ואת מטרת הצדק להיות מנת חלקם של כולם? האם ניסים אינם מעידים על בריאות קטנות אך משמעותיות, ״יש מאין״, שדרכן הנס הגדול והמתמשך (standing miracle) של הבריאה בעצמה שוב מוכח?
 
לכל אורך הספר אני מציע להתבונן ברב־הממדיות של הדברים. אני טוען ש״דברים קורים״ ("stuff happens") כמו שנהוג לומר, ושהתנאים להתקיימות הטוב, הטוב ביותר, הרע והרע ביותר - מבחינה פילוסופית - הם אותם תנאים. ניסים אמיתיים וניסים כוזבים, ניסים טובים וניסים רעים, מתחלפים לסירוגין בריתמוס שאת הלוגיקה שלו איננו מבינים. וזה בדיוק מה שניסים, אמונה בניסים ועושי ניסים ממשיכים ללמד אותנו, היום יותר מתמיד.
 
טענָתי שעד כה הביטוי הטוב ביותר והניסוח היצירתי ביותר של התנאים להתקיימות המאפיינים המיוחדים של ניסים מצויים באידיום ובארכיב של הדת, התיאולוגיה והמיסטיקה, איננה מורה על צידוד או על תמיכה בהסתערות האלימה על ההישגים המודרניים, החילון והליברליזם הפוליטי, המאפיינת הרבה מהאומללות של העולם כרגע והאחראית למצב העניינים הנוכחי העגום.
 
נהפוך הוא, דווקא ביקורת תבונית מובלעת והרמנויטיקה, וכמוהן שיטה פסיכואנליטית, קלינית ותרפויטית, הן אלה שהטקסט כאן מציע. הוא נובע מאמונה חזקה שניתן להתגבר על ״חזרת המודחק״ ועל מה שממשיך ״לרדוף״ (haunt) אותנו רק באמצעות עיבוד שלו (working through), הפיכתו למפורש וקבלת אחריות מלאה על מה שאלמלא כן עלול ליפול לידיהם של אלה שירצו לעשות בו שימוש לרעה, מסוכן, חשוך, נבער, בדלני, עוין ולא דמוקרטי.
 
ניסים ואמונה בניסים, לכאורה מוטיב ומוטיבציה ישנים נושנים החוצים מסורות דתיות ופרקטיקטות רוחניות שונות בתכלית, יכולים, באופן פרדוקסלי, להציע את הפרספקטיבה הפתוחה והדינמית ביותר כיום, זאת שיכולה להשרות תקווה בהתכווננות שלנו אל עבר העתיד. עד שארכיב ואפרטוס עשירים ושימושיים באותה מידה יומצאו, ניאלץ להסתפק במקורות אלה.
 
הרשו לי ראשית להודות לאירית באומן על התרגום ולאלי שונפלד על העריכה המדעית. בעבודתם המסורה הם הפכו את הספר לנגיש לקהל קוראים נרחב יותר (אותו קהל שאליו מיענתי את ספרי זה במקור). עבודתם מומנה על ידי התוכנית ללימודי יהדות על שם לאונרד והלן ר' שטולמן באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, שנדיבותה תמכה גם בהוצאת ספרי הקודם בעברית. אני מודה למנהלי התוכנית, פרופסור דיוויד נירנברג ופרופסור קנת מוס, על האמון שהביעו בשני הפרויקטים הללו.
 
החברות עם האמן ציבי גבע היא זאת שבזכותה הדמיון והמלאכה האמנותיים הייחודים שלו שוב מכבדים ספר שלי; הם אינם רק מעניקים לו יופי, אלא מאצילים עליו היפעלות ומשמעות. אני מבקש גם להביע את הערכתי ליצחק בנימיני, העורך הכללי של רסלינג, על המסירות האינסופית שלו ועל הסבלנות שהוכיח גם בעבר.
 
וכעת, כמה מילים אישיות, שעל כל פנים נוגעות לליבו של העניין. אני מקדיש את תרגום הספר הזה לזכרו של חמי האהוב, אביגדור אופיר, שמהיום הראשון שפגשתי בו קידם את פניי בברכה וקיבל אותי לארץ הזאת כחלק מהמשפחה. הוא מעולם לא שפט את מה שהאורח, שבא והלך, הרגיש או חשב בתוך כך שהוא מנסה למיין את כל רשמיו הסותרים והמבלבלים לעיתים. הוא ידע והראה שאדם רואה את האמיתי במה שבאמת חשוב. חייו הם מופת לכך, ומותו בטרם עת, שהותיר אותנו ללא נחמה, אישש זאת בדיוק.
 
אבי וסבי, ואין לי ספק שאבותיהם גם הם, נהגו לומר שכאשר בני אדם עוברים מן העולם ועוזבים אותנו, הם ממשיכים הלאה ונותרים ״מחוץ לזמן״. תמיד חשבתי שהכוונה הייתה שהעוברים מן העולם נמצאים ״מחוץ לזמן שלנו״ אבל ממשיכים להתקיים בתוך הזמן שלהם וממשיכים לחיות בזיכרונותינו.
 
כשהם מחוץ לזמן, שאנו הממשיכים לחיות חווים אותו, אלה שעברו מן העולם אינם צריכים לדאוג יותר, אינם סובלים עוד, ובכל זאת נשארים הווים. לעיתים היה נדמה לי שקיימים הוויה או יקום מקבילים, שבהם חשיבותם ואהבתם ממשיכות להיות מורגשות. ובכל זאת, אין אנו יכולים עוד לומר להם זאת באופן ישיר, ממש כפי שמאותן סיבות הם כבר לא יכלו לתקשר איתנו ״פנים אל פנים״, ועוד פחות מכך, לענות.
 
״מחוץ לזמן״, כפי שנאמר לי כשהייתי ילד, לא הייתה משמעותו מעֵבר (beyond) או לאחר־המוות (afterlife), ״לחיות עם הרוחות״ כפי שעלמא הקטנה שלנו נוהגת לומר כשהיא מהדהדת סרטי ילדים שצפתה בהם ומותירה שאלות רבות ללא מענה. אם הרוחות או הנשמות חיות במקום אחר ונפרד, כמו הולנד, היכן שאופָּה (apO) הלך מאיתנו טרם זמנו, הרבה לפני שעלמא הופיעה בחיינו, או כאן בישראל, המקום שסבא עזב מוקדם מדי, או אם אלה נפגשות, צועדות יחדיו בשבילי הרקיע, חולקות שפה וסיפורים - כל אלה היו לא ברורים. אחרי הכול, אין נתונה לנו היכולת להציע ספקולציות, ואיננו צריכים לדעת מה, אם בכלל, נמצא לפנינו בצורה מוכרת כלשהי.
 
בהינתן ההסתייגות הזאת, ״מחוץ לזמן או מחוץ לזמן שלנו״ משמעו הייתה בשפת אבותיי, ובאופן פרדוקסלי: ״עדיין מאוד בקרבנו״, אף על פי שכעת הזמן הזה הוא ללא הקצב הקדחתני והליניארי של ציפייה חרדה לעתיד לבוא ופנייה מלנכולית אל העבר, ללא תקוות וללא חרטות. להפך, אם אנו עדיין יכולים לומר זאת, להיות ״מחוץ לזמן״ משמעו נוכחות שמלאה בטוב של ימים כתיקונם וברשמיהם הנפלאים. רשמים אלה כשלעצמם, כך אנחנו מרגישים באופן אינטואיטיבי, מרפאים את העצבות שהותירו בנו האובדנים שחווינו גם אם, ובניגוד להגל (Hegel), כשהרוח נרפאת נותרות צלקות.
 
אמת היא שמהנוכחות ללא זמן ומעבר לזמן של אלה שעברו מן העולם איננו מקבלים סימנים חד־משמעיים, ואפילו פחות מכך, תשובות ברורות. הפילוסוף הצרפתי־ליטאי־יהודי עמנואל לוינס אמר כך במפורש: פטירתו של אדם אהוב, או של כל אדם, מעמידה אותנו אל מול ה״ללא תשובה״ (sans réponse), כלומר ללא יכולת וללא צורך בשאלות נוספות.
 
לאלו שנותרים ״להמשיך לחיות בתוך הזמן״ לתקופות הקצרות אך היקרות שניתנות לנו, החיים עצמם הם השאלה והתשובה, שמעידות במקומם ובעבור אלה שאינם יכולים עוד להשיב בעצמם (או אם וכאשר או היכן שהם יכולים או רוצים לענות, אינם יכולים עוד להישמע באופן שיכלו בעבר). וניסים, כמו אירועים אמיתיים אחרים בחיים, פועלים באותו אופן ותובעים לא פחות.
 
התרגום של הספר הזה הוא עבורי הזדמנות נוספת להביע את החוב שלי לאביגדור ולהכיר בו, במה שהיה עבורי ועבור כל אלה שהשפיע על חייהם, גם עכשיו ״מחוץ לזמן״, כשאינו מושפע מהזמן. ככזה, הספר נושא את חותם האבלות ואת תחושת האובדן המוחלט שמלווה אותו. רק פלאים קטנים של חיי היומיום, ויותר ויותר גם ניסים גדולים יותר ופוליטיים, כך הספר טוען, יכולים ליצור יחד את הרקמה של עולם אחר וטוב יותר, שבו זכרו, כפי שנאמר בצדק, יהיה לברכה.
 
 
 
הנט דה וריס, ניו יורק ואיתקה, יוני 2018 
 
 
 
 
פתח דבר
 
 
 
The sands of time were falling
from your fingers and your thumb,
and you were waiting
for the miracle,
for the miracle to come.
 
(Leonard Cohen, "Waiting for the Miracle", The Future, 1992) 
 
 
 
ב-15 בינואר 2009 הייתי אמור להיות מסוגל לראות את ה"נס על ההדסון", הנהר שמפריד בין מנהטן לניו ג'רזי, מחלון דירתנו בקומה האחת־עשרה. מנועי המטוס, שהמריא משדה התעופה לה גווארדיה בניו יורק והיה בדרכו לשארלוט במדינת וירג'יניה, נדמו לפתע. הקברניט, הטייס צ'סלי סאלנברגר (סאלי), הסיט בקור רוח מחושב את הכלי העצום שמאלה ודאה מטה עד שנחת על מי הנהר הקפואים באזור שבו הוא מצטלב עם רחוב 50. לא נותר די זמן לנתב את המטוס לשדה תעופה אחר ("נמוך מדי, איטי מדי", נשמעו המילים מתא הטייס), ובכל מקרה, לנוכח צפיפות ריכוזי האוכלוסייה שבאזור היה ניסיון מעין זה מסוכן מדי. אף על פי שהנחיתה על המים נדמתה כאסון ודאי, לא נפגע בה איש. הנוסעים ואנשי הצוות נחלצו מן המטוס ללא פגע והמתינו על כנפי המטוס להגעת כוחות החילוץ. התחכום הטכני ושיקול הדעת המפוכח חוללו "נס" - או לכל הפחות אפשרו אותו. גילדת הטייסים זיכתה את הקברניט ואת צוות המטוס בעיטורי כבוד והנחיתה הוגדרה כהישג "הרואי וייחודי" בתולדות התעופה.
 
במשך ימים ארוכים לאחר מכן שאלתי את עצמי כיצד קרה שכלל לא ראיתי או שמעתי את כלי התעופה הגדול שטס בגובה כה נמוך מחוץ לחלוני, עד שהבנתי שהוא הנמיך טוס בדממה. נס התרחש אבל אני לא הרמתי את עיניי מעבודתי - כתיבת ספר על ניסים. כשהפניתי את מבטי שמאלה ראיתי לא מעט אוניות חולפות, אבל את ה"נס על ההדסון" החמצתי. מחשבה הטרידה אותי לאחר מעשה: האם מה שקרה היה נס אמיתי, כפי שטענו העיתונים והאנשים ברחוב? האם הידרדר מונח היסטורי ודתי טעון זה לכדי דימוי בלבד, מטאפורה שחוקה ונבובה לחדשות המרעישות של היום? האם הייתה העובדה שהחמצתי את ה"נס" רלוונטית? האם אכן התרחש נס, אבל לא עבורי? האם יכולה שמועה על נס להתאמת בדיעבד, כעת משהיה בידי "מספיק מידע" ויכולתי לקרוא ולראות את מה שבאמת (או לפחות כפי הנראה) קרה: נחיתה והצלה פלאית, כנגד כל הסיכויים?2
 
ה"נס על ההדסון" היה למעשה מקרה פשוט יחסית מבין תופעות רבות אחרות ויוצאות דופן הרבה יותר שהעסיקו אותי מזה זמן רב. ואכן, רק קומץ אנשים (ובהם הקברניט סאלנברגר עצמו) טענו שיד אלוהים הייתה בדבר. האם ישנם מלבד ניסים דתיים גם "ניסים" אחרים שמניעים באותה מידה או במידה רבה יותר לחשיבה ולפעולה? מה הוא הדבר שהופך משהו - התרחשות, אירוע - לנס? מהם הקריטריונים? ומיהו בר־הסמכא שיחליט או יקבע שאירוע כזה או אחר עומד בקריטריונים אלה?
 
מי שיזין את המילה "נס" במנוע החיפוש של גוגל ייווכח מיד שככל הנראה יש לנו נטייה מושרשת לדבר על ניסים כלכליים או רפואיים גם אם במרבית המקרים איננו מתייחסים לתופעה שהיא על־טבעית. עוד מימי קדם אנו מהללים את פלאי הטבע ואת פלאי העולם מבלי להידרש להשערות מטאפיזיות או נאיביות. כמו כן, אין להכחיש שככל שהעולם הופך ליותר ויותר שטוח (The World is Flat, טען לא מזמן תומס פרידמן, העיתונאי האמריקאי הידוע בעל הטור בניו יורק טיימס3), ככל שהוא "גַדֵל" ובו זמנית גם "קַטֵן" הודות לשימוש הגובר בטכנולוגיה מודרנית ובאמצעי תקשורת חדישים, כך העיסוק בניסים והאמונה בפלאי, בטבעי או בעל־טבעי ובכל ממד עומק שהוא, למרבה הפלא רק הולך וגובר. הסיבה פשוטה כשם שהיא מטלטלת. נוכחותה בכול של וירטואליות שהפכה למציאות לא רק מתחה אלא גם עיקמה את תפיסת הזמן והמרחב שלנו. במונח "וירטואליות" אני מתכוון לכוח או לעוצמה (מהלטינית vir) שבסכולסטיקה הימי־ביניימית - בין היתר אצל תומס אקווינס - הושגו ככוח פוטנציאלי (virtualiter) בלבד ולפיכך בשום אופן לא כבעלי מידה מהותית (essentialiter) או ממשית (actualiter). אך בימינו אנו, משהמציאות כולה כמעט מופיעה או מציגה עצמה בפנינו באופן מרומז, עקיף ולעיתים קרובות מדי לא מודע, בא כוח זה לידי ביטוי מלא. מציאות וירטואלית היא כמעט־מציאות, ולפיכך היא אינה פועלת או אמיתית פחות ממנה, ומקבלת בימינו ממד מלאכותי, שנוצר בידי מחשבים, וכן ממד פלאי ומטאפיזי שהולך וגדל עם הזמן.4 מציאות אלסטית ומעוקלת זו דורשת מאיתנו פרספקטיבה עמוקה יותר, ראייה שונה מהמבט הליניארי והחד־ממדי שלנו על הזמן והמרחב, על סיבה ותולדה, שסיפק את צרכינו בעבר. ניסים והאמונה בניסים, כך אני טוען, מציעים מבט מעין זה, דרך אחרת לתפוס את המציאות היחידה שיש לנו ושעד כה נדמתה לנו מוכרת ואמינה. מדוע וכיצד הפרספקטיבה המדעית על העולם מעוררת כביכול את נקודת המבט השונה הזו ולא רק כתגובת־נגד גרידא - זו השאלה. בעולם הטכנולוגי־תקשורתי, זרמי המידע ורשתות ה-make belief ו-belief in the making מתמזגים זה בזה כמעט מעצמם, כפי שהיטיב לנסח זאת הסוציולוג מנואל קסטלס;5 ובהערות סיכום מ-1932 לסקירתו את היחס בין טכנולוגיה לדת, ובייחוד בין "מכניזם" לבין "מיסטיקה", דיבר הפילוסוף הצרפתי וחתן פרס נובל אנרי ברגסון על "הפונקציה המהותית של היקום, היינו להיות מכונת ייצור אלים".6
 
בעולם שבו שולטים, בעגה שטבע פרידמן הנזכר לעיל, flatteners (משטיחים), דהיינו זרמי הון ומידע, והשמש לעולם אינה שוקעת, כל מה שחדש תחת אותה השמש מופיע במקומות לא צפויים, צץ לפרקים מתוך הפינות החשוכות והשטחים ה"מתים" של אותו עולם. במובן זה, בין היתר, הנס והאמונה בנס הארכאי לכאורה יכולים להוות עבורנו כאן ועכשיו - כך אני טוען - סוגיה תיאולוגית אקטואלית מבטיחה ביותר. אל לנו להשתומם שכך הם פני הדברים. העולם המחובר והאלחוטי (wired, wireless) מאופיין בקצרים במעגלי המידע הקיימים שנוצרים בגלל ההיפוך המתמיד בין רחוק וקרוב, מקומי וגלובלי, ישן וחדש, עבר והווה, ואולי אף הווה ועתיד, כאפקט שאין לטעות בו. Total Recall, מצב שבו הכול רלוונטי שוב ושוב, הכול קורה או יכול לקרות מחדש אך בה בעת ובאותה קלות יכול להתבטל ולהימחק, הוא צו השעה והוא הקובע את "רוח התקופה".
 
אנו חיים בתקופה של ולמען ניסים, שבה ניסים פוליטיים מקבלים דגש הולך וגובר (שומה עלינו לעשות זאת לעיתים קרובות הרבה יותר אבל באופן מפורש ומודע), מהסיבה הפשוטה והמדאיגה שבלי ניסים, אמונה בניסים ועשיית ניסים דבר בעצם לא קורה. בדומה לתהליכי המיכון, התיעוש והנאורות מלפני כמה מאות שנים, כך גם מחשוב הידע והפיכתו לדיגיטלי ולווירטואלי הולכים יד ביד עם צורות ישנות וחדשות של פליאה ואמונה בפלאי. אנו גם רואים שהצמיחה האקספוננציאלית הגוברת של שווקים כלכליים ושל תקשורת טכנולוגית מלווה בשימת לב מחודשת לדתות היסטוריות (וחדשות).7 מגמות גלובליות מקבילות אלה משפיעות, מדרבנות ומעוררות זו את זו יותר ויותר. תהודתן והתאבכותן - או, במונחים טכניים, אם תרצו, אפקט הדופלר שלהן - הן על סדר היום והן הקובעות את ההלוך ושוב או המעלה־מטה של החדשות (או של מה שבעל מראית עין של חדשות). התוצאה היא שגשוג מהיר של אפקטים תקשורתיים ושל אירועים ממשיים שאת הסיבה (הראשונית או הקובעת) שלהם איננו יודעים עוד לזהות. אין כל מחלוקת שלכל אלה עשויות להיות השלכות נפלאות אך גם אלימות. אבל גם אם התפקיד שממלאים כאן ניסים, או האמונה בניסים, הוא הבולט ביותר לעין, השאלה מדוע וכיצד הם מתחוללים דווקא כאן ועכשיו נותרת עלומה.
 
איך קרה שדווקא התפיסה התיאולוגית הפרועה וכנראה גם המיושנת ביותר של הנס זוכה לאקטואליות חדשה? הסיבה המדויקת פשוטה כשם שהיא מדהימה: לאירועים ההיסטוריים, המופיעים בקצב מואץ ברצף או בחפיפה בטלוויזיה ובאינטרנט (ושלא פעם נדמה שנגרמו מאותה התקשורת והשפעותיה), יש הילה או מראית עין של מוחלטות שאינה נופלת מזו של הנס. הם מזכירים לנו שכל המודלים ההיסטוריים והנטורליסטיים מחטיאים את מטרתם, שהרי הנחת המוצא של אלה היא שקיימת זיקה הדוקה ומידתית בין סיבות לתוצאותיהן, וזה פחות ופחות המקרה, אם אי פעם היה. בסיכומו של דבר, במונחים פילוסופיים ובראייה מטאפיזית, כל דטרמיניזם היסטורי (והדבר נכון לא פחות לרעיון הדתי־תיאולוגי של השגחה אלוהית שממנו נלקח בסופו של דבר הדטרמיניזם ההיסטורי) הוא קונטינגנטי באופן עמוק. שום דבר אינו מה שהוא חייב להיות. שום דבר שישנו אינו חייב להיות. אין פלא8 שהדברים הינם כפי שהם. פלא9 שאינם מה שבאותה המידה הם (היו) יכולים להיות.
 
בקיצור ולעניין, בספר זה אני מגן על שתי טענות נוספות. הראשונה: ניסים לא פסו מן העולם. הם עדיין ממלאים, ואפילו במידה גוברת והולכת, תפקיד משמעותי, כזה שעדיין איננו מבינים מספיק, פשוט מכיוון שאנו חסרים את הכלים המושגיים ואת הדימויים הנחוצים. השנייה: כשניסים מופיעים במקום ובזמן כלשהם, הם אמנם מופיעים בעולם אך אין בכך לומר שהם מהעולם. זהו הבדל חשוב ומכריע והוא הסיבה העיקרית לכך שהפרשנויות הנטורליסטית העתיקה, המודרנית והעכשווית של תופעות אלה, וכמוהן גם הפרשנות העל־טבעית הימי־ביניימית, עדיין לא, ואפילו פחות מאי פעם, משכנעות אותנו.
 
לא אנסה לטעון שאינספור הדוגמאות של ניסים בני ימינו שאני מביא בספר זה (או כל הדוגמאות האחרות שהקוראים מעלים בן רגע לנגד עיניהם) מהוות הוכחה חותכת לקיומם של ניסים. איני טוען שישנם ניסים, שהיו ניסים, שיכולים להיות ניסים או אפילו שהם אכן מתארעים ומציגים עצמם כתהליך דינמי (Ereignis). אקפיד להימנע מכל רמז לאפולוגטיקה. אני רק מראה שישנן תופעות היסטוריות, מודרניות ובמידה גוברת בנות זמננו שהן לאמיתו של דבר, בכל דרך שבה נבחן אותן, בלתי מובחנות מ"ניסים" מסורתיים בעלי צביון דתי או תיאולוגי. אני אף טוען שישנה, דווקא כיום, חשיבות רבה לתיאור מחדש של תופעות אלו במונחים היסטוריים אלה, גם אם הם מיושנים ואולי טעונים.
 
לערך תיאורי זה של הנס, האמונה בניסים ועשיית ניסים יש כאן חשיבות. שכן ודאי וודאי שלא אטען שניסים אכן התרחשו ושהם למעשה מתרחשים עד היום, אלא רק שאיננו יכולים עוד להתכחש לרושם הכללי, או יש לומר הגלובלי, שניסים עומדים יותר ויותר על סדר היום. נתון זה, בעל השלכות ורלוונטיוּת מעשית, או כפי שאני מכנה זאת כאן רלוונטיות פרגמטית עמוקה, יש ללוות בהדגמות מפורטות משני היבטים שונים. שכן נס הוא תופעה שלעיתים קרובות מדי מתגלה כאליה וקוץ בה. ניסים קורים לטוב ולרע, לטוב או לרע, לפעמים לטוב ולרע גם יחד, וברוב המקרים הם רחוקים מלהיות חד־משמעיים. ובעולם מתווך יותר ויותר חשוב יותר מתמיד להפריד את התבן מן הבר וללמוד לזהות את הטוב ואת הרע בלי שיהיו בידנו קריטריונים מחמירים מדי. סיפורי ניסים ודמויות המופת שבראשם יסייעו בידנו.
 
איך ייתכן ששריד זר זה מן העבר הדתי הרחוק ביותר, הנס כבנה החורג של האמונה, נוגע בצורה כה ישירה לעולמנו היותר ויותר מורכב? יתרה מכך: איך קורה שההבדלים הקטנים ביותר לכאורה בעולם זה או אחר מחוללים את התהפוכות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת (כגון מהפכות פוליטיות ותמורות אינדיווידואליות) באופן בלתי צפוי או בר חיזוי? ומדוע תהפוכות אלה מתרחשות לרוב לא בקריסה כבירה, ב-Kladderadatsch 10 מהפכני או אנטי־מהפכני, אלא במחווה זעירה, בהבל פה יחיד, "בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים, טו:52), כפי שמבחין השליח פאולוס?
 
 
מסה פילוסופית
 
מסה זו היא סיכום קצר של פרויקט מחקר רחב היקף שהעסיק אותי במשך שנים רבות ועודנו מעסיק אותי (וימשיך גם בעתיד). חלק גדול ממנו אינו מובא במסגרת הקצרה והתמציתית של ספר זה, או ליתר דיוק במסה זו, שלה אופי מודע של קדימון או של פרומו, כפי שמכנים זאת בעגה הקולנועית: סקיצה מסקרנת, מבשר או מיניאטורה ייצוגית שתעורר ביעילות, אם הכול ילך כשורה, את תשומת הלב של מתעניינים פוטנציאליים ושתשרטט את התמות המרכזיות באופן גס ובמשיכות עט ספורות. סיכום דברים ותשקיף או שניהם גם יחד. כל זאת מתוך ציפייה רבת תקווה שתימצא שעת כושר נוספת, בזמן ובמקום אחרים - ובאוצר מילים תיאורטי ומופשט יותר, אולי אף בשפה אחרת - כדי שאותו הדבר יוצג מחדש אך הפעם באופן יסודי ומפורט יותר (וגם מתועד יותר) ובמסגרת מדעי הרוח או הדתות (בכללם לפחות תיאולוגיה מינימלית11), כפי שללא ספק יאה וראוי לנושא זה.
 
לא יותר מאשר טיוטה ראשונית, אפוא, של ניתוח ופרשנות של תופעת הנס, האמונה בניסים ועשיית ניסים. בימים אלה כוונתי להמשיך את המחקר שעומד להיות ארוך, שיטתי ומטאפיזי, מחקר שזו לו סנונית ראשונה שאינה אלא תוצאה זמנית ומעט מסתכנת בכך שתיצור ציפייה לסיכום הדברים. את הקוראים המבקשים לראות כבר עתה תימוכין ולעיין בטענות נוספות אני מפנה במעט הערות שוליים, אך ורק במקומות המתאימים, אל מאמרים פרי עטי שהתפרסמו, וכן אל הספרות הקיימת שעזרה לי לא מעט בסידור מחשבותיי.
 
המסה שלפניכם פילוסופית בטבעה. אופייה המוגבל אינו מקרי. אני מותיר ניתוח תיאולוגי, ספרותי או חזותי, צר או רחב יותר, של הנס - ועל אחת כמה וכמה של תופעת הנס בראי מדעי החברה או הטבע - וגם של כל אותן ההתרחשויות שמסווגות כיום ככאלה או שסווגו בעבר, מחוץ למסגרת ספר זה ומייעד זאת, כך אני מקווה, להזדמנות אחרת. אך לא רק ההכרח שבצמצום מנחה אותי אלא גם זאת: יש בנמצא די והותר פרסומים היסטוריים ושיטתיים בתחומים אלה. כך גם לגבי כל אותם דיונים במושג הפילוסופי "אירוע" שהניבו ספרות ענפה, מרביתה ברמה טכנית גבוהה (בפרט באסכולות הפנומנולוגיות בגרמנית ובצרפתית ובאסכולה האנליטית באנגלית, שתי המסורות הפילוסופיות שחופפות במקומות רבים ושעד כה השפיעו עליי במהלך חקר תופעת הנס יותר מכול). יחד עם זאת, הפילוסופיה המודרנית, ובפרט העכשווית, לא עושה חסד עם ניסים, עם האמונה בניסים ועם מחוללי ניסים. לפחות מאז ביקורת הנאורות הרדיקלית של שפינוזה ושל יוּם, שנראה שחתמה את גורלם - מבחינה מושגית ופולמוסית - ובהתאם עומעמה יוקרתם עד שהפכה זניחה. מלבד תרבות הדת הפופולרית שמקושטת בסיפורי ניסים נאיביים, מעטים הם בני זמננו המתרשמים מאיכותם הפילוסופית. וגם, בואו נודה על האמת, עוד מימי קדם הייתה החשדנות גדולה גם בקרב תיאולוגים מוכרים ורשויות הכנסייה, לעיתים באופן בלתי הפיך.
 
בתקופה המקראית נתפסו ניסים, אמונה בניסים ועשיית ניסים כהכרזות וכאישורים אמינים למדי של התגלות אלוהית ושל חסד מיוחד, שנאלצים מאז להסתפק בעצמם (ולכן מהווים היום לא יותר מאשר אמונה תפלה, superstitio כפי שכינה זאת שפינוזה). אבות הכנסייה הראשונים, אוגוסטינוס בראשם, נזקקו למאמץ עליון כדי לתת לנס מקום כאן ועכשיו (בזמן בתר־מקראי) כתופעה שהיא יותר מאמונה תפלה פרועה גרידא. הפתרון שמצאו היה חדשני, וכפי שנראה מרומז ומעורר מחשבה הרבה יותר מהפרכות לכאורה מודרניות מאוחרות יותר של תופעת הנס. יתרה מכך, אוגוסטינוס מצא מפתח פרשני שידע להפיק מהתופעות הקטנות ביותר (שרידי קדושים כגון עצמות קטנטנות או שערות) את הרווח האפשרי הגדול ביותר לנשמה ולכנסייה. זהו כלי עזר שלא איבד מערכו, כפי שאטען בהמשך.
 
 
אופן חלוקת המסה
 
מסה זו מחולקת באופן הבא; מלבד פתח דבר ואחרית דבר היא מורכבת מחמישה פרקים בעלי אורך ומשקל שונים. חלקם אילוסטרטיביים, שלא לומר אנקדוטיים, אחרים מביאים טיעונים והוכחות. כל חלק וחלק יכול לעמוד בפני עצמו אבל יחדיו הם מהווים חלקים משלימים במסגרת פורמלית, במטריצה או במנגנון, שמטרתו - כך אני מקווה ומצפה - תתבהר עד מהרה. לצד זאת, המסגרת המוצעת מסגירה (מלבד מכניזציה מתמשכת של העולם, של הנפש ואפילו של אלוהים, כלייטמוטיב) צורה בת ימינו של מיסטיקה שאיני יודע אם אני יכול לומר עליה, כאן או במקום אחר, הרבה יותר מאשר שהיא "ישנה" או אולי "איננה", וחשוב מכך, שההבדל בין הימצאותה להיעדרה של מיסטיקה זו בסופו של דבר לא משנה כל כך. ארכיב המיסטיקה של העבר (האבסולוטי) וההווה (הווירטואלי) הוא שמונח כאן, מחדש ויותר מתמיד, על כף המאזניים. אין כוונתי למיסטיפיקציה עקרה של הטכנולוגיה, אלא למוטיב ולמוטיבציה שאני שואב משניים או שלושה הוגים. אציין ראשית את לודוויג ויטגנשטיין, ובפרט את מאמר לוגי־פילוסופי שנקרא לאור ההרצאה על האתיקה שלו, ואחריו את אנרי ברגסון, בפרט פרק הסיום של ספרו שני מקורות למוסר ולדת. הוגה שלישי הוא בלי ספק ז'אק דרידה, שגם לאינטואיציות המאוחרות שלו בנוגע לזיקה שבין דת לתקשורת אני חייב את עבודתי זו (גם אם איני מפנה אליו הפניות רבות בספר זה, עשיתי זאת בשפע במקום אחר). די באזכורים קצרים אלה בשלב זה. נראה ששלושת ההוגים מסכימים שמכניזציה מלאה תוביל מעצמה אל (או בתוך) אותו המרחב עצמו שהיא מדירה או שוללת. ובזה האחרון, המיסטיקה - או במובן רחב יותר הדת, או במובן צר יותר הנס - היא הדוגמה הבולטת ביותר.
 
לאחר המבוא הכללי ובו חומר רקע וכמה דוגמאות אקטואליות, אני פורש את טיעונִי על שלושת היבטיו; הראשון שבהם הוא התיאולוגיה המסורתית של הנס ושל האמונה בניסים, השני הוא הפילוסופיה המודרנית של ההתרחשות או של האירוע - ובמסגרתה אני מתמקד במהפכות, מרידות ורפורמות במשמעותן הפוליטית הקונבנציונלית - והשלישי הוא תיאוריות המדיה העכשוויות של מה שנקרא special effects. במונח טכני זה אני מתכוון לא רק לאפקטים חזותיים בסרטים, באנימציה, בווידיאו דיגיטלי וכיוצא בזה, אלא גם ובעיקר במובן רחב יותר, לתופעות שמשתרעות מה-deus ex machina העתיק של הטרגדיות היווניות, דרך תיאור נפש האדם כאוטומט רוחני בעת החדשה המוקדמת בעבודתם של שפינוזה ושל לייבניץ ועד למשיכה של המאה ה-19 והמאה ה-20 לאוטומטים, ל"גולֶמים", לאינטליגנציה מלאכותית ולמערכות מורכבות. רשימה זו של תופעות מכניות בעלות שפע משמעויות נלוות היא, כפי שניתן להניח, חלקית בלבד. בשלושת המקרים או בשלוש הקטגוריות של התופעות (הנס התיאולוגי והדתי, התופעה הפוליטית או המנטלית, האפקט המיוחד המנווט בידי התקשורת) מדובר בהתרחשות שיש בה, או שיוצא ממנה, לאין שיעור יותר מהנראה לעין: שפע של תולדות ללא סיבה מספקת או הכרחית.
 
לפני הפרק האחרון והפרק שלפניו, שבהם כמה טיעונים פרקטיים בנוגע לניסים ולמדיניות - או יש לומר, ניסים עם מדיניות, כפי שאני מכנה זאת כאן - אני מבסס טיעון כללי שבו הדגש מושם על הנס, התופעה וה-special effect. טיעון זה מפנה לאחר מכן את מקומו להיפותזה ספקולטיבית יותר בדבר ההגדרה המחודשת והתפקיד המחודש של הארכיב והמנגנון הדתי־תיאולוגי, בפרט זה של ה-Total Recall. אחרית הדבר שבה ומשחזרת את הדגש התיאורטי והמעשי העיקרי שלי, אך הפעם במילים אחרות ובגוון אישי יותר.
 
נמנעתי מלהוסיף הערות שוליים והפניות ביבליוגרפיות רבות מדי ואני מציג בפני הקוראים רק את הטיעון המרכזי שלי לצד דוגמאות קולעות בודדות. את אלו מבין הקוראים שיבקשו, בתקווה, לעיין בחומר נוסף, מבוסס ומפורט יותר, אני מפנה אל עבודה יסודית ומעט שאפתנית יותר, לא פחות מאשר טרילוגיה על אודות ניסים, שאותה אני מקווה לסיים ובה אני מנסה להוכיח את מה שאני מציג כאן כהיפותזה בלבד, כניסוי מחשבתי או אימון רוחני עכשווי.12 ניסויים מחשבתיים, כך שמעתי לאחרונה את הפילוסוף הברלינאי דומיניק פרלר (Perler) מסביר בהרצאה שנתן בפרינסטון, היו הלב הפועם והמנוע מאחורי כמה מן הדיונים התיאולוגיים והמטאפיזיים התמוהים ביותר בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, דיונים שחשיבותם גדולה מחשיבותם ההיסטורית. במילים אחרות, למה שנראה במבט ראשון כמעשיות מוזרות ביותר (למשל בדבר טבעם של מלאכים) יש למעשה מבנה שיטתי ומוסר השכל. כך גם בסיפורי ניסים. ניסים והאמונה בניסים, גם אם נדמה שהם בין המוטיבים וההסברים הפחות סבירים ומתקבלים על הדעת בארכיב האינטלקטואלי העשיר בדמיון הגדול ביותר (מורשת המחשבה והמסורת הדתית והתיאולוגית והמנגנון המתודולוגי, וכמוהם גם המנגנון המוסדי שצמח מהם), מהווים את ארגז הכלים המעניין ביותר שעדיין מבטיח רבות לפתרון מגוון רחב של בעיות תיאורטיות, פרקטיות ומוסדיות. כתימוכין להצהרה מעט נועזת זו אני מציע הוכחות מועטות בלבד, ואני מבסס את הארגומנטציה שלי רק על דוגמאות שתומכות בטיעוני באופן ישיר. היתר, כאמור, מיועד להזדמנות אחרת.
 
ככזה, ספר זה הוא מסה של ממש ואתגר רוחני בפני עצמו. השאלה העיקרית שאני שואל היא זו: מהו נס ומדוע אנו מאמינים כיום (בתקופה של גלובליזציה גוברת, שווקים כלכליים והתפתחות טכנולוגית מואצת של אמצעי תקשורת חדשים) בניסים ובמחוללי ניסים במידה רבה יותר ומהר יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתרבות המערבית ואפילו, כך נדמה, מבכל תרבות אחרת? ובהקשר זה: מדוע ישנן סיבות תיאולוגיות, פילוסופיות, מוסריות ופוליטיות ברורות וטובות להמשיך לעשות כן?
 
מסה זו אינה רק "ספרי הראשון בהולנדית" אלא גם ההתנסות הראשונה שלי במיומנות חדשה יחסית או לפחות מסוג חדש. זהו ניסיון צנוע שלי להציג בשפה בהירה ככל האפשר מחקר קצר יחסית של מה שקרוב לליבי יותר מכול ולעשות זאת באמצעות מבחר היפותזות קליטות ושלל יישומים מעשיים - אישיים ורוחניים, בלי צל של ספק, אבל גם ואף חשוב מכך, בעלי השפעה ציבורית ופוליטית מפורשת בהיקף רחב ואף גלובלי.
 
השפעה זו מסתכמת בתובנה הבאה: ההשפעה האישית והקולקטיבית, המתמשכת והמקוטעת של מסורת זו צועדת בדרכים מסתוריות - מיסטיות ומופלאות - ונדרש לה מזל מיוחד. כל אחד ומזלו שלו. למרבה הצער, ניסים, האמונה בניסים ועשיית ניסים לא מופיעים בכל הזמנים, והתופעות ששייכות להם אינן נחלתו של כל אחד ואחת. אבל אין בכך כדי להפוך אותם לאמיתיים או מציאותיים פחות. הם ביטויים ראויים של מה שמעורר ומרחיב את רוח האדם, תרומה רבת ערך להיסטוריה שרחוקה מלהסתיים ושלעיתים קרובות מדי נותנת את הרושם שהיא רק בתחילת דרכה. וכל עוד לא הנחנו לארעיות המיוחדת של הניסים להשפיע עלינו, אנו חיים בתחושה פרהיסטורית - או לכל הפחות מיתולוגית - של אל־זמניות, של מוסר ודת סגורים וסטטיים (אם נזכיר שוב את ברגסון).
 
בהמשך יתברר שלארכיב ולמנגנון הדת והתיאולוגיה משמעות ותפקיד שאינו תיעודי גרידא (טקסטואלי וחזותי או אודיו־ויזואלי); לא מדובר כאן בגופי ידע שאפשר למצוא או לבקר בספריות ובמוזיאונים, ברשת או בגוגל בּוּקס (מעניינים, חשובים ומסקרנים ככל שיהיו). הערך המוסף של הארכיב ושל המנגנון אינו בעל צביון או השפעה אמפירית, אך על אחת כמה וכמה גם אינו על־טבעי. ניסים, האמונה בניסים ועושי ניסים מייצגים ונשענים על אידיאליות ואידיאליזם ייחודיים שמקורותיהם ותוצאותיהם בלתי צפויים בעליל. ניסים תובעים קשב - רגישות סינגולרית לבלתי־רגיל - שאינו נחלתם של מרבית המומחים או האליטות המדעיות, התרבותיות או הפוליטיות (ופחות מכולם של אלה המכונים talking heads או media pundits). אדרבה, גם אם אין דבר המחולק באופן דמוקרטי יותר ממספרם או מאופני ההתגלות המפתיעים של הניסים בפני האנושות (שלא לדבר על נמענים אחרים), נדירים וייחודיים הם האנשים המגלמים את התופעה יוצאת הדופן הזו.
 
קלפי המשחק
 
לצד הניסים, האמונה בניסים ועושי הניסים מונח, תרתי משמע, הרבה מאוד על כף המאזניים. במילותיו של פסקל, ניסים הם "הימור" או "התערבות" (pari, wager, gamble) המסכנים את הקיום כולו (או כפי שחשב פסקל את ישועתנו, גן עדן וגיהינום, ישועה וקללה), לא פחות. עוד אחזור אל פסקל, הראשון ואולי הרדיקלי מבין התיאורטיקנים של הנס בתנאים המודרניים. די אם אומר שהוא היה הראשון שהבין ממד זה של הנס והבין אותו לעומק. האמונה בניסים ובעשיית ניסים אינה אלא פזיזות. אם כן, למה לנו? התשובה הקצרה אינה הקלישאה "מי שלא מהמר לא מרוויח" (גם אם היא נכונה). מה שחשוב הוא שניסים ישנם (כלומר "מתרחשים" או "נעשים") מבלי שאנו יודעים על כך מפורשות ועוד קודם שאנו מבינים את המתרחש ומה עלינו לעשות מכאן והלאה. אין פלא שאנו עצמנו איננו "עושים" או "מחקים", כי לפני אותה עשייה מופיע תמיד "משהו" אחר. אבל מה בדיוק?
 
זו לפני הכול הפרובוקציה הטהורה (ואף, אכן, המזככת) של הנס המלא בהתהוותו, אפשר לומר הנס שעוד עומד לקרות, אבל שבלי התפעלותנו ופליאתנו, קריאות ההידד ומחיאות הכפיים, האמון והמחויבות, לעולם לא יתרחש. ניסים, כך אטען, היו ונותרו "our call". הפנייה שהנס מפנה אלינו אינה אלא שליחות (roeping) (לעיתים תפקיד [beroep]), ובמובן הדתי והחילוני הרחב היא ענייננו (או למעלה מכך, ענייני) הפרטי בלבד. אין נס שמותיר אותנו אדישים ואנו מותנים מראש להאמין לו וכתגובה לחולל אותו גם בעצמנו, יותר משאנו יודעים.
 
מה שאני מציג כאן, ומכאן והלאה, הוא סיכום של תקציר תמציתי אפשרי. אם לעשות פרודיה על אחד מביטוייו של תאודור אדורנו, אחד מגיבוריי המוקדמים:13 מה שאני מניח פה על השולחן הם כל ה"קלפים" שלי (הרעיון המרכזי, היפותזות, דוגמאות חשובות, מסקנות), אלא שכל אחד מהם לחוד וגם כולם יחד אינם מציגים את ה"משחק" כולו. הבחירה בדימוי המשחק (בכלל זאת קלפי ניצחון, רמאות וכדומה) אינה מקרית. ניסים כוללים "משחק לשון" (Sprachspiel, language game), כפי שהורגלנו לומר אחרי לודוויג ויטגנשטיין המאוחר, מחבר חקירות פילוסופיות, ולאורו של מה שנקרא בפילוסופיה ה-linguistic turn (מפנה שמגיע בימים אלה אט אט לקיצו). אבל לא פחות נכון יהיה לומר שהאמונה בפלאי היא בראש ובראשונה "דרך ראייה ועשייה", "נקודת מבט", כפי שאטען בהמשך. נוסף על כך, לא ברור כלל שניסים נתונים לחוקיות קבועה או אפילו משתנה, כפי שניתן לומר על כלל המשחקים (שמתוכם "משחק האהבה" הוא כנראה היוצא מן הכלל הגדול ביותר - בניסים יש אפוא גם משהו "ארוטי" במובן הצר, וכפי שניווכח במובן הרחב ביותר של המילה).
 
מילות תודה
 
כתיבתה של מסה זו לא הייתה מתאפשרת לולא ההזמנה החמה והעצה הטובה של נילס קורנליסן (Cornelissen). אני אסיר תודה על סבלנותו האינסופית, אמונתו בפרויקט וחוכמתו הגדולה בכל צעד ושעל בדרך לספר זה. אן פולארד (Vollaard), אווה ויינברג (Wijenbergh) ומרטיין א"י בוייס (Buijs) נתנו בשלב האחרון אינספור הערות עריכה מצוינות והפכו את הטקסט לנגיש ונהיר יותר. האחריות לכל הטעויות ואי־הבהירויות שנותרו היא כמובן שלי ושלי בלבד. אשמח לקבל הצעות לשיפור הטיעון, היפותזות נוספות או דוגמאות בולטות יותר של ניסים, אמונה בניסים ועשיית ניסים בעבר וגם ובעיקר בהווה. פילוסופיה זעירה זו של הנס תפיק תועלת מכל עזרה, עצה ותמיכה שתקבל.
 
במשך שנים ביקשו ממני בני משפחה וחברים ספר בהולנדית שיפנה לקהל הרחב. תשובתי הייתה תדיר שהזמן אינו בשל. בתחילה ישנה העבודה היסודית והעמוקה (עבודה שמיטב אנשי המדע הפופולרי, בפרט במדעים המדויקים, לרוב כבר עשו עוד קודם לכן במעבדות ובשולחן הכתיבה), לאחר מכן תרגום והתאמת החומר במובן הרחב. ספק אם אפשר להפוך בן יום לפילוסוף עממי (או אפילו לשאוף לכך) וללמוד להימנע מן הרעות החולות, כגון הפשטה, של פילוסוף מקצועי (ובהתחשב בנסיבות יש גם לרעה זו תפקיד מכוון). תפקידה של הפילוסופיה האקדמית - שנויה במחלוקת ככל שתהיה ואשר סובלת ממה שעל פניו נראה כעודף ביטחון עצמי וללא יישום מעשי של ממש - נותר קרוב לליבי. אבל כעת אני מרכין ראש בפני הבקשה דלעיל ותורם את חלקי לפילוסופיה כנחלת הכלל, לדיון הציבורי, אולי גם הפוליטי, שאותו כמעט ולא ביקשתי.
 
השקפתי הנוכחית על מהות הפילוסופיה, או יש לומר - מה היא יכולה לעשות ולהיות - הושפעה ללא ספק מאותו ביטחון עצמי חדש. פילוסופיה היא בראש ובראשונה הניתוח וההבהרה של מושגים, של הנחות ושל ארגומנטציה קיימת. מן הבחינה הזאת אפשר לומר שהפילוסופיה צופה מן הצד. אבל ביצירת ובדיקת מושגים חדשים, דרכי מחשבה, ביטוי ועשייה - הפילוסופיה היא גם קפיצה אל התהום ואל תוך חוסר ודאות. ולעיתים קרובות לא פחות דורכת הפילוסופיה במקום, רוצה לומר, צועדת בה בעת צעד אחורנית וצעד קדימה, באופן פרדוקסלי והחלטי. פילוסופיה היא גם ניסוי המנסה להתעלות מעל המוכר, גם מעל הידע והמדע, במודע ובתום לב; לא פחות מכך, היא תרגיל, אפילו תרגיל רוחני לפרקים, אבל בעיקר תרגיל שיווי משקל שמאזן עד כמה שאפשר בין כל הדברים.
 
לפילוסופיה, לפחות בצורתה המודרנית והעכשווית, אין דבר וחצי דבר עם זיהוי האמיתי, הטוב והיפה, על אחת כמה וכמה עם אחדותם האמורה. הפילוסופיה אינה קובעת מה ישנו (אמיתי, מציאותי), אינה מפיצה נורמות וערכים ואינה מורה לנו מה יפה או מה אמין. במקומות שבהם היא עושה זאת היא מידרדרת לדוגמטיות ולפונדמנטליזם, לאידיאולוגיה ולהשקפת עולם. גם במקומות שבהם הפילוסופיה מכוונת אל החיים המלאים היא אינה עושה זאת במגמה מוסרית או מעשית דווקא. עם זאת, אין בכך לומר שהפילוסופיה אינה מתארת או עושה דבר. הפילוסופיה מייצגת יחס מסוים, ובצורתה אף סגנון מסוים (ברטוריקה ובדידקטיקה שלה). במשימתה זו, המסוימת מאוד, היא אקטואלית ודחופה יותר מאי פעם.
 
מוזה
 
אני מקדיש ספר זה לאורנה אופיר. גם אם לא תקרא אותו מיד במילים אלה (כלומר בהולנדית), היא המוזה - הנס, התופעה והאפקט המיוחד גם יחד - שבלעדיה שום דבר ממה שאני טוען בו לא היה מתאפשר ואפילו לא היה עולה על הדעת או פשוט לא היה נכון (או לפחות נשמע אמין). יחד עם בנותינו, עלמא־יוהנה וברית, אחות קטנה ואחות גדולה, היא הציר שסביבו סובבים חיי היומיום שלי מזה שנים. מקור קבוע לשמחה, הנאה ואושר, מופת לאומץ ולסבלנות. בתור פסיכואנליטיקאית חריפה היא העניקה - מבלי שידעה או ביקשה - עומק מפתיע וחמימות חדשה לאינספור מונחים שהצגתי ברשלנות ובפזיזות גדולה מדי - או שהשתמשתי בהם באופן לא מודע (אכן) חזור ושנֹה.
 
 
 
תל אביב וניו יורק, אוגוסט 2013 - אוגוסט 2014
 
 
 
 
 
 
מבוא
זמן לניסים
 
 
בעת כתיבת שורות אלה נחשב האביב הערבי המפורסם לאירוע שהגיע אל קיצו. גנרלים מצרים, בהנהגתו של עבד אל־פתאח א־סיסי, שמו ביודעין סוף אלים למחאה ציבורית רחבה וחסרת תקדים שהובילה ל"התעוררות" כללית, התקוממות ובחירות דמוקרטיות לאחר שנים של משטר רודני חסר רחמים של הנשיא לשעבר, חוסני מובארק. מה שאמור היה להיות תרחיש חלומי - אפשרות של משטר דמוקרטי פלורליסטי במזרח התיכון תחת החלופות הלא אטרקטיביות של מיליטריזם ולאומיות חילונית מחד גיסא או אסלאם פוליטי מהסוג התיאוקרטי מאידך גיסא - מתגלה כסיוט נוסף. על כל פנים, כך זה נראה.
 
המערב לא השכיל לחזות את המהפכות במזרח התיכון, וגופי המודיעין, שנשמעו להגיון ברזל, החטיאו כרגיל. שהרי בכל הנוגע לניבוי אירועים בעלי השלכות גיאופוליטיות עולמיות, מעוף הדמיון או מידת האינטואיציה של גופי המודיעין אינם עולים על אלה של קורא העיתון הממוצע או של מי שמתעדכן באינטרנט. מה שעולה בידנו לדלות לאחר הפעלת כל האמצעים העומדים לרשותנו (ומאז החשיפות של מדליפים כגון ויקיליקס ואדוארד סנודן אנו יוצאים מנקודת ההנחה שלפחות הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי, NSA, "יודעת" כמעט הכול) מספק לנו תכופות לא יותר מתובנות או תוצאות מינימליות. בסופו של דבר, ה"עובדות" לא באמת משנות. Stuff happens, דברים קורים וכך גם כל היתר.
 
דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה האמריקאי בממשל הנשיא ג'ורג' וו' בוש, צדק באופן ציני למדי כשאמר במסיבת עיתונאים בפנטגון ב-12 בפברואר 2002, שבמהלכה ניסה בפעם המי־יודע־כמה להכשיר את השרץ, את המשפט הבא:
 
כפי שאנחנו יודעים, ישנן ידיעות ידועות. יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. אנחנו גם יודעים שיש אי־ידיעות ידועות. כלומר, אנחנו יודעים שיש כמה דברים שאותם איננו יודעים. אבל, יש גם אי־ידיעות בלתי ידועות, שאותם איננו יודעים שאיננו יודעים.
 
סלבוי ז'יז'ק, חריף שכל כתמיד, הוסיף לכך שבאופן נוח למדי רמספלד שכח לציין קטגוריה רביעית, קרי "ידיעות בלתי־ידועות". קטגוריה זו כוללת את האמיתות של הלא־מודע ואת כל מה שמודחק במובן הפסיכואנליטי של המילה, השמטה שז'יז'ק לא היסס לקשור לאובססיה האמריקאית למציצנות מגונה, שהדוגמה הבולטת שלה היא תמונות ההתעללות וההשפלה הבוטות שהיו מנת חלקם של אסירים עיראקים בכלא אבו גרייב בבגדד. והנה, מבלי שביקש, צדק רמספלד יותר מז'יז'ק: לא פעם אירוע אמיתי, או כזה שאנו תופסים כאמיתי (או שהיינו אמורים לתפוס ככזה), הוא בבחינת "אי־ידיעות בלתי־ידועות".14
 
המערב, וארצות הברית בראשו, הגיב לאביב הערבי במצרים ברגשות מעורבים. ככלות הכול, מה עושים עם מפלגה פונדמנטליסטית אסלאמיסטית שעלתה לשלטון אחרי שנבחרה בבחירות דמוקרטיות? תנועה שבהנהגתו של מוחמד מורסי, הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות חופשיות, אכן הפגינה מעט מאוד נטיות פלורליסטיות או אפילו דמוקרטיות? האם יש להגן על הדמוקרטיה ולכן גם על תוצאות הבחירות הדמוקרטיות בכל מחיר או שישנם מקרים יוצאי דופן? התגובות השליליות לניצחון האחים המוסלמים במצרים ב-2012, מפלגת הישועה המוסלמית (FIS) באלג'יריה ב-1992 וחמאס בעזה ב-2006 מצביעות על האפשרות האחרונה (שלא לומר דבר על הברית שכרת המערב עם מרבית המדינות האוטוקרטיות במזרח התיכון, כגון ערב הסעודית). האם עדיף לכרות ברית עם השטן, למשל לגנות בפה רפה (או פורמלי בלבד) את התנהלות הגנרלים המצרים ובתוך כך להמשיך את מתן הסיוע הכספי והצבאי הנדיב כדי לא לפגוע באינטרסים האסטרטגיים באזור ומחוצה לו? או שיש להניח לדמוקרטיה באזורים אלה ולאפשר לה להתמהמה מכיוון שהתנאים טרם בשלו, ולא לשכוח שגם למודל האירופי־אמריקאי נדרשו אי אלו מאות שנים לבסס את עצמו?15
 
לא אשיב כאן על שאלות אלה באופן ישיר אף על פי שאפשר לנחש תשובה ראשונית: לא ימנע אדם מן האחר את מה שהוא מבקש לעצמו (במקרה זה: דמוקרטיה).16 הבעיה העיקרית שלי כאן היא אחרת: איך קורה שהתפרצויות פוליטיות המוניות, שאותן אנחנו מכנים בשמות כגון "אביב", "התעוררות", "התקוממות", או "מהפכה", לצד פעולות בודדות של גיבורים וקדושים, חללים וחמושים, מופיעות לכאורה יש מאין ומפתיעות אותנו במידה כזו עד ש"התרחשותן" נראית לנו ניסית כמעט? איך יכול מה שאנו מכנים בעגה הפילוסופית "אירוע" להתקיים או להותיר בנו רושם כתולדה נטולת סיבה מסוימת, כמקרה ללא הסבר? ואיך יכול אותו מקרה לא פחות מלהדהים (verwonderen) אותנו חרף היעדר ההסבר ולהפוך יותר מכל דבר אחר למושא התפעלותנו (bewondering)? תופעה מעין זו חסרה את הרקע שיאפשר לה לבלוט ובכך לקבל לכל הפחות כמה קווי מתאר.
 
הפוליטיקה הגדולה "של פעם" התיישנה, ואנחנו חיים בעולם רב־קוטבי בעל כוח צנטריפוגלי. מה שנשאר הוא המעשים המבודדים לכאורה, בדרך כלל רבי תעוזה ולא פחות מכך חסרי אונים, של יחידים, קבוצות קטנות, מסות גדולות מקריות, משוללי היגיון היסטורי או שיקול פוליטי אבל חרף זאת בעלי השפעה פנומנלית, גם כשהם נכשלים. מה פשר הדבר? ומה מופלא או פלאי בו?
 
נס חילוני?
 
אני מוצא תשובה חלקית לשאלות אלו בעבודתו וביוזמותיו של הפילוסוף הפלסטיני סרי נוסייבה, שמכהן כיום כנשיא אוניברסיטת אל־קודס במזרח ירושלים, דמות פוליטית משפיעה שמוצאה מאחת המשפחות הפלסטיניות הוותיקות והמשפיעות ביותר. את שמו של נוסייבה שמעתי בפעם הראשונה בקהיר בספטמבר 2005, עת השתתפתי בכנס שהוקדש לנושא "אלימות והחברה האזרחית", שאורגן על ידי המרכז ללימודי ממשל גלובלי (שנסגר מאז) בבית הספר לכלכלה של לונדון (המכונה בפי המבינים LSE) ועל ידי המרכז לחקר ולימודי מדעי המדינה באוניברסיטת קהיר. המשתתף ההולנדי הנוסף בכנס, כך אני זוכר, היה מינט יאן פאבר (Faber), יושב הראש לשעבר של "מועצת השלום הבין־כנסייתית", שהיה עוף מוזר בזירת ההתכחשות הפוליטית הזו לא פחות משהייתי אני, פילוסוף ומטאפיזיקאי מאמסטרדם. בלב העיר, במלון הילטון הנאה על גדת הנילוס, התרועעו נציגים מארצות ערב שונות עם קומץ אירופאים ואמריקאים ודנו בנושאים כבדי משקל. מרק יורגנסמאייר (Juergensmeyer), מחברם של כמה ספרים בנושא אלימות דתית במזרח התיכון, יפן וארצות הברית, נמנה עם החבורה. המונח המקורי שטבע - של האלימות הפרפורמטיבית של ארגוני הטרור, מעין acting out בממדים קוסמיים כמעט, חסרת מנדט פוליטי ישיר או כל אסטרטגיה בת השגה - הרשים אותי מאוד והבהיר לי רבות.17
 
מה שבלט לעיניי עם תחילת הכנס היה שההרצאות, שתורגמו תרגום סימולטני, ניסו להתחרות זו בזו בשימוש בהיפרבולות רטוריות (שמרביתן כוונו למדינה שלמרבה הצער שום נציג אקדמי או אזרחי שלה לא נכח באולם החם, כלומר ישראל). כשאחד אמר "ישראל" אמר הדובר הבא "הישות הציונית", וזה שאחריו דיבר על "המשטר היהודי האימפריאליסטי הגזעני". זה היה מעייף, טרגי־קומי, מעט עצוב אפילו. זה היה גם סטריאוטיפי ולא מאוד פרגמטי, קל וחומר לא נבון מבחינה פוליטית. האלימות המילולית, האנטגוניזם הפוליטי ושפע ההגזמות היו מלאכתם הגאה של גברים מבוגרים. קבוצת אינטלקטואלים צעירים, מעודכנים היטב בשיח התיאורטי בעולם המערבי ופעילים בשילוב של סופיזם ואקטיביזם ברשת (בין היתר באתר IslamOnline שהוקם ב-1997), השכילו לשמור באותו מעמד על שתיקה אבל נותנים לי עד היום יותר חומר למחשבה מגיבובי המילים של עמיתיהם המבוגרים. אותו הדבר תקף גם לנשים בכנס, ששלוש מתוכן הותירו בי רושם עז במיוחד.
 
הראשונה היא אשת מדע המדינה, היבּה ראוף עזת (Raouf Ezzat), אחת ממארגנות הכנס וזו שהייתה אחראית, כך גיליתי, לעצם הזמנתי אליו. היא ניווטה באומץ ובשלווה בנוף הפוליטי המורכב של הכנס, גילמה תערובת סימפטית ביותר של מסורתיות ודמוקרטיות רדיקלית ששאבה השראה ממקורות אינטלקטואליים מגוונים, שאליהם התוודעה בין היתר במהלך שהותה הארוכה באנגליה למטרות לימודים. עד מהרה הפכה להיות המדריכה שלי בהבנת הדקויות שחמקו מהבנתי במהלך הכנס.
 
השנייה היא אישה צעירה יותר שאת שמה (הבדוי ככל הנראה) שכחתי. שוחחתי עימה רק כבדרך אגב והיא הציגה עצמה כבת זוגו של הנספח התרבותי באחת השגרירויות המערביות הגדולות שהגיעה לכנס מתוך עניין אישי גרידא. מאוחר יותר באותו יום, כשהרכבתי את האוזניות והאזנתי מנומנם לתרגום דיוני המומחים שנדמו אינסופיים בנושא החוק האסלאמי והחברה האזרחית העולמית (global civil society), בתוך כך שאני שם לב לכך שאנו נעים בין ניבים שונים של ערבית ולכן גם בין מתורגמנים שונים - כשכל גרסה בתורה הופכת חלק מהקהל לזר ואורח - ראיתי אותה להפתעתי הרבה בקצה השני של האולם מקשיבה לכולם בשימת לב ובהבנה מלאה ללא אוזניות (ולכן גם ללא תרגום של המונחים הטכניים המשפטיים בערבית). זו הייתה כנראה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי במו עיניי מרגלת ושהיתי איתה באותו החדר. היא קראה את הסימנים, את הכתובת או המְנֵא מְנֵא תְּקֵל שעל הקיר ועשתה זאת - או לפחות כך היה נדמה - ללא כל מאמץ. לא הצלחתי לדכא את תחושת הקנאה שהתעוררה בי. מוטב היה לו שפע זה של מידע היה מגיע לידיי שלי ולא ל-6IM או ה-SIS (ה-Secret Intelligence Service), כך חשבתי לעצמי, אבל גם ידעתי שמאוחר מדי להפוך למומחה לעולם הערבי (קל וחומר לקנות שליטה ביותר מניב אחד של ערבית, כמו המרגלת שלי). גם לא היה לי הזמן הדרוש לפיתוח מסגרת תיאורטית שתוכל ליצור משהו מכל זה. עוד סיבה לא לטפח שאיפות עיתונאיות גדולות מדי לאזור המזרח התיכון.18 באופן אירוני למדי, הממונים עליה, כמוני, כנראה לא עמדו ללמוד הרבה ממה שנאמר שם באותם צהריים חמים ואולי פשר החיוך הממזרי שעל פניה היה הערכה זהה מצידה (בהתחשב בכך שהיא, כך המשכתי לדמיין, זיהתה קשרים עמוקים יותר ומזימות שיתר הנוכחים, כל אחד מהם כלוא בעולם המושגים שלו, החמיצו לגמרי).
 
בכל מקרה, חלק גדול מן הטענות שהציגו הדוברים באותם צהריים, לא פעם באופן מיליטנטי ביותר, הוזמו עד מהרה בעזרת עובדות חדשות - כן, "עובדות" (כפי שקורה עם עמדות וטענות תיאורטיות). אחד מעמודי התווך של הכנס כולו ושל הקונסטלציה הלא־לגמרי־נקייה שבמסגרתה התאפשרה פוליטיקה זו - היינו העמדה העקרונית, ולא בת קיימא ומעשית, של ממשל הנשיא חוסני מובארק המושחת שנתמך על ידי המערב - עמד ליפול זמן לא רב אחר כך ולפתוח בכך פרק חדש (או שמא פרק ישן?) בהיסטוריה הפוליטית של מצרים המודרנית. תוכנו העתידי של פרק זה נותר לוט בערפל. האם הייתה זו סיבה לתקווה? האם ידעה המרגלת שלי לאן הרוח נושבת?
 
אך מי שהרשימה אותי יותר מכול בנוכחותה ובהרצאתה הייתה לוסי נוסייבה, רעייתו של סרי נוסייבה ובתו של "פילוסוף בריטי נודע", כך נלחש באוזני. התברר שהיא בתו הצעירה של ג'ון אוסטין (אחד מגיבוריי הפילוסופים), אך לא היה בה שמץ של גאווה או רהב. היא ידעה על חשיבותו של אביה בעולם האקדמי הדובר אנגלית ומעבר לו, אך לא עקבה מקרוב אחר השפעתו הפנומנלית ותהילתו בעולם הרחב. תהילה זו משתרעת עד לארצות הברית, שם הפכו אסכולת פילוסופיית לשון היומיום (ordinary language philosophy) מאוקספורד ונגזרותיה - בעיקר תיאוריית פעולות הדיבור (speech act theory) של ג'ון סרל והאינפלציה של הפרפורמטיבי, אחד ממושגי המפתח של אוסטין - למשפיעות ביותר והכשירו את הקרקע לקץ הפוזיטיביזם הלוגי. אותה השפעה, ואולי אף רבה יותר, הייתה להרצאותיו המפורסמות של אוסטין בהרווארד, שהתפרסמו תחת הכותרת איך עושים דברים עם מילים,19 על פילוסוף אחר בשם סטנלי קאוול, אחד הפרשנים המקוריים והייחודיים ביותר של לודוויג ויטגנשטיין המאוחר, על ההגות האמריקאית של רלף וולדו אמרסון (Emerson) ודויד הנרי ת'ורו (Thoreau) ושוב על מאמרי אוסטין (בייחוד "Other Minds"). אני מזכירו כי יותר מכל אחד אחר למדתי ממנו להבין את המיוחד שברגיל (ואת הרגילות שבמיוחד).
 
לוסי הוזמנה לכנס כמייסדת ונציגת "אי־אלימות ודמוקרטיה - המזרח התיכון" (MEND - Middle East Nonviolence and Democracy), ארגון פלסטיני לדמוקרטיה ולהתנגדות לא־אלימה לכיבוש, שהוקם ב-1998 תחת המוטו "Smarter without violence" ("חכמים יותר בלי אלימות"). כשהיא דיברה, תמיד בלי מיקרופון ובלי להרים את קולה, פסק הרחש באולם והגברתנים הקשוחים והמיליטנטים המנוסים ביותר (כלומר בכתב ובעל פה) קטעו את זרם מחשבותיהם הגבריות, הקטסטרופליות, והקשיבו בשימת לב.
 
מאוחר יותר, במהלך אחד הטיולים לרבעים הקופטיים שבעיר, מובלים במיניבוסים שמתוכם חזינו בשיירות צבאיות ממתינות מעבר לפינות הרחובות שאליהם עמדו להתרוקן עד מהרה המסגדים המלאים עד אפס מקום אחרי תפילת יום שישי, סיפרה לי לוסי על בעלה והזמינה אותי לבקרם אם יום אחד תוביל אותי דרכי אל ישראל או אל השטחים הפלסטיניים הכבושים. חלפו כמה שנים ושכחתי את שיחתנו עד שרצה הגורל, נישאתי לאישה ישראלית מיוחדת במינה והפכתי למבקר קבוע במה שמכונה בשם רב־המשמעות "הארץ". באחד מביקוריי הארוכים יותר בתל אביב נפל מבטי על האוטוביוגרפיה של סרי נוסייבה בעל הכותרת רבת המשמעות Once Upon a Country. A Palestinian Life (היה הייתה ארץ).20 השם היה מוכר לי באופן מעורפל, ועלעלתי בספר עד שנתקלתי בכמה תמונות שמשכו את תשומת ליבי, למשל זו שבה נראית כל משפחתו בחברת יאסר ערפאת. חזרתי עם הספר לביתי והתחלתי לקרוא בו. עד מהרה הבנתי שנוסייבה משרטט בספר, במונחים פילוסופיים ופוליטיים - וכפי שעמדתי להבין עד מהרה, במונחים הומניסטיים מאוד - תפיסה חדשה ופרקטיקה מקורית של הנס. לשם כך שאב השראה לא רק ממהלך חייו האישיים העשירים והסוערים (מה שהפך דבר זה או אחר למשכנע עוד יותר), אלא גם ממסורת ההגות האסלאמית הימי־ביניימית, שעד אותו יום לא הייתה מוכרת לי.
 
תפיסתו את הנס כיוזמת האדם שגם יוצק בו סמכות התבססה על מחקר רב שנים של תיאולוגים מוסלמים מימי הביניים כגון אבן סינא ובפרט אל־ע'זאלי. הדרך שבה בנה את מושג ופרקטיקת הנס החדשים ממשיכה את דרכם של הוגים ודמויות היסטוריות שונים ומגוונים כגון תומס ג'פרסון, המנסח הסופי של הצהרת העצמאות האמריקאית ונשיאה השלישי של ארצות הברית, הפילוסופים הפוליטיים חנה ארנדט וישעיה ברלין, וכן לודוויג ויטגנשטיין וגם - באופן עקיף יותר - וילארד ואן אורמאן קוויין.21 אבל הוא נסמך לא פחות גם על מלחמה ושלום של לב טולסטוי ועל המומחה לשוק ההון נַסים ניקולס טאלב. בסגנון יחיד במינו, עשיר במידע שימושי ובכישרון סיפורי רב, פיתח נוסייבה באוטוביוגרפיה שלו חזון מרעיש, שהותיר פה ושם סוגיות חשובות לוטות בערפל אבל יחד עם זאת היה עשיר וסוחף בעבורי. בפניי עמד סופר שתיאר את הנס המיושן כאמצעי וכמדיום האחרון שאולי יוכל לחלץ אותנו מן המבוי הסתום המדיני וממה שנראה כאימננטיות היסטורית חסרת תקווה - ובראשה המלחמה במזרח התיכון.
 
באחד מפרסומיו התייחס נוסייבה להרפתקן הפוליטיקה החובבן אייבי נתן, שכבר בשלב מוקדם חש שכדי לתת לשלום במזרח התיכון סיכוי כלשהו דרושה פעולה דרסטית, כזו שתשנה את כללי המשחק הפוליטי. הוא רץ לבד לכנסת ברשימה שצירוף האותיות שלה בקלפי היה נון וסמך, ביחד "נס".22 הרשימה השתתפה ללא הצלחה רבה בבחירות לכנסת ב-1965 והייתה קצרת ימים (גורל שאפיין רבות מיוזמותיו של אייבי נתן). לאחר התבוסה בבחירות הודיע נתן שיטוס במטוסו הפרטי (שנקרא "שלום 1") למצרים כדי לפרוץ בדרך זו פרצה במבוי הסתום הדיפלומטי והצבאי. לאחר שנחת ב-28 בפברואר 1966 בפורט סעיד נעצר וביקש פגישה עם הנשיא גמאל עבד א־נאצר, שכמובן סורבה (בהמשך נועדו עימו נציגי אש"ף וגם נציגי האפיפיור). לאחר שדחו המצרים את הבקשה שלחו אותו חזרה לישראל, שגם בה נעצר עם נחיתתו.
 
עשרות שנים יחלפו לפני שפנייה מתקבלת יותר על הדעת לניסים - ניסים חילוניים ליתר דיוק - תיעשה במונחים פילוסופיים ופרגמטיים יותר, הפעם במסגרת עבודתו האינטלקטואלית והפוליטית של נוסייבה.
 
טוב נעשה אם נזכור שפנייה לניסים, בין שדתיים או חילוניים, אינה חפה מבעיות, ונוסייבה מבהיר זאת כבר בראשית הדברים. הפנייה לניסים, ובפרט לניסים פוליטיים, אינה בהכרח מוסרית או אחראית בהגדרתה. אף על פי שאינו אומר זאת במילים אלו ממש, נוסייבה אינו מותיר צל של ספק שישנם ניסים "רעים" (או יש לומר "שקריים") שמנוגדים ל"טובים" (או ה"אמיתיים") ומנוצחים רק בידי האחרונים. לוויכוחים ולדיונים, למשא ומתן ולפשרות, אפילו למחוות של רצון טוב, שלרוב מופיעות בעקבות משברי אמון, לפרובוקציות המיותרות ולהידרדרות הפתאומית שאחריהן מוּנע שוב בקושי רב מה שמכונה "תהליך השלום" - לכל אלה מגיע בנקודה כזו או אחרת סוף. במילים אחרות, כדי להצליח, על מנגנוני הפוליטיקה והדיפלומטיה להתחיל עם נס קטן או גדול: אירוע, תופעה, ללא כל גורם נוסף או בסיס משפטי. אפילו החוק הבינלאומי או פנייה לזכויות אדם אוניברסליות אין בהם כדי להניע את האנשים ולהשאירם בתנועה.
 
נוסייבה מזכיר באוטוביוגרפיה שלו את הדוגמה הבאה של נס "שקרי" שכזה או שימוש שגוי במושג ה"נס". אחרי הקמתה של מדינת ישראל הבטיחה התנועה הציונית שזכויותיהם של התושבים הפלסטינים יכובדו. אף על פי כן נמלטו כ-750,000 מן התושבים הערבים מכפריהם וממישור החוף. חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית שהוקמה ב-1897 והנשיא הראשון של מדינת ישראל העצמאית, מעד ב-1948 בפליטת פה ואמר שנתון זה (שאחרי הכול, תוכנן במתכוון) "הפך באופן פלאי את עבודתה של ישראל לקלה יותר".23 גאולה וכוח כרתו כאן ברית אופל שעל פניה קשה ליישבה עם המניע המקורי של הנס. הנכבה הפלסטינית, או האסון, יצאה לדרך, והתקפות טרור הדדיות (של ההגנה ושל קבוצות בדלניות כתגמול על אלימות כלפי העלייה היהודית, ובעיקר כתגובה להצהרת העצמאות החד־צדדית של המדינה היהודית ולאחר מכן כפרובוקציה בדם קר של המדינה הצעירה שטבח דיר יאסין היה נקודת השפל שלה) דאגו ליתר, על כל ההשלכות והתוצאות הטראומתיות הנלוות, עד לעצם היום הזה.24
 
את המצב ששורר מאז מכנה נוסייבה מצב מלחמה דה פקטו. בטרמינולוגיה פילוסופית בהירה הוא מדבר על צורה של "אימננטיות" היסטורית, כמעט אונטולוגית, מצב שהוא נעדר מוצא נראה לעין או כל סיבה לתקווה. בשפה פסיכולוגית או פסיכואנליטית מרשימה לא פחות הוא מוסיף לכך את האבחנה של "פסיכוזה" אינדיווידואלית וקולקטיבית. פסיכוזה שרק "שיגעון" אחר, קרי של "סכיזופרניה" מתונה יותר, יוכל להוציא אותנו ממנה (אחת ולתמיד). אנו זקוקים, כפי שנאמר, לנקודת מבט אחרת, ל"ראייה כפולה" שתאפשר לנו לראות היבטים שונים בתכלית של אותו המצב עצמו. לא מדובר באמפתיה נאיבית אלא בניסוי מחשבתי או אפילו תרגיל רוחני. אלה אינם מניחים בהכרח תכונה אנושית כללית, קרי יכולת ההזדהות האמפתית, אלא זינוק נועז אל הלא־נודע, הזדמנות פז שבאופן פרדוקסלי למדי מציעה להרפות מן האחיזה המוכרת במציאות (ואת הבנת המציאות הרגילה) ולו לרגע.
 
בעזרת דוגמה הולמת ופשוטה ("a childlike parable") משווה נוסייבה את הקונפליקט הישראלי־פלסטיני, את המבוי הסתום של אימננטיות ומלחמה, למצב שבו שתי דמויות נקלעות לקטטת רחוב בלי שיהיה ברור מי מבין השתיים פתחה בקטטה (ושהתשובה על שאלה זו כבר אינה משנה דבר). הצד שידו על העליונה לופת את יריבו בלפיתה איתנה והלה ממשיך להיאבק כדי להבטיח שהמצב יהיה כמה שיותר לא נוח לצד הדומיננטי ולקצר את אחיזתו ככל האפשר. הפנייה להיגיון כבר לא עוזרת פה הרבה, וגם ניסיונות הבוררות של עוברי אורח לא מצליחים לחלצם מן המבוי הסתום. אפילו הצד הדומיננטי לכאורה (השולט וכנראה המנצח) לא יכול לנטוש סתם כך את הקונפליקט מחשש שהצד הנשלט (הקורבן ומי שנראה לנו כצד המפסיד) יבקש לנקום, יהפוך את הקערה על פיה ויאיים על הצד המדכא במוות, הרס וחורבן. שני הצדדים מאמינים שרק חיסול, גירוש או השמדה מוחלטת של הצד השני הוא הפתרון. כך לפחות מתגרמות החרדה, השנאה והפרנויה הקולקטיביות שמזינות ומשמרות את המצב עד לזרא.
 
ובכן, במצב מעין זה אין פתרון אחר מלבד מה שנוסייבה מכנה existential swap (חילוף קיומי), שבעיניו הוא החלופה היחידה עבור כל אלה - אזרחים ישראלים ופלסטינים חסרי מדינה - שמבחינה אקזיסטנציאליסטית מצויים בקיפאון.25 לפי נוסייבה, במצב זה מצבו הפסיכולוגי (אם לא הפיזי) של הצד החלש הוא החזק מבין השניים, ולו רק מפני שלצד השולט יש יותר מה להפסיד משינוי, ועל אחת כמה וכמה מהיפוך, בעמדת השליטה. הצד החלש הוא זה שירוויח מחילוף תפקידים מלא, אבל הרווח לא יהיה שלם: כאשר הצד הנאבק, שנמצא בעבר בעמדת החולשה, זוכה בעמדת השליטה ונכנס לנעליו, עובר היתרון הפסיכולוגי מחדש מלמעלה למטה ועד מהרה נוצר קיפאון חדש. לפיכך נדרש פתרון אחר: הכאה על חטא והיפוך אקזיסטנציאליסטיים, כפי שאמרנו, חילוף קיומי, שאין לו דבר וחצי דבר עם שינוי תפקידים פשוט או אמפתיה והבנה הדדית גרידא. חרטה והיפוך מעין אלה אינם עמדה או מחווה של אלטרואיזם פתאומי, של נאיביות ואימוץ עמדתו של הצד השני. אין זו גם פעולה המוּנעת מאהבה או אפילו מאינטרס עצמי מפוכח. גם לא מדובר כאן בדיאלקטיקה הגליאנית או מרקסיסטית של אדון ועבד, ועוד פחות מזה על יחסי הון ופרולטריון. נהפוך הוא, זו תנועה של שחרור הדדי ושל עמדה אלטרנטיבית. החילוף הקיומי הוא "תרגיל חופשי של הרצון", שבלעדיו דבר לא יכול להשתנות, המלחמה מתחדשת שוב ושוב והאימננטיות ההיסטורית לא מתערערת.
 
לרעיון הרדיקלי שלפיו אנו מסוגלים לבחור לפעול באופן שונה לגמרי ולשנות דפוסי ציפייה ופעולה מקובעים, או במילים אחרות - הרעיון שאנחנו יכולים להיחלץ מתפיסות פוליטיות, סימבוליות או דתיות בעלות היסטוריה - לרעיון זה יש שורשים פילוסופיים, מטאפיזיים, תיאולוגיים ומיסטיים עמוקים בעוד שהוא פונה באותה המידה גם לשכל הישר, ל-sensus communis.
 
הדוגמה הפשוטה, הכמעט ילדותית, שנוסייבה מביא (יש לומר שלאור הנסיבות איננו זקוקים להרבה מעבר למשל זה כדי להבין מה מונח כאן על כף המאזניים) ממחישה במילים יומיומיות שגם מה שבמבט ראשון נראה ארצי ללא כל מרכיב ניסי עשוי להוביל לפלאי. באשר לשורשים העמוקים יותר של רעיון זה, נוסייבה פותח יקום מקביל שנסמך על עבודות של פילוסופים, תיאולוגים ומיסטיקנים מוסלמים מימי הביניים, ביניהם אבן סינא (1037-980), אבו חמיד אל־ע'זאלי (1111-1058) ואבן רושד (1198-1126). הוגים אלה (ובראשם אבן סינא) החזיקו ב"תיאוריית ידע סובייקטיבית"26 שלפיה "הודות להיסט בנקודת המבט יכול הרצון להפיח רוח חיים בעולם הקונקרטי המוכר והקבוע, כאילו העולם הפנימי והחיצוני אינם נוגדים אלא חוברים זה לזה".27 השערה מטאפיזית דומה, כך ממשיך ומציע נוסייבה, יכולה להימצא בחוויות היומיומיות הרגילות ביותר. "לפעמים די בהליכה רגילה ברחוב להביאך לעולם אחר".28
 
לשימוש שאפילו "אמונה חילונית" צריכה לעשות ב"אהבה, תקווה וחזון מוסרי"29 יש אינספור תרגומים ופרשנויות ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה, גם אם שורשיהם המקוריים של ערכים אלה נמצאים בלב הגיאוגרפי של המזרח התיכון (דהיינו מעל הכול בירושלים); נוסייבה מזכיר את הדוגמה של תומס ג'פרסון, ששוב ושוב ראה לנגד עיניו את "הנחות היסוד המוסריות" שבבסיס החוקה האמריקאית וששאל - כך אנו יודעים היום - כמה מרעיונותיו בנוגע לסובלנות דתית מן הקוראן.30 נוסייבה מביא דוגמה פוליטית שמבהירה שאכן, אנחנו יכולים לבצע מחוות בקנה מידה קטן שתהיינה בעלות תוצאות מרחיקות לכת וחובקות עולם כל עוד הן מקבלות את תשומת הלב, זוכות להכרה בעיתן ומלוות בחיקויים. מקרה שמדגים זאת היטב הוא היוזמה האזרחית המשותפת שיזם נוסייבה ב-27 ביולי 2002 עם עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר.31 היוזמה זכתה לשם "המפקד הלאומי" וכללה עצומה שהוצגה שנה לאחר מכן במסיבת עיתונאים בנוכחות הנשיא קלינטון. נוסח העצומה אמנם הסתכם בעמוד אחד אך היא הכילה את קווי המתאר העיקריים להסכם שלום. חצי מיליון ישראלים ופלסטינים חתמו על העצומה, שלא הותירה תוצאות נראות לעין אבל בכל זאת חוללה משהו כמו מהפך תת־עורי ותת־קרקעי - פלא לא קטן כשלעצמו. העובדה שאירוע זה החל על ידי שני היזמים כתעלול תקשורת מודע ולפיכך מבוים היא לא פחות משמעותית בהקשר הזה. אנחנו נוגעים כאן בהיבט חשוב של הנס בן־ימינו. ניסים פועלים כיום באופן גלובלי רק כפעלולי תקשורת. הם לא מקבלים את ה"פנומנליות" שלהם, את הפרסום ויחד איתו את האפשרות לאוניברסליות ואף ליעילות בשום מקום אחר. עוד אחזור לנקודה זו.
 
רעיונות פשוטים, ניסים קטנים
 
גישה נוספת לבעייתיות של הנס אפשר למצוא בדמותו של אובמה, נשיא ארצות הברית. לעת עתה אפשר לראות בבחירתו לנשיאות, בחשיבתו, בעשייתו ובמורשתו הערת שוליים פתוחה בהכרזת העצמאות האמריקאית ובמורשתו של תומס ג'פרסון (מורשת שלדברי ג'ורג' וושינגטון הורכבה כמעט כולה מצירוף אירועים מופלא ותוצאות בלתי סבירות של ההיסטוריה, כפי שעוד נראה להלן). לא רק שבחירתו של אובמה לנשיאות ב-2008 וב-2012 הייתה לא פחות מנס קטן - גם אם היו סטטיסטיקאים פיקחים כמו נייט סילבר (Sliver) שחזו את תוצאות הבחירות - אף נאומיו וכתביו המוקדמים הכילו יותר מן האמור למי שכרה אוזניו. זה חל לא פחות גם על כמה מעמדותיו המוקדמות והאמיצות ביותר, כגון התנגדותו ב-2002 למלחמה בעיראק, שאותה כינה "מלחמה מטופשת". עמדותיו אלה עומדות בניגוד גמור להתעקשותו המאוחרת והשמרנית יותר על הרחבת המלחמה באפגניסטן כ"מלחמת אין ברירה". שלא לדבר על העניינים הרבים האחרים שמהם התאכזבו אפילו תומכיו הנלהבים ביותר: עמדתו ההססנית לגבי כוונתו לסגור את מתקן המעצר בגואנטנמו אחת ולתמיד ולשים סוף לכליאת השווא (אחת מהבטחות הקמפיין שלו) ולהזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב; השתרכותו בדרך הארוכה עד להכרה בנישואים חד־מיניים; ואם למנות דוגמה חדשה יותר - הגנתו הלא משכנעת על מידת הכוח המופרז שנוטלת לידיה "מדינת המעקב" (surveillance state) באמצעות שימוש באמצעי ציתות ומעקב סודיים (כששותפיה לפשע הם לכל הפחות הסוכנות לביטחון לאומי, עמק הסיליקון והאקרים לשעבר, שלא להזכיר את מיקרוסופט, גוגל, יאהו וסקייפ). היישום העלוב של ספינת הדגל של אובמה, חוק הגנת החולה וטיפול בר־השגה (Affordable Care Act), או ObamaCare בפי ההמון, שנחקק ב-2010, כפועל יוצא מכך שהנשיא האינטרנטי הראשון (שניצח במירוץ הראשון והשני לנשיאות הודות לגיקים, ((computer nerds לא הצליח להעלות לרשת מהר מספיק את האתר HealthCare.gov, הביא לתוצאות הנמוכות ביותר עד לאותו זמן בסקר שביעות הרצון של אזרחי ארצות הברית. לא משהו שאפשר להתגאות בו, כך נאלצו להודות בחוסר רצון תומכיו הנלהבים ביותר (בכלל זאת עבדכם הנאמן). ורשימת האכזבות עוד ארוכה. אך האם הפכו אכזבות מאוחרות אלה את הרושם הראשון על ראשו? האם נותר לנו לחכות ל"תופעת אובמה" הבאה או ל"אפקט אובמה" שעוד לא נראה, בהתחשב בעובדה שלא נותר לאובמה הנוכחי עוד זמן להראות את אובמה האמיתי? אם אכן כך יהיה, נאבד את מה שאני מאמין שאנחנו עדיין יכולים להפיק ממילותיו ומהערכותיו שלו עצמו את תפקידו ההיסטורי המיוחד.
 
אובמה היה מנהיג קמפיין ומנהיג נשיאותי שהודות לסגנונו הרפלקטיבי והפרגמטי העמוק, וכן לעמדותיו התיאולוגיות, נבדל באופן מהותי מכל מתחריו. בנאומו החשוב הראשון, הכמעט אגדי, בוועידת המפלגה הדמוקרטית בבוסטון ב-27 ביולי 2004 (הוועידה שבחרה בג'ון קרי - כיום שר החוץ בכהונתו השנייה של ממשל אובמה - כמועמד הכושל לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, בחירה שהביאה לתוצאות הקטסטרופליות של בחירתו מחדש של ג'ורג' וו' בוש לנשיא), דיבר הסנטור הצעיר מאילינוי בלהט על החלומות הפשוטים ועל הניסים הקטנים שהם לדעתו המניע העמוק ביותר של העם האמריקאי ומהווים לו השראה מזה דורות. משפט פשוט זה - "That is the true genius of America: a faith in simple dreams, an insistence on small miracles" - סיכם את הכול והיווה את הבסיס לחשיבתו של אובמה מאז הופעתו הפומבית הראשונה. פנייתו הפרגמטית לחלומות פשוטים ורמיזתו התיאולוגית המודעת לניסים קטנים ממקמות את אובמה במסורת מחשבה ועשייה עתיקה ורחבה הרבה יותר, זו של ריאליזם פוליטי שמבוסס על עקרונות נוצריים. זהו ריאליזם מודע לעצמו ורחוק מכל ציניות, המכוון למטרות נוצריות (יותר מאשר לנורמות או לערכים). שורשיו של המונח "ריאליזם נוצרי" מגיעים עד לתיאולוג והוגה הדעות האמריקאי ריינהוֹלד ניבּוּר (Niebuhr) ולאחרים שהלכו בעקבותיו. לדעתי סביר לזהות ריאליזם נוצרי זה כמקור השראתו הרוחנית ודרך פעולתו של אובמה יותר מכל מסורת אחרת (הרפובליקניזם האזרחי המוקדם [Civic Republicanism], מורשת התנועה לזכויות האזרח [Civil Rights Movement], מסורת פוליטית אמריקאית "שלישית" מוזרה שהיא מעבר להבדלה בין ימין לשמאל, ליברלי וקונסרבטיבי).32 אובמה הולך בדרכה של מסורת ששורשיה, לפי ניבור ואף לפי חנה ארנדט (אשר לה משייך נוסייבה את המונח "ריאליזם"), מגיעים עד לאוגוסטינוס שב-De civitate Dei (עיר האלוהים) שלו אפשר למצוא את הניסוח העדין ביותר של התיאוריה והפרקטיקה של הנס. אחזור אליו בהמשך.
 
אבל אין בכך כדי להפוך את אובמה לעושה ניסים. יותר מדי מההזדמנויות שניתנו לו (ואלה הן מעטות מדי) הכזיבו בסופו של דבר. לראות ולעשות, לעשות ולהמשיך מבלי לאבד את הדרך - אלה הן מתנות ומשימות שונות מאוד זו מזו. רק מעטים מוכשרים בשני היבטים חיוניים אלה באותה המידה. מורין דאוד, אחת מהפרשנים האמריקאים שמיטיבה לשרטט סקיצות פסיכולוגיסטיות מהירות של אובמה, כתבה טור קטלני בעל הכותרת רבת המשמעות "No Bully in the Pulpit",33 שבו טענה שלאובמה כנראה פשוט אין מה שדרוש כדי ליישם באופן אפקטיבי את כוח הביצוע שלו. אובמה, כך רמזה דאוד, תופס את דוכן הנאומים כאילו היה קתדרה, וסגנונו ההרצאתי והרטורי אינו מסייע לו כמעט לממש הלכה למעשה את הריאליזם התיאורטי־תיאולוגי שלו. מי שבאמת חפץ בניסים אינו יכול להסתפק בלהיות צודק. תקווה אמיתית דורשת לא רק תעוזה, כפי שאובמה עצמו הודה בפה מלא בספרו The Audacity of Hope, אלא גם נחישות סבלנית ובעיקר עיקשות מיליטנטית שלא משאירה את מהלך העניינים ליד המקרה או לרצונם הטוב של אחרים. מי שמאמין בניסים קטנים צריך לפני הכול לחולל אותם. זה דורש פרפקציוניזם שלא מפחד ללכת לאיבוד בתוך פרטים ופשרות אך שומר על הקווים העיקריים. הנוסטלגיים יותר מבין הפרשנים חושבים על אשפי מדיניות (policy wonks) דוגמת ביל קלינטון, אבל בעדיפות לאחד בעל שליטה עצמית רבה יותר (בסגנון ניהולי וכדומה).
 
משאמרנו זאת, לא נותר ספק שמרבית כתביו ונאומיו של אובמה מעידים על כך שבעיניו אזכור הדת בזירה הציבורית יכול וצריך לבוא יחד עם קונצנזוס רחב להשגת מטרות פוליטיות רציונליות. בעיקר הנאום שנשא בקהיר, שנדון רבות ושבו הזכיר את הקוראן, אך גם את התלמוד והמקרא, ופנייתו לדתות ה"אברהמיות"; אבל גם הרצאתו באוניברסיטה העברית בירושלים ששפכה אור על אותם הנושאים אך מזווית נוספת - כל אלה מעידים מפורשות במה מדובר. אם יש משהו שבולט בסגנונו האישי של אובמה ובאסטרטגיה הפוליטית שלו, זו הדרך שבה הוא עושה שימוש שיטתי בשפה דתית־תיאולוגית ובדרך כלל גם יודע לחבר אותה עם רעיון פרגמטי עמוק של ריאליזם פוליטי. בקיצור ולעניין: מי שנתן דעתו להופעותיו הפומביות של אובמה, ולמה שהקריא בהופעות אלה, יודע שהמדיניות שלו, בשלבי ההכנה כמו בשלבי היישום, מבוססת ומעוצבת במידה רבה על ידי זווית ספרותית־תרבותית ובעיקר תיאולוגית מרשימה.
 
אחרי 9/11 בישר אובמה מודל של פוליטיקה גלובלית מסוג חדש - ובהקשר האמריקאי התרבותי והמשפטי את תחילתו של עידן פוסט־זכויות האזרח. הוא מסמל ומגלם את הרעיון שהעיסוק בפוליטיקה בימינו אינו רק עניין של חקיקה פורמלית אלא מצריך גם פתרונות מסודרים לקונפליקטים חברתיים וכלכליים, תרבותיים ואידיאולוגיים, לאומיים ובינלאומיים. לתהליך ההתדיינות הדמוקרטית יש גבולות גם אם הוא מהווה אלמנט פרוצדורלי חשוב שאיננו יכולים לעקוף סתם כך. גם הפנייה לערכים משותפים והחתירה לטובת הכלל - פזמון חוזר ונשנה שעליו מבססים רבים את חזרתו של אובמה למסורת של הרפובליקניזם האזרחי האמריקאי - אינן אלא אפיון זמני לכל היותר של ממד תיאולוגי־פוליטי עמוק ורחב יותר שגם הפרגמטיסט היסודי והעיקש ביותר צריך ללמוד "להשתמש" בו במוקדם או במאוחר.
 
בסדרת הרצאות וספרים (אוטוביוגרפיות) שנכתבו במרץ - חלומות מאבי: סיפור של גזע ומורשת ותעוזת התקווה: מחשבות על החזרת החלום האמריקאי - החל אובמה עד מהרה לדבר על המקורות האינטלקטואליים ובעיקר על המקורות הרוחניים העמוקים ביותר שלו, שעקבותיהם מגיעים עד ל"עבר שלא מת", כפי שניסח זאת ויליאם פוקנר. פוקנר אף הוסיף ואמר שכמעט אי־אפשר לראות בעבר "עבר". הוא לא חלף, הוא אינו מאחורינו.34 אדרבה, העבר ממשיך לאפוף אותנו כמרחב וירטואלי של אפשרויות שלא מומשו ושל חוסר אפשרויות אפשריות. במילים אחרות, העבר שומר בקרבו על אפשרויות שבהקשרים עתידיים ימומשו מחדש או לראשונה כשעניין ותועלת פרגמטית בהווה מכֻוונת ומכַוונת לכך.
 
מתוך ארכיב עמוק, רחב, עצום ובלתי נדלה זה דלה אובמה לדבריו "סדרת דימויים רומנטיים של עבר שמעולם לא הכרתי". חִשבו על המראות המוכרים מהטלוויזיה ומהסדרות התיעודיות של "שביתות השֶׁבת, הצעדות, שירי המעצר"35 מתקופת התנועה לזכויות האזרח וגם (בעבר היותר רחוק) על החוויות מיבשת אפריקה ומארץ מולדתו של אביו, קניה. גם למי שלא קרא את האוטוביוגרפיה של אובמה או לא עקב מקרוב אחרי גילויי הלב האישיים יותר שלו במהלך ראיונות, התחוור עד מהרה ששורת מושגים ודימויים שלמה מהווה מוטיב חוזר ונשנה בנאומיו המשלהבים, שעל פניו מרביתם מגיעים ממסורת המכונה טרנסצנדנטליזם אמריקאי, מסורת הגוספל החברתית והפרגמטיזם הפילוסופי־משפטי. אבל קשה לאמוד מוטיבים ומוטיבציות אלה. כשמאמרו המפורסם של ראלף וולדו אמרסון Self-Reliance הודפס על ידי הוצאת פינגווין בספרון קטן יחד עם נאום ההשבעה הראשון של אובמה לנשיאות, לא הייתה סיבת הצירוף נהירה במבט ראשון לכל אחד ואחד. וכשאובמה ציין בריאיון לדויד ברוקס את ריינהולד ניבּור שהוזכר לעיל, נציג הריאליזם הנוצרי החשוב ביותר במאה ה-20, כ"פילוסוף המועדף" עליו, לרבים לא היה ברור אילו דברים יש בגו.
 
הפרגמטיזם הפילוסופי והמשפטי של אובמה מתואר לעיתים קרובות במונחי ההבנה, שהלכה והתגברה במאת השנים האחרונות, ש"בעבור כולנו איבד רעיון העל־זמניות, האוניברסליות והוודאות מכוח השכנוע שלו [...] המודעות לאי־קביעותם של כל הרעיונות היא זו שגדלה".36 אבל האם כך עלינו להבין את נקודת המבט שלו? האם אובמה הוא תלמיד מצטיין של ריצ'רד רורטי, רוברטו מגביירה אונגר ורבים אחרים שיודעים לעבוד ביעילות תמציתית עם נושאים מטאפיזיים ותיאולוגיים גדולים שהם מאירים אותם מזווית חדשה? לא, אין זה המקרה. אובמה מכַוון אל עבר שנמצא בכל מקום מלבד מאחורינו ושלא ניתן לומר עליו שהסתיים, עבר שמכריח אותנו, דווקא מתוך וירטואליות זו, להיפרד אחת ולתמיד מכל ה"היסטוריציזם",37 הרלטיביזם וכל תפיסת עולם המעמידה את המציאות על הבניות תרבותיות (culturalism).
 
הפילוסופיה והפוליטיקה החדשניות של אובמה אינן מורכבות מהצבה נוסטלגית או נאיבית של העבר וההווה, הזיכרון והתקווה, זה כנגד זה, אלא מהלחמתם באופן כמעט אנכרוניסטי אל תוך פרספקטיבה והשקפה אחת. משל למה הדבר דומה? למי שרגלו האחת נטועה היטב בהווה בעוד השנייה מוכנה לדרוך בכל עת במרחב הווירטואלי של הבלתי נשכח. שם נמצאים החלומות הפשוטים והניסים הקטנים שראויים וזכאים להזדמנות נוספת (מחדש או לראשונה). במונחים אופטיים זו "ראייה כפולה", ניסוח שכבר שאלתי מנוסייבה ושמתאים כאן לא פחות. במילותיהם של ויטגנשטיין ושל שפינוזה, אובמה רואה בכל מצב ובכל תופעה שני היבטים לפחות, האחד יחסי והשני מוחלט, האחד תלוי זמן והשני אל־זמני (sub specie aeternitatis, אם תרצו).
 
קלופנבורג (Kloppenburg) משער שראייה מעין זו - ההתמקדות הכפולה בלפחות שני היבטים סותרים לכאורה - נשענת על הדרך שבה רואה אובמה את חוויותיו המוקדמות כצעיר שחור במשפחה לבנה ובחברה לבנה עוד יותר (וכן כילד אפריקאי־אמריקאי שהתחנך בבית ספר באינדונזיה). קלופנבורג אפילו מדבר על היווצרותו של אופן התייחסות בעל "שניוּת ותודעה כפולה" כדי להעיד על כך שאובמה מתייחס בד בבד באופן תיאורטי ובאופן מעשי לבעיות קיימות ולבעיות חדשות.38 גם אם מוטב לגשת לאפיונים פסיכולוגיים מעין אלה בהסתייגות מסוימת, אין להכחיש שאת הפרספקטיבה המפתיעה והחדשה של אובמה על אופן ניהול מירוץ פוליטי ועל ייזום ויישום חקיקה (שלא לדבר על שמירת איזון עדין בין עוצמה צבאית, יכולת דיפלומטית ו"עוצמה רכה" תרבותית בשאלות בינלאומיות) אין להבין אלא לאור ניסיון החיים האישי שלו. כיצד? על ידי יישום מודע ושיטתי של חילופי נקודות מבט שבמרבית המקרים לא נצפו או הובנו על ידי יריביו הלאומיים והבינלאומיים: חִשבו על המעבר בין האישי לפוליטי, בין פעולה מהירה לבין המתנה סבלנית, בין בהירות לבין עמימות, על שיתוף פעולה עם חברים ובני־ברית אך גם עם יריבים בלתי צפויים בעליל ועם מדינות יריבות - והרשימה רחוקה מלהסתיים.
 
אין זו מקריות שאת כמה מרעיונותיו החשובים ביותר כתב אובמה באוטוביוגרפיה. הנתיב הרוחני או התרגול הנפשי שהסוגה האוטוביוגרפית מתעדת חיוני במקרה זה. הודות לגישה האישית עד מאוד שנקט עלה בידו של אובמה לגעת בליבם של רבים אך לא בהכרח בכולם. ניסים, בפרט ניסים פוליטיים, אינם פועלים ללא לוגיקה פרדוקסלית מעין זו, לוגיקה של השראה, התפעלות, ראייה, הקשבה ותגובה. במובן זה הפוליטיקה של הנס היא גם היפוכה של הפוליטיקה של האפשרי ובר־המימוש, פוליטיקה של צעדים קטנים ושל פשרות, ככל שמאפשר ההקשר. הפוליטיקה של הנס היא פוליטיקה של אוניברסליות ושל מיידיות שמגייסת מחדש את ארכיב האנושות השלם, ארכיב העבר שלא הסתיים כלל, במודעות שלמה לכך שכל אקטואליזציה נותרת שברירית ונתונה לכישלון.
 
אובמה מונע בידי הרעיון שלכל אחד ואחת יכולה להיות מורשת, אפילו חלומות מן העבר, בעלת ערך שאינו רק גנאלוגי או תיעודי אלא כזה שטומן בחובו שיעור אוניברסלי. מטרת ספרו חלומות מאבי, בדומה לדוגמאות אחרות מסוגה זו - חישבו על וידויים של אוגוסטינוס, ספר שאנו יודעים שאובמה קרא - אינה כל כך הצגת מידע שלא היה ידוע עד כה לקהל הרחב. המוטו של האוטוביוגרפיה שלו, ציטוט (חלקי) מדברי הימים א (כט, טו): "כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ: כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" - אינו מותיר ספק שאי־ידיעה, עלייה לרגל וחשבון נפש הכרוכים יחדיו לעולם לא מסתיימים בחיים אלה. בדומה לאוגוסטינוס, הווידוי המפורט על חיים קודמים ועל מסורותיהם ומקורותיהם הבלתי צפויים מבטל מעט מחוסר הוודאות ומהקונטינגנטיות המתמדת. בסך הכול, יש בידינו מעט מאוד מצאי אמפירי שלאורו נוכל לנווט את דרכנו.
 
כבר בתחילת דרכו כדובר פומבי היה אובמה אשף בתיאור ילדותו ומהלך חייו יוצאי הדופן ובהכללתם. דיוויד רמניק (Remnick), אחד הביוגרפים הטובים ביותר של אובמה, אמר את הדברים הבאים:
 
הוא למד להפוך את סיפורו לסמל. הסיפור שלי הוא הסיפור שלכם, הסיפור האמריקני. אובמה לא טען שהוא מיוחד במינו - לאמריקנים במיליוניהם הרבים יש רקע וזהות סבוכים, שתי וערב של גזע, לאום ומוצא - אבל הוא גילם את רעיון הנשיא הראשון שיוכל לייצג את השונות, את הגיוון, שבחיים האמריקניים.39
 
הוא הצליח לעשות זאת, ממשיך רמניק, הודות ליכולתו "להחליף סגנונות מבלי לאבד ולו שמץ מן האמיתוּת", על ידי "התאמת הנאום שלו לאותו הרגע", כפי שרק אדם רב־לשוני יכול לעשות - מישהו שיודע לדבר ביותר מניב ואידיום אחד, יצור המסוגל לשנות צורה [shapeshifter].40 במונח זה, שהפך למוכר יותר מאי פעם הודות לסדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "דם אמיתי", יש משהו שלילי, דמוי זיקית ואולי אף אופורטוניסטי. אבל אין זו כוונתו של רמניק. הוא מתייחס למה שאמר פרשן בר־סמכא אחר, הנרי לואי גייטס, שמדגיש את הראייה הכפולה של הנשיא, שאפשרה לו להחזיק במסורות ובנקודות מבט שונות ולצרפן ולשמרן באחיזת יד מופתית. זה בדיוק מה ש"טריקסטרים" [tricksters], מאחזי עיניים, היו עושים בימי קדם ובתרבויות רחוקות. הטריקסטרים היו מתווכים בין "טבעים מנוגדים", כגון בין חיה לאדם, בין לבן לשחור במיתולוגיה הישנה והחדשה (בדמות המוּלאטו) ובין עבד לאדם חופשי. לא כל אחד מסוגל להתמודד עם זה.
 
היו שהצטערו על ה"ריחוק" של אובמה (אמרו שהוא "מרוחק", זאב בודד, צופה מן הצד) ואחרים השוו אותו למסך לבן שעליו יכול כל אחד להקרין את מה שעולה על רוחו. אבל לאמיתו של דבר, בכל המקרים הללו היה מדובר ב"יכולת חסרת תקדים לגלם נקודות מבט שונות". אובמה היה ועודנו "כל־אדם גזעי".41 בלי יוצא מן הכלל, כל האפיונים שהוזכרו הם בעלי חשיבות גדולה. הם מבהירים מה כרוך בתרגום חלומות פשוטים לניסים קטנים.
 
מחוללי ניסים חייבים להיות מאחזי עיניים (tricksters) כדי להצליח. בלי אחיזת עיניים, ואמונתנו בהם, לא יכולים הניסים להתקיים. יתרה מכך, שום דבר בעצם לא קורה (אמיתי, טוב או יפה). ובמקום שבו קורה משהו מסוג זה, קטן ככל שיהיה, משתנה הכול (העולם, אנחנו וכל מי וכל מה שבתווך). את הפרספקטיבה הזו של "הכול־או־כלום" לגבי ניסים והאמונה בניסים או בעושי ניסים אשוב ואדגיש בהמשך לא פעם. אף אחת משלוש תצורות אלה של היפוך והתמרה לא משנה את פני הדברים, אותנו או את האחרים באופן שולי בלבד. נהפוך הוא, ה־ total recallשלהן, האתחול, הוא שלם. הכול חדש, הכול שונה. אבל הפרספקטיבה שלהם היא גם פרספקטיבה של הכול בכול והכול מכול. לא מדובר בפנתאיזם אלא בהטרמה והשלכה של מציאות שגורמות לנו לחשוב אחת ולתמיד על מה שמוטל עלינו לעשות ומאפשרות לנו לחשוב עמוק ורחוק יותר. לא נסתפק בפחות. כיפוף והתמרה של היש ושל כל מה שיכול להיות. זהו הנס.
 
בחירתו של אובמה לנשיאות ב-2008 הייתה בעיניהם של רבים, ובפרט בעיני מנהיגי התנועה לזכויות האזרח, מעין נס; "הרי נס הוא שאמריקאים לבנים, ואף לבנים מהדרום, ייאותו סוף סוף להצביע בעד שחור".42 במילותיו של אחד מעמיתיו המוקדמים של מרטין לותר קינג, ג'וזף לאוורי (Lowery), אחד ממייסדי התאחדות ההנהגה הדרומית־נוצרית (Southern Christian Leadership Conference) רבת ההשפעה, שהציג את אובמה לפני הרצאתו בכנסיית בראון (Brown Chapel) בסֶלמה, אלבמה: אפשרות בחירתו לנשיאות, שבאותו שלב של המירוץ הפכה לממשית, תהיה לא פחות מ"מטורפת אבל בצורה טובה" ("a good crazy"). לאוורי השתמש במטאפורה רבת משמעות של רכבות ומסילות (ליתר דיוק: התת־קרקעיות) - ובדימוי של מכניזם מטריאלי והטכנולוגיות הנלוות לו כמדיום של תובנות מיסטיות־תיאולוגיות, כלומר של ניסים, שעוד יעסיק אותנו בהמשך - כדי להנהיר על אילו מכשולים צריכה החולשה האנושית להתגבר עם סיכוי זעיר בלבד, כמעט זניח, של הצלחה:
 
כשהארייט טאבּמַן התרוצצה במחתרת [הברחת העבדים השחורים מהדרום לצפון], היא הייתה משוגעת, אבל משוגעת טובה. וכאשר פאולוס הטיף למלך אגריפס, אגריפס כינה אותו "משוגע", אבל זה היה משוגע טוב. ואני אומר כאן היום שדרושים לנו בארצנו הרבה יותר משוגעים טובים. אין לדעת מה יקרה אם כל המשוגעים הטובים ילכו לקלפיות. אסביר לכם מה משוגע טוב יכול לעשות. לא מזמן, בניו יורק, איש שעמד על רציף הרכבת התחתית חטף שיגעון טוב. הוא ראה למטה בין הפסים, אפיים ארצה, אח שנידון למוות בדריסת רכבת מתקרבת. והוא קפץ עליו, באמצע הפסים. ביקשתי מחבר שלי לרדת למדוד את העומק. לא יותר משישים סנטימטרים. לא יכול להיות שאדם אחד יכסה אדם שני בשישים סנטימטרים, ושהרכבת תעלה עליהם, ושהתוצאה היחידה תהיה כתם שמן קטן על הכובע שלו...
 
אותו אלוהים נמצא גם כאן היום. משהו משוגע יכול לקרות במדינה כולה. אלוהים אדירים!43
 
 
 
ממש כמו אותם רגעים היסטוריים של "טירוף", יצרו מילותיו של לאוורי דרך יוצאת דופן אבל יעילה מאוד להכנת הבמה לאובמה ולחימום הקהל. אובמה בא לסלמה כדי לעטות עליו מעט מהילת התנועה לזכויות האזרח וכדי להבהיר שהוא, בדומה ליתר הנוכחים, אינו מדור המדבר אלא מדור יהושע, שבשונה ממשה "ייכנס אל הארץ המובטחת". אבל לאוורי הזכיר לקהל שמה שנחוץ הוא לא אחר מאשר "טירוף אבל בצורה טובה", כדי שהבטחה עתיקה זו תוכל להתממש. רק ההימור הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת יכול היה לגרום לתוצאות הבלתי סבירות למשוך אליהן תשומת לב ואף להתממש כך, מהיום למחר, בפתאומיות בלתי מורגשת כמעט. רמניק מתאר את הסצנה במילים המרתקות הבאות:
 
נאומו של לאוורי נמשך חמש דקות. רוב הזמן הזה היה מבטו של אובמה מרוחק, כאילו דעתו נתונה לעניין אחר, כגון נאומו שלו בהגיע תורו לעלות לדוכן. אבל כשהחל לאוורי לנופף בידיו, כאשר הגביר את קצב הדרשה, כאשר שעשע יותר ויותר, כאשר הובהר שהרעיון הממשי מאחורי "השיגעון הטוב" הוא שייתכן שמועמד שחור ייבחר לנשיאות, הצטרף אובמה לצחקוקים ולמחיאות הכפיים של הקהל כולו. בפנות לאוורי לדרכו, בעוד הצחוק והתשואות רועמים, חצה חיוך רחב את פניו של אובמה. לאוורי לא רק הכשיר את הקרקע למענו; הוא הצית בה אש.44
 
מנקודת מבט זו, רק היפוך ושינוי רדיקלי של ציפיות האנשים או של מה שהם תופסים כאמיתי - בקיצור, לא פחות מאשר נס של ממש, זעיר ורגעי ככל שיהיה - יכולים היו לכופף כך פתאום את מהלך ההיסטוריה לכיוון אחר, אחת ולתמיד, במידת הצורך על ידי זירוז הדברים, האטתם או עצירתם. צורת מחשבה ומעשה זו נעה מימין לשמאל ובחזרה, בתנועת מטוטלת סביב הכוחות הממוסדים, ה-powers that be: תמיד עם הפנים אל העתיד אבל עם הנכונות והמסוגלות לצעוד בעת הצורך צעד מכובד חזרה אל נקודת ההתחלה, אל עבר רחוק ומוקדם יותר.
 
הארכיב של ההיסטוריה שמתעורר כך לחיים פעם נוספת (או לראשונה) מאוכלס בשמות ובסיפורים רבים של אנשי מופת: פורצי הדרך, עושי הניסים של השעה הראשונה והשעה האחת־עשרה.45 בספר מרגש, בשבילך אני שר: מכתב לבנותיי (Of Thee I Sing: A Letter to My Daughters), שבו משורטטים דיוקנאות קצרים של דמויות כגון אלה, סוקר אובמה מגוון דוגמאות (בעיקר דמויות אמריקאיות) כאילו היו קנון קטן של מחוללי ניסים: מג'ורג' וושינגטון ועד אברהם לינקולן, פר־רובץ46 והלן קלר, דרך סזר צ'אווס ומרטין לותר קינג, אלברט איינשטיין וניל ארמסטרונג, ג'ורג'יה אוקיף, בילי הולידיי ומאיה לין (המוצגים כולם בסדר לא כרונולוגי אלא שרירותי כמעט, כאילו לפסיפס הצבעים האמריקאי לא באמת אכפת מי בא קודם או אחר כך).47 אם כך, אסכולת התקווה הנועזת שאובמה הפיץ באופן כה יעיל מאז המירוץ הראשון שלו לנשיאות לא יכול היה להתחיל מוקדם מספיק. הפרגמטיקה של הנס, כך נדמה היה שהוא מציע, דורשת דידקטיקה של ממש, רשימה מתחלפת וגדלה של דמויות חיקוי סמליות ודימויים של חופש ומגוון.