הקסם של רוזמרי

1

 

במשך עשר שנים נותרו רהיטיו וספריו של אבא ספונים בחדר העבודה שהוא זנח. אני לא זוכרת זמן שבו חשבנו שהוא עשוי לחזור. חפציו היו כמו סימנייה בספר: מציינים מקום בסיפור חיינו, עד שאימא גילתה שהוא עבר ללונדון. היא החליטה לתבוע מחדש את המקום שהיעדרו רדף כל השנים. באותה דרך מיידית ונחרצת שלה היא אמרה, "טוב, זהו זה. החדר שלך, רוזמרי, אם את מעוניינת."

ברור שהייתי מעוניינת. הוא היה גדול כפליים מחדרי הקודם, עם שלושה חלונות גדולים משקיפים על הנהר. אימא עשתה כמה שיחות טלפון, וחבורת גברתנים עלו וירדו במדרגות בכבדות, וסרט הדבקה נתלש בחריקה צורמנית מהגליל שלו כדי לאטום ארגזים. חפציו של אבא נעלמו, והתחלפו ברהיטים מהחדר שלי, שצבעיהם תפסו אור שלא מצא את החדר הזה שנים רבות. החדר הגדול בקומה הראשונה בחזית הבית הפך להיות שלי.

אחרי שהמובילים הציבו את הדברים הכבדים במקומם באו אדם ושֶׁלְבִּי לעזור לשאת את חיי בערמות לאורך המסדרון שבין שני החדרים.

אדם עצר כל הזמן לארגן מחדש את הארגזים שלי. "למה שמת גרביים ועפרונות צבעוניים יחד באותו ארגז?"

"רק ניסיתי לאזן את המשקל, שלא יהיה כבד מדי."

הוא חטף את העפרונות מן הארגז.

שלבי דיברה בערגה על ספר אחד, ועוד אחד. "אני זוכרת שכולנו קראנו את הספר הזה," הצביעה בסנטרה אל הספר המהוה מרוב שימוש בראש הערמה המתנודדת שבין זרועותיה. "את לא זוכרת? זה היה בקיץ, ואדם חשב שהוא יהיה משעמם, ולא רצה לקרוא אותו, אבל בסוף הוא קרא, ולא היה יכול להניח אותו מהידיים. ואז כולנו קראנו אותו שוב. ועוד פעם שלישית, אני חושבת."

"לא חשבתי שהוא יהיה משעמם!" אדם ישב על הרצפה, מקפל מחדש את החולצות שלי.

"דווקא כן!" נזכרתי. "לא רצית לקרוא ספר עם איש מכוער על העטיפה."

שלבי הציבה את הספרים על הרצפה בין המיטה שלי לכוננית ספרים רחבה, הרהיט היחיד של אבא שלי שהשארתי. הערמה התמוטטה אל הקיר, הספרים המוכרים התפרסו בתצוגה מזמינה.

מן הסתם, עשינו דברים נוספים מלבד קריאת הספר ההוא פעם ועוד פעם, אבל כשאני מנסה להיזכר, הספר מככב בחודשים החמים והעצלים של אותו קיץ זכור לטוב, הראשון, שבו שלבי הייתה מבוגרת מספיק להשגיח עלינו, ויכולנו להסתובב בלי מבוגרים צמודים אל הזנב שלנו כל הזמן. אדם ואני היינו אז בני תשע, כך ששלבי הייתה בת שתים־עשרה, צעירה בשנה מכפי שאנחנו היום.

אדם השעין ארגז עם ציוד בית ספר על קצה שולחן הכתיבה. "לא הייתה לי בעיה עם האיש הזקן ההוא. רק רציתי לקרוא דברים שונים ממה ששלבי קראה."

"מישל," תיקנה שלבי, אוספת את שערה הארוך לקשר מבולגן על הראש שלה, מה שגרם לה להיראות מבוגרת יותר. היא עמדה לאחרונה על כך שנקרא לה בשמה המלא. "זה באמת חדר גדול," אמרה, אך תשומת לבה הייתה נתונה לטלפון שלה, ואגודליה פיזזו עליו במהירות לשלוח מסרון.

פתאום הרגשתי מותשת. "עכשיו כשכל הדברים כאן, אנחנו יכולים לסדר אותם מחר," אמרתי. "אם אתם רוצים לבוא שוב."

שלבי התמתחה, גופה מתעקל בקשת אצילית. "אני חושבת שאלך לסרט עם כמה חבר'ה..."

תהיתי אם "כמה חבר'ה" פירושם ג'ון, אבל זה היה נראה מוזר לשאול. כאב חד מילא את החלל שבו הייתה שלבי כשזה היה רק שלושתנו, לפני ששלבי, או מישל, הייתה עסוקה תמיד עם ג'ון או פאם ומריה או אנשים אחרים שאפילו לא הכרתי.

שלבי התקשרה לאחד מידידיה בעוד היא ואדם מתחילים לרדת במדרגות והבעה מוטרדת על פניו, אולם עד שהגיעו לדלת הכניסה הוא כבר ניהל ברשימה את הרעיונות שלו לדרכים לארגן את החפצים שלי. שלבי השתנתה, אך אדם נשאר אותו דבר כמו שהיה כשהיינו קטנים, והוא רצה תמיד לסדר ולמיין קוביות לגו ― לא לבנות משהו, רק לסדר אותן לפי גודל או צבע או משהו אחר. כשהם יצאו אל בין הערביים הקריר של דצמבר ידעתי שהוא מקטלג בינו לבין עצמו את הדברים שלי לתיבות הצבעוניות השונות שבראשו.

* * *

אני נשענת על מסגרת הדלת, מחכה לאדם, לא ממש נותנת לעצמי לקוות שגם שלבי תבוא. מיקמתי כבר את הספרים שלי, ואת רוב הבגדים, אלא שאני לא מסוגלת לגשת למשימה של סידור יתר הדברים בעצמי. משהו בתוכי מנסה לסור הצידה, לפנות מקום, שאוכל להרגיש כאן בבית, אבל החדר אינו שלי. עדיין לא.

עכשיו, אחרי שרוב חפציו של אבא לא כאן, אני מתגעגעת אליהם. האמת היא שאני מכירה אותו בעיקר דרך הדברים שהשאיר מאחוריו. הוא אהב מכתבה גדולה וכבדה, ושמר ספרים רבים מלימודי הספרות האנגלית במכללה, ותלה הדפס גדול של הציור המפורסם של אֶשֶׁר עם המדרגות שעולות סביב במעגל אינסופי. הדברים האלה הגדירו אותו פעם, ונתנו לי משהו להיאחז בו. כעת אני מבינה שאלה הדברים שלא היו חשובים לו מספיק כדי לקחת אותם איתו.

ודאי יש לו מכתבה חדשה וספרים חדשים. אולי אפילו עותק חדש של ההדפס. אולי הוא מקבל עותק חדש בכל פעם שהוא עובר. אינספור עותקים של אינסוף מדרגות.

לא הצטערתי לראות את ההדפס מושלך למשאית החפצים לצדקה, שהייתה מלאה בבובות תינוק עירומות ובספות ישנות. שולחן הכתיבה הסקנדינבי המשובח של אבא נראה עצוב וחשוף במשאית בין הדברים הישנים.

והיו הספרים. עותק שחוק בכריכה קשה של אנתולוגיה לספרות אנגלית עם דפים דקים ושקופים וקובץ מחזות של שייקספיר שניצבו כשני זקיפים משני צידיי מדף ארוך, לתחום את הספרים האחרים. ביניהם הייתה קבוצת רומנים של דיקנס בכריכה שחורה. בכל אחד הייתה סימנייה סנטימטר אל תוך הספר, כאילו קרא מאה עמודים וזנח אותו.

אני לא יכולה להעלות בדעתי מצב שבו הייתי אוהבת ספרים מסוימים ואחר־כך לא אוהבת אותם עוד. במובן מסוים אפשר לומר שאתה מה שאתה קורא, כך שזניחת ספרים זה כמו לזנוח חלק מעצמך. האמת היא, שהעובדה שהוא השאיר את הספרים מאחור הפליאה אותי עוד יותר מכך שהשאיר מאחור את אימא ואותי.

וכך, כשאימא אמרה שהיא תארוז את הספרים למכירת ספרי יד שנייה ליבי התכווץ, והשבתי בלי לחשוב, "לא, אני רוצה אותם," אם כי לא באמת רציתי אותם. רציתי רק שהם יהיו רצויים.

הספרים שלו יושבים כמו פולשים זרים בנוף המוכר של הספרים שלי. הצלתם מאובדן הייתה הדבר הנכון לעשות, אבל הם מנציחים בחדר את היעדרו של אבא.

למטה, דלת הכניסה נפתחת, ואדם קורא, "הלו?"