המפה והטריטוריה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המפה והטריטוריה
מכר
מאות
עותקים
המפה והטריטוריה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המפה והטריטוריה

4.7 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

    ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

    תקציר

    כשז'ד מרטן נסע לאירלנד לפגוש את מישל וולבק כדי לשכנע אותו לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה השנייה שלו, סדרת "המקצועות הפשוטים", הוא היה אמן כמעט נשכח. עשר שנים חלפו מאז תערוכת היחיד הראשונה והאחרונה שלו "המפה יותר מעניינת מהטריטוריה", שבה הציג תצלומי נוף של מפות מישלן; בתקופה זו הוא נעלם לגמרי מעולם האמנות.

    ז'ד לא היה יכול לשער את ההשלכות של המפגש הזה עליו או על מחבר "החלקיקים האלמנטריים".

    ברומן החמישי שלו, חוקר מישל וולבק לראשונה את האזורים שמעבר למאבק המר, לכלכלה הנואשת ולפוליטיקה החד-סטרית של מלחמות המינים שאפיינו את ספריו הקודמים. המפה והטריטוריה הוא סיפור רחב יריעה ורב רבדים והשתקפויות, מהורהר ואירוני הממפה שורה ארוכה של דברים שכדאי לחיות בגללם: יחסי אבות ובנים, ידידות, עבודה, מלאכה ויצירה, והתשוקה לתאר בנאמנות את העולם כמו שהוא, גם כשהוא יפה.

    הספר זכה בפרס גונקור לשנת 2010

    פרק ראשון

    1


    ז׳ד כבר שכח מתי התחיל לצייר. כל הילדים מציירים מן הסתם, פחות או יותר, הוא לא הכיר ילדים, הוא לא היה בטוח. הוודאות היחידה שהיתה לו עכשיו היא שהתחיל בציור פרחים - במחברות קטנות, בעפרונות צבעוניים.
    בדרך כלל בימי רביעי אחרי הצהריים, ולפעמים גם בימי ראשון, הוא זכה לרגעי התעלות, כשהיה לבדו בגינה שטופת השמש, בזמן שהשמרטפית דיברה בטלפון עם החבר התורן שלה. ונסה היתה בת שמונה-עשרה, סטודנטית לכלכלה בשנה ראשונה באוניברסיטת סן-דני/וילטאנֵז, וזה זמן רב העדה היחידה לניסיונות האמנותיים הראשונים שלו. היא חשבה שציוריו יפים, היא אמרה לו את זה והיא היתה כנה, ובכל זאת היתה תולה בו לפעמים מבטים נבוכים. בנים בגילו מציירים מפלצות מדממות, סמלים נאציים ומטוסי קרב (והמתקדמים שבהם - כוסים וזינים), נדיר שהם מציירים פרחים.
    ז׳ד עדיין לא ידע זאת, וגם לא ונסה, אבל פרחים אינם אלא איברי מין, וָגינות ססגוניות המעטרות את פני השטח של העולם, מתמסרות לתאוותנותם של החרקים. החרקים ובני האדם, וגם בעלי חיים אחרים, נראים כאילו הם רודפים אחרי מטרה, המעברים שלהם ממקום למקום מהירים ומכוּונים, בעוד הפרחים נשארים באור, מרהיבים ומקובעים. יופיים של הפרחים עצוב כי הם פגיעים ונידונים למוות, כמו כל דבר עלי אדמות כמובן אבל הם במיוחד, וכמו בעלי החיים, הפגר שלהם אינו אלא פרודיה גרוטסקית על ישותם חדורת החיים, והפגר שלהם, כמו זה של בעלי חיים, מסריח - את כל זה אפשר להבין ברגע שחווית פעם אחת חילופי עונות, ואת ריקבון הפרחים ז׳ד הבין בגיל חמש ואולי אפילו קודם, מפני שהיו הרבה פרחים בגן שהקיף את הבית ברנסי, וגם הרבה עצים, וענפי העצים שנעו ברוח היו אולי אחד הדברים הראשונים שהבחין בהם בעת שנדחף בעגלה שלו על ידי אישה בוגרת (אמא שלו?), חוץ מהעננים והשמים. הרצון לחְיות של החַיות בא לידי ביטוי בשינויים מהירים - לחלוח החור, התקשות הקנה, ובהמשך פליטת נוזל הזרע - אבל את זה הוא יגלה רק מאוחר יותר, על מרפסת בפּוֹר-גרימוֹ, בתיווכה של מַארְת טָיפֶר. רצון החיים של הפרחים מתבטא בהיווצרותם של כתמי צבע מרהיבים, שמפרים את הבנאליות הירקרקה של הנוף הטבעי ואת הבנאליות השקופה בדרך כלל של הנוף האורבני, לפחות בערים ששותלים בהן פרחים.
    בערב היה אביו של ז׳ד חוזר הביתה. שמו היה: ״ז׳אן-פייר״, כך קראו לו חבריו. ז׳ד, לעומת זאת, קרא לו ״אבא״. הוא היה אבא טוב, כך הוא נתפס על ידי חבריו והכפופים לו; נדרש אומץ רב מגבר אלמן לגדל לבד ילד. ז׳אן-פייר היה אבא טוב בשנים הראשונות, אחר כך היה טוב קצת פחות, הוא שילם תמורת יותר ויותר שעות שמרטפות, אכל לעתים קרובות ארוחת ערב בחוץ (לרוב בחברת לקוחות, לפעמים עם הכפופים לו, לעתים נדירות יותר ויותר עם ידידים שכן אצלו, זמנה של הידידות החל לחלוף, הוא כבר לא באמת האמין שיכולים להיות לאדם חברים, שקשר חברוּת יכול באמת להיות משמעותי בחייו של אדם, או לשנות את גורלו), הוא היה חוזר מאוחר ואפילו לא מנסה לשכב עם השמרטפית, כדרכם של רוב הגברים; הוא היה מקשיב לקורות היום, מחייך אל בנו, משלם את השכר המבוקש. הוא היה ראש משפחה מפורקת, ולא תכנן שום הרכבה מחדש. הוא הרוויח הרבה כסף: בתור מנכ״ל של חברת בנייה הוא התמחה בהקמת אתרי נופש בחופי-ים עד למסירת המפתחות; היו לו לקוחות בפורטוגל, באיים המלדיביים, בסן-דומינגו.

    ז׳ד שמר מהתקופה הזאת את המחברות שלו, שהכילו את כל רישומיו מאותה עת, וכל זה מת לאטו, בלי חיפזון (איכות הנייר לא היתה טובה, וגם לא זו של העפרונות), הן יכלו לשרוד שתיים או שלוש מאות נוספות, לחפצים ולישויות יש תוחלת חיים.
    ציור בצבעי גואש, כנראה משנות ההתבגרות הראשונות של ז׳ד, נקרא: ״השחת בגרמניה״ (שם מסתורי למדי מפני שז׳ד לא הכיר את גרמניה, ומעולם לא נכח - קל וחומר לא השתתף - בעבודות השדה). הרים מושלגים, אף על פי שהתאורה מרמזת בוודאות גמורה על עיצומו של קיץ, תחמו את התמונה; האיכרים שמעמיסים שחת בקלשונים, החמורים הרתומים לעגלות נצבעו בכתמי צבע מלאי חיים; זה היה יפה כמו סזאן, או כמו כל דבר אחר. שאלת היופי היא משנית בציור, ציירי העבר הגדולים נחשבו כאלה כאשר פיתחו תפיסת עולם עקבית וחדשנית כאחת; מכאן שהם ציירו תמיד באותו אופן, שהם השתמשו תמיד באותה שיטה, באותן דרכי פעולה כדי להפוך את האובייקטים שבעולם לאובייקטים ציוריים; ושבאופן הזה, שהיה ייחודי להם, לא נעשה מעולם קודם שימוש. הם זכו להערכה רבה יותר כציירים כאשר תפיסת העולם שלהם נראתה גורפת, כזו שאפשר ליישמה על כל האובייקטים ועל כל המצבים הקיימים או המדומיינים. זו היתה התפיסה הקלאסית של הציור, זו שלאורה התחנך ז׳ד במהלך לימודיו הגבוהים ושהתבססה על מושג הפיגורציה - פיגורציה שאליה יחזור ז׳ד, במשך כמה שנות קריירה, באופן משונה למדי, ושבסופו של דבר תביא לו, באופן משונה עוד יותר, את הממון והתהילה.

    ז׳ד הקדיש את חייו (לפחות את חייו המקצועיים, שעד מהרה התמזגו במכלול חייו) לאמנות, לייצור ייצוגים של העולם, ייצוגים שבהם אנשים כלל לא היו אמורים לחיות. בדרך זו עלה בידו לייצר ייצוגים ביקורתיים - ביקורתיים במידה מסוימת, שכן המגמה הכללית של האמנות, כמו זו של החברה בכללותה, נטתה באותן שנות נעורים של ז׳ד לעבר קבלה של העולם, לעתים נלהבת, לרוב מתובלת באירוניה. לאביו לא היה שום חופש בחירה כזה, הוא היה חייב לייצר תצורות למגורים, באופן לא אירוני בהחלט, שאנשים נקראים לחיות בהן, ושיש באפשרותן להסב עונג, לפחות במהלך החופשה שלהם. הוא היה אחראי במקרה של אי-תפקוד חמור של מכונת המגורים - מעלית שהתקלקלה או שירותים שנסתמו, למשל. הוא לא היה אחראי במקרה של פלישת אוכלוסיית משתכנים תוקפנית, אלימה, בלתי נשלטת על ידי המשטרה או השלטונות; האחריות שלו פחתה במקרה של רעידת אדמה.
    אביו של אביו היה צלם - מוצא משפחתו אבד במין ביצה סוציולוגית דוחה למדי, שעמדה מראשית הזמנים והורכבה בעיקרה מפועלים חקלאים ומאיכרים עניים. מה היה יכול להביא את האיש הזה שבא מרקע עלוב להתמודד עם טכניקות הצילום החלוציות? לז׳ד לא היה מושג, וגם לא לאביו; אבל הוא היה הראשון בשושלת ארוכה שנחלץ מהשכפול החברתי שלו. הוא התפרנס בעיקר מצילום חתונות, לפעמים גם טקסי אכילת לחם הקודש, או חגיגות סוף השנה של בית ספר כפרי. הוא חי בקְרֶז, המחוז שמאז ומתמיד היה זנוח ונידח, וכמעט שלא נקרו בפניו הזדמנויות לצלם חנוכת מִבנים, או ביקורים של מדינאים ברמה לאומית. הוא היה בעל מלאכה בינוני, לא מתוגמל כראוי, וכניסתו של בנו למקצוע הארכיטקטורה היתה כשלעצמה בבחינת קידום חברתי נכבד - שלא לדבר, מאוחר יותר, על הצלחותיו כיזם.

    בתקופה שהחל את לימודיו בבּוֹזאר בפריז זנח ז׳ד את הציור לטובת הצילום. שנתיים קודם לכן, הוא גילה במחסן של סבו מצלמת פורמט גדול לינהוף מייסטר טקניקה קלאסיק - מצלמה שסבו חדל להשתמש בה כשפרש לגמלאות, אבל שהיתה במצב מצוין. הוא נשבה בקסמו של החפץ הפרה-היסטורי הזה, הכבד, המשונה, שניחן באיכות ייצור יוצאת דופן. לאחר גישושים קלים הוא למד לשלוט בצידוד, בידית, בשיימפלוג, ואז התמסר כליל למה שהיה עתיד למלא כמעט את כל לימודי האמנות שלו: צילום שיטתי של האובייקטים המתועשים של העולם. הוא עבד בחדרו, על פי רוב בתאורה טבעית. תיקיות תלייה, אקדחים, יומנים שנתיים, מחסניות דיו למדפסות, מזלגות: דבר לא חמק משאיפתו האנציקלופדית ליצור קטלוג חובק-כול של אובייקטים מעשה ידי אדם בעידן התעשייתי.
    גם אם, בשל אופיו הגרנדיוזי והכפייתי כאחד, שלא לומר השיגעוני במקצת, זיכה אותו הפרויקט בהוקרה של מוריו, הוא לא אִִפשר לו בשום אופן להצטרף לאחת מהקבוצות שהתגבשו בסביבתו על בסיס של שאיפה אסתטית משותפת, או בניסוח פרוזאי יותר, על בסיס של ניסיון לכניסה קבוצתית לשוק האמנות. אף על פי כן הוא קשר קשרי ידידות, גם אם קלושים במקצת, בלי שהיה לו מושג עד כמה בני חלוף יהיו. הוא קשר גם כמה קשרי אהבה, שכמעט אף אחד מהם לא החזיק מעמד לאורך זמן. למחרת יום קבלת התואר, התחוור לו שעכשיו הוא עומד להיות די בודד. עבודתו בשש השנים האחרונות הסתכמה בקצת יותר מאחד-עשר אלף תצלומים. הם היו מאוחסנים בפורמט TIFF, עם העתקי JPEG ברזולוציה נמוכה יותר, ונשמרו בקלות בכונן קשיח בגודל 640 ג׳יגה-בייט מתוצרת ווסטרן דיגיטל, ששקל קצת יותר ממאתיים גרם. הוא אחסן בזהירות את המצלמה שלו ואת העדשות (היו לו רודנשטוק אפּוֹ-סירוֹנָר 105 מ״מ עם צמצם 5.6 ופוג׳ינון 180 מ״מ, גם היא עם צמצם 5.6), ולאחר מכן סקר את שאר רכושו. היו לו מחשב נייד, אייפוד, כמה בגדים וכמה ספרים: לא הרבה למען האמת, כל זה נכנס בקלות לשתי מזוודות. מזג האוויר בפריז היה נאה. הוא לא היה אומלל בחדר הזה, גם לא מאושר במיוחד. חוזה השכירות שלו עמד לפוג בתוך שבוע. הוא התלבט אם לצאת, אם לעשות סיבוב אחרון בשכונה, על גדות אגן הארסנל - ולבסוף טלפן לאביו שיבוא לעזור לו לעבור דירה.

    החיים בכפיפה אחת בבית שברנסי, לראשונה זה זמן רב, לראשונה למעשה מאז ילדותו של ז׳ד, זולת פרקי זמן קצרים של חופשות לימודים, התגלו מיד כקלים וריקים. אביו עדיין עבד שעות רבות, הוא היה רחוק מלשמוט מידיו את מושכות הניהול של החברה שלו באותה תקופה, לעתים נדירות חזר לפני השעה תשע, ואפילו עשר בערב; הוא היה משתקע מול הטלוויזיה בזמן שז׳ד חימם ארוחה מוכנה שקנה כמה שבועות קודם לכן, כשמילא את תא המטען של המכונית בסניף קארפוּר שבאולניי-סו-בואה; הוא ניסה לגוון, להתקרב לאיזון תזונתי כלשהו, וקנה גם גבינות ופירות. אביו, מכל מקום, הקדיש תשומת לב מועטה לתזונה; הוא היה מזפזפ ברפיון, ולרוב בחר באחד הדיונים הכלכליים המייגעים ב-LCI. הוא נהג ללכת לישון כמעט מיד אחרי הארוחה; בבקרים היה יוצא מהבית עוד לפני שז׳ד התעורר. הימים היו נאים וחמים מידה זהה. ז׳ד היה מטייל בין עצי הגן, מתיישב מתחת לתרזה גבוהה עם ספר פילוסופיה ביד, שבדרך כלל לא פתח אותו. זיכרונות ילדות היו חוזרים אליו, לא רבים; אחר כך היה חוזר הביתה וצופה בשידורים החוזרים של הטור דה פראנס. הוא אהב את צילומי הרצף המשעממים מהמסוק, שעקבו אחרי הדבוקה המתקדמת בעצלתיים בנוף הכפרי הצרפתי.

    אן, אמו של ז׳ד, היתה בת למשפחה יהודית זעיר-בורגנית - אביה היה צורף שכונתי. בגיל עשרים וחמש היא נישאה לז׳אן-פייר מרטן, אז ארכיטקט צעיר. אלה היו נישואי אהבה, וכעבור שנים אחדות היא ילדה בן, שנקרא ז׳ד לזכר דודהּ, שאותו אהבה מאוד. אחר כך, כמה ימים לפני יום הולדתו השביעי של בנה, היא התאבדה - לז׳ד זה נודע רק כעבור שנים רבות, בעקבות פליטת פה של סבתו מצד אביו. היא היתה אז בת ארבעים, ובעלה בן ארבעים ושבע.
    לז׳ד לא היה כמעט אף זיכרון מאמו, וההתאבדות שלה לא היתה נושא שהיה יכול להעלות במהלך אותה שהות בבית ברנסי, הוא ידע שעליו לחכות עד שאביו ידבר על כך ביוזמתו - ביודעו שזה לא יקרה מן הסתם לעולם, שהוא יימנע מלדבר על הנושא הזה עד הסוף, כמו על כל הנושאים האחרים.
    בכל זאת, נקודה אחת הצריכה הבהרה, ואביו הוא שדאג לכך, באחד מימי ראשון אחרי הצהריים, בזמן שעקבו יחד אחרי שלב קצר של הטור, המרוץ נגד השעון של בורדו - שלא היה אמור להביא לשינוי מכריע בדירוג הכללי. הם ישבו בספרייה - החדר היפה ביותר בבית, עם רצפת עץ אלון - שהיתה שרויה באפלולית קלה בגלל השמשות הצבעוניות שבחלונות, ומרוהטת ברהיטים מעור אנגלי; המדפים שהקיפו את החדר הכילו קרוב לששת אלפים ספרים, מרביתם חיבורים מדעיים שפורסמו במאה התשע-עשרה. ז׳אן-פייר מרטן קנה את הבית במחיר מצוין ארבעים שנה קודם לכן, מאדם שנזקק בדחיפות לכסף נזיל, באותם ימים השכונה היתה בטוחה, זה היה אזור של בתים אלגנטיים והוא ראה בדמיונו חיי משפחה מאושרים, בבית, מכל מקום, היה אפשר לשכן משפחה מרובת נפשות ולארח חברים דרך קבע, אבל מאומה מכל זה לא קרה בסופו של דבר.
    ברגע שהמצלמה חזרה לפניו המחויכים והצפויים של מישל דרוקר, הוא הנמיך את עוצמת הקול ופנה אל בנו. ״אתה מתכנן להמשיך לעסוק באמנות?״ שאל; ז׳ד הנהן בתשובה. ״ונכון לעכשיו אתה לא יכול לפרנס את עצמך?״ הפעם ז׳ד גיוון את תשובתו. להפתעתו, במהלך השנה האחרונה פנו אליו שתי סוכנויות צילום. לראשונה, המתמחה בצילום אובייקטים, היו לקוחות כמו הקטלוגים של La Redoute ו-CAMIF, ולפעמים היא גם מכרה תצלומים לסוכנויות פרסום. הסוכנות השנייה התמחתה בצילום מזון; מגזינים כמו Notre Temps או Femme Actuelle נעזרו בשירותיה בקביעות. התחומים האלה לא היו יוקרתיים במיוחד, ולכן גם לא מתגמלים במיוחד: תצלום של אופני הרים או מאפה טָרטיפְלֶט בגבינת רֶבּלוֹשוֹן הכניס הרבה פחות מתצלום דומה של קייט מוס, או אפילו של ג׳ורג׳ קלוני; אבל הדרישה היתה קבועה ומתמדת, ויכלה להבטיח הכנסה סבירה: ז׳ד לא היה אם כן נטול מקורות הכנסה לגמרי, אם רק ירצה לטרוח; ומכל מקום הוא מעריך שרצוי לקיים פרקטיקה כלשהי של צלם מקצועי, שמוגבלת לצילום טהור. הוא הסתפק בכך ששלח לוחות צילום, מוגדרים וחשופים להפליא, שהסוכנות סרקה ושינתה כרצונה; הוא העדיף לא לעסוק בריטוש התמונות, ובהתאמתן לדרישות המסחריות או הפרסומיות השונות, והסתפק בשליחת תצלומים מושלמים מבחינה טכנית, אבל נייטרליים.
    ״אני שמח שאתה עצמאי,״ ענה אביו. ״הכרתי בחיי לא מעט אנשים שרצו להיות אמנים, ושנתמכו על ידי הוריהם; איש מהם לא הצליח לפרוץ. זה משונה, היה אפשר לחשוב שהצורך להתבטא, להשאיר חותם על העולם, הוא כוח רב-עוצמה; ולמרות זאת, ברוב המקרים זה לא מספיק. הכוח החזק ביותר, מה שדוחף בעוצמה הרבה ביותר את האנשים להתעלות על עצמם, הוא עדיין הצורך הפשוט בכסף.
    ״בכל זאת אעזור לך לקנות דירה בפריז,״ הוא המשיך. ״אתה תצטרך לפגוש אנשים, ליצור קשרים. חוץ מזה אפשר לומר שזאת השקעה, השוק די חלש היום.״
    על מסך הטלוויזיה הופיע כעת בדרן שז׳ד כמעט הצליח לזהות. אחר כך נראו פניו של מישל דרוקר, מדושני עונג וקורנים. פתאום עלה על דעתו של ז׳ד שאביו אולי פשוט רוצה להיות לבד; הקשר ביניהם מעולם לא שוקם לגמרי.
    שבועיים אחר כך ז׳ד רכש את הדירה שהוא עדיין גר בה, בבולוואר דה ל׳אוֹפִּיטל שבצפון הרובע השלושה-עשר. רוב הרחובות הסמוכים נקראו על שמות ציירים: רובנס, ואטו, ורונז, פיליפ דה שאמפן - אפשר לראות בזה, אם רוצים, סימן לבאות. במובן פרוזאי יותר, הדירה לא היתה רחוקה מהגלריות החדשות שהוקמו סביב אזור הספרייה הלאומית החדשה. הוא לא ממש התמקח אבל היה מעודכן בנושא, בכל רחבי צרפת המחירים צנחו, בייחוד באזורים האורבניים, ולמרות זאת דירות עמדו ריקות, ולא נמצא להן קונה.

    מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

    ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

    עוד על הספר

    המפה והטריטוריה מישל וולבק

    1


    ז׳ד כבר שכח מתי התחיל לצייר. כל הילדים מציירים מן הסתם, פחות או יותר, הוא לא הכיר ילדים, הוא לא היה בטוח. הוודאות היחידה שהיתה לו עכשיו היא שהתחיל בציור פרחים - במחברות קטנות, בעפרונות צבעוניים.
    בדרך כלל בימי רביעי אחרי הצהריים, ולפעמים גם בימי ראשון, הוא זכה לרגעי התעלות, כשהיה לבדו בגינה שטופת השמש, בזמן שהשמרטפית דיברה בטלפון עם החבר התורן שלה. ונסה היתה בת שמונה-עשרה, סטודנטית לכלכלה בשנה ראשונה באוניברסיטת סן-דני/וילטאנֵז, וזה זמן רב העדה היחידה לניסיונות האמנותיים הראשונים שלו. היא חשבה שציוריו יפים, היא אמרה לו את זה והיא היתה כנה, ובכל זאת היתה תולה בו לפעמים מבטים נבוכים. בנים בגילו מציירים מפלצות מדממות, סמלים נאציים ומטוסי קרב (והמתקדמים שבהם - כוסים וזינים), נדיר שהם מציירים פרחים.
    ז׳ד עדיין לא ידע זאת, וגם לא ונסה, אבל פרחים אינם אלא איברי מין, וָגינות ססגוניות המעטרות את פני השטח של העולם, מתמסרות לתאוותנותם של החרקים. החרקים ובני האדם, וגם בעלי חיים אחרים, נראים כאילו הם רודפים אחרי מטרה, המעברים שלהם ממקום למקום מהירים ומכוּונים, בעוד הפרחים נשארים באור, מרהיבים ומקובעים. יופיים של הפרחים עצוב כי הם פגיעים ונידונים למוות, כמו כל דבר עלי אדמות כמובן אבל הם במיוחד, וכמו בעלי החיים, הפגר שלהם אינו אלא פרודיה גרוטסקית על ישותם חדורת החיים, והפגר שלהם, כמו זה של בעלי חיים, מסריח - את כל זה אפשר להבין ברגע שחווית פעם אחת חילופי עונות, ואת ריקבון הפרחים ז׳ד הבין בגיל חמש ואולי אפילו קודם, מפני שהיו הרבה פרחים בגן שהקיף את הבית ברנסי, וגם הרבה עצים, וענפי העצים שנעו ברוח היו אולי אחד הדברים הראשונים שהבחין בהם בעת שנדחף בעגלה שלו על ידי אישה בוגרת (אמא שלו?), חוץ מהעננים והשמים. הרצון לחְיות של החַיות בא לידי ביטוי בשינויים מהירים - לחלוח החור, התקשות הקנה, ובהמשך פליטת נוזל הזרע - אבל את זה הוא יגלה רק מאוחר יותר, על מרפסת בפּוֹר-גרימוֹ, בתיווכה של מַארְת טָיפֶר. רצון החיים של הפרחים מתבטא בהיווצרותם של כתמי צבע מרהיבים, שמפרים את הבנאליות הירקרקה של הנוף הטבעי ואת הבנאליות השקופה בדרך כלל של הנוף האורבני, לפחות בערים ששותלים בהן פרחים.
    בערב היה אביו של ז׳ד חוזר הביתה. שמו היה: ״ז׳אן-פייר״, כך קראו לו חבריו. ז׳ד, לעומת זאת, קרא לו ״אבא״. הוא היה אבא טוב, כך הוא נתפס על ידי חבריו והכפופים לו; נדרש אומץ רב מגבר אלמן לגדל לבד ילד. ז׳אן-פייר היה אבא טוב בשנים הראשונות, אחר כך היה טוב קצת פחות, הוא שילם תמורת יותר ויותר שעות שמרטפות, אכל לעתים קרובות ארוחת ערב בחוץ (לרוב בחברת לקוחות, לפעמים עם הכפופים לו, לעתים נדירות יותר ויותר עם ידידים שכן אצלו, זמנה של הידידות החל לחלוף, הוא כבר לא באמת האמין שיכולים להיות לאדם חברים, שקשר חברוּת יכול באמת להיות משמעותי בחייו של אדם, או לשנות את גורלו), הוא היה חוזר מאוחר ואפילו לא מנסה לשכב עם השמרטפית, כדרכם של רוב הגברים; הוא היה מקשיב לקורות היום, מחייך אל בנו, משלם את השכר המבוקש. הוא היה ראש משפחה מפורקת, ולא תכנן שום הרכבה מחדש. הוא הרוויח הרבה כסף: בתור מנכ״ל של חברת בנייה הוא התמחה בהקמת אתרי נופש בחופי-ים עד למסירת המפתחות; היו לו לקוחות בפורטוגל, באיים המלדיביים, בסן-דומינגו.

    ז׳ד שמר מהתקופה הזאת את המחברות שלו, שהכילו את כל רישומיו מאותה עת, וכל זה מת לאטו, בלי חיפזון (איכות הנייר לא היתה טובה, וגם לא זו של העפרונות), הן יכלו לשרוד שתיים או שלוש מאות נוספות, לחפצים ולישויות יש תוחלת חיים.
    ציור בצבעי גואש, כנראה משנות ההתבגרות הראשונות של ז׳ד, נקרא: ״השחת בגרמניה״ (שם מסתורי למדי מפני שז׳ד לא הכיר את גרמניה, ומעולם לא נכח - קל וחומר לא השתתף - בעבודות השדה). הרים מושלגים, אף על פי שהתאורה מרמזת בוודאות גמורה על עיצומו של קיץ, תחמו את התמונה; האיכרים שמעמיסים שחת בקלשונים, החמורים הרתומים לעגלות נצבעו בכתמי צבע מלאי חיים; זה היה יפה כמו סזאן, או כמו כל דבר אחר. שאלת היופי היא משנית בציור, ציירי העבר הגדולים נחשבו כאלה כאשר פיתחו תפיסת עולם עקבית וחדשנית כאחת; מכאן שהם ציירו תמיד באותו אופן, שהם השתמשו תמיד באותה שיטה, באותן דרכי פעולה כדי להפוך את האובייקטים שבעולם לאובייקטים ציוריים; ושבאופן הזה, שהיה ייחודי להם, לא נעשה מעולם קודם שימוש. הם זכו להערכה רבה יותר כציירים כאשר תפיסת העולם שלהם נראתה גורפת, כזו שאפשר ליישמה על כל האובייקטים ועל כל המצבים הקיימים או המדומיינים. זו היתה התפיסה הקלאסית של הציור, זו שלאורה התחנך ז׳ד במהלך לימודיו הגבוהים ושהתבססה על מושג הפיגורציה - פיגורציה שאליה יחזור ז׳ד, במשך כמה שנות קריירה, באופן משונה למדי, ושבסופו של דבר תביא לו, באופן משונה עוד יותר, את הממון והתהילה.

    ז׳ד הקדיש את חייו (לפחות את חייו המקצועיים, שעד מהרה התמזגו במכלול חייו) לאמנות, לייצור ייצוגים של העולם, ייצוגים שבהם אנשים כלל לא היו אמורים לחיות. בדרך זו עלה בידו לייצר ייצוגים ביקורתיים - ביקורתיים במידה מסוימת, שכן המגמה הכללית של האמנות, כמו זו של החברה בכללותה, נטתה באותן שנות נעורים של ז׳ד לעבר קבלה של העולם, לעתים נלהבת, לרוב מתובלת באירוניה. לאביו לא היה שום חופש בחירה כזה, הוא היה חייב לייצר תצורות למגורים, באופן לא אירוני בהחלט, שאנשים נקראים לחיות בהן, ושיש באפשרותן להסב עונג, לפחות במהלך החופשה שלהם. הוא היה אחראי במקרה של אי-תפקוד חמור של מכונת המגורים - מעלית שהתקלקלה או שירותים שנסתמו, למשל. הוא לא היה אחראי במקרה של פלישת אוכלוסיית משתכנים תוקפנית, אלימה, בלתי נשלטת על ידי המשטרה או השלטונות; האחריות שלו פחתה במקרה של רעידת אדמה.
    אביו של אביו היה צלם - מוצא משפחתו אבד במין ביצה סוציולוגית דוחה למדי, שעמדה מראשית הזמנים והורכבה בעיקרה מפועלים חקלאים ומאיכרים עניים. מה היה יכול להביא את האיש הזה שבא מרקע עלוב להתמודד עם טכניקות הצילום החלוציות? לז׳ד לא היה מושג, וגם לא לאביו; אבל הוא היה הראשון בשושלת ארוכה שנחלץ מהשכפול החברתי שלו. הוא התפרנס בעיקר מצילום חתונות, לפעמים גם טקסי אכילת לחם הקודש, או חגיגות סוף השנה של בית ספר כפרי. הוא חי בקְרֶז, המחוז שמאז ומתמיד היה זנוח ונידח, וכמעט שלא נקרו בפניו הזדמנויות לצלם חנוכת מִבנים, או ביקורים של מדינאים ברמה לאומית. הוא היה בעל מלאכה בינוני, לא מתוגמל כראוי, וכניסתו של בנו למקצוע הארכיטקטורה היתה כשלעצמה בבחינת קידום חברתי נכבד - שלא לדבר, מאוחר יותר, על הצלחותיו כיזם.

    בתקופה שהחל את לימודיו בבּוֹזאר בפריז זנח ז׳ד את הציור לטובת הצילום. שנתיים קודם לכן, הוא גילה במחסן של סבו מצלמת פורמט גדול לינהוף מייסטר טקניקה קלאסיק - מצלמה שסבו חדל להשתמש בה כשפרש לגמלאות, אבל שהיתה במצב מצוין. הוא נשבה בקסמו של החפץ הפרה-היסטורי הזה, הכבד, המשונה, שניחן באיכות ייצור יוצאת דופן. לאחר גישושים קלים הוא למד לשלוט בצידוד, בידית, בשיימפלוג, ואז התמסר כליל למה שהיה עתיד למלא כמעט את כל לימודי האמנות שלו: צילום שיטתי של האובייקטים המתועשים של העולם. הוא עבד בחדרו, על פי רוב בתאורה טבעית. תיקיות תלייה, אקדחים, יומנים שנתיים, מחסניות דיו למדפסות, מזלגות: דבר לא חמק משאיפתו האנציקלופדית ליצור קטלוג חובק-כול של אובייקטים מעשה ידי אדם בעידן התעשייתי.
    גם אם, בשל אופיו הגרנדיוזי והכפייתי כאחד, שלא לומר השיגעוני במקצת, זיכה אותו הפרויקט בהוקרה של מוריו, הוא לא אִִפשר לו בשום אופן להצטרף לאחת מהקבוצות שהתגבשו בסביבתו על בסיס של שאיפה אסתטית משותפת, או בניסוח פרוזאי יותר, על בסיס של ניסיון לכניסה קבוצתית לשוק האמנות. אף על פי כן הוא קשר קשרי ידידות, גם אם קלושים במקצת, בלי שהיה לו מושג עד כמה בני חלוף יהיו. הוא קשר גם כמה קשרי אהבה, שכמעט אף אחד מהם לא החזיק מעמד לאורך זמן. למחרת יום קבלת התואר, התחוור לו שעכשיו הוא עומד להיות די בודד. עבודתו בשש השנים האחרונות הסתכמה בקצת יותר מאחד-עשר אלף תצלומים. הם היו מאוחסנים בפורמט TIFF, עם העתקי JPEG ברזולוציה נמוכה יותר, ונשמרו בקלות בכונן קשיח בגודל 640 ג׳יגה-בייט מתוצרת ווסטרן דיגיטל, ששקל קצת יותר ממאתיים גרם. הוא אחסן בזהירות את המצלמה שלו ואת העדשות (היו לו רודנשטוק אפּוֹ-סירוֹנָר 105 מ״מ עם צמצם 5.6 ופוג׳ינון 180 מ״מ, גם היא עם צמצם 5.6), ולאחר מכן סקר את שאר רכושו. היו לו מחשב נייד, אייפוד, כמה בגדים וכמה ספרים: לא הרבה למען האמת, כל זה נכנס בקלות לשתי מזוודות. מזג האוויר בפריז היה נאה. הוא לא היה אומלל בחדר הזה, גם לא מאושר במיוחד. חוזה השכירות שלו עמד לפוג בתוך שבוע. הוא התלבט אם לצאת, אם לעשות סיבוב אחרון בשכונה, על גדות אגן הארסנל - ולבסוף טלפן לאביו שיבוא לעזור לו לעבור דירה.

    החיים בכפיפה אחת בבית שברנסי, לראשונה זה זמן רב, לראשונה למעשה מאז ילדותו של ז׳ד, זולת פרקי זמן קצרים של חופשות לימודים, התגלו מיד כקלים וריקים. אביו עדיין עבד שעות רבות, הוא היה רחוק מלשמוט מידיו את מושכות הניהול של החברה שלו באותה תקופה, לעתים נדירות חזר לפני השעה תשע, ואפילו עשר בערב; הוא היה משתקע מול הטלוויזיה בזמן שז׳ד חימם ארוחה מוכנה שקנה כמה שבועות קודם לכן, כשמילא את תא המטען של המכונית בסניף קארפוּר שבאולניי-סו-בואה; הוא ניסה לגוון, להתקרב לאיזון תזונתי כלשהו, וקנה גם גבינות ופירות. אביו, מכל מקום, הקדיש תשומת לב מועטה לתזונה; הוא היה מזפזפ ברפיון, ולרוב בחר באחד הדיונים הכלכליים המייגעים ב-LCI. הוא נהג ללכת לישון כמעט מיד אחרי הארוחה; בבקרים היה יוצא מהבית עוד לפני שז׳ד התעורר. הימים היו נאים וחמים מידה זהה. ז׳ד היה מטייל בין עצי הגן, מתיישב מתחת לתרזה גבוהה עם ספר פילוסופיה ביד, שבדרך כלל לא פתח אותו. זיכרונות ילדות היו חוזרים אליו, לא רבים; אחר כך היה חוזר הביתה וצופה בשידורים החוזרים של הטור דה פראנס. הוא אהב את צילומי הרצף המשעממים מהמסוק, שעקבו אחרי הדבוקה המתקדמת בעצלתיים בנוף הכפרי הצרפתי.

    אן, אמו של ז׳ד, היתה בת למשפחה יהודית זעיר-בורגנית - אביה היה צורף שכונתי. בגיל עשרים וחמש היא נישאה לז׳אן-פייר מרטן, אז ארכיטקט צעיר. אלה היו נישואי אהבה, וכעבור שנים אחדות היא ילדה בן, שנקרא ז׳ד לזכר דודהּ, שאותו אהבה מאוד. אחר כך, כמה ימים לפני יום הולדתו השביעי של בנה, היא התאבדה - לז׳ד זה נודע רק כעבור שנים רבות, בעקבות פליטת פה של סבתו מצד אביו. היא היתה אז בת ארבעים, ובעלה בן ארבעים ושבע.
    לז׳ד לא היה כמעט אף זיכרון מאמו, וההתאבדות שלה לא היתה נושא שהיה יכול להעלות במהלך אותה שהות בבית ברנסי, הוא ידע שעליו לחכות עד שאביו ידבר על כך ביוזמתו - ביודעו שזה לא יקרה מן הסתם לעולם, שהוא יימנע מלדבר על הנושא הזה עד הסוף, כמו על כל הנושאים האחרים.
    בכל זאת, נקודה אחת הצריכה הבהרה, ואביו הוא שדאג לכך, באחד מימי ראשון אחרי הצהריים, בזמן שעקבו יחד אחרי שלב קצר של הטור, המרוץ נגד השעון של בורדו - שלא היה אמור להביא לשינוי מכריע בדירוג הכללי. הם ישבו בספרייה - החדר היפה ביותר בבית, עם רצפת עץ אלון - שהיתה שרויה באפלולית קלה בגלל השמשות הצבעוניות שבחלונות, ומרוהטת ברהיטים מעור אנגלי; המדפים שהקיפו את החדר הכילו קרוב לששת אלפים ספרים, מרביתם חיבורים מדעיים שפורסמו במאה התשע-עשרה. ז׳אן-פייר מרטן קנה את הבית במחיר מצוין ארבעים שנה קודם לכן, מאדם שנזקק בדחיפות לכסף נזיל, באותם ימים השכונה היתה בטוחה, זה היה אזור של בתים אלגנטיים והוא ראה בדמיונו חיי משפחה מאושרים, בבית, מכל מקום, היה אפשר לשכן משפחה מרובת נפשות ולארח חברים דרך קבע, אבל מאומה מכל זה לא קרה בסופו של דבר.
    ברגע שהמצלמה חזרה לפניו המחויכים והצפויים של מישל דרוקר, הוא הנמיך את עוצמת הקול ופנה אל בנו. ״אתה מתכנן להמשיך לעסוק באמנות?״ שאל; ז׳ד הנהן בתשובה. ״ונכון לעכשיו אתה לא יכול לפרנס את עצמך?״ הפעם ז׳ד גיוון את תשובתו. להפתעתו, במהלך השנה האחרונה פנו אליו שתי סוכנויות צילום. לראשונה, המתמחה בצילום אובייקטים, היו לקוחות כמו הקטלוגים של La Redoute ו-CAMIF, ולפעמים היא גם מכרה תצלומים לסוכנויות פרסום. הסוכנות השנייה התמחתה בצילום מזון; מגזינים כמו Notre Temps או Femme Actuelle נעזרו בשירותיה בקביעות. התחומים האלה לא היו יוקרתיים במיוחד, ולכן גם לא מתגמלים במיוחד: תצלום של אופני הרים או מאפה טָרטיפְלֶט בגבינת רֶבּלוֹשוֹן הכניס הרבה פחות מתצלום דומה של קייט מוס, או אפילו של ג׳ורג׳ קלוני; אבל הדרישה היתה קבועה ומתמדת, ויכלה להבטיח הכנסה סבירה: ז׳ד לא היה אם כן נטול מקורות הכנסה לגמרי, אם רק ירצה לטרוח; ומכל מקום הוא מעריך שרצוי לקיים פרקטיקה כלשהי של צלם מקצועי, שמוגבלת לצילום טהור. הוא הסתפק בכך ששלח לוחות צילום, מוגדרים וחשופים להפליא, שהסוכנות סרקה ושינתה כרצונה; הוא העדיף לא לעסוק בריטוש התמונות, ובהתאמתן לדרישות המסחריות או הפרסומיות השונות, והסתפק בשליחת תצלומים מושלמים מבחינה טכנית, אבל נייטרליים.
    ״אני שמח שאתה עצמאי,״ ענה אביו. ״הכרתי בחיי לא מעט אנשים שרצו להיות אמנים, ושנתמכו על ידי הוריהם; איש מהם לא הצליח לפרוץ. זה משונה, היה אפשר לחשוב שהצורך להתבטא, להשאיר חותם על העולם, הוא כוח רב-עוצמה; ולמרות זאת, ברוב המקרים זה לא מספיק. הכוח החזק ביותר, מה שדוחף בעוצמה הרבה ביותר את האנשים להתעלות על עצמם, הוא עדיין הצורך הפשוט בכסף.
    ״בכל זאת אעזור לך לקנות דירה בפריז,״ הוא המשיך. ״אתה תצטרך לפגוש אנשים, ליצור קשרים. חוץ מזה אפשר לומר שזאת השקעה, השוק די חלש היום.״
    על מסך הטלוויזיה הופיע כעת בדרן שז׳ד כמעט הצליח לזהות. אחר כך נראו פניו של מישל דרוקר, מדושני עונג וקורנים. פתאום עלה על דעתו של ז׳ד שאביו אולי פשוט רוצה להיות לבד; הקשר ביניהם מעולם לא שוקם לגמרי.
    שבועיים אחר כך ז׳ד רכש את הדירה שהוא עדיין גר בה, בבולוואר דה ל׳אוֹפִּיטל שבצפון הרובע השלושה-עשר. רוב הרחובות הסמוכים נקראו על שמות ציירים: רובנס, ואטו, ורונז, פיליפ דה שאמפן - אפשר לראות בזה, אם רוצים, סימן לבאות. במובן פרוזאי יותר, הדירה לא היתה רחוקה מהגלריות החדשות שהוקמו סביב אזור הספרייה הלאומית החדשה. הוא לא ממש התמקח אבל היה מעודכן בנושא, בכל רחבי צרפת המחירים צנחו, בייחוד באזורים האורבניים, ולמרות זאת דירות עמדו ריקות, ולא נמצא להן קונה.