תסבוכת נפלאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תסבוכת נפלאה
מכר
מאות
עותקים
תסבוכת נפלאה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תסבוכת נפלאה

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ענת אופיר
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים

טי.קיי. לי

טי.קיי. לי, הידועה גם כטרייסי לי קאלם, מחברת טרילוגיית תסבוכת נפלאה, ועוד ספרים רבים אחרים, אשר זכו להיכנס לרשימות רבי–המכר של עיתון ה- USA Today. היא גדלה בניו אינגלנד, אך כיום מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה, עם בתה הקטנה ועם שלושת חתוליה. כשהיא לא כותבת, היא מתאמנת לקראת מרתון הריצה הבא או מתרוצצת אחרי הרפר לי, בתה הקטנה, ברחבי הבית.

תקציר

מה קורה כשמאבדים את כל אלה שהבטיחו לנו שיהיו שם תמיד בשבילנו?
 
איך נגן על הרסיסים המעטים שנשארו מלבנו השבור?
 
אוליביה אדלר היא אישה בעלת עבר טרגי. אחרי שאיבדה את הוריה בגיל שש, וכמה שנים לאחר מכן איבדה גם את דודה שגידל אותה, היא נזהרת לא להיקשר לאנשים, אפילו לא לחבריה.
 
בעשור האחרון היא לא ניהלה מערכת יחסים עם אף גבר, מחשש להתקרב למישהו יותר מדי ואז לאבד אותו. עד שלילה אחד נכנס אלכסנדר ברנהם לחייה ומשנה את הכל. אבל לאלכסנדר יש בעיות משלו, והוא מסתיר סוד שעלול להפוך את כל עולמה.
 
האם אוליביה תיתן לאלכסנדר להתקרב אליה מספיק כדי שיוכל להגן עליה מפני כוח המאיים על קיומה, או שמא הפחד להיקשר אליו יגרום לה להרחיק אותו, וכך לשמור על לבה?

פרק ראשון

פרק 1
משהו על היום הזה
 
 
שבוע אחד. אוליביה אדלר חשבה רק על כך כשהביטה מחלון משרדה שבקומה העשרים, המשקיף על הרובע הפיננסי של בוסטון. בעוד שבוע בדיוק ימלאו עשרים ואחת שנה למותם של הוריה. כן, עשרים ואחת שנה זה נשמע כמו תקופה ארוכה, וזאת באמת תקופה ארוכה. עשרים ואחת שנה בלי משפחה זאת בהחלט תקופה ארוכה.
 
בעודה מהרהרת על מזלה המחורבן באותו יום שישי באמצע אוגוסט, היא שמעה את הטלפון הנייד שלה מזמזם על שולחנה.
 
קיארה: איפה את? אני מחכה לך כבר רבע שעה.
 
אוליביה: לעזאזל! אני רק מתאפרת קצת ויורדת. מצטערת.
 
היא נאנחה ותהתה למה הסכימה לצאת הערב עם קיארה ועם עוד כמה מחברותיה לעבודה. לצאת לבילוי היה הדבר האחרון שהתחשק לה לעשות. למעשה, ברוב הלילות היא העדיפה להישאר בבית, להתכרבל על הספה עם החתול שלה ולהטביע את יגונה בבקבוק יין.
 
אוליביה נכנסה לחדר הרחצה, הצמוד למשרדה במרכז הבריאות היוקרתי שניהלה, ובחנה את בבואתה. שֹערה הכהה והמתולתל היה ממושמע לשם שינוי. היא מרחה מעט ג'ל על תלתליה שנפלו ומסגרו את פניה שצורתן כאגס, ויתר שֹערה גלש על אמצע המחשוף האחורי של גופיית המשי האדומה שלה.
 
היא התאפרה קלות, כשכל מה שהייתה צריכה זה רק להוסיף קצת אייליינר מסביב לעיניה החומות הגדולות וקצת ליפגלוס על שפתיה. היא מרחה קרם לחות על רגליה הארוכות בגון הזית, ולהשלמת המראה נעלה זוג סנדלי פלטפורמה שחורות, שהעניקו לה מראה גבוה יותר מקומתה, שהייתה מטר שבעים וחמש. היא העיפה מבט אחרון במראה לפני שלקחה את ארנקה ונחפזה לצאת ממשרדה אל המעלית. "שיהיה לך לילה טוב, ליבּי", היא שמעה את הקריאה כשחלפה בריצה על פני דלפק הביטחון בלובי, עשרים קומות מתחת למשרדה. אוליביה נעצרה מיד ובירכה את אחד משומרי הבניין בברכת לילה טוב.
 
"לילה טוב, ג'רי. אני אחזור מאוחר יותר לפני שאלך הביתה".
 
"אז לאן את הולכת עכשיו?" שאל בגבות מורמות. במשך החודשים האחרונים, מאז החלה אוליביה לנהל את מרכז הבריאות החדש, הוא למד את שגרת יומה, וזו לא כללה מעולם יציאה לבילויים בתום יום עבודה.
 
"אני יוצאת לשתות משהו עם הבנות".
 
חיוך התפשט על פניו של ג'רי, ששמח לראות את אוליביה יוצאת לבלות, לשם שינוי. "טוב, אם תגיעי אחרי עשר, הדלתות הראשיות יהיו נעולות, אז תשתמשי בכרטיס המפתח שלך כדי להיכנס בדלת הכניסה הצדדית".
 
"תודה, ג'רי. נתראה מאוחר יותר". אוליביה יצאה החוצה דרך דלתות הזכוכית הגדולות, שם המתינה לה קיארה.
 
"היי, מהממת", אמרה קיארה כשאוליביה יצאה מגורד השחקים הגבוה והנוצץ.
 
"היי, מהממת בעצמך", ענתה אוליביה וחייכה אל חברתה היפהפייה. הגופייה הירקרקה שלבשה הדגישה את צבען הירוק העמוק של עיניה, שהיה מנוגד להפליא לצבע שֹערה האדום הבוהק. אמנם היא הייתה נמוכה יותר מאוליביה בכחמישה עשר סנטימטרים, וקומתה הייתה בקושי מטר שישים, אבל בזכות ביטחונה העצמי היא נראתה הרבה יותר גבוהה.
 
אוליביה הכירה את קיארה בשנת לימודיה הראשונה בבוסטון קולג', כשעברה לגור בדירה מול דירתה של קיארה באותו הבניין. קיארה מבוגרת מאוליביה בכמה שנים, והיא הדמות הכי משמעותית בחייה של אוליביה בעשור האחרון. היא המשפחה היחידה שנשארה לאוליביה.
 
שתי החברות שילבו את זרועותיהן וצעדו כמה רחובות עד לבר. זה היה ערב יפה באמצע אוגוסט, והלחות שהורגשה קודם לכן בשעות אחר הצהריים התפוגגה. השמש האירה את הבניינים הגבוהים של העיר, שאוליביה למדה לאהוב בעשור האחרון, וצבעה את השמים בוורוד יפהפה. רוח קלה נשבה, ובאותו הרגע העולם נראה כה מושלם, עד שאוליביה ממש ציפתה לבלות את ערב שישי עם חברותיה.
 
"אני לא אוכל לשתות יותר מדי הערב", אמרה אוליביה לקיארה כשהושיטו לשוער את תעודות הזהות שלהן. "אני רוצה לצאת לריצה ארוכה מוקדם בבוקר, לפני שיתחיל להיות חם מאוד".
 
"כן, בטח. מה שתרצי", ענתה קיארה. היא לא התכוונה להמעיט בחשיבות לוח האימונים של אוליביה, אבל היא חששה שחברתה דרשה מעצמה יותר מדי, ולא השאירה לעצמה קצת זמן ליהנות מהחיים.
 
"אני רצינית. בזמן האחרון התרשלתי באימונים שלי. יש לי מרתון בעוד חודשיים ואני מנסה להיות בכושר בשביל מרתון בוסטון". הבנות נכנסו אל הבר המואר, אם כי קולות האנשים הצוחקים והנהנים היו עמומים. אוליביה סרקה מהר את החדר הגדול כדי לאתר את חברותיה לעבודה.
 
"את עושה כושר כל היום בעבודה. את צריכה לנוח בסופי שבוע".
 
"לשם כך נועדו ימי ראשון. בכל אופן, אני לא עושה כושר כל היום. אני מעבירה כמה שיעורים קבוצתיים במשך השבוע, אבל זה הכול", היא הסבירה לחברתה כשהבחינה בחברותיה לעבודה יושבות ליד החלונות שהשקיפו אל הרחוב. אוליביה החלה ללכת בכיוונן.
 
מָק'פאדנס היה בר אפנתי ברובע הפיננסי של בוסטון שמשך אליו רבים מבני העשרים-שלושים ומשהו שעבדו באזור. בשעה שש בערב שישי, היה הבר עמוס באנשים שקפצו לשתות משהו עם עמיתיהם לעבודה לפני שיצאו הביתה לסוף השבוע.
 
פעם הוא היה פאב אירי מוזנח, עד שבעליו, מאק, ירש קצת כסף והשקיע אותו בשיפוץ נרחב של הבר. הרצפה בשתי הקומות כוסתה בפרקט עץ מרהיב שיצר תחושה ביתית. הקומה הראשונה הייתה מוארת ומאווררת, ובמקום שולחנות ברים רגילים היו ספות מפוארות ושולחנות קפה. חלונות הזכוכית בחזית הבניין התנשאו מהרצפה ועד לתקרה, ובערב נעים כמו זה הם היו פתוחים לרווחה, והאוויר של בוסטון הציף את הבר. בקומה השנייה הייתה במה גדולה ורחבת ריקודים ענקית. בכל סוף שבוע התמלא הבר באנשים שבאו לראות את הלהקה, ולא משנה איזו להקה הזמין מאק, כי היה לו כישרון נפלא בגילוי כישרונות מקומיים.
 
"היי! הגעת!" צעקה לעבר אוליביה ברידג'יט, חברתה לעבודה, שכבר שתתה מן הסתם כמה משקאות. היא הייתה בערך בגילה של אוליביה, עשרים ושבע, קטנטונת, בעלת עור בהיר, שיער כהה ועיניים כהות. וכמו אוליביה, גם היא לא הייתה ילידת בוסטון, אלא נולדה וגדלה בשיקגו. היא הגיעה לבוסטון כשלמדה בקולג' ופשוט מעולם לא עזבה אותה. נדמה שזה קורה די הרבה בעיר הזו.
 
"כן", השיבה אוליביה ביובש.
 
"תודה שהצלחת לגרור אותה החוצה!" צעקה ברידג'יט אל קיארה וחיבקה אותה.
 
"היי, ראיתי כאן את סיימון. אני חושבת שהוא חיפש אותך", אמרה מלאני, חברתה לעבודה, כשקיארה ואוליביה התיישבו על ספת הקטיפה הקטנה מול מלאני וברידג'ט.
 
"למה שהוא יחפש אותי?" שאלה אוליביה ברוגז מופגן. לא היה לה שום רצון לפגוש את סיימון הערב.
 
"המממ, יכול להיות שרמזתי לו שאת אמורה לפגוש אותנו כאן. הוא קפץ כדי להגיד שלום, אז סיפרתי לו שכנראה תבואי". מלאני הביטה באוליביה, וזו שפשפה את רקותיה. "מה? עשיתי משהו לא בסדר?" היא שאלה בתמימות.
 
"לא, מל. זה בסדר", אוליביה התנשמה. "אני לא רוצה להתמודד עם זה הערב", הסבירה.
 
אוליביה פגשה את סיימון במהלך עבודתה במרכז הבריאות. הוא עבד באחת מחברות הבנייה שנשכרו כדי לתכנן ולבנות חדר סטודיו חדש. הוא הזמין את אוליביה לצאת אִתו לשתות ביומו הראשון שם, ובכל יום במשך חודש שלם. ביום שבו הסתיימה בנייתו של חדר הסטודיו, הוא הזמין אותה לצאת אִתו בפעם האחרונה. אוליביה הסכימה באי-רצון.
 
"למה לא?" שאלה ברידג'יט בקול מופתע. "חשבתי שיצאתם קבוע".
 
"גברת אוליביה לא יוצאת לדייטים, זוכרת? היא עושה סקס עם בחורים, אבל נזהרת נואשות שלא להיקשר אליהם", הסבירה קיארה וצחקה כששלחה מבט חטוף באוליביה.
 
"קיארה!" צעקה אוליביה וטפחה בשובבות על כתפה של חברתה. "את מדברת כאילו אני איזו זונה!"
 
"אה, את לא זונה. ממש לא. את סתם מסרבת להיות ביחסים עם מישהו, מי שזה לא יהיה".
 
אוליביה נעצה את מבטה בקיארה, שידעה מהן הסיבות לכך שהיא נמנעת ממערכות יחסים עם בני המין השני. "אני לא מסרבת לשום דבר. אני פשוט חושבת שבמערכות יחסים יש אכזבות. החיים מסובכים מספיק מבלי שצריך להוסיף להם גם את המתח שכרוך במערכות יחסים".
 
"אז מה הסיפור עם סיימון עכשיו?" שאלה מלאני בניסיון להפיג מעט את האווירה המתוחה שנוצרה לצד השולחן.
 
"הסקס אִתו נהיה משעמם מדי. בפעמים הראשונות הוא היה טוב, בטח משום שהייתי שיכורה. אבל עכשיו, טוב, בואי נאמר רק שזה לא עושה לי שום דבר. לא גמרתי אפילו פעם אחת, ובלילה הקודם הוא רצה להישאר לישון איתי". פניה התכווצו מהמחשבה שתתעורר לצִדו של סיימון, או לצִדו של כל גבר אחר, למען האמת.
 
"מה הבעיה עם זה שהוא יישאר לישון אִתך?" שאלה מלאני. אוליביה חיבבה מאוד את חברתה. מלאני הייתה צעירה משאר הבנות, ורק כמה חודשים לפני כן מלאו לה עשרים ואחת. היא הייתה גבוהה, שזופה ובלונדינית – חלומם הרטוב של בחורים צעירים. אישיותה הלמה מאוד את תפקידה כפקידת הקבלה בממרכז הבריאות. היא הייתה ממש מתוקה ואחת העובדות האהובות על אוליביה, אבל לפעמים הייתה תמימה מדי.
 
"אה, את לא מכירה את החוקים של אוליביה", צחקה קיארה.
 
"יש לך חוקים?" שאלה ברידג'יט, מנסה להסתיר את תדהמתה. היא החלה לעבוד במרכז הבריאות עם אוליביה בחודש האחרון כמאמנת אישית, והן כבר הכירו די טוב אחת את השנייה, אבל נושא הרגליה המיניים של אוליביה מעולם לא עלה בשיחותיהן.
 
"טוב, אני לא נכנסת למערכות יחסים", הסבירה אוליביה. "ולפני שאני שוכבת עם מישהו, אני מבהירה לו מה התנאים שלי: לא ישנים יחד, הוא לא חודר לי לפרטיות, אני מבלה עם החברים שלי ואין לי כל כוונה להכיר את החברים שלו. אם הוא יפגוש במקרה את החברים שלי, אז בסדר. אנחנו רק שוכבים זה עם זה וצריכים להיות כנים אחד עם השני כשנרצה להמשיך הלאה בחיינו. אני באמת מחפשת מישהו רק בשביל סקס כמה פעמים בשבוע, וזה הכול. אני לא מחפשת מישהו למערכת יחסים, כמו שאמרתי".
 
"אלוהים, הלוואי שאני הייתי כזאת", אמרה מלאני עם הבעה חולמנית על פניה.
 
"לא, את לא רוצה, מל", מיהרה אוליביה לענות. היא ידעה שאלה לא יחסים בריאים. היא פשוט שנאה להיקשר יותר מדי למישהו. ברגע שנקשרים למישהו, הוא מאכזב אותך בצורה זו או אחרת, או שהוא עוזב ומשאיר אותך לאסוף את השברים של לבך המנופץ. אם נשמרים שלא להיקשר – לא צריכים לעולם להתמודד עם שִברוֹן לב, כך, בכל אופן, חשבה אוליביה.
 
"אוף, אני צריכה לשתות משהו. את מדכאת מדי", צחקה קיארה ותרה בעיניה אחרי מלצר, אך אף אחד לא נראה באופק, והיא הזעיפה פנים.
 
"אני אלך להביא משקאות. מה תרצי?" שאלה אוליביה וקמה.
 
"כרגיל".
 
"טוב. אני כבר חוזרת. גם אתן רוצות עוד שתייה?"
 
מלאני וברידג'ט הנהנו, ואוליביה ניגשה אל הבר כדי להביא את המשקאות. לא מעט אנשים הצטופפו ליד דלפק המשקאות, והיא נעמדה וחיכתה לתורה, ופתאום הרגישה שתי ידיים לופתות את מותניה.
 
"היי, יפהפייה", לחש מישהו באוזנה של אוליביה מאחור.
 
היא הסתובבה וראתה את סיימון עומד מאחוריה.
 
"אה, שלום", ענתה בקרירות ולא הפגינה כל התלהבות כשראתה אותו. היא הסתובבה בחזרה כדי לא להפסיד את תורה להזמנת המשקה שכה הזדקקה לו.
 
"אני אוהב את הגופייה הזו", אמר והחליק את אצבעו במורד גבה החשוף, "היא לוהטת". אוליביה ממש התכווצה למגע אצבעו, אבל סיימון לא הבחין בכך. "וגם החצאית", אמר ובחן את שמלת המיני השחורה והקצרצרה שלה. "יש לך רגליים מטריפות".
 
"תודה, סיימון", ענתה לו מעבר לכתפה. הוא היה גבר נאה למדי, ושֹערו הבלונדיני היה פרוע כל הזמן והעניק לו מראה סקסי, שמצא חן בעיני אוליביה כשרק החלו "לצאת" יחד. אף שהוא היה גבוה ממנה רק בכמה סנטימטרים, זה לא הפריע לה. בעיר כמו בוסטון קשה למצוא בחורים שקומתם יותר ממטר שמונים.
 
אוליביה נאנחה כשנוכחה שסיימון לא קלט שהיא לא במצב רוח לנהל שיחות. היה ברור שהוא שיכור, ואוליביה הניחה שהוא היה קודם במשחק של בוסטון רֶד סוֹקס, לפי חולצת האוהדים שלבש ונשימתו שהסריחה מבירה זולה ומנקניקיות. סיימון גר כל חייו בבוסטון והיה לו מבטא בוסטוני כבד. אוליביה לא חשבה בהתחלה, כשרק התחילו לצאת יחד, שהמבטא יפריע לה, אבל נעשה לה יותר ויותר קשה להימשך אליו כשהוא כל הזמן אמר במיטה: "חזק יוֹתֶה, חזק יוֹתֶה", במבטא הבוסטוני שלו. אולי בגלל זה היא מעולם לא באה על סיפוקה אִתו.
 
אוליביה עמדה בשקט כמה דקות, וזעמה הלך וגבר כשסיימון ליטף את גבה. היא התנגדה לגילויי חיבה בפומבי, אבל בכל זאת נתנה לו לגעת בה. זה המעט שאני מוכנה להתפשר עליו, כי הוא יודע שלא אתן לו לתקוע את הלשון שלו בגרון שלי בפומבי, חשבה. מערכת יחסים בנויה מלתת ולקחת, היא למדה – אפילו בסוגי מערכות יחסים דפוקות כמו שלה. הוא תחב את ידיו בצדי גופייתה והחליק אותן לאט לכיוון שדיה.
 
"סיימון, לא!" היא צעקה, הפנתה את ראשה לאחור ונעצה את מרפקה בבטנו.
 
"אה, בחייך, מותק", הוא התנשם לתוך צווארה תוך שמשך אותה והצמיד את גבה אל חזהו. היא הרגישה את הזקפה מבעד לג'ינס שלו. "לא ראיתי אותך מיום שני וזה הורג אותי. בואי נצא מכאן".
 
"רק עכשיו הגעתי", אוליביה הדפה את סיימון ושחררה את עצמה מאחיזתו, "ואני רוצה לשתות עם הבנות. אני אמצא אותך מאוחר יותר. עכשיו אני מתכוונת להזמין את המשקאות שלנו, אם סיימת למשש אותי לפני כולם, פסיכי שכמותך", אמרה בלעג.
 
"בסדר, לִיבִי. מה שתגידי". אוליביה התרגזה כשכינה אותה לִיבִי. אפשר לקרוא לה אוליביה או ליבּי. אבל לעולם לא לִיבִי. טוב, לפחות לא הוא.
 
סיימון צחק והתרחק, בטוח שהתלוצצה אִתו. היא לא התלוצצה. סיימון הלחיץ אותה. משהו בו בוודאות לא היה בסדר, אבל היא לא הצליחה לשים עליו את האצבע. הגיע הזמן להיפרד ממנו, החליטה אוליביה, אבל קודם כול, המשקאות. סיימון יכול לחכות.
 
אחרי שקיבלה סוף-סוף את המשקאות שהזמינה, צעדה אוליביה בחזרה אל שולחנה עם ארבע כוסיות טקילה ביד אחת ושני בקבוקי בירה ביד השנייה. ההתנסות שצברה בכל השנים שעבדה כמלצרית לימדה אותה איך לשמור על היציבות.
 
"אה, היי. המלצרית שלנו עברה פה כשהיית בבר, אז הזמנו גם אצלה", אמרה קיארה.
 
"טוב מאוד! אין דבר כזה יותר מדי אלכוהול. נראה לי שהלילה הזה הוא לילה טוב לטקילה. מי בעד?" שאלה אוליביה כשהתיישבה והצביעה על כוסיות הטקילה שהניחה על השולחן. "יש משהו היום שגורם לי לרצות להיות שתויה מחר".
 
"לכי על זה", ענתה מלאני וצחקה.
 
"כן, גם אני, ואני בטוחה שאצטער על זה בבוקר", אמרה ברידג'ט ולקחה את כוסית הטקילה שלה.
 
"רגע, איפה הלימון והמלח?" שאלה קיארה.
 
"השטויות האלה הן בשביל ילדות קטנות". אוליביה הרימה את הכוסית שלה והבנות עשו כמוה. "לחייכן, לְחַיַּי, חֲבֵרוֹת עד בלי די. אבל אם אי פעם תכעסו עליי, אז לכו לעזאזל, הכוסית הזאת היא לְחַיַּי". החברות הקישו את הכוסיות זו בזו וגמעו את המשקה. הנוזל הכסוף צרב את גרונה של אוליביה. היא הרגישה חמימות מתפשטת בבטנה ומיד החלה להירגע.
 
"טוב, לפחות הזמנת טקילה איכותית, אחרת כבר הייתי מרחפת עכשיו", אמרה ברידג'ט.
 
"אני בוחרת רק דברים איכותיים. החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על אלכוהול מחורבן".
 
"את צריכה להדפיס את הסיסמה הזו על חולצת טריקו", קיארה נחנקה מרוב צחוק ודמעות עלו בעיניה. קיבתה מן הסתם התקשתה לעכל את הטקילה.
 
"יהיה לנו כיף הערב. זה כבר ברור לי".
 
 
 
"אני צריכה לשירותים", אמרה אוליביה כעבור כמה שעות וקמה. היא פנתה לשירותי הנשים, אך נתקלה בתור ארוך שהתפתל לאורך המסדרון. היא הזעיפה פנים והחליטה לעלות לקומה השנייה, שם יהיה אולי תור קצר יותר לשירותים. אוליביה טיפסה במעלה המדרגות, והטיפוס היה קשה לה יותר מתמיד, בשל עקביה העבים והמשקאות ששתתה. היא פנתה אל המסדרון האחורי החשוך ושמחה לגלות שלא היה בכלל תור לשירותי הנשים שם. כשסיימה ויצאה, לפת מישהו את ידה ודחף אותה אל הקיר.
 
"התעלמת ממני כל הערב", סיימון התנשם ומחץ בגופו את אוליביה אל הקיר, והצמיד בידיו את שתי ידיה למעלה משני צדי ראשה.
 
"לא התעלמתי ממך. ביליתי קצת עם החברות שלי. ועכשיו תעזוב אותי כדי שאוכל לחזור אליהן", השיבה אוליביה בתקיפות, מנסה להסתיר את העובדה שהיא בעצם הייתה די מבוהלת. סיימון מעולם לא היה תוקפני כל-כך כלפיה לפני כן.
 
היא עמדה אחוזה בלפיתתו וקיוותה בלִבה שמישהו יגיע בקרוב כדי להשתמש בשירותים, ואז סיימון ישחרר אותה. היא לא הייתה בטוחה אם כדאי לספר לו שהחליטה להיפרד ממנו, בהתחשב במצבה הנוכחי.
 
סיימון המשיך לאחוז בה צמודה לקיר בפרק זמן שנראה לה כמו נצח, כשהנמיך אליה מבט וליקק את שפתיו כמו טורף האורב לטרפו.
 
"סיימון, בבקשה", התחננה אוליביה ואֵימה הבזיקה בעיניה החומות הגדולות.
 
"אה, לִיבִי. את כל-כך יפה כשאת מתחננת". הוא הטביע נשיקות גסות על פני קו הלסת שלה וחיכך את ירכיו בירכיה תוך שהמשיך למחוץ אותה אל הקיר.
 
"סיימון, זאת הפעם האחרונה שאני מבקשת ממך. בבקשה, תשחרר אותי". אוליביה עצמה את עיניה, כי לא רצתה להביט יותר בעיניו. היא ניסתה לשווא להשתחרר מאחיזתו. הוא היה מן הסתם חזק הרבה יותר ממנה.
 
"מה קורה כאן?" קול מוכר ועמוק נשמע פתאום. אוליביה פקחה את עיניה וחיפשה אחר בעל הקול. גל של רווחה שטף אותה.
 
"סיימון, בבקשה", היא לחשה ונעצה בו את מבטה לאחר שביטחונה חזר אליה.
 
"טוב, זונה מטומטמת". הוא שחרר אותה והלך בצעדים כושלים אל רחבת הריקודים.
 
"אנחנו גמרנו, סיימון", היא אמרה בקול חזק כדי להדגיש שהיחסים ביניהם הסתיימו. הוא אפילו לא הסתובב אליה, אבל היה ברור ששמע אותה משום שהניף את ידו הימנית בתנועה של אצבע משולשת.
 
היא פלטה נשיפה ארוכה, פנתה אל בעל הקול ועיניה נתקלו בעיניו הכהות של אחד מחבריה הוותיקים עוד מימי האוניברסיטה.
 
"מוֹ!" קראה אוליביה.
 
"בחרת לך הפעם ממש גבר לעניין, לִיבִי".
 
אוליביה התרגזה בדרך כלל כשאנשים כינו אותה לִיבִי, אבל עם מוֹ זה היה שונה. חוץ ממנו היה רק עוד אדם אחד שכינה אותה תמיד לִיבִי וזה היה אבא שלה, ומוֹ הזכיר לה מאוד את אביה, ואפילו היה להם אותו שם: ג'אקומוֹ. רוב חבריו כינו אותו ג'ק, אבל אוליביה קראה לו מוֹ.
 
"כן, אני יודעת". היא התקדמה היישר אל זרועותיו הפתוחות, מאושרת לפגוש שוב את אחד מידידיה הוותיקים. היא הרגישה נינוחה בחיבוקו וחייכה כשנזכרה בערב שבו נפגשו לראשונה. אוליביה עבדה אז בבר שכונתי שלהקתו של מוֹ ניגנה בו. ערב אחד, לפני שהבר נפתח, היא סיימה מוקדם את ההכנות לקראת הפתיחה והבחינה שחברי הלהקה כבר סידרו את הציוד שלהם. הבר היה ריק מאדם, אז היא ניגשה אל הפסנתר וניגנה ושרה את אחד השירים האהובים עליה.
 
זה היה שיר שהזכיר לאוליביה את הוריה. היה משהו באותו הרגע שגרם לה לשיר את השיר הזה. היא הרגישה כאילו הוריה צפו בה מלמעלה, ולא הייתה ערה לכך שמוֹ צפה בהופעתה. הוא התרשם מאוד מקולה וביקש ממנה שתשיר כמה שירים עם להקתו. היא הסכימה והמשיכה להופיע מדי פעם עם הלהקה בתקופת לימודיה בבוסטון קולג'.
 
היא לא ראתה את מוֹ מאז שסיימה את לימודיה ועזבה את בוסטון. אוליביה התרחקה ממנו אחרי שסיימה ללמוד, בדיוק כמו שהרחיקה את כל מי שהייתה קרובה אליו. אם תשמרי על מרחק מכולם, לא תוכלי לעולם לאבד אותם, היא חשבה.
 
"כמה טוב לראות אותך, מוֹ. עבר יותר מדי זמן מאז שהתראינו". היא התנתקה מחיבוקו והביטה בעיניו, נרגשת מכל אלפי הרגשות שהציפו אותה מהמפגש המחודש עם החבר היקר שלה.
 
"בהחלט עבר זמן רב מדי. חמש שנים, אם אני זוכר נכון". הוא בחן את אוליביה וגבותיו התרוממו. היא השפילה את ראשה מתוך תחושת אשמה על שלא יצרה קשר עם מוֹ כשחזרה לגור בעיר, ועל כך שניתקה אותו מחייה מלכתחילה. "אני שמח שחזרת לבוסטון, אבל בבקשה תפסיקי לצאת עם חלאות כמוהו. את יודעת שאת כמו אחות קטנה בשבילי, והבחור הבא שלא יתייחס אלייך לפחות כמו לנסיכה, אני אצטרך להרוג אותו, וממש לא מתחשק לי להיכנס לכלא עכשיו. לפחות לא עד אחרי ההופעה של הלהקה הערב". הוא קרץ לאוליביה, עיניו מול עיניה, היות ששניהם היו באותו הגובה.
 
"מוֹ, אתה יודע שאני לא מעוניינת במערכת יחסים עם אף אחד".
 
"אני יודע, אבל זה לא אומר שמותר למישהו להתייחס אלייך לא יפה, ולא חשוב איזו מערכת יחסים יש לך אִתו".
 
"אתה עדיין מלמד?" אוליביה שינתה נושא כי לא רצתה לדבר על חוסר יכולתה לנהל מערכות יחסים בריאות עם אנשים, נושא שמוֹ היה מאוד מודע אליו.
 
"כן. שותל מיומנויות מוזיקליות במוחם של ילדינו על בסיס יומיומי. זה כסף טוב. ככה אני יכול להרשות לעצמי להופיע עם הלהקה בברים בסופי שבוע בשביל גרושים", הוא התלוצץ. מוֹ לימד מוזיקה בבתי ספר יסודיים מאז שאוליביה הכירה אותו.
 
"אתם מנגנים הערב?" היא שאלה בגבות מורמות ובידיים שלובות.
 
"כן, בטח". הוא חייך והעביר את ידו בתוך שֹערו הכהה. "מתי חזרת לעיר?", שאל כדי להסיט את הנושא בחזרה אל אוליביה. הוא הכיר אותה טוב מדי וידע לזהות את כל התכסיסים שלה.
 
"אני גרה כאן כבר שנה", היא הודתה.
 
"חזרת לפני שנה ועד היום לא יצרת איתי קשר? עכשיו פגעת בי". הוא הניח את ידיו מעל לבו ונאנח כאילו הוא נשבר.
 
"אני יודעת, אני יודעת. אני חברה איומה".
 
"טוב, האמת שידעתי שחזרת", הוא חייך. "קיארה לא יודעת לשמור סוד".
 
אוליביה צחקה. זה בהחלט מתאים לחברתה. "היא תכננה את זה, נכון?"
 
הוא המשיך לשתוק כשאוליביה נעצה בו את מבטה.
 
"אתה שחקן גרוע. אתה יודע את זה, כן?"
 
מוֹ משך בכתפיו. "קדימה, ילדונת. בואי, תחזרי איתנו לבמה. זה יעשה לך טוב". הוא חייך אליה בשיניים בוהקות שבלטו עוד יותר בלובנן על רקע עורו השזוף בגון זית.
 
אוליביה נאנחה כשנזכרה בפעם האחרונה שבה ניגנה עם חברי הלהקה. מוחה הבזיק מיד לאחור אל התקופה האיומה בחייה: טקס סיום הלימודים. מצד אחד הרצון לחגוג את האירוע החשוב בחייה, ומצד שני ההרגשה איך הכול נשמט מתחת לרגליה, שוב.
 
"בחייך, לִיבִי", הוא התחנן ונגע בעדינות בזרועה, מנחם אותה. "זה יהיה טוב בשבילך. את צריכה להתחיל לנגן שוב, ומול קהל גדול יותר מהקהל שבא לערב במה פתוחה". הוא זקף את גבותיו אליה.
 
כמובן. קיארה בוודאי סיפרה לו על ערב הבמה הפתוחה. אין ספק שהיא תכננה את זה, חשבה אוליביה. "טוב, בסדר", היא פלטה ברוגז.
 
מוֹ אמנם לא התראה עם אוליביה כבר שנים, אבל נראה ששום דבר לא השתנה אצלה. הוא ידע שהיא מתחילה להסתגר בתוך עצמה.
 
המחשבות על עברה הכאיבו לאוליביה יותר מדי, והדרך היחידה שלה לשרוד הייתה להסתגר בעצמה. בשלב זה, אוליביה רק רצתה לשרוד.

טי.קיי. לי

טי.קיי. לי, הידועה גם כטרייסי לי קאלם, מחברת טרילוגיית תסבוכת נפלאה, ועוד ספרים רבים אחרים, אשר זכו להיכנס לרשימות רבי–המכר של עיתון ה- USA Today. היא גדלה בניו אינגלנד, אך כיום מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה, עם בתה הקטנה ועם שלושת חתוליה. כשהיא לא כותבת, היא מתאמנת לקראת מרתון הריצה הבא או מתרוצצת אחרי הרפר לי, בתה הקטנה, ברחבי הבית.

עוד על הספר

  • תרגום: ענת אופיר
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
תסבוכת נפלאה טי.קיי. לי
פרק 1
משהו על היום הזה
 
 
שבוע אחד. אוליביה אדלר חשבה רק על כך כשהביטה מחלון משרדה שבקומה העשרים, המשקיף על הרובע הפיננסי של בוסטון. בעוד שבוע בדיוק ימלאו עשרים ואחת שנה למותם של הוריה. כן, עשרים ואחת שנה זה נשמע כמו תקופה ארוכה, וזאת באמת תקופה ארוכה. עשרים ואחת שנה בלי משפחה זאת בהחלט תקופה ארוכה.
 
בעודה מהרהרת על מזלה המחורבן באותו יום שישי באמצע אוגוסט, היא שמעה את הטלפון הנייד שלה מזמזם על שולחנה.
 
קיארה: איפה את? אני מחכה לך כבר רבע שעה.
 
אוליביה: לעזאזל! אני רק מתאפרת קצת ויורדת. מצטערת.
 
היא נאנחה ותהתה למה הסכימה לצאת הערב עם קיארה ועם עוד כמה מחברותיה לעבודה. לצאת לבילוי היה הדבר האחרון שהתחשק לה לעשות. למעשה, ברוב הלילות היא העדיפה להישאר בבית, להתכרבל על הספה עם החתול שלה ולהטביע את יגונה בבקבוק יין.
 
אוליביה נכנסה לחדר הרחצה, הצמוד למשרדה במרכז הבריאות היוקרתי שניהלה, ובחנה את בבואתה. שֹערה הכהה והמתולתל היה ממושמע לשם שינוי. היא מרחה מעט ג'ל על תלתליה שנפלו ומסגרו את פניה שצורתן כאגס, ויתר שֹערה גלש על אמצע המחשוף האחורי של גופיית המשי האדומה שלה.
 
היא התאפרה קלות, כשכל מה שהייתה צריכה זה רק להוסיף קצת אייליינר מסביב לעיניה החומות הגדולות וקצת ליפגלוס על שפתיה. היא מרחה קרם לחות על רגליה הארוכות בגון הזית, ולהשלמת המראה נעלה זוג סנדלי פלטפורמה שחורות, שהעניקו לה מראה גבוה יותר מקומתה, שהייתה מטר שבעים וחמש. היא העיפה מבט אחרון במראה לפני שלקחה את ארנקה ונחפזה לצאת ממשרדה אל המעלית. "שיהיה לך לילה טוב, ליבּי", היא שמעה את הקריאה כשחלפה בריצה על פני דלפק הביטחון בלובי, עשרים קומות מתחת למשרדה. אוליביה נעצרה מיד ובירכה את אחד משומרי הבניין בברכת לילה טוב.
 
"לילה טוב, ג'רי. אני אחזור מאוחר יותר לפני שאלך הביתה".
 
"אז לאן את הולכת עכשיו?" שאל בגבות מורמות. במשך החודשים האחרונים, מאז החלה אוליביה לנהל את מרכז הבריאות החדש, הוא למד את שגרת יומה, וזו לא כללה מעולם יציאה לבילויים בתום יום עבודה.
 
"אני יוצאת לשתות משהו עם הבנות".
 
חיוך התפשט על פניו של ג'רי, ששמח לראות את אוליביה יוצאת לבלות, לשם שינוי. "טוב, אם תגיעי אחרי עשר, הדלתות הראשיות יהיו נעולות, אז תשתמשי בכרטיס המפתח שלך כדי להיכנס בדלת הכניסה הצדדית".
 
"תודה, ג'רי. נתראה מאוחר יותר". אוליביה יצאה החוצה דרך דלתות הזכוכית הגדולות, שם המתינה לה קיארה.
 
"היי, מהממת", אמרה קיארה כשאוליביה יצאה מגורד השחקים הגבוה והנוצץ.
 
"היי, מהממת בעצמך", ענתה אוליביה וחייכה אל חברתה היפהפייה. הגופייה הירקרקה שלבשה הדגישה את צבען הירוק העמוק של עיניה, שהיה מנוגד להפליא לצבע שֹערה האדום הבוהק. אמנם היא הייתה נמוכה יותר מאוליביה בכחמישה עשר סנטימטרים, וקומתה הייתה בקושי מטר שישים, אבל בזכות ביטחונה העצמי היא נראתה הרבה יותר גבוהה.
 
אוליביה הכירה את קיארה בשנת לימודיה הראשונה בבוסטון קולג', כשעברה לגור בדירה מול דירתה של קיארה באותו הבניין. קיארה מבוגרת מאוליביה בכמה שנים, והיא הדמות הכי משמעותית בחייה של אוליביה בעשור האחרון. היא המשפחה היחידה שנשארה לאוליביה.
 
שתי החברות שילבו את זרועותיהן וצעדו כמה רחובות עד לבר. זה היה ערב יפה באמצע אוגוסט, והלחות שהורגשה קודם לכן בשעות אחר הצהריים התפוגגה. השמש האירה את הבניינים הגבוהים של העיר, שאוליביה למדה לאהוב בעשור האחרון, וצבעה את השמים בוורוד יפהפה. רוח קלה נשבה, ובאותו הרגע העולם נראה כה מושלם, עד שאוליביה ממש ציפתה לבלות את ערב שישי עם חברותיה.
 
"אני לא אוכל לשתות יותר מדי הערב", אמרה אוליביה לקיארה כשהושיטו לשוער את תעודות הזהות שלהן. "אני רוצה לצאת לריצה ארוכה מוקדם בבוקר, לפני שיתחיל להיות חם מאוד".
 
"כן, בטח. מה שתרצי", ענתה קיארה. היא לא התכוונה להמעיט בחשיבות לוח האימונים של אוליביה, אבל היא חששה שחברתה דרשה מעצמה יותר מדי, ולא השאירה לעצמה קצת זמן ליהנות מהחיים.
 
"אני רצינית. בזמן האחרון התרשלתי באימונים שלי. יש לי מרתון בעוד חודשיים ואני מנסה להיות בכושר בשביל מרתון בוסטון". הבנות נכנסו אל הבר המואר, אם כי קולות האנשים הצוחקים והנהנים היו עמומים. אוליביה סרקה מהר את החדר הגדול כדי לאתר את חברותיה לעבודה.
 
"את עושה כושר כל היום בעבודה. את צריכה לנוח בסופי שבוע".
 
"לשם כך נועדו ימי ראשון. בכל אופן, אני לא עושה כושר כל היום. אני מעבירה כמה שיעורים קבוצתיים במשך השבוע, אבל זה הכול", היא הסבירה לחברתה כשהבחינה בחברותיה לעבודה יושבות ליד החלונות שהשקיפו אל הרחוב. אוליביה החלה ללכת בכיוונן.
 
מָק'פאדנס היה בר אפנתי ברובע הפיננסי של בוסטון שמשך אליו רבים מבני העשרים-שלושים ומשהו שעבדו באזור. בשעה שש בערב שישי, היה הבר עמוס באנשים שקפצו לשתות משהו עם עמיתיהם לעבודה לפני שיצאו הביתה לסוף השבוע.
 
פעם הוא היה פאב אירי מוזנח, עד שבעליו, מאק, ירש קצת כסף והשקיע אותו בשיפוץ נרחב של הבר. הרצפה בשתי הקומות כוסתה בפרקט עץ מרהיב שיצר תחושה ביתית. הקומה הראשונה הייתה מוארת ומאווררת, ובמקום שולחנות ברים רגילים היו ספות מפוארות ושולחנות קפה. חלונות הזכוכית בחזית הבניין התנשאו מהרצפה ועד לתקרה, ובערב נעים כמו זה הם היו פתוחים לרווחה, והאוויר של בוסטון הציף את הבר. בקומה השנייה הייתה במה גדולה ורחבת ריקודים ענקית. בכל סוף שבוע התמלא הבר באנשים שבאו לראות את הלהקה, ולא משנה איזו להקה הזמין מאק, כי היה לו כישרון נפלא בגילוי כישרונות מקומיים.
 
"היי! הגעת!" צעקה לעבר אוליביה ברידג'יט, חברתה לעבודה, שכבר שתתה מן הסתם כמה משקאות. היא הייתה בערך בגילה של אוליביה, עשרים ושבע, קטנטונת, בעלת עור בהיר, שיער כהה ועיניים כהות. וכמו אוליביה, גם היא לא הייתה ילידת בוסטון, אלא נולדה וגדלה בשיקגו. היא הגיעה לבוסטון כשלמדה בקולג' ופשוט מעולם לא עזבה אותה. נדמה שזה קורה די הרבה בעיר הזו.
 
"כן", השיבה אוליביה ביובש.
 
"תודה שהצלחת לגרור אותה החוצה!" צעקה ברידג'יט אל קיארה וחיבקה אותה.
 
"היי, ראיתי כאן את סיימון. אני חושבת שהוא חיפש אותך", אמרה מלאני, חברתה לעבודה, כשקיארה ואוליביה התיישבו על ספת הקטיפה הקטנה מול מלאני וברידג'ט.
 
"למה שהוא יחפש אותי?" שאלה אוליביה ברוגז מופגן. לא היה לה שום רצון לפגוש את סיימון הערב.
 
"המממ, יכול להיות שרמזתי לו שאת אמורה לפגוש אותנו כאן. הוא קפץ כדי להגיד שלום, אז סיפרתי לו שכנראה תבואי". מלאני הביטה באוליביה, וזו שפשפה את רקותיה. "מה? עשיתי משהו לא בסדר?" היא שאלה בתמימות.
 
"לא, מל. זה בסדר", אוליביה התנשמה. "אני לא רוצה להתמודד עם זה הערב", הסבירה.
 
אוליביה פגשה את סיימון במהלך עבודתה במרכז הבריאות. הוא עבד באחת מחברות הבנייה שנשכרו כדי לתכנן ולבנות חדר סטודיו חדש. הוא הזמין את אוליביה לצאת אִתו לשתות ביומו הראשון שם, ובכל יום במשך חודש שלם. ביום שבו הסתיימה בנייתו של חדר הסטודיו, הוא הזמין אותה לצאת אִתו בפעם האחרונה. אוליביה הסכימה באי-רצון.
 
"למה לא?" שאלה ברידג'יט בקול מופתע. "חשבתי שיצאתם קבוע".
 
"גברת אוליביה לא יוצאת לדייטים, זוכרת? היא עושה סקס עם בחורים, אבל נזהרת נואשות שלא להיקשר אליהם", הסבירה קיארה וצחקה כששלחה מבט חטוף באוליביה.
 
"קיארה!" צעקה אוליביה וטפחה בשובבות על כתפה של חברתה. "את מדברת כאילו אני איזו זונה!"
 
"אה, את לא זונה. ממש לא. את סתם מסרבת להיות ביחסים עם מישהו, מי שזה לא יהיה".
 
אוליביה נעצה את מבטה בקיארה, שידעה מהן הסיבות לכך שהיא נמנעת ממערכות יחסים עם בני המין השני. "אני לא מסרבת לשום דבר. אני פשוט חושבת שבמערכות יחסים יש אכזבות. החיים מסובכים מספיק מבלי שצריך להוסיף להם גם את המתח שכרוך במערכות יחסים".
 
"אז מה הסיפור עם סיימון עכשיו?" שאלה מלאני בניסיון להפיג מעט את האווירה המתוחה שנוצרה לצד השולחן.
 
"הסקס אִתו נהיה משעמם מדי. בפעמים הראשונות הוא היה טוב, בטח משום שהייתי שיכורה. אבל עכשיו, טוב, בואי נאמר רק שזה לא עושה לי שום דבר. לא גמרתי אפילו פעם אחת, ובלילה הקודם הוא רצה להישאר לישון איתי". פניה התכווצו מהמחשבה שתתעורר לצִדו של סיימון, או לצִדו של כל גבר אחר, למען האמת.
 
"מה הבעיה עם זה שהוא יישאר לישון אִתך?" שאלה מלאני. אוליביה חיבבה מאוד את חברתה. מלאני הייתה צעירה משאר הבנות, ורק כמה חודשים לפני כן מלאו לה עשרים ואחת. היא הייתה גבוהה, שזופה ובלונדינית – חלומם הרטוב של בחורים צעירים. אישיותה הלמה מאוד את תפקידה כפקידת הקבלה בממרכז הבריאות. היא הייתה ממש מתוקה ואחת העובדות האהובות על אוליביה, אבל לפעמים הייתה תמימה מדי.
 
"אה, את לא מכירה את החוקים של אוליביה", צחקה קיארה.
 
"יש לך חוקים?" שאלה ברידג'יט, מנסה להסתיר את תדהמתה. היא החלה לעבוד במרכז הבריאות עם אוליביה בחודש האחרון כמאמנת אישית, והן כבר הכירו די טוב אחת את השנייה, אבל נושא הרגליה המיניים של אוליביה מעולם לא עלה בשיחותיהן.
 
"טוב, אני לא נכנסת למערכות יחסים", הסבירה אוליביה. "ולפני שאני שוכבת עם מישהו, אני מבהירה לו מה התנאים שלי: לא ישנים יחד, הוא לא חודר לי לפרטיות, אני מבלה עם החברים שלי ואין לי כל כוונה להכיר את החברים שלו. אם הוא יפגוש במקרה את החברים שלי, אז בסדר. אנחנו רק שוכבים זה עם זה וצריכים להיות כנים אחד עם השני כשנרצה להמשיך הלאה בחיינו. אני באמת מחפשת מישהו רק בשביל סקס כמה פעמים בשבוע, וזה הכול. אני לא מחפשת מישהו למערכת יחסים, כמו שאמרתי".
 
"אלוהים, הלוואי שאני הייתי כזאת", אמרה מלאני עם הבעה חולמנית על פניה.
 
"לא, את לא רוצה, מל", מיהרה אוליביה לענות. היא ידעה שאלה לא יחסים בריאים. היא פשוט שנאה להיקשר יותר מדי למישהו. ברגע שנקשרים למישהו, הוא מאכזב אותך בצורה זו או אחרת, או שהוא עוזב ומשאיר אותך לאסוף את השברים של לבך המנופץ. אם נשמרים שלא להיקשר – לא צריכים לעולם להתמודד עם שִברוֹן לב, כך, בכל אופן, חשבה אוליביה.
 
"אוף, אני צריכה לשתות משהו. את מדכאת מדי", צחקה קיארה ותרה בעיניה אחרי מלצר, אך אף אחד לא נראה באופק, והיא הזעיפה פנים.
 
"אני אלך להביא משקאות. מה תרצי?" שאלה אוליביה וקמה.
 
"כרגיל".
 
"טוב. אני כבר חוזרת. גם אתן רוצות עוד שתייה?"
 
מלאני וברידג'ט הנהנו, ואוליביה ניגשה אל הבר כדי להביא את המשקאות. לא מעט אנשים הצטופפו ליד דלפק המשקאות, והיא נעמדה וחיכתה לתורה, ופתאום הרגישה שתי ידיים לופתות את מותניה.
 
"היי, יפהפייה", לחש מישהו באוזנה של אוליביה מאחור.
 
היא הסתובבה וראתה את סיימון עומד מאחוריה.
 
"אה, שלום", ענתה בקרירות ולא הפגינה כל התלהבות כשראתה אותו. היא הסתובבה בחזרה כדי לא להפסיד את תורה להזמנת המשקה שכה הזדקקה לו.
 
"אני אוהב את הגופייה הזו", אמר והחליק את אצבעו במורד גבה החשוף, "היא לוהטת". אוליביה ממש התכווצה למגע אצבעו, אבל סיימון לא הבחין בכך. "וגם החצאית", אמר ובחן את שמלת המיני השחורה והקצרצרה שלה. "יש לך רגליים מטריפות".
 
"תודה, סיימון", ענתה לו מעבר לכתפה. הוא היה גבר נאה למדי, ושֹערו הבלונדיני היה פרוע כל הזמן והעניק לו מראה סקסי, שמצא חן בעיני אוליביה כשרק החלו "לצאת" יחד. אף שהוא היה גבוה ממנה רק בכמה סנטימטרים, זה לא הפריע לה. בעיר כמו בוסטון קשה למצוא בחורים שקומתם יותר ממטר שמונים.
 
אוליביה נאנחה כשנוכחה שסיימון לא קלט שהיא לא במצב רוח לנהל שיחות. היה ברור שהוא שיכור, ואוליביה הניחה שהוא היה קודם במשחק של בוסטון רֶד סוֹקס, לפי חולצת האוהדים שלבש ונשימתו שהסריחה מבירה זולה ומנקניקיות. סיימון גר כל חייו בבוסטון והיה לו מבטא בוסטוני כבד. אוליביה לא חשבה בהתחלה, כשרק התחילו לצאת יחד, שהמבטא יפריע לה, אבל נעשה לה יותר ויותר קשה להימשך אליו כשהוא כל הזמן אמר במיטה: "חזק יוֹתֶה, חזק יוֹתֶה", במבטא הבוסטוני שלו. אולי בגלל זה היא מעולם לא באה על סיפוקה אִתו.
 
אוליביה עמדה בשקט כמה דקות, וזעמה הלך וגבר כשסיימון ליטף את גבה. היא התנגדה לגילויי חיבה בפומבי, אבל בכל זאת נתנה לו לגעת בה. זה המעט שאני מוכנה להתפשר עליו, כי הוא יודע שלא אתן לו לתקוע את הלשון שלו בגרון שלי בפומבי, חשבה. מערכת יחסים בנויה מלתת ולקחת, היא למדה – אפילו בסוגי מערכות יחסים דפוקות כמו שלה. הוא תחב את ידיו בצדי גופייתה והחליק אותן לאט לכיוון שדיה.
 
"סיימון, לא!" היא צעקה, הפנתה את ראשה לאחור ונעצה את מרפקה בבטנו.
 
"אה, בחייך, מותק", הוא התנשם לתוך צווארה תוך שמשך אותה והצמיד את גבה אל חזהו. היא הרגישה את הזקפה מבעד לג'ינס שלו. "לא ראיתי אותך מיום שני וזה הורג אותי. בואי נצא מכאן".
 
"רק עכשיו הגעתי", אוליביה הדפה את סיימון ושחררה את עצמה מאחיזתו, "ואני רוצה לשתות עם הבנות. אני אמצא אותך מאוחר יותר. עכשיו אני מתכוונת להזמין את המשקאות שלנו, אם סיימת למשש אותי לפני כולם, פסיכי שכמותך", אמרה בלעג.
 
"בסדר, לִיבִי. מה שתגידי". אוליביה התרגזה כשכינה אותה לִיבִי. אפשר לקרוא לה אוליביה או ליבּי. אבל לעולם לא לִיבִי. טוב, לפחות לא הוא.
 
סיימון צחק והתרחק, בטוח שהתלוצצה אִתו. היא לא התלוצצה. סיימון הלחיץ אותה. משהו בו בוודאות לא היה בסדר, אבל היא לא הצליחה לשים עליו את האצבע. הגיע הזמן להיפרד ממנו, החליטה אוליביה, אבל קודם כול, המשקאות. סיימון יכול לחכות.
 
אחרי שקיבלה סוף-סוף את המשקאות שהזמינה, צעדה אוליביה בחזרה אל שולחנה עם ארבע כוסיות טקילה ביד אחת ושני בקבוקי בירה ביד השנייה. ההתנסות שצברה בכל השנים שעבדה כמלצרית לימדה אותה איך לשמור על היציבות.
 
"אה, היי. המלצרית שלנו עברה פה כשהיית בבר, אז הזמנו גם אצלה", אמרה קיארה.
 
"טוב מאוד! אין דבר כזה יותר מדי אלכוהול. נראה לי שהלילה הזה הוא לילה טוב לטקילה. מי בעד?" שאלה אוליביה כשהתיישבה והצביעה על כוסיות הטקילה שהניחה על השולחן. "יש משהו היום שגורם לי לרצות להיות שתויה מחר".
 
"לכי על זה", ענתה מלאני וצחקה.
 
"כן, גם אני, ואני בטוחה שאצטער על זה בבוקר", אמרה ברידג'ט ולקחה את כוסית הטקילה שלה.
 
"רגע, איפה הלימון והמלח?" שאלה קיארה.
 
"השטויות האלה הן בשביל ילדות קטנות". אוליביה הרימה את הכוסית שלה והבנות עשו כמוה. "לחייכן, לְחַיַּי, חֲבֵרוֹת עד בלי די. אבל אם אי פעם תכעסו עליי, אז לכו לעזאזל, הכוסית הזאת היא לְחַיַּי". החברות הקישו את הכוסיות זו בזו וגמעו את המשקה. הנוזל הכסוף צרב את גרונה של אוליביה. היא הרגישה חמימות מתפשטת בבטנה ומיד החלה להירגע.
 
"טוב, לפחות הזמנת טקילה איכותית, אחרת כבר הייתי מרחפת עכשיו", אמרה ברידג'ט.
 
"אני בוחרת רק דברים איכותיים. החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על אלכוהול מחורבן".
 
"את צריכה להדפיס את הסיסמה הזו על חולצת טריקו", קיארה נחנקה מרוב צחוק ודמעות עלו בעיניה. קיבתה מן הסתם התקשתה לעכל את הטקילה.
 
"יהיה לנו כיף הערב. זה כבר ברור לי".
 
 
 
"אני צריכה לשירותים", אמרה אוליביה כעבור כמה שעות וקמה. היא פנתה לשירותי הנשים, אך נתקלה בתור ארוך שהתפתל לאורך המסדרון. היא הזעיפה פנים והחליטה לעלות לקומה השנייה, שם יהיה אולי תור קצר יותר לשירותים. אוליביה טיפסה במעלה המדרגות, והטיפוס היה קשה לה יותר מתמיד, בשל עקביה העבים והמשקאות ששתתה. היא פנתה אל המסדרון האחורי החשוך ושמחה לגלות שלא היה בכלל תור לשירותי הנשים שם. כשסיימה ויצאה, לפת מישהו את ידה ודחף אותה אל הקיר.
 
"התעלמת ממני כל הערב", סיימון התנשם ומחץ בגופו את אוליביה אל הקיר, והצמיד בידיו את שתי ידיה למעלה משני צדי ראשה.
 
"לא התעלמתי ממך. ביליתי קצת עם החברות שלי. ועכשיו תעזוב אותי כדי שאוכל לחזור אליהן", השיבה אוליביה בתקיפות, מנסה להסתיר את העובדה שהיא בעצם הייתה די מבוהלת. סיימון מעולם לא היה תוקפני כל-כך כלפיה לפני כן.
 
היא עמדה אחוזה בלפיתתו וקיוותה בלִבה שמישהו יגיע בקרוב כדי להשתמש בשירותים, ואז סיימון ישחרר אותה. היא לא הייתה בטוחה אם כדאי לספר לו שהחליטה להיפרד ממנו, בהתחשב במצבה הנוכחי.
 
סיימון המשיך לאחוז בה צמודה לקיר בפרק זמן שנראה לה כמו נצח, כשהנמיך אליה מבט וליקק את שפתיו כמו טורף האורב לטרפו.
 
"סיימון, בבקשה", התחננה אוליביה ואֵימה הבזיקה בעיניה החומות הגדולות.
 
"אה, לִיבִי. את כל-כך יפה כשאת מתחננת". הוא הטביע נשיקות גסות על פני קו הלסת שלה וחיכך את ירכיו בירכיה תוך שהמשיך למחוץ אותה אל הקיר.
 
"סיימון, זאת הפעם האחרונה שאני מבקשת ממך. בבקשה, תשחרר אותי". אוליביה עצמה את עיניה, כי לא רצתה להביט יותר בעיניו. היא ניסתה לשווא להשתחרר מאחיזתו. הוא היה מן הסתם חזק הרבה יותר ממנה.
 
"מה קורה כאן?" קול מוכר ועמוק נשמע פתאום. אוליביה פקחה את עיניה וחיפשה אחר בעל הקול. גל של רווחה שטף אותה.
 
"סיימון, בבקשה", היא לחשה ונעצה בו את מבטה לאחר שביטחונה חזר אליה.
 
"טוב, זונה מטומטמת". הוא שחרר אותה והלך בצעדים כושלים אל רחבת הריקודים.
 
"אנחנו גמרנו, סיימון", היא אמרה בקול חזק כדי להדגיש שהיחסים ביניהם הסתיימו. הוא אפילו לא הסתובב אליה, אבל היה ברור ששמע אותה משום שהניף את ידו הימנית בתנועה של אצבע משולשת.
 
היא פלטה נשיפה ארוכה, פנתה אל בעל הקול ועיניה נתקלו בעיניו הכהות של אחד מחבריה הוותיקים עוד מימי האוניברסיטה.
 
"מוֹ!" קראה אוליביה.
 
"בחרת לך הפעם ממש גבר לעניין, לִיבִי".
 
אוליביה התרגזה בדרך כלל כשאנשים כינו אותה לִיבִי, אבל עם מוֹ זה היה שונה. חוץ ממנו היה רק עוד אדם אחד שכינה אותה תמיד לִיבִי וזה היה אבא שלה, ומוֹ הזכיר לה מאוד את אביה, ואפילו היה להם אותו שם: ג'אקומוֹ. רוב חבריו כינו אותו ג'ק, אבל אוליביה קראה לו מוֹ.
 
"כן, אני יודעת". היא התקדמה היישר אל זרועותיו הפתוחות, מאושרת לפגוש שוב את אחד מידידיה הוותיקים. היא הרגישה נינוחה בחיבוקו וחייכה כשנזכרה בערב שבו נפגשו לראשונה. אוליביה עבדה אז בבר שכונתי שלהקתו של מוֹ ניגנה בו. ערב אחד, לפני שהבר נפתח, היא סיימה מוקדם את ההכנות לקראת הפתיחה והבחינה שחברי הלהקה כבר סידרו את הציוד שלהם. הבר היה ריק מאדם, אז היא ניגשה אל הפסנתר וניגנה ושרה את אחד השירים האהובים עליה.
 
זה היה שיר שהזכיר לאוליביה את הוריה. היה משהו באותו הרגע שגרם לה לשיר את השיר הזה. היא הרגישה כאילו הוריה צפו בה מלמעלה, ולא הייתה ערה לכך שמוֹ צפה בהופעתה. הוא התרשם מאוד מקולה וביקש ממנה שתשיר כמה שירים עם להקתו. היא הסכימה והמשיכה להופיע מדי פעם עם הלהקה בתקופת לימודיה בבוסטון קולג'.
 
היא לא ראתה את מוֹ מאז שסיימה את לימודיה ועזבה את בוסטון. אוליביה התרחקה ממנו אחרי שסיימה ללמוד, בדיוק כמו שהרחיקה את כל מי שהייתה קרובה אליו. אם תשמרי על מרחק מכולם, לא תוכלי לעולם לאבד אותם, היא חשבה.
 
"כמה טוב לראות אותך, מוֹ. עבר יותר מדי זמן מאז שהתראינו". היא התנתקה מחיבוקו והביטה בעיניו, נרגשת מכל אלפי הרגשות שהציפו אותה מהמפגש המחודש עם החבר היקר שלה.
 
"בהחלט עבר זמן רב מדי. חמש שנים, אם אני זוכר נכון". הוא בחן את אוליביה וגבותיו התרוממו. היא השפילה את ראשה מתוך תחושת אשמה על שלא יצרה קשר עם מוֹ כשחזרה לגור בעיר, ועל כך שניתקה אותו מחייה מלכתחילה. "אני שמח שחזרת לבוסטון, אבל בבקשה תפסיקי לצאת עם חלאות כמוהו. את יודעת שאת כמו אחות קטנה בשבילי, והבחור הבא שלא יתייחס אלייך לפחות כמו לנסיכה, אני אצטרך להרוג אותו, וממש לא מתחשק לי להיכנס לכלא עכשיו. לפחות לא עד אחרי ההופעה של הלהקה הערב". הוא קרץ לאוליביה, עיניו מול עיניה, היות ששניהם היו באותו הגובה.
 
"מוֹ, אתה יודע שאני לא מעוניינת במערכת יחסים עם אף אחד".
 
"אני יודע, אבל זה לא אומר שמותר למישהו להתייחס אלייך לא יפה, ולא חשוב איזו מערכת יחסים יש לך אִתו".
 
"אתה עדיין מלמד?" אוליביה שינתה נושא כי לא רצתה לדבר על חוסר יכולתה לנהל מערכות יחסים בריאות עם אנשים, נושא שמוֹ היה מאוד מודע אליו.
 
"כן. שותל מיומנויות מוזיקליות במוחם של ילדינו על בסיס יומיומי. זה כסף טוב. ככה אני יכול להרשות לעצמי להופיע עם הלהקה בברים בסופי שבוע בשביל גרושים", הוא התלוצץ. מוֹ לימד מוזיקה בבתי ספר יסודיים מאז שאוליביה הכירה אותו.
 
"אתם מנגנים הערב?" היא שאלה בגבות מורמות ובידיים שלובות.
 
"כן, בטח". הוא חייך והעביר את ידו בתוך שֹערו הכהה. "מתי חזרת לעיר?", שאל כדי להסיט את הנושא בחזרה אל אוליביה. הוא הכיר אותה טוב מדי וידע לזהות את כל התכסיסים שלה.
 
"אני גרה כאן כבר שנה", היא הודתה.
 
"חזרת לפני שנה ועד היום לא יצרת איתי קשר? עכשיו פגעת בי". הוא הניח את ידיו מעל לבו ונאנח כאילו הוא נשבר.
 
"אני יודעת, אני יודעת. אני חברה איומה".
 
"טוב, האמת שידעתי שחזרת", הוא חייך. "קיארה לא יודעת לשמור סוד".
 
אוליביה צחקה. זה בהחלט מתאים לחברתה. "היא תכננה את זה, נכון?"
 
הוא המשיך לשתוק כשאוליביה נעצה בו את מבטה.
 
"אתה שחקן גרוע. אתה יודע את זה, כן?"
 
מוֹ משך בכתפיו. "קדימה, ילדונת. בואי, תחזרי איתנו לבמה. זה יעשה לך טוב". הוא חייך אליה בשיניים בוהקות שבלטו עוד יותר בלובנן על רקע עורו השזוף בגון זית.
 
אוליביה נאנחה כשנזכרה בפעם האחרונה שבה ניגנה עם חברי הלהקה. מוחה הבזיק מיד לאחור אל התקופה האיומה בחייה: טקס סיום הלימודים. מצד אחד הרצון לחגוג את האירוע החשוב בחייה, ומצד שני ההרגשה איך הכול נשמט מתחת לרגליה, שוב.
 
"בחייך, לִיבִי", הוא התחנן ונגע בעדינות בזרועה, מנחם אותה. "זה יהיה טוב בשבילך. את צריכה להתחיל לנגן שוב, ומול קהל גדול יותר מהקהל שבא לערב במה פתוחה". הוא זקף את גבותיו אליה.
 
כמובן. קיארה בוודאי סיפרה לו על ערב הבמה הפתוחה. אין ספק שהיא תכננה את זה, חשבה אוליביה. "טוב, בסדר", היא פלטה ברוגז.
 
מוֹ אמנם לא התראה עם אוליביה כבר שנים, אבל נראה ששום דבר לא השתנה אצלה. הוא ידע שהיא מתחילה להסתגר בתוך עצמה.
 
המחשבות על עברה הכאיבו לאוליביה יותר מדי, והדרך היחידה שלה לשרוד הייתה להסתגר בעצמה. בשלב זה, אוליביה רק רצתה לשרוד.