להחזיק אותך קרוב

פרולוג

 

 

לונדון

לפני שבע-עשרה שנה

 

 

שמישהו יצבוט אותי.

שמישהו יגיד לי שזה לא חלום.

שיגיד לי שהזיכרונות מהלילה שעבר — הלילה הכי מדהים ורומנטי של חיי — הם אמיתיים.

אני מתגלגלת בזהירות על הצד, משעינה את ראשי על ידי ובוחנת את פניו של איאן בזמן שהוא ישן. הוא יפהפה, אף על פי שאני לא יכולה לראות את הצבע הכחול הבהיר של עיניו, או את החיוך הסקסי שלו, זה שהוא שלח לעברי אמש לפני שאמר לי, "אין לך מושג אילו דברים אני רוצה לעשות לך. כדאי לך להגיד לי ללכת."

להגיד לו ללכת?

למה הוא חשב שאנחנו נמצאים לבד בחדר המלון הזה? באמת לא היה לו שום מושג כמה זמן אני כבר אוהבת אותו? הוא לא ידע כמה לילות חלמתי שהוא יראה אותי לא רק כחברה הכי טובה של אחותו הקטנה? הוא לא שם לב לאופן שבו הערצתי אותו? בייחוד בלילה שעבר... הוא היה הגיבור שלי.

הוא חזר הביתה אחרי השנה הראשונה שלו באוניברסיטת נבאדה שבלאס וגאס, וראה אותי אתמול בבוקר מתפרקת מבכי ומייללת לסברינה שהדייט שלי לנשף הסיום בתיכון זנח אותי ברגע האחרון לטובת מישהי אחרת. הוא הציע ללוות אותי במקומו.

הייתי המומה. הוא נישק אותי פעם באיזו מסיבה בערך חודשיים לפני כן, אבל בקושי דיברנו מאז. תיארתי לעצמי שהוא שכח מזה.

מעולם לא הרגשתי יפה כל כך, כפי שהרגשתי כשנכנסתי לנשף חבוקה בזרועו. כשנצמדתי אליו בזמן שרקדנו, הרגשתי שהלב שלי פועם מהר כפי שלא פעם מעולם. כשהוא נישק אותי על רחבת הריקודים ואמר לי שיש לו רגשות כלפיי כבר כמה זמן, הרגשתי מסוחררת לגמרי.

אחרי הנשף, הוא שאל אם אני רוצה ללכת למלון עם יתר החברים שלי. "כן," אמרתי, והכרחתי את עצמי להיות אמיצה. "אבל אני לא רוצה ללכת למסיבה. אני רוצה להיות איתך לבד." ללא מילה נוספת, הוא אחז בידי ושנינו שעטנו לעבר המכונית שלו. כשהגענו למלון, איאן הזמין חדר רק לשנינו.

במעלית, הלב שלי דהר מרוב ציפייה. הוא החזיק את ידי בידו בזמן שעלינו, והבטן שלי התהפכה כאילו אני מסתחררת על רכבת הרים משוגעת.

בחדר שלנו, לבד, כשהדלת נעולה, התריסים מוגפים והאורות עמומים, הוא התקרב אליי ומשך אותי אליו. הוא נישק אותי כאילו ידע כמה לילות חלמתי שזה בדיוק מה שהוא יעשה.

להגיד לו ללכת?

לא בעד שום הון שבעולם.

במקום זה, נתתי לו הכול — את ליבי, את נשמתי, את גופי. הוא היה איטי ועדין ומתוק, כי הוא ידע שזאת הפעם הראשונה שלי. אני סגדתי לו — לשרירים הקשים שלו, לאופן שבו הוא זז, למילים המרטיטות שהוא לחש לי.

אלוהים, את יפה כל כך. רציתי לעשות את זה כל כך הרבה זמן. את נעימה כל כך.

אני עדיין לא מאמינה שהוא רוצה אותי. אותי! אני ממש לא דומה לבובות הברבי הבלונדיניות שהוא יוצא איתן בדרך כלל. השיער שלי כהה, החזה שלי קטן, והמותניים לא בעובי של הירך. אם אני צריכה לתת לעצמי ציון בין אחת לעשר, רוב הזמן אני מרגישה כמו שש.

אבל אמש הוא גרם לי להרגיש כאילו אני הבחורה היחידה עלי אדמות. זה היה קסום... וזאת הייתה רק ההתחלה.

האור נשפך פנימה מתחת לווילונות, וכך אני יודעת שהבוקר עלה ואנחנו צריכים כנראה לקום, בייחוד משום שמסיבת הסיום של סברינה תתקיים היום אחר הצהריים. הבטחתי לעזור לה עם הקישוטים.

אבל אני רוצה שהרגעים האלה איתו לא יסתיימו.

הוא שוכב על הגב, כשזרוע אחת שלו מוטלת מעל ראשו, והסדין משוך עד מותניו. אני בקושי מצליחה להתאפק ולא להעביר את ידיי על הבטן המתוחה שלו ועל חזהו השרירי. זה לא קל.

הוא פוקח את עיניו. כשהוא רואה אותי, קצות שפתיו מתרוממים לחיוך. "היי."

הלב שלי דוהר. "היי."

"ישנת?"

"קצת."

"לא עייפתי אותך מספיק, מה?"

אני מחייכת. "כן. אבל קשה לי לישון כשאני מתרגשת כל כך."

הוא זוקף גבה אחת. "ומה גורם לך להתרגש כל כך?"

"אתה," אני אומרת בתמימות. "זה. אנחנו."

גם הוא מחייך עכשיו. "בואי הנה." הוא כובל אותי בשתי זרועותיו ומצמיד אותי אליו, ואני מניחה את ראשי על חזהו.

לרגע אני פשוט נושמת אותו ונותנת לאושר הצרוף לשטוף אותי. "באמת התכוונת לכל הדברים שאמרת לי בלילה?"

"ברור שהתכוונתי. נראה לך שאני אידיוט כזה שישקר לך רק כדי להכניס אותך למיטה?"

"אני לא יודעת."

"אני לא כזה, לונדון. תראי, אולי אני לא הבחור הכי רגיש בעולם, אבל אני לא אידיוט, ואני לא מתייחס לזה בקלילות. אנחנו מכירים כבר הרבה זמן."

"אז... מה קורה עכשיו?"

הוא שותק רגע. "מה את רוצה שיקרה?"

"אני רוצה שנהיה יחד." אני לוקחת נשימה ארוכה. "אני מאוהבת בך, איאן."

הוא קופא, ולרגע אני חוששת שהלכתי רחוק מדי.

"אתה לא חייב להגיד לי את זה בחזרה," אני ממהרת לומר, ומרימה את ראשי כדי שהוא יראה את פניי. אני רוצה שהוא ידע שהרגשות שלי לא מגיעים עם שום דרישות. "אני רק רוצה שתדע איך אני מרגישה."

העיניים שלו נעוצות בשלי. "מעולם לא הייתי מאוהב קודם."

"גם אני לא."

"אבל מה שאני מרגיש אלייך — מעולם לא הרגשתי משהו כזה."

אני לא יכולה להתגבר על החיוך שמתפשט על פניי. "באמת?"

"באמת. אני רוצה להגן עלייך. לשמור עלייך." הוא משתתק לרגע. "אבל אני גם רוצה לזיין אותך באיזה מאה ועשר דרכים שונות. האמת היא שזה די מוזר."

אני מצחקקת כשהבטן שלי רוטטת. "מאה ועשר?"

"לפחות." פתאום הוא הופך אותי על גבי כשהוא מעליי. "וזה רק הבוקר הזה."

הלב שלי מאיים להתפוצץ בתוך החזה. "אני לא הולכת לשום מקום."

"טוב מאוד."

הסקס טוב יותר בפעם השנייה. זה לא כואב כל כך, אם כי הכול עוד רגיש מהלילה, ואני אפילו מצליחה לגמור, הודות לסבלנות ולכישורים שלו. אני סקרנית לדעת עם כמה בנות הוא היה, אבל אני לא באמת רוצה לדעת. הדבר היחיד שחשוב לי זה שאנחנו יחד עכשיו. ואני מקווה שתמיד נהיה.

גב' איאן צ'ייס.

לונדון מרי צ'ייס.

מר וגב' איאן מתיו צ'ייס.

"זה נכון כל כך, לא?" אני שואלת בטון חלומי. אנחנו עדיין מתנשפים, גופינו חמים ודביקים, והחזה שלו כבד על שלי.

"כן."

"כאילו נועדנו זה לזה."

הוא מזדקף ומביט עליי מלמעלה. "יכול מאוד להיות."

"אז בעצם רק העמדת פנים שאתה כועס עליי במשך כל השנים האלה שסברינה ואני עקבנו אחריך?"

הוא מניד בראשו לשלילה. "לא, את באמת היית מעצבנת."

אני חובטת בחזהו בצחוק. "אתה ממש מרושע."

"אבל את אוהבת אותי, זוכרת?" הוא מדביק נשיקה על שפתיי, ואז מרכין את ראשו כדי ללחוש באוזני. "וגם אני אוהב אותך. זה פשוט לקח לי יותר זמן להבין את זה."

אני מרגישה שגוש מתחיל להתהוות בגרוני, ולרגע אני פוחדת שאני עומדת להביך את עצמי ולבכות. אבל אחרי כמה נשימות עמוקות, אני שוב מרגישה טוב. יותר מטוב, למעשה — אני בן אדם חדש. הכול שונה עכשיו. כל חיי מתרכזים עכשיו בו.

"אלוהים, אני שמחה כל כך, איאן. זה משנה את הכול."

"באמת?"

"כן, בטח." אני מחייכת שוב.

הוא מרים את ראשו ומביט בי מלמעלה. "אני לא רוצה שתשתני, לונדון. את מושלמת בדיוק כפי שאת."

"אני מתכוונת לחיים שלי — הכול ישתנה עכשיו."

"איך ישתנה?"

"טוב, קודם כול, אני לא אתחיל ללמוד בנורת'ווסטרן בסתיו הקרוב."

הוא נראה מבולבל. "לא?"

"לא, טיפשון. אני רוצה להיות איתך."

הוא מסיט את השיער מפניו. "אבל מה עם המלגה שהציעו לך?"

אני מושכת בכתפיי. "קיבלתי הצעה למלגה גם מהאוניברסיטה בלאס וגאס. אני אקח אותה במקום."

"אבל האוניברסיטה בלאס וגאס היא לא החלום שלך. נורת'ווסטרן היא כן."

"אתה החלום שלי. לא אכפת לי משום דבר אחר."

הוא שותק רגע, וההבעה שלו משתנה. אני לא מצליחה לפענח את המבט שלו.

אבל אז הוא מנשק אותי שוב. "בואי. כדאי שנתחיל לזוז."

אנחנו גוררים את עצמנו אל מחוץ למיטה ומתלבשים.

בנסיעה הקצרה הביתה, אני עסוקה בו־זמנית בלשחזר כל רגע מתוק שחווינו אמש, וגם לפנטז על כל מה שעוד צפוי לנו. גם איאן שקט, ואני תוהה אם הוא חושב על אותו הדבר.

אחרי שהוא חונה בבית של אבי ושלי, הוא יוצא מן המכונית ומלווה אותי אל דלת הכניסה.

"אני אראה אותך בעוד כמה שעות," אני אומרת. "תודה על... הכול."

"אין בעד מה. אני אראה אותך במסיבה."

אני נכנסת הביתה, מרחפת לי במעלה המדרגות, ומזמזמת שיר שלצליליו רקדנו אמש.

"לונדון?" אבי קורא לי מחדר השינה שבקומה השנייה, שמשמש כמשרד שלו. "זאת את?"

"זאת אני." אני נעמדת בפתח החדר ורואה אותו רכון מעל המחשב שלו. המסכן הורס לעצמו את הגב.

"נהנית אתמול?" הוא שואל.

"כן, מאוד."

"יופי." הוא מחייך אליי בחטף לפני שהוא חוזר להתרכז במסך. זה לא דבר חדש — אבא שלי תמיד היה מכור לעבודה. זה משהו משותף לשנינו. אני לא יודעת מי היה יותר גאה ביום שבו קיבלתי את הצעת המלגה מנורת'ווסטרן, הוא או אני. הוא בוודאי יקבל קשה את הבשורה, כשאני אספר לו שהחלטתי לדחות אותה.

אבל לא אכפת לי, אני חושבת בעקשנות בזמן שאני ממשיכה ללכת במסדרון לעבר החדר שלי. הדבר היחיד שחשוב לי עכשיו הוא להיות עם איאן. אומנם אני רק בת שבע־עשרה, אבל אני נשבעת שהתאהבתי באיאן צ'ייס ביום שבו פגשתי אותו.

זה הדבר האמיתי.

* * *

המסיבה מתחילה בשש, ואיאן עדיין לא הופיע. גב' צ'ייס שואלת כל הזמן את סברינה איפה הוא, כי הוא לא עונה לטלפון שלו, אבל לי וגם לה אין שום מושג. בשבע אני כבר מתחילה לדאוג שהוא מנסה להתחמק ממני. בשמונה, אני משוכנעת בזה.

"תפסיקי לדאוג," סברינה אומרת לי. שתינו בחדר שלה, שותות יחד מבקבוק בריזר תות שהצלחנו להגניב למעלה. היא לוקחת לגימה ומעבירה לי אותו. "הוא יגיע בסופו של דבר."

"יש לי הרגשה רעה." אני לוקחת כמה לגימות מהמשקה התוסס המתוק.

"למה? הוא אמר את כל הדברים הנכונים, לא?"

"כן," אני מודה.

"אני מניחה שהוא סתם מעופף כרגיל. אני אוהבת את אחי וכל זה, אבל לעיתים נדירות הוא חושב על אנשים אחרים חוץ ממנו. בטח אין לו שום מושג שאת דואגת בגללו."

"אולי את צודקת." אני מאלצת חיוך, לוקחת עוד לגימה ומחזירה לה את הבקבוק. "אני מצטערת, אני סתם טיפשה. בואי נסיים את זה ונחזור למסיבה שלך."

אחרי שאנחנו מרוקנות את הבקבוק, יש איזו עליזות קטנה בתוכי, ואני מרגישה הרבה יותר טוב. אבל ברגע שאנחנו יוצאות מהבית, אני כמעט מקיאה. כי אז אני רואה את איאן מנשק מישהי בחצר האחורית.

אני לא יכולה לנשום. הבטן שלי מתכווצת. הבגדים לוחצים על גופי.

סברינה לוקחת את ידי. "היי. בואי נחזור פנימה."

אני מנערת את ידה. "לא."

"לון, בואי. הוא סתם אידיוט, טוב? בואי נלך לגנוב עוד בקבוק."

איך הוא יכול?

אני לא מבינה. הוא שיקר לי. הוא אמר שהוא אוהב אותי ועכשיו הוא נוגע במישהי אחרת? אחרי כל מה שהיה בינינו אמש והבוקר? אני רוצה לצרוח. לבכות. לזרוק משהו.

אבל במקום לעשות את אחד מהדברים האלה, אני צועדת לעבר המקום שבו הוא עומד עם בחורה בלונדינית שלובשת מכנסי ג'ינס קצרצרים וחזייה אדומה של ביקיני. היא מצליחה למלא אותה באופן שאני לעולם לא אוכל.

בא לי לדחוף אותה לבריכה. וגם אותו.

"איאן, אני יכולה לדבר איתך רגע?" אני מופתעת מהרוגע שאני מצליחה להפגין. "אה, היי, לונדון. זאת היידי. היא לומדת איתי באוניברסיטה בלאס וגאס."

היידי מביטה בי בשיעמום. "היי."

אני מתעלמת ממנה וצולבת את איאן במבטי. "באת לכאן עם בת זוג?"

הוא מושך בכתפיו באכזריות. "אני מניח שאת יכולה לקרוא לזה ככה."

הלב שלי דוהר, ונדמה לי שאני עומדת להתעלף. מעולם לא הרגשתי כך. האם זה אפשרי שהחזה ממש יכאב ככה? כי כל נשימה שלי הסבה לי כאב.

"רגע, רגע." הרמתי את ידיי ועיניי נמלאו דמעות. "מה קורה פה? חשבתי שהתכוונת למה שאמרת לי בלילה. וגם הבוקר."

היידי מצחקקת, מה שגורם לי לרצות לחבוט בגרונה, ואני אפילו לא בטוחה שאני יודעת מה זו חבטה בגרון. "אלוהים, איאן, מה אמרת לבחורה המסכנה הזאת?"

איאן מביט ישר אל תוך עיניי ושובר את ליבי בשלוש מילים. "זה היה כלום."

פתאום ברור לי שהייתי אידיוטית גמורה. איך יכולתי בכלל לחשוב שהוא באמת מעוניין בי? אני ילדה קטנה ופתטית שדלוקה עליו. הוא לא אוהב אותי. נתתי לו בדיוק את מה שהוא רצה, ועכשיו אני חסרת ערך.

אני שונאת אותו. אני שונאת את עצמי על שהאמנתי לו וחשבתי לוותר על חיי בשבילו.

"לך תזדיין," אני לוחשת. אני מסתובבת ומתחילה לרוץ, ונשבעת שלעולם, לעולם אני לא אתן למישהו לפגוע בי כך.

בייחוד לא לו.

כשאני רצה וכמעט נופלת ליד הבית, אני מודה לאלוהים שלא סיפרתי לאבי שאני רוצה לדחות את המלגה של נורת'ווסטרן. כל מה שאני רוצה הוא להתרחק מאיאן צ'ייס.

וכמה שיותר רחוק, יותר טוב.

 

 

 

פרק 1

איאן

"התור בכניסה משוגע לגמרי," אומרת דריאה, המנהלת שלי, כשאני עובר על נתוני המכירות מהלילה שעבר. "גם ככה אנחנו בתפוסה מעבר למותר."

"אה־הא," אני אומר בלי להרים את עיניי מהמסך.

לא אכפת לי מהתור. לא אכפת לי שאנשים מחכים כדי להיכנס למועדון, אכפת לי מהכסף. ׳וייל׳ הוא מועדון הלילה החם ביותר בלאס וגאס עכשיו, ואני מתכוון בהחלט שיישאר כזה.

"איאן." היא מקישה על השולחן.

"טוב, בסדר. מה את רוצה שאני אעשה?" אני שואל.

"אני לא יודעת, אבל יקנסו אותנו שוב."

אני נושף ארוכות ונשען אחורה בכיסאי. "אז תפתרי את זה."

היא מסיטה את שערה הבלונדיני הארוך, נשענת קדימה על השולחן שלי, כך שהשדיים המזויפים שלה נראים גדולים, ענקיים. העיניים שלי משוטטות לשם, אני לא יכול לשלוט בזה, הם ממש מול הפרצוף שלי. "זה לא יעבוד," אני אומר לה, ומעביר את מבטי לאט לאט אל שפתיה הזועפות. דריאה מקבלת את מה שהיא רוצה בעזרת שימוש ב... נכסים שלה... כדי לכופף גברים לרצונה. ראיתי אותה בפעולה וזה בהחלט מרשים, אבל היא מנסה עם האדם הלא נכון. אני גבר עם עקרונות וכבוד.

טוב, זה שקר, אבל לפחות אין לי שום רצון לחרבן במקום שבו אני אוכל.

"אוחח," היא נאנחת. "אתה הגבר היחיד בווגאס שלא רוצה לשכב איתי, או לפחות לעשות מה שאני רוצה."

אני צוחק. "אם כך, אני הגבר החכם היחיד שפגשת," אני מתגרה בה.

היא ניסתה, אלוהים יודע כמה, אבל אני מעדיף לשמור את המקל שלי לא משומן בעבודה. אבל הלקוחות — זה כבר סיפור אחר.

"או הגבר היחיד שאין לו שכל," היא משיבה.

אני לא טורח אפילו לכבד אותה בתשובה. במהלך השנים הבנתי שדריאה צריכה להרגיש רצויה. כל מה שאני רוצה הוא שהיא תהיה המנהלת שלה אני זקוק. "תעשי את העבודה שלך, דריאה, ותתמודדי עם זה."

קצות שפתיה מתעקלים מעט מטה, ואני מרגיש שזה לא מתקדם לכיוון שאני רוצה. "אתה יכול בבקשה לנסות ולהחליק את זה עם השוטרים?" היא שואלת.

אני עוצם עיניים וצובט את העצם שבבסיס אפי. "השוטרים פה?"

"לפי זה אני מבינה שיש בעיה," היא עונה לי.

אני נעמד על רגליי, כועס על שהיא שכחה לציין את זה קודם. הדבר האחרון שה׳וייל׳ צריך זה עימות נוסף עם המשטרה. קיבלתי כבר מספיק קנסות, אזהרות וקריאות להשתלט על ריבים אלימים שיספיקו לי לכל החיים. בכלל, אני מעדיף לשמור אותם כמה שיותר רחוק מהעסק שלי.

"תתחילי בזה בפעם הבאה," אני מורה לה ויוצא החוצה בכעס.

המועדון שוקק חיים. כולם רוקדים, שותים, מבזבזים כסף, ואני לא יכול להיות יותר מאושר. ההורים שלי חשבו שאני משוגע כשפתחתי את המועדון, אבל הייתה לי תחושת בטן. אחותי הייתה היחידה שתמכה בי. היא הייתה הכי קולנית כשאמרה שאני צריך להוציא את הראש מהישבן שלי ולעשות משהו "אמיתי" עם החיים שלי, ותמכה בי במאה אחוזים כשאמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

ההורים שלי קיוו שאהיה רואה חשבון, אבל אחרי שביליתי עשר שנים כמעט כמקדם מכירות, ידעתי כל מה שאפשר לדעת על מועדוני לילה. לקחתי את הכסף שחסכתי וקניתי את וייל. המיקום שלו ברחוב המרכזי בווגאס הוכיח את עצמו.

אחותי חייכה על לחוסר ההסכמה של הוריי, וכך גם אני.

כשאני מסתובב במועדון, אני מברך לשלום כמה מן הבחורות שבאות לכאן באופן קבוע. זה נחמד להצליח להביא אותן לכאן בפעם הראשונה, אבל כשהן ממשיכות להגיע — זה ניצחון. ואני בהחלט מנצח כרגע.

"איאן," הברמן שלי, טובי, מסמן לי בידו.

"מה קורה?"

"יש לך שיחה." הוא מקרב אליי את הטלפון.

אף אחד לא מתקשר למועדון ומחפש אותי מלבד ספקים, ועכשיו אחת עשרה וחצי בלילה, אז מי שזה לא יהיה, הוא יכול לחכות.

"אני צריך לטפל במשהו עכשיו, תעביר אותה למשיבון שלי."

הוא מניד בראשו לשלילה. "היא התקשרה כבר שלוש פעמים." אי־שביעות הרצון שבקולו ברורה, אפילו כשהמוזיקה ברקע חזקה.

היא?

האישה היחידה שיכולה להתקשר למועדון היא אשתי לשעבר. רק אלוהים יודע איזו שטות היא רוצה עכשיו. כמו שאני מכיר אותה, היא שברה ציפורן וחושבת שזו אשמתי, ועכשיו אני צריך לממן לה מניקור חדש, או החלפת יד. היא כמו מתנה שאתה מנסה להחזיר אבל לא מצליח למצוא את הקבלה, אז אתה תקוע איתה. אני שונא מתנות שאני לא רוצה, ואני שונא את ג'ולין.

"תשלח את המכשפה למשיבון שלי," אני אומר ומסתלק משם.

אני יוצא החוצה אל המדרכה. דריאה לא התלוצצה איתי. התור משוגע. "שלום לך," אני אומר לשוטר השמנמן שעומד ליד הסדרן בכניסה.

"מר צ'ייס, אנחנו מקבלים תלונות," הוא אומר ומסתכל אל התור הארוך שעל המדרכה.

"זאת לא אשמתי שאנחנו פופולריים." אני מושך בכתפיי. "המקום מלא לגמרי, ואני לא יכול לזרוק החוצה לקוחות משלמים, רק כדי לטפל בתור הזה."

"אתה מפריע לכניסה של בתי עסק אחרים בגלל האופן שבו התור שלך מסודר."

איך, לעזאזל, הם רוצים שאני אטפל בזה? אנחנו לא בתוך הקזינו, אין לי שום אפשרות לשלוט בתור הזה. אני לא מתכוון לדחות אנשים. זה עסק, וחלק מהשיווק החינמי שאני מקבל מגיע מהתור הזה.

"בסדר גמור, אני אחשוב על משהו." אני תופס את עורפי.

הטלפון שלי רוטט בכיס. אם זאת ג'ולין, אני נשבע באלוהים, יש מצב שאאבד את זה.

השם בוהק על המסך, לונדון פריש. לכל הרוחות. כאילו מה שאני צריך עכשיו זה להתעסק עם החברה הלחוצה והמעצבנת של אחותי. לונדון הייתה יכולה להיות מדליקה אם היא לא הייתה כזאת כלבה זועמת. אני מביט בהיסטוריית השיחות שלי ורואה שזאת הפעם השלישית שהיא מתקשרת.

אני ממשיך לצעוד ברחוב, לוקח כמה נשימות עמוקות ומתקשר אליה בחזרה.

"איאן, אתה חייב לבוא אליי הביתה."

אני מגחך. "טוב, זה חדש לי. הוצאת כבר את המקל שהיה תקוע לך בתחת?"

"תפסיק. לא היום, בבקשה. פשוט תגיע לכאן." אני שומע שהיא מושכת באפה, והרצון שלי להגן עליה מתעורר. מישהו גרם לה לבכות. אנחנו לא מסתדרים בכלל — גם משום שאנחנו קצוות מנוגדים וגם בגלל העבר שלנו — אבל אף אחד לא צריך לגרום לה לבכות.

"מישהו פגע בך?" אני שואל.

"לא באופן שאתה חושב." קולה דועך לאט.

אני מכיר את לונדון כבר עשרים וחמש שנה. אני יכול לספור על אצבעות יד אחת את הפעמים שבהן ראיתי או שמעתי אותה בוכה — אני הייתי הסיבה לאחת מהן.

"מה קרה? זה מקרה חירום? כי אני בעבודה עכשיו והמועדון—"

"עכשיו, איאן. אתה חייב לבוא לכאן עכשיו."

היא גם לא משחקת משחקים.

שיט.

אני מביט בשעוני ונושף נשיפה ארוכה דרך אפי. ייקח לי לפחות שלושים דקות להגיע לשם. אין ספק שזה לילה מחורבן. "אני אהיה שם בהקדם האפשרי."

"רק... תמהר," לונדון אומרת ומנתקת.

אימה מזדחלת אל תוך בטני ואומרת לי שמשהו קרה. אני לא יודע מה, אבל אני יודע שאני צריך להיות שם.

"תיפטר מהתור הזה. אף אחד לא נכנס יותר," אני אומר לסדרן ואז נכנס פנימה.

דריאה ליד הבר, והחרדה שלי מתחילה לגדול. לונדון זקוקה לי שם, למה? מה קרה? מישהו פרץ לבית שלה? לבית שלי? אולי זה קשור לחבר לשעבר, אם בכלל היה לה כזה, או שאולי זה משהו אחר לגמרי. בכל מקרה, הקול שלה רעד, ואני לא יכול לבזבז זמן בניחושים.

"אני חייב ללכת," אני אומר לדריאה.

עיניה מתרחבות. "ללכת? ללכת לאן? המועדון מפוצץ."

"אני יודע, אבל משהו קרה. אני צריך שתטפלי בכל העניינים הלילה." אני פונה לטובי. "תישאר עד שדריאה מסיימת לסגור, ואני רוצה שתלווה אותה למכונית שלה בסוף הלילה."

הוא מהנהן.

אף פעם אני לא נותן לה לעזוב את המקום לבד. אפילו אם מישהי באה איתי הביתה, דריאה לא יוצאת מכאן ללא ליווי. יותר מדי גברים מקבלים רושם מוטעה רק משום שהיא נחמדה אליהם. על גופתי המתה מישהו יפגע בה כתוצאה מכך שהיא עובדת במועדון שלי.

אחרי שאני נכנס למכונית, המוח שלי דוהר בכל מיני כיוונים. אני נוסע הרבה יותר מהר מכפי שמותר לי, ואומר לעצמי שלונדון סתם דרמתית.

ואז אני נזכר... האחיינים שלי נמצאים אצלה.

אני לוחץ חזק יותר על דוושת הגז של היגואר שלי, וזה גורם למנוע לנהום יותר ויותר. אני פונה אל השכונה שבה שנינו מתגוררים, עובר על פני הבית שלי, ופונה אל שלה. אני עדיין שונא את זה שהחצרות האחוריות שלנו נוגעות זו בזו. בכל יום אני רואה אותה יושבת בחוץ על הדק, קוראת את הספרים שלה ומתבוננת בי בהתנשאות ובגישה הביקורתית שלה.

כשאני מגיע לשם, אורות מהבהבים של ניידת משטרה מאירים את הרחוב. אני לא חושב. אני אפילו לא בטוח שהעברתי למצב של חניה לפני שאני יוצא מהמכונית.

"לונדון!" אני צורח בזמן שאני שועט קדימה ונכנס. "כריסטופר? מורגן? רוּבי?" אני קורא לילדים ומתפלל שזה לא אחד מהם.

כשאני מגיע לסלון, אני משחרר אנחת רווחה — כולם שם, הכול בסדר.

ואז אני רואה את הדמעות זולגות על פניה של מורגן. לונדון קמה על רגליה. עיניה אדומות, נפוחות, ומסקרה שחורה נוזלת על לחייה. "איאן..." היא נחנקת כשהיא אומרת את שמי.

"מה קרה?"

הבנות מתחילות לבכות שוב, והאחיין שלי מושך אותן אל בין זרועותיו.

לונדון מתקרבת אליי ומניחה את ידה על חזי. "הם אינם."

"מי?" אני שואל מבולבל.

"סברינה ודייוויד," היא לוחשת.

כן, הם נסעו לחופשה. למה, לעזאזל, הם בוכים? "בשביל זה התקשרת אליי? הם יחזרו הביתה בעוד כמה ימים. למה גם את בוכה?" אני שואל.

עיניה הירוקות פוגשות בעיניי ושפתיה נפערות. "לא." היא מניעה את ראשה לשלילה. "הם לא יחזרו."

אני מסתכל שוב על הילדים, ואז על הטלוויזיה שפועלת בלי קול. רגליי מתקרבות אל המסך, כי אני חייב לוודא שהמילים שמופיעות בתחתית המסך אומרות את מה שאני חושב שהן אומרות. "טיסה 1184 התרסקה מעל חופי הוואי. 300 הנעדרים ככל הנראה נהרגו."

אחותי טסה להוואי.

אחותי איננה.

אני נופל על ברכיי מול הילדים, ולא יודע בדיוק מה להגיד. הם כרגע איבדו את הוריהם, והלב שלי נשבר. אחותי הייתה החברה הכי טובה שלי. היא זאת שדחפה אותי לפתוח את וייל ולעשות את מה שאני רוצה. תמיד זכיתי לתמיכה שלה, ועכשיו היא איננה.

כריסטופר מרים את ראשו. עיניו החומות מלאות דמעות שעדיין לא זלגו. "ימצאו אותם," הוא אומר בביטחון.

"טוב," אני עונה. שנינו יודעים שזה שקר, אבל זה שקר שהוא צריך לומר לעצמו. אני זוכר את עצמי בן חמש־עשרה. לא היה אפשר להגיד לי שאני טועה.

"אבא לא היה..." הוא מתחיל לומר ומשתתק בשפתיים רועדות.

הדמעות שלי מתחילות לזלוג, בזמן שמורגן תופסת את ידי. "מה אנחנו עושים עכשיו?"

אין לי שום מושג, לעזאזל. איך אני אמור להגיד לילדים האלה איך שורדים? אני האדם האחרון בתבל שיכול לתת עצות בתחום הזה. אני מביט בלונדון. ידה נוגעת בכתפי, והיא מנגבת את הדמעות שזולגות חרישית על לחייה.

"אנחנו פשוט מחזיקים זה את זה קרוב."

מבטינו נפגשים, ואני חוזר לזמן שבו לונדון ואני לא תמיד רצינו להרוג זה את זה. זמן שבו היו לנו רגשות זה לזה. אף על פי ששנינו כואבים עכשיו, משהו מונע מאיתנו להישבר לגמרי — אמון בכך שאפילו כשאנחנו סובלים כל כך, אנחנו עדיין יכולים להתקרב זה לזה ולהציע נחמה.

לונדון מתכופפת לידי. היא נראית על סף התמוטטות, אבל היא לא תיתן לזה לקרות. "התקשרת להורים שלי?" אני שואל.

"הם עולים עכשיו על טיסה."

חמשתנו מצטופפים יחד ומנחמים זה את זה, כשכולנו מבינים שהחיים שלנו לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.