אובססיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אובססיה
מכר
מאות
עותקים
אובססיה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אובססיה

4.5 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נורה רוברטס

נורה רוברטס (1950) היא מחברת רומנים רבי-מכר אמריקאית, שכתבה כ-209 רומנים. נכון ל-2011, רומנים פרי כתיבתה, מככבים בראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס כ-861 שבועות ברציפות, כש-176 שבועות מתוכם, במקום הראשון. כ-400 מיליון עותקים מספריה הודפסו עד כה, כש-12 מיליון מתוכם נמכרו ב-2005 בלבד.

תקציר

"היא עמדה בעובי היער האפל, נשימותיה רדודות, וקור מסמר את עורה למרות שהאוויר היה חם וכבד. היא פסעה צעד אחד לאחור, ואז שני צעדים, כשהדחף לרוץ השתלט עליה."
נעמי בואוז מאבדת את תמימותה בלילה שבו היא עוקבת אחרי אביה לתוך היער. כשהיא משחררת את הבחורה שהייתה כבולה ולכודה במרתף באדמה, מגלה נעמי את היקפם המחריד של פשעי אביה, והופכת אותו לנושא קלון ידוע לשמצה. היא גם מבינה שלא משנה עד כמה תתקרב לאושר, היא לא תוכל לברוח מחטאיו של תומס דייוויד בואוז.
כעת, כשהיא צלמת מצליחה, ונקראת נעמי קרסון, היא מוצאת מקום שקורא לה לבוא — בית ישן הזקוק לשיפוץ במרחק אלפי קילומטרים מכל מה שאי פעם הכירה. נעמי רוצה לחבק את הבדידות, אבל התושבים הלבביים ומסבירי הפנים של סנרייז קוב אינם מרפים ממנה וכופים עליה להיפתח, בייחוד אחד מהם — קסנדר קיטון הנחוש.
נעמי מרגישה את חומות ההגנה שלה נופלות, ויודעת כי בסתר ליבה ייחלה למערכת היחסים שהחיים החדשים שלה מציעים לה כעת. אבל חטאיו של אביה עלולים להפוך לאובססיה, וכפי שנוכחה לדעת פעם אחר פעם, עברה נמצא במרחק של חלום ביעותים. 

פרק ראשון

פרק 1
29 באוגוסט, 1998
 
היא לא ידעה מה העיר אותה, ולא משנה כמה פעמים חיה מחדש את הלילה ההוא, או היכן רדף אותה הסיוט, בפרט הזה היא לא הצליחה להיזכר.
הקיץ הפך את האוויר לתבשיל רטוב ומבעבע, שהדיף ריח זיעה וירק מרקיב. המאוורר המזמזם שעל השידה שלה הניע אותו, אבל היא עדיין הרגישה שהיא ישנה אפופה באדים שעולים מהסיר.
בכל זאת, היא הייתה רגילה לכך, לשכב על גבי סדיני קיץ לחים, כשהחלונות פתוחים לרווחה אל מקהלת הצרצרים הבלתי נלאים ואל התקווה הקלושה שרוח, ולו קלה ביותר, תזחל פנימה ותפורר את המחנק.
החום לא העיר אותה, גם לא הרחש הקל של רעם מענני הסערה שהחלו להתקבץ במרחק. נעמי עברה משינה לערות בהרף עין, כאילו מישהו ניער אותה כהוגן וצעק את שמה באוזנה.
היא התיישבה במיטה בבת אחת, ממצמצת בחשכה, לא שומעת דבר פרט להמהום המאוורר, הצליל הגבוה של הצרצרים וקריאת הווו עצלה של ינשוף, חוזרת ונשנית. כל צלילי הקיץ בכפר שהכירה היטב כמו את קולה שלה, שום דבר שעשוי לגרום לנקישה המוזרה שבקעה מגרונה.
אבל כעת, ערה, היא חשה בחום כאילו היה מלמלה ספוגה במים חמים שעוטפת כל סנטימטר בגופה. היא הצטערה שאין זו שעת בוקר, כי אז הייתה חומקת החוצה לפני שמישהו יתעורר ומצננת את עצמה במימי הפלג.
תחילה מילוי מטלות, זה היה הכלל, אבל היה כל כך חם, עד כי דומה שיהיה עליה להסיט את האוויר כמו וילון כדי לצעוד קדימה. וזה יום שבת, לפחות כך יהיה כשיעלה הבוקר, ולפעמים אימא מרשה להגמיש מעט את הכללים בימי שבת – אם לאבא יש מצב רוח טוב.
ואז היא שמעה את רחש הסערה. בהנאה הזדחלה ממיטתה ונחפזה לגשת לחלון. היא אהבה סערות; את האופן שהרוחות התערבלו והסתחררו בין העצים ואיך שהשמיים נהיו מפחידים, כשברקים חתכו אותם והבזיקו.
ואולי הסערה הזאת תביא גשם ורוח ואוויר קריר יותר. אולי.
היא כרעה ברך על הרצפה, זרועותיה שלובות על אדן החלון, עיניה נעוצות בפיסת ירח שנראתה מטושטשת מבעד להבל החום ולעננים.
אולי.
היא ייחלה לכך – ילדה שימלאו לה שתים-עשרה בעוד יומיים ועדיין מאמינה בהתגשמות משאלות. סערה גדולה, חשבה, עם ברקים כמו קלשונים, סופה כמו אש תותחים.
והמון המון גשם.
היא עצמה את עיניה, הרימה את פניה אל-על, וניסתה לרחרח את האוויר. ואז, בחולצת סברינה-המכשפה-הצעירה, הניחה את ראשה על ידיה ובחנה את הצללים.
שוב הצטערה על שאין זו שעת בוקר, ומאחר שלא צריך לשלם על משאלות, ביקשה שיהיה זה בוקר יום הולדתה. היא כל כך רצתה אופניים חדשים, ופיזרה די והותר רמזים בקשר לזה.
כורעת על ברכיה, מייחלת לבוקר, נערה גבוהה ומגושמת, ששדיה עדיין לא צימחו, למרות שבדקה זאת מדי בוקר. החום ושיערה נדבקו לצווארה. נרגזת בשל כך, הרימה אותו והניחה לו ליפול מעבר לכתפה. היא רצתה לגזור אותו ממש קצר, כמו פיה בספר האגדות שסבא וסבתא שלה נתנו לה לפני שנאסר עליהם להתראות איתה.
אבל אביה אמר שבניגוד לבנים, ילדות אמורות לגדל שיער. אז אחיה זכה לתספורת קצרה במספרה של ויק בעיר, ולה לא נותרה ברירה אלא לאסוף לזנב סוס את שיערה בגוון הבלונדי.
אבל אז מסון נהיה טיפש ומפונק לטעמה בתור בן. לכבוד יום הולדתו התקינו לו לוח כדורסל וחישוק סל וקנו לו כדורסל וילסון אמיתי. הוא גם נדרש לשחק כדורסל בליגת הילדים – דבר שלפי הכללים של אבא נועד לבנים בלבד, ושמסון דאג שהיא לא תשכח – ובהיותו צעיר ממנה בעשרים ושלושה חודשים, דבר שהיא דאגה שהוא לא ישכח, לא נדרש לבצע מטלות רבות כמוה.
זה לא היה הוגן, אבל כשאמרה זאת, הוסיפו לה עוד מטלות והיא הסתכנה באובדן זכויות צפייה בטלוויזיה.
עם זאת, שום דבר מכל זה לא יזיז לה, אם רק תקבל את האופניים החדשים.
היא קלטה הבזק עמום – רק הבלחה של ברק, נמוך בשמיים, אמרה לעצמה. הסופה המיוחלת תגיע ותביא את הקרירות ואת המים. אם ירד גשם בלתי פוסק, היא לא תצטרך לעקור עשבים בגינה.
המחשבה על כך ריגשה אותה עד כדי כך שכמעט החמיצה את ההבזק הבא.
הפעם זה לא היה ברק, אלא אלומת אור של פנס.
המחשבה הראשונה שלה הייתה שמישהו מחטט, אולי מנסה לפרוץ. היא התחילה להזדקף, לרוץ לאבא שלה.
ואז היא ראתה שזה אבא שלה בחוץ. מתרחק מהבית לעבר קו העצים, צועד מהר ובבטחה לאור הפנס.
אולי הוא הולך לפלג לצנן את עצמו, אם גם היא תבוא, האם יתרגז? אם הוא במצב רוח טוב, הוא יצחק.
היא לא חשבה פעמיים, אחזה בסנדלים שלה, תחבה את הפנס הקטן לכיס ויצאה במהירות מחדרה, שקטה כעכבר.
היא ידעה אילו מדרגות חורקות – כולם ידעו – ומתוך הרגל נמנעה מלדרוך עליהן. אבא לא אהב שהיא או מסון מתגנבים למטה לשתות משהו אחרי שעת ההשכבה.
היא נעלה את הסנדלים רק כשהגיעה לדלת האחורית – ואז פתחה אותה מעט, לפני שתחרוק, ונדחקה החוצה. לשנייה חשבה שאיבדה את אלומת הפנס של אביה, אבל מייד זיהתה אותה שוב ועקבה אחריה. היא תישאר במרחק בטוח מאחורי אביה, עד שתדע בבירור מה מצב רוחו.
אבל הוא סטה מהפס הרדוד של הפלג, והעמיק לתוך היער שתחם את רצועת הקרקע ההיא.
לאן הוא הולך? הסקרנות דחפה אותה להמשיך הלאה, ניזונה מההתרגשות המצמררת של התגנבות ליער באמצע הלילה. הקולות וההבזקים מהרקיע רק הוסיפו להרפתקה.
היא לא ידעה פחד אף על פי שמעולם לא נכנסה לעומק היער – זה נאסר עליה. אימא שלה תחטיף לה אם תתפוס אותה, אז אסור לה להיתפס.
אבא שלה נע במהירות ובביטחון של מי שיודע לאן פניו. היא שמעה את מגפיו רומסים את העלים הכמושים שכיסו את השביל הצר, ושמרה על מרחק בטוח ממנו. לא כדאי שישמע אותה.
צווחה כבושה נשמעה והיא קפצה בבהלה. היא סכרה את פיה בידה להחניק צחקוק. זה רק ינשוף זקן שיצא לציד.
העננים נעו וכיסו את הירח. היא כמעט מעדה כשאצבעה נדקרה מסלע, ושוב הצמידה יד לפיה להחניק את אנחת הכאב.
אביה נעצר, וליבה החל להלום כמו תוף. היא התאבנה במקומה ובקושי נשמה. לראשונה חשבה מה תעשה אם הוא יסב את פניו לאחור וילך לעברה. היא לא תוכל לרוץ, פסקה, כי הוא בטוח ישמע את צעדיה. אולי היא תזחל הצידה, תתחבא בין השיחים. בתקווה שאין שם נחשים רדומים.
כשהוא המשיך ללכת, היא המשיכה לעמוד ללא נוע, מנסה לשכנע את עצמה לחזור לפני שתסתבך בצרות. אבל אור הפנס שלו משך אותה כמו מגנט.
הוא רעד רגע, עלה וירד בהיסוס. היא שמעה משהו מקרקש וחורק. צורם כמו הדלת האחורית.
ואז אלומת הפנס נעלמה.
היא עמדה בעובי היער החשוך, נושמת בקושי, קור מצמרר את עורה חרף האוויר החם, הכבד. היא פסעה פסיעה לאחור, ואז שתי פסיעות לפנים, כשדחף לרוץ כובש אותה.
שוב חשה נקישה בגרונה, כה חזקה שבקושי הצליחה לבלוע. והעלטה, העלטה האופפת כמו התלפפה סביבה. חזק מדי.
רוצי הביתה, רוצי. חזרי למיטה, עצמי את עינייך. הקול בראשה נשמע גבוה וצייצני וחד כמו זה של הצרצרים.
"חתולה פחדנית," לחשה, לופתת את זרועותיה לאזור אומץ. "אל תהיי חתולה פחדנית."
היא זחלה קדימה, מגששת כעת את דרכה. שוב העננים נעו, ובקרן הדקה של אור הירח היא ראתה צללית של בית הרוס.
כמו מבנה קטן, חשבה, שנשרף עד שנותרו ממנו רק זיזי היסודות וארובה ישנה.
הפחד המוזר החליק ונבלע בתחושת הקסם שהילכו עליה הצורות, הגוונים האפורים של כל זה, האופן שאור הירח שיחק על הלבנים החרוכות, על קורות העץ המושחרות.
שוב הצטערה על שאין זו שעת בוקר ואינה יכולה לראות הכול בצורה ברורה. אם תוכל לחמוק בחזרה לפה באור יום, המקום הזה עשוי להיות המקום שלה. מקום שתוכל להביא אליו את ספריה ולקרוא בלי שאחיה יציק לה. היא תוכל לשבת פה ולצייר או סתם כך לשבת ולחלום בהקיץ.
מישהו גר פה פעם, אז אולי יש כאן רוחות רפאים. המחשבה הזו העבירה בה צמרמורת. היא משתוקקת לפגוש רוח רפאים.
אבל לאן הלך אביה?
היא שוב חשבה על הקרקושים והחריקות. אולי זה כמו ממד אחר, והוא פתח אליו דלת ונעלם דרכו.
היו לו סודות; היא הניחה שלכל המבוגרים יש סודות. כאלה שגורמים להבעתם להתקשח אם שואלים אותם שאלה לא נכונה. אולי הוא חוקר עולמות, וככזה עבר דרך דלת קסמים לעולם אחר.

נורה רוברטס

נורה רוברטס (1950) היא מחברת רומנים רבי-מכר אמריקאית, שכתבה כ-209 רומנים. נכון ל-2011, רומנים פרי כתיבתה, מככבים בראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס כ-861 שבועות ברציפות, כש-176 שבועות מתוכם, במקום הראשון. כ-400 מיליון עותקים מספריה הודפסו עד כה, כש-12 מיליון מתוכם נמכרו ב-2005 בלבד.

עוד על הספר

אובססיה נורה רוברטס
פרק 1
29 באוגוסט, 1998
 
היא לא ידעה מה העיר אותה, ולא משנה כמה פעמים חיה מחדש את הלילה ההוא, או היכן רדף אותה הסיוט, בפרט הזה היא לא הצליחה להיזכר.
הקיץ הפך את האוויר לתבשיל רטוב ומבעבע, שהדיף ריח זיעה וירק מרקיב. המאוורר המזמזם שעל השידה שלה הניע אותו, אבל היא עדיין הרגישה שהיא ישנה אפופה באדים שעולים מהסיר.
בכל זאת, היא הייתה רגילה לכך, לשכב על גבי סדיני קיץ לחים, כשהחלונות פתוחים לרווחה אל מקהלת הצרצרים הבלתי נלאים ואל התקווה הקלושה שרוח, ולו קלה ביותר, תזחל פנימה ותפורר את המחנק.
החום לא העיר אותה, גם לא הרחש הקל של רעם מענני הסערה שהחלו להתקבץ במרחק. נעמי עברה משינה לערות בהרף עין, כאילו מישהו ניער אותה כהוגן וצעק את שמה באוזנה.
היא התיישבה במיטה בבת אחת, ממצמצת בחשכה, לא שומעת דבר פרט להמהום המאוורר, הצליל הגבוה של הצרצרים וקריאת הווו עצלה של ינשוף, חוזרת ונשנית. כל צלילי הקיץ בכפר שהכירה היטב כמו את קולה שלה, שום דבר שעשוי לגרום לנקישה המוזרה שבקעה מגרונה.
אבל כעת, ערה, היא חשה בחום כאילו היה מלמלה ספוגה במים חמים שעוטפת כל סנטימטר בגופה. היא הצטערה שאין זו שעת בוקר, כי אז הייתה חומקת החוצה לפני שמישהו יתעורר ומצננת את עצמה במימי הפלג.
תחילה מילוי מטלות, זה היה הכלל, אבל היה כל כך חם, עד כי דומה שיהיה עליה להסיט את האוויר כמו וילון כדי לצעוד קדימה. וזה יום שבת, לפחות כך יהיה כשיעלה הבוקר, ולפעמים אימא מרשה להגמיש מעט את הכללים בימי שבת – אם לאבא יש מצב רוח טוב.
ואז היא שמעה את רחש הסערה. בהנאה הזדחלה ממיטתה ונחפזה לגשת לחלון. היא אהבה סערות; את האופן שהרוחות התערבלו והסתחררו בין העצים ואיך שהשמיים נהיו מפחידים, כשברקים חתכו אותם והבזיקו.
ואולי הסערה הזאת תביא גשם ורוח ואוויר קריר יותר. אולי.
היא כרעה ברך על הרצפה, זרועותיה שלובות על אדן החלון, עיניה נעוצות בפיסת ירח שנראתה מטושטשת מבעד להבל החום ולעננים.
אולי.
היא ייחלה לכך – ילדה שימלאו לה שתים-עשרה בעוד יומיים ועדיין מאמינה בהתגשמות משאלות. סערה גדולה, חשבה, עם ברקים כמו קלשונים, סופה כמו אש תותחים.
והמון המון גשם.
היא עצמה את עיניה, הרימה את פניה אל-על, וניסתה לרחרח את האוויר. ואז, בחולצת סברינה-המכשפה-הצעירה, הניחה את ראשה על ידיה ובחנה את הצללים.
שוב הצטערה על שאין זו שעת בוקר, ומאחר שלא צריך לשלם על משאלות, ביקשה שיהיה זה בוקר יום הולדתה. היא כל כך רצתה אופניים חדשים, ופיזרה די והותר רמזים בקשר לזה.
כורעת על ברכיה, מייחלת לבוקר, נערה גבוהה ומגושמת, ששדיה עדיין לא צימחו, למרות שבדקה זאת מדי בוקר. החום ושיערה נדבקו לצווארה. נרגזת בשל כך, הרימה אותו והניחה לו ליפול מעבר לכתפה. היא רצתה לגזור אותו ממש קצר, כמו פיה בספר האגדות שסבא וסבתא שלה נתנו לה לפני שנאסר עליהם להתראות איתה.
אבל אביה אמר שבניגוד לבנים, ילדות אמורות לגדל שיער. אז אחיה זכה לתספורת קצרה במספרה של ויק בעיר, ולה לא נותרה ברירה אלא לאסוף לזנב סוס את שיערה בגוון הבלונדי.
אבל אז מסון נהיה טיפש ומפונק לטעמה בתור בן. לכבוד יום הולדתו התקינו לו לוח כדורסל וחישוק סל וקנו לו כדורסל וילסון אמיתי. הוא גם נדרש לשחק כדורסל בליגת הילדים – דבר שלפי הכללים של אבא נועד לבנים בלבד, ושמסון דאג שהיא לא תשכח – ובהיותו צעיר ממנה בעשרים ושלושה חודשים, דבר שהיא דאגה שהוא לא ישכח, לא נדרש לבצע מטלות רבות כמוה.
זה לא היה הוגן, אבל כשאמרה זאת, הוסיפו לה עוד מטלות והיא הסתכנה באובדן זכויות צפייה בטלוויזיה.
עם זאת, שום דבר מכל זה לא יזיז לה, אם רק תקבל את האופניים החדשים.
היא קלטה הבזק עמום – רק הבלחה של ברק, נמוך בשמיים, אמרה לעצמה. הסופה המיוחלת תגיע ותביא את הקרירות ואת המים. אם ירד גשם בלתי פוסק, היא לא תצטרך לעקור עשבים בגינה.
המחשבה על כך ריגשה אותה עד כדי כך שכמעט החמיצה את ההבזק הבא.
הפעם זה לא היה ברק, אלא אלומת אור של פנס.
המחשבה הראשונה שלה הייתה שמישהו מחטט, אולי מנסה לפרוץ. היא התחילה להזדקף, לרוץ לאבא שלה.
ואז היא ראתה שזה אבא שלה בחוץ. מתרחק מהבית לעבר קו העצים, צועד מהר ובבטחה לאור הפנס.
אולי הוא הולך לפלג לצנן את עצמו, אם גם היא תבוא, האם יתרגז? אם הוא במצב רוח טוב, הוא יצחק.
היא לא חשבה פעמיים, אחזה בסנדלים שלה, תחבה את הפנס הקטן לכיס ויצאה במהירות מחדרה, שקטה כעכבר.
היא ידעה אילו מדרגות חורקות – כולם ידעו – ומתוך הרגל נמנעה מלדרוך עליהן. אבא לא אהב שהיא או מסון מתגנבים למטה לשתות משהו אחרי שעת ההשכבה.
היא נעלה את הסנדלים רק כשהגיעה לדלת האחורית – ואז פתחה אותה מעט, לפני שתחרוק, ונדחקה החוצה. לשנייה חשבה שאיבדה את אלומת הפנס של אביה, אבל מייד זיהתה אותה שוב ועקבה אחריה. היא תישאר במרחק בטוח מאחורי אביה, עד שתדע בבירור מה מצב רוחו.
אבל הוא סטה מהפס הרדוד של הפלג, והעמיק לתוך היער שתחם את רצועת הקרקע ההיא.
לאן הוא הולך? הסקרנות דחפה אותה להמשיך הלאה, ניזונה מההתרגשות המצמררת של התגנבות ליער באמצע הלילה. הקולות וההבזקים מהרקיע רק הוסיפו להרפתקה.
היא לא ידעה פחד אף על פי שמעולם לא נכנסה לעומק היער – זה נאסר עליה. אימא שלה תחטיף לה אם תתפוס אותה, אז אסור לה להיתפס.
אבא שלה נע במהירות ובביטחון של מי שיודע לאן פניו. היא שמעה את מגפיו רומסים את העלים הכמושים שכיסו את השביל הצר, ושמרה על מרחק בטוח ממנו. לא כדאי שישמע אותה.
צווחה כבושה נשמעה והיא קפצה בבהלה. היא סכרה את פיה בידה להחניק צחקוק. זה רק ינשוף זקן שיצא לציד.
העננים נעו וכיסו את הירח. היא כמעט מעדה כשאצבעה נדקרה מסלע, ושוב הצמידה יד לפיה להחניק את אנחת הכאב.
אביה נעצר, וליבה החל להלום כמו תוף. היא התאבנה במקומה ובקושי נשמה. לראשונה חשבה מה תעשה אם הוא יסב את פניו לאחור וילך לעברה. היא לא תוכל לרוץ, פסקה, כי הוא בטוח ישמע את צעדיה. אולי היא תזחל הצידה, תתחבא בין השיחים. בתקווה שאין שם נחשים רדומים.
כשהוא המשיך ללכת, היא המשיכה לעמוד ללא נוע, מנסה לשכנע את עצמה לחזור לפני שתסתבך בצרות. אבל אור הפנס שלו משך אותה כמו מגנט.
הוא רעד רגע, עלה וירד בהיסוס. היא שמעה משהו מקרקש וחורק. צורם כמו הדלת האחורית.
ואז אלומת הפנס נעלמה.
היא עמדה בעובי היער החשוך, נושמת בקושי, קור מצמרר את עורה חרף האוויר החם, הכבד. היא פסעה פסיעה לאחור, ואז שתי פסיעות לפנים, כשדחף לרוץ כובש אותה.
שוב חשה נקישה בגרונה, כה חזקה שבקושי הצליחה לבלוע. והעלטה, העלטה האופפת כמו התלפפה סביבה. חזק מדי.
רוצי הביתה, רוצי. חזרי למיטה, עצמי את עינייך. הקול בראשה נשמע גבוה וצייצני וחד כמו זה של הצרצרים.
"חתולה פחדנית," לחשה, לופתת את זרועותיה לאזור אומץ. "אל תהיי חתולה פחדנית."
היא זחלה קדימה, מגששת כעת את דרכה. שוב העננים נעו, ובקרן הדקה של אור הירח היא ראתה צללית של בית הרוס.
כמו מבנה קטן, חשבה, שנשרף עד שנותרו ממנו רק זיזי היסודות וארובה ישנה.
הפחד המוזר החליק ונבלע בתחושת הקסם שהילכו עליה הצורות, הגוונים האפורים של כל זה, האופן שאור הירח שיחק על הלבנים החרוכות, על קורות העץ המושחרות.
שוב הצטערה על שאין זו שעת בוקר ואינה יכולה לראות הכול בצורה ברורה. אם תוכל לחמוק בחזרה לפה באור יום, המקום הזה עשוי להיות המקום שלה. מקום שתוכל להביא אליו את ספריה ולקרוא בלי שאחיה יציק לה. היא תוכל לשבת פה ולצייר או סתם כך לשבת ולחלום בהקיץ.
מישהו גר פה פעם, אז אולי יש כאן רוחות רפאים. המחשבה הזו העבירה בה צמרמורת. היא משתוקקת לפגוש רוח רפאים.
אבל לאן הלך אביה?
היא שוב חשבה על הקרקושים והחריקות. אולי זה כמו ממד אחר, והוא פתח אליו דלת ונעלם דרכו.
היו לו סודות; היא הניחה שלכל המבוגרים יש סודות. כאלה שגורמים להבעתם להתקשח אם שואלים אותם שאלה לא נכונה. אולי הוא חוקר עולמות, וככזה עבר דרך דלת קסמים לעולם אחר.