להיפרד מהפרקינסון לבחור בחיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להיפרד מהפרקינסון לבחור בחיים
הוספה למועדפים

להיפרד מהפרקינסון לבחור בחיים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ליאורה כרמלי
  • הוצאה: אור עם
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים

תקציר

לחזור להתנועע!
אלכס קרטן חושף את השיטה פורצת הדרך שלו, שמשלבת תרפיית ריקוד, שינויי התנהגות ואמנויות לחימה, כדי להוכיח שיש חיים מעבר לאבחנה של מחלת פרקינסון שקיבלתם מהרופא שלכם. אלכס מספר על התובנות שלו בסגנון לא רשמי, שכולל עשרים תרגילים קלים לביצוע. אלה שיתרגלו את השיטות שלו, יוכלו להפחית ולצמצם רבים מהתסמינים שלהם ולחזור לחיים יצרניים ומספקים.
 
״ספר חכם, מלא רגש ומעורר השראה זה ידרבן כל מי שסובל מפרקינסון או רוצה לעזור למישהו אחר ללמוד לחיות טוב עם כל סוג של פציעה או מחלה מחלישה. הספר מסביר בצורה מרתקת ובהירה כיצד תנועה, מוזיקה ותשומת לב עשויות להחליף תרופות וכאב.״
פרופסור סוזן שפירו, מחברת משותפת של רב המכר ברשימת הניו־יורק טיימס, How to Quit Anything
 
״ספר זה ממלא פער מכריע בהתפתחויות החדשות בתחום הביוטכנולוגיה. הכוח של מה שמטופלים מסוגלים לעשות בעצמם
לא מנוצל דיו במערכות הבריאות שלנו, המכוונות לצרכנים.״
ג׳נס ר. צ׳פמן, דוקטור לרפואה, פרופסור אמריטוס, אוניברסיטת וושינגטון, כירורגיית מערכת חוט השדרה, המכון השוודי למדעי המוח ומערכת העצבים, סיאטל, וושינגטון
 
אלכס קרטן הוא המייסד והמנהל של מרכז ג׳יירו־קינטיקס ברעננה, ישראל. במשך יותר משלושים שנה הוא חוקר את האנטומיה ואת הפיזיולוגיה של ההתנהגות, ומטפל בלקוחות עם הפרעות תנועה, תוך התמחות במחלת פרקינסון.
 
דייוויד ברין הוא סגן עורך של הג׳רוזלם פוסט, העיתון המוביל בישראל בשפה האנגלית.

פרק ראשון

מבוא
האמנויות של תנועות הריפוי: הסיפור של אלכס
מאת דייוויד ברין
 
 
 
חיי עוצבו בצילם של שני אירועים אדירים: השואה והקמתה בעקבות זאת של מדינת ישראל ב־1948.
הוריי הגיעו למה שנקרא אז פלשתינה בשלהי מלחמת העולם השנייה. שניהם עשו את דרכם למקלט זה לאחר שבתיהם באירופה נהרסו ומשפחותיהם הושמדו. הם מצאו זה את זה בזרם העולים שנשטפו לפה לאחר המלחמה, ואני נולדתי ב־1945.
הארץ מלאה נפשות שבורות של אלה שסבלו מזוועות הנאצים, ולא מצאו מנוחה כשהסבל המחריד שחוו פקד אותם ללא הרף. בקרב רבים מילדי הניצולים ההם, כמוני, הטראומה שרדפה את ההורים עברה גם אליהם והפכה לחלק מהמבנה הפסיכולוגי שלהם.
כנער גיליתי כי המוזיקה מהווה מוצא להקלת הכובד שחשתי כילד, ודרך התמודדות עם החלומות והסיוטים בנושא השואה, שפקדו אותי שוב ושוב.
התמסרתי כל כולי לתשוקה החדשה שלי, ובגיל שש־עשרה ניגנתי בגיטרה בהרכב הבית שהופיע ברדיו, ניגנתי עם מוזיקאים ישראלים מובילים וליוויתי מוזיקאים שהגיעו להופיע בישראל, כמו הארי בלפונטה וז׳אק ברל. בגיל שמונה־עשרה, כמו כל נער ישראלי, גויסתי לצבא ההגנה לישראל, שם נחשפתי לראשונה לאמנויות הלחימה והוקסמתי מהן. אחרי שהשלמתי את שירותי הצבאי, החלטתי לנסוע ליפן ולהשתלם שם בתחום זה. לאחר שחזרתי משם לישראל, המשכתי להתאמן בהנחייתו של הרב־אמן הדגול, גד סקורניק. אחרי שנים של למידה, שבמהלכן זכיתי בחוויות רבות ערך בחיים האמיתיים, הוסמכתי וקיבלתי שבע חגורות שחורות — ארבע מהן באמנות הלחימה קנפוג׳יטסו, אחת בנינג׳יטסו ושתיים בהאשיטה.
בעשורים הבאים, בעודי מתמיד בחיפוש אחר יזמויות עסקיות, המשכתי להתמקד בקשר שבין הנפש לגוף. התחלתי ללמוד הבניה וריפוי של תנועות במרכז אריה כלב, שם עבדתי ולימדתי אמנויות של תנועות ריפוי במשך כחמש שנים. באותה עת למדתי אינטגרציה פסיכו־פיזית (או שילוב נפש / גוף) במכון טרייגר, גישה שפותחה על ידי ד״ר מילטון טרייגר.
כל ההתמקדות הזאת שלי בתחום נבעה ודורבנה על ידי תקרית שאירעה לי לפני כשלושים שנה, במהלך אימון באמנויות לחימה.
נחנקתי על ידי אחד המדריכים. הוא לא הרפה מאחיזתו. ידי שותקה, וניסיתי לעצור בעדו על ידי נעיצת מבט בעיניו, אלא שהוא פירש את מבטי כקריאת תגר והמשיך באחיזת החניקה.
כל סיוטי השואה שחוויתי בעבר, כעינוי והשפלה בידיהם של הנאצים, עלו והציפו אותי, והתעלפתי. אותה תקרית טראומטית השתלטה עליי, והשפיעה על חיי במשך שנים רבות, שבהן סבלתי מחלומות ומסיוטי לילה. חיפשתי עזרה אצל מומחים שונים בתחום הרפואה, אבל איש מהם לא הביא לי מרפא. לכן גמרתי אומר לעזור לעצמי.
התחלתי לחקור את הפיזיולוגיה של ההתנהגות — איך גלי המוח ומערכת העצבים האוטונומית בגופנו משפיעים על האנטומיה שלנו, ואיך אנחנו חיים את הטראומה שוב ושוב על ידי כניסה חוזרת ונשנית למצב קיומי רווי חרדה. התחלתי להבין שחזרתי במוחי ללא הרף על אותם סיפורי אימה מתקופת השואה, וכי הייתה לכך השפעה מתישה על עצם קיומי.
בהתבסס על הידע המצטבר שלי באמנויות הלחימה ובדפוסי התנהגות של הגוף ושל הנפש, התחלתי לתקשר עם גופי, במקום להקשיב לסיפורי העבר שנוצרו באופן מתמיד במוחי; הצלחתי להיפטר מביעותי הלילה הכרוניים ומהחרדה באמצעות קשר הנפש / גוף!
עם הזמן, התחלתי להתמחות בדפוסי התנהגות, בתבניות גוף, באמנות התנועה, בשפת הגוף, בכוח המוזיקה להשפיע על הרשתות העצביות שלנו ובהשלכות של כל אלה על המערכות בגופנו. שכללתי את השיטה כשעבדתי במשך שנתיים בבית החולים ״רעות״, ומאוחר יותר ב״מכון הבריאות מכבי״, חלק משירותי קופת חולים ״מכבי״ בישראל.
או אז החלטתי כי ביכולתי לחלוק את מה שלמדתי עם אנשים אחרים הסובלים מהפרעות כרוניות.
הגיעו אליי לקוחות שסבלו מבעיות התנהגות וממחלות כרוניות לא ברורות, שהרפואה לא סיפקה להם מענה. בניתי תכנית שיטתית לדפוסי התנהגות פיזיים, שדרכם למדו הלקוחות על שפת הגוף, על שפת הנפש ועל קשר הגומלין נפש / גוף, בעודם רוכשים טכניקות להתמודדות עם בעיותיהם הכרוניות.
נהייתי מיומן בצורות שונות של טיפולים פיזיים הקשורים לכאב, לתנועה, ליציבה, לנשימה ולהפרעות קשב וריכוז. המומחיות שלי היא עבודה עם מטופלי מחלת פרקינסון, שלמעשה, סובלים משילוב של ההפרעות במערכת העצבים הנזכרות לעיל.
על בסיס הידע שלי בתחומים אלה, פיתחתי את שיטת הג׳יירו־קינטיקס, שבנויה על הרעיון שתנועה, מוזיקה וקצב יוצרים תזוזה בגוף, אשר מעוררת תגובות פיזיולוגיות, ביולוגיות ופסיכולוגיות בעת ובעונה אחת.
השילוב הייחודי של אמנויות לחימה, אמנויות תנועה ושימוש במוזיקה הוא אפיון משמעותי של שיטת ג׳יירו־קינטיקס ומבטא את הניסיון המולטי־דיסציפלינארי שרכשתי במהלך שנות התרגול שלי.
לימדתי את הלקוחות שלי איך להקשיב לגופם במקום להקשיב לנפשם, ואיך ליצור תקשורת בין השניים. נפשנו, מוחנו, מגלגלים סיפורים ותסריטים מהעבר שמכתיבים לנו איך להתנהג, ובשל כך חדלנו להקשיב לגוף שלנו. תפיסה פשוטה זו היא רבת עוצמה במידה שלא תיאמן, והיא המפתח לשיטה שלי. היא הוכיחה בעקביות את הפוטנציאל שלה לגבי מה שאנחנו מכנים ״תסמיני פרקינסון״ ולגבי מצבים נוירולוגיים אחרים.
אני מאמין, שמה שאני מלמד וממשיך ללמד את עצמי בתחומי פיזיולוגיית ההתנהגות, אמנויות הלחימה ואמנות התנועה — הוא שיעור רב ערך לכל אחד, בייחוד לאנשים שאובחנו בשלב המוקדם של פרקינסון. לכן, אני מזמין אתכם להצטרף אליי, כי אראה לכם איך ליטול מחדש שליטה בגוף שלכם, בנפשכם ובחייכם.
תצלום בזק של מפגש ― תקווה חדשה עם ג׳יירו־קינטיקס
כשנכנסים למרכז הטיפולי — ג׳יירו־קינטיקס של אלכס קרטן בהרצליה, שומעים צלילים מוקלטים מרגיעים של תזמורת קצבית. המשתתפים המגיעים לפגישת הבוקר המוקדמת מתאמצים לפסוע פנימה — חלקם בכוחות עצמם ואחרים מלווים על ידי בני משפחה או מטפלים. כולם מטופלי פרקינסון בשלב מתקדם.
רובם רועדים או מתקשים להניע חלק מאיבריהם. אבל הנעליים נחלצות, מובאים כדורי תרגול גדולים, מנופחים וקופצניים, ועד מהרה כולם פוסעים במעגל גדול — מגלגלים ומקפיצים זה אל זה את הגלילים העגולים.
גבר אחד בשנות השישים לחייו צועק ״הא!״ רועם בכל פעם שהוא דוחף את הכדור במסלול — ומשחרר נשימה עמוקה מבטנו.
אלכס נכנס לסטודיו, חולץ את נעליו, ופוסע על מזרני האימון לעבר עמדת התקליטן שלו בפינה, שם הוא מכוון מיקרופון ראש. בהפטירו ברכת ״בוקר טוב,״ הוא מחליף מייד את המוזיקה לנעימת דיסקו קצבית ועליזה.
המשתתפים עוזבים את הכדורים ומתחילים להסתובב בחלל, במעגלים, נשמעים להוראות הסטקטו של אלכס: ״רגליים!״ ״קדימה!״ ״לנשום!״ ״הוסיפו את הזרועות!״ ״שימו לב לגוף שלכם, לנשימה שלכם, לקצב שלכם!״
אלה שמסוגלים לעקוב אחר ההנחיה שלו פועלים לפי הוראותיו, ואלה שאינם מסוגלים לעמוד בקצב מחזיקים איש את יד רעהו, ומניעים את גופם כמיטב יכולתם. אחרי חמש דקות אלכס מכבה בבת אחת את המוזיקה.
״שימו לב לקצב שלכם עכשיו — החזיקו את גופכם — שאלו את עצמכם: איך אני נראה? אני מכופף? אני זקוף?״
המשתתפים מסדירים את נשימתם כשאלכס משמיע את הצלילים הרכים, השמימיים של שירו של ראלף מק׳טל ״רחובות לונדון״, ונותן הוראות חדשות: ״הטו את המותניים, הרגישו את התנועה בגופכם. הרגישו אותה בכתפיים, הציתו אותן, הניחו לראשכם להתנועע. הרגישו איך הוא משתחרר. לאט־לאט נסו להתכופף יותר, להרגיש את עמוד השדרה שלכם, להכיר את התנועה ולפתח אותה. לדחוף בעזרת הישבן.״
המשתתפים הגמישים יותר שבים למעגל לקראת השלב הבא, שיר לכת — עליז וחוגג. ״מצאו את הקפיצים שבכפות רגליכם — קפצו! קפצו!״ קורא אלכס.
המשתתפים קופצים וקופצים בדרגות משתנות. יש ביניהם שרק ממשיכים לנוע כפי יכולתם. כשאלכס משמיע את שירו של אלטון ג׳ון ״השיר שלך״, ואומר להם ״לנצח על התזמורת,״ כל אחד מהם נכנס לעולם משלו, חובט באוויר בזרועותיו, מגלגל את הראש ואת הכתפיים ומסובב את הרגליים.
לגבי אחדים השינוי שהתחולל בהם, מהרגע שנכנסו לחדר עשרים דקות קודם לכן ועד עתה, הוא אדיר. מאנשים מכופפים, פריכים ומוגבלים בתנועה הם הפכו לרקדני ריקוד חופשי.
כיבוי אורות! כולם נשכבים על המזרנים, כרית מתחת לראש, רגליים פשוטות, כשאלכס משמיע מוזיקת עולם חלומית.
״לנשום פנימה — רגליכם וזרועותיכם צמודות לרצפה. הרגישו איך הדם זורם באיברים שלכם. שימו לב לעמוד השדרה ולחוליות שלכם. צאו לטיול בתוך גופכם, שוטו במערכת העצבים שלכם.
״אתם מרגישים מחוברים לגופכם ולכל איבריו, שפועלים יחד כמו מכונה גדולה במפעל — בסינרגיה מלאה — ומוצתים על ידי הנשימה והקצב שלכם.״
המשתתפים מתרוממים אט־אט מתנוחת השכיבה על הבטן, הדם זורם בעורקיהם כשהסרעפת והבטן מסונכרנות בנשימה קצובה. השעה חלפה ותמה, אבל בשבילם היה זה כמו חיים שלמים. הם יוצאים מהחדר להמשיך בסדר היום שלהם, בידיעה שיש דרך להדוף הצידה את תסמיני הפרקינסון שלהם ולהתנועע באופן שהיו רגילים לנוע. התקווה והמשימה שלהם הן למשוך את השעה הזאת לתוך יום, שבוע, חודש ושנה.
דייוויד ברין
 
 
 
פרק 1
קבלת התסריט
 
אתם קוראים דפים אלה כי אתם — או מישהו קרוב לכם — חווה כמה מהתסמינים של מחלת הפרקינסון: רעידות, קיפאון, היעדר שליטה.
 
כשהלכתם לראשונה לרופא והוא בחן אתכם, הוא לא גיחך ואמר בקלילות, ״הי! נחש מה? יש לך פרקינסון, אבל אין סיבה לדאגה.״
 
תחת זאת, הוא בוודאי הושיב אתכם ובקול רציני מלווה בהבעה אוהדת אמר, ״לצערי, עליי לומר לך שחלית בפרקינסון. זו מחלה ניוונית, והתסמינים שלך יחמירו עם הזמן. כן, יש תרופות שיאטו את התהליך, אבל עליך לדעת, שיש להן תופעות לוואי.״
 
האבחנה, די בצדק, נשמעת כמו גזר דין מוות — תסריט קולנועי שמסתיים בטרגדיה. מה תהיה התגובה הטבעית של מי שמקבל דיאגנוזה מסוג זה? הוא יחזור הביתה, יחפש בגוגל את הערך פרקינסון, ויופצץ במידע מאיים, בתצלומים ובסרטונים מדכאים של כאלה שסובלים מפרקינסון, איך הם נראים ומתנהגים.
 
״לשם אני הולך, זה מה שיקרה לי!״
 
כעת התסריט חקוק באבן, ואנחנו, השחקנים, מתחילים לגלם את התפקיד שהוגש לנו על ידי הבר־סמכא בחלוק הלבן. הרופא שלנו הטביע בתרשים שלנו את חותמת הפרקינסון, וכך הטביע בנשמתנו את חותמת הפרקינסון.
 
בלי לשים לב אפילו, אנחנו מתחילים לנשום בצורה פחות קצבית, הבעות הפנים שלנו נהיות מוגבלות יותר ושפת הגוף שלנו נסגרת או נתקעת, ולפני שאנחנו מספיקים להיות מודעים לכך, אנחנו מאמצים את תבניות הגוף של הפרקינסון. התוצאה היא שאנחנו מתחילים לפעול ולהגיב כקורבנות פרקינסון. הביצוע שלנו נהדר — נוכל לזכות בפרס האוסקר לשחקן המצטיין עם פרקינסון.
 
כשתסמיני פרקינסון מרימים ראש, אנחנו ממהרים לאבד את עוז רוחנו ואת תחושת הביטחון העצמי שלנו. אנחנו נתקעים כשברצוננו לומר דבר מה, ואיננו רוצים לצאת ולפגוש אנשים. אנחנו פוחדים שאנשים יגידו, ״למה אתה מסתכל בי ככה?״
 
אנחנו חוששים כי אם נקפא, נעצור את התור לקופת בית הקולנוע, ונחווה תגובות לעג וצחוק. אנחנו אנשים בריאים שאיבדו את התנועות ואת הקצב שלהם. ואנחנו שופטים את עצמנו בגלל זה.
 
התנהגותנו הפכה פרקינסונית. היא סומנה בגופנו ותודלקה על ידי תסריטים — סיפורים שנוצרו במוחנו ויצרו הורמונים בגופנו, שגורמים לנו להתנהג אף יותר מקורבן הפרקינסון שהפכנו להיות. אנחנו חיים ונושמים התנהגות של פחד, ורוכשים את ההרגלים הכרוניים של הפרקינסון.
 
הגיע הזמן להגיד, ״לא עוד!״
 
יש חלופה להתנהגות של פחד, והיא השביל לראיית האמת. אנחנו לא מוכרחים לעקוב אחר אותו תסריט, שכופה עלינו להיכנס לתבניות הגוף בפרקינסון. תחת זאת, ביכולתנו ללמוד להיות לוחמי פרקינסון ולנפץ את ההרגלים המזיקים שנוצרים אט־אט.
 
אנחנו יכולים לומר, ״לא! אני לא רוצה יותר את תסריט הפרקינסון; הייתי שם וזה לא בשבילי.״
 
פירוש הדבר שאנחנו עומדים ללמוד איך להרגיש טוב; אנחנו עומדים ללמוד על קצב גופנו ועל דפוסיו, ולהקדיש תשומת לב לשפת הגוף ולהבעות הפנים שלנו. על ידי שינוי התסריט וצמצום התנהגות הפחד שלנו, נוכל להביא את עצמנו בחזרה למקום, שבו תנועותינו הטבעיות ישלטו בתנועות הפרקינסון שלנו.
 
למרבה הצער, למדנו איך לחיות עם ביטויי הפרקינסון, אבל אנחנו גם יודעים איך לא להיות במצב הזה. חיינו בלי פרקינסון זמן רב יותר מזה שאנו חיים עימו. אף על פי שקל יותר להתנהג כאדם חולה מאשר כלוחם בריא, אם נתמסר לכך ונבחר בגישה הנכונה, נוכל לחסל את ההתנהגות הרגילה הכרונית שהתסריטים והפרקינסון דחפו אותנו לאמץ.
 
ביכולתנו להביא את עצמנו לאיזון חדש, בכך שנהיה מודעים לשפת הגוף שלנו ולאופן שהגוף מבטא את עצמו בעזרת הורמונים על ידי תבניות ותחושות. מותר לנו לשים את מבטחנו ברופאים או בדת, אבל עלינו גם לקחת אחריות ולתת קצת אמון בעצמנו. רופאים לא יודעים טוב יותר; אנחנו יודעים טוב יותר. אבל לא תמיד אנחנו יודעים שהיכולת הזאת קיימת בנו. אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו יודעים איך ״לנגן״ בגופנו על ידי שימוש באמנות התנועה. תנועה וקצב גוף הם סוד ההרגשה הטובה והגורם המשפיע הבסיסי של החיים — הכול מתחיל ונגמר בתנועה, לטוב ולרע.
 
ברגע שנדע זאת, נוכל לשנות את מערכת היחסים שלנו עם הרופא שלנו — כי אז לא נבוא אליו כמטופלים נואשים שמחפשים תרופת פלא, אלא כמי ששולטים במצב וזקוקים לעזרה מסוימת. כשנגיע לשלב הזה, התרופות שהרופא ירשום לנו יהיו יעילות ומועילות.
 
עלינו לומר לעצמנו, ״בעזרתי שלי, שוב לא אהיה עבד לפרקינסון.״
 
או אז יתרחש דבר מה נפלא, ונשאל את עצמנו, ״איפה הפרקינסון ההוא?״

עוד על הספר

  • תרגום: ליאורה כרמלי
  • הוצאה: אור עם
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים
להיפרד מהפרקינסון לבחור בחיים דייוויד ברין , אלכס קרטן
מבוא
האמנויות של תנועות הריפוי: הסיפור של אלכס
מאת דייוויד ברין
 
 
 
חיי עוצבו בצילם של שני אירועים אדירים: השואה והקמתה בעקבות זאת של מדינת ישראל ב־1948.
הוריי הגיעו למה שנקרא אז פלשתינה בשלהי מלחמת העולם השנייה. שניהם עשו את דרכם למקלט זה לאחר שבתיהם באירופה נהרסו ומשפחותיהם הושמדו. הם מצאו זה את זה בזרם העולים שנשטפו לפה לאחר המלחמה, ואני נולדתי ב־1945.
הארץ מלאה נפשות שבורות של אלה שסבלו מזוועות הנאצים, ולא מצאו מנוחה כשהסבל המחריד שחוו פקד אותם ללא הרף. בקרב רבים מילדי הניצולים ההם, כמוני, הטראומה שרדפה את ההורים עברה גם אליהם והפכה לחלק מהמבנה הפסיכולוגי שלהם.
כנער גיליתי כי המוזיקה מהווה מוצא להקלת הכובד שחשתי כילד, ודרך התמודדות עם החלומות והסיוטים בנושא השואה, שפקדו אותי שוב ושוב.
התמסרתי כל כולי לתשוקה החדשה שלי, ובגיל שש־עשרה ניגנתי בגיטרה בהרכב הבית שהופיע ברדיו, ניגנתי עם מוזיקאים ישראלים מובילים וליוויתי מוזיקאים שהגיעו להופיע בישראל, כמו הארי בלפונטה וז׳אק ברל. בגיל שמונה־עשרה, כמו כל נער ישראלי, גויסתי לצבא ההגנה לישראל, שם נחשפתי לראשונה לאמנויות הלחימה והוקסמתי מהן. אחרי שהשלמתי את שירותי הצבאי, החלטתי לנסוע ליפן ולהשתלם שם בתחום זה. לאחר שחזרתי משם לישראל, המשכתי להתאמן בהנחייתו של הרב־אמן הדגול, גד סקורניק. אחרי שנים של למידה, שבמהלכן זכיתי בחוויות רבות ערך בחיים האמיתיים, הוסמכתי וקיבלתי שבע חגורות שחורות — ארבע מהן באמנות הלחימה קנפוג׳יטסו, אחת בנינג׳יטסו ושתיים בהאשיטה.
בעשורים הבאים, בעודי מתמיד בחיפוש אחר יזמויות עסקיות, המשכתי להתמקד בקשר שבין הנפש לגוף. התחלתי ללמוד הבניה וריפוי של תנועות במרכז אריה כלב, שם עבדתי ולימדתי אמנויות של תנועות ריפוי במשך כחמש שנים. באותה עת למדתי אינטגרציה פסיכו־פיזית (או שילוב נפש / גוף) במכון טרייגר, גישה שפותחה על ידי ד״ר מילטון טרייגר.
כל ההתמקדות הזאת שלי בתחום נבעה ודורבנה על ידי תקרית שאירעה לי לפני כשלושים שנה, במהלך אימון באמנויות לחימה.
נחנקתי על ידי אחד המדריכים. הוא לא הרפה מאחיזתו. ידי שותקה, וניסיתי לעצור בעדו על ידי נעיצת מבט בעיניו, אלא שהוא פירש את מבטי כקריאת תגר והמשיך באחיזת החניקה.
כל סיוטי השואה שחוויתי בעבר, כעינוי והשפלה בידיהם של הנאצים, עלו והציפו אותי, והתעלפתי. אותה תקרית טראומטית השתלטה עליי, והשפיעה על חיי במשך שנים רבות, שבהן סבלתי מחלומות ומסיוטי לילה. חיפשתי עזרה אצל מומחים שונים בתחום הרפואה, אבל איש מהם לא הביא לי מרפא. לכן גמרתי אומר לעזור לעצמי.
התחלתי לחקור את הפיזיולוגיה של ההתנהגות — איך גלי המוח ומערכת העצבים האוטונומית בגופנו משפיעים על האנטומיה שלנו, ואיך אנחנו חיים את הטראומה שוב ושוב על ידי כניסה חוזרת ונשנית למצב קיומי רווי חרדה. התחלתי להבין שחזרתי במוחי ללא הרף על אותם סיפורי אימה מתקופת השואה, וכי הייתה לכך השפעה מתישה על עצם קיומי.
בהתבסס על הידע המצטבר שלי באמנויות הלחימה ובדפוסי התנהגות של הגוף ושל הנפש, התחלתי לתקשר עם גופי, במקום להקשיב לסיפורי העבר שנוצרו באופן מתמיד במוחי; הצלחתי להיפטר מביעותי הלילה הכרוניים ומהחרדה באמצעות קשר הנפש / גוף!
עם הזמן, התחלתי להתמחות בדפוסי התנהגות, בתבניות גוף, באמנות התנועה, בשפת הגוף, בכוח המוזיקה להשפיע על הרשתות העצביות שלנו ובהשלכות של כל אלה על המערכות בגופנו. שכללתי את השיטה כשעבדתי במשך שנתיים בבית החולים ״רעות״, ומאוחר יותר ב״מכון הבריאות מכבי״, חלק משירותי קופת חולים ״מכבי״ בישראל.
או אז החלטתי כי ביכולתי לחלוק את מה שלמדתי עם אנשים אחרים הסובלים מהפרעות כרוניות.
הגיעו אליי לקוחות שסבלו מבעיות התנהגות וממחלות כרוניות לא ברורות, שהרפואה לא סיפקה להם מענה. בניתי תכנית שיטתית לדפוסי התנהגות פיזיים, שדרכם למדו הלקוחות על שפת הגוף, על שפת הנפש ועל קשר הגומלין נפש / גוף, בעודם רוכשים טכניקות להתמודדות עם בעיותיהם הכרוניות.
נהייתי מיומן בצורות שונות של טיפולים פיזיים הקשורים לכאב, לתנועה, ליציבה, לנשימה ולהפרעות קשב וריכוז. המומחיות שלי היא עבודה עם מטופלי מחלת פרקינסון, שלמעשה, סובלים משילוב של ההפרעות במערכת העצבים הנזכרות לעיל.
על בסיס הידע שלי בתחומים אלה, פיתחתי את שיטת הג׳יירו־קינטיקס, שבנויה על הרעיון שתנועה, מוזיקה וקצב יוצרים תזוזה בגוף, אשר מעוררת תגובות פיזיולוגיות, ביולוגיות ופסיכולוגיות בעת ובעונה אחת.
השילוב הייחודי של אמנויות לחימה, אמנויות תנועה ושימוש במוזיקה הוא אפיון משמעותי של שיטת ג׳יירו־קינטיקס ומבטא את הניסיון המולטי־דיסציפלינארי שרכשתי במהלך שנות התרגול שלי.
לימדתי את הלקוחות שלי איך להקשיב לגופם במקום להקשיב לנפשם, ואיך ליצור תקשורת בין השניים. נפשנו, מוחנו, מגלגלים סיפורים ותסריטים מהעבר שמכתיבים לנו איך להתנהג, ובשל כך חדלנו להקשיב לגוף שלנו. תפיסה פשוטה זו היא רבת עוצמה במידה שלא תיאמן, והיא המפתח לשיטה שלי. היא הוכיחה בעקביות את הפוטנציאל שלה לגבי מה שאנחנו מכנים ״תסמיני פרקינסון״ ולגבי מצבים נוירולוגיים אחרים.
אני מאמין, שמה שאני מלמד וממשיך ללמד את עצמי בתחומי פיזיולוגיית ההתנהגות, אמנויות הלחימה ואמנות התנועה — הוא שיעור רב ערך לכל אחד, בייחוד לאנשים שאובחנו בשלב המוקדם של פרקינסון. לכן, אני מזמין אתכם להצטרף אליי, כי אראה לכם איך ליטול מחדש שליטה בגוף שלכם, בנפשכם ובחייכם.
תצלום בזק של מפגש ― תקווה חדשה עם ג׳יירו־קינטיקס
כשנכנסים למרכז הטיפולי — ג׳יירו־קינטיקס של אלכס קרטן בהרצליה, שומעים צלילים מוקלטים מרגיעים של תזמורת קצבית. המשתתפים המגיעים לפגישת הבוקר המוקדמת מתאמצים לפסוע פנימה — חלקם בכוחות עצמם ואחרים מלווים על ידי בני משפחה או מטפלים. כולם מטופלי פרקינסון בשלב מתקדם.
רובם רועדים או מתקשים להניע חלק מאיבריהם. אבל הנעליים נחלצות, מובאים כדורי תרגול גדולים, מנופחים וקופצניים, ועד מהרה כולם פוסעים במעגל גדול — מגלגלים ומקפיצים זה אל זה את הגלילים העגולים.
גבר אחד בשנות השישים לחייו צועק ״הא!״ רועם בכל פעם שהוא דוחף את הכדור במסלול — ומשחרר נשימה עמוקה מבטנו.
אלכס נכנס לסטודיו, חולץ את נעליו, ופוסע על מזרני האימון לעבר עמדת התקליטן שלו בפינה, שם הוא מכוון מיקרופון ראש. בהפטירו ברכת ״בוקר טוב,״ הוא מחליף מייד את המוזיקה לנעימת דיסקו קצבית ועליזה.
המשתתפים עוזבים את הכדורים ומתחילים להסתובב בחלל, במעגלים, נשמעים להוראות הסטקטו של אלכס: ״רגליים!״ ״קדימה!״ ״לנשום!״ ״הוסיפו את הזרועות!״ ״שימו לב לגוף שלכם, לנשימה שלכם, לקצב שלכם!״
אלה שמסוגלים לעקוב אחר ההנחיה שלו פועלים לפי הוראותיו, ואלה שאינם מסוגלים לעמוד בקצב מחזיקים איש את יד רעהו, ומניעים את גופם כמיטב יכולתם. אחרי חמש דקות אלכס מכבה בבת אחת את המוזיקה.
״שימו לב לקצב שלכם עכשיו — החזיקו את גופכם — שאלו את עצמכם: איך אני נראה? אני מכופף? אני זקוף?״
המשתתפים מסדירים את נשימתם כשאלכס משמיע את הצלילים הרכים, השמימיים של שירו של ראלף מק׳טל ״רחובות לונדון״, ונותן הוראות חדשות: ״הטו את המותניים, הרגישו את התנועה בגופכם. הרגישו אותה בכתפיים, הציתו אותן, הניחו לראשכם להתנועע. הרגישו איך הוא משתחרר. לאט־לאט נסו להתכופף יותר, להרגיש את עמוד השדרה שלכם, להכיר את התנועה ולפתח אותה. לדחוף בעזרת הישבן.״
המשתתפים הגמישים יותר שבים למעגל לקראת השלב הבא, שיר לכת — עליז וחוגג. ״מצאו את הקפיצים שבכפות רגליכם — קפצו! קפצו!״ קורא אלכס.
המשתתפים קופצים וקופצים בדרגות משתנות. יש ביניהם שרק ממשיכים לנוע כפי יכולתם. כשאלכס משמיע את שירו של אלטון ג׳ון ״השיר שלך״, ואומר להם ״לנצח על התזמורת,״ כל אחד מהם נכנס לעולם משלו, חובט באוויר בזרועותיו, מגלגל את הראש ואת הכתפיים ומסובב את הרגליים.
לגבי אחדים השינוי שהתחולל בהם, מהרגע שנכנסו לחדר עשרים דקות קודם לכן ועד עתה, הוא אדיר. מאנשים מכופפים, פריכים ומוגבלים בתנועה הם הפכו לרקדני ריקוד חופשי.
כיבוי אורות! כולם נשכבים על המזרנים, כרית מתחת לראש, רגליים פשוטות, כשאלכס משמיע מוזיקת עולם חלומית.
״לנשום פנימה — רגליכם וזרועותיכם צמודות לרצפה. הרגישו איך הדם זורם באיברים שלכם. שימו לב לעמוד השדרה ולחוליות שלכם. צאו לטיול בתוך גופכם, שוטו במערכת העצבים שלכם.
״אתם מרגישים מחוברים לגופכם ולכל איבריו, שפועלים יחד כמו מכונה גדולה במפעל — בסינרגיה מלאה — ומוצתים על ידי הנשימה והקצב שלכם.״
המשתתפים מתרוממים אט־אט מתנוחת השכיבה על הבטן, הדם זורם בעורקיהם כשהסרעפת והבטן מסונכרנות בנשימה קצובה. השעה חלפה ותמה, אבל בשבילם היה זה כמו חיים שלמים. הם יוצאים מהחדר להמשיך בסדר היום שלהם, בידיעה שיש דרך להדוף הצידה את תסמיני הפרקינסון שלהם ולהתנועע באופן שהיו רגילים לנוע. התקווה והמשימה שלהם הן למשוך את השעה הזאת לתוך יום, שבוע, חודש ושנה.
דייוויד ברין
 
 
 
פרק 1
קבלת התסריט
 
אתם קוראים דפים אלה כי אתם — או מישהו קרוב לכם — חווה כמה מהתסמינים של מחלת הפרקינסון: רעידות, קיפאון, היעדר שליטה.
 
כשהלכתם לראשונה לרופא והוא בחן אתכם, הוא לא גיחך ואמר בקלילות, ״הי! נחש מה? יש לך פרקינסון, אבל אין סיבה לדאגה.״
 
תחת זאת, הוא בוודאי הושיב אתכם ובקול רציני מלווה בהבעה אוהדת אמר, ״לצערי, עליי לומר לך שחלית בפרקינסון. זו מחלה ניוונית, והתסמינים שלך יחמירו עם הזמן. כן, יש תרופות שיאטו את התהליך, אבל עליך לדעת, שיש להן תופעות לוואי.״
 
האבחנה, די בצדק, נשמעת כמו גזר דין מוות — תסריט קולנועי שמסתיים בטרגדיה. מה תהיה התגובה הטבעית של מי שמקבל דיאגנוזה מסוג זה? הוא יחזור הביתה, יחפש בגוגל את הערך פרקינסון, ויופצץ במידע מאיים, בתצלומים ובסרטונים מדכאים של כאלה שסובלים מפרקינסון, איך הם נראים ומתנהגים.
 
״לשם אני הולך, זה מה שיקרה לי!״
 
כעת התסריט חקוק באבן, ואנחנו, השחקנים, מתחילים לגלם את התפקיד שהוגש לנו על ידי הבר־סמכא בחלוק הלבן. הרופא שלנו הטביע בתרשים שלנו את חותמת הפרקינסון, וכך הטביע בנשמתנו את חותמת הפרקינסון.
 
בלי לשים לב אפילו, אנחנו מתחילים לנשום בצורה פחות קצבית, הבעות הפנים שלנו נהיות מוגבלות יותר ושפת הגוף שלנו נסגרת או נתקעת, ולפני שאנחנו מספיקים להיות מודעים לכך, אנחנו מאמצים את תבניות הגוף של הפרקינסון. התוצאה היא שאנחנו מתחילים לפעול ולהגיב כקורבנות פרקינסון. הביצוע שלנו נהדר — נוכל לזכות בפרס האוסקר לשחקן המצטיין עם פרקינסון.
 
כשתסמיני פרקינסון מרימים ראש, אנחנו ממהרים לאבד את עוז רוחנו ואת תחושת הביטחון העצמי שלנו. אנחנו נתקעים כשברצוננו לומר דבר מה, ואיננו רוצים לצאת ולפגוש אנשים. אנחנו פוחדים שאנשים יגידו, ״למה אתה מסתכל בי ככה?״
 
אנחנו חוששים כי אם נקפא, נעצור את התור לקופת בית הקולנוע, ונחווה תגובות לעג וצחוק. אנחנו אנשים בריאים שאיבדו את התנועות ואת הקצב שלהם. ואנחנו שופטים את עצמנו בגלל זה.
 
התנהגותנו הפכה פרקינסונית. היא סומנה בגופנו ותודלקה על ידי תסריטים — סיפורים שנוצרו במוחנו ויצרו הורמונים בגופנו, שגורמים לנו להתנהג אף יותר מקורבן הפרקינסון שהפכנו להיות. אנחנו חיים ונושמים התנהגות של פחד, ורוכשים את ההרגלים הכרוניים של הפרקינסון.
 
הגיע הזמן להגיד, ״לא עוד!״
 
יש חלופה להתנהגות של פחד, והיא השביל לראיית האמת. אנחנו לא מוכרחים לעקוב אחר אותו תסריט, שכופה עלינו להיכנס לתבניות הגוף בפרקינסון. תחת זאת, ביכולתנו ללמוד להיות לוחמי פרקינסון ולנפץ את ההרגלים המזיקים שנוצרים אט־אט.
 
אנחנו יכולים לומר, ״לא! אני לא רוצה יותר את תסריט הפרקינסון; הייתי שם וזה לא בשבילי.״
 
פירוש הדבר שאנחנו עומדים ללמוד איך להרגיש טוב; אנחנו עומדים ללמוד על קצב גופנו ועל דפוסיו, ולהקדיש תשומת לב לשפת הגוף ולהבעות הפנים שלנו. על ידי שינוי התסריט וצמצום התנהגות הפחד שלנו, נוכל להביא את עצמנו בחזרה למקום, שבו תנועותינו הטבעיות ישלטו בתנועות הפרקינסון שלנו.
 
למרבה הצער, למדנו איך לחיות עם ביטויי הפרקינסון, אבל אנחנו גם יודעים איך לא להיות במצב הזה. חיינו בלי פרקינסון זמן רב יותר מזה שאנו חיים עימו. אף על פי שקל יותר להתנהג כאדם חולה מאשר כלוחם בריא, אם נתמסר לכך ונבחר בגישה הנכונה, נוכל לחסל את ההתנהגות הרגילה הכרונית שהתסריטים והפרקינסון דחפו אותנו לאמץ.
 
ביכולתנו להביא את עצמנו לאיזון חדש, בכך שנהיה מודעים לשפת הגוף שלנו ולאופן שהגוף מבטא את עצמו בעזרת הורמונים על ידי תבניות ותחושות. מותר לנו לשים את מבטחנו ברופאים או בדת, אבל עלינו גם לקחת אחריות ולתת קצת אמון בעצמנו. רופאים לא יודעים טוב יותר; אנחנו יודעים טוב יותר. אבל לא תמיד אנחנו יודעים שהיכולת הזאת קיימת בנו. אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו יודעים איך ״לנגן״ בגופנו על ידי שימוש באמנות התנועה. תנועה וקצב גוף הם סוד ההרגשה הטובה והגורם המשפיע הבסיסי של החיים — הכול מתחיל ונגמר בתנועה, לטוב ולרע.
 
ברגע שנדע זאת, נוכל לשנות את מערכת היחסים שלנו עם הרופא שלנו — כי אז לא נבוא אליו כמטופלים נואשים שמחפשים תרופת פלא, אלא כמי ששולטים במצב וזקוקים לעזרה מסוימת. כשנגיע לשלב הזה, התרופות שהרופא ירשום לנו יהיו יעילות ומועילות.
 
עלינו לומר לעצמנו, ״בעזרתי שלי, שוב לא אהיה עבד לפרקינסון.״
 
או אז יתרחש דבר מה נפלא, ונשאל את עצמנו, ״איפה הפרקינסון ההוא?״