מארז המועמדת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז המועמדת
הוספה למועדפים

מארז המועמדת

4.3 כוכבים (703 דירוגים)

עוד על הספר

קיארה קאס נולדה וגדלה בטקסס, ארצות הברית. היא למדה היסטוריה באוניברסיטה וגרה היום בווירג'יניה עם בעלה, בנה ובתה. דברים שהיא שונאת: נהגים שלא מאותתים בכביש, לטוס, סלט. דברים שהיא אוהבת: ציוד משרדי, להקות בנים, קינוחים.

תקציר

***שישה ספרים דיגיטליים במארז אחד***  
 
המועמדת (1) / קיארה קאס
אמריקה סינגר היא נערה ממעמד חמש במדינת איליאה.
כשהיא מקבלת זימון להשתתף כמועמדת בבחירה, תחרות בין 35 נערות על לבו של הנסיך מֶקסון ועל הכתר, משפחתה נלהבת מאוד מהאפשרות שנפתחת בפניהם לטפס בסולם המעמדות.
אבל אמריקה לא מעוניינת להשתתף בתחרות. קודם כול, הנסיך מקסון הנוקשה והמתנשא כלל אינו מוצא חן בעיניה. אבל הסיבה האמיתית היא אהבתה הסודית והאסורה לאַספֶּן, בחור ממעמד שש, הנמוך אף משלה.
אחרי לחץ בלתי-פוסק מצד משפחתה ומצד אַספֶּן עצמו, היא מוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בארמון המפואר, מתמודדת מול 34 נערות נרגשות מרחבי הממלכה. רובן מגיעות ממעמדות גבוהים משלה, והן מתוחכמות ומנוסות ממנה בהרבה. המצב מסתבך עוד יותר כאשר היא פוגשת פנים אל פנים את הנסיך מקסון ונאלצת לבחון מחדש את חייה, את רצונותיה ואת תוכניותיה לעתיד. האם לרגשות יש מקום בתחרות כמו הבחירה? היכן נגמר המשחק ומתחילה המציאות?
זהו הספר הראשון בסדרה “המועמדת”, סדרת ספרים שכבשה את ארצות הברית ונהפכה לתופעה חובקת עולם. ספרי הסדרה מככבים חדשים רבים בראש טבלאות רבי-המכר בארצות הברית ובעולם וזכויות ההסרטה כבר נמכרו לחברת האחים וורנר.
 
העילית (2) / קיארה קאס
”עצמתי את עיני וניסיתי לחפש את התשובות בתוכי.
האם אני באמת יכולה לעשות זאת? האם אני יכולה להיות הנסיכה הבאה של איליאה?”
השלב הראשון בבחירה הסתיים ובארמון נותרו רק שש בנות, מתחרות על ליבו של הנסיך מקסון ועל התואר נסיכת איליאה. אבל אמריקה סינגר לומדת להבין שחיי נסיכה אינם רק מותרות ופינוקים.
הממלכה ניצבת בפני אתגרים קשים: המורדים ממשיכים לתקוף את הארמון וחוסר הצדק בשיטת המעמדות מעורר באמריקה התנגדות.
מצד אחד, מחכה לה אספן, חברה הקודם שניצב לצידה כשומר בארמון ומצד שני, הנסיך מקסון מצפה להחלטתה.
האם תוכל אמריקה לנהוג כפי שמצופה מנסיכה – להיות ייצוגית וכובשת לבבות אך גם לקבל החלטות שאינן תואמות את צו מצפונה?
האם היא יכולה להיות הנסיכה הבאה של איליאה?
זהו הספר השני בסדרה “המועמדת” שזכתה להצלחה גורפת ברחבי העולם. הספר הראשון “המועמדת” התקבל בישראל בהתלהבות והיה לרב-מכר.
 
 
האחת (3) / קיארה קאס
הספר השלישי בסדרה שכבשה את העולם!
 
המתח בארמון בשיאו. ארבע נערות נותרו בתחרות. הציפיות מהן עולות וכולן לומדות להכיר את הנסיך מקסון וזו את זו מקרוב, מעבר לגינונים, לשמלות ולאיפור.
 
כולן יפות, אצילות ובעלות התנהגות ללא רבב. כולן, חוץ מאמריקה סינגר. האם אמריקה לא תלמד לעולם מה מצופה מנסיכה אמיתית? למה היא מתעקשת לשבור את הכללים שוב ושוב? המלך קלרקסון רותח מכעס כשאמריקה מפגינה התנגדות עיקשת לשיטת המעמדות האכזרית הנהוגה בממלכה ומגלה עצמאות רבה מדי הן בחשיבה והן במעשים. עושה רושם שהנסיך מקסון, דווקא מוקסם מהתנהגותה של אמריקה, אבל בד בבד הוא גם מפגין קרבה למתחרות האחרות, נערות שאולי יוכלו למלא את תפקיד הנסיכה באופן מכובד ומלכותי יותר מאמריקה.
 
במקביל, המורדים הצפוניים מגלים עניין במתחרה האמיצה שנותנת במה לקולות המתנגדים לחלוקה למעמדות.גורלה של אמריקה וגורלה של איליאה כולה תלויים כעת במערכת היחסים ההפכפכה בין אמריקה לנסיך מקסון.
 
האחת הוא הספר השלישי בסדרת “המועמדת”, פרי עטה של קיארה קאס,שכבשה את ארצות הברית ואת העולם כולו. זכויות ההסרטה לסדרה כבר נמכרו לחברת האחים וורנר. בישראל קנו להם שני הספרים הראשונים בסדרה–המועמדת והעילית– מעריצים רבים שישמחו לדעת מי תזכה בתחרות הארוכה על לבו של הנסיך ועל הכתר, ותהיה האחת.
 
 
היורשת (4) / קיארה קאס
הספר רביעי בסדרת רבי המכר שכבשה את העולם
אחרי ההצלחה המסחררת לה זכתה סדרת “המועמדת” בעולם כולו וגם בישראל, מציגה הסופרת קיארה קאס את היורשת – דור ההמשך של הזוג המלכותי מקסון ואמריקה
35 גברים מתחרים על לבה של נסיכה אחת
7 דקות בלבד קבעו שהנסיכה אִידְלֵיין היא יורשת העצר של אִילֵיאָה. 7 דקות שמפרידות בינה לבין התאום שלה, אָרֶן.
החיים כנסיכה בת 18 היו יכולים להיות מושלמים: יש לה הורים נהדרים, המלך מקסון והמלכה אמריקה שמכשירים אותה למלוכה; יש לה שלושה אחים, כולל אָרֶן, שהוא גם חבר הנפש שלה; יש לה תחביב שאותו היא מטפחת באהבה: עיצוב שמלות; ובכלל יש לה כל מה שארמון מלוכה יכול להציע לנערה מקסימה בשיא פריחתה.
עד שהכול משתבש. אל הארמון מגיעים דיווחים על תסיסות ומהומות ברחבי הממלכה, והוריה של אִידְלֵיין מבקשים ממנה דבר אחד קטן כדי להעלות את המורל הלאומי: לקיים תהליך בחירה שבו יתמודדו 35 גברים צעירים על לבה ויזכו בידה.
בדיוק כמו התחרות שבה זכתה אמריקה במקסון לפני 20 שנה, אבל הפוך.
לאִידְלֵיין יש הרבה תוכניות בחיים, אבל חתונה אינה אחת מהן, והיא תעשה הכול כדי לשבש את התהליך.
 
 
הכתר (5) / קיארה קאסרק
שישה מחזרים — העילית — נשארו בתחרות על לבה של הנסיכה אידליין. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו: קייל המוכשר והמרדן, הנרי טוב הלב, שאינו דובר כמעט מילה באנגלית ונעזר בבן הלוויה שלו אריק המתורגמן, הייל המסור, איאן, גאנר ופוקס. כולם אביריים, כולם מקסימים. בנוסף, גם מאריד, נצר למשפחת איליאה, רומז על רצונו לזכות בלבה של אידליין.
נדמה שאידליין תיאלץ להתמודד לבדה עם תהליך הבחירה. אמה, המלכה אמריקה, לקתה בהתקף לב, ואביה, המלך מקסון, סועד אותה במסירות. אחיה התאום ארן עזב את הארמון כדי להינשא לבחירת לבו, הנסיכה הצרפתייה קמיל.
מנסיכה צעירה, עיקשת ומפונקת הופכת אידליין לאישה צעירה ומרשימה שעול הממלכה מונח על כתפיה. איזה בן זוג ישתלב באופן הטוב ביותר בחייה החדשים העמוסים במחויבויות? כיצד תדע מתי נכון לנהוג ברכות וברגישות ומתי להקשיח את לבה אל מול יריביה?
 
הכתר הוא הספר האחרון בסדרה המצליחה "המועמדת", שכבשה מיליוני לבבות בעולם ובארץ.
קדמו לו המועמדת, העילית, האחת והיורשת.
 
 
עד עצם היום הזה (6) / קיארה קאסרק
אחרי ההצלחה המסחררת של סדרת "המועמדת" — הסיפורים שעדיין לא קראתם על אִילֵיאָה ועל בית המלוכה שלה.
 
היכנסו לעולם של "המועמדת" ובואו לפגוש את הנסיך מקסון לפני שהתאהב באמריקה סינגר, תוכלו לקרוא על תהליך הבחירה מבעד לעיניו של אספֶּן לג'ר, השומר שנאלץ לראות את אהבתו הראשונה נסחפת ממנו והלאה, ועל המועמדת שמתאהבת בבחור שאיננו הנסיך...
 
קיארה קאס מוסיפה פרטים על הגיבורות והגיבורים שאהבנו בסדרת סיפורים מרתקת, שגם היא, כמו כל ספרי הסדרה, שבתה את לב המעריצים ונחלה הצלחה בעולם כולו.
 

פרק ראשון

1
 
אמא היתה נרגשת עד עומק נשמתה מהמכתב שקיבלנו. היא כבר החליטה שכל הבעיות שלנו נפתרו. המכשול העיקרי בדרך למימוש התוכנית הגאונית שלה היה אני. לא החשבתי את עצמי לבת מרדנית במיוחד, אבל לכל דבר יש גבול.
לא רציתי להיות בת אצולה. ולא רציתי להיות אחת. לא רציתי אפילו לנסות.
התחבאתי בחדרי, המקום היחיד שבו לא אהיה נושא שיחתם של כל בני הבית, וניסיתי למצוא נימוק משכנע שיצליח להשפיע עליה. עד כה היה לי רק אוסף רציני של דעות מוצקות... והיה ברור לי שאין ביניהן אפילו אחת שהיא תהיה מוכנה לקבל.
בסוף לא יכולתי להמשיך להתחמק ממנה. שעת ארוחת הערב התקרבה, ובתור הבוגרת מבין כל הילדים שנשארו בבית, חובת הבישול היתה מוטלת עלי. הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה ולהיכנס למאורת הנחשים.
אמא החמיצה פנים אך לא אמרה דבר.
לא החלפנו בינינו מילה והשתדלנו לא להיתקל זו בזו בזמן הכנת הארוחה, שכללה עוף, פסטה ותפוחי עץ אפויים, ועריכת השולחן לחמישה סועדים. בכל פעם שהרמתי את עיני, אמא נעצה בי מבט מאשים, כמבקשת לגרום לי נקיפות מצפון ובכך לאלץ אותי לרצות את מה שרצתה היא. אמא ניסתה עלי את השיטה הזאת לעתים קרובות. למשל, כשלא רציתי לקבל עבודה מסוימת כי ידעתי שהמשפחה המארחת מתנהגת בגסות רוח ללא כל הצדקה. או כשהיא רצתה שאעשה ניקיון יסודי בבית כי לא יכולנו להרשות לעצמנו להעסיק עוזרת ממעמד שש.
לפעמים זה הצליח לה. לפעמים לא. וזה היה אחד התחומים שבהם לא הייתי מוכנה להתפשר.
היא לא יכלה לסבול את זה שעמדתי על שלי. אבל את התכונה הזאת ירשתי ממנה, כך שעקשנותי לא היתה צריכה להפתיע אותה. אבל היא לא היתה נרגזת רק בגללי. אמא היתה לחוצה מאוד בזמן האחרון. הקיץ התקרב לסופו, והחורף עמד להביא איתו את הקור. ואת הדאגות.
אמא העמידה את קנקן התה במרכז השולחן בטפיחה נרגזת. פי התמלא רוק רק מהמחשבה על כוס תה עם לימון. אבל אני אצטרך לחכות; זה יהיה סתם בזבוז לשתות את כוס התה שלי עכשיו ובזמן הארוחה להסתפק בשתיית מים.
״את תמותי מזה שתמלאי את הטופס?״ אמרה אמא. היא לא הצליחה להבליג יותר. ״הבחירה יכולה להיות הזדמנות מצוינת בשבילך, בשביל כולנו.״
נאנחתי בקול ובלבי חשבתי שמילוי הטופס דווקא כן עלול לקרב את מותי.
זה לא היה סוד שהתקפותיהם של המורדים — הקבוצות המחתרתיות ששנאו את אִילֵיאָה, מדינתנו הצעירה והגדולה יחסית — נעשו אלימות ותכופות יותר ויותר. בעבר ראינו אותם בפעולה בקרוליינה. ביתו של אחד מהשופטים נשרף עד היסוד ומכוניותיהם של כמה אנשים ממעמד שתיים חובלו. היתה גם פריצה מרשימה לבית הסוהר, אבל בהתחשב בעובדה שהפורצים שיחררו רק תלמידת תיכון שהצליחה להיכנס להיריון ושבע אחד, אב לתשעה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהפעם הם דווקא עשו משהו טוב.
אבל מעבר לסיכון האפשרי, הרגשתי שעצם הרעיון להגיש את מועמדותי לַבחירה גורם לי כאב בטן. בניגוד לרצוני, המחשבה על כל הסיבות שבגללן אני רוצה להישאר בדיוק היכן שאני נמצאת העלתה חיוך על שפתי.
״לאבא שלך היה קשה מאוד בשנים האחרונות,״ התיזה אמא. ״אם יש בך טיפת התחשבות, אולי כדאי שתנסי לעזור לו.״
אבא. כן. לאבא באמת רציתי לעזור. ולמאי ולגֶ׳ראד. ואני מניחה שגם לאמא. וכשהיא הציגה את זה ככה, כבר לא יכולתי לחייך. המצב בבית היה מתוח יותר מדי זמן. תהיתי אם גם אבא יראה את ההשתתפות שלי בבחירה כדרך לשוב לחיים תקינים; אם יש בכוחו של סכום כסף, גדול ככל שיהיה, לחולל את השינוי המיוחל.
מצבנו לא היה מעורער כל כך עד שחרדנו לקיומנו או משהו כזה. לא היינו עניים מרודים. אבל נראה לי שלא היינו רחוקים מזה בהרבה.
המעמד שלנו היה גבוה רק בשלושה שלבים מתחתית הסולם החברתי. היינו משפחה של אמנים. ואמנים ומוזיקאים תמיד היו בסכנה שיגיעו לפת לחם. פשוטו כמשמעו. הכסף שהרווחנו הספיק רק בקושי לכיסוי ההוצאות, והכנסתנו היתה תלויה במידה רבה בחילופי העונות.
אני זוכרת שקראתי באיזה ספר היסטוריה מתפורר על חגי העבר הגדולים, שכולם נדחסו לחודשי החורף. את הסדרה פתח משהו ששמו היה ״ליל כל הקדושים״ ואחריו באו ״חג ההודיה״, ״חג המולד״ ו״ערב השנה החדשה״. חג רדף חג.
חג המולד נשאר ללא שינוי. הרי אי־אפשר לשנות את תאריך הלידה של אלוהות. אבל מאז שאיליאה חתמה על הסכם שלום מקיף עם סין, ערב השנה החדשה נחגג בינואר או בפברואר, תלוי במולד הירח. וכל חגי ההודיה וימי העצמאות של האומות השונות בחלק זה של עולמנו נהפכו לחג אחד אחיד בשם ״חג מתן תודה״. והוא נחגג בקיץ, שהוא הזמן המתאים לחגוג את היווסדה של איליאה, לשמוח על עצם העובדה שאנחנו עדיין כאן.
לא היה לי מושג מה זה ״ליל כל הקדושים״. החג הזה חדל להתקיים מזמן.
כך שלפחות שלוש פעמים בשנה, לכל המשפחה שלנו היתה תעסוקה מלאה. אבא ומאי הכינו יצירות אמנות שהלקוחות רכשו בתור מתנות. אמא ואני הופענו במסיבות — אני שרתי ואמא ניגנה בפסנתר — ולא דחינו שום הזמנה אם רק יכולנו לדחוס אותה ללוח ההופעות שלנו. בגיל צעיר יותר פחדתי מאוד להופיע בפני קהל. אבל כעת פשוט השתדלתי לחשוב על עצמי כעל מוזיקת רקע. כי זה מה שהיינו בעיני המעסיקים שלנו — משהו שנועד להישמע בלי להיראות.
ג׳ראד עדיין לא גילה את הכישרון שלו. אבל הוא היה רק בן שבע. עוד היה לו קצת זמן.
בקרוב יתחילו העלים לשנות את צבעם, ועולמנו הזעיר שוב יהיה לא יציב. במשפחה שלנו היו חמישה פיות להאכיל ורק ארבעה עובדים. ולא היתה לנו תעסוקה מובטחת עד חג המולד.
אם מסתכלים על זה ככה, הבחירה נראית כמו חבל הצלה, משהו שאפשר להיאחז בו. המכתב המטופש הזה יוכל להוציא אותי מהבור האפל אל האור, ואני אוכל למשוך ולהעלות אחרי את שאר בני המשפחה.
הבטתי באמא שלי. הגוף שלה היה קצת מלא מדי בשביל חמש, וזה היה מוזר. היא לא היתה זללנית, וממילא גם לא היה לנו אוכל בכמויות שיאפשרו אכילה מופרזת. אולי הגוף פשוט נראה ככה אחרי חמש לידות. שערה היה אדמוני, כמו שלי, אבל שערות שיבה כבר החלו להופיע בו. זה קרה פתאום ובבת אחת, לפני שנתיים בערך. מניפות קמטים נוצרו בזוויות עיניה של אמא, למרות גילה הצעיר יחסית, ואני שמתי לב שהיא מתהלכת במטבח כפופה במקצת, כאילו היא נושאת משא כבד על כתפיה.
ידעתי שהיא כורעת תחת העומס. וידעתי שמשום כך היא מפעילה את כל התחבולות שלה דווקא עלי. היו לנו מספיק מריבות גם ללא סיבה מיוחדת, אבל ככל שהסתיו הריק מהצעות עבודה הלך והתקרב, היא נעשתה עצבנית יותר ויותר. ואני ידעתי שלדעתה אין שום היגיון בהתנהגות שלי עכשיו, בסירוב העקשני שלי למלא טופס קטן עלוב.
אבל בעולם הזה היו דברים — חשובים בעיני — שאהבתי. ופיסת הנייר הזאת נראתה לי כחומת לבנים שעשויה לחצוץ ביני לבין הגשמת השאיפות שלי. אולי אלה שאיפות טיפשיות. אולי הסיכוי להגשים אותן קלוש ממילא. אבל אלה השאיפות שלי. ועם כל אהבתי הרבה לבני משפחתי, לא חשבתי שאני צריכה להקריב בשבילם גם את חלומותי. הרי כבר נתתי להם הרבה כל כך.
אחרי שקֶנָה נישאה וקוֹטָה עזב, אני הייתי הבוגרת מבין הילדים שנשארו בבית, ונכנסתי לתפקיד הזה מהר ככל האפשר. תרמתי למשק הבית כמיטב יכולתי. כיוון שלמדתי בבית, השיעורים תוכננו בהתאם לתוכנית החזרות שלי, שגזלה את רוב שעות היום, כי נוסף לפיתוח הקול רציתי ללמוד לנגן בכלים רבים.
אבל מרגע שהגיע המכתב, העבודה שלי כבר לא היתה חשובה. בדמיונה של אמי, אני כבר הייתי מלכה.
אילו היה לי קצת שכל, הייתי מחביאה את המכתב המטופש הזה לפני שאבא, מאי וג׳ראד באו לאכול. אבל לא ידעתי שאמא מחזיקה את המכתב בכיסה, והיא שלפה אותו באמצע הארוחה.
״לכבוד משפחת סינגר,״ קראה בקול עליז.
ניסיתי לחטוף את המכתב מידה, אך היא היתה זריזה ממני. ממילא הם היו שומעים עליו במוקדם או במאוחר, אבל באופן שהיא הציגה אותו בפניהם היה ברור שכולם יתמכו בה.
״אמא, לא, בבקשה!״ הפצרתי בה.
״אני רוצה לשמוע!״ צרחה מאי. לא הופתעתי. אחותי הקטנה נראתה בדיוק כמוני, רק צעירה בשלוש שנים. אבל למרות הדמיון החיצוני, האופי של שתינו היה שונה בתכלית. בניגוד אלי, היא היתה פתוחה וחברותית וראתה את העולם דרך משקפיים ורודים. ובזמן האחרון גם גילתה התעניינות רבה בבנים. בעיניה, כל הסיפור הזה היה רומנטי להפליא.
חשתי שאני מסמיקה מבושה. אבא הקשיב בעניין רב, ומאי לא יכלה לשבת בשקט מרוב שמחה. ג׳ראד הקטן המתוק פשוט המשיך לאכול בשלווה. אמא כיחכחה בגרונה והמשיכה להקריא.
״׳מפקד האוכלוסין האחרון העלה שבביתכם גרה כיום אישה רווקה בגיל שש־עשרה עד עשרים. הננו שמחים להביא לידיעתכם שבקרוב תהיה לה הזדמנות להביא כבוד רב לאומה הדגולה איליאה.׳״
מאי צווחה שוב ולפתה את זרועי. ״זאת את!״
״אני יודעת, קופיקו. ותעזבי את היד שלי לפני שתשברי אותה.״ אבל היא המשיכה לאחוז בידי ולנתר בשמחה.
״׳נסיכנו האהוב, מקסון שרִיב,׳״ המשיכה אמא, ״׳מגיע לפרקו החודש. הוא מקווה לחלוק את התקופה החדשה בחייו עם שותפה לחיים, בת אמיתית של אומתנו, שאותה יישא לאישה. אם בתכם, אחותכם או בת החסות שלכם פנויה, והאפשרות להיות כלתו של הנסיך מקסון והנסיכה הנערצת של איליאה מעניינת אותה, אנא מלאו את הטופס המצורף ושלחו אותו לסניף המקומי של השירותים המחוזיים. כל מחוז יבחר בצורה אקראית אישה אחת שתוזמן לפגישה אישית עם הנסיך.
״׳המועמדות יגורו בארמון איליאה המרהיב בעיר אנג׳לס, כל זמן שהייתן במקום. משפחתה של כל מועמדת תתוגמל ביד רחבה׳״ — את המילים הללו משכה אמא להגברת הרושם — ״׳תמורת שירותיה למשפחה המלכותית.׳״
גילגלתי את עיני בזמן שהיא המשיכה בקריאה. כך הם נהגו עם הבנים. את הנסיכות שנולדו למשפחת המלוכה מכרו למדינות אחרות במאמץ להדק את הקשרים בינן לבין מדינתנו הצעירה. את הסיבה לנוהג הזה יכולתי להבין — היינו זקוקים לבעלי ברית — אבל הוא לא מצא חן בעיני. למזלי, לא הייתי עדה למימושו, וקיוויתי שלא אהיה גם בעתיד. בשלושת הדורות האחרונים משפחת המלוכה שלנו לא הביאה לעולם אף נסיכה. נסיכים, לעומת זאת, נשאו נשים מבנות העם כדי להעלות את המורל של אומתנו ההפכפכה והמדוכדכת לפעמים. נדמה לי שתהליך הבחירה נועד לגבש את אזרחי המדינה ולהזכיר לכולם שאיליאה עצמה התחילה כמעט מאפס.
אף אחת מהאפשרויות לא נראתה לי טובה במיוחד. די היה במחשבה על השתתפות בתחרות הזאת, שבה הסנוב הרכרוכי הקטן יבחר לעיני כל המדינה את היפה והשטחית מבין כל המועמדות, כדי שבהופעותיו הטלוויזיוניות תציג את עצמה לראווה ותשתוק, כדי שארצה לצרוח. האם יש משהו משפיל יותר מזה?
ומלבד זאת, ביקרתי בבתיהם של מספיק שתיים ושלוש כדי להיות בטוחה שאין לי שום רצון לחיות ביניהם, לא כל שכן לחיות בביתו של אחת. לבד מהפעמים שבהן ממש רעבנו ללחם, הייתי די מרוצה בתור חמש. אמא שלי היא ששאפה לטפס בסולם החברתי, לא אני.
״ומובן מאליו שהוא יאהב את אמריקה! היא יפה כל כך,״ השתפכה אמי.
״אמא, תעשי לי טובה. אני ממוצעת, לכל היותר.״
״זה לא נכון!״ אמרה מאי. ״אני נראית בדיוק כמוך, ואני כן יפה!״ החיוך שלה היה רחב כל כך, שלא יכולתי לכבוש את צחוקי. וזאת היתה הערה נכונה, כי מאי באמת היתה יפהפייה מהממת.
אבל זה לא היה רק בגלל הפנים שלה, חיוכה הכובש ועיניה המאירות. מאי הקרינה חיוניות ושמחת חיים שגרמו למי שרואה אותה לרצות להיות בדיוק כמוה. מאי היתה מושכת מאוד, ואני, אם להיות כנה, לא הייתי כזאת.
״ג׳ראד, מה דעתך? אתה חושב שאני יפה?״ שאלתי.
כל העיניים נפנו אל הצעיר בבני המשפחה.
״לא! בנות הן מגעילות!״
״ג׳ראד, בחייך.״ אמא פלטה אנחה נרגזת, אבל האנחה שלה לא יצאה מן הלב. על ג׳ראד היה קשה לכעוס. ״אמריקה, את נערה נחמדה מאוד, רק שתדעי.״
״אם אני כל כך נחמדה, איך זה שאף בחור עוד לא בא לבקש שאצא איתו?״
״אה, הם בהחלט באים, אבל אני מגרשת אותם. הבנות שלי יפות מכדי להינשא לחמש. קֶנָה הצליחה להתחתן עם ארבע, ואני בטוחה שאת יכולה להצליח אפילו יותר.״ אמא לגמה מהתה שלה.
״שמו ג׳יימס. תפסיקי לדבר עליו כמו על מספר. וממתי בנים באים הנה?״ שמעתי שקולי נעשה צורם יותר ויותר. עד כה לא ראיתי על מדרגות ביתנו אפילו בחור אחד.
״זה זמן־מה,״ הצטרף אבא לשיחה. נימה של צער נשמעה בקולו והוא נעץ בהחלטיות את עיניו בכוס שלו. ניסיתי להבין מה מעציב אותו כל כך. העובדה שבחורים מתחילים לחזר אחרי? שאמא שוב רבה איתי? המחשבה שלא אשתתף בתחרות? שכן אשתתף בה ואהיה רחוקה מהבית?
אבי ואני היינו קרובים מאוד זה לזה. אני חושבת שאמא כבר היתה קצת שחוקה כשנולדתי, ואבא טיפל בי רוב הזמן. את המזג החם שלי ירשתי מאמא, אבל את הסלחנות וההתחשבות ירשתי מאבא.
הוא הרים את עיניו לשבריר שנייה, ופתאום הבנתי. הוא לא רצה לבקש את זה ממני. הוא לא רצה שאעזוב את הבית. אבל הוא לא היה יכול להתכחש לתועלת שתצמח לנו אם אצליח להשתתף, ולו רק ליום אחד.
״אמריקה, תהיי הגיונית,״ אמרה אמא. ״אני בטוחה שאנחנו ההורים היחידים בכל המדינה שצריכים לשכנע את הבת שלהם להשתתף. תחשבי על ההזדמנות! את יכולה להיות מלכה יום אחד!״
״אמא. גם אילו רציתי להיות מלכה, ואני בשום אופן לא רוצה, עוד אלפים מבנות המחוז שלנו ישתתפו בהגרלה. אלפים. ואפילו אם השם שלי יעלה במקרה, עדיין יהיו שם שלושים וארבע בנות אחרות שהמומחיות שלהן באמנות הפיתוי תעלה בלי ספק על היכולת שלי להעמיד פנים שאני מבינה בזה משהו.״
ג׳ראד זקף את אוזניו. ״מה זה פיתוי?״
״לא חשוב,״ ענינו כולנו במקהלה.
״ואם מביאים את כל זה בחשבון, מגוחך לחשוב שאני אצליח לזכות איכשהו,״ סיימתי את נאומי.
אמי דחפה את כיסאה לאחור ונעמדה. היא רכנה לעברי מעל לשולחן. ״מישהי תזכה בסופו של דבר, אמריקה. והסיכויים שלך טובים בדיוק כמו של כל אחת אחרת.״ היא הטילה את המפית שלה על השולחן ופנתה ללכת. ״ג׳ראד, תגמור לאכול ולך לעשות אמבטיה.״
הוא רטן בתשובה.
מאי אכלה בשתיקה. ג׳ראד ביקש תוספת, אבל לא נשאר מה לתת לו. אחרי ששניהם קמו, התחלתי לפנות את השולחן ואבא המשיך לשבת וללגום מהתה שלו. שוב היו כתמי צבע בשערותיו, נקודות צהובות שהעלו חיוך על שפתי. לבסוף הוא נעמד והבריש בידו את הפירורים מהחולצה.
״אני מצטערת, אבא,״ מילמלתי תוך כדי איסוף הצלחות.
״אל תהיי טיפשה, חתלתולונת. אני לא כועס עלייך.״ הוא חייך חיוך רפה וחיבק אותי.
״פשוט...״
״את לא צריכה להסביר לי, חמודה. אני יודע.״ הוא נשק לי על מצחי. ״אני חוזר לעבודה.״
ובזאת הסתיימה שיחתנו. עברתי למטבח והתחלתי לרחוץ את הכלים. את הצלחת שלי, שבקושי נגעתי בה, עטפתי במפית והחבאתי במקרר. בצלחות האחרות נשארו רק פירורים.
נאנחתי ופניתי לחדרי להתכונן לשינה. כל העסק הזה היה מרגיז מאוד.
למה אמא מציקה לי כל הזמן? האם היא לא מאושרת? האם היא לא אוהבת את אבא? למה מה שיש לנו לא מספיק טוב בשבילה?
שכבתי על המזרן הקשה שלי ושקלתי את עניין הבחירה. חייבים להודות שיש לדבר הזה יתרונות מסוימים. יהיה נחמד לאכול לשובע לפחות במשך זמן־מה. אבל אין לי שום סיבה להתאמץ. אני לא עומדת להתאהב בנסיך מקסון. ועל סמך מה שראיתי במשדר הטלוויזיה ״איליאה קפיטל ריפורט״, נראה לי שאפילו לא אוכל לחבב את הבחור.
עד חצות נשאר עוד זמן ארוך כנצח. על הקיר ליד הדלת שלי היתה מראה, ואני עצרתי לידה, לוודא ששערי נראה טוב לפחות כמו שהיה בבוקר ולמרוח ליפגלוס כדי להוסיף קצת צבע לפנים שלי. אמא דרשה שאשמור את תכשירי האיפור להופעות שלנו או ליציאה מהבית, אבל בלילות כמו הלילה הזה נהגתי להתאפר בסתר.
בסוף התגנבתי למטבח, לקחתי את שאריות הארוחה שלי, מעט לחם שפג תוקפו ותפוח, וארזתי הכול במפית. היה לי קשה לחזור לחדרי בצעדי צב זהירים, כי עכשיו השעה כבר היתה מאוחרת. אבל אילו הלכתי למטבח מוקדם יותר זה לא היה משנה שום דבר, סתם הייתי מאבדת את הסבלנות.
פתחתי את חלון חדר השינה שלי וסקרתי את החצר האחורית הקטנה שלנו. הירח לא היה מלא, והייתי צריכה לחכות עד שעיני יסתגלו לחושך לפני שזזתי. מעבר למדשאה נראתה צלליתו המטושטשת של בית העץ שלנו. כשהייתי צעירה יותר נהג קוֹטָה לקשור סדינים לענפים ולהפוך בעזרתם את בית העץ שלנו לספינת מפרש. הוא היה רב־החובל, ואני תמיד הייתי הקצין הראשון. המטלות שלי כללו בעיקר טאטוא הרצפה והכנת ארוחות מאדמה ומקיסמי עץ בתוך תבניות האפייה של אמא. קוֹטָה היה ממלא כף בעפר ו״אוכל״ כביכול, כלומר זורק אותו אל מעבר לכתפו. ואז הייתי צריכה לטאטא שוב את הרצפה, אבל לא היה אכפת לי. שמחתי להיות על הספינה עם קוֹטָה.
הבטתי סביבי. כל בתי השכנים היו חשוכים. איש לא צפה במעשי. זחלתי בזהירות אל מחוץ לחלון. בעבר עשיתי את זה לא נכון והבטן שלי התמלאה חבורות, אבל עם הזמן נעשיתי הרבה יותר מיומנת והתגלגלתי בקלות, למרות המאמץ לא למעוך את האוכל בצלחת שהחזקתי.
רצתי על הדשא בפיג׳מה הכי חתיכית שלי. יכולתי גם להישאר בבגדים שלבשתי כל היום, אבל ככה היה לי נעים יותר. האמת היא שלא ייחסתי חשיבות רבה ללבושי, סתם הרגשתי יפה יותר במכנסונים החומים ובחולצה הלבנה הצמודה.
כבר לא היה לי קשה לטפס בעזרת יד אחת בלבד על שלבי העץ המוצמדים לגזע במסמרים. גם את המיומנות הזאת פיתחתי עם הזמן. המועקה שלי התפוגגה עם כל שלב שעליתי. בית העץ היה מרוחק רק צעדים ספורים, אבל ההרגשה היתה כאילו השארתי את צרות הבית הרחק מאחור. כאן לא אצטרך להיות הנסיכה של אף אחד. מהרגע שנכנסתי לבית העץ, מקום המפלט שלי, ידעתי שאיני לבדי. מישהו התחבא בצללים באחת הפינות. נשימותי נעשו קצרות ומהירות; לא יכולתי לשלוט בעצמי. הנחתי את האוכל על הרצפה ואימצתי את העיניים. האיש זז והדליק בדל נר. הנר הפיץ אור קלוש בלבד — בבית לא יראו אותו — אבל לי זה הספיק. לבסוף פצה הפולש את פיו וחיוך שובב עלה על פניו.
״שלום, יפהפייה.״

קיארה קאס נולדה וגדלה בטקסס, ארצות הברית. היא למדה היסטוריה באוניברסיטה וגרה היום בווירג'יניה עם בעלה, בנה ובתה. דברים שהיא שונאת: נהגים שלא מאותתים בכביש, לטוס, סלט. דברים שהיא אוהבת: ציוד משרדי, להקות בנים, קינוחים.

עוד על המארז

מארז המועמדת קיארה קאס
1
 
אמא היתה נרגשת עד עומק נשמתה מהמכתב שקיבלנו. היא כבר החליטה שכל הבעיות שלנו נפתרו. המכשול העיקרי בדרך למימוש התוכנית הגאונית שלה היה אני. לא החשבתי את עצמי לבת מרדנית במיוחד, אבל לכל דבר יש גבול.
לא רציתי להיות בת אצולה. ולא רציתי להיות אחת. לא רציתי אפילו לנסות.
התחבאתי בחדרי, המקום היחיד שבו לא אהיה נושא שיחתם של כל בני הבית, וניסיתי למצוא נימוק משכנע שיצליח להשפיע עליה. עד כה היה לי רק אוסף רציני של דעות מוצקות... והיה ברור לי שאין ביניהן אפילו אחת שהיא תהיה מוכנה לקבל.
בסוף לא יכולתי להמשיך להתחמק ממנה. שעת ארוחת הערב התקרבה, ובתור הבוגרת מבין כל הילדים שנשארו בבית, חובת הבישול היתה מוטלת עלי. הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה ולהיכנס למאורת הנחשים.
אמא החמיצה פנים אך לא אמרה דבר.
לא החלפנו בינינו מילה והשתדלנו לא להיתקל זו בזו בזמן הכנת הארוחה, שכללה עוף, פסטה ותפוחי עץ אפויים, ועריכת השולחן לחמישה סועדים. בכל פעם שהרמתי את עיני, אמא נעצה בי מבט מאשים, כמבקשת לגרום לי נקיפות מצפון ובכך לאלץ אותי לרצות את מה שרצתה היא. אמא ניסתה עלי את השיטה הזאת לעתים קרובות. למשל, כשלא רציתי לקבל עבודה מסוימת כי ידעתי שהמשפחה המארחת מתנהגת בגסות רוח ללא כל הצדקה. או כשהיא רצתה שאעשה ניקיון יסודי בבית כי לא יכולנו להרשות לעצמנו להעסיק עוזרת ממעמד שש.
לפעמים זה הצליח לה. לפעמים לא. וזה היה אחד התחומים שבהם לא הייתי מוכנה להתפשר.
היא לא יכלה לסבול את זה שעמדתי על שלי. אבל את התכונה הזאת ירשתי ממנה, כך שעקשנותי לא היתה צריכה להפתיע אותה. אבל היא לא היתה נרגזת רק בגללי. אמא היתה לחוצה מאוד בזמן האחרון. הקיץ התקרב לסופו, והחורף עמד להביא איתו את הקור. ואת הדאגות.
אמא העמידה את קנקן התה במרכז השולחן בטפיחה נרגזת. פי התמלא רוק רק מהמחשבה על כוס תה עם לימון. אבל אני אצטרך לחכות; זה יהיה סתם בזבוז לשתות את כוס התה שלי עכשיו ובזמן הארוחה להסתפק בשתיית מים.
״את תמותי מזה שתמלאי את הטופס?״ אמרה אמא. היא לא הצליחה להבליג יותר. ״הבחירה יכולה להיות הזדמנות מצוינת בשבילך, בשביל כולנו.״
נאנחתי בקול ובלבי חשבתי שמילוי הטופס דווקא כן עלול לקרב את מותי.
זה לא היה סוד שהתקפותיהם של המורדים — הקבוצות המחתרתיות ששנאו את אִילֵיאָה, מדינתנו הצעירה והגדולה יחסית — נעשו אלימות ותכופות יותר ויותר. בעבר ראינו אותם בפעולה בקרוליינה. ביתו של אחד מהשופטים נשרף עד היסוד ומכוניותיהם של כמה אנשים ממעמד שתיים חובלו. היתה גם פריצה מרשימה לבית הסוהר, אבל בהתחשב בעובדה שהפורצים שיחררו רק תלמידת תיכון שהצליחה להיכנס להיריון ושבע אחד, אב לתשעה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהפעם הם דווקא עשו משהו טוב.
אבל מעבר לסיכון האפשרי, הרגשתי שעצם הרעיון להגיש את מועמדותי לַבחירה גורם לי כאב בטן. בניגוד לרצוני, המחשבה על כל הסיבות שבגללן אני רוצה להישאר בדיוק היכן שאני נמצאת העלתה חיוך על שפתי.
״לאבא שלך היה קשה מאוד בשנים האחרונות,״ התיזה אמא. ״אם יש בך טיפת התחשבות, אולי כדאי שתנסי לעזור לו.״
אבא. כן. לאבא באמת רציתי לעזור. ולמאי ולגֶ׳ראד. ואני מניחה שגם לאמא. וכשהיא הציגה את זה ככה, כבר לא יכולתי לחייך. המצב בבית היה מתוח יותר מדי זמן. תהיתי אם גם אבא יראה את ההשתתפות שלי בבחירה כדרך לשוב לחיים תקינים; אם יש בכוחו של סכום כסף, גדול ככל שיהיה, לחולל את השינוי המיוחל.
מצבנו לא היה מעורער כל כך עד שחרדנו לקיומנו או משהו כזה. לא היינו עניים מרודים. אבל נראה לי שלא היינו רחוקים מזה בהרבה.
המעמד שלנו היה גבוה רק בשלושה שלבים מתחתית הסולם החברתי. היינו משפחה של אמנים. ואמנים ומוזיקאים תמיד היו בסכנה שיגיעו לפת לחם. פשוטו כמשמעו. הכסף שהרווחנו הספיק רק בקושי לכיסוי ההוצאות, והכנסתנו היתה תלויה במידה רבה בחילופי העונות.
אני זוכרת שקראתי באיזה ספר היסטוריה מתפורר על חגי העבר הגדולים, שכולם נדחסו לחודשי החורף. את הסדרה פתח משהו ששמו היה ״ליל כל הקדושים״ ואחריו באו ״חג ההודיה״, ״חג המולד״ ו״ערב השנה החדשה״. חג רדף חג.
חג המולד נשאר ללא שינוי. הרי אי־אפשר לשנות את תאריך הלידה של אלוהות. אבל מאז שאיליאה חתמה על הסכם שלום מקיף עם סין, ערב השנה החדשה נחגג בינואר או בפברואר, תלוי במולד הירח. וכל חגי ההודיה וימי העצמאות של האומות השונות בחלק זה של עולמנו נהפכו לחג אחד אחיד בשם ״חג מתן תודה״. והוא נחגג בקיץ, שהוא הזמן המתאים לחגוג את היווסדה של איליאה, לשמוח על עצם העובדה שאנחנו עדיין כאן.
לא היה לי מושג מה זה ״ליל כל הקדושים״. החג הזה חדל להתקיים מזמן.
כך שלפחות שלוש פעמים בשנה, לכל המשפחה שלנו היתה תעסוקה מלאה. אבא ומאי הכינו יצירות אמנות שהלקוחות רכשו בתור מתנות. אמא ואני הופענו במסיבות — אני שרתי ואמא ניגנה בפסנתר — ולא דחינו שום הזמנה אם רק יכולנו לדחוס אותה ללוח ההופעות שלנו. בגיל צעיר יותר פחדתי מאוד להופיע בפני קהל. אבל כעת פשוט השתדלתי לחשוב על עצמי כעל מוזיקת רקע. כי זה מה שהיינו בעיני המעסיקים שלנו — משהו שנועד להישמע בלי להיראות.
ג׳ראד עדיין לא גילה את הכישרון שלו. אבל הוא היה רק בן שבע. עוד היה לו קצת זמן.
בקרוב יתחילו העלים לשנות את צבעם, ועולמנו הזעיר שוב יהיה לא יציב. במשפחה שלנו היו חמישה פיות להאכיל ורק ארבעה עובדים. ולא היתה לנו תעסוקה מובטחת עד חג המולד.
אם מסתכלים על זה ככה, הבחירה נראית כמו חבל הצלה, משהו שאפשר להיאחז בו. המכתב המטופש הזה יוכל להוציא אותי מהבור האפל אל האור, ואני אוכל למשוך ולהעלות אחרי את שאר בני המשפחה.
הבטתי באמא שלי. הגוף שלה היה קצת מלא מדי בשביל חמש, וזה היה מוזר. היא לא היתה זללנית, וממילא גם לא היה לנו אוכל בכמויות שיאפשרו אכילה מופרזת. אולי הגוף פשוט נראה ככה אחרי חמש לידות. שערה היה אדמוני, כמו שלי, אבל שערות שיבה כבר החלו להופיע בו. זה קרה פתאום ובבת אחת, לפני שנתיים בערך. מניפות קמטים נוצרו בזוויות עיניה של אמא, למרות גילה הצעיר יחסית, ואני שמתי לב שהיא מתהלכת במטבח כפופה במקצת, כאילו היא נושאת משא כבד על כתפיה.
ידעתי שהיא כורעת תחת העומס. וידעתי שמשום כך היא מפעילה את כל התחבולות שלה דווקא עלי. היו לנו מספיק מריבות גם ללא סיבה מיוחדת, אבל ככל שהסתיו הריק מהצעות עבודה הלך והתקרב, היא נעשתה עצבנית יותר ויותר. ואני ידעתי שלדעתה אין שום היגיון בהתנהגות שלי עכשיו, בסירוב העקשני שלי למלא טופס קטן עלוב.
אבל בעולם הזה היו דברים — חשובים בעיני — שאהבתי. ופיסת הנייר הזאת נראתה לי כחומת לבנים שעשויה לחצוץ ביני לבין הגשמת השאיפות שלי. אולי אלה שאיפות טיפשיות. אולי הסיכוי להגשים אותן קלוש ממילא. אבל אלה השאיפות שלי. ועם כל אהבתי הרבה לבני משפחתי, לא חשבתי שאני צריכה להקריב בשבילם גם את חלומותי. הרי כבר נתתי להם הרבה כל כך.
אחרי שקֶנָה נישאה וקוֹטָה עזב, אני הייתי הבוגרת מבין הילדים שנשארו בבית, ונכנסתי לתפקיד הזה מהר ככל האפשר. תרמתי למשק הבית כמיטב יכולתי. כיוון שלמדתי בבית, השיעורים תוכננו בהתאם לתוכנית החזרות שלי, שגזלה את רוב שעות היום, כי נוסף לפיתוח הקול רציתי ללמוד לנגן בכלים רבים.
אבל מרגע שהגיע המכתב, העבודה שלי כבר לא היתה חשובה. בדמיונה של אמי, אני כבר הייתי מלכה.
אילו היה לי קצת שכל, הייתי מחביאה את המכתב המטופש הזה לפני שאבא, מאי וג׳ראד באו לאכול. אבל לא ידעתי שאמא מחזיקה את המכתב בכיסה, והיא שלפה אותו באמצע הארוחה.
״לכבוד משפחת סינגר,״ קראה בקול עליז.
ניסיתי לחטוף את המכתב מידה, אך היא היתה זריזה ממני. ממילא הם היו שומעים עליו במוקדם או במאוחר, אבל באופן שהיא הציגה אותו בפניהם היה ברור שכולם יתמכו בה.
״אמא, לא, בבקשה!״ הפצרתי בה.
״אני רוצה לשמוע!״ צרחה מאי. לא הופתעתי. אחותי הקטנה נראתה בדיוק כמוני, רק צעירה בשלוש שנים. אבל למרות הדמיון החיצוני, האופי של שתינו היה שונה בתכלית. בניגוד אלי, היא היתה פתוחה וחברותית וראתה את העולם דרך משקפיים ורודים. ובזמן האחרון גם גילתה התעניינות רבה בבנים. בעיניה, כל הסיפור הזה היה רומנטי להפליא.
חשתי שאני מסמיקה מבושה. אבא הקשיב בעניין רב, ומאי לא יכלה לשבת בשקט מרוב שמחה. ג׳ראד הקטן המתוק פשוט המשיך לאכול בשלווה. אמא כיחכחה בגרונה והמשיכה להקריא.
״׳מפקד האוכלוסין האחרון העלה שבביתכם גרה כיום אישה רווקה בגיל שש־עשרה עד עשרים. הננו שמחים להביא לידיעתכם שבקרוב תהיה לה הזדמנות להביא כבוד רב לאומה הדגולה איליאה.׳״
מאי צווחה שוב ולפתה את זרועי. ״זאת את!״
״אני יודעת, קופיקו. ותעזבי את היד שלי לפני שתשברי אותה.״ אבל היא המשיכה לאחוז בידי ולנתר בשמחה.
״׳נסיכנו האהוב, מקסון שרִיב,׳״ המשיכה אמא, ״׳מגיע לפרקו החודש. הוא מקווה לחלוק את התקופה החדשה בחייו עם שותפה לחיים, בת אמיתית של אומתנו, שאותה יישא לאישה. אם בתכם, אחותכם או בת החסות שלכם פנויה, והאפשרות להיות כלתו של הנסיך מקסון והנסיכה הנערצת של איליאה מעניינת אותה, אנא מלאו את הטופס המצורף ושלחו אותו לסניף המקומי של השירותים המחוזיים. כל מחוז יבחר בצורה אקראית אישה אחת שתוזמן לפגישה אישית עם הנסיך.
״׳המועמדות יגורו בארמון איליאה המרהיב בעיר אנג׳לס, כל זמן שהייתן במקום. משפחתה של כל מועמדת תתוגמל ביד רחבה׳״ — את המילים הללו משכה אמא להגברת הרושם — ״׳תמורת שירותיה למשפחה המלכותית.׳״
גילגלתי את עיני בזמן שהיא המשיכה בקריאה. כך הם נהגו עם הבנים. את הנסיכות שנולדו למשפחת המלוכה מכרו למדינות אחרות במאמץ להדק את הקשרים בינן לבין מדינתנו הצעירה. את הסיבה לנוהג הזה יכולתי להבין — היינו זקוקים לבעלי ברית — אבל הוא לא מצא חן בעיני. למזלי, לא הייתי עדה למימושו, וקיוויתי שלא אהיה גם בעתיד. בשלושת הדורות האחרונים משפחת המלוכה שלנו לא הביאה לעולם אף נסיכה. נסיכים, לעומת זאת, נשאו נשים מבנות העם כדי להעלות את המורל של אומתנו ההפכפכה והמדוכדכת לפעמים. נדמה לי שתהליך הבחירה נועד לגבש את אזרחי המדינה ולהזכיר לכולם שאיליאה עצמה התחילה כמעט מאפס.
אף אחת מהאפשרויות לא נראתה לי טובה במיוחד. די היה במחשבה על השתתפות בתחרות הזאת, שבה הסנוב הרכרוכי הקטן יבחר לעיני כל המדינה את היפה והשטחית מבין כל המועמדות, כדי שבהופעותיו הטלוויזיוניות תציג את עצמה לראווה ותשתוק, כדי שארצה לצרוח. האם יש משהו משפיל יותר מזה?
ומלבד זאת, ביקרתי בבתיהם של מספיק שתיים ושלוש כדי להיות בטוחה שאין לי שום רצון לחיות ביניהם, לא כל שכן לחיות בביתו של אחת. לבד מהפעמים שבהן ממש רעבנו ללחם, הייתי די מרוצה בתור חמש. אמא שלי היא ששאפה לטפס בסולם החברתי, לא אני.
״ומובן מאליו שהוא יאהב את אמריקה! היא יפה כל כך,״ השתפכה אמי.
״אמא, תעשי לי טובה. אני ממוצעת, לכל היותר.״
״זה לא נכון!״ אמרה מאי. ״אני נראית בדיוק כמוך, ואני כן יפה!״ החיוך שלה היה רחב כל כך, שלא יכולתי לכבוש את צחוקי. וזאת היתה הערה נכונה, כי מאי באמת היתה יפהפייה מהממת.
אבל זה לא היה רק בגלל הפנים שלה, חיוכה הכובש ועיניה המאירות. מאי הקרינה חיוניות ושמחת חיים שגרמו למי שרואה אותה לרצות להיות בדיוק כמוה. מאי היתה מושכת מאוד, ואני, אם להיות כנה, לא הייתי כזאת.
״ג׳ראד, מה דעתך? אתה חושב שאני יפה?״ שאלתי.
כל העיניים נפנו אל הצעיר בבני המשפחה.
״לא! בנות הן מגעילות!״
״ג׳ראד, בחייך.״ אמא פלטה אנחה נרגזת, אבל האנחה שלה לא יצאה מן הלב. על ג׳ראד היה קשה לכעוס. ״אמריקה, את נערה נחמדה מאוד, רק שתדעי.״
״אם אני כל כך נחמדה, איך זה שאף בחור עוד לא בא לבקש שאצא איתו?״
״אה, הם בהחלט באים, אבל אני מגרשת אותם. הבנות שלי יפות מכדי להינשא לחמש. קֶנָה הצליחה להתחתן עם ארבע, ואני בטוחה שאת יכולה להצליח אפילו יותר.״ אמא לגמה מהתה שלה.
״שמו ג׳יימס. תפסיקי לדבר עליו כמו על מספר. וממתי בנים באים הנה?״ שמעתי שקולי נעשה צורם יותר ויותר. עד כה לא ראיתי על מדרגות ביתנו אפילו בחור אחד.
״זה זמן־מה,״ הצטרף אבא לשיחה. נימה של צער נשמעה בקולו והוא נעץ בהחלטיות את עיניו בכוס שלו. ניסיתי להבין מה מעציב אותו כל כך. העובדה שבחורים מתחילים לחזר אחרי? שאמא שוב רבה איתי? המחשבה שלא אשתתף בתחרות? שכן אשתתף בה ואהיה רחוקה מהבית?
אבי ואני היינו קרובים מאוד זה לזה. אני חושבת שאמא כבר היתה קצת שחוקה כשנולדתי, ואבא טיפל בי רוב הזמן. את המזג החם שלי ירשתי מאמא, אבל את הסלחנות וההתחשבות ירשתי מאבא.
הוא הרים את עיניו לשבריר שנייה, ופתאום הבנתי. הוא לא רצה לבקש את זה ממני. הוא לא רצה שאעזוב את הבית. אבל הוא לא היה יכול להתכחש לתועלת שתצמח לנו אם אצליח להשתתף, ולו רק ליום אחד.
״אמריקה, תהיי הגיונית,״ אמרה אמא. ״אני בטוחה שאנחנו ההורים היחידים בכל המדינה שצריכים לשכנע את הבת שלהם להשתתף. תחשבי על ההזדמנות! את יכולה להיות מלכה יום אחד!״
״אמא. גם אילו רציתי להיות מלכה, ואני בשום אופן לא רוצה, עוד אלפים מבנות המחוז שלנו ישתתפו בהגרלה. אלפים. ואפילו אם השם שלי יעלה במקרה, עדיין יהיו שם שלושים וארבע בנות אחרות שהמומחיות שלהן באמנות הפיתוי תעלה בלי ספק על היכולת שלי להעמיד פנים שאני מבינה בזה משהו.״
ג׳ראד זקף את אוזניו. ״מה זה פיתוי?״
״לא חשוב,״ ענינו כולנו במקהלה.
״ואם מביאים את כל זה בחשבון, מגוחך לחשוב שאני אצליח לזכות איכשהו,״ סיימתי את נאומי.
אמי דחפה את כיסאה לאחור ונעמדה. היא רכנה לעברי מעל לשולחן. ״מישהי תזכה בסופו של דבר, אמריקה. והסיכויים שלך טובים בדיוק כמו של כל אחת אחרת.״ היא הטילה את המפית שלה על השולחן ופנתה ללכת. ״ג׳ראד, תגמור לאכול ולך לעשות אמבטיה.״
הוא רטן בתשובה.
מאי אכלה בשתיקה. ג׳ראד ביקש תוספת, אבל לא נשאר מה לתת לו. אחרי ששניהם קמו, התחלתי לפנות את השולחן ואבא המשיך לשבת וללגום מהתה שלו. שוב היו כתמי צבע בשערותיו, נקודות צהובות שהעלו חיוך על שפתי. לבסוף הוא נעמד והבריש בידו את הפירורים מהחולצה.
״אני מצטערת, אבא,״ מילמלתי תוך כדי איסוף הצלחות.
״אל תהיי טיפשה, חתלתולונת. אני לא כועס עלייך.״ הוא חייך חיוך רפה וחיבק אותי.
״פשוט...״
״את לא צריכה להסביר לי, חמודה. אני יודע.״ הוא נשק לי על מצחי. ״אני חוזר לעבודה.״
ובזאת הסתיימה שיחתנו. עברתי למטבח והתחלתי לרחוץ את הכלים. את הצלחת שלי, שבקושי נגעתי בה, עטפתי במפית והחבאתי במקרר. בצלחות האחרות נשארו רק פירורים.
נאנחתי ופניתי לחדרי להתכונן לשינה. כל העסק הזה היה מרגיז מאוד.
למה אמא מציקה לי כל הזמן? האם היא לא מאושרת? האם היא לא אוהבת את אבא? למה מה שיש לנו לא מספיק טוב בשבילה?
שכבתי על המזרן הקשה שלי ושקלתי את עניין הבחירה. חייבים להודות שיש לדבר הזה יתרונות מסוימים. יהיה נחמד לאכול לשובע לפחות במשך זמן־מה. אבל אין לי שום סיבה להתאמץ. אני לא עומדת להתאהב בנסיך מקסון. ועל סמך מה שראיתי במשדר הטלוויזיה ״איליאה קפיטל ריפורט״, נראה לי שאפילו לא אוכל לחבב את הבחור.
עד חצות נשאר עוד זמן ארוך כנצח. על הקיר ליד הדלת שלי היתה מראה, ואני עצרתי לידה, לוודא ששערי נראה טוב לפחות כמו שהיה בבוקר ולמרוח ליפגלוס כדי להוסיף קצת צבע לפנים שלי. אמא דרשה שאשמור את תכשירי האיפור להופעות שלנו או ליציאה מהבית, אבל בלילות כמו הלילה הזה נהגתי להתאפר בסתר.
בסוף התגנבתי למטבח, לקחתי את שאריות הארוחה שלי, מעט לחם שפג תוקפו ותפוח, וארזתי הכול במפית. היה לי קשה לחזור לחדרי בצעדי צב זהירים, כי עכשיו השעה כבר היתה מאוחרת. אבל אילו הלכתי למטבח מוקדם יותר זה לא היה משנה שום דבר, סתם הייתי מאבדת את הסבלנות.
פתחתי את חלון חדר השינה שלי וסקרתי את החצר האחורית הקטנה שלנו. הירח לא היה מלא, והייתי צריכה לחכות עד שעיני יסתגלו לחושך לפני שזזתי. מעבר למדשאה נראתה צלליתו המטושטשת של בית העץ שלנו. כשהייתי צעירה יותר נהג קוֹטָה לקשור סדינים לענפים ולהפוך בעזרתם את בית העץ שלנו לספינת מפרש. הוא היה רב־החובל, ואני תמיד הייתי הקצין הראשון. המטלות שלי כללו בעיקר טאטוא הרצפה והכנת ארוחות מאדמה ומקיסמי עץ בתוך תבניות האפייה של אמא. קוֹטָה היה ממלא כף בעפר ו״אוכל״ כביכול, כלומר זורק אותו אל מעבר לכתפו. ואז הייתי צריכה לטאטא שוב את הרצפה, אבל לא היה אכפת לי. שמחתי להיות על הספינה עם קוֹטָה.
הבטתי סביבי. כל בתי השכנים היו חשוכים. איש לא צפה במעשי. זחלתי בזהירות אל מחוץ לחלון. בעבר עשיתי את זה לא נכון והבטן שלי התמלאה חבורות, אבל עם הזמן נעשיתי הרבה יותר מיומנת והתגלגלתי בקלות, למרות המאמץ לא למעוך את האוכל בצלחת שהחזקתי.
רצתי על הדשא בפיג׳מה הכי חתיכית שלי. יכולתי גם להישאר בבגדים שלבשתי כל היום, אבל ככה היה לי נעים יותר. האמת היא שלא ייחסתי חשיבות רבה ללבושי, סתם הרגשתי יפה יותר במכנסונים החומים ובחולצה הלבנה הצמודה.
כבר לא היה לי קשה לטפס בעזרת יד אחת בלבד על שלבי העץ המוצמדים לגזע במסמרים. גם את המיומנות הזאת פיתחתי עם הזמן. המועקה שלי התפוגגה עם כל שלב שעליתי. בית העץ היה מרוחק רק צעדים ספורים, אבל ההרגשה היתה כאילו השארתי את צרות הבית הרחק מאחור. כאן לא אצטרך להיות הנסיכה של אף אחד. מהרגע שנכנסתי לבית העץ, מקום המפלט שלי, ידעתי שאיני לבדי. מישהו התחבא בצללים באחת הפינות. נשימותי נעשו קצרות ומהירות; לא יכולתי לשלוט בעצמי. הנחתי את האוכל על הרצפה ואימצתי את העיניים. האיש זז והדליק בדל נר. הנר הפיץ אור קלוש בלבד — בבית לא יראו אותו — אבל לי זה הספיק. לבסוף פצה הפולש את פיו וחיוך שובב עלה על פניו.
״שלום, יפהפייה.״