הנערה שחיה פעמיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנערה שחיה פעמיים
מכר
מאות
עותקים
הנערה שחיה פעמיים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הנערה שחיה פעמיים

3.9 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: רות שפירא
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 355 עמ' מודפסים

    דיוויד לגרקרנץ הוא עיתונאי וסופר שוודי שספריו זכו להופיע ברשימות רבי־המכר.

    תקציר

    99 ‬מיליון‭ ‬עותקים‭ ‬של‭ ‬סדרת‭ ‬מילניום‭ ‬נמכרו‭ ‬עד‭ ‬כה‭ ‬ב‭-‬45‭ ‬שפות‭!‬
    כשמיכאל‭ ‬בלומקוויסט‭ ‬שואל‭ ‬את‭ ‬ליסבת‭ ‬סלנדר‭ ‬מהן‭ ‬תוכניותיה‭ ‬לעתיד‭ ‬הקרוב,‭ ‬היא‭ ‬עונה‭ ‬לו: ‭"‬להיות‭ ‬החתול‭ ‬ולא‭ ‬העכבר"‭ ,‬ומייד‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬נעלמת.‭ ‬כל‭ ‬ניסיונותיו‭ ‬של‭ ‬מיכאל‭ ‬ליצור‭ ‬איתה‭ ‬קשר‭ ‬עולים‭ ‬בתוהו,‭ ‬ודאגה‭ ‬מזדחלת‭ ‬לליבו.‭ ‬אחותה‭ ‬של‭ ‬ליסבת‭ ‬בוודאי‭ ‬ממשיכה‭ ‬לרדוף‭ ‬אותה,‭ ‬וקיים‭ ‬חשש‭ ‬שהיא‭ ‬נתונה‭ ‬בסכנה‭.‬ טוב‭ ‬היה‭ ‬אילו‭ ‬גילה‭ ‬מיכאל‭ ‬את‭ ‬אותה‭ ‬הדאגה‭ ‬כלפי‭ ‬עצמו‭.‬ בכיכר‭ ‬מרכזית‭ ‬בעיר‭ ‬מתגלה‭ ‬קבצן‭ ‬ללא‭ ‬רוח‭ ‬חיים‭.‬ בכיס‭ ‬מעילו,‭ ‬על‭ ‬פתק,‭ ‬רשום‭ ‬מספר‭ ‬הטלפון‭ ‬של‭ ‬מיכאל.‭ ‬לפני‭ ‬מותו‭ ‬הספיק‭ ‬הקבצן‭ ‬לשרבט‭ ‬סיפור‭ ‬מבולבל‭ ‬שמתייחס‭ ‬לשר‭ ‬בממשלה‭ ‬הנתון‭ ‬למתקפת‭ ‬דיסאינפורמציה‭ ‬מצד‭ ‬גורמים‭ ‬שונים‭ ‬ולתלות‭ ‬אותו‭ ‬על‭ ‬קיר‭ ‬בסמוך‭ ‬לתחנת‭ ‬אוטובוס.‭ ‬שיחת‭ ‬הטלפון‭ ‬שבלומקוויסט‭ ‬מקבל‭ ‬מהפתולוגית‭ ‬המשטרתית‭ ‬בעקבות‭ ‬הממצא‭ ‬בכיסו‭ ‬של‭ ‬הקבצן‭ ‬מצליחה‭ ‬לעורר‭ ‬את‭ ‬סקרנותו,‭ ‬והוא‭ ‬מתחיל‭ ‬לחפש‭ ‬קצה‭ ‬חוט‭ ‬שיוביל‭ ‬אותו‭ ‬לפרשה‭ ‬מסעירה‭ ‬מהעבר‭.‬ ליסבת‭ ‬עוקבת‭ ‬ממרחק‭ ‬אחר‭ ‬קורותיו‭ ‬של‭ ‬בלומקוויסט, ‬ולא‭ ‬חולף‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬עד‭ ‬שהוא‭ ‬נזקק‭ ‬לעזרתה.‭ ‬היא‭ ‬מבינה‭ ‬שהוא‭ ‬נתון‭ ‬בסכנת‭ ‬חיים, ‬והפעם‭ - ‬בגללה.‭ ‬היא‭ ‬נחלצת‭ ‬לעזרתו, אבל‭ ‬רק‭ ‬אחרי‭ ‬שהיא‭ ‬פונה‭ ‬ליישב‭ ‬כמה‭ ‬עניינים‭ ‬בוערים‭ ‬אחרים‭.‬
     
    עלילת‭ ‬הספר‭ ‬מתרחשת‭ ‬בין‭ ‬הגבהים‭ ‬של‭ ‬האוורסט‭ ‬לעולמות‭ ‬התחתונים‭ ‬של‭ ‬רוסיה‭;‬ מבחינת‭ ‬הנערה‭ ‬עם‭ ‬קעקוע‭ ‬הדרקון‭ ,‬האישי‭ ‬הוא‭ ‬תמיד‭ ‬פוליטי‭ ‬וכרוך‭ ‬בסכנת‭ ‬מוות.‭ ‬ליסבת‭ ‬רוצה‭ ‬ללכת‭ ‬עד‭ ‬הסוף‭,‬ אבל‭ ‬האם‭ ‬באמת‭ ‬תוכל‭?‬
    הנערה‭ ‬שחיה‭ ‬פעמיים‭ ‬הוא‭ ‬החלק‭ ‬השישי‭ ‬והאחרון‭ ‬בסדרת‭ ‬מילניום,‭ ‬שזכתה‭ ‬להצלחה‭ ‬בינלאומית‭ ‬מסחררת.‭ ‬קדמו‭ ‬לו‭ ‬נערה‭ ‬עם‭ ‬קעקוע‭ ‬דרקון‭;‬ הנערה‭ ‬ששיחקה‭ ‬באש‭;‬ הנערה‭ ‬שבעטה‭ ‬בקן‭ ‬הצרעות‭;‬ הנערה‭ ‬ברשת‭ ‬העכביש‭;‬ והנערה‭ ‬שהשיבה‭ ‬עין‭ ‬תחת‭ ‬עין‭.‬

    פרק ראשון

    פרולוג
     
     
    קבצן לא מוכר צץ והופיע ברובע באותו קיץ. איש לא ידע את שמו ולאיש גם לא היה אכפת, אם כי זוג צעיר שחלף על פניו מדי בוקר קרא לו "הגמד המשוגע", שלא בצדק. הוא לא היה גמד מבחינה רפואית. גובהו היה מטר וחמישים וארבעה סנטימטרים, וגופו היה בנוי בפרופורציות הנכונות. אבל אין ספק שהיה לא יציב — לפעמים זינק ותפס אנשים בזרועם ומלמל דברים לא ברורים.
     
    לרוב הוא ישב על קרטון בכיכר מַריָטוֹריֶה, ממש ליד המזרקה ופסל האֵל תוֹר, ועורר מידה מסוימת של כבוד. בראשו המורם ובגבו הזקוף הוא נראה כמו צ'יף אינדיאני שירד מגדולתו. מראה זה היה ההון החברתי האחרון שנותר לו, ובשל כך אנשים עוד השליכו לעברו מטבעות או שטרות. דומה שהם יכלו לחוש בגדולה שאבדה, והצדק היה עימם. היו זמנים שבהם אנשים קדו לו.
     
    אך כל סממני המעמד הופשטו ממנו מזמן. בכף ידו חסרו כמה אצבעות, והכתם השחור על לחיו לא תרם למראהו. הוא נראה כמו צילו של המוות עצמו. יוצא דופן היה מעילו המרופד, מעיל חורף כחול יקר, אבל לא היה בו כדי לשוות לאיש חזות של נורמליות, ולא רק משום שהיה מכוסה לכלוך ושיירי מזון. המעיל היה חם מדי לקיץ בסטוקהולם. חום מעיק שרר בעיר, וכשהזיעה טפטפה מלחייו של האיש העיפו עוברי האורח מבטים מוטרדים במעיל, כאילו עצם מראהו גרם להם לחוש בחום ביתר שאת. אבל הוא לא פשט אותו אף פעם.
     
    נדמה כי האיש איבד כל כיוון בחייו, ולא נראה סביר כי אי־פעם יוכל להוות איום כלשהו. אבל בתחילת אוגוסט ניכרה נחישות חדשה בעיניו. בשעות אחר הצהריים של 11 באוגוסט הוא שרבט בקדחתנות סיפור ארוך לאורך השורות של דף A4, ובערב הדביק אותו בדומה לעיתון קיר על תחנת האוטובוס ליד תחנת הרכבת של דרום סטוקהולם.
     
    זה היה תיאור מבולבל שסיפר על שערורייה כלשהי, והוזכר בו שמו של שר בממשלה. סטאז'רית לרפואה בשם אֶלסֶה סָנדבֶּרג, שהמתינה לאוטובוס מספר 4, הצליחה לפענח חלקים מהכתוב, וסקרנותה המקצועית התעוררה. בניסיון לקבוע אבחנה היא ניחשה כי מדובר בסכיזופרניה פרנואידית.
     
    אבל הכול נשכח ממנה כעבור עשר דקות כשהגיע האוטובוס, וכל שנותר היה רק תחושת אי נוחות. בדומה לקללת קסנדרה, אף אחד לא האמין לאיש משום שהאמת שסיפר נעטפה בשכבות של טירוף. בכל זאת, בדרך כלשהי המסר עבר, כי כבר למחרת בבוקר יצא בחור בחולצה לבנה מתוך אאודי כחולה ותלש את הדף מהקיר.
     
    ביום שישי בלילה, 14 באוגוסט, שוטט הקבצן אל נוֹרָה בָּנאטוֹריֶה כדי להשיג אלכוהול זול. בדרכו פגש שיכור אחר, הֵייקי יֶרבינֶן, פועל תעשייה לשעבר מאוֹסטֶרבּוֹטֶן שבפינלנד.
     
    "הֵיי, אחי. היובש קשה?" שאל ירבינן.
     
    הוא לא קיבל תשובה, לא מייד. ואז הוטח בו שטף מילים שנשמעו להייקי כמו גיבוב של שטויות. הוא סינן בתגובה, "איזה קשקוש," והוסיף, ללא צורך — בכך הודה בעצמו — שהאיש נראה כמו "סיני ארור."
     
    "אני קאמבּה־צ'ן, שונא את סין!" שאג הקבצן בתגובה.
     
    או אז פרצה מהומת אלוהים. בכף ידו כרותת האצבעות הוא חבט בהייקי, וגם אם המכה לא הונחתה במיומנות או במקצועיות, התוקפנות שלו הקרינה סמכותיות בלתי צפויה. דם זלג מפיו של הייקי, והוא קילל נמרצות בפינית בעת שדידה משם וירד לתחנת הרכבת התחתית הקרובה.
     
    בפעם הבאה נראה הקבצן בשכונתו הישנה, שיכור כלוט ואחוז בחילה. ריר נזל מפיו, והוא אחז בגרונו ומלמל באנגלית:
     
    "עייף מאוד. חייב למצוא דרמסאלה, ואִיהָוָוה, אִיהָוָוה כמו שצריך. אתה מכיר?"
     
    הוא לא חיכה לתשובה אלא חצה את רינגבֵגֶן כמו סהרורי, ומייד לאחר מכן השליך לקרקע בקבוק אלכוהול נטול תווית ונעלם בין העצים והשיחים בפארק טַנטוֹלוּנדֶן. איש לא ידע מה קרה לאחר מכן, פרט לכך שבמהלך הלילה ירד גשם קל ולפנות בוקר נשבה רוח צפונית. בשעה שמונה שככה הרוח והשמיים התבהרו, והאיש נמצא כורע על ברכיו, שעון אל גזע עץ לִבנה.
     
    ברחוב ההכנות למרוץ הלילה השנתי היו בעיצומן, והשכונה עטתה אווירה חגיגית. הקבצן מת כשהוא מוקף שמחה שנישאה באוויר, ולאיש לא היה אכפת שהוא חי חיים רצופי קשיים ועשה מעשי גבורה שלא ייאמנו, ועוד פחות מכך, שכל חייו אהב רק אישה אחת, ושגם היא מתה בבדידות איומה.

    דיוויד לגרקרנץ הוא עיתונאי וסופר שוודי שספריו זכו להופיע ברשימות רבי־המכר.

    עוד על הספר

    • תרגום: רות שפירא
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 355 עמ' מודפסים
    הנערה שחיה פעמיים דיוויד לגרקרנץ
    פרולוג
     
     
    קבצן לא מוכר צץ והופיע ברובע באותו קיץ. איש לא ידע את שמו ולאיש גם לא היה אכפת, אם כי זוג צעיר שחלף על פניו מדי בוקר קרא לו "הגמד המשוגע", שלא בצדק. הוא לא היה גמד מבחינה רפואית. גובהו היה מטר וחמישים וארבעה סנטימטרים, וגופו היה בנוי בפרופורציות הנכונות. אבל אין ספק שהיה לא יציב — לפעמים זינק ותפס אנשים בזרועם ומלמל דברים לא ברורים.
     
    לרוב הוא ישב על קרטון בכיכר מַריָטוֹריֶה, ממש ליד המזרקה ופסל האֵל תוֹר, ועורר מידה מסוימת של כבוד. בראשו המורם ובגבו הזקוף הוא נראה כמו צ'יף אינדיאני שירד מגדולתו. מראה זה היה ההון החברתי האחרון שנותר לו, ובשל כך אנשים עוד השליכו לעברו מטבעות או שטרות. דומה שהם יכלו לחוש בגדולה שאבדה, והצדק היה עימם. היו זמנים שבהם אנשים קדו לו.
     
    אך כל סממני המעמד הופשטו ממנו מזמן. בכף ידו חסרו כמה אצבעות, והכתם השחור על לחיו לא תרם למראהו. הוא נראה כמו צילו של המוות עצמו. יוצא דופן היה מעילו המרופד, מעיל חורף כחול יקר, אבל לא היה בו כדי לשוות לאיש חזות של נורמליות, ולא רק משום שהיה מכוסה לכלוך ושיירי מזון. המעיל היה חם מדי לקיץ בסטוקהולם. חום מעיק שרר בעיר, וכשהזיעה טפטפה מלחייו של האיש העיפו עוברי האורח מבטים מוטרדים במעיל, כאילו עצם מראהו גרם להם לחוש בחום ביתר שאת. אבל הוא לא פשט אותו אף פעם.
     
    נדמה כי האיש איבד כל כיוון בחייו, ולא נראה סביר כי אי־פעם יוכל להוות איום כלשהו. אבל בתחילת אוגוסט ניכרה נחישות חדשה בעיניו. בשעות אחר הצהריים של 11 באוגוסט הוא שרבט בקדחתנות סיפור ארוך לאורך השורות של דף A4, ובערב הדביק אותו בדומה לעיתון קיר על תחנת האוטובוס ליד תחנת הרכבת של דרום סטוקהולם.
     
    זה היה תיאור מבולבל שסיפר על שערורייה כלשהי, והוזכר בו שמו של שר בממשלה. סטאז'רית לרפואה בשם אֶלסֶה סָנדבֶּרג, שהמתינה לאוטובוס מספר 4, הצליחה לפענח חלקים מהכתוב, וסקרנותה המקצועית התעוררה. בניסיון לקבוע אבחנה היא ניחשה כי מדובר בסכיזופרניה פרנואידית.
     
    אבל הכול נשכח ממנה כעבור עשר דקות כשהגיע האוטובוס, וכל שנותר היה רק תחושת אי נוחות. בדומה לקללת קסנדרה, אף אחד לא האמין לאיש משום שהאמת שסיפר נעטפה בשכבות של טירוף. בכל זאת, בדרך כלשהי המסר עבר, כי כבר למחרת בבוקר יצא בחור בחולצה לבנה מתוך אאודי כחולה ותלש את הדף מהקיר.
     
    ביום שישי בלילה, 14 באוגוסט, שוטט הקבצן אל נוֹרָה בָּנאטוֹריֶה כדי להשיג אלכוהול זול. בדרכו פגש שיכור אחר, הֵייקי יֶרבינֶן, פועל תעשייה לשעבר מאוֹסטֶרבּוֹטֶן שבפינלנד.
     
    "הֵיי, אחי. היובש קשה?" שאל ירבינן.
     
    הוא לא קיבל תשובה, לא מייד. ואז הוטח בו שטף מילים שנשמעו להייקי כמו גיבוב של שטויות. הוא סינן בתגובה, "איזה קשקוש," והוסיף, ללא צורך — בכך הודה בעצמו — שהאיש נראה כמו "סיני ארור."
     
    "אני קאמבּה־צ'ן, שונא את סין!" שאג הקבצן בתגובה.
     
    או אז פרצה מהומת אלוהים. בכף ידו כרותת האצבעות הוא חבט בהייקי, וגם אם המכה לא הונחתה במיומנות או במקצועיות, התוקפנות שלו הקרינה סמכותיות בלתי צפויה. דם זלג מפיו של הייקי, והוא קילל נמרצות בפינית בעת שדידה משם וירד לתחנת הרכבת התחתית הקרובה.
     
    בפעם הבאה נראה הקבצן בשכונתו הישנה, שיכור כלוט ואחוז בחילה. ריר נזל מפיו, והוא אחז בגרונו ומלמל באנגלית:
     
    "עייף מאוד. חייב למצוא דרמסאלה, ואִיהָוָוה, אִיהָוָוה כמו שצריך. אתה מכיר?"
     
    הוא לא חיכה לתשובה אלא חצה את רינגבֵגֶן כמו סהרורי, ומייד לאחר מכן השליך לקרקע בקבוק אלכוהול נטול תווית ונעלם בין העצים והשיחים בפארק טַנטוֹלוּנדֶן. איש לא ידע מה קרה לאחר מכן, פרט לכך שבמהלך הלילה ירד גשם קל ולפנות בוקר נשבה רוח צפונית. בשעה שמונה שככה הרוח והשמיים התבהרו, והאיש נמצא כורע על ברכיו, שעון אל גזע עץ לִבנה.
     
    ברחוב ההכנות למרוץ הלילה השנתי היו בעיצומן, והשכונה עטתה אווירה חגיגית. הקבצן מת כשהוא מוקף שמחה שנישאה באוויר, ולאיש לא היה אכפת שהוא חי חיים רצופי קשיים ועשה מעשי גבורה שלא ייאמנו, ועוד פחות מכך, שכל חייו אהב רק אישה אחת, ושגם היא מתה בבדידות איומה.