קוורטט הסניורה 3 - קדחת ונציאנית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קוורטט הסניורה 3 - קדחת ונציאנית
הוספה למועדפים

קוורטט הסניורה 3 - קדחת ונציאנית

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יצחק גורמזאנו גורן (נולד באלכסנדריה במצרים ב-27 בדצמבר 1941) הוא סופר, מחזאי ואיש תיאטרון וקולנוע.

למד ספרות אנגלית ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. ערך תוכניות דרמה בקול ישראל וכתב ועיבד עשרות תסכיתים, היה מנהל ספרותי בתיאטרון חיפה ולימד מחזאות באוניברסיטת תל אביב. מסוף 1974 עד 1980 שהה בניו יורק, שם סיים לימודי תואר שני, MFA בבימוי תיאטרון בברוקלין קולג'. עם שובו לארץ לימד תסריטאות באוניברסיטת תל אביב וכתב תסריטים עבור הטלוויזיה החינוכית.
בשנת 1982 הקים עם רעייתו השחקנית שושה גורן ועם המחזאי רפאל אהרון את תיאטרון בימת קדם, אותו ניהל מראשיתו ועד לפרישתו בשנת 2011. בשנת 1998 הקים את "בימת קדם" הוצאת ספרים, במסגרתה הוציא לאור כמו"ל 25 כותרים. בשנת 2000 יזם והקים את כתב-העת לספרות ותרבות "הכיוון מזרח", ומשמש מאז כעורכו הראשי.
בשנת 1979 זכה בפרס רמת גן על ספרו "קיץ אלכסנדרוני", בפרס המועצה לתרבות ולאמנות על מחזהו "הבשורה על פי מידורוס", בפרס גובינסקא ברץ על עיבוד תיאטרוני ל"סיפור פשוט" של עגנון, בפרס אלבין על תסריט "נסיעת מבחן", בפרס סופר-מורה ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-2001.

תקציר

קדחת ונציאנית הוא שלישי בסדרת הרומנים קוורטט הסניורה, על חיי דונה גרַסיה מֶנדֶס, אישה דגולה מבין האנוסים של ימי הרנסנס. הראשון בסדרה, 'השקר הקדוש', ראה אור ב-2010 והשני, 'מלכת הפיננסים', ב-2013. הרביעי והאחרון, 'מלכת היהודים', הופיע ב-2020.
 
דונה גרסיה מנדס נמלטת מארצות השפלה לוונציה כדי לחמוק מניסיונותיו של הקיסר קרל החמישי לשדך את בתה ריינה לאביר ממקורביו, החומד את ירושתה. בוונציה היא מחדשת את פעילותה המסחרית והפיננסית, אבל אינה חדלה מהצלת יהודים ומומרים מידי רודפיהם, כשבלבה מפעמת התקווה להקים בית ליהודים בארץ ישראל. כהכנה לשיבתה בעתיד ליהדות, היא לומדת באופן קבוע אצל רב בגטו היהודי ושם מוצאת אהבה אצל הרופא היהודי הגדול יעקב מנטינו, רופאו האישי של האפיפיור. ממש כאשר גרסיה חשה שחייה נכנסו למסלול נינוח בין הגטו והקרנבל, הלשנה בוגדנית של אחותה עצמה ובשרה מערערת את עולמה ומסבכת אותה עם שלטונות המשפט בעיר ועם האינקוויזיציה.
 
"בקוורטט הסניורה מציע יצחק גורמזאנו גורן כתיבה מחדש של ההיסטוריה של הציונות, בהציבו את דונה גרסיה כהוגה הראשונה של הרעיון הציוני־מדיני להתיישבות בטבריה. הוא מצליח לחלץ את דמותה של דונה גרסיה מערפילי ההיסטוריה ולהפוך את הדמות ההיסטורית העלומה, לדמות בשר ודם אנרגטית, חריפת מחשבה ויצרית, המתמודדת כאישה בעולם של גברים... דמות רעננה ומרתקת שמצליחה לעמוד במבחן הזמן". (ד"ר בתיה שמעוני, אוניברסיטת בן גוריון)
 
יצחק גורמזאנו גורן, סופר ואיש תיאטרון, הקדיש 25 שנה לדמותה של דונה גרַסיה: במחזות 'מסכות בוונציה' ו'הסניורה אהובתי'; בסדרת תסכיתים 'חלום מלכות טבריה' ובארבעת ספרי קוורטט הסניורה. 

פרק ראשון

בפתח הספר
 
דונה גרסיה מנדס (1569-1510)
 
סיפור חייה המסעיר של דונה גרסיה מנדס מועלה כאן בארבעה רומנים היסטוריים, קוורטט הסניורה, בהתאם לארבעת האתרים המרכזיים שבהם היא חייתה — ליסבון, אנטוורפן, ונציה ואסטנבול. עם זאת, כל אחד מן הספרים עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא בלי תלות בספרים האחרים.
 
להלן ביוגרפיה קצרה של דונה גרסיה כפי שהיא ידועה היום להיסטוריונים:
 
דונה גרסיה נולדה בליסבון בשנת 1510 כנוצרייה בת אנוסים והוטבלה כביאטריס דה לונה. בגיל שמונה עשרה, נישאה לדודהּ אחי־אמהּ, פרנסיסקו מנדס, שהיה גדול סוחרי התבלינים בפורטוגל. בסתר היה "רב־אנוס" ושמו היהודי היה צמח בנבנישתי. כרב במחתרת, שימש כמנהיגה הרוחני של קהילת המתנצרים. לזוג נולדה בת ששמה הנוצרי אנה ושמה היהודי ריינה. עם מותו בשנת 1536, בהיות גרסיה בת עשרים ושש, הוריש פרנסיסקו לאשתו את הונו והיא הפכה למנהלת עסקיו הנרחבים. היא ניצלה את מעמדה וכספה והפעילה, תוך סיכון עצמי, רשת חשאית להברחת אנוסים מציפורני האינקוויזיציה. כאשר נודע לה שהזוג המלכותי של פורטוגל זומם לאמץ את ילדתה ריינה ולגדלה בארמונם כדי להשיאה בבוא העת לאציל נוצרי, היא החליטה למלט את עצמה ואת בתה מפורטוגל. המטרה — לעבור אל גיסה דיוגו באנוורסה, היא אנטוורפן. השנה היא 1537. בכך מסתיים השקר הקדוש, הראשון בסדרה.
 
בפלנדריה, הפכה גרסיה לשותפתו של גיסה דיוגו בעסקים. היא השיאה לו את אחותה הצעירה בריאנדה ולזוג נולדה בת יחידה שכונתה אף היא גרסיה או ביאטריס, כדודתה. בשנת 1543 נפטר דיוגו. בצוואתו, הוא העביר לגרסיה את ניהול עסקיו חובקי התבל. כך הפכה למלכת הפיננסים של אירופה, שהוא שם הספר השני בסדרה. הרומן מסתיים עם בריחתה של גרסיה מאנוורסה אל ונציה בשנת 1545. גם במקרה זה, עזיבתה הפתאומית נבעה מההכרח להציל את בתהּ הנערה ריינה מחיזוריו העקשניים של אביר ספרדי בשם פרנסיסקו ד'אראגון, שחמד את רכוש האלמנה מנדס. מחזר זה היה מסוכן במיוחד, כי זכה בתמיכתו של הקיסר קרל החמישי הכל יכול.
 
שנתיים לאחר בואה לוונציה, פרץ סכסוך ירושה בין גרסיה לבין אחותה בריאנדה. זרע הפורענות היה טמון בצוואתו של דיוגו שלא רק הוריש לגרסיה את עסקיו, אלא מינה אותה, ולא את אשתו בריאנדה, לאחראית על עזבונו ואפוטרופסית על בתו גרסיה הקטנה. בעקבות זאת, בריאנדה הלשינה על אחותה לפני שלטונות ונציה על שזו מקיימת בסתר את מצוות היהדות וזוממת לעבור עם כל רכושה לתורכיה, כדי לשוב שם לדת אבותיה. הסנאט הוונציאני עצר את דונה גרסיה וביקש לנצל את ריב האחיות כדי להשתלט על רכוש שתיהן. הצלתה של גרסיה באה ממקור לא צפוי — הסולטאן סולימן הגדול שלח אולטימטום לשלטונות הוונציאניים ודרש מהם לשחררה לאלתר. השליט התורכי כבר התייחס אליה כאל אזרחית של ארצו. דונה גרסיה הפתיעה וסירבה לעבור לתורכיה כפליטה בטרם חילצה את כל הונה מאירופה הנוצרית. היא בחרה לעבור לדוכסות פרארה, שם שהתה מספר שנים ובמרוצתן מימנה מכספה את תרגום התנ"ך לספרדית המדוברת על ידי יהודי ספרד, כדי להפכו לנחלת הרבים. עם יציאתה מוונציה, מסתיים הרומן הנוכחי, השלישי בקוורטט — קדחת ונציאנית (לשעבר "הגטו והקרנבל").
 
השנה היא 1553. דונה גרסיה, בשנות הארבעים לחייה, נכנסה לקושטא בראש שיירת מרכבות והתקבלה שם בכבוד מלכים. יהודי תורכיה הריעו לה וכינו אותה "לה סניורה" בזכות מבצעי ההצלה שלה ונדבנותה המופלגת. מיד חזרה בפומבי אל היהדות ואל שמה המקורי — חנה נשיא, וערכה לבתה ריינה חתונה מפוארת עם אחיינה דון יוסף נשיא. בכך מנעה חדירת אלמנט זר למשפחתה והבטיחה שההון לא ידלוף ממנה החוצה. גרסיה ביססה את מעמדה בתורכיה, ויש הטוענים שהיא הייתה האישה היחידה שהתקבלה אצל הסולטן. אבל בשנת 1556, היא שוב נקלעה אל עין הסערה. הפעם — מול האפיפיור הקנאי והשטני פאולוס הרביעי, שהעלה על המוקד עשרים וארבעה אנוסים באנקונה, עיר נמל באיטליה השייכת לוותיקן. הסניורה לא חששה להתגרות באפיפיור בכך שהתייצבה בראש חרם מסחרי נגד אנקונה שכמעט שהוריד אותה על ברכיה. את החרם הכשילו היהודים, שחששו מנקמת האפיפיור הרצחני. עם זאת, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו מהיהודים העז לקרוא תיגר על האפיפיור. אירועים אלו המחישו בפני גרסיה את חוסר התוחלת של הקיום היהודי בגולה. לכן, החלה לחתור לפתרון מדיני ולא משיחי לבעיה היהודית, מאות שנים לפני הרצל. הקמת מקלט ליהודי הגולה בטבריה — זו תהיה גולת הכותרת של מפעליה. טבריה כבר החלה להיבנות בכספה ובסיועו של חתנה יוסף נשיא. אף הוקם שם עבורה ארמון, כפי שעולה מעדותו של תייר מזדמן, אך בשנת 1569, בגיל חמישים ותשע, כבו עיניה והיא לא זכתה לראות את טבריה נבנית ומיושבת ביהודים. הספר מלכות טבריה העוסק בשש עשרה שנותיה בתורכיה — עתיד לסיים את קוורטט הסניורה.
 
יצחק גורמזאנו גורן, כפר קיש — 1.1.2015
 
 
 
 
 
 
חלק ראשון
שער גן עדן 
 
 
 
1 סניורָה קוֹמַנְדנטָה
 
 
שיירת המרכבות הגיחה מן הערפל הרובץ רדום על המדרון.
 
לפנינו השתרעה ארץ מישור ירוקה ומאחורינו הזכירו הכרבולות המושלגות של האלפּים את דרך החתחתים שעברנו.
 
מפקד המשמר הניף את ידו. רוכבים ורכָּבים משכו ברסני סוסיהם. פרסות בטשו בבוץ. צניפות הסוסים נספגו אל האפרוריות הלחה של הבוקר, עד שהכול שב וקפא אל דממה מעובה. הוא קפץ מאוכפו ופסע אל המרכבה הראשונה, כשחרבו מיטלטלת על ירכו. בהיסוס ביישני תופף על האשנב.
 
הדפתי את הדלתית וחשתי את צליפת הקור על פניי. שעה שהצדיע, הֶבלו נישא אליי בהיגוי צרפתי נוסח פלנדריה, ״מדאם ביאטריס, דוכסות מילאן. מעבר לתל!״
 
הטלתי על כתפיי אדרת פרווה ופניתי לרדת. הוא פשט את שכמייתו כדי לשטוח אותה לרגליי. בלמתי אותו בחיוך, אבל הושטתי לו יד כדי לרַצותו, וטוב שכך, כי רגלי החליקה על המדרגה וכמעט שהשתטחתי על הבוץ. כמורגל לחלץ גבירות במצוקה, אחז במותניי והניחני בעדינות על הקרקע, אך מיד נרתע, כמי שהעז לגעת בקודש.
 
רטט חדווה צחקק בי נוכח מגעו האמיץ, או שמא היה זה רעד שהוליד הקור? ניערתי את עצמותיי ופסעתי במרץ אל המרכבה השלישית בשיירה. נקשתי בחלונה, ״דוּארטֶה, הצטרף אלינו בטובך!״
 
דוארטה גומז היה אחד מעוזריי הבכירים בניהול בית מנדס באַנוֶרְסָה היא אנטוורפן, העיר שהותרנו מאחור במנוסתנו. בדרך שעברנו יחדיו בצרפת ובאלפּים, התגלה האיש כבעל תושייה גם מחוץ לד' אמות המשרד. במיוחד סייעו ידיעותיו ברפואה במלחמה בנזקי מזג האוויר ההפכפך, המזון הקלוקל, ההיגיינה הלקויה והישיבה הממושכת במרכבות המקפצות. רק לנזלת שהלהיטה את חוטמו שלו, הוא לא מצא מזור. עתה נחפז בעקבותיי מתנשף, כשהוא מהדק את צווארון מעילו ומתקשה להדביק את צעדיי. האוויר הקר גירה את נחיריו ומטח התעטשויותיו ניתז אל החלל. הוא מחט את אפו והתנצל, מחט והתנצל.
 
ניסיתי לחלוף על פני מרכבתה של אחותי מבלי להתגלות, אבל היא שלפה את ראשה המחותל בפרווה, מצמצה בעיניה ולִעלעה בקול עצל, ״מה קורֶה? למה עצרנו?״
 
״חזרי לישון, יקירתי! הכול כשורה,״ שיקרתי.
 
״מתי כבר נגיע לוונציה? נספיק לחג המולד?״ בטרם השבתי לה, הניסהּ הקור פנימה. בחיקה נמה מכורבלת כשבלולון בתה בת החמש, ששמה כשמי, ביאטריס או גרסיה.
 
על אף המחשבות הטורדות על הצפוי לנו, עלץ גופי אל מול ניחוחם של יער ואדמה שלאחר הגשם. אחרי שעות בתא הדחוס, בלעו ראותיי את האוויר הצח בלוגמות גדולות. הכאב העמום בעצמות ובשרירים שחוויתי קודם נשתכח ממני, ובצעד נמרץ טיפסתי אל שיאו של התל כששִׂמלתי מלקטת רסיסים מן העשב הרטוב.
 
השקפנו אל חבל המריבה שלרגלינו — ארץ חמדה של נהרות ואגמים ושדות מעובדים וחוות מבודדות בין חורשות עבותות.
 
לומברדיה.
 
״האויב ערוך שם למטה,״ ירה מפקד המשמר לוקאס וֶרפֶּן כמתַדרך לקראת מבצע מלחמה. ״המארבים שלו פרושים באזור המיוער כדי לנצל את גורם ההפתעה.״
 
*
 
ירחים ארוכים עברו עלינו בדרכים מאז נסנו מפני זעם המונארכים לבית הַבְּסבּוּרג, דון קרלוס החמישי קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואחותו מריה, מלכת ארץ הפלֶמים.
 
את אנוורסה נטשנו בקיץ 1545, שמונה שנים לאחר שעיר זו אספה אותנו אל חיקה בעקבות מנוסתנו מארץ האינקוויזיציה, פורטוגל.
 
במהלך מסענו בין ים הצפון לים התיכון, התחלפו שלוש עונות — עיבורו של הקיץ חלף עלינו בְּעיר מרפא ושמה אֶקְס לָה שָאפֵּל. ימי החום האחרונים והראשונים לְשלֶכת ליווּנו בנתיבי העגלות המאובקים של ממלכת צרפת. לאחר חניה לעסקים ולהצטיידות בסניף בית מנדס בעיר ליון, שעטה השיירה שלנו דרומה אל האַלְפִּים.
 
בטפסנו במדרון אל הפסגות הצחורות, נסוג הסתיו והחורף השיגנו. סופות לבנות הכו בעיוורון סוס ואדם. צלחנו את המעברים בטרם יחסמו מפולות השלגים את המוֹצא אל חצי האי האיטלקי.
 
והנה מונחת לרגלינו שפלה נינוחה ומבורכת זו. נפשנו כלתה למנוחה ולהחלפת כוחות לקראת קו הסיום. במקום זאת, נגזר עלינו להתמודד עם אויב אכזר בדוכסוּת מילאנו, מעוז סְפָר אחרון בקיסרותו רחבת הידיים של קרל החמישי. לא איתני הטבע איימו עלינו כאן. גם לא שודדי דרכים. הללו, די היה במשמר החמוש שעמנו כדי להרתיעם. במישור הלומברדי שמילָאנו בטבורו, ארב הרוטוויילר של הקיסר ­— יאן ווּיסטינג. ווּיסטינג וכנופיית בריוניו נכרכו כנחש על צוואר הבקבוק שבנתיב המילוט אל מחוץ לאימפריה ההבסבורגית. אם נחצה בשלום את קן הצרעות הזה, תיפתח הדרך אל הרפובליקה החופשית של ונציה, תכלית מסענו.
 
*
 
ממלכת ווּיסטינג הייתה אקס־טריטוריה בדוכסות מילאנו. הקלגס הפְלֶמי שפעל מכוח זיכיון שהעניק לו הקיסר, אימץ לעצמו את השם האיטלקי ג'ובאני דה לה פוֹיה, אבל הלומברדים המקומיים כינו אותו ואת בריוניו ״הפלֶמים״. בתקופות של יובש מִפְּעילוּת, ערכו מיליציות וויסטינג פשיטות על הכפרים. כל אימת שנראו הפלֶמים מתקרבים, הזדרזו הכפריים להסתיר את פָּרותיהם, את חזיריהם ואת בנותיהם.
 
אבל עיקר פרנסתם של בריוני וויסטינג היה ציד אדם — נרדפי הדת הקתולית שביקשו להסתנן אל ערי איטליה החופשיות, ביניהם היו אחינו המומרים, הנוצרים החדשים, הטרף המועדף עליהם. הם הואשמו בכפירה ובניסיון לברוח דרך איטליה לתורכיה כדי לחזור ליהדות. בעולם הנוצרי, האשמה בהתייהדות הייתה עילה להחרמת רכוש על פי דין. השלל שנגזל מהעקורים הועבר אל אוצר האימפריה, מלבד עמלה לעושים במלאכה. לאחר שנחקרו ועונו והופשטו מנכסיהם, לא היה טעם להאכיל את הפליטים על חשבון הקיסר, אך גם לשלחם לחופשי סתם כך לא בא בחשבון. בעל התושייה וויסטינג ידע מה גדולה מצוות פדיון שבויים אצל היהודים. על כן, קיבל הרשאה מאדונו לשאת ולתת על כופר עם הקהילות היהודיות של ערי איטליה, ובכך זכו החומסים ושולחם המרומם למקור הכנסה נוסף.
 
כתרופת נגד, פיתחנו בבית מנדס מנגנוני הצלה — אם על ידי יצירת נתיבי בריחה בטוחים, ואם בהענקת סיוע כספי ומשפטי ללכודים. אישִי המנוח פרנסיסקו מנדס, הוא שיזם עשייה מחתרתית זו עוד בהיותנו בפורטוגל. לאחר פטירתו, המשכתי שם אני בפעילות ובהגיעי לאנוורסה, שיתפתי פעולה עם גיסי דיוגו. עם מותו, נותרתי אני לבדי במערכה, אך ההצלה לא פסקה.
 
חיילי האימפריה התחרו ביניהם על הזכות לשרת ביחידת עילית זו, כי השכר בה היה הגבוה ביותר בצבא הקיסר. דבר זה אִפשר לווּיסטינג לברור לשורותיו את המעולים מבין שכירי החרב.
 
עתה, משפסעתי אף אני בנתיב הפליטים, לא קשה לדמיין את גודל הפרס שבלכידת דונה ביאטריס מנדס בעיני כלב החוצות ווּיסטינג. הייתה זו הזדמנות אחרונה לקיסר להניח עליי את ידו כדי לאלץ אותי לשוב לאנוורסה.
 
מלכתחילה, להיטותם של ההבסבורגים להפכני לשבוּיַת נצח שלהם, היא שדרבנה את עריקתי. הקש ששבר את גב הגמל היה מזימתם להשיא את בתי ריינה לבן חסותם הספרדי, האביר פרנסיסקו ד'אראגון. הלה הבטיח להם דמי שידוך מכספים שקיווה לסחוט מזיווגו ליורשת הנחשקת ביותר באירופה. מלבד סלידתי מפני האיש עצמו, הייתי נחושה שלא להכניס אל משפחתי נחש מסוכן מן הנוצרים הוותיקים, אשר בהזדמנות הראשונה ילשין עליי על שאני ״יורקת בפניו של הצלוב ומקיימת בסתר את מצוות היהדות המאוסה״. הלוא גם את ליסבואה נטשתי שמונה שנים קודם כדי להכשיל מזימה דומה לזו — אז, מבית היוצר של מלך פורטוגל, שאף הוא ביקש להשתלט על הוני באמצעות היורשת הקטנה.
 
*
 
על אף שחיקת העצמות שבטלטלת הדרכים, שבועות אלו במרחבים הפתוחים, הרחק מבית ואחיזה, עוררו בי תחושת חירות פרועה. קיננה בי אפילו תשוקה נסתרת להישיר מבט אל המפלצת — הרגשה מרוממת אך גם מסוכנת. שהרי לא הייתי אדונית לעצמי. על כתפיי רבצה האחריות לחייהם ולרווחתם של אלו שבחרו ללכת אתי במסע הזה. חובתי הייתה להביאם בשלום אל חוף מבטחים. מצד אחר, הייתי נחושה שלא ליפול כפרי בשל בידיו של הנחש. בניגוד לפליטים אחרים שעברו בנתיב הזה, לי הייתה היכולת לגייס צבא קטן כדי להרתיע כל מי שיעז לעמוד לי לשטן.
 
לתחושת החירות שפיעמה בי, תרמה העובדה שֶבִּתי יחידתי ריינה לא הייתה עמדי בשיירה. כתחבולה לחלצה ממלכודת השידוך לאביר הספרדי, ביקשתי מאחייני ז'וּאאוֹ שיחטוף ממני את הנערה ויביאה לוונציה במסלול נפרד. השניים הקדימונו במספר שבועות. לא הפסקתי להתפלל שהכול עבר בשלום ושהצעירים כבר הגיעו למחוז חפצם.
 
לא הייתה זו החלטה פשוטה עבורי להיפרד מבתי. איזו אֵם שפויה תפקיד ילדה בת חמש עשרה בידי עלם הולל, גם אם דודנה? אבל דווקא עכשיו, מול הקטע המסוכן ביותר במסענו, התעצם בי הביטחון שפעלתי נכונה. ידיעה זו פטרה אותי מהדאגה היומיומית לגורלה, אך לא מגעגועיי אליה. קינאתי באחותי בריאנדה, שבִּתה האפרוחית צמודה לחזהּ החם בקור הצורב הזה.
 
בוִיעוד שקיימתי על אותה גבעה סחופת רוחות עם מפקד המשמר וֶרפן ועם סגני דוארטה, החלטנו שלא לזוז בטרם יַחבור אלינו גִיוֹם פֶרנַנדֶז עם אנשי החיל שלו.
 
פרננדז, ממש כדוארטה גומז, נמנה אף הוא עם עוזריי הבכירים, אבל בניגוד לדוארטה שהיה איש אשכולות מעודן, היה גיום בעל גוף, אוהב חיים והרפתקן. הוא טיפח קשרים עם כל מי שיכול להועיל לנו במסחרנו החובק עולם — עם שועי ארץ מזה ועם שודדי ים מזה. לפני בואו אלינו לאנוורסה, עמד בראש הסוכנות שלנו בוונציה.
 
בטרם עלינו אל רכסי האַלְפִּים, שלחתיו אל הקנטונים של שווייץ לגייס שני תריסרים של שכירי חרב לתגבור חוליית המשמר שלנו. כעת גם לי, ממש כמו לאפיפיור, היה משמר שווייצרי משלי, חבורה קשוחה שלחמה למען אידיאל הדוקאט.
 
השיירה יצאה כבר באותו הלילה. גששים מיומנים נשלחו לפנים למשימות סיור, תוך שמירה על מרחק אתראה מאתנו. הללו נבחרו מבין השווייצרים שהכירו את הסביבה ככף ידם.
 
*
 
מי שראה אותנו מתנהלים במרחביה הפוריים של לומברדיה, יכול לדמות לעצמו שלפניו קוֹהוֹרְטָה מלגיון רומאי נשכח התועה בדרכי איטליה מאז נפילת האימפריה הרומית. המרכבות היו אטומות והפרשים שרכבו לצדן דקרו את השמים בחניתותיהם הזקורות.
 
עקפנו את הערים המרכזיות לטובת משעולים צדדיים, שכן לא היה לי ספק שהקיסר שלח הנחיות למושלים מטעמו לעצור את הגבירה ביאטריס מנדס. אולם לאחר שחמקנו בהצלחה מהעיר מילאנו, נתקלנו סמוך לפביה בכיתת משמר שמנתה שמונה חיילים רכובים. יצאתי להקביל את פניהם כשגיום פרננדז לצדי. הצגתי בפני קצין המשמר מסמכים בתקווה להרשימו — מעבָר בטוח בכל מחוזות הנצרות מטעם האפיפיור ואישורי כניסה לרפובליקת ונציה, כולל כתב חסות חתום על ידי הדוגֶ'ה עצמו. הקצין היה נבוך. הניירת הבהירה לו שלפניו אישיות עתירת השפעה, אבל עם כל הכבוד לאפיפיור ולדוג'ה של ונציה, כאן הסמכות הייתה בידי הקיסר ועושה־דברו, דוכס מילאנו. הוא בוודאי התרשם מצי המרכבות והקרונות שלנו ולא יכול להתעלם מהכוח הצבאי שעמד לרשותי. לבסוף, הציע באדיבות שנחנה בַּמקום ובינתיים, הוא ישגר שליח למילאנו לקבלת הנחיות. לא יכולתי להרשות לעצמי את הדבר הזה ולכן צרחתי עליו במלוא גרוני — שאין לו סמכות לעכב אותנו, שחג המולד נושף בעורפנו ושכְּבוד הדוג'ה מחכה לי בוונציה למיסה של חצות בכנסיית סן מרקו. לשמע צעקותיי הקיפה המיליציה שלי את המשמר הקטן. מעומקם של שלושים לועות עלתה נהמה מאיימת, שזרעה אי־שקט בקצין ממילאנו, אבל גם בי, שכן לא העליתי על דעתי להרשות לאנשיי לטבוח בנציגיה הרשמיים של הדוכסות.
 
לבסוף, נתליתי באמירת הקצין, שייתכן שאנחנו עוברים על חוקי המכס, והצעתי להשאיר בידיו חבילת בדים כערבות. אם יפסוק המושל שעברנו עבֵרה כלשהי, הרי תהיה לו רשות מלאה להחרימה. "האריגים מקורם באנגליה וערכם רב!" הטעמתי באוזנו. הוא היסס לרגע. מיד קפץ גיום פרננדז והציע לו עוד חבילה וכמחווה מיוחדת, התנדב לתרום גם עגלה רתומה לפרדה שתעביר את הכבודה עד למילאנו. נוכח תגובתי הנזעמת, סינן אליי בפורטוגזית, "עוד תברכי אותי על כך, סניורה." ולאחר שהקצין וחייליו יצאו לדרכם, הסביר: "חייבים להודות, שעגלה רתומה לפרדה קשישה ועקשנית תאט את תנועתם. העיכוב יטיל אותם אל חיק החשכה והם ייאלצו לחנות בַּמקום ללינת לילה. גם לכשיגיע הקַפּיטנוֹ שלנו מחר לעירו, עד שיברר את עניינייך, נהיה כבר רחוקים מאוד."
 
"אחרי שנגיע לוונציה, זו תהיה אחריות שלךָ להחזיר אליי את שתי חבילות הצמר. וָלא, יקירי, תשלם עליהן מכיסך!" איימתי.
 
"אגב, הסניורה בוודאי לא התכוונה ברצינות בקשר למיסת חצות מחר בלילה," שינה את הנושא, "אפילו תהיה דרכנו סוגה בשושנים וסוסינו יצמיחו כנפיים, לא נספיק להגיע לוונציה בזמן."
 
"ליל חג המולד הוא העיתוי הטוב ביותר לחצות את ממלכת ווּיסטינג. אני צופָה התרופפות במחנה האויב."
 
"איזה חייל יוותר על שתייה כדת, במיוחד בחגו של כריסטוס?"
 
"חייליי שלי! יתאפקו בינתיים ומחרתיים נחגוג עם משקאות וריקודים בגבול ונציה!"
 
"סי, סניורה קוֹמַנְדַנְטָה!" קרא בהצדעה.
 
"חנופה לחוד, יש לשנות את מערך הרכיבה! הרחק ממני את עוצבּת הוילְהֶלם־טֶלִים שלך. הם מפחידים גם אותי. עוד שעה נתחיל לנוע ואתם תלוו אותנו ממרחק, מבלי שיבחינו בכם."
 
"משחקי ז'אן ד'ארק מוצאים חן בעיני הסניורה קומנדנטָה!" קרא בצהלה. "את מבקשת להסתיר את אנשיי כדי שהאויב יחשוב שאת חסרת הגנה ויתפתה לתקוף אותך."
 
"זה אינו משחק, גיום. מוטלת עלינו האחריות למנוע מרחץ דמים. אין לי כל רצון לטפל בפצעיהם של שכירי החרב שלי. מוטב שיתבטלו כל הדרך, ייטלו את שכרם ויבזבזו אותו בבתי־המרזח."
 
"אין לנו סיכוי להסתנן בין המארבים של הֶר וויסטינג, סניורה! הוא מחכה לך. ולא רק משום שהקיסר ציווה עליו ושיוקרתו נתונה על כפות המאזניים. שנים הוא מייחל לנקום בבית מנדס, מאז שגיסֵך סניור דיוגו הביא לכליאתו. אַת היית אז עדיין בפורטוגל. אני הייתי סוכנו ואיש סודו של דון דיוגו בוונציה ושמחתי לבחוש בעניינים," התרברב גיום.
 
"אתה היית מעורב בפרשה ההיא? לא ידעתי!"
 
"דוכס פרארה מצא את עצמו במצב כספי נואש, והתחנן להלוואה מדון דיוגו. גיסך ניצל את ההזדמנות והתנה את הדוקאטים שלו בכך, שפרארה ישכנע את ידידו דוכס מילאנו לאסור את וויסטינג שהיה בתחום שיפוטו. אבל אחרי שלושה חודשים, נודע לקיסר שכלב המחמד שלו הוכנס בכלוב.הוא רתח מזעם ושחרר אותו לאלתר. למרות זאת, וויסטינג למד לקח בל יישכח ודון דיוגו היה מאוד מרוצה. אח, סניורה, הוא היה גבר כלבבי, דון דיוגו, ייקח אותו השד! אַת היית מאוהבת בו והוא בך, ובכל־זאת הענקת אותו במתנה לאחותך! איזה בזבוז!" נענע בראשו.
 
"הגיעה השעה לצאת לדרך," קטעתי אותו. "אל תאבדו אתנו קשר עין אפילו לרגע, אבל אל תַּחְבְּרו אלינו בלי האות!" הבאתי שתי אצבעות אל פי והשמעתי שריקה שהבהילה את הציפורים מצמרות העצים.
 
"איפה למדתְּ לשרוק כך?" הגיב איש שיחי בהתפעלות.
 
"אצל הימאים בליסבואה, כשהייתי נערה."
 
"לבת טובים כמוך הרשו לשוטט עם חברה מפוקפקת כזאת?"
 
"אחי היה רופא הצי של פורטוגל. לעתים הורשיתי להתלוות אליו ולסייע לו. מה שלמדתי מהמלחים הועיל לי מאוד כשנטלתי על עצמי את ניהול צי הספינות של מנדס. עובדה שאני מסוגלת גם לשתות כאחרון הימאים! מה שמזכיר לי, לא הייתי מתנגדת לחמם את עצמותיי לקראת הלילה המצפה לנו."
 
"לכבוד הוא לי," קרא בצהלה והלך להביא בקבוק של שנאפס.

יצחק גורמזאנו גורן (נולד באלכסנדריה במצרים ב-27 בדצמבר 1941) הוא סופר, מחזאי ואיש תיאטרון וקולנוע.

למד ספרות אנגלית ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. ערך תוכניות דרמה בקול ישראל וכתב ועיבד עשרות תסכיתים, היה מנהל ספרותי בתיאטרון חיפה ולימד מחזאות באוניברסיטת תל אביב. מסוף 1974 עד 1980 שהה בניו יורק, שם סיים לימודי תואר שני, MFA בבימוי תיאטרון בברוקלין קולג'. עם שובו לארץ לימד תסריטאות באוניברסיטת תל אביב וכתב תסריטים עבור הטלוויזיה החינוכית.
בשנת 1982 הקים עם רעייתו השחקנית שושה גורן ועם המחזאי רפאל אהרון את תיאטרון בימת קדם, אותו ניהל מראשיתו ועד לפרישתו בשנת 2011. בשנת 1998 הקים את "בימת קדם" הוצאת ספרים, במסגרתה הוציא לאור כמו"ל 25 כותרים. בשנת 2000 יזם והקים את כתב-העת לספרות ותרבות "הכיוון מזרח", ומשמש מאז כעורכו הראשי.
בשנת 1979 זכה בפרס רמת גן על ספרו "קיץ אלכסנדרוני", בפרס המועצה לתרבות ולאמנות על מחזהו "הבשורה על פי מידורוס", בפרס גובינסקא ברץ על עיבוד תיאטרוני ל"סיפור פשוט" של עגנון, בפרס אלבין על תסריט "נסיעת מבחן", בפרס סופר-מורה ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-2001.

עוד על הספר

קוורטט הסניורה 3 - קדחת ונציאנית יצחק גורמזאנו גורן
בפתח הספר
 
דונה גרסיה מנדס (1569-1510)
 
סיפור חייה המסעיר של דונה גרסיה מנדס מועלה כאן בארבעה רומנים היסטוריים, קוורטט הסניורה, בהתאם לארבעת האתרים המרכזיים שבהם היא חייתה — ליסבון, אנטוורפן, ונציה ואסטנבול. עם זאת, כל אחד מן הספרים עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא בלי תלות בספרים האחרים.
 
להלן ביוגרפיה קצרה של דונה גרסיה כפי שהיא ידועה היום להיסטוריונים:
 
דונה גרסיה נולדה בליסבון בשנת 1510 כנוצרייה בת אנוסים והוטבלה כביאטריס דה לונה. בגיל שמונה עשרה, נישאה לדודהּ אחי־אמהּ, פרנסיסקו מנדס, שהיה גדול סוחרי התבלינים בפורטוגל. בסתר היה "רב־אנוס" ושמו היהודי היה צמח בנבנישתי. כרב במחתרת, שימש כמנהיגה הרוחני של קהילת המתנצרים. לזוג נולדה בת ששמה הנוצרי אנה ושמה היהודי ריינה. עם מותו בשנת 1536, בהיות גרסיה בת עשרים ושש, הוריש פרנסיסקו לאשתו את הונו והיא הפכה למנהלת עסקיו הנרחבים. היא ניצלה את מעמדה וכספה והפעילה, תוך סיכון עצמי, רשת חשאית להברחת אנוסים מציפורני האינקוויזיציה. כאשר נודע לה שהזוג המלכותי של פורטוגל זומם לאמץ את ילדתה ריינה ולגדלה בארמונם כדי להשיאה בבוא העת לאציל נוצרי, היא החליטה למלט את עצמה ואת בתה מפורטוגל. המטרה — לעבור אל גיסה דיוגו באנוורסה, היא אנטוורפן. השנה היא 1537. בכך מסתיים השקר הקדוש, הראשון בסדרה.
 
בפלנדריה, הפכה גרסיה לשותפתו של גיסה דיוגו בעסקים. היא השיאה לו את אחותה הצעירה בריאנדה ולזוג נולדה בת יחידה שכונתה אף היא גרסיה או ביאטריס, כדודתה. בשנת 1543 נפטר דיוגו. בצוואתו, הוא העביר לגרסיה את ניהול עסקיו חובקי התבל. כך הפכה למלכת הפיננסים של אירופה, שהוא שם הספר השני בסדרה. הרומן מסתיים עם בריחתה של גרסיה מאנוורסה אל ונציה בשנת 1545. גם במקרה זה, עזיבתה הפתאומית נבעה מההכרח להציל את בתהּ הנערה ריינה מחיזוריו העקשניים של אביר ספרדי בשם פרנסיסקו ד'אראגון, שחמד את רכוש האלמנה מנדס. מחזר זה היה מסוכן במיוחד, כי זכה בתמיכתו של הקיסר קרל החמישי הכל יכול.
 
שנתיים לאחר בואה לוונציה, פרץ סכסוך ירושה בין גרסיה לבין אחותה בריאנדה. זרע הפורענות היה טמון בצוואתו של דיוגו שלא רק הוריש לגרסיה את עסקיו, אלא מינה אותה, ולא את אשתו בריאנדה, לאחראית על עזבונו ואפוטרופסית על בתו גרסיה הקטנה. בעקבות זאת, בריאנדה הלשינה על אחותה לפני שלטונות ונציה על שזו מקיימת בסתר את מצוות היהדות וזוממת לעבור עם כל רכושה לתורכיה, כדי לשוב שם לדת אבותיה. הסנאט הוונציאני עצר את דונה גרסיה וביקש לנצל את ריב האחיות כדי להשתלט על רכוש שתיהן. הצלתה של גרסיה באה ממקור לא צפוי — הסולטאן סולימן הגדול שלח אולטימטום לשלטונות הוונציאניים ודרש מהם לשחררה לאלתר. השליט התורכי כבר התייחס אליה כאל אזרחית של ארצו. דונה גרסיה הפתיעה וסירבה לעבור לתורכיה כפליטה בטרם חילצה את כל הונה מאירופה הנוצרית. היא בחרה לעבור לדוכסות פרארה, שם שהתה מספר שנים ובמרוצתן מימנה מכספה את תרגום התנ"ך לספרדית המדוברת על ידי יהודי ספרד, כדי להפכו לנחלת הרבים. עם יציאתה מוונציה, מסתיים הרומן הנוכחי, השלישי בקוורטט — קדחת ונציאנית (לשעבר "הגטו והקרנבל").
 
השנה היא 1553. דונה גרסיה, בשנות הארבעים לחייה, נכנסה לקושטא בראש שיירת מרכבות והתקבלה שם בכבוד מלכים. יהודי תורכיה הריעו לה וכינו אותה "לה סניורה" בזכות מבצעי ההצלה שלה ונדבנותה המופלגת. מיד חזרה בפומבי אל היהדות ואל שמה המקורי — חנה נשיא, וערכה לבתה ריינה חתונה מפוארת עם אחיינה דון יוסף נשיא. בכך מנעה חדירת אלמנט זר למשפחתה והבטיחה שההון לא ידלוף ממנה החוצה. גרסיה ביססה את מעמדה בתורכיה, ויש הטוענים שהיא הייתה האישה היחידה שהתקבלה אצל הסולטן. אבל בשנת 1556, היא שוב נקלעה אל עין הסערה. הפעם — מול האפיפיור הקנאי והשטני פאולוס הרביעי, שהעלה על המוקד עשרים וארבעה אנוסים באנקונה, עיר נמל באיטליה השייכת לוותיקן. הסניורה לא חששה להתגרות באפיפיור בכך שהתייצבה בראש חרם מסחרי נגד אנקונה שכמעט שהוריד אותה על ברכיה. את החרם הכשילו היהודים, שחששו מנקמת האפיפיור הרצחני. עם זאת, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו מהיהודים העז לקרוא תיגר על האפיפיור. אירועים אלו המחישו בפני גרסיה את חוסר התוחלת של הקיום היהודי בגולה. לכן, החלה לחתור לפתרון מדיני ולא משיחי לבעיה היהודית, מאות שנים לפני הרצל. הקמת מקלט ליהודי הגולה בטבריה — זו תהיה גולת הכותרת של מפעליה. טבריה כבר החלה להיבנות בכספה ובסיועו של חתנה יוסף נשיא. אף הוקם שם עבורה ארמון, כפי שעולה מעדותו של תייר מזדמן, אך בשנת 1569, בגיל חמישים ותשע, כבו עיניה והיא לא זכתה לראות את טבריה נבנית ומיושבת ביהודים. הספר מלכות טבריה העוסק בשש עשרה שנותיה בתורכיה — עתיד לסיים את קוורטט הסניורה.
 
יצחק גורמזאנו גורן, כפר קיש — 1.1.2015
 
 
 
 
 
 
חלק ראשון
שער גן עדן 
 
 
 
1 סניורָה קוֹמַנְדנטָה
 
 
שיירת המרכבות הגיחה מן הערפל הרובץ רדום על המדרון.
 
לפנינו השתרעה ארץ מישור ירוקה ומאחורינו הזכירו הכרבולות המושלגות של האלפּים את דרך החתחתים שעברנו.
 
מפקד המשמר הניף את ידו. רוכבים ורכָּבים משכו ברסני סוסיהם. פרסות בטשו בבוץ. צניפות הסוסים נספגו אל האפרוריות הלחה של הבוקר, עד שהכול שב וקפא אל דממה מעובה. הוא קפץ מאוכפו ופסע אל המרכבה הראשונה, כשחרבו מיטלטלת על ירכו. בהיסוס ביישני תופף על האשנב.
 
הדפתי את הדלתית וחשתי את צליפת הקור על פניי. שעה שהצדיע, הֶבלו נישא אליי בהיגוי צרפתי נוסח פלנדריה, ״מדאם ביאטריס, דוכסות מילאן. מעבר לתל!״
 
הטלתי על כתפיי אדרת פרווה ופניתי לרדת. הוא פשט את שכמייתו כדי לשטוח אותה לרגליי. בלמתי אותו בחיוך, אבל הושטתי לו יד כדי לרַצותו, וטוב שכך, כי רגלי החליקה על המדרגה וכמעט שהשתטחתי על הבוץ. כמורגל לחלץ גבירות במצוקה, אחז במותניי והניחני בעדינות על הקרקע, אך מיד נרתע, כמי שהעז לגעת בקודש.
 
רטט חדווה צחקק בי נוכח מגעו האמיץ, או שמא היה זה רעד שהוליד הקור? ניערתי את עצמותיי ופסעתי במרץ אל המרכבה השלישית בשיירה. נקשתי בחלונה, ״דוּארטֶה, הצטרף אלינו בטובך!״
 
דוארטה גומז היה אחד מעוזריי הבכירים בניהול בית מנדס באַנוֶרְסָה היא אנטוורפן, העיר שהותרנו מאחור במנוסתנו. בדרך שעברנו יחדיו בצרפת ובאלפּים, התגלה האיש כבעל תושייה גם מחוץ לד' אמות המשרד. במיוחד סייעו ידיעותיו ברפואה במלחמה בנזקי מזג האוויר ההפכפך, המזון הקלוקל, ההיגיינה הלקויה והישיבה הממושכת במרכבות המקפצות. רק לנזלת שהלהיטה את חוטמו שלו, הוא לא מצא מזור. עתה נחפז בעקבותיי מתנשף, כשהוא מהדק את צווארון מעילו ומתקשה להדביק את צעדיי. האוויר הקר גירה את נחיריו ומטח התעטשויותיו ניתז אל החלל. הוא מחט את אפו והתנצל, מחט והתנצל.
 
ניסיתי לחלוף על פני מרכבתה של אחותי מבלי להתגלות, אבל היא שלפה את ראשה המחותל בפרווה, מצמצה בעיניה ולִעלעה בקול עצל, ״מה קורֶה? למה עצרנו?״
 
״חזרי לישון, יקירתי! הכול כשורה,״ שיקרתי.
 
״מתי כבר נגיע לוונציה? נספיק לחג המולד?״ בטרם השבתי לה, הניסהּ הקור פנימה. בחיקה נמה מכורבלת כשבלולון בתה בת החמש, ששמה כשמי, ביאטריס או גרסיה.
 
על אף המחשבות הטורדות על הצפוי לנו, עלץ גופי אל מול ניחוחם של יער ואדמה שלאחר הגשם. אחרי שעות בתא הדחוס, בלעו ראותיי את האוויר הצח בלוגמות גדולות. הכאב העמום בעצמות ובשרירים שחוויתי קודם נשתכח ממני, ובצעד נמרץ טיפסתי אל שיאו של התל כששִׂמלתי מלקטת רסיסים מן העשב הרטוב.
 
השקפנו אל חבל המריבה שלרגלינו — ארץ חמדה של נהרות ואגמים ושדות מעובדים וחוות מבודדות בין חורשות עבותות.
 
לומברדיה.
 
״האויב ערוך שם למטה,״ ירה מפקד המשמר לוקאס וֶרפֶּן כמתַדרך לקראת מבצע מלחמה. ״המארבים שלו פרושים באזור המיוער כדי לנצל את גורם ההפתעה.״
 
*
 
ירחים ארוכים עברו עלינו בדרכים מאז נסנו מפני זעם המונארכים לבית הַבְּסבּוּרג, דון קרלוס החמישי קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואחותו מריה, מלכת ארץ הפלֶמים.
 
את אנוורסה נטשנו בקיץ 1545, שמונה שנים לאחר שעיר זו אספה אותנו אל חיקה בעקבות מנוסתנו מארץ האינקוויזיציה, פורטוגל.
 
במהלך מסענו בין ים הצפון לים התיכון, התחלפו שלוש עונות — עיבורו של הקיץ חלף עלינו בְּעיר מרפא ושמה אֶקְס לָה שָאפֵּל. ימי החום האחרונים והראשונים לְשלֶכת ליווּנו בנתיבי העגלות המאובקים של ממלכת צרפת. לאחר חניה לעסקים ולהצטיידות בסניף בית מנדס בעיר ליון, שעטה השיירה שלנו דרומה אל האַלְפִּים.
 
בטפסנו במדרון אל הפסגות הצחורות, נסוג הסתיו והחורף השיגנו. סופות לבנות הכו בעיוורון סוס ואדם. צלחנו את המעברים בטרם יחסמו מפולות השלגים את המוֹצא אל חצי האי האיטלקי.
 
והנה מונחת לרגלינו שפלה נינוחה ומבורכת זו. נפשנו כלתה למנוחה ולהחלפת כוחות לקראת קו הסיום. במקום זאת, נגזר עלינו להתמודד עם אויב אכזר בדוכסוּת מילאנו, מעוז סְפָר אחרון בקיסרותו רחבת הידיים של קרל החמישי. לא איתני הטבע איימו עלינו כאן. גם לא שודדי דרכים. הללו, די היה במשמר החמוש שעמנו כדי להרתיעם. במישור הלומברדי שמילָאנו בטבורו, ארב הרוטוויילר של הקיסר ­— יאן ווּיסטינג. ווּיסטינג וכנופיית בריוניו נכרכו כנחש על צוואר הבקבוק שבנתיב המילוט אל מחוץ לאימפריה ההבסבורגית. אם נחצה בשלום את קן הצרעות הזה, תיפתח הדרך אל הרפובליקה החופשית של ונציה, תכלית מסענו.
 
*
 
ממלכת ווּיסטינג הייתה אקס־טריטוריה בדוכסות מילאנו. הקלגס הפְלֶמי שפעל מכוח זיכיון שהעניק לו הקיסר, אימץ לעצמו את השם האיטלקי ג'ובאני דה לה פוֹיה, אבל הלומברדים המקומיים כינו אותו ואת בריוניו ״הפלֶמים״. בתקופות של יובש מִפְּעילוּת, ערכו מיליציות וויסטינג פשיטות על הכפרים. כל אימת שנראו הפלֶמים מתקרבים, הזדרזו הכפריים להסתיר את פָּרותיהם, את חזיריהם ואת בנותיהם.
 
אבל עיקר פרנסתם של בריוני וויסטינג היה ציד אדם — נרדפי הדת הקתולית שביקשו להסתנן אל ערי איטליה החופשיות, ביניהם היו אחינו המומרים, הנוצרים החדשים, הטרף המועדף עליהם. הם הואשמו בכפירה ובניסיון לברוח דרך איטליה לתורכיה כדי לחזור ליהדות. בעולם הנוצרי, האשמה בהתייהדות הייתה עילה להחרמת רכוש על פי דין. השלל שנגזל מהעקורים הועבר אל אוצר האימפריה, מלבד עמלה לעושים במלאכה. לאחר שנחקרו ועונו והופשטו מנכסיהם, לא היה טעם להאכיל את הפליטים על חשבון הקיסר, אך גם לשלחם לחופשי סתם כך לא בא בחשבון. בעל התושייה וויסטינג ידע מה גדולה מצוות פדיון שבויים אצל היהודים. על כן, קיבל הרשאה מאדונו לשאת ולתת על כופר עם הקהילות היהודיות של ערי איטליה, ובכך זכו החומסים ושולחם המרומם למקור הכנסה נוסף.
 
כתרופת נגד, פיתחנו בבית מנדס מנגנוני הצלה — אם על ידי יצירת נתיבי בריחה בטוחים, ואם בהענקת סיוע כספי ומשפטי ללכודים. אישִי המנוח פרנסיסקו מנדס, הוא שיזם עשייה מחתרתית זו עוד בהיותנו בפורטוגל. לאחר פטירתו, המשכתי שם אני בפעילות ובהגיעי לאנוורסה, שיתפתי פעולה עם גיסי דיוגו. עם מותו, נותרתי אני לבדי במערכה, אך ההצלה לא פסקה.
 
חיילי האימפריה התחרו ביניהם על הזכות לשרת ביחידת עילית זו, כי השכר בה היה הגבוה ביותר בצבא הקיסר. דבר זה אִפשר לווּיסטינג לברור לשורותיו את המעולים מבין שכירי החרב.
 
עתה, משפסעתי אף אני בנתיב הפליטים, לא קשה לדמיין את גודל הפרס שבלכידת דונה ביאטריס מנדס בעיני כלב החוצות ווּיסטינג. הייתה זו הזדמנות אחרונה לקיסר להניח עליי את ידו כדי לאלץ אותי לשוב לאנוורסה.
 
מלכתחילה, להיטותם של ההבסבורגים להפכני לשבוּיַת נצח שלהם, היא שדרבנה את עריקתי. הקש ששבר את גב הגמל היה מזימתם להשיא את בתי ריינה לבן חסותם הספרדי, האביר פרנסיסקו ד'אראגון. הלה הבטיח להם דמי שידוך מכספים שקיווה לסחוט מזיווגו ליורשת הנחשקת ביותר באירופה. מלבד סלידתי מפני האיש עצמו, הייתי נחושה שלא להכניס אל משפחתי נחש מסוכן מן הנוצרים הוותיקים, אשר בהזדמנות הראשונה ילשין עליי על שאני ״יורקת בפניו של הצלוב ומקיימת בסתר את מצוות היהדות המאוסה״. הלוא גם את ליסבואה נטשתי שמונה שנים קודם כדי להכשיל מזימה דומה לזו — אז, מבית היוצר של מלך פורטוגל, שאף הוא ביקש להשתלט על הוני באמצעות היורשת הקטנה.
 
*
 
על אף שחיקת העצמות שבטלטלת הדרכים, שבועות אלו במרחבים הפתוחים, הרחק מבית ואחיזה, עוררו בי תחושת חירות פרועה. קיננה בי אפילו תשוקה נסתרת להישיר מבט אל המפלצת — הרגשה מרוממת אך גם מסוכנת. שהרי לא הייתי אדונית לעצמי. על כתפיי רבצה האחריות לחייהם ולרווחתם של אלו שבחרו ללכת אתי במסע הזה. חובתי הייתה להביאם בשלום אל חוף מבטחים. מצד אחר, הייתי נחושה שלא ליפול כפרי בשל בידיו של הנחש. בניגוד לפליטים אחרים שעברו בנתיב הזה, לי הייתה היכולת לגייס צבא קטן כדי להרתיע כל מי שיעז לעמוד לי לשטן.
 
לתחושת החירות שפיעמה בי, תרמה העובדה שֶבִּתי יחידתי ריינה לא הייתה עמדי בשיירה. כתחבולה לחלצה ממלכודת השידוך לאביר הספרדי, ביקשתי מאחייני ז'וּאאוֹ שיחטוף ממני את הנערה ויביאה לוונציה במסלול נפרד. השניים הקדימונו במספר שבועות. לא הפסקתי להתפלל שהכול עבר בשלום ושהצעירים כבר הגיעו למחוז חפצם.
 
לא הייתה זו החלטה פשוטה עבורי להיפרד מבתי. איזו אֵם שפויה תפקיד ילדה בת חמש עשרה בידי עלם הולל, גם אם דודנה? אבל דווקא עכשיו, מול הקטע המסוכן ביותר במסענו, התעצם בי הביטחון שפעלתי נכונה. ידיעה זו פטרה אותי מהדאגה היומיומית לגורלה, אך לא מגעגועיי אליה. קינאתי באחותי בריאנדה, שבִּתה האפרוחית צמודה לחזהּ החם בקור הצורב הזה.
 
בוִיעוד שקיימתי על אותה גבעה סחופת רוחות עם מפקד המשמר וֶרפן ועם סגני דוארטה, החלטנו שלא לזוז בטרם יַחבור אלינו גִיוֹם פֶרנַנדֶז עם אנשי החיל שלו.
 
פרננדז, ממש כדוארטה גומז, נמנה אף הוא עם עוזריי הבכירים, אבל בניגוד לדוארטה שהיה איש אשכולות מעודן, היה גיום בעל גוף, אוהב חיים והרפתקן. הוא טיפח קשרים עם כל מי שיכול להועיל לנו במסחרנו החובק עולם — עם שועי ארץ מזה ועם שודדי ים מזה. לפני בואו אלינו לאנוורסה, עמד בראש הסוכנות שלנו בוונציה.
 
בטרם עלינו אל רכסי האַלְפִּים, שלחתיו אל הקנטונים של שווייץ לגייס שני תריסרים של שכירי חרב לתגבור חוליית המשמר שלנו. כעת גם לי, ממש כמו לאפיפיור, היה משמר שווייצרי משלי, חבורה קשוחה שלחמה למען אידיאל הדוקאט.
 
השיירה יצאה כבר באותו הלילה. גששים מיומנים נשלחו לפנים למשימות סיור, תוך שמירה על מרחק אתראה מאתנו. הללו נבחרו מבין השווייצרים שהכירו את הסביבה ככף ידם.
 
*
 
מי שראה אותנו מתנהלים במרחביה הפוריים של לומברדיה, יכול לדמות לעצמו שלפניו קוֹהוֹרְטָה מלגיון רומאי נשכח התועה בדרכי איטליה מאז נפילת האימפריה הרומית. המרכבות היו אטומות והפרשים שרכבו לצדן דקרו את השמים בחניתותיהם הזקורות.
 
עקפנו את הערים המרכזיות לטובת משעולים צדדיים, שכן לא היה לי ספק שהקיסר שלח הנחיות למושלים מטעמו לעצור את הגבירה ביאטריס מנדס. אולם לאחר שחמקנו בהצלחה מהעיר מילאנו, נתקלנו סמוך לפביה בכיתת משמר שמנתה שמונה חיילים רכובים. יצאתי להקביל את פניהם כשגיום פרננדז לצדי. הצגתי בפני קצין המשמר מסמכים בתקווה להרשימו — מעבָר בטוח בכל מחוזות הנצרות מטעם האפיפיור ואישורי כניסה לרפובליקת ונציה, כולל כתב חסות חתום על ידי הדוגֶ'ה עצמו. הקצין היה נבוך. הניירת הבהירה לו שלפניו אישיות עתירת השפעה, אבל עם כל הכבוד לאפיפיור ולדוג'ה של ונציה, כאן הסמכות הייתה בידי הקיסר ועושה־דברו, דוכס מילאנו. הוא בוודאי התרשם מצי המרכבות והקרונות שלנו ולא יכול להתעלם מהכוח הצבאי שעמד לרשותי. לבסוף, הציע באדיבות שנחנה בַּמקום ובינתיים, הוא ישגר שליח למילאנו לקבלת הנחיות. לא יכולתי להרשות לעצמי את הדבר הזה ולכן צרחתי עליו במלוא גרוני — שאין לו סמכות לעכב אותנו, שחג המולד נושף בעורפנו ושכְּבוד הדוג'ה מחכה לי בוונציה למיסה של חצות בכנסיית סן מרקו. לשמע צעקותיי הקיפה המיליציה שלי את המשמר הקטן. מעומקם של שלושים לועות עלתה נהמה מאיימת, שזרעה אי־שקט בקצין ממילאנו, אבל גם בי, שכן לא העליתי על דעתי להרשות לאנשיי לטבוח בנציגיה הרשמיים של הדוכסות.
 
לבסוף, נתליתי באמירת הקצין, שייתכן שאנחנו עוברים על חוקי המכס, והצעתי להשאיר בידיו חבילת בדים כערבות. אם יפסוק המושל שעברנו עבֵרה כלשהי, הרי תהיה לו רשות מלאה להחרימה. "האריגים מקורם באנגליה וערכם רב!" הטעמתי באוזנו. הוא היסס לרגע. מיד קפץ גיום פרננדז והציע לו עוד חבילה וכמחווה מיוחדת, התנדב לתרום גם עגלה רתומה לפרדה שתעביר את הכבודה עד למילאנו. נוכח תגובתי הנזעמת, סינן אליי בפורטוגזית, "עוד תברכי אותי על כך, סניורה." ולאחר שהקצין וחייליו יצאו לדרכם, הסביר: "חייבים להודות, שעגלה רתומה לפרדה קשישה ועקשנית תאט את תנועתם. העיכוב יטיל אותם אל חיק החשכה והם ייאלצו לחנות בַּמקום ללינת לילה. גם לכשיגיע הקַפּיטנוֹ שלנו מחר לעירו, עד שיברר את עניינייך, נהיה כבר רחוקים מאוד."
 
"אחרי שנגיע לוונציה, זו תהיה אחריות שלךָ להחזיר אליי את שתי חבילות הצמר. וָלא, יקירי, תשלם עליהן מכיסך!" איימתי.
 
"אגב, הסניורה בוודאי לא התכוונה ברצינות בקשר למיסת חצות מחר בלילה," שינה את הנושא, "אפילו תהיה דרכנו סוגה בשושנים וסוסינו יצמיחו כנפיים, לא נספיק להגיע לוונציה בזמן."
 
"ליל חג המולד הוא העיתוי הטוב ביותר לחצות את ממלכת ווּיסטינג. אני צופָה התרופפות במחנה האויב."
 
"איזה חייל יוותר על שתייה כדת, במיוחד בחגו של כריסטוס?"
 
"חייליי שלי! יתאפקו בינתיים ומחרתיים נחגוג עם משקאות וריקודים בגבול ונציה!"
 
"סי, סניורה קוֹמַנְדַנְטָה!" קרא בהצדעה.
 
"חנופה לחוד, יש לשנות את מערך הרכיבה! הרחק ממני את עוצבּת הוילְהֶלם־טֶלִים שלך. הם מפחידים גם אותי. עוד שעה נתחיל לנוע ואתם תלוו אותנו ממרחק, מבלי שיבחינו בכם."
 
"משחקי ז'אן ד'ארק מוצאים חן בעיני הסניורה קומנדנטָה!" קרא בצהלה. "את מבקשת להסתיר את אנשיי כדי שהאויב יחשוב שאת חסרת הגנה ויתפתה לתקוף אותך."
 
"זה אינו משחק, גיום. מוטלת עלינו האחריות למנוע מרחץ דמים. אין לי כל רצון לטפל בפצעיהם של שכירי החרב שלי. מוטב שיתבטלו כל הדרך, ייטלו את שכרם ויבזבזו אותו בבתי־המרזח."
 
"אין לנו סיכוי להסתנן בין המארבים של הֶר וויסטינג, סניורה! הוא מחכה לך. ולא רק משום שהקיסר ציווה עליו ושיוקרתו נתונה על כפות המאזניים. שנים הוא מייחל לנקום בבית מנדס, מאז שגיסֵך סניור דיוגו הביא לכליאתו. אַת היית אז עדיין בפורטוגל. אני הייתי סוכנו ואיש סודו של דון דיוגו בוונציה ושמחתי לבחוש בעניינים," התרברב גיום.
 
"אתה היית מעורב בפרשה ההיא? לא ידעתי!"
 
"דוכס פרארה מצא את עצמו במצב כספי נואש, והתחנן להלוואה מדון דיוגו. גיסך ניצל את ההזדמנות והתנה את הדוקאטים שלו בכך, שפרארה ישכנע את ידידו דוכס מילאנו לאסור את וויסטינג שהיה בתחום שיפוטו. אבל אחרי שלושה חודשים, נודע לקיסר שכלב המחמד שלו הוכנס בכלוב.הוא רתח מזעם ושחרר אותו לאלתר. למרות זאת, וויסטינג למד לקח בל יישכח ודון דיוגו היה מאוד מרוצה. אח, סניורה, הוא היה גבר כלבבי, דון דיוגו, ייקח אותו השד! אַת היית מאוהבת בו והוא בך, ובכל־זאת הענקת אותו במתנה לאחותך! איזה בזבוז!" נענע בראשו.
 
"הגיעה השעה לצאת לדרך," קטעתי אותו. "אל תאבדו אתנו קשר עין אפילו לרגע, אבל אל תַּחְבְּרו אלינו בלי האות!" הבאתי שתי אצבעות אל פי והשמעתי שריקה שהבהילה את הציפורים מצמרות העצים.
 
"איפה למדתְּ לשרוק כך?" הגיב איש שיחי בהתפעלות.
 
"אצל הימאים בליסבואה, כשהייתי נערה."
 
"לבת טובים כמוך הרשו לשוטט עם חברה מפוקפקת כזאת?"
 
"אחי היה רופא הצי של פורטוגל. לעתים הורשיתי להתלוות אליו ולסייע לו. מה שלמדתי מהמלחים הועיל לי מאוד כשנטלתי על עצמי את ניהול צי הספינות של מנדס. עובדה שאני מסוגלת גם לשתות כאחרון הימאים! מה שמזכיר לי, לא הייתי מתנגדת לחמם את עצמותיי לקראת הלילה המצפה לנו."
 
"לכבוד הוא לי," קרא בצהלה והלך להביא בקבוק של שנאפס.