מארז דואט בוערת 3+4
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז דואט בוערת 3+4
הוספה למועדפים

מארז דואט בוערת 3+4

3.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

***שני ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
 
בוערת לנצח + בוערת תמיד
 
בוערת לנצח
 
זהו.
זו הנקמה שלי.
אני יודע מה טעמה: מתוקה וממכרת.
עבדתי קשה מדי כדי להגיע רק למקום השני, ואני מבטיח שאצא כשידי על העליונה.
***
סת׳ מארק חזר והוא מתאמן קשה יותר מתמיד מאז ההפסד שלו לדון ראסל.
המתח אומנם גבוה אך הסיכונים גבוהים יותר כאשר מייסד ה-MMAC, מאט סומרס, מאלץ את סת׳ ודון להתאמן תחת קורת גג אחת.
כשמאט סומרס חושב שיהיה משעשע להתגרות בשניים לצורכי פרסום, הוא לא מעלה בדעתו עד כמה המצב רציני.
כשאוליביה לצידו, סת׳ מארק לא מרפה ודוחף את עצמו עד קצה גבול היכולת, ומנסה לא לחשוב על יריבו דון ראסל, בשעה שהם נלחמים זה בזה בפעם האחרונה.
 
 
בוערת תמיד
** נובלת יום אהבה חגיגית **
 
 
בהתחלה יש סקס.
 
הרבה סקס.
 
ואז, מתישהו, מאבדים את זה.
 
אוליביה וסת תקועים בשגרה – שגרה של עומס נטול סקס - ולקראת יום האהבה, אוליביה רוצה להכריח אותם לצאת מאזורי הנוחות שלהם. סת', לעומת זאת, מאמין שהטריק להחזרת התשוקה טמון בתחילת דרכם.
 
בתוך ההכנות ליום האהבה סת' ואוליביה מנסים להצית מחדש את הניצוץ שלהם.
 
האם יש לסת' את מה שנדרש כדי לסחוף את אוליביה מחדש?
 
או שהשגרה טובענית מכדי שיצליחו להיחלץ ממנה?

פרק ראשון

 
בוערת לנצח
 
הקדמה
 
אוליביה
 
הוא מצמיד את גופו אל גופי בחוזקה, אצבעותיו פרושות על שיפולי גבי. אני נשבעת שביכולתי לחוש בחזהו הבוער מבעד לשמלתי, בעודי מנסה בכל כוחי שלא להתמוסס בידיו. אנחנו רוקדים לאט, ואני מרגישה כאילו אנחנו עושים זאת שעות. אני נאנחת ומשעינה עליו יותר ממשקל גופי. בילדותי חלמתי חלומות על החתונה שתהיה לי... אבל המציאות התעלתה על כולם. סת’ הוא מעל ומעבר לכל חלומותיי הפרועים ביותר: הוא נפש מתוקה, מגוננת וקשוחה, העטופה בגוף מוצק ומעורר תיאבון ובפרצוף הסקסי ביותר בעולם. מבעד לחליפתו הדקה אני שומעת את ליבו הולם באוזניי בקצב אחיד ומכשף, והזיעה שעל כף ידו נמהלת בזיעתי.
 
סת’ הוא שלי. הוא בעלי.
 
כשרק הכרנו לא שיערתי לרגע שחיינו ישתלבו זה בזו עד כדי כך. רציתי בו, כמהתי לטעום אותו, לגעת בו... אך זהו. זו הייתה משיכה מינית בלבד. ופתאום... קרה משהו. התחברנו, וברגע שנשמותינו התחברו, הן סירבו להיפרד שוב. מה שהוביל לרגע זה - למקום שבו אנו עומדים, כבעל ואישה, מתחת לנברשת הבדולח היפהפייה ביותר שראיתי בחיי, רוקדים לצלילי מנגינות איטיות שלא שמעתי מעולם. האימהות שלנו עשו את רוב עבודת ארגון החתונה. סת’ ואני רצינו חתונה קטנה וזריזה בווגאס, אבל הן סירבו וטענו שמגיע לנו משהו בלתי נשכח - אם כי לי לא הייתה דרושה חתונה ראוותנית כדי שלא אשכח אותה: די היה בסת’; ובכל זאת, שנינו כאן, אחרי שהתקפלנו בפניהן. הן קיבלו את מבוקשן: חתונה ראוותנית, מהודרת, שאליה הוזמנו כל האנשים אשר לקחו חלק בחיינו, ולו הקטן ביותר. הן פשוט הצליחו לגרום לכל האנשים האלו ללבוש את מיטב בגדיהם ולהידחק לאותו החדר כדי לראות את הילדים שלהן מתחתנים. אני יכולה להישבע שזה אפילו לא מפריע לי. בסופו של דבר גם אני קיבלתי את מבוקשי - את סת’. הוא כל מה שרציתי בו כל חיי. והוא שלי.
 
אני חשה בתנועת גופו כשהוא מקרב את ראשו אל ראשי. “מתאים לך להסתלק מכאן?” הוא שואל בקול עמוק, מצמרר ומעורר.
 
אני מהנהנת כשריגוש מרעיד את בטני. אני רוצה להסתלק מכאן זה שעות. סת’ נראה מגרה כל כך בחליפתו השחורה בת שלושת החלקים, אבל אני בטוחה שאוהב אותה יותר זרוקה על איזו רצפה, או אולי על מושבי העור של רכבנו. אני מתרחקת מסת’ ואז נתקלת במבט המהפנט של עיניו. האושר שבעיניו גלוי לכל ומתחת לאושרו ניתן לזהות את מחשבתו השובבה, זה השלב שליבי כבר לא יכול להפסיק לפעום במהירות. אומנם סת’ ואני שכבנו כבר המון פעמים, רבות מספור, אבל הפעם הזאת עומדת להיות שונה. זו הפעם שמסמנת את תחילת שארית חיינו.
 
בעלי.
 
בע...לי.
 
נדמה לי שלעולם לא אמאס בגלגול מילה זאת במחשבתי - לא שאודה על כך בגלוי, כמובן. סת’ רגיל לייסר אותי בתאווה עד שפניי מאדימות מרוב להט. הוא נהנה מתגובותיי, עיניו נדלקות וחיוכו הופך שחצני... אומנם שחצני ומפתה, כזה שמעורר בי רצון לקרוע את שפתיו מפניו במציצה... אבל זה לא פחות מעצבן. הוא ככל הנראה הגבר המעצבן ביותר שהכרתי אי פעם, ואני אוהבת אותו לגמרי, בכל מאודי. והלילה, הבטחתי לאהוב אותו לשארית חיי.
 
“אני מתה להתחמק ממשפחותינו מהרגע שבו התנשקנו בכנסייה,” אני ממלמלת בקול שקט כדי שסבו וסבתו של סת’ לא ישמעו.
 
הם מחייכים ומנופפים בידיהם לעברנו בעודם חולפים על פנינו בריקוד, ואנחנו מחזירים להם נפנוף תוך צחקוק מובך.
 
“מהרגע שהתנשקנו?” הוא שואל ושולח אליי את חיוכו הארור. “באמת?”
 
אני חשה שלחיי מתחממות: “באמת.”
 
עיניו החומות הזוהרות מתרחבות. הוא רוצה להתגרות בי, זה ברור. שפתיו מתעקלות בתנועה קלה. “זה כלום לעומתי.”
 
אני מרצינה והוא רוכן אליי ומקרב את שפתיו לאוזני. נשימתו החמה מנשבת על תנוכי ומרפה את ברכיי. אילו סת’ לא היה אוחז בי כרגע, הייתי ככל הנראה מתמוססת לשלולית של עקצוצים ואנחות.
 
“אני מת לברוח איתך מכאן מהרגע שראיתי אותך נכנסת בדלת.”
 
אני צוחקת קצרות. “וזה רק שש או שבע דקות לפני שהתנשקנו.”
 
הוא מושך בכתפיו, מטלטל אותי מצד לצד ומצמיד אותי בחוזקה אליו. “טוב, אז אני נמשך אלייך במשך שש או שבע דקות יותר משאת נמשכת אליי.”
 
“זה לא הגיוני.”
 
“אה, נדמה לי שכן.”
 
“איך אתה יכול להימשך אליי יותר משאני נמשכת אליך? ראית את עצמך?”
 
סת’ מטה את ראשו, מחייך עם עיניו ממש כמו עם שפתיו. ידו, שעדיין אוחזת בשיפולי גבי, יורדת אף יותר והוא מחכך את כף ידו בקימורי ישבני. “ואת, ראית את עצמך?”
 
נשימותיי מעמיקות בעוד ידו מחליקה מטה על קימורי אחוריי. הוא מצמיד אותי חזק יותר אליו ואני חשה כל מילימטר מגופו המוצק, שומטת את ראשי על חזהו ונאנחת קלות בזמן שהוא מחריש צחקוק אפל. אצבעותיו לופתות את ישבני, הוא מתנשף בכבדות ואז מחזיר באי רצון את כפותיו החמדניות למקום בטוח יותר על גבי.
 
“כדאי שתפסיקי,” הוא מזהיר אותי. “או שכל החדר הזה יראה בדיוק עד כמה את מדליקה אותי.”
 
“כאילו שאני יכולה להפסיק כשאתה בסביבה,” אני מצחקקת ומתכרבלת לתוכו.
 
רגליי דואבות, גופי עייף, למען השם, אפילו שרירי פניי כואבים מעודף חיוכים, אבל אני בשיא אושרי. מדי פעם אצבעותיי לופתות מעצמן את כף ידו של סת’ ואני מצחקקת בלי סיבה.
 
“אנחנו מסתלקים. הגיע הזמן לבחון את כישורי המשחק שלך,” הוא ממלמל ואז כורך את זרועו סביב כתפיי.
 
מה? אני מנסה להרים אליו את מבטי אבל הוא מועך אותי אליו ותוקע את ראשי בחזהו. אלוהים, יש לו ריח טוב: סבון, מי קולון והריח שלו. הוא מבעיר את דמי וכמעט מעלה באש את השמלה שעל גופי.
 
“היא עייפה, נכון?” אני שומעת את אימי שואלת, וחשה בידה מלטפת את שיערי שנייה אחר כך.
 
“היא עייפה מאוד,” סת’ עונה באנחה. קולו מהדהד בחזהו ומרטיט אותי מכף רגל ועד ראש. “עדיף שנלך.”
 
הוא מרפה את אחיזתו ודוחף אותי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי. הגיע תורי לשחק. למזלו, הייתי תלמידה מצטיינת בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מזייפת פיהוק כשאני פונה אל אימא, מתעלמת מסת’ המחריש קללה. מה? אני עושה עבודה לא רעה בכלל. אימא נראית נהדר בשמלת הערב הסגולה שלה ואיפורה המתוחכם. כבר שנים שלא ראיתי אותה מאופרת, אבל האיפור המעושן על עיניה והשפתון הסגול העמוק הולמים אותה. היא מסלקת קווצת שיער מעיניה ונראית מודאגת מעייפותי. אני שולחת מבט זחוח לעבר סת’ והוא מגלגל אליי את עיניו.
 
“אני צריכה לשכב,” אני אומרת לה, “הרגליים והעיניים כואבות לי.”
 
אימא טופחת על כתפי ונותנת לי את אותו ליטוף מנחם שרק אימא מסוגלת לתת. “לכי לישון, מותק. היה לך יום גדול ועמוס היום.” היא מפנה מבט מאשים לעברו של סת’, שבקושי מניד עפעף, “כמה שתית?”
 
“אפילו לא טיפה גברתי.”
 
גבותיה החדות מתקמטות, “ראיתי אותך הערב בבר כמה פעמים.”
 
“רק מים קרים, נשבע לך.”
 
היא בוחנת אותו זמן מה וסת’ לא נרתע מכך בכלל. בתור ילדה, הייתי מתוודה בין רגע כשהייתי מול מבטה. באמת. היא מסוגלת ממש להפחיד כשמתחשק לה, תשאלו את סלינה - אימי מקפיאה אותה והיא הופכת לאבן מולה.
 
“טוב, אני מאמינה לך,” שפתיה מתעקלות בחיוך. “עשו חיים ילדים. אפגוש את שניכם שוב לאחר ירח הדבש.”
 
היא מחבקת אותנו, משתהה מספר שניות ואומרת בקול חנוק מדמעות, “כולנו גאים בכם מאוד. הכול היה מושלם כאילו נלקח מהאגדות.”
 
“אימא, אל תבכי!” אני פוקדת עליה, תוך צחוק.
 
היא מרפה משנינו, מוחה את הדמעות היורדות על פניה ואז תופסת בזרועי, מושכת אותי אליה ומצמידה נשיקה רכה על לחיי.
 
“אני אוהבת אותך,” אני אומרת ולוחצת את זרועה.
 
“גם אני אוהבת אותך.”
 
סת’ תופס את מרפקי ומושך אותי במהירות אל מחוץ לאולם. נכון, אני באמת מרגישה קצת אשמה על שאני מבריזה למשפחותינו אבל במקביל אינני מסוגלת להיות ליד סת’ אפילו רגע אחד נוסף מבלי לקרוע מעליו את בגדיו. הוא מושך אותי לצידו בעודו עובר להליכה מהירה.
 
“מישהו להוט פה, אני מתבדחת ומתאמצת מאוד שלא לנקוע את קרסולי בעודי מנסה בקושי לעמוד בקצבו ובלהיטותו להסתלק מפה. “אני על עקבים, זוכר?”
 
נשימתי נעצרת כשהוא מושך בידי ומניף אותי מעלה בזרועותיו החסונות. “אם כך, אסחב אותך.”
 
אני כורכת את זרועותיי על צווארו, נאחזת בו כשהוא נושא אותי במורד המדרגות. “לא יכולת להמתין עד שאחלוץ את נעליי?”
 
הוא מניד בראשו, חיוכו משמיע מיליון מילים שובבות. “את צריכה להישאר עם העקבים.”
 
אנחנו מגיעים לרכב והוא פותח עבורי את הדלת, מניח אותי על המושב בעדינות ומסדר את שמלתי בזהירות כך שלא תיתפס. אני צופה בו הולך לקדמת הרכב ומתפעלת ממראהו. באור הבוהק הוא נראה מלאכי וטהור כל כך, עד שאני כמעט מצפה שיצמיח כנפיים ויתעופף לו. אבל, כשהוא מרים אליי את מבטו והצללים מאפילים על מרבית פניו, אני מבחינה בצידו האמיתי, השטני, זה שעושה ככל העולה על רוחו, חוטף כל מה ששייך לו ומבעיר אותי.
 
הלילה נישאנו, כל מה שעתיד לקרות מעתה הוא עניין לשנינו בלבד... ויש המון דברים שאני מתכננת לעשות בשבילו כעת, שברור לי שלא ירוץ לספר לכל העולם, דברים שישגעו אותו.
 
 
בוערת תמיד
 
פרק 1
 
אוליביה
 
חג האהבה, היום הרומנטי ביותר בשנה. נכון, זהו חג מתוק, אבל מתי זה מסתיים? אני הכי שונאת לבחור מתנות לחג הזה. לא קל לקנות מתנות לסת’. מספיק קשה לי ביום ההולדת שלו, ביום הנישואים שלנו ובחג המולד. מי צריך עוד חג חסר משמעות שייאלץ אותי לגרור רגליים ברחבי הקניון בחיפוש אחר דברים שסת’ לא צריך.
 
סת’ מת על חג האהבה. הוא מת על כל הזדמנות לפנק אותי יותר ממה שנחוץ לי או ממה שמגיע לי, ואיכשהו, הוא תמיד מצליח למצוא דברים שאני רוצה או צריכה, גם כשאני טוענת שאני לא רוצה או צריכה שום דבר. סת’, מצד שני, שונא לקבל ממני מתנות - ולא משנה באיזו עונה בשנה. הוא מסוגל לסרב למתנה או לתבוע שלא אקנה לו מתנה אבל לי אין את הזכות המופלגת הזו. הוא טוען שכל מה שדרוש לו זה להתעורר בכל בוקר ולראות את הפנים שלי - ובאמת נורא מתוק מצדו להגיד את זה - אבל גם אני מרגישה בדיוק ככה. הוא כל מה שאני רוצה. אני לא רוצה ורדים, שוקולדים או מתנות. אני רוצה רק אותו. אני רוצה שהוא יגמור לעבוד קצת יותר מוקדם כדי שאוכל ליהנות מזיו פניו עוד כמה דקות לפני שאנחנו הולכים לישון. אני רוצה שהוא ייקח לעצמו יום חופשה מזמן לזמן ויישאר איתי בבית, אבל הוא מעדיף להרעיף עליי יהלומים ובגדים - דברים שבקלות ניתן לאבד או להחליפם באחרים. הוא בלתי ניתן להחלפה. הוא הנכס היקר ביותר שיש לי (מלבד קלואי) ואני לא זקוקה לשום דבר אחר.
 
אבל, הוא לא חושב ככה. סת’ הוא הגבר הפשוט המורכב ביותר שהיה לי העונג להכיר מעודי... ואני מתה על זה.
 
אני מתה עליו.
 
אני מעבירה ניגוב אחרון על אופני הכושר ותוחבת את פינת מטלית הניקוי לתוך המכנסיים הקצרים השחורים שלי. כבר שבועות שאני מנסה לתכנן מתנה נחמדה לחג האהבה ובכל פעם מעלה חרס בידי. לא מקרינים כרגע סרטי פעולה נורמאליים בקולנוע כך שאני לא יכולה להזמין אותו לסרט, אלא אם כן הוא יסכים לצפות בעוד סרט של ניקולס ספארקס1. אני חושבת שהוא עוד לא סלח לי על הסרט הקודם.
 
אני נאנחת. אני לא מצליחה להעלות בדעתי אפילו דבר אחד, דבר אחד פשוט שיפתיע אותו ביום ה’מיוחד’ הזה, ועל אף שאני לא רוצה להודות בזה, סלינה צודקת. אני גרועה בכל הקטע הזה של להיות רעיה.
 
אני מעיפה מבט מעבר לחדר הכושר אל אחד מחדרי האימונים. הוא עומד כשהידיים שלו על המותניים והחיוך שלו מהפנט אותי על המקום. אני מרגישה שהשפתיים שלי מתעקלות בחיוך מטופש ומעריץ כשאני מסתכלת על סת’ שמסביר משהו למייקל, הנער הצנום בן השבע עשרה שאותו הוא מאמן.
 
מערכת היחסים שלהם מתוקה. אני אוהבת להתבונן בחילופי הדברים ביניהם - הבעת ההערכה שנוצצת בעיניו של מייקל כשסת’ מדבר מעוררת השראה. מייקל מעריץ גדול של סת’. הוא תמיד מגיע ועוזב את מכון הכושר עם חיוך שכמעט רחב מדי לפנים שלו. בתחילה סת’ לא רצה לאמן אותו, אבל אני עודדתי אותו. בשלב מסוים ראיתי שהחיים שלו אינם מספקים אותו כפי שניתן היה לצפות. נכון, מכון הכושר המה אנשים וקלואי נולדה, והיא בפני עצמה מספקת תעסוקה שלמה, אבל הוא פשוט לא נראה... מרוצה. כאשר לחצתי עליו להפשיל שרוולים ולהתחיל לגלות מעורבות, הוא נהיה הרבה יותר מאושר בעבודה. אני יודעת שזה לא מה שהוא רוצה לעשות. הוא תמיד רצה רק להילחם, אבל מאחר שזה כבר לא בא בחשבון, זאת האפשרות השנייה הטובה ביותר והוא עושה עבודה מעולה.
 
סת’ טופח על כתפו של מייקל ומייקל מסתובב בתנועת יד מהירה ויוצא מחדר האימונים. אני חוצה את האולם המרכזי מתוך תקווה שאזכה לכמה דקות עם סת’ לפני שהמתאמן הבא יגיע. גם קאלם, הצעיר שרשום מייד אחרי מייקל, מעריץ גדול של סת’. עם זאת, בעוד שמטרתו של מייקל ללמוד מסת’, מטרתו של קאלם היא להביס את סת’. בדרך כלל הוא עוזב מתוסכל, אבל מפעם לפעם סת’ מוריד את ההגנות שלו ונותן לו סיבות לחזור.
 
סת’ מסובב את גבו כשאני חולפת על פני מייקל, שמחייך אליי בחמימות. אני מחייכת בחזרה לפני שאני חומקת לתוך החדר, סוגרת את הדלת ומחשיכה את החלונות. כאשר הוא שומע את החלון נסגר, הוא מביט מעבר לכתפו החשופה והרחבה. וואו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרצתי את הלשון שלי על הכתף שלו ובמעלה הצוואר שלו. האמת, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לוח הזמנים שלנו אפשר לנו רגע של אינטימיות. יחסי מין שהיו עניין יומיומי הפכו למשהו שנעשה אחת לשבוע, ואיכשהו, פתאום זה הגיע למצב של ׳עברו כבר כמה שבועות׳. האם התרחקנו כל כך מהמקום שבו היינו? אם כן, מתי? מתי כל זה קרה לנו, לעזאזל?
 
לפתע השפתיים המלאות והיפהפיות שלו נמתחות לכדי חיוך מוזר והוא מטה את ראשו ואני מתחילה להרגיש בגלים הגואים בחום בלתי נסבל בין הירכיים שלי. האוויר מתעבה, הקרקע מתמוססת והעור שלי מבעבע בזיעה, זיעה שנוצרת כשאני חושבת על הפה שלו נצמד לפה שלי... עליו בין הרגליים שלי... על הלשון החמה שלו המחליקה על העור שלי.
 
נוגעת...
 
טועמת...
 
״או?״
 
מזיינת...
 
״מממ?״
 
הוא מעביר מטלית כחולה על מצחו ומנגב את הבוהק הקל של הזיעה. ״הכול בסדר?״
 
וואו! אני מנידה בראשי ומסלקת קווצת שיער משוחררת בצבע שוקולד שנעה לפני הפנים שלי. ״אני בסדר.״
 
הוא מתקרב וחיוך חצוף מעקל את השפתיים שלו. הוא יודע. הוא יודע בדיוק מה הראש המלוכלך שלי מצייר לנגד עיניי.
 
״לרגע נראית קצת מבולבלת.״
 
אני מעבירה את השיניים שלי על השפה התחתונה שלי בתנועה כמעט בלתי מורגשת בניסיון החלטי להסתיר את החיוך שלי. ״באמת?״
 
הברירה היחידה שלי במצב הזה היא לעשות את עצמי טמבלית. אחרת לא יהיה לי סיכוי. גופי החסון יימס ואני אהפוך לשלולית של ייאוש לרגליו. לא הייתי שלולית של ייאוש לרגליו מאז שפגשתי אותו, והוא היה תמיד בסביבה, אבל לא הסכים לשכב איתי. הקרבה שלו שיגעה אותי, התחושה של חום גופו שנשב עליי ומגע העור שלו על הגוף שלי, בלי שהגענו לקו הסיום. כשאני חושבת עכשיו על אותם ימים, אין לי מושג איך החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן. עכשיו אני מרגישה שאני אתפוצץ אם לא נעשה משהו - לא חשוב מה!
 
״חשבתי על חג האהבה,״ אני אומרת ובאגביות מחליקה את קצות האצבעות שלי על הצוואר שלי כדי להסתיר את האדמומיות שאני יודעת שמתפשטת על פני העור.
 
אני מנופפת את ידיי על פניי המיוזעות. אני לא יודעת איזה הורמון השתלט על העור שלי, אבל תוך רגע הוא ישתלט על כל הגוף שלי. מעולם לא הייתי במצב כזה - אפילו כנערה מתבגרת - אבל בחברתו של סת’ אי אפשר לדעת לאיזו טרפת חושים ייכנסו ההורמונים שלי. גם החדר חמים, וזה לא עוזר בכלל, והבושם שלו תלוי באוויר הדחוס ומהתל בחושים שלי.
 
״חג האהבה? חג האהבה גורם לך להתרגשות כזו?״ קשתיות העיניים שלו בצבע השוקולד מתרחבות ונהרות זהב זעירים של דבש מבהיקים בתוכן כשהוא סוגר את המרחק בינינו. ״אני מפקפק בכך.״
 
אני עוצרת את הנשימה שלי. היה לי הרבה יותר קל אם הוא היה לובש חולצה. אבל במקום זאת אני נאלצת להתבונן בחזה שלו כשהוא עולה ויורד מהר מהרגיל, בעור השזוף שלו שנוצץ לאור המנורה. אני בולעת את רוקי והלשון היבשה שלי מתחככת בלוע שלי, היבש באותה מידה.
 
״באמת חשבתי על חג האהבה... ואז נכנסתי לחדר וראיתי אותך. עכשיו אני חו - ״
 
הוא מרים את היד שלו כדי להשתיק אותי ורוח הרפאים של החיוך הזדוני הקודם שלו נחה קלושות על שפתיו. ״אני יודע בדיוק על מה את חושבת עכשיו.״
 
הידיים הגדולות שלו מוצאות את האגן שלי ומושכות אותי אליו. האוויר נוטש את הריאות שלי כשפלגי הגוף העליונים שלנו נפגשים. נכון שאנחנו לא מקיימים יחסי מין באותה תדירות כמו בעבר, אבל הוא תמיד מחבק אותי ואני תמיד מגיבה באותה צורה. הקרבה אליו, ההימצאות באותו חלל אישי, זו חוויה שאינה דומה לאחרת. כמה דברים בחיים גורמים לך להרגיש כאילו את על ספידים על אף שלא הכנסת לגוף שלך שום דבר? כמה דברים בחיים גורמים לך להרגיש קלה כנוצה, שאת צפה באוויר בלי דאגה, מבלי לפגום באיברים הפנימיים שלך?
 
לי יש רק דבר אחד כזה.
 
הוא.
 
ולא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם. הצד החיובי הוא שאפשר לומר שגם אי אפשר יהיה להעמיד אותי על דין על התמסטלות מסת’. לא רע.
 
אני מתבוננת בו קצרת נשימה כשהוא בוחן את השפתיים שלי, בודק כל אחת מהן בנפרד לפני שהוא פוגש סוף סוף את המבט שלי. הלב שלי הולם ואני מרגישה שנוצר לי גוש בגרון. במקום לדבר, אני מתרכזת בנשימה שלי. אני חוששת שאמות אם לא אעשה את זה. סת’ מצמיד את המצח שלו למצחי ואני מצליחה רק לשאוף אותו לקרבי ומרגישה מכושפת לגמרי מעצם הקיום שלו. מעולם לא הרחתי משהו בעל ניחוח טוב כל כך כמוהו. אני רואה איך לסתו המחוספסת מעט נופלת כשאני מניעה את פי לעברו. אני אוהבת שהוא נותן לזיפים לגדול ככה, רק קצת. אני אוהבת שהם מדגדגים את העור שלי.
 
רק נשיקה אחת. זה כל מה שאני רוצה.
 
אני מנשקת אותו ומכת חשמל מעורבת באש צורבת את גבי ומתפוצצת בנעליים שלי. זהו חומר היוצר הנעה ואני לא מסוגלת לעצור. רטט לוהט של אוויר נפלט מבין השפתיים שלי ונושב על העור שלו. אני מנשקת אותו שוב, הפעם קצת נמוך יותר על הלסת. כל הגוף שלי מעקצץ כשסת’ משחרר גניחה סמיכה מתוך החזה שלו והאצבעות שלו ננעצות באגן שלי ולוחצות בכוח שלא יאומן. אני מתמלאת עונג שאני לא יכולה לתאר כשאני מרגישה את עוצמת הייאוש שבה הוא חושק בי. אני חשה הקלה כשאני מבינה באופן ודאי שחיי המין שלנו, או היעדרם בעצם, נובעים מהעומס בחיינו ולא מהעובדה שהניצוץ אבד. אובדן הניצוץ היה שובר אותי.
 
״קאלם יגיע בכל רגע,״ סת’ אומר והגרון שלו נע למול השפתיים שלי כשאני מניעה אותן דרומה.
 
אני מחייכת למול העור שלו, לא בגלל שקאלם צריך להגיע אלא מפני שנימת קולו של סת’ מעידה על כך שלא אכפת לו אם קאלם ייכנס לחדר באותה שנייה ויראה אותנו. ובכל זאת, אנחנו שומרים במכון הכושר על אמות מידה מקצועיות, ועל אף שסת’ מחבק, מקווצ׳ץ וצובט אותי כשאני חולפת על פניו במהלך היום, זה שונה לגמרי מאשר להיתפס כשאנחנו באמצע משחק מקדים.
 
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים ברגע זה.
 
הנשיקות שלי אינן תמימות. הן פרובוקטיביות, מהתלות ולגמרי פרטיות. הן מחרמנות אותי באופן שקשה להאמין ולכן אסור שייחשפו לעיניהם של אחרים.
 
אני נסוגה ומביטה בעיניים של סת’. אני רואה את האיפוק הכואב בפניו. אני רואה גם בפנים שלו את הצורך שזה יקרה. כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד בלי לחדור לתוכי?
 
״הלילה? אחרי שנשכיב את קלואי לישון?״
 
אני משרבבת שפתיים ומנידה בראשי. ״אימא שלך באה אלינו לארוחת ערב, זוכר? כשהיא תעזוב יהיה כבר מאוחר מדי. בחיים לא נצליח לקום בבוקר לעבודה.״
 
הוא מטה את ראשו לאחור בנשימה כבדה וחושף את הצוואר שלו. ״אוליביה.״
 
״מה אתה רוצה שאני אעשה? אני עושה כמיטב יכולתי.״
 
הוא משחרר את האגן שלי, מחליק את ידיו על הפנים שלו ואני עושה צעד לאחור ועושה מאמץ להשתלט על עצמי. ״כמה זמן עבר?״
 
אני מושכת בכתפיים שלי. בפעם האחרונה שכבנו במשרד של מכון הכושר לפני כמה שבועות. סלינה אפילו התקשרה בהתחלה וכמעט שהרסה הכול. למרבה המזל, סת’ היה באחד מאותם מצבי רוח שבהם הוא לא מוכן לקבל תשובה שלילית.
 
״לפני כמה שבועות.״
 
פתאום, כשאני אומרת את זה, זה לא נשמע נורא כל כך, עניין השבועות. אבל אני מרגישה כאילו עברו יובלות. כשאת לא שוכבת עם האדם שאותו את אוהבת במשך תקופה ארוכה... דברים נראים לא בסדר. קיימת מתיחות ומריבות צצות יש מאין. נמאס לי מזה. אני רוצה להזדיין עם בעלי. למה קשה כל כך להגיע לזה?
 
״אנחנו נפנה זמן.״ הוא נאנח ומחזיר את המבט שלו אל עיניי. ״אני מבטיח.״
 
אני נושפת אוויר שהחזקתי בלחיים שלי. שמעתי את המילים האלה בעבר ואלה מילים שאני כבר לא מוכנה לספוג יותר. מתי? הלילה? מחר? בשבוע הבא? אני פותחת את הפה כדי להתחנן בפניו שיתקשר לאימא שלו ויגיד לה שאנחנו עסוקים הערב אבל הדלת נפתחת והמילים נשארות תקועות בגרון שלי.
 
סת’ מביט מעל לראש שלי. ״קאלם, תוריד נעליים ותתחיל להכות בשק. אני אצטרף אליך בעוד רגע.״
 
בזווית העין אני רואה את קאלם הגבוה והבלונדי חוצה את החדר בלי להעיף בנו מבט. מובסת, אני שואפת אוויר ופולטת אותו. השיחה הזו תצטרך לחכות. אני פונה מסת’ ולפני שאני מספיקה להתרחק כדי צעד, הוא לופת את שורש כף היד שלי ומושך אותי בחזרה.
 
״אנחנו קצת עסוקים עכשיו, אבל אנחנו נמצא זמן, או.״
 
אני בוחנת את הפנים שלו ורואה בהם את הכנות שלו. אני לא זקוקה להבטחה נוספת. אני מחייכת אליו ונדה בראש שלי.
 
אנחנו נמצא זמן.
 
אנחנו חייבים למצוא זמן.
 
1 סופר של רומנים רומנטיים שרבים מספריו עובדו לקולנוע

עוד על המארז

מארז דואט בוערת 3+4 סקיילה מאדי
 
בוערת לנצח
 
הקדמה
 
אוליביה
 
הוא מצמיד את גופו אל גופי בחוזקה, אצבעותיו פרושות על שיפולי גבי. אני נשבעת שביכולתי לחוש בחזהו הבוער מבעד לשמלתי, בעודי מנסה בכל כוחי שלא להתמוסס בידיו. אנחנו רוקדים לאט, ואני מרגישה כאילו אנחנו עושים זאת שעות. אני נאנחת ומשעינה עליו יותר ממשקל גופי. בילדותי חלמתי חלומות על החתונה שתהיה לי... אבל המציאות התעלתה על כולם. סת’ הוא מעל ומעבר לכל חלומותיי הפרועים ביותר: הוא נפש מתוקה, מגוננת וקשוחה, העטופה בגוף מוצק ומעורר תיאבון ובפרצוף הסקסי ביותר בעולם. מבעד לחליפתו הדקה אני שומעת את ליבו הולם באוזניי בקצב אחיד ומכשף, והזיעה שעל כף ידו נמהלת בזיעתי.
 
סת’ הוא שלי. הוא בעלי.
 
כשרק הכרנו לא שיערתי לרגע שחיינו ישתלבו זה בזו עד כדי כך. רציתי בו, כמהתי לטעום אותו, לגעת בו... אך זהו. זו הייתה משיכה מינית בלבד. ופתאום... קרה משהו. התחברנו, וברגע שנשמותינו התחברו, הן סירבו להיפרד שוב. מה שהוביל לרגע זה - למקום שבו אנו עומדים, כבעל ואישה, מתחת לנברשת הבדולח היפהפייה ביותר שראיתי בחיי, רוקדים לצלילי מנגינות איטיות שלא שמעתי מעולם. האימהות שלנו עשו את רוב עבודת ארגון החתונה. סת’ ואני רצינו חתונה קטנה וזריזה בווגאס, אבל הן סירבו וטענו שמגיע לנו משהו בלתי נשכח - אם כי לי לא הייתה דרושה חתונה ראוותנית כדי שלא אשכח אותה: די היה בסת’; ובכל זאת, שנינו כאן, אחרי שהתקפלנו בפניהן. הן קיבלו את מבוקשן: חתונה ראוותנית, מהודרת, שאליה הוזמנו כל האנשים אשר לקחו חלק בחיינו, ולו הקטן ביותר. הן פשוט הצליחו לגרום לכל האנשים האלו ללבוש את מיטב בגדיהם ולהידחק לאותו החדר כדי לראות את הילדים שלהן מתחתנים. אני יכולה להישבע שזה אפילו לא מפריע לי. בסופו של דבר גם אני קיבלתי את מבוקשי - את סת’. הוא כל מה שרציתי בו כל חיי. והוא שלי.
 
אני חשה בתנועת גופו כשהוא מקרב את ראשו אל ראשי. “מתאים לך להסתלק מכאן?” הוא שואל בקול עמוק, מצמרר ומעורר.
 
אני מהנהנת כשריגוש מרעיד את בטני. אני רוצה להסתלק מכאן זה שעות. סת’ נראה מגרה כל כך בחליפתו השחורה בת שלושת החלקים, אבל אני בטוחה שאוהב אותה יותר זרוקה על איזו רצפה, או אולי על מושבי העור של רכבנו. אני מתרחקת מסת’ ואז נתקלת במבט המהפנט של עיניו. האושר שבעיניו גלוי לכל ומתחת לאושרו ניתן לזהות את מחשבתו השובבה, זה השלב שליבי כבר לא יכול להפסיק לפעום במהירות. אומנם סת’ ואני שכבנו כבר המון פעמים, רבות מספור, אבל הפעם הזאת עומדת להיות שונה. זו הפעם שמסמנת את תחילת שארית חיינו.
 
בעלי.
 
בע...לי.
 
נדמה לי שלעולם לא אמאס בגלגול מילה זאת במחשבתי - לא שאודה על כך בגלוי, כמובן. סת’ רגיל לייסר אותי בתאווה עד שפניי מאדימות מרוב להט. הוא נהנה מתגובותיי, עיניו נדלקות וחיוכו הופך שחצני... אומנם שחצני ומפתה, כזה שמעורר בי רצון לקרוע את שפתיו מפניו במציצה... אבל זה לא פחות מעצבן. הוא ככל הנראה הגבר המעצבן ביותר שהכרתי אי פעם, ואני אוהבת אותו לגמרי, בכל מאודי. והלילה, הבטחתי לאהוב אותו לשארית חיי.
 
“אני מתה להתחמק ממשפחותינו מהרגע שבו התנשקנו בכנסייה,” אני ממלמלת בקול שקט כדי שסבו וסבתו של סת’ לא ישמעו.
 
הם מחייכים ומנופפים בידיהם לעברנו בעודם חולפים על פנינו בריקוד, ואנחנו מחזירים להם נפנוף תוך צחקוק מובך.
 
“מהרגע שהתנשקנו?” הוא שואל ושולח אליי את חיוכו הארור. “באמת?”
 
אני חשה שלחיי מתחממות: “באמת.”
 
עיניו החומות הזוהרות מתרחבות. הוא רוצה להתגרות בי, זה ברור. שפתיו מתעקלות בתנועה קלה. “זה כלום לעומתי.”
 
אני מרצינה והוא רוכן אליי ומקרב את שפתיו לאוזני. נשימתו החמה מנשבת על תנוכי ומרפה את ברכיי. אילו סת’ לא היה אוחז בי כרגע, הייתי ככל הנראה מתמוססת לשלולית של עקצוצים ואנחות.
 
“אני מת לברוח איתך מכאן מהרגע שראיתי אותך נכנסת בדלת.”
 
אני צוחקת קצרות. “וזה רק שש או שבע דקות לפני שהתנשקנו.”
 
הוא מושך בכתפיו, מטלטל אותי מצד לצד ומצמיד אותי בחוזקה אליו. “טוב, אז אני נמשך אלייך במשך שש או שבע דקות יותר משאת נמשכת אליי.”
 
“זה לא הגיוני.”
 
“אה, נדמה לי שכן.”
 
“איך אתה יכול להימשך אליי יותר משאני נמשכת אליך? ראית את עצמך?”
 
סת’ מטה את ראשו, מחייך עם עיניו ממש כמו עם שפתיו. ידו, שעדיין אוחזת בשיפולי גבי, יורדת אף יותר והוא מחכך את כף ידו בקימורי ישבני. “ואת, ראית את עצמך?”
 
נשימותיי מעמיקות בעוד ידו מחליקה מטה על קימורי אחוריי. הוא מצמיד אותי חזק יותר אליו ואני חשה כל מילימטר מגופו המוצק, שומטת את ראשי על חזהו ונאנחת קלות בזמן שהוא מחריש צחקוק אפל. אצבעותיו לופתות את ישבני, הוא מתנשף בכבדות ואז מחזיר באי רצון את כפותיו החמדניות למקום בטוח יותר על גבי.
 
“כדאי שתפסיקי,” הוא מזהיר אותי. “או שכל החדר הזה יראה בדיוק עד כמה את מדליקה אותי.”
 
“כאילו שאני יכולה להפסיק כשאתה בסביבה,” אני מצחקקת ומתכרבלת לתוכו.
 
רגליי דואבות, גופי עייף, למען השם, אפילו שרירי פניי כואבים מעודף חיוכים, אבל אני בשיא אושרי. מדי פעם אצבעותיי לופתות מעצמן את כף ידו של סת’ ואני מצחקקת בלי סיבה.
 
“אנחנו מסתלקים. הגיע הזמן לבחון את כישורי המשחק שלך,” הוא ממלמל ואז כורך את זרועו סביב כתפיי.
 
מה? אני מנסה להרים אליו את מבטי אבל הוא מועך אותי אליו ותוקע את ראשי בחזהו. אלוהים, יש לו ריח טוב: סבון, מי קולון והריח שלו. הוא מבעיר את דמי וכמעט מעלה באש את השמלה שעל גופי.
 
“היא עייפה, נכון?” אני שומעת את אימי שואלת, וחשה בידה מלטפת את שיערי שנייה אחר כך.
 
“היא עייפה מאוד,” סת’ עונה באנחה. קולו מהדהד בחזהו ומרטיט אותי מכף רגל ועד ראש. “עדיף שנלך.”
 
הוא מרפה את אחיזתו ודוחף אותי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי. הגיע תורי לשחק. למזלו, הייתי תלמידה מצטיינת בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מזייפת פיהוק כשאני פונה אל אימא, מתעלמת מסת’ המחריש קללה. מה? אני עושה עבודה לא רעה בכלל. אימא נראית נהדר בשמלת הערב הסגולה שלה ואיפורה המתוחכם. כבר שנים שלא ראיתי אותה מאופרת, אבל האיפור המעושן על עיניה והשפתון הסגול העמוק הולמים אותה. היא מסלקת קווצת שיער מעיניה ונראית מודאגת מעייפותי. אני שולחת מבט זחוח לעבר סת’ והוא מגלגל אליי את עיניו.
 
“אני צריכה לשכב,” אני אומרת לה, “הרגליים והעיניים כואבות לי.”
 
אימא טופחת על כתפי ונותנת לי את אותו ליטוף מנחם שרק אימא מסוגלת לתת. “לכי לישון, מותק. היה לך יום גדול ועמוס היום.” היא מפנה מבט מאשים לעברו של סת’, שבקושי מניד עפעף, “כמה שתית?”
 
“אפילו לא טיפה גברתי.”
 
גבותיה החדות מתקמטות, “ראיתי אותך הערב בבר כמה פעמים.”
 
“רק מים קרים, נשבע לך.”
 
היא בוחנת אותו זמן מה וסת’ לא נרתע מכך בכלל. בתור ילדה, הייתי מתוודה בין רגע כשהייתי מול מבטה. באמת. היא מסוגלת ממש להפחיד כשמתחשק לה, תשאלו את סלינה - אימי מקפיאה אותה והיא הופכת לאבן מולה.
 
“טוב, אני מאמינה לך,” שפתיה מתעקלות בחיוך. “עשו חיים ילדים. אפגוש את שניכם שוב לאחר ירח הדבש.”
 
היא מחבקת אותנו, משתהה מספר שניות ואומרת בקול חנוק מדמעות, “כולנו גאים בכם מאוד. הכול היה מושלם כאילו נלקח מהאגדות.”
 
“אימא, אל תבכי!” אני פוקדת עליה, תוך צחוק.
 
היא מרפה משנינו, מוחה את הדמעות היורדות על פניה ואז תופסת בזרועי, מושכת אותי אליה ומצמידה נשיקה רכה על לחיי.
 
“אני אוהבת אותך,” אני אומרת ולוחצת את זרועה.
 
“גם אני אוהבת אותך.”
 
סת’ תופס את מרפקי ומושך אותי במהירות אל מחוץ לאולם. נכון, אני באמת מרגישה קצת אשמה על שאני מבריזה למשפחותינו אבל במקביל אינני מסוגלת להיות ליד סת’ אפילו רגע אחד נוסף מבלי לקרוע מעליו את בגדיו. הוא מושך אותי לצידו בעודו עובר להליכה מהירה.
 
“מישהו להוט פה, אני מתבדחת ומתאמצת מאוד שלא לנקוע את קרסולי בעודי מנסה בקושי לעמוד בקצבו ובלהיטותו להסתלק מפה. “אני על עקבים, זוכר?”
 
נשימתי נעצרת כשהוא מושך בידי ומניף אותי מעלה בזרועותיו החסונות. “אם כך, אסחב אותך.”
 
אני כורכת את זרועותיי על צווארו, נאחזת בו כשהוא נושא אותי במורד המדרגות. “לא יכולת להמתין עד שאחלוץ את נעליי?”
 
הוא מניד בראשו, חיוכו משמיע מיליון מילים שובבות. “את צריכה להישאר עם העקבים.”
 
אנחנו מגיעים לרכב והוא פותח עבורי את הדלת, מניח אותי על המושב בעדינות ומסדר את שמלתי בזהירות כך שלא תיתפס. אני צופה בו הולך לקדמת הרכב ומתפעלת ממראהו. באור הבוהק הוא נראה מלאכי וטהור כל כך, עד שאני כמעט מצפה שיצמיח כנפיים ויתעופף לו. אבל, כשהוא מרים אליי את מבטו והצללים מאפילים על מרבית פניו, אני מבחינה בצידו האמיתי, השטני, זה שעושה ככל העולה על רוחו, חוטף כל מה ששייך לו ומבעיר אותי.
 
הלילה נישאנו, כל מה שעתיד לקרות מעתה הוא עניין לשנינו בלבד... ויש המון דברים שאני מתכננת לעשות בשבילו כעת, שברור לי שלא ירוץ לספר לכל העולם, דברים שישגעו אותו.
 
 
בוערת תמיד
 
פרק 1
 
אוליביה
 
חג האהבה, היום הרומנטי ביותר בשנה. נכון, זהו חג מתוק, אבל מתי זה מסתיים? אני הכי שונאת לבחור מתנות לחג הזה. לא קל לקנות מתנות לסת’. מספיק קשה לי ביום ההולדת שלו, ביום הנישואים שלנו ובחג המולד. מי צריך עוד חג חסר משמעות שייאלץ אותי לגרור רגליים ברחבי הקניון בחיפוש אחר דברים שסת’ לא צריך.
 
סת’ מת על חג האהבה. הוא מת על כל הזדמנות לפנק אותי יותר ממה שנחוץ לי או ממה שמגיע לי, ואיכשהו, הוא תמיד מצליח למצוא דברים שאני רוצה או צריכה, גם כשאני טוענת שאני לא רוצה או צריכה שום דבר. סת’, מצד שני, שונא לקבל ממני מתנות - ולא משנה באיזו עונה בשנה. הוא מסוגל לסרב למתנה או לתבוע שלא אקנה לו מתנה אבל לי אין את הזכות המופלגת הזו. הוא טוען שכל מה שדרוש לו זה להתעורר בכל בוקר ולראות את הפנים שלי - ובאמת נורא מתוק מצדו להגיד את זה - אבל גם אני מרגישה בדיוק ככה. הוא כל מה שאני רוצה. אני לא רוצה ורדים, שוקולדים או מתנות. אני רוצה רק אותו. אני רוצה שהוא יגמור לעבוד קצת יותר מוקדם כדי שאוכל ליהנות מזיו פניו עוד כמה דקות לפני שאנחנו הולכים לישון. אני רוצה שהוא ייקח לעצמו יום חופשה מזמן לזמן ויישאר איתי בבית, אבל הוא מעדיף להרעיף עליי יהלומים ובגדים - דברים שבקלות ניתן לאבד או להחליפם באחרים. הוא בלתי ניתן להחלפה. הוא הנכס היקר ביותר שיש לי (מלבד קלואי) ואני לא זקוקה לשום דבר אחר.
 
אבל, הוא לא חושב ככה. סת’ הוא הגבר הפשוט המורכב ביותר שהיה לי העונג להכיר מעודי... ואני מתה על זה.
 
אני מתה עליו.
 
אני מעבירה ניגוב אחרון על אופני הכושר ותוחבת את פינת מטלית הניקוי לתוך המכנסיים הקצרים השחורים שלי. כבר שבועות שאני מנסה לתכנן מתנה נחמדה לחג האהבה ובכל פעם מעלה חרס בידי. לא מקרינים כרגע סרטי פעולה נורמאליים בקולנוע כך שאני לא יכולה להזמין אותו לסרט, אלא אם כן הוא יסכים לצפות בעוד סרט של ניקולס ספארקס1. אני חושבת שהוא עוד לא סלח לי על הסרט הקודם.
 
אני נאנחת. אני לא מצליחה להעלות בדעתי אפילו דבר אחד, דבר אחד פשוט שיפתיע אותו ביום ה’מיוחד’ הזה, ועל אף שאני לא רוצה להודות בזה, סלינה צודקת. אני גרועה בכל הקטע הזה של להיות רעיה.
 
אני מעיפה מבט מעבר לחדר הכושר אל אחד מחדרי האימונים. הוא עומד כשהידיים שלו על המותניים והחיוך שלו מהפנט אותי על המקום. אני מרגישה שהשפתיים שלי מתעקלות בחיוך מטופש ומעריץ כשאני מסתכלת על סת’ שמסביר משהו למייקל, הנער הצנום בן השבע עשרה שאותו הוא מאמן.
 
מערכת היחסים שלהם מתוקה. אני אוהבת להתבונן בחילופי הדברים ביניהם - הבעת ההערכה שנוצצת בעיניו של מייקל כשסת’ מדבר מעוררת השראה. מייקל מעריץ גדול של סת’. הוא תמיד מגיע ועוזב את מכון הכושר עם חיוך שכמעט רחב מדי לפנים שלו. בתחילה סת’ לא רצה לאמן אותו, אבל אני עודדתי אותו. בשלב מסוים ראיתי שהחיים שלו אינם מספקים אותו כפי שניתן היה לצפות. נכון, מכון הכושר המה אנשים וקלואי נולדה, והיא בפני עצמה מספקת תעסוקה שלמה, אבל הוא פשוט לא נראה... מרוצה. כאשר לחצתי עליו להפשיל שרוולים ולהתחיל לגלות מעורבות, הוא נהיה הרבה יותר מאושר בעבודה. אני יודעת שזה לא מה שהוא רוצה לעשות. הוא תמיד רצה רק להילחם, אבל מאחר שזה כבר לא בא בחשבון, זאת האפשרות השנייה הטובה ביותר והוא עושה עבודה מעולה.
 
סת’ טופח על כתפו של מייקל ומייקל מסתובב בתנועת יד מהירה ויוצא מחדר האימונים. אני חוצה את האולם המרכזי מתוך תקווה שאזכה לכמה דקות עם סת’ לפני שהמתאמן הבא יגיע. גם קאלם, הצעיר שרשום מייד אחרי מייקל, מעריץ גדול של סת’. עם זאת, בעוד שמטרתו של מייקל ללמוד מסת’, מטרתו של קאלם היא להביס את סת’. בדרך כלל הוא עוזב מתוסכל, אבל מפעם לפעם סת’ מוריד את ההגנות שלו ונותן לו סיבות לחזור.
 
סת’ מסובב את גבו כשאני חולפת על פני מייקל, שמחייך אליי בחמימות. אני מחייכת בחזרה לפני שאני חומקת לתוך החדר, סוגרת את הדלת ומחשיכה את החלונות. כאשר הוא שומע את החלון נסגר, הוא מביט מעבר לכתפו החשופה והרחבה. וואו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרצתי את הלשון שלי על הכתף שלו ובמעלה הצוואר שלו. האמת, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לוח הזמנים שלנו אפשר לנו רגע של אינטימיות. יחסי מין שהיו עניין יומיומי הפכו למשהו שנעשה אחת לשבוע, ואיכשהו, פתאום זה הגיע למצב של ׳עברו כבר כמה שבועות׳. האם התרחקנו כל כך מהמקום שבו היינו? אם כן, מתי? מתי כל זה קרה לנו, לעזאזל?
 
לפתע השפתיים המלאות והיפהפיות שלו נמתחות לכדי חיוך מוזר והוא מטה את ראשו ואני מתחילה להרגיש בגלים הגואים בחום בלתי נסבל בין הירכיים שלי. האוויר מתעבה, הקרקע מתמוססת והעור שלי מבעבע בזיעה, זיעה שנוצרת כשאני חושבת על הפה שלו נצמד לפה שלי... עליו בין הרגליים שלי... על הלשון החמה שלו המחליקה על העור שלי.
 
נוגעת...
 
טועמת...
 
״או?״
 
מזיינת...
 
״מממ?״
 
הוא מעביר מטלית כחולה על מצחו ומנגב את הבוהק הקל של הזיעה. ״הכול בסדר?״
 
וואו! אני מנידה בראשי ומסלקת קווצת שיער משוחררת בצבע שוקולד שנעה לפני הפנים שלי. ״אני בסדר.״
 
הוא מתקרב וחיוך חצוף מעקל את השפתיים שלו. הוא יודע. הוא יודע בדיוק מה הראש המלוכלך שלי מצייר לנגד עיניי.
 
״לרגע נראית קצת מבולבלת.״
 
אני מעבירה את השיניים שלי על השפה התחתונה שלי בתנועה כמעט בלתי מורגשת בניסיון החלטי להסתיר את החיוך שלי. ״באמת?״
 
הברירה היחידה שלי במצב הזה היא לעשות את עצמי טמבלית. אחרת לא יהיה לי סיכוי. גופי החסון יימס ואני אהפוך לשלולית של ייאוש לרגליו. לא הייתי שלולית של ייאוש לרגליו מאז שפגשתי אותו, והוא היה תמיד בסביבה, אבל לא הסכים לשכב איתי. הקרבה שלו שיגעה אותי, התחושה של חום גופו שנשב עליי ומגע העור שלו על הגוף שלי, בלי שהגענו לקו הסיום. כשאני חושבת עכשיו על אותם ימים, אין לי מושג איך החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן. עכשיו אני מרגישה שאני אתפוצץ אם לא נעשה משהו - לא חשוב מה!
 
״חשבתי על חג האהבה,״ אני אומרת ובאגביות מחליקה את קצות האצבעות שלי על הצוואר שלי כדי להסתיר את האדמומיות שאני יודעת שמתפשטת על פני העור.
 
אני מנופפת את ידיי על פניי המיוזעות. אני לא יודעת איזה הורמון השתלט על העור שלי, אבל תוך רגע הוא ישתלט על כל הגוף שלי. מעולם לא הייתי במצב כזה - אפילו כנערה מתבגרת - אבל בחברתו של סת’ אי אפשר לדעת לאיזו טרפת חושים ייכנסו ההורמונים שלי. גם החדר חמים, וזה לא עוזר בכלל, והבושם שלו תלוי באוויר הדחוס ומהתל בחושים שלי.
 
״חג האהבה? חג האהבה גורם לך להתרגשות כזו?״ קשתיות העיניים שלו בצבע השוקולד מתרחבות ונהרות זהב זעירים של דבש מבהיקים בתוכן כשהוא סוגר את המרחק בינינו. ״אני מפקפק בכך.״
 
אני עוצרת את הנשימה שלי. היה לי הרבה יותר קל אם הוא היה לובש חולצה. אבל במקום זאת אני נאלצת להתבונן בחזה שלו כשהוא עולה ויורד מהר מהרגיל, בעור השזוף שלו שנוצץ לאור המנורה. אני בולעת את רוקי והלשון היבשה שלי מתחככת בלוע שלי, היבש באותה מידה.
 
״באמת חשבתי על חג האהבה... ואז נכנסתי לחדר וראיתי אותך. עכשיו אני חו - ״
 
הוא מרים את היד שלו כדי להשתיק אותי ורוח הרפאים של החיוך הזדוני הקודם שלו נחה קלושות על שפתיו. ״אני יודע בדיוק על מה את חושבת עכשיו.״
 
הידיים הגדולות שלו מוצאות את האגן שלי ומושכות אותי אליו. האוויר נוטש את הריאות שלי כשפלגי הגוף העליונים שלנו נפגשים. נכון שאנחנו לא מקיימים יחסי מין באותה תדירות כמו בעבר, אבל הוא תמיד מחבק אותי ואני תמיד מגיבה באותה צורה. הקרבה אליו, ההימצאות באותו חלל אישי, זו חוויה שאינה דומה לאחרת. כמה דברים בחיים גורמים לך להרגיש כאילו את על ספידים על אף שלא הכנסת לגוף שלך שום דבר? כמה דברים בחיים גורמים לך להרגיש קלה כנוצה, שאת צפה באוויר בלי דאגה, מבלי לפגום באיברים הפנימיים שלך?
 
לי יש רק דבר אחד כזה.
 
הוא.
 
ולא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם. הצד החיובי הוא שאפשר לומר שגם אי אפשר יהיה להעמיד אותי על דין על התמסטלות מסת’. לא רע.
 
אני מתבוננת בו קצרת נשימה כשהוא בוחן את השפתיים שלי, בודק כל אחת מהן בנפרד לפני שהוא פוגש סוף סוף את המבט שלי. הלב שלי הולם ואני מרגישה שנוצר לי גוש בגרון. במקום לדבר, אני מתרכזת בנשימה שלי. אני חוששת שאמות אם לא אעשה את זה. סת’ מצמיד את המצח שלו למצחי ואני מצליחה רק לשאוף אותו לקרבי ומרגישה מכושפת לגמרי מעצם הקיום שלו. מעולם לא הרחתי משהו בעל ניחוח טוב כל כך כמוהו. אני רואה איך לסתו המחוספסת מעט נופלת כשאני מניעה את פי לעברו. אני אוהבת שהוא נותן לזיפים לגדול ככה, רק קצת. אני אוהבת שהם מדגדגים את העור שלי.
 
רק נשיקה אחת. זה כל מה שאני רוצה.
 
אני מנשקת אותו ומכת חשמל מעורבת באש צורבת את גבי ומתפוצצת בנעליים שלי. זהו חומר היוצר הנעה ואני לא מסוגלת לעצור. רטט לוהט של אוויר נפלט מבין השפתיים שלי ונושב על העור שלו. אני מנשקת אותו שוב, הפעם קצת נמוך יותר על הלסת. כל הגוף שלי מעקצץ כשסת’ משחרר גניחה סמיכה מתוך החזה שלו והאצבעות שלו ננעצות באגן שלי ולוחצות בכוח שלא יאומן. אני מתמלאת עונג שאני לא יכולה לתאר כשאני מרגישה את עוצמת הייאוש שבה הוא חושק בי. אני חשה הקלה כשאני מבינה באופן ודאי שחיי המין שלנו, או היעדרם בעצם, נובעים מהעומס בחיינו ולא מהעובדה שהניצוץ אבד. אובדן הניצוץ היה שובר אותי.
 
״קאלם יגיע בכל רגע,״ סת’ אומר והגרון שלו נע למול השפתיים שלי כשאני מניעה אותן דרומה.
 
אני מחייכת למול העור שלו, לא בגלל שקאלם צריך להגיע אלא מפני שנימת קולו של סת’ מעידה על כך שלא אכפת לו אם קאלם ייכנס לחדר באותה שנייה ויראה אותנו. ובכל זאת, אנחנו שומרים במכון הכושר על אמות מידה מקצועיות, ועל אף שסת’ מחבק, מקווצ׳ץ וצובט אותי כשאני חולפת על פניו במהלך היום, זה שונה לגמרי מאשר להיתפס כשאנחנו באמצע משחק מקדים.
 
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים ברגע זה.
 
הנשיקות שלי אינן תמימות. הן פרובוקטיביות, מהתלות ולגמרי פרטיות. הן מחרמנות אותי באופן שקשה להאמין ולכן אסור שייחשפו לעיניהם של אחרים.
 
אני נסוגה ומביטה בעיניים של סת’. אני רואה את האיפוק הכואב בפניו. אני רואה גם בפנים שלו את הצורך שזה יקרה. כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד בלי לחדור לתוכי?
 
״הלילה? אחרי שנשכיב את קלואי לישון?״
 
אני משרבבת שפתיים ומנידה בראשי. ״אימא שלך באה אלינו לארוחת ערב, זוכר? כשהיא תעזוב יהיה כבר מאוחר מדי. בחיים לא נצליח לקום בבוקר לעבודה.״
 
הוא מטה את ראשו לאחור בנשימה כבדה וחושף את הצוואר שלו. ״אוליביה.״
 
״מה אתה רוצה שאני אעשה? אני עושה כמיטב יכולתי.״
 
הוא משחרר את האגן שלי, מחליק את ידיו על הפנים שלו ואני עושה צעד לאחור ועושה מאמץ להשתלט על עצמי. ״כמה זמן עבר?״
 
אני מושכת בכתפיים שלי. בפעם האחרונה שכבנו במשרד של מכון הכושר לפני כמה שבועות. סלינה אפילו התקשרה בהתחלה וכמעט שהרסה הכול. למרבה המזל, סת’ היה באחד מאותם מצבי רוח שבהם הוא לא מוכן לקבל תשובה שלילית.
 
״לפני כמה שבועות.״
 
פתאום, כשאני אומרת את זה, זה לא נשמע נורא כל כך, עניין השבועות. אבל אני מרגישה כאילו עברו יובלות. כשאת לא שוכבת עם האדם שאותו את אוהבת במשך תקופה ארוכה... דברים נראים לא בסדר. קיימת מתיחות ומריבות צצות יש מאין. נמאס לי מזה. אני רוצה להזדיין עם בעלי. למה קשה כל כך להגיע לזה?
 
״אנחנו נפנה זמן.״ הוא נאנח ומחזיר את המבט שלו אל עיניי. ״אני מבטיח.״
 
אני נושפת אוויר שהחזקתי בלחיים שלי. שמעתי את המילים האלה בעבר ואלה מילים שאני כבר לא מוכנה לספוג יותר. מתי? הלילה? מחר? בשבוע הבא? אני פותחת את הפה כדי להתחנן בפניו שיתקשר לאימא שלו ויגיד לה שאנחנו עסוקים הערב אבל הדלת נפתחת והמילים נשארות תקועות בגרון שלי.
 
סת’ מביט מעל לראש שלי. ״קאלם, תוריד נעליים ותתחיל להכות בשק. אני אצטרף אליך בעוד רגע.״
 
בזווית העין אני רואה את קאלם הגבוה והבלונדי חוצה את החדר בלי להעיף בנו מבט. מובסת, אני שואפת אוויר ופולטת אותו. השיחה הזו תצטרך לחכות. אני פונה מסת’ ולפני שאני מספיקה להתרחק כדי צעד, הוא לופת את שורש כף היד שלי ומושך אותי בחזרה.
 
״אנחנו קצת עסוקים עכשיו, אבל אנחנו נמצא זמן, או.״
 
אני בוחנת את הפנים שלו ורואה בהם את הכנות שלו. אני לא זקוקה להבטחה נוספת. אני מחייכת אליו ונדה בראש שלי.
 
אנחנו נמצא זמן.
 
אנחנו חייבים למצוא זמן.
 
1 סופר של רומנים רומנטיים שרבים מספריו עובדו לקולנוע