מארז סדרת המאפיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז סדרת המאפיה
הוספה למועדפים

מארז סדרת המאפיה

4.5 כוכבים (80 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

***חמישה ספרים דיגיטליים +נובלה במארז אחד***
 
 
נשיקת מוות
 
אונה
עבור רבים, אני יותר ממיתוס. 
מכנים אותי "נשיקת מוות", רוצחת שכירה שזוכה להערכה ולכבוד מצידם של כמה מארגוני הפשע הגדולים בעולם. הוכשרתי על ידי ארגון הברטווה ואומנתי לפעול ללא מצפון וללא רחמים. הם הפכו אותי לחיילת המושלמת.  
אחסל כל אחד... תמורת המחיר הנכון. 
אבל אז נרו הגיע, הפך את עולמי וחשף את החולשה האחת שהסתרתי. 
 
נרו
אני רוצה דבר אחד – כוח. 
אבל כוח הוא בסך הכול משחק אסטרטגיה. שחמט. 
"נשיקת מוות" היא המלכה שלי, היא תצבע את העיר באדום בתמורה לדבר היחיד שאני מחזיק נגדה. הדבר היחיד שהיא רוצה באמת. 
אונה היא רק כלי נשק, ולמרות זאת, אני מרגיש שאני רוצה לרקוד עם המוות. לתפוס עליה בעלות. ואני תמיד משיג את מבוקשי.
 
במשחק של כוח וסיכון שיכול לגבות מהם הכול, האובססיה הופכת הרסנית והם גורמים לעולם לעלות בלהבות. מלך עקוב מדם ומלכה שבורה וקטלנית חוברים יחד למשימת חיסול ממוקדת.   
 
ברומן פשע קצבי רווי תשוקה ומסתורין, שבו המציאות נתונה תחת אכזריות ואקדחים מעשנים, מאפיונר איטלקי חסר רחמים מצליב את דרכו עם רוצחת שכירה מהמאפיה הרוסית.    
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים, ולפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם.
 
 
נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה
 
אונה
 
אני בורחת. נמלטת מכולם.  
 
עזרתי לנרו להשיג את מבוקשו והוא שולט באימפריה שרצה לעצמו. כעת יש לי אויבים רבים מכפי שאני יכולה להרוג, ותג מחיר בסך חמישה מיליון דולר על ראשי.  
מעולם לא הייתי מושקעת כל כך בהישרדות. הציידת הפכה לניצודה ואילחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להסתיר את הסוד שלי. 
שיבואו. אחסל אותם אחד־אחד. זוהי משימת חיי. 
 
 
נרו
 
אני אמצא אותה. לא אאפשר לה להיעלם מחיי. 
 
המלכה שלי, הנשק האולטימטיבי, מילאה את תפקידה ונמלטה. היה לי ברור שמשהו הפחיד אותה, אחרת היא לא הייתה בורחת לפני שאוכיח לה שמילאתי את חלקי בעסקה. 
אונה שייכת לי. אני צריך אותה. רוצה רק בה. ואחסל את כל מי שינסה להפריד בינינו. 
אשרוף את העולם עד אפר אם מישהו ינסה לפגוע בה. בנו. 
 
מלך חסר רחמים ומלכה פראית חברו לשותפות שעלולה לעלות להם בדם. המלחמה בפתחם והאויבים רודפים אותם. 
מי ייתפס ראשון? 
מי יישאר אחרון? 
 
זהו מבחן ההישרדות האמיתי. 
 
"נשיקת פיתוי" הוא החלק השני בדואט והמשכו של הספר "נשיקת מוות".  זהו רומן פשע חסר מעצורים, גדוש פיתולים, התפתחויות, מעשי מרמה והקרבה השוזר בתוכו סיפור אהבה אפי כנגד כל הסיכויים. המאפיה במיטבה.     
 
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים, ולפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם.
 
 
מחכה לכם הפתעה בתוך הספר. נובלה קצרה במתנה על סיפור חייהן של אונה ואנה: "נשיקת פרדה." 
 
 
נזק משני 1 - אחרי ההדף
 
אנה
לאחר מות הוריי, נשלחנו אחותי ואני לבית אומנה והופרדנו. תחת כפייה ודיכוי הפכו אותי לזונה. שפחה. רכוש. 
 
השלמתי עם העובדה שיום אחד אמות בחדר האפל שבו נכלאתי, אך התברר שלגורל היו תוכניות אחרות עבורי ושהוא טרם סיים להתל בי. 
 
כשנלקחתי משם תחושת החופש הייתה קרובה כל כך, עד שכמעט יכולתי לטעום אותה על לשוני. אבל מהר מאוד הבנתי שזאת הייתה אשליה ושוב נחטפתי במסווה של הגנה על חיי.  
 
הגעתי אל ביתו המפואר של רפאל דה קרוז, ראש קרטל קשוח ואכזר. הוא נראה מרושע ושנאתי אותו מהרגע שבו מבטינו נפגשו. אומנם בתנאי מחייה כאלו חיי אמורים היו להיות טובים ונוחים יותר, אך גם כלוב מזהב הוא עדיין כלוב. 
 
תחושה זרה שלא יכולתי להסביר אפילו לעצמי, ניקרה בי. איך האיש שהטיל אימה על אנשיו גרם לי להרגיש בטוחה במחיצתו?
 
 
רפאל
בעולם שלי אין מקום לחולשות. 
 
הרוסייה בעלת פני המלאך והגוף השברירי נכנסה לביתי כעירבון. לא הייתי אמור למצוא בה עניין מעבר למילת הכבוד שנתתי לנרו ורדי, האיש שבבעלותו הייתה ושדרש שתישאר בחיים. 
 
מתברר שלוורד העדין היו עלי כותרת עשויים פלדה. אנה ריתקה אותי אליה והייתי מוכן לדמם מקוציה בתמורה למגע מרצון. בתמורה למבט מביע אמון. 
 
היא הפכה לכמיהה האסורה, לפרי עץ הדעת שיכול לרפא או לחרב אותי.
 
***
ברומן פשע רווי תשוקה ומסתורין, אישה מפוחדת ואבודה וראש קרטל מטיל אימה מתחברים בעל כורחם. באופן קוסמי כמעט ולמרות הבדלי השפה, הם מוצאים את נקודת האיזון המאפשרת להם להתאהב ולהפוך לכוח בלתי מנוצח. 
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים. לפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם, כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם. 
 
לעברית תורגם עד כה הדואט 'נשיקת מוות ונשיקת פיתוי' אשר הפכו לרבי־מכר וזכו להצלחה רבה. אחרי ההדף הוא החלק הראשון בסדרת נזק משני אשר מחבר את חלקי הפאזל של כל הספרים יחד.
 
 
נזק משני 2 - להט צורב
 
אני שפחה לשעבר.
נזק משני.
עירבון.
 
הוא אדם רע.
בוס של קרטל.
להט צורב.
 
ברגע של כמיהה ופיתוי נמחקו הגבולות שבין המותר לאסור. כעת הגבול שנחצה מתברר כטעות ששנינו עומדים לשלם עליה מחיר כבד.
 
סיפורם של אנה ורפאל נרקם תחת מסכת מרתקת של אהבה, של רומנטיקה ושל אימה.
 
כקודמו גם הספר ״להט צורב״ מתאר עלילה מלאת בערה מתמשכת, מתח וטלטלות בלתי צפויות. הוא לא יאפשר לקוראים להניחו מידם עד לסיומו.
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים. לפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם, כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם. 
 
 
 נזק משני 3 - נצח בוהק
 
 
שנאה יכולה לשנות אדם, לעוות אותו עד שיהפוך לגרסה מצולקת ומסולפת של עצמו. 
ואהבה?
לפעמים לא די באהבה כדי לשרוד. 
 
אבודה וללא תכנון ידוע מראש, אנה מוצאת את הדרך אל הדבר היחיד שהעניק לה תקווה לחיים אמיתיים. בצעד נואש היא מתכוונת להקריב את עצמה כדי להציל חיים שלא ידעה על קיומם. 
 
שבור, זועם ומלא תסכול על כך שהיקר לו עומד להילקח ממנו, רפאל נלחם על שלו ויוצא למסע נקמה באנשים המאיימים על חיי אהובת ליבו, כדי לוודא שיחוסלו לפני שיניחו עליה את ידיהם המגואלות בדם. 
 
מסעם של אנה ורפאל בשיאו ומתקרב לסיומו המוחץ. זהו סיפור על אהבה, על אובדן ועל מלחמה של שני אנשים העלולים להפסיד זה את זה.
 
האם הם שועטים לעבר הסוף המר או שהנצח הבוהק מצפה להם? 
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים. לפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם, כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם.
 

פרק ראשון

 

נשיקת מוות
 
פרולוג
 
אני ממצמצת בעיניי ופוקחת אותן, גונחת ומתכווצת שוב על רקע אורות הפלואורסנט הבוהקים מעליי. ראשי הולם וגופי נוקשה וכואב. אני לא מזהה את המקום, ואני נבהלת וממהרת להתיישב. התנועה מסחררת את ראשי וראייתי מיטשטשת. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שלקחו אותי מבית היתומים, אנשים רעים שעושים דברים איומים לנערות כמוני. אני רואה רק בטון. הקירות, התקרה, הרצפה, הכול אפור וקודר. אין חלונות, אין שום דבר. אני שוכבת על מיטה מאולתרת שמחוברת לקיר בשתי שלשלאות. תא כלא. אני רואה מצלמת אבטחה בפינת החדר מעל הדלת והאור האדום בה מהבהב. אני מצמידה את ברכיי לחזי, כורכת את זרועותיי סביבן ונאבקת בדמעות. בניסיון לעצור את הרטט העז בגופי, אני מהדקת את זרועותיי עוד.
 
דמעה זולגת במורד פניי ואני בולעת את הגוש הכואב שבגרוני.
אני קופצת כשהדלת חורקת ונפתחת. ברגע שאני רואה את האיש ששבה אותי, הפחד לופת אותי בכוח עד שנדמה לי שאקיא.
חיוך איום נפרש על שפתיו כשהוא נעצר במרחק קצר ממני. אני מצטנפת לכדור הדוק ומנסה להקטין את עצמי עוד. גבר נוסף נכנס לחדר, מתעכב ליד הדלת.
"שלום ילדה. קוראים לי אריק." אני משפילה את מבטי למיטה. אני לא רוצה להביט בו, ואני לא רוצה שהוא יביט בי או יראה אותי.
"היא יפה," האיש השני אומר בנימה שמצמררת אותי מרוב פחד.
"למה אתה חושב שהבאתי אותה לכאן?" הוא צוחק. "קומי ילדה." הוא נובח, אבל אני לא זזה. אני לא מצליחה לזוז. איבריי מסרבים לנוע. אני זועקת כשהוא מושיט יד, תופס בשערותיי וגורר אותי באלימות מהמיטה. ברכיי מתנגשות ברצפת הבטון וכאב מציף את רגליי. מגפיו ממש מולי. אני רוצה להתרחק ממנו ככל האפשר, אבל אני לא זזה, רק מביטה ברצפה והדמעות זולגות ללא הפסקה במורד לחיי. הוא צונח על ברכיו, לופת את לסתי באצבעותיו המיובלות ומכריח אותי להרים את פניי. אני עוצמת את עיניי והוא צוחק.
"תעצמי עיניים כמה שבא לך. זוכרת מה הבטחתי לך?" אני לא אומרת דבר, אך מרגישה את הבל פיו הלוהט והמעושן על פניי. "הבטחתי שאשבור אותך," הוא לוחש. המילים מעוררות בי משהו והדחף החייתי נכנס לפעולה.
אני מסיטה את פניי ממנו ונסוגה לאחור, קמה על רגליי ונצמדת לקיר שבפינה הרחוקה של החדר. צחוקו מהדהד בחלל הקטן וזעקת תסכול נמלטת משפתיי. אני לא אצא מכאן. שני גברים בוגרים נגדי — נגד נערה. הוא ישבור אותי וכנראה יהרוג אותי,
או גרוע מזה, יהפוך אותי לזונה. אני יודעת הכול על הדברים האלה, על המקומות שאליהם שולחים ילדות בגילי. אני מעדיפה למות.
צחוקו נקטע והוא חוצה בסערה את החדר ומושיט לי יד. אני מתנפלת עליו, אך הניסיון עלוב. הוא לופת את צווארון חולצתי וקורע אותה בדיוק באמצע. אני זועקת ומצטנפת לכדור, מכסה את גופי מפניו.
"אין לה אפילו ציצים עדיין," חברו אומר ויורק על הרצפה.
אריק תופס בשערי ומושך את ראשי לאחור בכוח, עד שאני זועקת. הוא מוריד אותי על ברכיי מולו, מקרב את גופו ומושך אותי אליו כך שלחיי נצמדת למפשעתו. "לא אכפת לי," הוא צוחק. מיצי מרה צורבים את ירכתי גרוני. אני נאבקת בפחד ההולך ומתעצם, שגורם לי לרצות להצטנף בתנוחה עוברית ופשוט להעלים הכול. במשך כמה שניות המוח שלי אומר לי להשלים עם המצב, שזה מה שעליי לעשות כדי לשרוד, אך בשנייה שהמחשבה עוברת בראשי אני מתכווצת בגועל. אני נוהמת ומסתערת עליו, חובטת בו בין רגליו. אחיזתו בשערי מכאיבה כל כך עד שאני צורחת, ואז הוא מרפה ממני. הוא מועד לאחור ונושם בכבדות בשעה שהוא חופן את מפשעתו. אני יודעת שהניצחון קצר מועד, אך מתענגת לרגע על ההישג הקטן.
"חתיכת כלבה! תחזיק אותה." הכול קורה בבת אחת. רצפת הבטון מכה בגבי. ידיים אוחזות בזרועותיי ובגופי ומרתקות אותי לרצפה. אני צורחת וציפורניי שורטות את עורו. גופו של אריק נופל על גופי, כבד כעופרת, והבל פיו החם נושב על פניי ומעורר בי בחילה. אני בועטת ונאבקת וכשדבר לא קורה, הדמעות מסנוורות אותי.
הוא מושך את הג'ינס שלי בכוח וכל גופי מיטלטל. אלמלא האיש השני שמחזיק אותי, הוא היה גורר אותי על הרצפה. הוא משליך את הג'ינס שלי הצידה ואני מנסה להתרחק ולהצמיד את רגליי החשופות לגופי, אבל אצבעות עוטפות את קרסוליי ומפרידות ביניהם. חיוך מחליא מתפשט על פניו ואני מרגישה כאילו מישהו אוחז בליבי ומועך אותו באגרופו. הוא מושיט יד לתחתוני הכותנה שלי ואני מצליחה לשחרר זרוע אחת, מתנפלת עליו וסוטרת על לחיו. הקול נשמע כמו רעם בחדר. ידו נכרכת סביב גרוני והוא נוהם בפניי, מתיז עליי רוק. אני משוועת לאוויר ומרחיקה את גופי, אך ללא הועיל. הוא מניע את מותניו בין רגליי וגונח. נקודות שחורות מכסות את ראייתי ואני על סף אובדן הכרה.
"מספיק!" קול נשמע מהפתח ואריק נעצר. הבחור שמחזיק אותי מרפה ממני כאילו אני עולה באש. "רד ממנה," הקול אומר. אריק מבזיק אליי מבט אחרון וקם על רגליו.
 
אני משתנקת כשהלחץ משתחרר מגרוני ומתיישבת, ואז נסוגה לאחור אל פינת החדר, אוחזת בקרעי חולצתי ומצמידה את פניי לברכיי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני שוב בבית היתומים ואנה יושבת לידי, חיוכה המתוק פרוש על פניה.
משהו מתחכך בברכי ואני מייבבת ומרימה את פניי. גבר כורע מולי. שערו כהה ויש כמה פסים אפורים ברקותיו. צבע עיניו כשל שמי סערה. הוא לובש חליפה ומתחת לז'קט מציצה אפודה. עניבה אדומה קשורה יפה לצווארו. חיוך קטן עולה על פניו ועיניו פוגשות בעיניי וצופות בי שעה ארוכה, עד שאני מסיבה את המבט. הוא לא מנסה לגעת בי. אט־אט הוא מכניס יד לכיס הז'קט, מוציא סוכרייה על מקל ומציע לי אותה. אני מקמטת את מצחי בבלבול.
אני לא סומכת עליו ולא לוקחת אותה ממנו. הוא מושך בכתפיו, מסיר את העטיפה ומכניס את הסוכרייה לפיו. הוא מסיר את הז'קט מעל כתפיו ואט־אט מכסה אותי בו. אני תופסת בז'קט משני צדדיו, מצמידה אותם זה לזה ומכסה את גופי בבד.
"איך קוראים לך?" הוא שואל. אני לא עונה והוא רוכן מטה, יושב על הבטון המלוכלך בחליפתו היפה ומשעין את גבו על המיטה. אני שומעת אותו מוצץ את הסוכרייה. "קוראים לי ניקולאי." הוא פורש את רגליו ומשכל את קרסוליו. "ניקולאי איוונוב."
"אונה," אני לוחשת.
 
"את חזקה. לוחמת," הוא אומר ומחזיק את הסוכרייה האדומה הבוהקת מול פניו, בוחן אותה.
"בבקשה, שחרר אותי," אני לוחשת ונאבקת לעצור את הדמעות. "אני רוצה לראות את אחותי."
הוא מטה את ראשו הצידה ומחכך את סנטרו בידו. "החזקים שורדים בעולם הזה, אונה. והחלשים... מתים, נשכחים ומאבדים מחשיבותם." אני תוחבת קווצה משערי אל מאחורי אוזני והוא עוקב אחר התנועה. "אני יכול להציע לך את המתנה הגדולה מכול, יונה קטנה. אני יכול לחשל אותך."
"איך?"
חיוך מתעקל על צד אחד של פניו. "אני יכול להפוך אותך ללוחמת." הוא קם ומושיט לי את ידו. "אם תצליחי לשרוד, כמובן... ואני מקווה מכל הלב שכן, יונה קטנה."
 
 
 
 
פרק 1
 
 
אונה
 
כעבור שלוש־עשרה שנים
 
אוסטין דניאלס סוגר את הדלת לסוויטת הפנטהאוז במלון ארבע העונות. אני מביטה בשפע האדיר. נראה שפוליטיקה מלוכלכת משתלמת.
העיר שכוחת האל הזאת היא ביתי כבר כמה שבועות ואני מוכנה בהחלט להשאיר אותה מאחוריי. אני מרגישה חנוקה כשאני מוקפת בכל הבטון הזה, כאילו הוא מונע ממני לנשום כמו שצריך. בשבועות האחרונים אני מעמידה פנים שאני מנהלת עבורו את הרשתות החברתיות באינטרנט, אבל מובן שמרגע שפגש אותי הוא רוצה לזיין אותי. מניסיוני, רוב הגברים הם יצורים צפויים ופשוטים.
מבחינתם אישה היא מוצר צריכה, משהו שמגיע להם בזכות.
פנים יפות וגוף מתוח, מקום לשכוח בו את הצרות שלהם. לעין בלתי מזוינת אני פנטזיה מהלכת על שתיים, אך המציאות רחוקה מהאמת שנות אור.
הוא נע מאחוריי וידיו גולשות אל מותניי. כל אינסטינקט שיש לי שואג בתוכי ודורש ממני לפעול. שנים של אימונים נאבקות בשליטה העצמית שלי כאשר הקול שבראשי צועק עליי להרוג. זה כל מה שאני יודעת, זה כל מי שאני. אני משתיקה את הקול ופועלת לפי התוכנית. הוא מצמיד את שפתיו לכתפי ואני מטה את ראשי הצידה ומאפשרת לו לעלות אל צווארי, מתנתקת מתחושת המגע שלו בי.
"כמה שאת יפה," הוא אומר ונושף אוויר חם על עורי. אני פונה להביט בו וקולטת כל פרט בפניו. אוסטין הוא בחור יפה תואר בסוף שנות השלושים לחייו. יש לו מוטיבציה, כסף ואמביציה, אבל קצת יותר מדי. זה מה שהביא אותו לסוויטה שלו במלון, איתי — היישר אל רשת הפיתוי שלי. מזדיין טיפש ואומלל.
אני לא אמורה לפגוש גברים כמו אוסטין. כשאני נוטלת על עצמי משימה, אני לא מבררת את הסיבות. אני מבצעת אותה ומקבלת תשלום. הוא בטח הסתבך עם אנשים גרועים במיוחד אם כזה תג מחיר מתנוסס מעל ראשו. בעולם שלי, שחיתות ומוות הם בני לוויה תמידיים, עובדת חיים פשוטה, סיכון מחושב. ואני המלכה. אוסטין לא שייך לכאן, ובכל זאת הוא נכנס מרצונו למקום שבו המפלצות שמסתתרות מתחת למיטה הן אמיתיות לחלוטין. אני מכניסה את אצבעותיי מתחת לרצועות השמלה ומסיטה אותן עד שהן גולשות על זרועותיי והשמלה חושפת את שדיי.
עיניו צונחות אל חזי והוא מניד בראשו ומושיט לי יד.
ידיו חופנות את שדיי ומתחככות בפטמותיי בהתלהבות. אני מורידה את השמלה והיא נערמת למרגלותיי, ואני נשארת בנעלי העקב בלבד. הוא ממוקד לחלוטין בגופי וזה ממש פתטי.
"תעלה למיטה," אני פוקדת עליו.
אצבעותיו מסתבכות בגמלוניות בכפתורי חולצתו בעודו מנסה נואשות להתפשט. אני נאנחת וסבלנותי פוקעת. החולצה נפתחת סוף־סוף, והוא מוריד אותה ונשכב על המיטה. אני שולחת אליו חיוך חושני ומניחה רגל על חזהו, מחליקה אותה מעלה ומתחככת בפניו. זה הדבר האהוב עליי.
"תלקק אותי." קולי הוא נשימה צרודה ושטופת זימה.
הוא גונח ואוחז בירכיי, ולשונו מלקקת אותי. אני תופסת בגב המיטה בכוח עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים וציפורניי ננעצות בעץ הכבד. הוא מעביר את לשונו על הדגדגן שלי ואני חורקת שיניים. כל גופי נדרך באי־נוחות. סקס הוא לא חוויה מענגת, הוא אמצעי להשגת מטרה. יש בו כוח מסוים להחליש את הקורבן ולהפוך אותו לצייתן. הרי בסופו של דבר, דם וקליעים הם עניין מלוכלך ומסובך. אני שוקלת להרוג אותו ברגע זה, אבל שומר הראש שלו נמצא מחוץ לדלת. אני צריכה שישמע אותי גונחת ויקשיב לאוסטין נאנח. מספיק לי שיגלה פחות דריכות, כי אם הוא מאבטח טוב, הוא עדיין יפגין ערנות. מובן שאני יכולה לחסל גם אותו, אבל אני אוהבת להקפיד על עבודה נקייה.
אני פולטת גניחה מזויפת משפתיי, מניעה לעברו את מותניי ומוודאת שהוא רפוי לחלוטין, ואז שולחת יד לשערו ומושכת אותו חזק יותר אל גופי בשעה שאני בדרך לאורגזמה המדומה.
כשהוא לא מודע לחלוטין, אני זזה, מניחה את ירכיי בצידי צווארו ומחייכת אליו.
הוא משיב לי חיוך ופניו מכוסות בכוס שלי, וכשהוא פותח את פיו לומר משהו, אני מגבירה את האחיזה בשערו ומהדקת את ירכיי סביב צווארו. אני מושכת את ראשו לאחור ושומעת את קול הריסוק המענג של חוליות המפרקת הנשברות. אני לא מתיקה את עיניי מעיניו וצופה בו כשהאור נוטש אותן, מרגישה את החיים אוזלים ממנו. גופו מיטלטל מתחתיי לשנייה בתגובה לא רצונית של עצביו.
זה הכוח המוחלט, ריגוש שאין דבר שישווה לו. למוות אין נקיפות מצפון ואני שליחתו. אני נשארת כאן, מאזינה לפרץ האוויר שיוצא מריאותיו ברחש כבד, ואז העוויתות מאיטות עד שהוא דומם.
אני יורדת מגופו נטול החיים, מעבירה את ידיי על פניו ועוצמת את עפעפיו. אני רוכנת אליו ומצמידה את שפתיי למצחו. "פְּרוֹסְטִי מֵנְיָה," אני לוחשת על עורו בשפת אימי. סלח לי.
אני לא אדם מאמין. ראיתי יותר מדי רוע בעולם הזה מכדי להאמין באלוהים או במשהו גדול יותר מהחיים המחורבנים שיש לנו.
אדם יכול רק לפלס את דרכו מהביבים ומבחינתי, היה עליי להפוך הר של גופות לגרם המדרגות שיעלה אותי אל ראש הצוק המכוסה צואה. האיש הזה לא עשה לי דבר. הוא רק משימה, חוזה בתשלום שמת בגלל חולשתו. אני ממשיכה לשרוד כי אני חזקה ועושה את מה שאימנו אותי לעשות. להרוג. אני מבקשת מחילה כי אף שעליי לעשות זאת, אני לא אמורה ליהנות מזה כמו שאני נהנית. אני לא הורגת רק כדי לשרוד, אני אוהבת את זה. חיה למען זה.
כשאני נוטלת חיים של מישהו, אני מרגישה חיה מאי פעם. ריגוש המוות הפך להתמכרות שאני מזינה ברצון. ואני מצטיינת בו. אני הטובה מכולם. הרי כל אחד מאיתנו זקוק לאישור שהוא הטוב ביותר בתחום כלשהו.
 
 
 
נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה
 
פרולוג
 
חזי עולה ויורד. ליבי מוטח בצלעותיי בעודי עומדת במרכז הסלון ורועדת מרוב אדרנלין. אני לופתת את הסכין בידי בכוח עד שאצבעותיי כואבות, נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להירגע. משהו נוגע ברגלי היחפה ואני משפילה מבט אל שלולית הדם שמתפשטת על רצפת העץ הנוקשה. היא זורמת סביב רגלי כמו נהר שנקרע לשניים כשהוא מגיע לסלע. הדם מתפשט, פורץ מהעורק הפגוע של הזר שבמרחק לא רב ממני. אני עומדת כאן, כמו אי בתוך ים של מוות וכאוס. דם ניתז על הקירות ועל הריהוט הזול ומכתים הכול, כך שלעולם לא יוכל להתנקות לחלוטין. אני עוצמת עיניים ושואפת את הריח המתכתי שמתערבב ברמז לאבק שרפה. הריח הוא כמו קראק מבחינתי. הוא מזכיר לי שאני המוות בהתגלמותו.
חמש גופות. חמישה אנשים שנשלחו לכאן אך ורק כדי לחסל אותי. אני בורחת כבר שישה שבועות, ובזמן הזה רודפים אותי ללא רחם. לא ציפיתי לפחות מכך. חמישה מיליון דולרים הם סכום מעורר השראה, וכרגע זה תג המחיר על ראשי. נשאר לי רק חבר אחד בעולם. רק אדם אחד שאני סומכת עליו. סשה. הוא עוזר לי להישאר צעד אחד קדימה, בודק עם אנשי הקשר שלו ומזהיר אותי כשהם מגיעים. אבל המשימה הזאת נעשית קשה יותר ויותר כי אויבים מגיעים אליי מכל עבר. סשה אישר לי בשבועיים האחרונים שאכן ארנלדו בוטיצ'לי הפך אותי ליעד להתנקשות, בדיוק כפי שנרו חשב. כך שעכשיו האנדרבוס האיטלקי מבקש את דמי. גם ניקולאי מחפש אותי, משום שהפרתי את פקודתו לחזור למוסקבה, ומובן שיש את נרו. הייתי צריכה לדעת שהוא לא ייתן לי סתם להסתלק, שהוא לא יסתפק בהבטחה הפשוטה שלי שאחזור אליו. לפני שבועיים הוא הופיע כאן, אבל את הדירה בקומה התחתונה שכרתי תחת אחד משמותיי הבדויים המוכרים לו ואילו את הדירה הזאת אני שוכרת במזומן. בלי שם.
למה שכרתי עוד דירה תחת שם שאני יודעת שיעלו עליו? למה לי להביא אותם לכאן? כי אני אונה איוונוב ואף שאני בורחת כרגע, אני לא מתחבאת. אם הם רוצים אותי, שיבואו. אני מוכנה לקראתם ואם אצטרך אשחט כל אחד מאנשיו של ארנלדו. אבל לפני שבוע לא אנשיו של ארנלדו הופיעו, אלא נרו.
הדירה למטה מאובזרת באזעקות ובחיישנים. בשנייה שכף רגלו של מישהו דורכת במקום, אני יודעת על כך. האזעקה הופעלה ולכן יצאתי והלכתי למקום שלי ברחוב ממול: יציאת חירום ממוגנת בצילה של סמטה חשוכה. משם אני רואה בבירור את הדירה, ומשם ראיתי בה את נרו.
דרך כוונת הרובה שלי צפיתי בלסתו הנחושה ובמתח בזוויות עיניו. מכל האנשים שרודפים אותי, מנרו אני חוששת יותר מכול. אפשר לחסל אויבים, אפשר אפילו להילחם בעצמך, אך לא בגורל. אי אפשר להרוג את האדם היחיד שמרגישים כלפיו משהו, כי עד כמה שנרו אכזרי ואלים, אנחנו שני חצאים של שלם שנמשכים זה לאפלתו של זה. אני כמהה לאדרנלין שרק הפחד ממנו מסוגל להצית בי. פעם הוא אמר לי שאני יכולה לברוח, שאני יכולה להעמיד בינינו חצי עולם, אבל תמיד אהיה שלו. אני שלו והוא אבי ילדי. ועכשיו הוא כאן בלונדון וזה הופך את המצב למסוכן פי כמה. הוא לא יודע על ההיריון. הוא יצור לא צפוי במקרה הטוב, אבל לזה... אני לא מצליחה להעלות על הדעת איך הוא יגיב. אני צריכה זמן. עוד שישה חודשים ליתר דיוק. ואז אחזור אליו כפי שאמרתי שאעשה.
הרי הוא מחזיק באחותי.
אני ממצמצת בעיניי ומשפילה מבט אל בטני שכבר אינה שטוחה. אני חייבת לעזוב. הם הפתיעו הפעם כשהתגנבו לכאן באמצע הלילה לאחר שהאזעקות למטה לא פעלו. הם מצאו אותי כאן, בדירה האמיתית שלי. אני לא יכולה להיפטר מהגופות האלה בלי לבקש עזרה, ועזרה תוביל אליי את אויביי כמו כרישים הנמשכים אל דם טרי. אני מרימה את הטלפון החד־פעמי שאני משתמשת בו ומסמסת לסשה. צריכה ניקיון בדירה, לחמישה. מחשיך.
אני מתקלחת במהירות. המים נצבעים בגוון ארגמני כשאני מקרצפת את שכבות הדם מעורי. אני יוצאת החוצה, מנגבת את האדים מהמראה ומביטה בהשתקפותי. אני בקושי מזהה את עצמי וזה טוב. שערי, שהיה פעם בלונדיני־לבן, עכשיו בצבע שוקולד חום, אף שהצבע דהוי בכמה מקומות.
אני מוצאת פלסטר ומניחה אותו על הפצע המדמם שעל לחיי. לסתי מצולקת באדום־זועם וצווארי מקבל גוון סגול בגלל החגורה שבה אחד מהם ניסה לחנוק אותי. זו אנגליה. קרבות ירי הם עניין מפליל. למזלי. קל הרבה יותר לחסל חמישה בחורים כשהם לא יכולים לירות בך. אני לובשת ג'ינס וקפוצ'ון רפוי ויוצאת כשבידי התיק היחיד שלי. יש לי מזומנים, את הסכין שלי, כמה דרכונים מזויפים ומחשב נייד. זה הכול. אני פוסעת ברחובות החשוכים אל הרכבת התחתית ונוסעת לתחנת ויקטוריה, שם אקנה כרטיס במזומן ואעוף מכאן. אולי אסע לאירלנד, אולי לפריז, מי יודע? ככל שאני יודעת פחות, כך קשה יותר לעקוב אחריי. מה שחשוב בבריחה הוא לא לתכנן, להיות ספונטנית והעיקר, לא להיות גלויה.
אפילו אני לא יודעת מה אעשה הלאה, וגם לא ארנלדו.
 
 
 
פרק 1
 
 
אונה
 
 
אני מושיטה לבחור שמאחורי הדלפק רישיון נהיגה מזויף על שם שרה ג'ייקובס. הוא מביט בו ומכניס אותו למכונת הצילום לפני שהוא מחזיר לי אותו עם מפתח.
"N24," הוא אומר בקול משועמם.
"תודה רבה." אני מרימה את התיק שלי גבוה יותר על כתפי ויורדת במעלית אל החניון התת־קרקעי. חניה N24 מכילה מרצדס שחורה ומבריקה למראה. אני משליכה את התיק פנימה, נכנסת ומתניעה. אין לי זמן לבזבז. רק להיכנס למכונית ולצאת מהחניון.
אני יוצאת מנמל התעופה קנדי ונוסעת לכיוון גשר ברוקלין. אני צריכה אספקה, רובים, תחמושת, חומרי נפץ, שכפ"ץ.
 
שקלתי להיעלם באירופה, אבל אני לא מסוגלת לעכל את המחשבה שאברח מהחרא האיטלקי חסר עמוד השדרה. נרו וניקולאי מפחידים אותי, אבל ארנלדו הוא אפס ומשעמם אותי להרוג את אנשיו. אני עומדת להיכנס מרצוני אל גוב האריות כדי שאוכל לחסל את הגבר היהיר ולתלות את ראשו על הקיר.
 
 
פרצתי לביתו של ארנלדו כמה פעמים בעבר ואני מכירה את רוב הכניסות, כל צל וכל גומחה שאינה מצולמת. התוכנית שלי היא ללכת על הסחת דעת והשתלטות. אני מתקרבת לשער הראשי ברגל, מרימה מעט את הברדס ומרכינה את ראשי. ברגע שידיי תחובות בכיסים, אני עוטפת את שני הרימונים באצבעותיי, מוציאה אותם החוצה ושולפת את הנצרות. אני יורדת על ברך אחת ומגלגלת אותם אל השער בתנועה חלקה. המתכת נוקשת על הבטון — והקול הוא פתיחה תמימה למרחץ הדמים הקרב ובא. אני מסתובבת ומזנקת קדימה ברגע שהם מתפוצצים. חום מבעיר את גבי וחתיכות מההרס חולפות על פניי. מתכת חורקת ולאחריה נשמע רעש כבד, והשער מתמוטט ומשתחרר מציריו. אני רצה לעצים שמצד ימין של השער לפני ששאריות ההרס נופלות ארצה. שני שומרים יוצאים מהבקתה הקטנה שליד השער וכל אחד מהם חוטף כדור בראש. אני מחזירה את האקדח לנרתיק, צוללת אל בין העצים ומתקדמת לאורך החומה ההיקפית אל ירכתי האחוזה.
הצד האחורי של הבית מואר כאילו מדובר ביום העצמאות. לא אידיאלי, אבל היתרון הוא שאין הרבה שמירה.
בדרך כלל יש שומר חמוש ברובה על הגג. אני חושבת שהפיצוץ בשער יספיק כדי להסיח את דעתם של המאבטחים, אבל ההנחה עשויה להוביל למותי. אני מטפסת על החומה הרחבה ועוצרת לרגע, ואז קופצת אל הצד השני. רגליי נוחתות על הדשא הלח בלחישה שקטה ואני מתעכבת בצל החומה למשך כמה שניות. אני לא רואה שום תנועה על הגג, אך זה חסר משמעות. הבריכה מולי מטילה אור כחול זרחני על המדשאה. אני אוחזת באקדח, הודפת את עצמי מהקיר ורצה על פני המדשאה אל שיח קרוב ומתכופפת מאחוריו. ליבי הולם במרץ בחזי כשהאדרנלין מציף את עורקיי. אני עוצמת את עיניי בכוח, ואז נעה אל העץ הקטן והגזום להפליא. אני מחכה בנשימה עצורה לרגע שבו קליע בלתי נראה יפלח את חזי או אולי זו תהיה ירייה לראש ולא ארגיש כלום. אני מהססת ומלטפת את בטני בכף ידי. אם אמות כאן היום, ימות גם התינוק שלי.
וזה... אלה חיים שאני לא מוכנה להקריב. אני מרגישה שרק זה חשוב, אולי הדבר היחיד שאי פעם אעשה בחיי שיש לו משמעות. הבעיה היא שדוחקים אותי לפינה בלי שיש לי מוצא בטוח. אני לא יכולה להביא את הילד הזה לעולם כשארנלדו עוקב אחריי, כי אם אמות — הכול היה חסר משמעות. מה יקרה בעוד חודש כשההיריון יכביד עליי, כשלא אוכל להתגונן כמו שצריך? לא, אני מוכרחה לעשות את זה עכשיו. זו ההזדמנות האחרונה שאקבל. אני אונה איוונוב. אני אשרוד ואז איעלם כמו רוח רפאים בלילה, אלד את התינוק ואחזור לעשות את מה שאני מצטיינת בו. להרוג. הילד יקבל משפחה אוהבת וסיכוי לחיים נורמליים. זה המיטב שאני יכולה להציע לו.
בנחישות חדשה אני רצה את המטרים האחרונים אל הבית ומצמידה את גבי אל הקיר.
בצד האחורי של המבנה אין הרבה מצלמות. למען האמת, ארני חייב לשפר את האבטחה שלו. אני מורידה את התרמיל מכתפיי, נוברת בתוכו ומוציאה כמה לבנים של חומר נפץ. אני מניחה אותן ליד הדלתות הצרפתיות ונושמת עמוק לפני שאני רצה לצד השני. חוט מתכת דק מחבר כעת את החלון אל שתי הלבנים שהנחתי ממול. נועז? אולי. אבל העובדה היא שלארנלדו יש צבא ואני רוצה לחסל את חייליו. אני לא יכולה להגיע אליו אם הוא מוגן. הייתי יכולה לבקש עזרה מסשה, שיפרוץ את מערכת האבטחה ויכבה את המצלמות. כנראה הייתי יכולה להרוג את ארנלדו בלי שירגישו אי פעם בנוכחותי, אבל לא זה העניין.
אני רוצה שישב במשרדו ויצפה בבית היקר שלו מתפוצץ לרסיסים. אני רוצה שיראה את אנשיו מתים בזה אחר זה, עד שיגיע למסקנה הקשה שאני רודפת אותו ושאיש לא יוכל להגן עליו. שלא נשאר לו לאן לברוח. זה לא סתם חיסול, יש כאן מסר: לא צדים את המוות. הוא לא הראשון שמזלזל בי. מובן שהוא לא מצפה שאבוא לכאן. גם אם זו לא הייתה משימת התאבדות, מבחינה פוליטית המצב לא ברור. ייתכן שהאיטלקים יחשבו שזה הוגן — הוא רדף אחריי ולכן אני רדפתי אחריו — או שהם יהפכו אותי לאויב מספר אחת, ובמקרה הזה, כל המאפיה האיטלקית תרדוף אחריי. הרוסים מגבים אותי... כך נדמה לי. ואשקר אם אגיד שאין לי כמות לא טבעית של אמון בנרו. אלוהים יודע למה. הוא קאפו בדיוק באותה המאפיה, אבל הוא גם הילד הרע שלהם. גורם לא צפוי וכפי שאמר, אני שלו. האמת שהסבירות שיירה בי לא פחותה מהסבירות שיתמוך בי, אבל מותר לבחורה לקוות. ובואו נודה על האמת, יש לי אס בכיס או ליתר דיוק — ברחם.
אני מסתובבת ליד פינת המבנה ומוציאה את הטלפון הפשוט מכיסי.
אני מקישה על הספרה אחת למשך שלוש שניות, ואז הכול הופך חסר משקל. אני רחוקה מאוד מזירת הפיצוץ, אך החום מציף אותי ומשליך אותי בעליבות לאחור, על המדשאה. אני מתגלגלת אל כפות רגליי ושולפת את שני האקדחים מהנרתיקים בעודי רצה לעבר ירכתי ביתו של ארנלדו. פסולת נושרת מהחור שמפריד את הקיר האחורי מהבית. דרכו אני רואה את הקומה הראשונה ואת המטבח הבוער שבקומת הקרקע. חצי קיר פזור על פני המדשאה, סיבי העץ משווים למקום מראה של אזור מלחמה ולא של אחוזה בהמפטונס. אני נשארת קרובה לקיר ומנצלת את הלהבות, העשן והאבק כדי לתפוס מחסה. כל מי שיגיע מהגנים לא יצליח לראות אותי. וכל מי שבפנים... טוב, הם לא יוכלו לירות בי דרך מחסום העשן. אני מכוונת ויורה, שוב מכוונת ושוב יורה, טוענת, וכך זה נמשך עד שהגופות נערמות במהירות, כמו תרמילי הקליעים, ולבסוף שתיקה מוזרה משתררת סביבי. הקול היחיד שנשמע הוא פצפוץ הלהבות ומדי פעם נשמעים ברקע רעשים של התפוררות המבנה.
אני מחכה רגע לפני שאני משחררת את המחסניות משני האקדחים וטוענת מחדש. אני קופצת מעל ערמת הלבנים, עוברת דרך מה שפעם היה הדלתות הצרפתיות ומנווטת בין ארונות המטבח ההרוסים. שריריי כואבים מרוב מתח כשאני נכנסת למסדרון. הבית שקט מדי. אני מרגישה שקל לי מדי. אני יודעת שכפות רגליי בקושי לוחשות על המרצפות, אך באוזניי הן משמיעות רעש מחריש אוזניים. ליבי הולם בחזי והדופק פועם בעור התוף שלי בקצב לעגני.
אני עוצרת כשאני שומעת רחש קל מהפתח המואפל שלפניי. זה מספיק. אני יורדת במהירות לרצפה ויורה שתי יריות.
 
נשמעת זעקת כאב ואני בקושי מבחינה בתוצאה כשנעליים הולמות ברצפה במרחק קצר ממני. אני בקושי מצליחה לעמוד ואקדח מוצמד לפניי. אני תופסת בידו של האיש, הודפת אותה הצידה ונועצת את אקדחי בקרבו תוך לחיצה על ההדק. האקדח יורה פעמיים וזרועו מתרפה. הוא לא מת, אך הוא משמש שכפ"ץ מעולה. הוא נוחת עליי ואני נושאת את משקלו, מכניסה את ידיי מתחת לידיו ויורה על ארבעה בחורים שמסתערים עליי. קליעים פוגעים באיש והוא גונח ונעשה רפוי לחלוטין. אני מדדה תחת משקלו הכבד ואז שומעת את הנקישה המוכרת של נצרת רימון. פאק.
משהו פוגע לי בנעל ואני משליכה את הגופה על הרימון ורצה לפתח הקרוב. אני לא מגיעה בזמן. יד לופתת את גרוני בכוח עד שאני בטוחה שקנה הנשימה שלי התרסק. הרימון מתפוצץ ואני שומעת צלצולים באוזניים. משהו רטוב הולם בפניי ואני ממצמצת, זוחלת על הרצפה ומשוועת לאוויר עד שנקודות מטשטשות את ראייתי. אני רואה זוג נעליים ומכריחה את עצמי להתמקד ולהירגע. אני שומטת את הלהב הקטן מהרצועה שבמפרק ידי וחופנת אותו בחשאי.
"נשיקת מוות בתחת שלי," לועג לי הקול במבטא כבד. אני מצליחה לנשום מעט אוויר ולזוז. ידי נשלחת ואני גוררת את הלהב על גב קרסולו ופוצעת את גיד אכילס שלו. הוא נוחת בעוצמה ורגלו קורסת תחתיו. "חתיכת כלבה," הוא מקלל. אני זוחלת על הרצפה עד שאני רוכנת מעליו חלקית. ידיו עוברות אל גרוני והוא חורק שיניים בזמן שעיניו הכהות מתמקדות בעיניי והוא לופת את צווארי בכוח. אני מצליחה לחייך קלות לפני שאני תוקעת את הלהב הזעיר בצד צווארו ומושכת אותו אליי. וריד הצוואר נפתח כמו ברז ודם ניתז על הרצפה. אחיזתו בצווארי מתרפה והוא הולם בכף ידו בגרוני.
אך שום לחץ לא יעזור לו עכשיו. הוא מת. אני מתרוממת, משעינה את ידיי על ברכיי ועדיין לא מצליחה להסדיר נשימה לחלוטין. אני מכניסה את הלהב בחזרה לרצועה ומרימה את האקדחים שלי מהרצפה. המשרד של ארנלדו הוא בצד השני של הבית, ומי יודע כמה חיילים יש ביני לבינו.
אני מופתעת כשאני נתקלת במעט מאוד בחורים. כנראה ארנלדו סובל ממחסור בחיילים, כי אני ממשיכה לחסל את אלה שהוא שולח אליי. המאפיה סתם יהירה, אנשיה יושבים באחוזות שלהם וחושבים שאיש לא יעז לתקוף אותם. שאר אנשיו קורסים בקלות ועד מהרה אני מוצאת את עצמי עומדת מחוץ למשרדו של ארני. ברגע שאפתח את הדלתות האלה אזכה למטר של כדורים. הוא לא היה משאיר את עצמו ללא הגנה לחלוטין. תמיד היו איתו שני אנשים, ובהתחשב במצב אני מצפה ליותר. אני ממקדת את מבטי במצלמה הקטנה שמעל הדלת ויודעת שהוא רואה אותי.
אני מצמצמת עיניים, מוציאה עוד שני רימונים מהתרמיל ומרימה אותם אל פניי, מניחה את שפתיי על המתכת הקרה ומביטה למצלמה. סימן של שפתון אדום נשאר על המתכת. זה כרטיס הביקור שלי. האמת שזה מתאים כמפגן תהילה בוער וסופי. אני מחייכת, זורקת את הרימונים ומניחה להם להתגלגל אל הדלתות. אני מסתובבת ומתכופפת מאחורי אחד מעמודי השיש העבים שמקשטים את המסדרון הצעקני והמחריד. ברגע שהם מתפוצצים, אני נעה לעבר הפתח החרב של המשרד באקדחים שלופים בשעה שהקליעים עפים. קליע מפלח את ירכי ואני חורקת שיניים ומתכופפת ליד הפתח.
אני מביטה ארצה ומקללת בשקט כשהדם זולג מרגלי ונספג במכנסיי. "קדימה, ארני. לא ככה מקבלים אורחים," אני קוראת.
 
"את אויב בשער, באצ'ו דה לה מורטה. את אולי רוצחת מהוללת, אבל תמותי כמו כלב."
אני צוחקת. "אולי, אבל פוצצתי לך את המקום בדרך." אני מתרחקת מהפתח בצליעה.
"זה רק לבנים וטיח..." אני מתחילה לרוץ והכאב מציף את רגלי. כשאני במרחק־מה מהפתח, אני צונחת על ברכיי. הדם שזורם מרגלי עוזר לי לגלוש על רצפת השיש. אני יורה פעמיים לפני שאני נעצרת בצד השני של הדלת. כעבור שנייה אני שומעת חבטה עמומה של גופות המוטחות ברצפה. שתיים. שתי גופות. אני לא יודעת כמה אנשים יש. אולי הם מתחבאים מאחורי הקירות שמשמשים לי מחסה כרגע.
"זה היה לבנים וטיח?" אני שואלת בחירוק שיניים בעודי משעינה את גבי על הקיר, צוללת לכריעה ומצמידה את כף ידי אל החור שברגלי. אני מושיטה יד אל מתחת לקפוצ'ון, אוחזת בשולי חולצתי וקורעת רצועה עבה של בד. אני קושרת אותה מעל פצע הכדור ומהדקת ככל האפשר. אני עוצמת עיניים, משעינה את ראשי על הקיר ונושמת עמוק. אני יודעת שאני מנוטרלת, אבל למרות זאת משחררת את המחסניות מהאקדחים ובודקת אותן למקרה שטעיתי בספירה. לא טעיתי. פאק. אני מפילה אקדח אחד לרצפה ואוחזת בשני. הוא אולי ריק, אך ארני לא יודע את זה. אני מוציאה את הפגיון מנרתיק הירך, חופנת אותו בידי השנייה תוך כדי עמידה ונכנסת למשרד בלי להסס, כי תפיסה היא הכול. צפיתי בנרו נכנס לחדר עמוס אנשים חמושים ומוציא אותם מכליהם לחלוטין רק מכוח הביטחון העצמי שלו, מכוח השליטה המוחלטת בכל המתרחש סביבו. אני מנסה לתעל אליי את תחושת הכוח והבעלות שלו. ארנלדו יושב מאחורי השולחן, לכאורה לבד, פרט לשני השומרים המתים שמוטלים משני צידי שולחנו.
הוא מרים את האקדח בעווית ואני משליכה את שלי עליו. הוא פוגע לו בול במצח ומשאיר אותו מסוחרר בזמן שאני חוצה את החדר, מגיעה אל שולחנו ותוקעת את הסכין במפרק ידו עד שהיא נצמדת לעץ. הוא צורח כמו כלבה קטנה ואצבעותיו מתרפות סביב נשקו בשעה שעצביו נקטעים. אני מרימה את האקדח והוא צופה בי בהבעת כאב כשזיעה מבצבצת על מצחו. אני עולה על השולחן שלפניו ותופסת חופן משערו המאפיר.
"רדפת אחריי, ארני," אני מצקצקת.
"את חברת אליו," הוא יורק את המילים. הדם מתפשט על השולחן, זולג משולי העץ ומטפטף לרצפה בקצב קבוע.
אני מושכת בכתפיי. "אני מוכרת את שירותיי לכל המרבה במחיר. הוא שילם יותר." התמורה שלו היא משהו שכסף לא יכול לקנות. אחותי.
"את תמותי. השוגר דדי הרוסי שלך לא יעזור לך הפעם," הוא נוהם וכורך את אצבעותיו סביב קת הסכין. אני מתרשמת כשהוא מחלץ אותה מידו ומנסה להסתער עליי. אני לופתת את מפרק ידו, מטיחה את כף ידי במרכז אמתו ומחייכת כשאני שומעת את הקול המספק של העצם הנשברת ולאחריו זעקת כאב מיוסרת. הסכין נוחתת על השולחן והוא לופת את ידו, שעכשיו מעוקמת בזווית מוזרה. אסור לזלזל באנשים כמו ארנלדו, אבל העובדה היא שהם רק שחקני כוח. אנשים שיושבים מאחורי שולחנות וקובעים דברים, אך לא הורגים במו ידיהם. אם צריך הם לוחצים על ההדק. הוא לא משתווה אליי והוא יודע את זה. אני רואה את התבוסה בעיניו, את ההשלמה. אני לופתת חופן משערו, מעקמת את ראשו לאחור ומכריחה אותו להביט בי.
אני מחייכת, מרימה את הסכין לגרונו ומישירה אליו מבט בעודי מעבירה את הלהב על גרונו.
עיניו מתרחבות וקול חנוק עמום בוקע מבין שפתיו. דם ניתז ונשפך על גופו כמו מפל.
אני לופתת את צווארו ועיניו הדועכות פוגשות בעיניי. "אני לא צריכה עזרה. אני נשיקת מוות." אני מצמידה את שפתיי אל מצחו וכשאני מתנתקת, הנשימה האחרונה וחסרת התועלת נמלטת מגופו ברחש.
לרוב אני מרגישה ריגוש קל כשאני מחסלת יעד, אך הפעם אני לא מרגישה דבר. ארנלדו לא היה מטרה. הוא לא היה הרג תמורת תשלום והוא לא היה אויבו של לקוח חסר פנים. הוא הפך את עצמו לאויב שלי. זה היה אישי. זה מה שקורה כשמבקשים מוות, הוא בא אחריך. ועכשיו אני עוזבת. הרגע הרגתי את האנדרבוס של המאפיה האיטלקית ויהיו לכך השלכות. אפילו המוות צריך לדעת מתי לברוח.
 
 
נזק משני 1 - אחרי ההדף
 
הקדמה
 
אנה
 
בת 13
 
הלב שלי הולם כמו משוגע עד שאני חוששת שהוא עלול להימלט מבין צלעותיי. כשאני עומדת שם בין שאר הילדים אני מרגישה כאילו שלט מהבהב תלוי מעל לראשי והוא גורם לי להתכווץ לתוך עצמי ולהצטער שאני לא בלתי־נראית. אני מביטה באריחים המלוכלכים בצבע שמנת שלרגליי ונושכת את השפה התחתונה שלי עד שאני מרגישה טעם של דם בפה.
נקישת הנעליים האיטית על המרצפות נשמעת כמו הלמות תוף בדרך אל הגרדום. אני עוצמת את עיניי בכוח ונאבקת בנשימה רוטטת. הפוגה שקטה. עורי סומר מרוב מוּדעות ואני בולעת את הרוק בכבדות לפני שאני פוקחת אט־אט את עיניי ומבטי ננעץ ברצפה. הדבר היחיד שאני רואה הוא נעליים מבריקות שעוצרות ממש מולי ומצביעות עליי באופן מבשר רעות. שום התכווצות לא תעלים אותי. כבר הייתי צריכה לדעת שאין שום סיכוי שהמזל יהיה לצידי.
 
הרי בסופו של דבר, ראיתי את אחותי עומדת בחדר הזה ממש לפני שלוש שנים. בכיתי כשאותו איש גרר אותה והיא שוב לא נראתה מאז. יכול להיות שהיא מתה...
או גרוע יותר. אני לא יודעת. שלוש שנים גרתי בבית היתומים הזה בלעדיה ואף פעם לא הרגשתי לבד כל כך, בלי אף טיפה של טוב בעולם הזה. והאיש הזה עומד לחרוץ את גורלי, לקחת אותי ולשלוח אותי אלוהים יודע לאן.
שמעתי סיפורים על הווֹלינשיק. הם נהגו בלחישות מפוחדות של ילדים מבועתים. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס — סיפור שנועד להפחיד ילדים כדי שיתנהגו יפה. סיפורים על איש שמגיע וגונב ילדים מהוריהם. אבל לי אין הורים וגם לא את אוּנָה שלי. הוא לקח אותה ועכשיו הוא ייקח גם אותי. פעימות ליבי מאיצות כשמבטי נודד על פני החליפה וסוקר את הפנים שכמעט אין בהן קמט, עיניים שחורות ושיער כסוף מעט. הוא נראה כמו אדם רגיל אבל האכזריות שבעיניו מצמררת אותי. שפתיו נמתחות בחיוך שהופך את קרביי ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
הוא מכופף את מותניו, תופס את סנטרי בידו עד שפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. אני מרגישה את הבל פיו המדיף ריח טבק בשעה שעיניו הגדולות סוקרות כל תו בפניי. "היופי הוא קללה, קטנטונת." יבבה קטנה חומקת מבין שפתיי ואני משתדלת שלא להיבהל, אך לא מצליחה להתאפק. הפחד הולם בי בכוח ובמהירות ואני נסוגה. הוא שוב מחייך. "אין לאן לברוח."
"בבקשה," אני שומעת את עצמי אומרת.
הוא מזדקף וצחוק עמוק בוקע מבין שפתיו הדקות. "היא כבר מתחננת. אקח אותה ואת השתיים האחרות."
 
 
המנהלת מביטה בי והבעתה הזועפת נותרת ללא שינוי. שערה האפור משוך בפיתול הדוק והקרדיגנים הפרחוניים שהיא לובשת לא מסווים את המפלצת שבפנים. הוולינשיק מוסר לה צרור שטרות והם לוחצים ידיים לפני שהיא משחררת את שאר הילדים.
הרגע נמכרתי, סחרו בי כמו בפרה במכירה פומבית.
 
1
 
אנה
 
הווה
 
אני סופרת את האריחים שעל הקיר המרוחק. שלושה־עשר לרוחב וחמישה־עשר לאורך. מאה תשעים וחמישה בסך הכול. אני זוכרת כל סדק, כל טיפת לכלוך, כל חלק מושחר וסדוק של חומר האיטום חקוק כמו מפה בראשי. הדברים האלה שאמורים להיות חסרי חשיבות ונטולי משמעות הם ההצלה היחידה שלי בין כתלי המקום הזה. אריחים וסדקים — הסחת דעת הכרחית.
הראייה שלי מתעוותת על פי הקצב שבו הבל הפה החמים תוקף את צווארי. אצבעות מחוספסות לופתות את מותניי, ציפורניים קצרות שורטות את עורי.
"תסתכלי עליי," הוא נוהם. באנחה כנועה אני מסבה את פניי אליו. אני לא יודעת איך הוא נראה, עוד דמות חסרת פנים, חסרת ייחוד וחסרת חשיבות. הוא חודר לתוכי, גונח ונאנח בעודו גוזל את העונג שלו. ראייתי מזדגגת ומחשבותיי נמלטות אל אותו מקום כמו תמיד.
 
לשום מקום. היעדר מוחלט של מחשבה או רגש.
פעם הייתי חושבת על החיים שהיו לי בעבר. נהגתי לקוות ולחלום על משהו טוב יותר. הימים האלה עברו מזמן.
מה שפעם חשבתי שהוא צורה אכזרית ביותר של השפלה הפך עכשיו לשגרה שלי, ובהשלמה מצאתי מעט שלווה. זה פשוט... מי שאני. אני קיימת. הוא קיים. ואלה הם חיי. ברגע שמשלימים עם המצב, הוא הופך לנסבל הרבה יותר. תקווה שוברת גם את החזקים מכולם.
הוא לופת את הלסת שלי ופולט גניחה ארוכה אל תוך שקע צווארי. לאחר שהוא נושם בכבדות, הוא מרים את הראש לאיטו. כשהוא מרפה ממני, ראשי מסתובב הצידה ואני חוזרת לספור אריחים.
"את זיון מחורבן, רוּבְּיָה, אדומה," הוא מסנן. אני לא אומרת מילה והוא מתרחק ממני. אני שומעת אותו גורר את רגליו בחדר לפני שהדלת נטרקת. וכאן אני שוכבת ומחכה לבא בתור, ולזה שאחריו... ולזה שאחריו.
 
 
נזק משני 2 - להט צורב
 
1
 
 
אנה
 
 
"תבחרי, אָבֵסיטָה, ציפור קטנה. את רוצה לנסוע לנֵרוֹ ושם אוּנָה תמצא אותך או שאת רוצה לבוא איתי?" עיניו השחורות כפחם של רפאל בוחנות אותי בעיון ואותן חומות שביניהן אצורה נשימתי ממתינות לתשובה.
 
מערבולת של מחשבות מעורפלות מסתחררת לי בראש, מהירה מכדי שאוכל להתעכב על אחת מהן. אחותי בחיים. היא רוצחת. והיא מחפשת אותי. היינו רק ילדות כשהופרדנו זו מזו — נמכרנו, הושפלנו. מי היינו היום אלמלא הפרידו בינינו? ודאי שלא מתנקשת וזונה.
 
אבל, כמו תמיד, אני נאלצת להשלים עם המציאות המרה. כך או כך אנחנו זרות כעת ועולמות שלמים מפרידים בינינו. היא אולי עדיין האחות הגדולה והמגוננת שלי, אבל אני כבר לא האחות הקטנה וחסרת הישע שלה. הכול השתנה. בתשע השנים האחרונות חיי היו אך ורק זוועה. עד שהוא הגיע. רפאל.
 
אני קרועה בין העבר לבין ההווה והעתיד, אבל למדתי לא לחשוב על העתיד כי הוא הפכפך מאוד. אפשר להסתמך רק על כאן ועכשיו. וכרגע יש לי את רפאל. הוא מוּכר. הוא ודאי. הוא בטוח.
 
בנקודה הזאת בזמן אחותי מתקיימת בסך הכול בזיכרון של ילדה קטנה שסגדה לה, זיכרון שכבר איננו. אסור לי לתת לאפשרויות לתעתע בי, אני צריכה להתייחס רק למה שמוצג בפניי בתור עובדה. רפאל הוא המציאות והוא הגאולה שלי. אני רוֹצֶה לאהוב אותך. ואני רוֹצָה שהוא יאהב אותי.
 
אני קמה מחיקו ועומדת לפניו. עיניים כהות מצטמצמות לעומתי ואני רואה שהוא תוהה מה תהיה התשובה שלי. "אני בוחרת בך, רַף."
 
הוא עומד, מתנשא מעליי, גודלו חוסם כל דבר שאיננו הוא. "את צריכה להיות בטוחה..."
 
"אתה הדבר היחיד שאני בטוחה לגביו עכשיו."
 
"היא אחותך, אנה."
 
"כרגע היא זרה."
 
"וזה לא ישתנה אם תברחי."
 
אני מקמטת את מצחי. "אם אתה לא רוצה שאני אבוא איתך..."
 
"לא." ידיו הגדולות חופנות את פניי, אגודליו מלטפים את קו הלסת שלי. "אני לא רוצה שתעשי טעות בגלל שאת פוחדת."
 
"אני לא פוחדת." הוא בוחן אותי לעוד שנייה ואז פוסע לאיטו לאחור.
 
"אוקיי. אז בואי נלך." הוא מושיט לי את הקביים.
 
"לא ארזתי כלום."
 
"מריה תעשה את זה." הוא פותח את הדלת ומסמן לי להתקדם לפניו. הבית עדיין הומה מפעילות וכשרפאל יוצא מדלת הכניסה צבא קטן של גברים מופיע באורח פלא. הוא עוזר לי להתיישב במושב הקדמי של המרצדס ואז נכנס ומתיישב מאחורי ההגה. הגברים נכנסים לשני האמרים וכלי הרכב מקיפים אותנו, אחד מלפנים ואחד מאחור.
 
"יש... רובה על הגג?" אני שואלת אותו. ובדיוק כשאני אומרת את זה, איש מגיח מפתח גג המכונית שלפנינו וממקם את עצמו מאחורי רובה.
 
"זה הקרטל, אבסיטה," הוא מגחך.
 
"אוקיי, אנחנו מצפים להתקפה? זאת אומרת, אונה היא רק אישה אחת. ואתה לא מתכוון להרוג אותה, נכון?"
 
השיירה יוצאת לדרך ושערי הברזל העצומים נפתחים עבורנו. "יש לנו יותר מאויב אחד עכשיו אבל אל תזלזלי באחותך. הרבה גברים זלזלו בה וכולם מתו."
 
אני בולעת את הגוש שנתקע בגרוני. אונה תמיד הייתה חזקה ונועזת הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי שאני אוכל להיות אי־פעם. היא הייתה מבוגרת יותר ממני כשההורים שלנו מתו ולכן אני משערת שהיא הבינה יותר והרגישה שהיא אחראית גם עליי. במבט לאחור, נראה שהחוויה שללה ממנה את התמימות הילדותית שלה כמעט מייד.
 
"תמיד חשבתי שהיא נמכרה להיות שפחה, כמוני," אני אומרת.
 
צמיגי המכונית מתנגשים במהמורה לפני שאנחנו עולים על דרך סלולה וישרה יותר. רפאל משעין את מרפקו על הדלת, גודלו תופס את רוב החלל הדחוס במכונית הספורט הקטנה. "עצם העובדה שהיא לא הפכה לשפחת מין לא אומר שהיא הייתה חופשייה, אנה." הוא מביט אליי לרגע ונאנח נוכח הבעת פניי המבולבלת. "אני לא יודע הרבה על ניקולאי איוונוב, רק שיש לו הרבה כוח וצבא משלו. הוא קורא להם האליטה או העילית. וזה מה שהם. יש לו בסיסי צבא שבהם הוא מאמן ילדים בני שמונה."
 
"זה..."
 
"דפוק? אולי, אבל כולם נאמנים לו ללא סייג. אי־אפשר להגיד שאין היגיון מסוים בשיגעון הזה."
 
"אז איך אונה עובדת עם נרו?"
 
"ניקולאי משכיר את המתנקשים הכי טובים שלו וגובה מיליונים על כל רצח. אבל הם עדיין נשארים בבעלותו."
 
איך הייתי מרגישה אם היו מכשירים אותי לרצוח? אם אדם שרואה בי כלי נשק היה הבעלים שלי? אבל אונה נקראת בשם המשפחה שלו, כך שאולי יש כאן משהו מעבר. סדק קל של טינה כלפי אחותי עולה בתוכי. במשך שנים זיינו אותי והתעללו בי ואילו היא הוכשרה להילחם ולהרוג. לא משנה מה רפאל אומר, היא הוכשרה לחוסן ואילו אני נאלצתי להפגין חולשה.
 
כעבור כמה שעות אנחנו מטפסים על צלע גבעה שמוקפת במדבר עד קצה האופק הרחוק. הכבישים יורדים שמאלה, לכיוון הצוק, ומצד ימין יש חומת סלעים שבה נחצב הכביש, בצד הגבעה. אנחנו עוצרים ליד שער ברזל ששני עמודי אבן בצדדיו. המקום לא נראה כמו בסיס צבאי שמור אלא יותר כמו אתר נופש יוקרתי מגודר. השומרים החמושים זזים הצידה והשער נפתח, מאפשר לנו לעבור ולהיכנס לחצר. במרכז שביל הגישה המרוצף בלבנים יש מזרקת מים קטנה וחזית הווילה המחופה בגג טרקוטה מכוסה בסלים תלויים. ערוגות פרחים קטנות ניצבות בין החלונות, פרחים צבעוניים וחיוניים הופכים את המקום לעליז ומקסים. הווילה נקייה ללא רבב כמו האחוזה, אבל יפה ממנה.
 
אני יוצאת מהמכונית ולוקחת את הקביים, צולעת לעבר חזית הבית. המתח ניכר כאן. יותר גברים, כולם חמושים ודרוכים. "לוקאס יגיע לכאן?" אני שואלת את רפאל כשהוא מפסיק לחלק פקודות וניגש אליי.
 
"נראה שאת מחבבת את הבחור," הוא אומר כלאחר יד תוך שהוא מקליד בטלפון שלו.
 
"הוא מוצא חן בעיניי. הוא נחמד."
 
הוא מגחך. "נחמד?"
 
"כן. זה לא משהו שאתה מבין." אני מושכת באפי.
 
הוא צוחק. "נכון, אני לא מבין בזה."
 
כשאני נכנסת לתוך הבית, אני נתקלת ברופא שפגשתי באחוזה עומד במסדרון, לופת תיק גדול בעודו זע באי־נוחות. "תשתמש בסלון," רפאל מצביע על המסדרון לפני שהוא מנשק אותי על המצח. "ותתנהגי יפה," הוא דורש לפני שהוא מסתלק.
 
אני מביטה בזעם בגבו ואז ברופא שמרכין את ראשו בביישנות. "באתי רק כדי להוריד לך את הגבס."
 
אני מתרככת כלפיו מעט אבל לעולם לא אסלח לו על שנעץ בי מחט בניגוד לרצוני. "בסדר." הוא פוסע במסדרון ופותח את הדלת הראשונה. אני באה אחריו. זהו חדר אירוח ובו שלוש ספות סביב שולחן קפה. הרופא מרים את הרגל שלי על השולחן ואז פותח את התיק, מכניס לשקע איזה מכשיר. הוא מפעיל אותו והמכשיר משמיע זמזום חלש.
 
כעבור עשר דקות אני מסתכלת על העור החיוור מאוד של הרגל שלי. אני מזיזה את הבהונות וקמה לאט, משעינה את משקל גופי על הרגל.
 
"איך את מרגישה?" שואל הרופא.
 
"בסדר." מוזר להניח שתי רגליים על הקרקע אחרי שבועות של קיפוצים על רגל אחת.
 
"יופי." הוא קם, אורז את חפציו ויוצא מהחדר בלי לומר מילה. אני ניגשת לחלון ומביטה אל ההתרחשות שבחוץ. ממטרות יוצרות קשתות גבוהות של מים באוויר, משקות את המדשאות בצבע ירוק אזמרגד שמקיפות את הווילה. מאחורי הגן יש חומה נמוכה ומאחוריה... קילומטרים רבים של מדבר. אני רואה את התצורות המשוננות של קו הסלע באופק, שקוטעות את השמיים הכחולים האינסופיים.
 
המחשבות שלי נודדות אל אונה ואל המצב שאליו נקלעתי עכשיו. כי ברגע אחד הכול השתנה. אני כבר לא נערה חסרת אונים — שאין לה אף אחד. יש לי עכשיו את אונה, אבל רק בתיאוריה. היא עדיין פנטזיה חמקמקה, חלום מוחשי ועם זאת בלתי־מושג.
 
ויש את רפאל, הגבר שאני יודעת שהוא נוראי במובנים רבים ובכל זאת גורם לי להרגיש מוגנת וראויה. הגבר ששחרר אותי — כי טכנית, אני חופשייה עכשיו, לא? או שאולי רפאל פתח את דלת הכלוב רק כדי לתת לי לעוף לתוך מלכודת. לעיתים קרובות תהיתי מה הייתי עושה אם באמת הייתי זוכה בחופש שלי. מטיילת בעולם? רוקדת בגשם? מתאהבת?
 
מעולם לא חשבתי שהגבר שאתאהב בו יהיה דווקא הסוהר שלי. נוכח כל הדברים שחשבתי שאעשה, אני מגלה שאני מוכנה להקריב הכול למען דבר אחד: אהבה. מילה שלא אמורה להיות עוצמתית ובכל זאת, אפילו אני — השפחה, הזונה — אפילו אני יודעת שזה הדבר שכולנו משתוקקים אליו. אני לא שונה, אני סתם נערה מרוסקת שמחפשת את הקשר הבסיסי ביותר. רפאל מרגיע את נשמתי ההרוסה ומרפא את הלב הפצוע שלי. אונה היא אחותי, אבל אני יודעת עמוק בלב שהיא לא מה שאני צריכה עכשיו. הוא — כן.
 
אני מתרחקת מהחלון ומשוטטת בבית. אנשיו של רפאל מסתובבים, מורידים כיסויים מהרהיטים ומכניסים פריטים שונים. אני נכנסת לסלון, תחושת מרצפות הטרקוטה הקרירות תחת רגליי מבורכת. יש דלתות צרפתיות פתוחות בצד הרחוק והן מספקות לי הצצה לחצר סגורה. עציצי לוונדר ויסמין פזורים בכל פינה, ריחם עומד באוויר בשעה ששמש אחר הצהריים מכה בלוחות האבן.
 
מזרקה קטנה ניצבת בחצר עם פסל אישה במרכזה. מים גולשים על גופה, צובעים את הקווים האפורים של דמותה בגוון ירקרק. האצות זוחלות על פני האבן, מכרסמות את תווי פניה עד לבלי הכר. יש בדמותה משהו עצוב ואני מרגישה דחף לנקות אותה, אבל נמנעת. במקום זאת אני יוצאת החוצה ושוכבת על הספסל שליד המזרקה, מסבה את פניי אל השמש.
 
"חשבתי שאמצא אותך כאן." אני מתיישבת ומוצאת את לוקאס נשען על הפתח, זרועותיו הדקות שלובות על חזהו.
 
"באת," אני אומרת וחיוך כן נפרש על שפתיי.
 
"כמובן. אני שומר הראש שלך. לאן שתלכי, אלך." החיוך לא סר משפתיי כשאני חושבת על לוקאס כמגן. הוא צעיר ותמים כל כך ואני בטוחה שרפאל נתן לו את התפקיד כי אין לו שום דבר אחר לתת לו לעשות.
 
"היית כבר בבית הזה?"
 
"כן, רפאל גר כאן קצת בשנה שעברה."
 
"למה?"
 
הוא מושך בכתפיו. "החבורה הקרובה שלו לפעמים מגיעה לכאן אם הוא חושב שיש עלינו איום. זה מעצבן כי הבית רחוק מהעיר אבל כמעט בלתי־אפשרי לתקוף אותו."
 
"החבורה הקרובה שלו?"
 
"כן, סֶם, קרלוס, מריה, עוד כמה בחורים."
 
"ואתה?"
 
הוא מושך שוב בכתפיו. "אימא תהרוג את קרלוס אם יקרה לי משהו."
 
"אימא שלך יודעת בשביל מי אתה עובד?"
 
"היא חושבת שקרלוס בכנופיה. היא רצתה שאהיה רופא אבל אני לא מספיק חכם." הוא מושך בכתפיו. "בחוארז, אם רוצים להרוויח כסף, עובדים בקרטל. יש לי מזל שאחי בכיר כל כך."
 
אני משפילה את מבטי אל ידיי הנחות בחיקי. "אתה יכול לעשות דברים טובים יותר."
 
"נראה לך?"
 
אני מביטה בו. "אתה שונה מהם, לוקאס."
 
לחייו מוורידות והוא נבוך. "רוצה שאעשה לך סיור?"
 
"בטח." אני קמה וניגשת אליו.
 
"הרגל שלך נראית טוב. זאת אומרת... לא טוב, אלא..."
 
אני מהדקת את שפתיי ומתאפקת לא לצחוק.
 
"אני יודעת למה התכוונת."
 
הוא מהנהן ואני הולכת אחריו לתוך הבית. הוא יפהפה. לא כמו האחוזה אבל אקזוטי יותר, עם רצפות אריחים ועציצים. כל חלון פתוח ומכניס אוויר חמים פנימה. רענן כאן, במרומי הגבעות. לוקאס עושה לי סיור בכל החדרים ובסוף נעצר מחוץ לחדר שינה בקומה הראשונה.
 
"רפאל ביקש להביא את החפצים שלך לחדר הזה," הוא אומר בביישנות ואז הוא כמעט בורח. הוא באמת מוזר לפעמים.
 
אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. יש מיטה ענקית עם ארבעה עמודים במרכז החדר ווילונות לבנים ודקים תלויים מארבעת עבריה. אני נזכרת במשהו מתוך סיפור אגדה שקראתי בתור ילדה, עם טירות ונסיכות ואבירים לבנים.
 
אני מתקרבת ומקיפה את המיטה, מלטפת באצבעותיי את וילונות הרשת הלבנים במגע קל כנוצה. מבטי נודד אל השידה שליד המיטה, או ליתר דיוק, מה שמונח עליה. הספר של המינגוויי שרפאל נתן לי כשהגעתי לביתו לראשונה, ולידו הגלובוס הזהוב הקטן שהוא מחזיק במשרד. אני מניחה את האצבע שלי עליו ומניעה את הכדור הקטן והמבריק עד שהוא מסתובב על צירו והציורים מיטשטשים. אני תוקעת את האצבע עליו והוא נעצר.
 
ניו זילנד. מעניין איך המקום הזה נראה. האם האנשים מדברים עם מבטא או אפילו באותה שפה כמוני? האדון תמיד דאג שאהיה משכילה, אבל לא בתחומים מעשיים. אני יודעת להגיד לכם מהו השורש הריבועי של פיי, לדקלם שירה בעל־פה, לנגן באך בפסנתר ולנהל שיחה מעמיקה על מעלותיו וחסרונותיו של שייקספיר. אבל אין לי מושג איך נראית ניו זילנד. אין בזה צורך. זה לא מרשים אף אחד. אני נאנחת, מזיזה מעליי את הגלובוס ומפנה את תשומת ליבי אל הספר שמונח על ספר אחר. אני מסתכלת על הכותרת ומחייכת. גאווה ודעה קדומה, ברצינות?
 
כמה צפוי, רפאל. אני לוקחת את הספר, ניגשת אל הדלתות בצד המרוחק של החדר. הן נפתחות אל מרפסת אבן וכשאני יוצאת אני מבחינה באבני הפסיפס בצבעים בוהקים תחת רגליי. הנוף פשוט עוצר נשימה, כאילו העולם יכול להימשך לנצח ולרדוף אחר אופק ועוד אופק. אני מתיישבת באחד מכיסאות הברזל שניצבים משני צדדיו של שולחן קטן, קרירות המתכת מחלחלת מבעד לבד הדק של שמלתי. אני לא יודעת כמה זמן אני יושבת שם, שקועה במחשבות, אבל אני קופצת כשמשהו מתחכך בכתפי.
 
פרץ של הבל חמים נושף על צווארי ואני מצטמררת, מטה את ראשי הצידה. הניחוח של רפאל אופף אותי ומוחק מראשי את כל מה שהוא לא הוא.
 
"אבסיטה," שפתיו מתחככות בעורפי כשאצבעותיו מלטפות את זרועי בעדינות עד שצמרמורת מתפשטת בעורי. "את כמו לטאה. תמיד בשמש." קולו מלא שעשוע.
 
אני מרימה את רגלי החיוורת ומצביעה עליה. "יש לי רגל אחת לבנה."
 
"היא תהפוך לרגל אדומה אם לא תיזהרי," הוא לוחש באוזני. הערה קטנה כל כך, בטח אגבית לחלוטין אבל היא מכווצת לי את החזה והבטן שלי מפרפרת כי אכפת לו, ואף אחד אחר לא גילה אכפתיות לפניו.
 
אני מסתובבת ופוגשת את מבטו, העיניים הכהות שלו נראות קרות לחלוטין עד שמסתכלים לתוכן באמת. הן לא קרות, רק מסויגות, עמוסות בסודות מוסתרים. אני שולחת יד ומלטפת בקצה אצבעי את שפתו התחתונה. "אתה פוחד, רף?"
 
הוא שואף עמוקות, כתפיו הענקיות מתרוממות ונופלות בכבדות עם הפעולה. "מאחותך? לא."
 
"אז למה אנחנו בורחים?"
 
הוא רוכן עד שמצחו נוגע במצחי, כאילו הוא מנסה לקרקע את עצמו בעזרת נוכחותי. "אף פעם לא פחדתי ממשהו, לוחמת קטנה, כי לא היה לי אף פעם משהו שפחדתי לאבד."
 
"גם לא את החיים שלך."
 
הוא נסוג וחיוך קל נמתח על שפתיו. "גם לא את החיים שלי."
 
"ועכשיו?"
 
עוד נשימה עמוקה. "ועכשיו, אני לא רוצה לקחת ממך יותר ממה שכבר איבדת. אם אחותך תגיע לחוארז, אני לא יכול להבטיח שלא יישפך דם משני הצדדים."
 
אני נושכת את פנים שפתיי. "אני מבינה."
 
הוא מטה את ראשו. "את מבינה?"
 
"אונה היא אויבת מבחינתך. ואין לך שום סיבה לרחם עליה."
 
שפתו מתעקלת. "לא, אני לא חייב כלום לאנחל דה לה מוארטה, למלאך המוות, ובכל זאת, לאחותה..." אצבעותיו מרקדות על לחיי. "אליה אני מרגיש לא מעט מחויבות."
 
מבטי מושפל ארצה. "אני מצטערת ש..."
 
הוא קוטע אותי כשהוא אוחז בסנטרי ומטיח את שפתיו על שפתיי. הנשיקה מעתיקה את נשימתי, גוזלת ממני חלקים קטנים ומושכת אותם לעברו כמו מגנט שמרחף מעל מתכת שבורה לרסיסים. הוא פשוט מחבר אותי כמו כוח טבע. לא הייתי מצליחה להתנגד גם אם הייתי רוצה. ואני לא.
 
אגודלו מלטף את הלסת שלי. "אל תתנצלי, אבסיטה." עוד חיכוך מושהה של שפתיו על שפתיי והוא נסוג. אני כבר מתגעגעת אליו.
 
"תתלבשי לקראת הארוחה בעוד שעה. יש לי כל מיני עניינים לטפל בהם." אני מרגישה את הדם אוזל מפניי. "אה, אה, אה. אני לא רוצה לשמוע. את סומכת עליי?" הוא שואל ולא בפעם הראשונה.
 
"כן."
 
"את תהיי איתי כל הזמן. אף אחד לא יסתכל עלייך. אף אחד לא ייגע בך. פשוט... יש התנהלות רשמית שצריך לדבוק בה."
 
"מהפה שלך זה נשמע כמעט נורמלי," אני נאנחת ומעיפה מבט אל קו האופק התכול הדועך.
 
"אוי, אבסיטה, היצורים הכי נאלחים מסתתרים בחברה המתורבתת. את כבר אמורה לדעת." אני בולעת את הרוק. אני יודעת. יודעת היטב. ולכן אני לא רוצה להשתתף בארוחה או באירוע החברתי שלו — מה שזה לא יהיה. אבל אני לא אגיד לו דבר.
 
"בסדר. מה אני אמורה ללבוש?" עדיין אין לי מושג בענייני אופנה או לבוש. אני עדיין מתרגלת לזה שאני בכלל אמורה להיות לבושה כל הזמן.
 
שפתיו מתעקלות. "משהו רגוע."
 
אני מקמטת את מצחי לעומתו. "למה?"
 
"כי, לוחמת קטנה שלי, קשה מאוד לעקור לגבר את העיניים מהראש במהלך ארוחה."
 
אני מגלגלת את עיניי. "אני זו..."
 
"די!"
 
"אף אחד לא ישים אליי לב." האדון תמיד רצה שאהיה החפץ הנוצץ שתלוי על זרועו באירועים חברתיים. הוא רצה שאהיה מושא קנאתם של שאר הגברים. למדתי מהר מאוד לנסות ולהפוך לצל. הוא מעולם לא הניח לזה לקרות, כמובן, אבל זה שירת אותי היטב כשהוא מכר אותי. אני יכולה להיות בלתי־נראית אם אני רוצה.
 
"כמה שאת חסרת מודעות, אבסיטה." הוא לא אומר יותר דבר, רק מתחיל להתיר את כפתורי החולצה ואז נכנס פנימה בדרך לחדר האמבטיה. אני שומעת את דלת המקלחת נפתחת ומקמטת את מצחי. למה הוא מתקלח כאן?
 
באנחה כנועה אני נכנסת לחדר הארונות ועוצרת.
 
בצד אחד יש שמלות ומדפי נעליים — הרבה יותר ממה שאני צריכה או שאוכל להשתמש בהם אי־פעם — ובצד השני יש חולצות וחליפות ועוד מתלים של נעליים בוהקות.
 
הבגדים של רפאל כאן. אני מתייקת את פרט המידע הקטן הזה לרגע ולוקחת את השמלה הראשונה שאני מוצאת ולובשת אותה. כשאני מביטה בהשתקפותי במראה הגדולה נדרש לי שבריר של שנייה כדי לזהות את עצמי. השמלה בצבע כחול פסטל מתהדרת במחשוף רחב שיושב ממש מתחת לעצם הבריח שלי, עם שרוולים שמכסים את זרועותיי ומסתירים את הקעקוע במפרק ידי. הבד נצמד לגופי שנעשה מקומר לאחרונה ונעצר סנטימטרים ספורים מעל הברכיים שלי. אני מביטה לאחור במתלה השמלות ורואה שיש עוד הרבה כאלה, לא פחות יפות.
 
אני מביטה שוב בהשתקפותי, מסתובבת מעט ומעבירה את אצבעותיי בשערי. גלים זהובים גולשים אל קימור מותניי, מבריקים וקופצניים יותר מתמיד. עורי שזוף, עיניי מאירות. אני לא מצליחה לקשר בין הבחורה הזאת לביני. אנחנו שונות כמו יום ולילה. היא המעטה החיצוני שמכסה על הבלגן שבפנים ואני שונאת אותה על כך. אני שונאת אותה על המראה המושלם שלה. אני שונאת אותה כי אני רוצה להיות היא, ולעולם לא אהיה כמוה. היא שקר.
 
אני נסוגה לאחור, צונחת על הכיסא המרופד שניצב באמצע חדר הארונות. הבחורה שבמראה משיבה לי מבט עצוב ואני מרגישה אשמה על שעמעמתי את הברק שהיה בה לפני דקות ספורות בלבד. נשמע רעש של דלת נפתחת ואז רפאל נכנס לחדר הארונות, מהסס כשהוא רואה אותי. עינינו נפגשות במראה לרגע לפני שהוא סוקר את השתקפותי המלאה.
 
"את נראית יפהפייה," הוא אומר.
 
אני נאנחת. "שקר."
 
"אני לא משקר."
 
"לא. היא." אני מצביע על ההשתקפות. "היא שקר." אני מסתובבת ומביטה בו. הוא מקמט את מצחו אליי. "נוצצת, זוהרת... נקייה. חזקה."
 
הוא תופס את סנטרי, מטה את ראשי לאחור בכוח. אגודלו עובר על שפתי התחתונה, עיניו עוקבות אחר התנועה. "היא את. היא האמת החדשה שלך. כמה את ממהרת לזלזל בה ולטעון שהיא שקר." הוא מטה את ראשי לאחור עוד יותר. "קומי מהאפר, אבסיטה, או שתישארי בקליפה החרוכה של מי שהיית פעם."
 
הוא שומט את ידו, עיניו הקרות והאכזריות על פניי. הוא לא מציע אהדה, לא מילים טובות, רק אמונה פשוטה ובלתי־מתפשרת שאני יכולה להיות טובה יותר ולעשות דברים טוב יותר. הוא מביט בי כאילו אני חסינה לירי. הוא מפנה את גבו אליי ולראשונה עיניי נופלות על העור החשוף של גבו המקועקע.
 
מגבת לבנה נצמדת למותניו ואני מסמיקה למראה המסחרר של כל כך הרבה שרירים ודיו.
 
אני קמה על רגליי ומתכוונת לעבור על פניו אבל עוצרת כשאני רואה ורד אדום על שכמתו הימנית, קבור בים של דיו שחור. משהו בו מושך את תשומת ליבי. ריבוי הפרטים של עלי הכותרת האדומים מעורר בי תחושה שאני יכולה למשש את המרקם הקטיפתי בקצות אצבעותיי. או אולי אלה הטיפות האדומות כדם שנתלות מהקוצים ומהשקעים בעורו כאילו מדובר בדמו שלו. לפני שאני קולטת את התנועה אצבעותיי נחות על עורו הלוהט. הוא קופא ואני מסיטה את היד לפני שהוא מסתובב להביט בי.
 
הטמפרטורה בחדר הארונות הקטן מכפילה את עצמה כשאני ניצבת מול קיר בצורת רפאל העירום למחצה, במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. הוא מסקרן אותי ומעורר בי אי־נוחות מוחלטת.
 
"את מגלה אומץ, לוחמת קטנה," הוא מחייך.
 
"אני פשוט... הוורד. הוא מוצא חן בעיניי."
 
"כמובן." הוא נהג לצפות בי בגנים כשהרחתי את הפרחים. "הוא לזכר אחותי, ויולט."
 
"אז למה לא סיגלית, הרי זה פירוש השם שלה?"
 
"כי כמו ורד, היא הייתה יפה אך עדינה, ובגללה דיממתי כשניסיתי לאחוז בה חזק מדי." הלב שלי מחסיר פעימה. אלוהים, כמה יפה וכמה טרגי.
 
"אני מצטערת."
 
הוא מתקרב אליי ואני מכריחה את עצמי לא לזוז. אני לא אפחד מהגבר הזה. "עד כמה שזה מחמם לב, אני מוכרח להתלבש." הוא מחייך ומפזר את המתח באוויר. ידו נשלחת למגבת ולרגע, לרגע בודד, אני מתלבטת אם לעמוד שם ולאפשר לו להפיל אותה. אני יודעת שהוא יעשה את זה. חמימות מוזרה מתפשטת בי, אצבעות חקרניות נשלחות, מלטפות, מתגרות במשהו זר לי כל כך שאני לא מצליחה לזהות אותו. הסקרנות והאפשרויות מרפרפות בראשי כמו תמונות מהבהבות מסרט ישן. אבל רפאל הוא לא ניסוי. אני לא יכולה לבחון את גבולות הפחד והסקרנות שלי עליו. אני ממהרת לצאת מחדר הארונות, מתחמקת ממבטו. קול צחוקו העמוק רועם מאחוריי ואני שונאת את עצמי על שברחתי ממנו, אבל אני מוכרחה להכיר במגבלות שלי. רפאל הוא תמיד המגבלה הידועה, אך גם היוצא דופן מבחינתי.
 
 
 נזק משני 3 - נצח בוהק
 
 
פרולוג
 
 
אור השמש נספג בבד הז'קט שלי עד שאני בוער מחום. אני מושך בצווארון כשהזיעה נדבקת לצווארי וזולגת במורד גבי.
 
הציפורים מזמרות בין ענפי העצים הסמוכים והציקדות מצרצרות באושר בדשא הגבוה שמקיף את בית הקברות. אני שונא את זה. את הכול. כאילו העולם פשוט ממשיך להתקיים, ממשיך הלאה למרות שכעת חסר בו משהו חיוני, משהו שעשה אותו טוב פי כמה.
 
השקט עוטף אותי כמו שמיכה מחניקה, כשאני רואה את ארון הקבורה יורד אל תוך הבור הקריר והלח שנחפר באדמה. השושנים שעל הארון לבנות וצחורות, צבען הלבן בולט על רקע המשטח השחור והמבריק המשוח בלכה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם, מעוכים תחת כובד משקלה של כל האדמה הזאת. מרוקנים. הרוסים. בדיוק כמו מריה. בזבוז טרגי של הבטחה גדולה כל כך.
 
קול של אישה, שמתייפחת לא הרחק ממני, מצליח לחדור מבעד לשיתוק שעוטף אותי אבל אני לא מתייחס. אני שקוע באבל הפרטי שלי, מיוסר בגלל שנכשלתי ומעונה בגלל הידיעה שגם במוות אכזבתי את מריה. כל מה שמונח בארון הזה הוא הראש הכרות שנשלח אל פתח ביתי.
 
לא הצלחנו למצוא את הגופה וכמו שאני מכיר את דומינגז, היא כנראה טמונה באיזה קבר לא מסומן במדבר. אני קופץ את אגרופיי בכוח עד שאצבעותיי כואבות מרוב מאמץ. נלכדתי במעגל קסמים של כאב וזעם קשים מנשוא. חלק ממני מצטער על זה שאנה לא כאן. המגע הפשוט, הלחישות החטופות, היו מקלים עליי לצלוח את הסערה, אבל אסור לי לסכן אותה. מה שאני מרגיש עכשיו הוא שבריר ממה שארגיש אם אאבד אותה. אבל כשהיא לא כאן אני מרגיש שהכול נעשה הרסני יותר.
 
כשהארון מגיע לקרקעית הבור האפל והעמוק, אני מסתובב ומסתלק.
 
אור השמש מאיר את קורי העכביש שמכסים את הדשא במעטה של משי — נקי וללא רבב. אני פושט את הז'קט, תולש מעליי את העניבה ומתיר את שני הכפתורים העליונים בחולצה.
 
"רַף."
 
קרלוס מדביק אותי בריצה. אני מביט בו בחטף בלי לעצור. "מה?"
 
"לאן אתה הולך? הלוויה עוד לא הסתיימה."
 
"היא הסתיימה, קרלוס. היא מתה. שום דבר לא ישנה את זה."
 
"זה לא קרה באשמתך," הוא אומר בפעם המאה.
 
"אל תבזבז את הזמן שלך."
 
הוא תופס בזרועי ואני מחלץ אותה ממנו ולוטש בו מבט זועם. "אתה פשוט... צריך להיפרד," הוא אומר בשקט.
 
"אני איפרד רק אחרי שאנקום." אני לא יכול לשבת כאן ולהיפרד, להגיד איזו אישה טובה היא הייתה בזמן שהרוצח שלה מסתובב חופשי וצוחק עליי. לא. אני ממשיך ללכת ומגיע אל המכונית.
 
"מה אתה מתכוון לעשות?" הוא רץ בעקבותיי.
 
אני פותח את דלת המכונית. "משהו שדומינגז לא יצפה לו." קרלוס מרים גבה. "והוא מצפה שאהיה היום בלוויה."
 
שפתיו מתרוממות בחיוך קטן, עדות נדירה בימים האחרונים לרגש שאיננו אומללות. הוא מקיף את המכונית ופותח את דלת הנוסע.
 
"על מה חשבת?"
 
"אני עומד להעלות את העולם כולו באש."
 
 
1
 
אנה
 
 
אני מעבירה את משקלי מרגל לרגל ומצמידה את דַנְטֶה אל מותני. הוא עוטף את שערי באגרופו הקטן והצוהל לפני שהוא מכניס אותו לפיו. אני מנענעת אותו בשקט ומביטה אל מחוץ לחלון על העיר ניו יורק שמשתרעת מתחתינו. האורות נראים כמו אלף גחליליות שמרחפות בחשכה ללא מטרה. מיליוני אנשים נמצאים שם, חיים את חייהם המובנים מאליהם. מכינים ארוחת ערב, מאכילים את החתול, צופים בטלוויזיה... ואני עומדת כאן, מרוחקת כל כך, מקנאה בנורמליות הטבעית שלהם.
 
הרגעים האלה עם האחיין שלי הם הרגעים היחידים שבהם אני מרגישה שאני יכולה לנשום כמו שצריך. הוא לא מודע כלל למתרחש מלבד למה שקורה לנגד עיניו. כשאני איתו אני מצליחה להתרכז ברגע המדויק שבו אני נמצאת. שאר הזמן אני פשוט משתוקקת למשהו שכבר לא אוכל לקבל עוד: רפאל. וזה הורג אותי לאט־לאט.
 
כל שמץ של אושר שזכיתי לו בחיים האלה נתלש ממני כי אני חיה בעולם של גברים מסוכנים ונשים אומללות.
 
רפאל מסוכן כמו כולם אבל הוא היה חוף המבטחים שלי, ועכשיו אני פשוט אבודה. כלי שיט שצף ללא עוגן. לפניי יש רק ים אינסופי של ריק, אין אדמה או גאולה באופק.
 
כואב לי בחזה כאילו איבר חיוני נתלש ממנו, וכל מה שנשאר הוא חלל פעור. אני מחפשת את המקום הקטן והאפל בתוכי שבו אני יודעת שהכול ייפסק, אבל עד כמה שזה נשמע חולני, אני משתוקקת אל תחושת הכאב. היא מזכירה לי שרפאל אמיתי: שהאהבה שלנו הייתה אמיתית. ואני יודעת שאם אהבה הייתה יכולה להספיק שום דבר לא היה מפריד בינינו. במובן מסוים, זה הקטע הכי גרוע. בליבי המיוסר והקרוע אני שונאת אותו על כך, למרות שאני מסוגלת להבין את ההיגיון שהיה מאחורי ההחלטה. אבל אני הייתי נשארת. הבטחנו זה לזה שנהיה יחד או שנמות. והוא הפר את ההבטחה.
 
דלת החדר נפתחת וצעדים חרישיים נשמעים על השטיח העבה. "רפאל צלצל," אונה אומרת בשקט. הלב שלי נקרע ומגמגם בקצב מהוסס. אני מתמקדת בדנטה ומנסה להתעלם מהדקירה שאני חשה מאחורי הצלעות. פשוט תמשיכי לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף. "נתתי לו את המספר החדש שלך."
 
אני מסתובבת ומביטה בה. "למה עשית את זה?"
 
היא מצמצמת את עיניה אליי ומתקדמת כדי לקחת את דנטה. "כי אני לא מתכוונת לסנן שיחות בשבילך. אם את לא רוצה לדבר איתו, אל תעני." אני לא חושבת שאני חזקה מספיק לדחות שיחות ממנו, אבל אני גם יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו. אני לא יכולה לשמוע אותו מבטיח הבטחות שווא אחרי שהפר את ההבטחה הכי חשובה שיש.
 
אני מעבירה יד בשערי ומשפשפת את המקום הכואב במרכז חזי.
 
"זה מוכרח להיפסק," אומרת אונה ומרימה את דנטה אל חיקה. היא נראית כל כך מוזרה עם ההופעה השרירית והמאיימת שלה והתינוק שבחיקה.
 
"מה?"
 
"את בניו יורק כבר שבוע ואת כל הזמן בוכה ומתאבלת עליו."
 
במשך שנים תהיתי אם אחותי האבודה בחיים וזה מה שאני מקבלת. אני פונה ממנה ומביטה שוב אל מחוץ לחלון בתקווה שהיא תיעלם.
 
היא נדחפת בכוח לשדה הראייה שלי. "שרדת תשע שנים בתור שפחת מין, אנה." היא סוקרת אותי במבטה ושאט נפש בעיניה. "את יכולה לשרוד שברון לב קטן בלי שום בעיה."
 
"זה לא דומה," הייתי מעדיפה לסבול כאב פיזי.
 
היא מנענעת את הראש. "רפאל החליש אותך."
 
תמיד אמרתי שאחרי הכול, הוא זה שישבור אותי. עצמות מחלימות, צלקות נפשיות מוסוות אבל הלב... כמה קל להרוס את הלב.
 
"אני לא מצפה ממך להבין את זה, אונה." אחותי קרה ונוקשה, כמעט בלתי־חדירה. אין מקום לרגש בעולמה אלא אם מדובר בבן שלה.
 
"אני מבינה יותר ממה שנדמה לך, אבל זה המצב. רפאל קיבל החלטה כדי להגן עלייך."
 
"אני לא רוצה שיגנו עליי!" אני צועקת, כל התסכול והפגיעה שלי מבעבעים אל פני השטח.
 
לשבריר שנייה, שמץ של אהדה עולה על פניה. "איש רב־עוצמה אוהב אותך, אנה. מה שאת רוצה הוא חסר חשיבות."
 
אני מביטה בה ממושכות. "איש רב־עוצמה אוהב אותך אבל הוא לא זורק אותך."
 
היא מטה את ראשה הצידה. "אני מלאך המוות," היא אומרת בפשטות. היא נשק בפני עצמה, אישה שכל גבר פוחד ממנה. האנשים של רפאל היו לוחשים את שמה של אחותי ביראה כאילו היא יותר אגדה ממציאות. אונה היא לא נקודת התורפה של נֵרו, היא היתרון שלו ואני מקנאה בה על זה. "את באמת אוהבת אותו?" היא שואלת.
 
אני מפנה אליה את מבטי. "ברור שכן."
 
היא נושמת עמוק. "תחשבי על זה, אנה. את באמת אוהבת אותו? או שהוא היה הגבר הראשון שהתייחס אלייך יפה? הגבר הראשון שאהב אותך?" אני מקמטת את מצחי. "הרי היית שפחה המון זמן. אהבה והכרת טובה הם שני דברים שונים."
 
"אני אוהבת אותו," אני אומרת למרות שהמילים שלה מחלחלות לתוכי, וכעת אני מרגישה כמו ילדה תמימה וטיפשה. "אני צריכה אותו."
 
"לא. זה רק נדמה לך."
 
"למה את עושה את זה?"
 
עיניה הסגולות ננעצות בעיניי. "העולם לא מתחיל ונגמר ברפאל דה קרוז. את צריכה ללמוד לחיות בלעדיו. לחיות את החיים שלך."
 
אני שותקת לרגע ומאפשרת למילים שלה לחלחל. לחיות את החיים שלך. "אני לא יודעת איך," אני מודה.
 
"היית אנה השפחה ואנה של רפאל. עכשיו את צריכה לברר מי זאת אנה העצמאית." היא צודקת. אני יודעת שהיא צודקת, אבל הייתי מאושרת בתור אנה של רפאל. אני לא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמי.
 
"מה אם זה הכי טוב שיש?" אני שואלת.
 
"זה לא. את חזקה יותר משנדמה לך."
 
"אני לא מרגישה חזקה," אני לוחשת.
 
"אז אני אחשל אותך, אחות קטנה. אהפוך אותך לבלתי־שבירה." אני מביטה היישר אליה ומוצאת את ההבטחה בעיניה הקרות. אני משתוקקת לאמץ את המשמעת הקפואה שלה כי אחותי היא התגלמות העוצמה.
 
"בסדר."
 
חיוך קל עולה על שפתיה ואני תוהה לְמה הסכמתי עכשיו, לעזאזל. בכל מקרה, זה צעד אחד קדימה ומתישהו אני צריכה להתחיל ללכת בכוחות עצמי.

עוד על המארז

מארז סדרת המאפיה לורן לאוול

 

נשיקת מוות
 
פרולוג
 
אני ממצמצת בעיניי ופוקחת אותן, גונחת ומתכווצת שוב על רקע אורות הפלואורסנט הבוהקים מעליי. ראשי הולם וגופי נוקשה וכואב. אני לא מזהה את המקום, ואני נבהלת וממהרת להתיישב. התנועה מסחררת את ראשי וראייתי מיטשטשת. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שלקחו אותי מבית היתומים, אנשים רעים שעושים דברים איומים לנערות כמוני. אני רואה רק בטון. הקירות, התקרה, הרצפה, הכול אפור וקודר. אין חלונות, אין שום דבר. אני שוכבת על מיטה מאולתרת שמחוברת לקיר בשתי שלשלאות. תא כלא. אני רואה מצלמת אבטחה בפינת החדר מעל הדלת והאור האדום בה מהבהב. אני מצמידה את ברכיי לחזי, כורכת את זרועותיי סביבן ונאבקת בדמעות. בניסיון לעצור את הרטט העז בגופי, אני מהדקת את זרועותיי עוד.
 
דמעה זולגת במורד פניי ואני בולעת את הגוש הכואב שבגרוני.
אני קופצת כשהדלת חורקת ונפתחת. ברגע שאני רואה את האיש ששבה אותי, הפחד לופת אותי בכוח עד שנדמה לי שאקיא.
חיוך איום נפרש על שפתיו כשהוא נעצר במרחק קצר ממני. אני מצטנפת לכדור הדוק ומנסה להקטין את עצמי עוד. גבר נוסף נכנס לחדר, מתעכב ליד הדלת.
"שלום ילדה. קוראים לי אריק." אני משפילה את מבטי למיטה. אני לא רוצה להביט בו, ואני לא רוצה שהוא יביט בי או יראה אותי.
"היא יפה," האיש השני אומר בנימה שמצמררת אותי מרוב פחד.
"למה אתה חושב שהבאתי אותה לכאן?" הוא צוחק. "קומי ילדה." הוא נובח, אבל אני לא זזה. אני לא מצליחה לזוז. איבריי מסרבים לנוע. אני זועקת כשהוא מושיט יד, תופס בשערותיי וגורר אותי באלימות מהמיטה. ברכיי מתנגשות ברצפת הבטון וכאב מציף את רגליי. מגפיו ממש מולי. אני רוצה להתרחק ממנו ככל האפשר, אבל אני לא זזה, רק מביטה ברצפה והדמעות זולגות ללא הפסקה במורד לחיי. הוא צונח על ברכיו, לופת את לסתי באצבעותיו המיובלות ומכריח אותי להרים את פניי. אני עוצמת את עיניי והוא צוחק.
"תעצמי עיניים כמה שבא לך. זוכרת מה הבטחתי לך?" אני לא אומרת דבר, אך מרגישה את הבל פיו הלוהט והמעושן על פניי. "הבטחתי שאשבור אותך," הוא לוחש. המילים מעוררות בי משהו והדחף החייתי נכנס לפעולה.
אני מסיטה את פניי ממנו ונסוגה לאחור, קמה על רגליי ונצמדת לקיר שבפינה הרחוקה של החדר. צחוקו מהדהד בחלל הקטן וזעקת תסכול נמלטת משפתיי. אני לא אצא מכאן. שני גברים בוגרים נגדי — נגד נערה. הוא ישבור אותי וכנראה יהרוג אותי,
או גרוע מזה, יהפוך אותי לזונה. אני יודעת הכול על הדברים האלה, על המקומות שאליהם שולחים ילדות בגילי. אני מעדיפה למות.
צחוקו נקטע והוא חוצה בסערה את החדר ומושיט לי יד. אני מתנפלת עליו, אך הניסיון עלוב. הוא לופת את צווארון חולצתי וקורע אותה בדיוק באמצע. אני זועקת ומצטנפת לכדור, מכסה את גופי מפניו.
"אין לה אפילו ציצים עדיין," חברו אומר ויורק על הרצפה.
אריק תופס בשערי ומושך את ראשי לאחור בכוח, עד שאני זועקת. הוא מוריד אותי על ברכיי מולו, מקרב את גופו ומושך אותי אליו כך שלחיי נצמדת למפשעתו. "לא אכפת לי," הוא צוחק. מיצי מרה צורבים את ירכתי גרוני. אני נאבקת בפחד ההולך ומתעצם, שגורם לי לרצות להצטנף בתנוחה עוברית ופשוט להעלים הכול. במשך כמה שניות המוח שלי אומר לי להשלים עם המצב, שזה מה שעליי לעשות כדי לשרוד, אך בשנייה שהמחשבה עוברת בראשי אני מתכווצת בגועל. אני נוהמת ומסתערת עליו, חובטת בו בין רגליו. אחיזתו בשערי מכאיבה כל כך עד שאני צורחת, ואז הוא מרפה ממני. הוא מועד לאחור ונושם בכבדות בשעה שהוא חופן את מפשעתו. אני יודעת שהניצחון קצר מועד, אך מתענגת לרגע על ההישג הקטן.
"חתיכת כלבה! תחזיק אותה." הכול קורה בבת אחת. רצפת הבטון מכה בגבי. ידיים אוחזות בזרועותיי ובגופי ומרתקות אותי לרצפה. אני צורחת וציפורניי שורטות את עורו. גופו של אריק נופל על גופי, כבד כעופרת, והבל פיו החם נושב על פניי ומעורר בי בחילה. אני בועטת ונאבקת וכשדבר לא קורה, הדמעות מסנוורות אותי.
הוא מושך את הג'ינס שלי בכוח וכל גופי מיטלטל. אלמלא האיש השני שמחזיק אותי, הוא היה גורר אותי על הרצפה. הוא משליך את הג'ינס שלי הצידה ואני מנסה להתרחק ולהצמיד את רגליי החשופות לגופי, אבל אצבעות עוטפות את קרסוליי ומפרידות ביניהם. חיוך מחליא מתפשט על פניו ואני מרגישה כאילו מישהו אוחז בליבי ומועך אותו באגרופו. הוא מושיט יד לתחתוני הכותנה שלי ואני מצליחה לשחרר זרוע אחת, מתנפלת עליו וסוטרת על לחיו. הקול נשמע כמו רעם בחדר. ידו נכרכת סביב גרוני והוא נוהם בפניי, מתיז עליי רוק. אני משוועת לאוויר ומרחיקה את גופי, אך ללא הועיל. הוא מניע את מותניו בין רגליי וגונח. נקודות שחורות מכסות את ראייתי ואני על סף אובדן הכרה.
"מספיק!" קול נשמע מהפתח ואריק נעצר. הבחור שמחזיק אותי מרפה ממני כאילו אני עולה באש. "רד ממנה," הקול אומר. אריק מבזיק אליי מבט אחרון וקם על רגליו.
 
אני משתנקת כשהלחץ משתחרר מגרוני ומתיישבת, ואז נסוגה לאחור אל פינת החדר, אוחזת בקרעי חולצתי ומצמידה את פניי לברכיי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני שוב בבית היתומים ואנה יושבת לידי, חיוכה המתוק פרוש על פניה.
משהו מתחכך בברכי ואני מייבבת ומרימה את פניי. גבר כורע מולי. שערו כהה ויש כמה פסים אפורים ברקותיו. צבע עיניו כשל שמי סערה. הוא לובש חליפה ומתחת לז'קט מציצה אפודה. עניבה אדומה קשורה יפה לצווארו. חיוך קטן עולה על פניו ועיניו פוגשות בעיניי וצופות בי שעה ארוכה, עד שאני מסיבה את המבט. הוא לא מנסה לגעת בי. אט־אט הוא מכניס יד לכיס הז'קט, מוציא סוכרייה על מקל ומציע לי אותה. אני מקמטת את מצחי בבלבול.
אני לא סומכת עליו ולא לוקחת אותה ממנו. הוא מושך בכתפיו, מסיר את העטיפה ומכניס את הסוכרייה לפיו. הוא מסיר את הז'קט מעל כתפיו ואט־אט מכסה אותי בו. אני תופסת בז'קט משני צדדיו, מצמידה אותם זה לזה ומכסה את גופי בבד.
"איך קוראים לך?" הוא שואל. אני לא עונה והוא רוכן מטה, יושב על הבטון המלוכלך בחליפתו היפה ומשעין את גבו על המיטה. אני שומעת אותו מוצץ את הסוכרייה. "קוראים לי ניקולאי." הוא פורש את רגליו ומשכל את קרסוליו. "ניקולאי איוונוב."
"אונה," אני לוחשת.
 
"את חזקה. לוחמת," הוא אומר ומחזיק את הסוכרייה האדומה הבוהקת מול פניו, בוחן אותה.
"בבקשה, שחרר אותי," אני לוחשת ונאבקת לעצור את הדמעות. "אני רוצה לראות את אחותי."
הוא מטה את ראשו הצידה ומחכך את סנטרו בידו. "החזקים שורדים בעולם הזה, אונה. והחלשים... מתים, נשכחים ומאבדים מחשיבותם." אני תוחבת קווצה משערי אל מאחורי אוזני והוא עוקב אחר התנועה. "אני יכול להציע לך את המתנה הגדולה מכול, יונה קטנה. אני יכול לחשל אותך."
"איך?"
חיוך מתעקל על צד אחד של פניו. "אני יכול להפוך אותך ללוחמת." הוא קם ומושיט לי את ידו. "אם תצליחי לשרוד, כמובן... ואני מקווה מכל הלב שכן, יונה קטנה."
 
 
 
 
פרק 1
 
 
אונה
 
כעבור שלוש־עשרה שנים
 
אוסטין דניאלס סוגר את הדלת לסוויטת הפנטהאוז במלון ארבע העונות. אני מביטה בשפע האדיר. נראה שפוליטיקה מלוכלכת משתלמת.
העיר שכוחת האל הזאת היא ביתי כבר כמה שבועות ואני מוכנה בהחלט להשאיר אותה מאחוריי. אני מרגישה חנוקה כשאני מוקפת בכל הבטון הזה, כאילו הוא מונע ממני לנשום כמו שצריך. בשבועות האחרונים אני מעמידה פנים שאני מנהלת עבורו את הרשתות החברתיות באינטרנט, אבל מובן שמרגע שפגש אותי הוא רוצה לזיין אותי. מניסיוני, רוב הגברים הם יצורים צפויים ופשוטים.
מבחינתם אישה היא מוצר צריכה, משהו שמגיע להם בזכות.
פנים יפות וגוף מתוח, מקום לשכוח בו את הצרות שלהם. לעין בלתי מזוינת אני פנטזיה מהלכת על שתיים, אך המציאות רחוקה מהאמת שנות אור.
הוא נע מאחוריי וידיו גולשות אל מותניי. כל אינסטינקט שיש לי שואג בתוכי ודורש ממני לפעול. שנים של אימונים נאבקות בשליטה העצמית שלי כאשר הקול שבראשי צועק עליי להרוג. זה כל מה שאני יודעת, זה כל מי שאני. אני משתיקה את הקול ופועלת לפי התוכנית. הוא מצמיד את שפתיו לכתפי ואני מטה את ראשי הצידה ומאפשרת לו לעלות אל צווארי, מתנתקת מתחושת המגע שלו בי.
"כמה שאת יפה," הוא אומר ונושף אוויר חם על עורי. אני פונה להביט בו וקולטת כל פרט בפניו. אוסטין הוא בחור יפה תואר בסוף שנות השלושים לחייו. יש לו מוטיבציה, כסף ואמביציה, אבל קצת יותר מדי. זה מה שהביא אותו לסוויטה שלו במלון, איתי — היישר אל רשת הפיתוי שלי. מזדיין טיפש ואומלל.
אני לא אמורה לפגוש גברים כמו אוסטין. כשאני נוטלת על עצמי משימה, אני לא מבררת את הסיבות. אני מבצעת אותה ומקבלת תשלום. הוא בטח הסתבך עם אנשים גרועים במיוחד אם כזה תג מחיר מתנוסס מעל ראשו. בעולם שלי, שחיתות ומוות הם בני לוויה תמידיים, עובדת חיים פשוטה, סיכון מחושב. ואני המלכה. אוסטין לא שייך לכאן, ובכל זאת הוא נכנס מרצונו למקום שבו המפלצות שמסתתרות מתחת למיטה הן אמיתיות לחלוטין. אני מכניסה את אצבעותיי מתחת לרצועות השמלה ומסיטה אותן עד שהן גולשות על זרועותיי והשמלה חושפת את שדיי.
עיניו צונחות אל חזי והוא מניד בראשו ומושיט לי יד.
ידיו חופנות את שדיי ומתחככות בפטמותיי בהתלהבות. אני מורידה את השמלה והיא נערמת למרגלותיי, ואני נשארת בנעלי העקב בלבד. הוא ממוקד לחלוטין בגופי וזה ממש פתטי.
"תעלה למיטה," אני פוקדת עליו.
אצבעותיו מסתבכות בגמלוניות בכפתורי חולצתו בעודו מנסה נואשות להתפשט. אני נאנחת וסבלנותי פוקעת. החולצה נפתחת סוף־סוף, והוא מוריד אותה ונשכב על המיטה. אני שולחת אליו חיוך חושני ומניחה רגל על חזהו, מחליקה אותה מעלה ומתחככת בפניו. זה הדבר האהוב עליי.
"תלקק אותי." קולי הוא נשימה צרודה ושטופת זימה.
הוא גונח ואוחז בירכיי, ולשונו מלקקת אותי. אני תופסת בגב המיטה בכוח עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים וציפורניי ננעצות בעץ הכבד. הוא מעביר את לשונו על הדגדגן שלי ואני חורקת שיניים. כל גופי נדרך באי־נוחות. סקס הוא לא חוויה מענגת, הוא אמצעי להשגת מטרה. יש בו כוח מסוים להחליש את הקורבן ולהפוך אותו לצייתן. הרי בסופו של דבר, דם וקליעים הם עניין מלוכלך ומסובך. אני שוקלת להרוג אותו ברגע זה, אבל שומר הראש שלו נמצא מחוץ לדלת. אני צריכה שישמע אותי גונחת ויקשיב לאוסטין נאנח. מספיק לי שיגלה פחות דריכות, כי אם הוא מאבטח טוב, הוא עדיין יפגין ערנות. מובן שאני יכולה לחסל גם אותו, אבל אני אוהבת להקפיד על עבודה נקייה.
אני פולטת גניחה מזויפת משפתיי, מניעה לעברו את מותניי ומוודאת שהוא רפוי לחלוטין, ואז שולחת יד לשערו ומושכת אותו חזק יותר אל גופי בשעה שאני בדרך לאורגזמה המדומה.
כשהוא לא מודע לחלוטין, אני זזה, מניחה את ירכיי בצידי צווארו ומחייכת אליו.
הוא משיב לי חיוך ופניו מכוסות בכוס שלי, וכשהוא פותח את פיו לומר משהו, אני מגבירה את האחיזה בשערו ומהדקת את ירכיי סביב צווארו. אני מושכת את ראשו לאחור ושומעת את קול הריסוק המענג של חוליות המפרקת הנשברות. אני לא מתיקה את עיניי מעיניו וצופה בו כשהאור נוטש אותן, מרגישה את החיים אוזלים ממנו. גופו מיטלטל מתחתיי לשנייה בתגובה לא רצונית של עצביו.
זה הכוח המוחלט, ריגוש שאין דבר שישווה לו. למוות אין נקיפות מצפון ואני שליחתו. אני נשארת כאן, מאזינה לפרץ האוויר שיוצא מריאותיו ברחש כבד, ואז העוויתות מאיטות עד שהוא דומם.
אני יורדת מגופו נטול החיים, מעבירה את ידיי על פניו ועוצמת את עפעפיו. אני רוכנת אליו ומצמידה את שפתיי למצחו. "פְּרוֹסְטִי מֵנְיָה," אני לוחשת על עורו בשפת אימי. סלח לי.
אני לא אדם מאמין. ראיתי יותר מדי רוע בעולם הזה מכדי להאמין באלוהים או במשהו גדול יותר מהחיים המחורבנים שיש לנו.
אדם יכול רק לפלס את דרכו מהביבים ומבחינתי, היה עליי להפוך הר של גופות לגרם המדרגות שיעלה אותי אל ראש הצוק המכוסה צואה. האיש הזה לא עשה לי דבר. הוא רק משימה, חוזה בתשלום שמת בגלל חולשתו. אני ממשיכה לשרוד כי אני חזקה ועושה את מה שאימנו אותי לעשות. להרוג. אני מבקשת מחילה כי אף שעליי לעשות זאת, אני לא אמורה ליהנות מזה כמו שאני נהנית. אני לא הורגת רק כדי לשרוד, אני אוהבת את זה. חיה למען זה.
כשאני נוטלת חיים של מישהו, אני מרגישה חיה מאי פעם. ריגוש המוות הפך להתמכרות שאני מזינה ברצון. ואני מצטיינת בו. אני הטובה מכולם. הרי כל אחד מאיתנו זקוק לאישור שהוא הטוב ביותר בתחום כלשהו.
 
 
 
נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה
 
פרולוג
 
חזי עולה ויורד. ליבי מוטח בצלעותיי בעודי עומדת במרכז הסלון ורועדת מרוב אדרנלין. אני לופתת את הסכין בידי בכוח עד שאצבעותיי כואבות, נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להירגע. משהו נוגע ברגלי היחפה ואני משפילה מבט אל שלולית הדם שמתפשטת על רצפת העץ הנוקשה. היא זורמת סביב רגלי כמו נהר שנקרע לשניים כשהוא מגיע לסלע. הדם מתפשט, פורץ מהעורק הפגוע של הזר שבמרחק לא רב ממני. אני עומדת כאן, כמו אי בתוך ים של מוות וכאוס. דם ניתז על הקירות ועל הריהוט הזול ומכתים הכול, כך שלעולם לא יוכל להתנקות לחלוטין. אני עוצמת עיניים ושואפת את הריח המתכתי שמתערבב ברמז לאבק שרפה. הריח הוא כמו קראק מבחינתי. הוא מזכיר לי שאני המוות בהתגלמותו.
חמש גופות. חמישה אנשים שנשלחו לכאן אך ורק כדי לחסל אותי. אני בורחת כבר שישה שבועות, ובזמן הזה רודפים אותי ללא רחם. לא ציפיתי לפחות מכך. חמישה מיליון דולרים הם סכום מעורר השראה, וכרגע זה תג המחיר על ראשי. נשאר לי רק חבר אחד בעולם. רק אדם אחד שאני סומכת עליו. סשה. הוא עוזר לי להישאר צעד אחד קדימה, בודק עם אנשי הקשר שלו ומזהיר אותי כשהם מגיעים. אבל המשימה הזאת נעשית קשה יותר ויותר כי אויבים מגיעים אליי מכל עבר. סשה אישר לי בשבועיים האחרונים שאכן ארנלדו בוטיצ'לי הפך אותי ליעד להתנקשות, בדיוק כפי שנרו חשב. כך שעכשיו האנדרבוס האיטלקי מבקש את דמי. גם ניקולאי מחפש אותי, משום שהפרתי את פקודתו לחזור למוסקבה, ומובן שיש את נרו. הייתי צריכה לדעת שהוא לא ייתן לי סתם להסתלק, שהוא לא יסתפק בהבטחה הפשוטה שלי שאחזור אליו. לפני שבועיים הוא הופיע כאן, אבל את הדירה בקומה התחתונה שכרתי תחת אחד משמותיי הבדויים המוכרים לו ואילו את הדירה הזאת אני שוכרת במזומן. בלי שם.
למה שכרתי עוד דירה תחת שם שאני יודעת שיעלו עליו? למה לי להביא אותם לכאן? כי אני אונה איוונוב ואף שאני בורחת כרגע, אני לא מתחבאת. אם הם רוצים אותי, שיבואו. אני מוכנה לקראתם ואם אצטרך אשחט כל אחד מאנשיו של ארנלדו. אבל לפני שבוע לא אנשיו של ארנלדו הופיעו, אלא נרו.
הדירה למטה מאובזרת באזעקות ובחיישנים. בשנייה שכף רגלו של מישהו דורכת במקום, אני יודעת על כך. האזעקה הופעלה ולכן יצאתי והלכתי למקום שלי ברחוב ממול: יציאת חירום ממוגנת בצילה של סמטה חשוכה. משם אני רואה בבירור את הדירה, ומשם ראיתי בה את נרו.
דרך כוונת הרובה שלי צפיתי בלסתו הנחושה ובמתח בזוויות עיניו. מכל האנשים שרודפים אותי, מנרו אני חוששת יותר מכול. אפשר לחסל אויבים, אפשר אפילו להילחם בעצמך, אך לא בגורל. אי אפשר להרוג את האדם היחיד שמרגישים כלפיו משהו, כי עד כמה שנרו אכזרי ואלים, אנחנו שני חצאים של שלם שנמשכים זה לאפלתו של זה. אני כמהה לאדרנלין שרק הפחד ממנו מסוגל להצית בי. פעם הוא אמר לי שאני יכולה לברוח, שאני יכולה להעמיד בינינו חצי עולם, אבל תמיד אהיה שלו. אני שלו והוא אבי ילדי. ועכשיו הוא כאן בלונדון וזה הופך את המצב למסוכן פי כמה. הוא לא יודע על ההיריון. הוא יצור לא צפוי במקרה הטוב, אבל לזה... אני לא מצליחה להעלות על הדעת איך הוא יגיב. אני צריכה זמן. עוד שישה חודשים ליתר דיוק. ואז אחזור אליו כפי שאמרתי שאעשה.
הרי הוא מחזיק באחותי.
אני ממצמצת בעיניי ומשפילה מבט אל בטני שכבר אינה שטוחה. אני חייבת לעזוב. הם הפתיעו הפעם כשהתגנבו לכאן באמצע הלילה לאחר שהאזעקות למטה לא פעלו. הם מצאו אותי כאן, בדירה האמיתית שלי. אני לא יכולה להיפטר מהגופות האלה בלי לבקש עזרה, ועזרה תוביל אליי את אויביי כמו כרישים הנמשכים אל דם טרי. אני מרימה את הטלפון החד־פעמי שאני משתמשת בו ומסמסת לסשה. צריכה ניקיון בדירה, לחמישה. מחשיך.
אני מתקלחת במהירות. המים נצבעים בגוון ארגמני כשאני מקרצפת את שכבות הדם מעורי. אני יוצאת החוצה, מנגבת את האדים מהמראה ומביטה בהשתקפותי. אני בקושי מזהה את עצמי וזה טוב. שערי, שהיה פעם בלונדיני־לבן, עכשיו בצבע שוקולד חום, אף שהצבע דהוי בכמה מקומות.
אני מוצאת פלסטר ומניחה אותו על הפצע המדמם שעל לחיי. לסתי מצולקת באדום־זועם וצווארי מקבל גוון סגול בגלל החגורה שבה אחד מהם ניסה לחנוק אותי. זו אנגליה. קרבות ירי הם עניין מפליל. למזלי. קל הרבה יותר לחסל חמישה בחורים כשהם לא יכולים לירות בך. אני לובשת ג'ינס וקפוצ'ון רפוי ויוצאת כשבידי התיק היחיד שלי. יש לי מזומנים, את הסכין שלי, כמה דרכונים מזויפים ומחשב נייד. זה הכול. אני פוסעת ברחובות החשוכים אל הרכבת התחתית ונוסעת לתחנת ויקטוריה, שם אקנה כרטיס במזומן ואעוף מכאן. אולי אסע לאירלנד, אולי לפריז, מי יודע? ככל שאני יודעת פחות, כך קשה יותר לעקוב אחריי. מה שחשוב בבריחה הוא לא לתכנן, להיות ספונטנית והעיקר, לא להיות גלויה.
אפילו אני לא יודעת מה אעשה הלאה, וגם לא ארנלדו.
 
 
 
פרק 1
 
 
אונה
 
 
אני מושיטה לבחור שמאחורי הדלפק רישיון נהיגה מזויף על שם שרה ג'ייקובס. הוא מביט בו ומכניס אותו למכונת הצילום לפני שהוא מחזיר לי אותו עם מפתח.
"N24," הוא אומר בקול משועמם.
"תודה רבה." אני מרימה את התיק שלי גבוה יותר על כתפי ויורדת במעלית אל החניון התת־קרקעי. חניה N24 מכילה מרצדס שחורה ומבריקה למראה. אני משליכה את התיק פנימה, נכנסת ומתניעה. אין לי זמן לבזבז. רק להיכנס למכונית ולצאת מהחניון.
אני יוצאת מנמל התעופה קנדי ונוסעת לכיוון גשר ברוקלין. אני צריכה אספקה, רובים, תחמושת, חומרי נפץ, שכפ"ץ.
 
שקלתי להיעלם באירופה, אבל אני לא מסוגלת לעכל את המחשבה שאברח מהחרא האיטלקי חסר עמוד השדרה. נרו וניקולאי מפחידים אותי, אבל ארנלדו הוא אפס ומשעמם אותי להרוג את אנשיו. אני עומדת להיכנס מרצוני אל גוב האריות כדי שאוכל לחסל את הגבר היהיר ולתלות את ראשו על הקיר.
 
 
פרצתי לביתו של ארנלדו כמה פעמים בעבר ואני מכירה את רוב הכניסות, כל צל וכל גומחה שאינה מצולמת. התוכנית שלי היא ללכת על הסחת דעת והשתלטות. אני מתקרבת לשער הראשי ברגל, מרימה מעט את הברדס ומרכינה את ראשי. ברגע שידיי תחובות בכיסים, אני עוטפת את שני הרימונים באצבעותיי, מוציאה אותם החוצה ושולפת את הנצרות. אני יורדת על ברך אחת ומגלגלת אותם אל השער בתנועה חלקה. המתכת נוקשת על הבטון — והקול הוא פתיחה תמימה למרחץ הדמים הקרב ובא. אני מסתובבת ומזנקת קדימה ברגע שהם מתפוצצים. חום מבעיר את גבי וחתיכות מההרס חולפות על פניי. מתכת חורקת ולאחריה נשמע רעש כבד, והשער מתמוטט ומשתחרר מציריו. אני רצה לעצים שמצד ימין של השער לפני ששאריות ההרס נופלות ארצה. שני שומרים יוצאים מהבקתה הקטנה שליד השער וכל אחד מהם חוטף כדור בראש. אני מחזירה את האקדח לנרתיק, צוללת אל בין העצים ומתקדמת לאורך החומה ההיקפית אל ירכתי האחוזה.
הצד האחורי של הבית מואר כאילו מדובר ביום העצמאות. לא אידיאלי, אבל היתרון הוא שאין הרבה שמירה.
בדרך כלל יש שומר חמוש ברובה על הגג. אני חושבת שהפיצוץ בשער יספיק כדי להסיח את דעתם של המאבטחים, אבל ההנחה עשויה להוביל למותי. אני מטפסת על החומה הרחבה ועוצרת לרגע, ואז קופצת אל הצד השני. רגליי נוחתות על הדשא הלח בלחישה שקטה ואני מתעכבת בצל החומה למשך כמה שניות. אני לא רואה שום תנועה על הגג, אך זה חסר משמעות. הבריכה מולי מטילה אור כחול זרחני על המדשאה. אני אוחזת באקדח, הודפת את עצמי מהקיר ורצה על פני המדשאה אל שיח קרוב ומתכופפת מאחוריו. ליבי הולם במרץ בחזי כשהאדרנלין מציף את עורקיי. אני עוצמת את עיניי בכוח, ואז נעה אל העץ הקטן והגזום להפליא. אני מחכה בנשימה עצורה לרגע שבו קליע בלתי נראה יפלח את חזי או אולי זו תהיה ירייה לראש ולא ארגיש כלום. אני מהססת ומלטפת את בטני בכף ידי. אם אמות כאן היום, ימות גם התינוק שלי.
וזה... אלה חיים שאני לא מוכנה להקריב. אני מרגישה שרק זה חשוב, אולי הדבר היחיד שאי פעם אעשה בחיי שיש לו משמעות. הבעיה היא שדוחקים אותי לפינה בלי שיש לי מוצא בטוח. אני לא יכולה להביא את הילד הזה לעולם כשארנלדו עוקב אחריי, כי אם אמות — הכול היה חסר משמעות. מה יקרה בעוד חודש כשההיריון יכביד עליי, כשלא אוכל להתגונן כמו שצריך? לא, אני מוכרחה לעשות את זה עכשיו. זו ההזדמנות האחרונה שאקבל. אני אונה איוונוב. אני אשרוד ואז איעלם כמו רוח רפאים בלילה, אלד את התינוק ואחזור לעשות את מה שאני מצטיינת בו. להרוג. הילד יקבל משפחה אוהבת וסיכוי לחיים נורמליים. זה המיטב שאני יכולה להציע לו.
בנחישות חדשה אני רצה את המטרים האחרונים אל הבית ומצמידה את גבי אל הקיר.
בצד האחורי של המבנה אין הרבה מצלמות. למען האמת, ארני חייב לשפר את האבטחה שלו. אני מורידה את התרמיל מכתפיי, נוברת בתוכו ומוציאה כמה לבנים של חומר נפץ. אני מניחה אותן ליד הדלתות הצרפתיות ונושמת עמוק לפני שאני רצה לצד השני. חוט מתכת דק מחבר כעת את החלון אל שתי הלבנים שהנחתי ממול. נועז? אולי. אבל העובדה היא שלארנלדו יש צבא ואני רוצה לחסל את חייליו. אני לא יכולה להגיע אליו אם הוא מוגן. הייתי יכולה לבקש עזרה מסשה, שיפרוץ את מערכת האבטחה ויכבה את המצלמות. כנראה הייתי יכולה להרוג את ארנלדו בלי שירגישו אי פעם בנוכחותי, אבל לא זה העניין.
אני רוצה שישב במשרדו ויצפה בבית היקר שלו מתפוצץ לרסיסים. אני רוצה שיראה את אנשיו מתים בזה אחר זה, עד שיגיע למסקנה הקשה שאני רודפת אותו ושאיש לא יוכל להגן עליו. שלא נשאר לו לאן לברוח. זה לא סתם חיסול, יש כאן מסר: לא צדים את המוות. הוא לא הראשון שמזלזל בי. מובן שהוא לא מצפה שאבוא לכאן. גם אם זו לא הייתה משימת התאבדות, מבחינה פוליטית המצב לא ברור. ייתכן שהאיטלקים יחשבו שזה הוגן — הוא רדף אחריי ולכן אני רדפתי אחריו — או שהם יהפכו אותי לאויב מספר אחת, ובמקרה הזה, כל המאפיה האיטלקית תרדוף אחריי. הרוסים מגבים אותי... כך נדמה לי. ואשקר אם אגיד שאין לי כמות לא טבעית של אמון בנרו. אלוהים יודע למה. הוא קאפו בדיוק באותה המאפיה, אבל הוא גם הילד הרע שלהם. גורם לא צפוי וכפי שאמר, אני שלו. האמת שהסבירות שיירה בי לא פחותה מהסבירות שיתמוך בי, אבל מותר לבחורה לקוות. ובואו נודה על האמת, יש לי אס בכיס או ליתר דיוק — ברחם.
אני מסתובבת ליד פינת המבנה ומוציאה את הטלפון הפשוט מכיסי.
אני מקישה על הספרה אחת למשך שלוש שניות, ואז הכול הופך חסר משקל. אני רחוקה מאוד מזירת הפיצוץ, אך החום מציף אותי ומשליך אותי בעליבות לאחור, על המדשאה. אני מתגלגלת אל כפות רגליי ושולפת את שני האקדחים מהנרתיקים בעודי רצה לעבר ירכתי ביתו של ארנלדו. פסולת נושרת מהחור שמפריד את הקיר האחורי מהבית. דרכו אני רואה את הקומה הראשונה ואת המטבח הבוער שבקומת הקרקע. חצי קיר פזור על פני המדשאה, סיבי העץ משווים למקום מראה של אזור מלחמה ולא של אחוזה בהמפטונס. אני נשארת קרובה לקיר ומנצלת את הלהבות, העשן והאבק כדי לתפוס מחסה. כל מי שיגיע מהגנים לא יצליח לראות אותי. וכל מי שבפנים... טוב, הם לא יוכלו לירות בי דרך מחסום העשן. אני מכוונת ויורה, שוב מכוונת ושוב יורה, טוענת, וכך זה נמשך עד שהגופות נערמות במהירות, כמו תרמילי הקליעים, ולבסוף שתיקה מוזרה משתררת סביבי. הקול היחיד שנשמע הוא פצפוץ הלהבות ומדי פעם נשמעים ברקע רעשים של התפוררות המבנה.
אני מחכה רגע לפני שאני משחררת את המחסניות משני האקדחים וטוענת מחדש. אני קופצת מעל ערמת הלבנים, עוברת דרך מה שפעם היה הדלתות הצרפתיות ומנווטת בין ארונות המטבח ההרוסים. שריריי כואבים מרוב מתח כשאני נכנסת למסדרון. הבית שקט מדי. אני מרגישה שקל לי מדי. אני יודעת שכפות רגליי בקושי לוחשות על המרצפות, אך באוזניי הן משמיעות רעש מחריש אוזניים. ליבי הולם בחזי והדופק פועם בעור התוף שלי בקצב לעגני.
אני עוצרת כשאני שומעת רחש קל מהפתח המואפל שלפניי. זה מספיק. אני יורדת במהירות לרצפה ויורה שתי יריות.
 
נשמעת זעקת כאב ואני בקושי מבחינה בתוצאה כשנעליים הולמות ברצפה במרחק קצר ממני. אני בקושי מצליחה לעמוד ואקדח מוצמד לפניי. אני תופסת בידו של האיש, הודפת אותה הצידה ונועצת את אקדחי בקרבו תוך לחיצה על ההדק. האקדח יורה פעמיים וזרועו מתרפה. הוא לא מת, אך הוא משמש שכפ"ץ מעולה. הוא נוחת עליי ואני נושאת את משקלו, מכניסה את ידיי מתחת לידיו ויורה על ארבעה בחורים שמסתערים עליי. קליעים פוגעים באיש והוא גונח ונעשה רפוי לחלוטין. אני מדדה תחת משקלו הכבד ואז שומעת את הנקישה המוכרת של נצרת רימון. פאק.
משהו פוגע לי בנעל ואני משליכה את הגופה על הרימון ורצה לפתח הקרוב. אני לא מגיעה בזמן. יד לופתת את גרוני בכוח עד שאני בטוחה שקנה הנשימה שלי התרסק. הרימון מתפוצץ ואני שומעת צלצולים באוזניים. משהו רטוב הולם בפניי ואני ממצמצת, זוחלת על הרצפה ומשוועת לאוויר עד שנקודות מטשטשות את ראייתי. אני רואה זוג נעליים ומכריחה את עצמי להתמקד ולהירגע. אני שומטת את הלהב הקטן מהרצועה שבמפרק ידי וחופנת אותו בחשאי.
"נשיקת מוות בתחת שלי," לועג לי הקול במבטא כבד. אני מצליחה לנשום מעט אוויר ולזוז. ידי נשלחת ואני גוררת את הלהב על גב קרסולו ופוצעת את גיד אכילס שלו. הוא נוחת בעוצמה ורגלו קורסת תחתיו. "חתיכת כלבה," הוא מקלל. אני זוחלת על הרצפה עד שאני רוכנת מעליו חלקית. ידיו עוברות אל גרוני והוא חורק שיניים בזמן שעיניו הכהות מתמקדות בעיניי והוא לופת את צווארי בכוח. אני מצליחה לחייך קלות לפני שאני תוקעת את הלהב הזעיר בצד צווארו ומושכת אותו אליי. וריד הצוואר נפתח כמו ברז ודם ניתז על הרצפה. אחיזתו בצווארי מתרפה והוא הולם בכף ידו בגרוני.
אך שום לחץ לא יעזור לו עכשיו. הוא מת. אני מתרוממת, משעינה את ידיי על ברכיי ועדיין לא מצליחה להסדיר נשימה לחלוטין. אני מכניסה את הלהב בחזרה לרצועה ומרימה את האקדחים שלי מהרצפה. המשרד של ארנלדו הוא בצד השני של הבית, ומי יודע כמה חיילים יש ביני לבינו.
אני מופתעת כשאני נתקלת במעט מאוד בחורים. כנראה ארנלדו סובל ממחסור בחיילים, כי אני ממשיכה לחסל את אלה שהוא שולח אליי. המאפיה סתם יהירה, אנשיה יושבים באחוזות שלהם וחושבים שאיש לא יעז לתקוף אותם. שאר אנשיו קורסים בקלות ועד מהרה אני מוצאת את עצמי עומדת מחוץ למשרדו של ארני. ברגע שאפתח את הדלתות האלה אזכה למטר של כדורים. הוא לא היה משאיר את עצמו ללא הגנה לחלוטין. תמיד היו איתו שני אנשים, ובהתחשב במצב אני מצפה ליותר. אני ממקדת את מבטי במצלמה הקטנה שמעל הדלת ויודעת שהוא רואה אותי.
אני מצמצמת עיניים, מוציאה עוד שני רימונים מהתרמיל ומרימה אותם אל פניי, מניחה את שפתיי על המתכת הקרה ומביטה למצלמה. סימן של שפתון אדום נשאר על המתכת. זה כרטיס הביקור שלי. האמת שזה מתאים כמפגן תהילה בוער וסופי. אני מחייכת, זורקת את הרימונים ומניחה להם להתגלגל אל הדלתות. אני מסתובבת ומתכופפת מאחורי אחד מעמודי השיש העבים שמקשטים את המסדרון הצעקני והמחריד. ברגע שהם מתפוצצים, אני נעה לעבר הפתח החרב של המשרד באקדחים שלופים בשעה שהקליעים עפים. קליע מפלח את ירכי ואני חורקת שיניים ומתכופפת ליד הפתח.
אני מביטה ארצה ומקללת בשקט כשהדם זולג מרגלי ונספג במכנסיי. "קדימה, ארני. לא ככה מקבלים אורחים," אני קוראת.
 
"את אויב בשער, באצ'ו דה לה מורטה. את אולי רוצחת מהוללת, אבל תמותי כמו כלב."
אני צוחקת. "אולי, אבל פוצצתי לך את המקום בדרך." אני מתרחקת מהפתח בצליעה.
"זה רק לבנים וטיח..." אני מתחילה לרוץ והכאב מציף את רגלי. כשאני במרחק־מה מהפתח, אני צונחת על ברכיי. הדם שזורם מרגלי עוזר לי לגלוש על רצפת השיש. אני יורה פעמיים לפני שאני נעצרת בצד השני של הדלת. כעבור שנייה אני שומעת חבטה עמומה של גופות המוטחות ברצפה. שתיים. שתי גופות. אני לא יודעת כמה אנשים יש. אולי הם מתחבאים מאחורי הקירות שמשמשים לי מחסה כרגע.
"זה היה לבנים וטיח?" אני שואלת בחירוק שיניים בעודי משעינה את גבי על הקיר, צוללת לכריעה ומצמידה את כף ידי אל החור שברגלי. אני מושיטה יד אל מתחת לקפוצ'ון, אוחזת בשולי חולצתי וקורעת רצועה עבה של בד. אני קושרת אותה מעל פצע הכדור ומהדקת ככל האפשר. אני עוצמת עיניים, משעינה את ראשי על הקיר ונושמת עמוק. אני יודעת שאני מנוטרלת, אבל למרות זאת משחררת את המחסניות מהאקדחים ובודקת אותן למקרה שטעיתי בספירה. לא טעיתי. פאק. אני מפילה אקדח אחד לרצפה ואוחזת בשני. הוא אולי ריק, אך ארני לא יודע את זה. אני מוציאה את הפגיון מנרתיק הירך, חופנת אותו בידי השנייה תוך כדי עמידה ונכנסת למשרד בלי להסס, כי תפיסה היא הכול. צפיתי בנרו נכנס לחדר עמוס אנשים חמושים ומוציא אותם מכליהם לחלוטין רק מכוח הביטחון העצמי שלו, מכוח השליטה המוחלטת בכל המתרחש סביבו. אני מנסה לתעל אליי את תחושת הכוח והבעלות שלו. ארנלדו יושב מאחורי השולחן, לכאורה לבד, פרט לשני השומרים המתים שמוטלים משני צידי שולחנו.
הוא מרים את האקדח בעווית ואני משליכה את שלי עליו. הוא פוגע לו בול במצח ומשאיר אותו מסוחרר בזמן שאני חוצה את החדר, מגיעה אל שולחנו ותוקעת את הסכין במפרק ידו עד שהיא נצמדת לעץ. הוא צורח כמו כלבה קטנה ואצבעותיו מתרפות סביב נשקו בשעה שעצביו נקטעים. אני מרימה את האקדח והוא צופה בי בהבעת כאב כשזיעה מבצבצת על מצחו. אני עולה על השולחן שלפניו ותופסת חופן משערו המאפיר.
"רדפת אחריי, ארני," אני מצקצקת.
"את חברת אליו," הוא יורק את המילים. הדם מתפשט על השולחן, זולג משולי העץ ומטפטף לרצפה בקצב קבוע.
אני מושכת בכתפיי. "אני מוכרת את שירותיי לכל המרבה במחיר. הוא שילם יותר." התמורה שלו היא משהו שכסף לא יכול לקנות. אחותי.
"את תמותי. השוגר דדי הרוסי שלך לא יעזור לך הפעם," הוא נוהם וכורך את אצבעותיו סביב קת הסכין. אני מתרשמת כשהוא מחלץ אותה מידו ומנסה להסתער עליי. אני לופתת את מפרק ידו, מטיחה את כף ידי במרכז אמתו ומחייכת כשאני שומעת את הקול המספק של העצם הנשברת ולאחריו זעקת כאב מיוסרת. הסכין נוחתת על השולחן והוא לופת את ידו, שעכשיו מעוקמת בזווית מוזרה. אסור לזלזל באנשים כמו ארנלדו, אבל העובדה היא שהם רק שחקני כוח. אנשים שיושבים מאחורי שולחנות וקובעים דברים, אך לא הורגים במו ידיהם. אם צריך הם לוחצים על ההדק. הוא לא משתווה אליי והוא יודע את זה. אני רואה את התבוסה בעיניו, את ההשלמה. אני לופתת חופן משערו, מעקמת את ראשו לאחור ומכריחה אותו להביט בי.
אני מחייכת, מרימה את הסכין לגרונו ומישירה אליו מבט בעודי מעבירה את הלהב על גרונו.
עיניו מתרחבות וקול חנוק עמום בוקע מבין שפתיו. דם ניתז ונשפך על גופו כמו מפל.
אני לופתת את צווארו ועיניו הדועכות פוגשות בעיניי. "אני לא צריכה עזרה. אני נשיקת מוות." אני מצמידה את שפתיי אל מצחו וכשאני מתנתקת, הנשימה האחרונה וחסרת התועלת נמלטת מגופו ברחש.
לרוב אני מרגישה ריגוש קל כשאני מחסלת יעד, אך הפעם אני לא מרגישה דבר. ארנלדו לא היה מטרה. הוא לא היה הרג תמורת תשלום והוא לא היה אויבו של לקוח חסר פנים. הוא הפך את עצמו לאויב שלי. זה היה אישי. זה מה שקורה כשמבקשים מוות, הוא בא אחריך. ועכשיו אני עוזבת. הרגע הרגתי את האנדרבוס של המאפיה האיטלקית ויהיו לכך השלכות. אפילו המוות צריך לדעת מתי לברוח.
 
 
נזק משני 1 - אחרי ההדף
 
הקדמה
 
אנה
 
בת 13
 
הלב שלי הולם כמו משוגע עד שאני חוששת שהוא עלול להימלט מבין צלעותיי. כשאני עומדת שם בין שאר הילדים אני מרגישה כאילו שלט מהבהב תלוי מעל לראשי והוא גורם לי להתכווץ לתוך עצמי ולהצטער שאני לא בלתי־נראית. אני מביטה באריחים המלוכלכים בצבע שמנת שלרגליי ונושכת את השפה התחתונה שלי עד שאני מרגישה טעם של דם בפה.
נקישת הנעליים האיטית על המרצפות נשמעת כמו הלמות תוף בדרך אל הגרדום. אני עוצמת את עיניי בכוח ונאבקת בנשימה רוטטת. הפוגה שקטה. עורי סומר מרוב מוּדעות ואני בולעת את הרוק בכבדות לפני שאני פוקחת אט־אט את עיניי ומבטי ננעץ ברצפה. הדבר היחיד שאני רואה הוא נעליים מבריקות שעוצרות ממש מולי ומצביעות עליי באופן מבשר רעות. שום התכווצות לא תעלים אותי. כבר הייתי צריכה לדעת שאין שום סיכוי שהמזל יהיה לצידי.
 
הרי בסופו של דבר, ראיתי את אחותי עומדת בחדר הזה ממש לפני שלוש שנים. בכיתי כשאותו איש גרר אותה והיא שוב לא נראתה מאז. יכול להיות שהיא מתה...
או גרוע יותר. אני לא יודעת. שלוש שנים גרתי בבית היתומים הזה בלעדיה ואף פעם לא הרגשתי לבד כל כך, בלי אף טיפה של טוב בעולם הזה. והאיש הזה עומד לחרוץ את גורלי, לקחת אותי ולשלוח אותי אלוהים יודע לאן.
שמעתי סיפורים על הווֹלינשיק. הם נהגו בלחישות מפוחדות של ילדים מבועתים. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס — סיפור שנועד להפחיד ילדים כדי שיתנהגו יפה. סיפורים על איש שמגיע וגונב ילדים מהוריהם. אבל לי אין הורים וגם לא את אוּנָה שלי. הוא לקח אותה ועכשיו הוא ייקח גם אותי. פעימות ליבי מאיצות כשמבטי נודד על פני החליפה וסוקר את הפנים שכמעט אין בהן קמט, עיניים שחורות ושיער כסוף מעט. הוא נראה כמו אדם רגיל אבל האכזריות שבעיניו מצמררת אותי. שפתיו נמתחות בחיוך שהופך את קרביי ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
הוא מכופף את מותניו, תופס את סנטרי בידו עד שפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. אני מרגישה את הבל פיו המדיף ריח טבק בשעה שעיניו הגדולות סוקרות כל תו בפניי. "היופי הוא קללה, קטנטונת." יבבה קטנה חומקת מבין שפתיי ואני משתדלת שלא להיבהל, אך לא מצליחה להתאפק. הפחד הולם בי בכוח ובמהירות ואני נסוגה. הוא שוב מחייך. "אין לאן לברוח."
"בבקשה," אני שומעת את עצמי אומרת.
הוא מזדקף וצחוק עמוק בוקע מבין שפתיו הדקות. "היא כבר מתחננת. אקח אותה ואת השתיים האחרות."
 
 
המנהלת מביטה בי והבעתה הזועפת נותרת ללא שינוי. שערה האפור משוך בפיתול הדוק והקרדיגנים הפרחוניים שהיא לובשת לא מסווים את המפלצת שבפנים. הוולינשיק מוסר לה צרור שטרות והם לוחצים ידיים לפני שהיא משחררת את שאר הילדים.
הרגע נמכרתי, סחרו בי כמו בפרה במכירה פומבית.
 
1
 
אנה
 
הווה
 
אני סופרת את האריחים שעל הקיר המרוחק. שלושה־עשר לרוחב וחמישה־עשר לאורך. מאה תשעים וחמישה בסך הכול. אני זוכרת כל סדק, כל טיפת לכלוך, כל חלק מושחר וסדוק של חומר האיטום חקוק כמו מפה בראשי. הדברים האלה שאמורים להיות חסרי חשיבות ונטולי משמעות הם ההצלה היחידה שלי בין כתלי המקום הזה. אריחים וסדקים — הסחת דעת הכרחית.
הראייה שלי מתעוותת על פי הקצב שבו הבל הפה החמים תוקף את צווארי. אצבעות מחוספסות לופתות את מותניי, ציפורניים קצרות שורטות את עורי.
"תסתכלי עליי," הוא נוהם. באנחה כנועה אני מסבה את פניי אליו. אני לא יודעת איך הוא נראה, עוד דמות חסרת פנים, חסרת ייחוד וחסרת חשיבות. הוא חודר לתוכי, גונח ונאנח בעודו גוזל את העונג שלו. ראייתי מזדגגת ומחשבותיי נמלטות אל אותו מקום כמו תמיד.
 
לשום מקום. היעדר מוחלט של מחשבה או רגש.
פעם הייתי חושבת על החיים שהיו לי בעבר. נהגתי לקוות ולחלום על משהו טוב יותר. הימים האלה עברו מזמן.
מה שפעם חשבתי שהוא צורה אכזרית ביותר של השפלה הפך עכשיו לשגרה שלי, ובהשלמה מצאתי מעט שלווה. זה פשוט... מי שאני. אני קיימת. הוא קיים. ואלה הם חיי. ברגע שמשלימים עם המצב, הוא הופך לנסבל הרבה יותר. תקווה שוברת גם את החזקים מכולם.
הוא לופת את הלסת שלי ופולט גניחה ארוכה אל תוך שקע צווארי. לאחר שהוא נושם בכבדות, הוא מרים את הראש לאיטו. כשהוא מרפה ממני, ראשי מסתובב הצידה ואני חוזרת לספור אריחים.
"את זיון מחורבן, רוּבְּיָה, אדומה," הוא מסנן. אני לא אומרת מילה והוא מתרחק ממני. אני שומעת אותו גורר את רגליו בחדר לפני שהדלת נטרקת. וכאן אני שוכבת ומחכה לבא בתור, ולזה שאחריו... ולזה שאחריו.
 
 
נזק משני 2 - להט צורב
 
1
 
 
אנה
 
 
"תבחרי, אָבֵסיטָה, ציפור קטנה. את רוצה לנסוע לנֵרוֹ ושם אוּנָה תמצא אותך או שאת רוצה לבוא איתי?" עיניו השחורות כפחם של רפאל בוחנות אותי בעיון ואותן חומות שביניהן אצורה נשימתי ממתינות לתשובה.
 
מערבולת של מחשבות מעורפלות מסתחררת לי בראש, מהירה מכדי שאוכל להתעכב על אחת מהן. אחותי בחיים. היא רוצחת. והיא מחפשת אותי. היינו רק ילדות כשהופרדנו זו מזו — נמכרנו, הושפלנו. מי היינו היום אלמלא הפרידו בינינו? ודאי שלא מתנקשת וזונה.
 
אבל, כמו תמיד, אני נאלצת להשלים עם המציאות המרה. כך או כך אנחנו זרות כעת ועולמות שלמים מפרידים בינינו. היא אולי עדיין האחות הגדולה והמגוננת שלי, אבל אני כבר לא האחות הקטנה וחסרת הישע שלה. הכול השתנה. בתשע השנים האחרונות חיי היו אך ורק זוועה. עד שהוא הגיע. רפאל.
 
אני קרועה בין העבר לבין ההווה והעתיד, אבל למדתי לא לחשוב על העתיד כי הוא הפכפך מאוד. אפשר להסתמך רק על כאן ועכשיו. וכרגע יש לי את רפאל. הוא מוּכר. הוא ודאי. הוא בטוח.
 
בנקודה הזאת בזמן אחותי מתקיימת בסך הכול בזיכרון של ילדה קטנה שסגדה לה, זיכרון שכבר איננו. אסור לי לתת לאפשרויות לתעתע בי, אני צריכה להתייחס רק למה שמוצג בפניי בתור עובדה. רפאל הוא המציאות והוא הגאולה שלי. אני רוֹצֶה לאהוב אותך. ואני רוֹצָה שהוא יאהב אותי.
 
אני קמה מחיקו ועומדת לפניו. עיניים כהות מצטמצמות לעומתי ואני רואה שהוא תוהה מה תהיה התשובה שלי. "אני בוחרת בך, רַף."
 
הוא עומד, מתנשא מעליי, גודלו חוסם כל דבר שאיננו הוא. "את צריכה להיות בטוחה..."
 
"אתה הדבר היחיד שאני בטוחה לגביו עכשיו."
 
"היא אחותך, אנה."
 
"כרגע היא זרה."
 
"וזה לא ישתנה אם תברחי."
 
אני מקמטת את מצחי. "אם אתה לא רוצה שאני אבוא איתך..."
 
"לא." ידיו הגדולות חופנות את פניי, אגודליו מלטפים את קו הלסת שלי. "אני לא רוצה שתעשי טעות בגלל שאת פוחדת."
 
"אני לא פוחדת." הוא בוחן אותי לעוד שנייה ואז פוסע לאיטו לאחור.
 
"אוקיי. אז בואי נלך." הוא מושיט לי את הקביים.
 
"לא ארזתי כלום."
 
"מריה תעשה את זה." הוא פותח את הדלת ומסמן לי להתקדם לפניו. הבית עדיין הומה מפעילות וכשרפאל יוצא מדלת הכניסה צבא קטן של גברים מופיע באורח פלא. הוא עוזר לי להתיישב במושב הקדמי של המרצדס ואז נכנס ומתיישב מאחורי ההגה. הגברים נכנסים לשני האמרים וכלי הרכב מקיפים אותנו, אחד מלפנים ואחד מאחור.
 
"יש... רובה על הגג?" אני שואלת אותו. ובדיוק כשאני אומרת את זה, איש מגיח מפתח גג המכונית שלפנינו וממקם את עצמו מאחורי רובה.
 
"זה הקרטל, אבסיטה," הוא מגחך.
 
"אוקיי, אנחנו מצפים להתקפה? זאת אומרת, אונה היא רק אישה אחת. ואתה לא מתכוון להרוג אותה, נכון?"
 
השיירה יוצאת לדרך ושערי הברזל העצומים נפתחים עבורנו. "יש לנו יותר מאויב אחד עכשיו אבל אל תזלזלי באחותך. הרבה גברים זלזלו בה וכולם מתו."
 
אני בולעת את הגוש שנתקע בגרוני. אונה תמיד הייתה חזקה ונועזת הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי שאני אוכל להיות אי־פעם. היא הייתה מבוגרת יותר ממני כשההורים שלנו מתו ולכן אני משערת שהיא הבינה יותר והרגישה שהיא אחראית גם עליי. במבט לאחור, נראה שהחוויה שללה ממנה את התמימות הילדותית שלה כמעט מייד.
 
"תמיד חשבתי שהיא נמכרה להיות שפחה, כמוני," אני אומרת.
 
צמיגי המכונית מתנגשים במהמורה לפני שאנחנו עולים על דרך סלולה וישרה יותר. רפאל משעין את מרפקו על הדלת, גודלו תופס את רוב החלל הדחוס במכונית הספורט הקטנה. "עצם העובדה שהיא לא הפכה לשפחת מין לא אומר שהיא הייתה חופשייה, אנה." הוא מביט אליי לרגע ונאנח נוכח הבעת פניי המבולבלת. "אני לא יודע הרבה על ניקולאי איוונוב, רק שיש לו הרבה כוח וצבא משלו. הוא קורא להם האליטה או העילית. וזה מה שהם. יש לו בסיסי צבא שבהם הוא מאמן ילדים בני שמונה."
 
"זה..."
 
"דפוק? אולי, אבל כולם נאמנים לו ללא סייג. אי־אפשר להגיד שאין היגיון מסוים בשיגעון הזה."
 
"אז איך אונה עובדת עם נרו?"
 
"ניקולאי משכיר את המתנקשים הכי טובים שלו וגובה מיליונים על כל רצח. אבל הם עדיין נשארים בבעלותו."
 
איך הייתי מרגישה אם היו מכשירים אותי לרצוח? אם אדם שרואה בי כלי נשק היה הבעלים שלי? אבל אונה נקראת בשם המשפחה שלו, כך שאולי יש כאן משהו מעבר. סדק קל של טינה כלפי אחותי עולה בתוכי. במשך שנים זיינו אותי והתעללו בי ואילו היא הוכשרה להילחם ולהרוג. לא משנה מה רפאל אומר, היא הוכשרה לחוסן ואילו אני נאלצתי להפגין חולשה.
 
כעבור כמה שעות אנחנו מטפסים על צלע גבעה שמוקפת במדבר עד קצה האופק הרחוק. הכבישים יורדים שמאלה, לכיוון הצוק, ומצד ימין יש חומת סלעים שבה נחצב הכביש, בצד הגבעה. אנחנו עוצרים ליד שער ברזל ששני עמודי אבן בצדדיו. המקום לא נראה כמו בסיס צבאי שמור אלא יותר כמו אתר נופש יוקרתי מגודר. השומרים החמושים זזים הצידה והשער נפתח, מאפשר לנו לעבור ולהיכנס לחצר. במרכז שביל הגישה המרוצף בלבנים יש מזרקת מים קטנה וחזית הווילה המחופה בגג טרקוטה מכוסה בסלים תלויים. ערוגות פרחים קטנות ניצבות בין החלונות, פרחים צבעוניים וחיוניים הופכים את המקום לעליז ומקסים. הווילה נקייה ללא רבב כמו האחוזה, אבל יפה ממנה.
 
אני יוצאת מהמכונית ולוקחת את הקביים, צולעת לעבר חזית הבית. המתח ניכר כאן. יותר גברים, כולם חמושים ודרוכים. "לוקאס יגיע לכאן?" אני שואלת את רפאל כשהוא מפסיק לחלק פקודות וניגש אליי.
 
"נראה שאת מחבבת את הבחור," הוא אומר כלאחר יד תוך שהוא מקליד בטלפון שלו.
 
"הוא מוצא חן בעיניי. הוא נחמד."
 
הוא מגחך. "נחמד?"
 
"כן. זה לא משהו שאתה מבין." אני מושכת באפי.
 
הוא צוחק. "נכון, אני לא מבין בזה."
 
כשאני נכנסת לתוך הבית, אני נתקלת ברופא שפגשתי באחוזה עומד במסדרון, לופת תיק גדול בעודו זע באי־נוחות. "תשתמש בסלון," רפאל מצביע על המסדרון לפני שהוא מנשק אותי על המצח. "ותתנהגי יפה," הוא דורש לפני שהוא מסתלק.
 
אני מביטה בזעם בגבו ואז ברופא שמרכין את ראשו בביישנות. "באתי רק כדי להוריד לך את הגבס."
 
אני מתרככת כלפיו מעט אבל לעולם לא אסלח לו על שנעץ בי מחט בניגוד לרצוני. "בסדר." הוא פוסע במסדרון ופותח את הדלת הראשונה. אני באה אחריו. זהו חדר אירוח ובו שלוש ספות סביב שולחן קפה. הרופא מרים את הרגל שלי על השולחן ואז פותח את התיק, מכניס לשקע איזה מכשיר. הוא מפעיל אותו והמכשיר משמיע זמזום חלש.
 
כעבור עשר דקות אני מסתכלת על העור החיוור מאוד של הרגל שלי. אני מזיזה את הבהונות וקמה לאט, משעינה את משקל גופי על הרגל.
 
"איך את מרגישה?" שואל הרופא.
 
"בסדר." מוזר להניח שתי רגליים על הקרקע אחרי שבועות של קיפוצים על רגל אחת.
 
"יופי." הוא קם, אורז את חפציו ויוצא מהחדר בלי לומר מילה. אני ניגשת לחלון ומביטה אל ההתרחשות שבחוץ. ממטרות יוצרות קשתות גבוהות של מים באוויר, משקות את המדשאות בצבע ירוק אזמרגד שמקיפות את הווילה. מאחורי הגן יש חומה נמוכה ומאחוריה... קילומטרים רבים של מדבר. אני רואה את התצורות המשוננות של קו הסלע באופק, שקוטעות את השמיים הכחולים האינסופיים.
 
המחשבות שלי נודדות אל אונה ואל המצב שאליו נקלעתי עכשיו. כי ברגע אחד הכול השתנה. אני כבר לא נערה חסרת אונים — שאין לה אף אחד. יש לי עכשיו את אונה, אבל רק בתיאוריה. היא עדיין פנטזיה חמקמקה, חלום מוחשי ועם זאת בלתי־מושג.
 
ויש את רפאל, הגבר שאני יודעת שהוא נוראי במובנים רבים ובכל זאת גורם לי להרגיש מוגנת וראויה. הגבר ששחרר אותי — כי טכנית, אני חופשייה עכשיו, לא? או שאולי רפאל פתח את דלת הכלוב רק כדי לתת לי לעוף לתוך מלכודת. לעיתים קרובות תהיתי מה הייתי עושה אם באמת הייתי זוכה בחופש שלי. מטיילת בעולם? רוקדת בגשם? מתאהבת?
 
מעולם לא חשבתי שהגבר שאתאהב בו יהיה דווקא הסוהר שלי. נוכח כל הדברים שחשבתי שאעשה, אני מגלה שאני מוכנה להקריב הכול למען דבר אחד: אהבה. מילה שלא אמורה להיות עוצמתית ובכל זאת, אפילו אני — השפחה, הזונה — אפילו אני יודעת שזה הדבר שכולנו משתוקקים אליו. אני לא שונה, אני סתם נערה מרוסקת שמחפשת את הקשר הבסיסי ביותר. רפאל מרגיע את נשמתי ההרוסה ומרפא את הלב הפצוע שלי. אונה היא אחותי, אבל אני יודעת עמוק בלב שהיא לא מה שאני צריכה עכשיו. הוא — כן.
 
אני מתרחקת מהחלון ומשוטטת בבית. אנשיו של רפאל מסתובבים, מורידים כיסויים מהרהיטים ומכניסים פריטים שונים. אני נכנסת לסלון, תחושת מרצפות הטרקוטה הקרירות תחת רגליי מבורכת. יש דלתות צרפתיות פתוחות בצד הרחוק והן מספקות לי הצצה לחצר סגורה. עציצי לוונדר ויסמין פזורים בכל פינה, ריחם עומד באוויר בשעה ששמש אחר הצהריים מכה בלוחות האבן.
 
מזרקה קטנה ניצבת בחצר עם פסל אישה במרכזה. מים גולשים על גופה, צובעים את הקווים האפורים של דמותה בגוון ירקרק. האצות זוחלות על פני האבן, מכרסמות את תווי פניה עד לבלי הכר. יש בדמותה משהו עצוב ואני מרגישה דחף לנקות אותה, אבל נמנעת. במקום זאת אני יוצאת החוצה ושוכבת על הספסל שליד המזרקה, מסבה את פניי אל השמש.
 
"חשבתי שאמצא אותך כאן." אני מתיישבת ומוצאת את לוקאס נשען על הפתח, זרועותיו הדקות שלובות על חזהו.
 
"באת," אני אומרת וחיוך כן נפרש על שפתיי.
 
"כמובן. אני שומר הראש שלך. לאן שתלכי, אלך." החיוך לא סר משפתיי כשאני חושבת על לוקאס כמגן. הוא צעיר ותמים כל כך ואני בטוחה שרפאל נתן לו את התפקיד כי אין לו שום דבר אחר לתת לו לעשות.
 
"היית כבר בבית הזה?"
 
"כן, רפאל גר כאן קצת בשנה שעברה."
 
"למה?"
 
הוא מושך בכתפיו. "החבורה הקרובה שלו לפעמים מגיעה לכאן אם הוא חושב שיש עלינו איום. זה מעצבן כי הבית רחוק מהעיר אבל כמעט בלתי־אפשרי לתקוף אותו."
 
"החבורה הקרובה שלו?"
 
"כן, סֶם, קרלוס, מריה, עוד כמה בחורים."
 
"ואתה?"
 
הוא מושך שוב בכתפיו. "אימא תהרוג את קרלוס אם יקרה לי משהו."
 
"אימא שלך יודעת בשביל מי אתה עובד?"
 
"היא חושבת שקרלוס בכנופיה. היא רצתה שאהיה רופא אבל אני לא מספיק חכם." הוא מושך בכתפיו. "בחוארז, אם רוצים להרוויח כסף, עובדים בקרטל. יש לי מזל שאחי בכיר כל כך."
 
אני משפילה את מבטי אל ידיי הנחות בחיקי. "אתה יכול לעשות דברים טובים יותר."
 
"נראה לך?"
 
אני מביטה בו. "אתה שונה מהם, לוקאס."
 
לחייו מוורידות והוא נבוך. "רוצה שאעשה לך סיור?"
 
"בטח." אני קמה וניגשת אליו.
 
"הרגל שלך נראית טוב. זאת אומרת... לא טוב, אלא..."
 
אני מהדקת את שפתיי ומתאפקת לא לצחוק.
 
"אני יודעת למה התכוונת."
 
הוא מהנהן ואני הולכת אחריו לתוך הבית. הוא יפהפה. לא כמו האחוזה אבל אקזוטי יותר, עם רצפות אריחים ועציצים. כל חלון פתוח ומכניס אוויר חמים פנימה. רענן כאן, במרומי הגבעות. לוקאס עושה לי סיור בכל החדרים ובסוף נעצר מחוץ לחדר שינה בקומה הראשונה.
 
"רפאל ביקש להביא את החפצים שלך לחדר הזה," הוא אומר בביישנות ואז הוא כמעט בורח. הוא באמת מוזר לפעמים.
 
אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. יש מיטה ענקית עם ארבעה עמודים במרכז החדר ווילונות לבנים ודקים תלויים מארבעת עבריה. אני נזכרת במשהו מתוך סיפור אגדה שקראתי בתור ילדה, עם טירות ונסיכות ואבירים לבנים.
 
אני מתקרבת ומקיפה את המיטה, מלטפת באצבעותיי את וילונות הרשת הלבנים במגע קל כנוצה. מבטי נודד אל השידה שליד המיטה, או ליתר דיוק, מה שמונח עליה. הספר של המינגוויי שרפאל נתן לי כשהגעתי לביתו לראשונה, ולידו הגלובוס הזהוב הקטן שהוא מחזיק במשרד. אני מניחה את האצבע שלי עליו ומניעה את הכדור הקטן והמבריק עד שהוא מסתובב על צירו והציורים מיטשטשים. אני תוקעת את האצבע עליו והוא נעצר.
 
ניו זילנד. מעניין איך המקום הזה נראה. האם האנשים מדברים עם מבטא או אפילו באותה שפה כמוני? האדון תמיד דאג שאהיה משכילה, אבל לא בתחומים מעשיים. אני יודעת להגיד לכם מהו השורש הריבועי של פיי, לדקלם שירה בעל־פה, לנגן באך בפסנתר ולנהל שיחה מעמיקה על מעלותיו וחסרונותיו של שייקספיר. אבל אין לי מושג איך נראית ניו זילנד. אין בזה צורך. זה לא מרשים אף אחד. אני נאנחת, מזיזה מעליי את הגלובוס ומפנה את תשומת ליבי אל הספר שמונח על ספר אחר. אני מסתכלת על הכותרת ומחייכת. גאווה ודעה קדומה, ברצינות?
 
כמה צפוי, רפאל. אני לוקחת את הספר, ניגשת אל הדלתות בצד המרוחק של החדר. הן נפתחות אל מרפסת אבן וכשאני יוצאת אני מבחינה באבני הפסיפס בצבעים בוהקים תחת רגליי. הנוף פשוט עוצר נשימה, כאילו העולם יכול להימשך לנצח ולרדוף אחר אופק ועוד אופק. אני מתיישבת באחד מכיסאות הברזל שניצבים משני צדדיו של שולחן קטן, קרירות המתכת מחלחלת מבעד לבד הדק של שמלתי. אני לא יודעת כמה זמן אני יושבת שם, שקועה במחשבות, אבל אני קופצת כשמשהו מתחכך בכתפי.
 
פרץ של הבל חמים נושף על צווארי ואני מצטמררת, מטה את ראשי הצידה. הניחוח של רפאל אופף אותי ומוחק מראשי את כל מה שהוא לא הוא.
 
"אבסיטה," שפתיו מתחככות בעורפי כשאצבעותיו מלטפות את זרועי בעדינות עד שצמרמורת מתפשטת בעורי. "את כמו לטאה. תמיד בשמש." קולו מלא שעשוע.
 
אני מרימה את רגלי החיוורת ומצביעה עליה. "יש לי רגל אחת לבנה."
 
"היא תהפוך לרגל אדומה אם לא תיזהרי," הוא לוחש באוזני. הערה קטנה כל כך, בטח אגבית לחלוטין אבל היא מכווצת לי את החזה והבטן שלי מפרפרת כי אכפת לו, ואף אחד אחר לא גילה אכפתיות לפניו.
 
אני מסתובבת ופוגשת את מבטו, העיניים הכהות שלו נראות קרות לחלוטין עד שמסתכלים לתוכן באמת. הן לא קרות, רק מסויגות, עמוסות בסודות מוסתרים. אני שולחת יד ומלטפת בקצה אצבעי את שפתו התחתונה. "אתה פוחד, רף?"
 
הוא שואף עמוקות, כתפיו הענקיות מתרוממות ונופלות בכבדות עם הפעולה. "מאחותך? לא."
 
"אז למה אנחנו בורחים?"
 
הוא רוכן עד שמצחו נוגע במצחי, כאילו הוא מנסה לקרקע את עצמו בעזרת נוכחותי. "אף פעם לא פחדתי ממשהו, לוחמת קטנה, כי לא היה לי אף פעם משהו שפחדתי לאבד."
 
"גם לא את החיים שלך."
 
הוא נסוג וחיוך קל נמתח על שפתיו. "גם לא את החיים שלי."
 
"ועכשיו?"
 
עוד נשימה עמוקה. "ועכשיו, אני לא רוצה לקחת ממך יותר ממה שכבר איבדת. אם אחותך תגיע לחוארז, אני לא יכול להבטיח שלא יישפך דם משני הצדדים."
 
אני נושכת את פנים שפתיי. "אני מבינה."
 
הוא מטה את ראשו. "את מבינה?"
 
"אונה היא אויבת מבחינתך. ואין לך שום סיבה לרחם עליה."
 
שפתו מתעקלת. "לא, אני לא חייב כלום לאנחל דה לה מוארטה, למלאך המוות, ובכל זאת, לאחותה..." אצבעותיו מרקדות על לחיי. "אליה אני מרגיש לא מעט מחויבות."
 
מבטי מושפל ארצה. "אני מצטערת ש..."
 
הוא קוטע אותי כשהוא אוחז בסנטרי ומטיח את שפתיו על שפתיי. הנשיקה מעתיקה את נשימתי, גוזלת ממני חלקים קטנים ומושכת אותם לעברו כמו מגנט שמרחף מעל מתכת שבורה לרסיסים. הוא פשוט מחבר אותי כמו כוח טבע. לא הייתי מצליחה להתנגד גם אם הייתי רוצה. ואני לא.
 
אגודלו מלטף את הלסת שלי. "אל תתנצלי, אבסיטה." עוד חיכוך מושהה של שפתיו על שפתיי והוא נסוג. אני כבר מתגעגעת אליו.
 
"תתלבשי לקראת הארוחה בעוד שעה. יש לי כל מיני עניינים לטפל בהם." אני מרגישה את הדם אוזל מפניי. "אה, אה, אה. אני לא רוצה לשמוע. את סומכת עליי?" הוא שואל ולא בפעם הראשונה.
 
"כן."
 
"את תהיי איתי כל הזמן. אף אחד לא יסתכל עלייך. אף אחד לא ייגע בך. פשוט... יש התנהלות רשמית שצריך לדבוק בה."
 
"מהפה שלך זה נשמע כמעט נורמלי," אני נאנחת ומעיפה מבט אל קו האופק התכול הדועך.
 
"אוי, אבסיטה, היצורים הכי נאלחים מסתתרים בחברה המתורבתת. את כבר אמורה לדעת." אני בולעת את הרוק. אני יודעת. יודעת היטב. ולכן אני לא רוצה להשתתף בארוחה או באירוע החברתי שלו — מה שזה לא יהיה. אבל אני לא אגיד לו דבר.
 
"בסדר. מה אני אמורה ללבוש?" עדיין אין לי מושג בענייני אופנה או לבוש. אני עדיין מתרגלת לזה שאני בכלל אמורה להיות לבושה כל הזמן.
 
שפתיו מתעקלות. "משהו רגוע."
 
אני מקמטת את מצחי לעומתו. "למה?"
 
"כי, לוחמת קטנה שלי, קשה מאוד לעקור לגבר את העיניים מהראש במהלך ארוחה."
 
אני מגלגלת את עיניי. "אני זו..."
 
"די!"
 
"אף אחד לא ישים אליי לב." האדון תמיד רצה שאהיה החפץ הנוצץ שתלוי על זרועו באירועים חברתיים. הוא רצה שאהיה מושא קנאתם של שאר הגברים. למדתי מהר מאוד לנסות ולהפוך לצל. הוא מעולם לא הניח לזה לקרות, כמובן, אבל זה שירת אותי היטב כשהוא מכר אותי. אני יכולה להיות בלתי־נראית אם אני רוצה.
 
"כמה שאת חסרת מודעות, אבסיטה." הוא לא אומר יותר דבר, רק מתחיל להתיר את כפתורי החולצה ואז נכנס פנימה בדרך לחדר האמבטיה. אני שומעת את דלת המקלחת נפתחת ומקמטת את מצחי. למה הוא מתקלח כאן?
 
באנחה כנועה אני נכנסת לחדר הארונות ועוצרת.
 
בצד אחד יש שמלות ומדפי נעליים — הרבה יותר ממה שאני צריכה או שאוכל להשתמש בהם אי־פעם — ובצד השני יש חולצות וחליפות ועוד מתלים של נעליים בוהקות.
 
הבגדים של רפאל כאן. אני מתייקת את פרט המידע הקטן הזה לרגע ולוקחת את השמלה הראשונה שאני מוצאת ולובשת אותה. כשאני מביטה בהשתקפותי במראה הגדולה נדרש לי שבריר של שנייה כדי לזהות את עצמי. השמלה בצבע כחול פסטל מתהדרת במחשוף רחב שיושב ממש מתחת לעצם הבריח שלי, עם שרוולים שמכסים את זרועותיי ומסתירים את הקעקוע במפרק ידי. הבד נצמד לגופי שנעשה מקומר לאחרונה ונעצר סנטימטרים ספורים מעל הברכיים שלי. אני מביטה לאחור במתלה השמלות ורואה שיש עוד הרבה כאלה, לא פחות יפות.
 
אני מביטה שוב בהשתקפותי, מסתובבת מעט ומעבירה את אצבעותיי בשערי. גלים זהובים גולשים אל קימור מותניי, מבריקים וקופצניים יותר מתמיד. עורי שזוף, עיניי מאירות. אני לא מצליחה לקשר בין הבחורה הזאת לביני. אנחנו שונות כמו יום ולילה. היא המעטה החיצוני שמכסה על הבלגן שבפנים ואני שונאת אותה על כך. אני שונאת אותה על המראה המושלם שלה. אני שונאת אותה כי אני רוצה להיות היא, ולעולם לא אהיה כמוה. היא שקר.
 
אני נסוגה לאחור, צונחת על הכיסא המרופד שניצב באמצע חדר הארונות. הבחורה שבמראה משיבה לי מבט עצוב ואני מרגישה אשמה על שעמעמתי את הברק שהיה בה לפני דקות ספורות בלבד. נשמע רעש של דלת נפתחת ואז רפאל נכנס לחדר הארונות, מהסס כשהוא רואה אותי. עינינו נפגשות במראה לרגע לפני שהוא סוקר את השתקפותי המלאה.
 
"את נראית יפהפייה," הוא אומר.
 
אני נאנחת. "שקר."
 
"אני לא משקר."
 
"לא. היא." אני מצביע על ההשתקפות. "היא שקר." אני מסתובבת ומביטה בו. הוא מקמט את מצחו אליי. "נוצצת, זוהרת... נקייה. חזקה."
 
הוא תופס את סנטרי, מטה את ראשי לאחור בכוח. אגודלו עובר על שפתי התחתונה, עיניו עוקבות אחר התנועה. "היא את. היא האמת החדשה שלך. כמה את ממהרת לזלזל בה ולטעון שהיא שקר." הוא מטה את ראשי לאחור עוד יותר. "קומי מהאפר, אבסיטה, או שתישארי בקליפה החרוכה של מי שהיית פעם."
 
הוא שומט את ידו, עיניו הקרות והאכזריות על פניי. הוא לא מציע אהדה, לא מילים טובות, רק אמונה פשוטה ובלתי־מתפשרת שאני יכולה להיות טובה יותר ולעשות דברים טוב יותר. הוא מביט בי כאילו אני חסינה לירי. הוא מפנה את גבו אליי ולראשונה עיניי נופלות על העור החשוף של גבו המקועקע.
 
מגבת לבנה נצמדת למותניו ואני מסמיקה למראה המסחרר של כל כך הרבה שרירים ודיו.
 
אני קמה על רגליי ומתכוונת לעבור על פניו אבל עוצרת כשאני רואה ורד אדום על שכמתו הימנית, קבור בים של דיו שחור. משהו בו מושך את תשומת ליבי. ריבוי הפרטים של עלי הכותרת האדומים מעורר בי תחושה שאני יכולה למשש את המרקם הקטיפתי בקצות אצבעותיי. או אולי אלה הטיפות האדומות כדם שנתלות מהקוצים ומהשקעים בעורו כאילו מדובר בדמו שלו. לפני שאני קולטת את התנועה אצבעותיי נחות על עורו הלוהט. הוא קופא ואני מסיטה את היד לפני שהוא מסתובב להביט בי.
 
הטמפרטורה בחדר הארונות הקטן מכפילה את עצמה כשאני ניצבת מול קיר בצורת רפאל העירום למחצה, במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. הוא מסקרן אותי ומעורר בי אי־נוחות מוחלטת.
 
"את מגלה אומץ, לוחמת קטנה," הוא מחייך.
 
"אני פשוט... הוורד. הוא מוצא חן בעיניי."
 
"כמובן." הוא נהג לצפות בי בגנים כשהרחתי את הפרחים. "הוא לזכר אחותי, ויולט."
 
"אז למה לא סיגלית, הרי זה פירוש השם שלה?"
 
"כי כמו ורד, היא הייתה יפה אך עדינה, ובגללה דיממתי כשניסיתי לאחוז בה חזק מדי." הלב שלי מחסיר פעימה. אלוהים, כמה יפה וכמה טרגי.
 
"אני מצטערת."
 
הוא מתקרב אליי ואני מכריחה את עצמי לא לזוז. אני לא אפחד מהגבר הזה. "עד כמה שזה מחמם לב, אני מוכרח להתלבש." הוא מחייך ומפזר את המתח באוויר. ידו נשלחת למגבת ולרגע, לרגע בודד, אני מתלבטת אם לעמוד שם ולאפשר לו להפיל אותה. אני יודעת שהוא יעשה את זה. חמימות מוזרה מתפשטת בי, אצבעות חקרניות נשלחות, מלטפות, מתגרות במשהו זר לי כל כך שאני לא מצליחה לזהות אותו. הסקרנות והאפשרויות מרפרפות בראשי כמו תמונות מהבהבות מסרט ישן. אבל רפאל הוא לא ניסוי. אני לא יכולה לבחון את גבולות הפחד והסקרנות שלי עליו. אני ממהרת לצאת מחדר הארונות, מתחמקת ממבטו. קול צחוקו העמוק רועם מאחוריי ואני שונאת את עצמי על שברחתי ממנו, אבל אני מוכרחה להכיר במגבלות שלי. רפאל הוא תמיד המגבלה הידועה, אך גם היוצא דופן מבחינתי.
 
 
 נזק משני 3 - נצח בוהק
 
 
פרולוג
 
 
אור השמש נספג בבד הז'קט שלי עד שאני בוער מחום. אני מושך בצווארון כשהזיעה נדבקת לצווארי וזולגת במורד גבי.
 
הציפורים מזמרות בין ענפי העצים הסמוכים והציקדות מצרצרות באושר בדשא הגבוה שמקיף את בית הקברות. אני שונא את זה. את הכול. כאילו העולם פשוט ממשיך להתקיים, ממשיך הלאה למרות שכעת חסר בו משהו חיוני, משהו שעשה אותו טוב פי כמה.
 
השקט עוטף אותי כמו שמיכה מחניקה, כשאני רואה את ארון הקבורה יורד אל תוך הבור הקריר והלח שנחפר באדמה. השושנים שעל הארון לבנות וצחורות, צבען הלבן בולט על רקע המשטח השחור והמבריק המשוח בלכה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם, מעוכים תחת כובד משקלה של כל האדמה הזאת. מרוקנים. הרוסים. בדיוק כמו מריה. בזבוז טרגי של הבטחה גדולה כל כך.
 
קול של אישה, שמתייפחת לא הרחק ממני, מצליח לחדור מבעד לשיתוק שעוטף אותי אבל אני לא מתייחס. אני שקוע באבל הפרטי שלי, מיוסר בגלל שנכשלתי ומעונה בגלל הידיעה שגם במוות אכזבתי את מריה. כל מה שמונח בארון הזה הוא הראש הכרות שנשלח אל פתח ביתי.
 
לא הצלחנו למצוא את הגופה וכמו שאני מכיר את דומינגז, היא כנראה טמונה באיזה קבר לא מסומן במדבר. אני קופץ את אגרופיי בכוח עד שאצבעותיי כואבות מרוב מאמץ. נלכדתי במעגל קסמים של כאב וזעם קשים מנשוא. חלק ממני מצטער על זה שאנה לא כאן. המגע הפשוט, הלחישות החטופות, היו מקלים עליי לצלוח את הסערה, אבל אסור לי לסכן אותה. מה שאני מרגיש עכשיו הוא שבריר ממה שארגיש אם אאבד אותה. אבל כשהיא לא כאן אני מרגיש שהכול נעשה הרסני יותר.
 
כשהארון מגיע לקרקעית הבור האפל והעמוק, אני מסתובב ומסתלק.
 
אור השמש מאיר את קורי העכביש שמכסים את הדשא במעטה של משי — נקי וללא רבב. אני פושט את הז'קט, תולש מעליי את העניבה ומתיר את שני הכפתורים העליונים בחולצה.
 
"רַף."
 
קרלוס מדביק אותי בריצה. אני מביט בו בחטף בלי לעצור. "מה?"
 
"לאן אתה הולך? הלוויה עוד לא הסתיימה."
 
"היא הסתיימה, קרלוס. היא מתה. שום דבר לא ישנה את זה."
 
"זה לא קרה באשמתך," הוא אומר בפעם המאה.
 
"אל תבזבז את הזמן שלך."
 
הוא תופס בזרועי ואני מחלץ אותה ממנו ולוטש בו מבט זועם. "אתה פשוט... צריך להיפרד," הוא אומר בשקט.
 
"אני איפרד רק אחרי שאנקום." אני לא יכול לשבת כאן ולהיפרד, להגיד איזו אישה טובה היא הייתה בזמן שהרוצח שלה מסתובב חופשי וצוחק עליי. לא. אני ממשיך ללכת ומגיע אל המכונית.
 
"מה אתה מתכוון לעשות?" הוא רץ בעקבותיי.
 
אני פותח את דלת המכונית. "משהו שדומינגז לא יצפה לו." קרלוס מרים גבה. "והוא מצפה שאהיה היום בלוויה."
 
שפתיו מתרוממות בחיוך קטן, עדות נדירה בימים האחרונים לרגש שאיננו אומללות. הוא מקיף את המכונית ופותח את דלת הנוסע.
 
"על מה חשבת?"
 
"אני עומד להעלות את העולם כולו באש."
 
 
1
 
אנה
 
 
אני מעבירה את משקלי מרגל לרגל ומצמידה את דַנְטֶה אל מותני. הוא עוטף את שערי באגרופו הקטן והצוהל לפני שהוא מכניס אותו לפיו. אני מנענעת אותו בשקט ומביטה אל מחוץ לחלון על העיר ניו יורק שמשתרעת מתחתינו. האורות נראים כמו אלף גחליליות שמרחפות בחשכה ללא מטרה. מיליוני אנשים נמצאים שם, חיים את חייהם המובנים מאליהם. מכינים ארוחת ערב, מאכילים את החתול, צופים בטלוויזיה... ואני עומדת כאן, מרוחקת כל כך, מקנאה בנורמליות הטבעית שלהם.
 
הרגעים האלה עם האחיין שלי הם הרגעים היחידים שבהם אני מרגישה שאני יכולה לנשום כמו שצריך. הוא לא מודע כלל למתרחש מלבד למה שקורה לנגד עיניו. כשאני איתו אני מצליחה להתרכז ברגע המדויק שבו אני נמצאת. שאר הזמן אני פשוט משתוקקת למשהו שכבר לא אוכל לקבל עוד: רפאל. וזה הורג אותי לאט־לאט.
 
כל שמץ של אושר שזכיתי לו בחיים האלה נתלש ממני כי אני חיה בעולם של גברים מסוכנים ונשים אומללות.
 
רפאל מסוכן כמו כולם אבל הוא היה חוף המבטחים שלי, ועכשיו אני פשוט אבודה. כלי שיט שצף ללא עוגן. לפניי יש רק ים אינסופי של ריק, אין אדמה או גאולה באופק.
 
כואב לי בחזה כאילו איבר חיוני נתלש ממנו, וכל מה שנשאר הוא חלל פעור. אני מחפשת את המקום הקטן והאפל בתוכי שבו אני יודעת שהכול ייפסק, אבל עד כמה שזה נשמע חולני, אני משתוקקת אל תחושת הכאב. היא מזכירה לי שרפאל אמיתי: שהאהבה שלנו הייתה אמיתית. ואני יודעת שאם אהבה הייתה יכולה להספיק שום דבר לא היה מפריד בינינו. במובן מסוים, זה הקטע הכי גרוע. בליבי המיוסר והקרוע אני שונאת אותו על כך, למרות שאני מסוגלת להבין את ההיגיון שהיה מאחורי ההחלטה. אבל אני הייתי נשארת. הבטחנו זה לזה שנהיה יחד או שנמות. והוא הפר את ההבטחה.
 
דלת החדר נפתחת וצעדים חרישיים נשמעים על השטיח העבה. "רפאל צלצל," אונה אומרת בשקט. הלב שלי נקרע ומגמגם בקצב מהוסס. אני מתמקדת בדנטה ומנסה להתעלם מהדקירה שאני חשה מאחורי הצלעות. פשוט תמשיכי לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף. "נתתי לו את המספר החדש שלך."
 
אני מסתובבת ומביטה בה. "למה עשית את זה?"
 
היא מצמצמת את עיניה אליי ומתקדמת כדי לקחת את דנטה. "כי אני לא מתכוונת לסנן שיחות בשבילך. אם את לא רוצה לדבר איתו, אל תעני." אני לא חושבת שאני חזקה מספיק לדחות שיחות ממנו, אבל אני גם יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו. אני לא יכולה לשמוע אותו מבטיח הבטחות שווא אחרי שהפר את ההבטחה הכי חשובה שיש.
 
אני מעבירה יד בשערי ומשפשפת את המקום הכואב במרכז חזי.
 
"זה מוכרח להיפסק," אומרת אונה ומרימה את דנטה אל חיקה. היא נראית כל כך מוזרה עם ההופעה השרירית והמאיימת שלה והתינוק שבחיקה.
 
"מה?"
 
"את בניו יורק כבר שבוע ואת כל הזמן בוכה ומתאבלת עליו."
 
במשך שנים תהיתי אם אחותי האבודה בחיים וזה מה שאני מקבלת. אני פונה ממנה ומביטה שוב אל מחוץ לחלון בתקווה שהיא תיעלם.
 
היא נדחפת בכוח לשדה הראייה שלי. "שרדת תשע שנים בתור שפחת מין, אנה." היא סוקרת אותי במבטה ושאט נפש בעיניה. "את יכולה לשרוד שברון לב קטן בלי שום בעיה."
 
"זה לא דומה," הייתי מעדיפה לסבול כאב פיזי.
 
היא מנענעת את הראש. "רפאל החליש אותך."
 
תמיד אמרתי שאחרי הכול, הוא זה שישבור אותי. עצמות מחלימות, צלקות נפשיות מוסוות אבל הלב... כמה קל להרוס את הלב.
 
"אני לא מצפה ממך להבין את זה, אונה." אחותי קרה ונוקשה, כמעט בלתי־חדירה. אין מקום לרגש בעולמה אלא אם מדובר בבן שלה.
 
"אני מבינה יותר ממה שנדמה לך, אבל זה המצב. רפאל קיבל החלטה כדי להגן עלייך."
 
"אני לא רוצה שיגנו עליי!" אני צועקת, כל התסכול והפגיעה שלי מבעבעים אל פני השטח.
 
לשבריר שנייה, שמץ של אהדה עולה על פניה. "איש רב־עוצמה אוהב אותך, אנה. מה שאת רוצה הוא חסר חשיבות."
 
אני מביטה בה ממושכות. "איש רב־עוצמה אוהב אותך אבל הוא לא זורק אותך."
 
היא מטה את ראשה הצידה. "אני מלאך המוות," היא אומרת בפשטות. היא נשק בפני עצמה, אישה שכל גבר פוחד ממנה. האנשים של רפאל היו לוחשים את שמה של אחותי ביראה כאילו היא יותר אגדה ממציאות. אונה היא לא נקודת התורפה של נֵרו, היא היתרון שלו ואני מקנאה בה על זה. "את באמת אוהבת אותו?" היא שואלת.
 
אני מפנה אליה את מבטי. "ברור שכן."
 
היא נושמת עמוק. "תחשבי על זה, אנה. את באמת אוהבת אותו? או שהוא היה הגבר הראשון שהתייחס אלייך יפה? הגבר הראשון שאהב אותך?" אני מקמטת את מצחי. "הרי היית שפחה המון זמן. אהבה והכרת טובה הם שני דברים שונים."
 
"אני אוהבת אותו," אני אומרת למרות שהמילים שלה מחלחלות לתוכי, וכעת אני מרגישה כמו ילדה תמימה וטיפשה. "אני צריכה אותו."
 
"לא. זה רק נדמה לך."
 
"למה את עושה את זה?"
 
עיניה הסגולות ננעצות בעיניי. "העולם לא מתחיל ונגמר ברפאל דה קרוז. את צריכה ללמוד לחיות בלעדיו. לחיות את החיים שלך."
 
אני שותקת לרגע ומאפשרת למילים שלה לחלחל. לחיות את החיים שלך. "אני לא יודעת איך," אני מודה.
 
"היית אנה השפחה ואנה של רפאל. עכשיו את צריכה לברר מי זאת אנה העצמאית." היא צודקת. אני יודעת שהיא צודקת, אבל הייתי מאושרת בתור אנה של רפאל. אני לא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמי.
 
"מה אם זה הכי טוב שיש?" אני שואלת.
 
"זה לא. את חזקה יותר משנדמה לך."
 
"אני לא מרגישה חזקה," אני לוחשת.
 
"אז אני אחשל אותך, אחות קטנה. אהפוך אותך לבלתי־שבירה." אני מביטה היישר אליה ומוצאת את ההבטחה בעיניה הקרות. אני משתוקקת לאמץ את המשמעת הקפואה שלה כי אחותי היא התגלמות העוצמה.
 
"בסדר."
 
חיוך קל עולה על שפתיה ואני תוהה לְמה הסכמתי עכשיו, לעזאזל. בכל מקרה, זה צעד אחד קדימה ומתישהו אני צריכה להתחיל ללכת בכוחות עצמי.