מארז נזק משני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז נזק משני
הוספה למועדפים

מארז נזק משני

4.4 כוכבים (36 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

***שלושה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
 
נזק משני 1 - אחרי ההדף
 
אנה
לאחר מות הוריי, נשלחנו אחותי ואני לבית אומנה והופרדנו. תחת כפייה ודיכוי הפכו אותי לזונה. שפחה. רכוש. 
 
השלמתי עם העובדה שיום אחד אמות בחדר האפל שבו נכלאתי, אך התברר שלגורל היו תוכניות אחרות עבורי ושהוא טרם סיים להתל בי. 
 
כשנלקחתי משם תחושת החופש הייתה קרובה כל כך, עד שכמעט יכולתי לטעום אותה על לשוני. אבל מהר מאוד הבנתי שזאת הייתה אשליה ושוב נחטפתי במסווה של הגנה על חיי.  
 
הגעתי אל ביתו המפואר של רפאל דה קרוז, ראש קרטל קשוח ואכזר. הוא נראה מרושע ושנאתי אותו מהרגע שבו מבטינו נפגשו. אומנם בתנאי מחייה כאלו חיי אמורים היו להיות טובים ונוחים יותר, אך גם כלוב מזהב הוא עדיין כלוב. 
 
תחושה זרה שלא יכולתי להסביר אפילו לעצמי, ניקרה בי. איך האיש שהטיל אימה על אנשיו גרם לי להרגיש בטוחה במחיצתו?
 
 
רפאל
בעולם שלי אין מקום לחולשות. 
 
הרוסייה בעלת פני המלאך והגוף השברירי נכנסה לביתי כעירבון. לא הייתי אמור למצוא בה עניין מעבר למילת הכבוד שנתתי לנרו ורדי, האיש שבבעלותו הייתה ושדרש שתישאר בחיים. 
 
מתברר שלוורד העדין היו עלי כותרת עשויים פלדה. אנה ריתקה אותי אליה והייתי מוכן לדמם מקוציה בתמורה למגע מרצון. בתמורה למבט מביע אמון. 
 
היא הפכה לכמיהה האסורה, לפרי עץ הדעת שיכול לרפא או לחרב אותי.
 
***
ברומן פשע רווי תשוקה ומסתורין, אישה מפוחדת ואבודה וראש קרטל מטיל אימה מתחברים בעל כורחם. באופן קוסמי כמעט ולמרות הבדלי השפה, הם מוצאים את נקודת האיזון המאפשרת להם להתאהב ולהפוך לכוח בלתי מנוצח. 
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים. לפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם, כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם. 
 
לעברית תורגם עד כה הדואט 'נשיקת מוות ונשיקת פיתוי' אשר הפכו לרבי־מכר וזכו להצלחה רבה. אחרי ההדף הוא החלק הראשון בסדרת נזק משני אשר מחבר את חלקי הפאזל של כל הספרים יחד.
 
 
נזק משני 2 - להט צורב
 
אני שפחה לשעבר.
נזק משני.
עירבון.
 
הוא אדם רע.
בוס של קרטל.
להט צורב.
 
ברגע של כמיהה ופיתוי נמחקו הגבולות שבין המותר לאסור. כעת הגבול שנחצה מתברר כטעות ששנינו עומדים לשלם עליה מחיר כבד.
 
סיפורם של אנה ורפאל נרקם תחת מסכת מרתקת של אהבה, של רומנטיקה ושל אימה.
 
כקודמו גם הספר ״להט צורב״ מתאר עלילה מלאת בערה מתמשכת, מתח וטלטלות בלתי צפויות. הוא לא יאפשר לקוראים להניחו מידם עד לסיומו.
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים. לפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם, כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם. 
 
 
 
נזק משני 3 - נצח בוהק
 
שנאה יכולה לשנות אדם, לעוות אותו עד שיהפוך לגרסה מצולקת ומסולפת של עצמו. 
ואהבה?
לפעמים לא די באהבה כדי לשרוד. 
 
אבודה וללא תכנון ידוע מראש, אנה מוצאת את הדרך אל הדבר היחיד שהעניק לה תקווה לחיים אמיתיים. בצעד נואש היא מתכוונת להקריב את עצמה כדי להציל חיים שלא ידעה על קיומם. 
 
שבור, זועם ומלא תסכול על כך שהיקר לו עומד להילקח ממנו, רפאל נלחם על שלו ויוצא למסע נקמה באנשים המאיימים על חיי אהובת ליבו, כדי לוודא שיחוסלו לפני שיניחו עליה את ידיהם המגואלות בדם. 
 
מסעם של אנה ורפאל בשיאו ומתקרב לסיומו המוחץ. זהו סיפור על אהבה, על אובדן ועל מלחמה של שני אנשים העלולים להפסיד זה את זה.
 
האם הם שועטים לעבר הסוף המר או שהנצח הבוהק מצפה להם? 
 
לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים. לפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם, כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם.
 

פרק ראשון

 

נזק משני 1 - אחרי ההדף
 
הקדמה
 
 
אנה
 
בת 13
 
הלב שלי הולם כמו משוגע עד שאני חוששת שהוא עלול להימלט מבין צלעותיי. כשאני עומדת שם בין שאר הילדים אני מרגישה כאילו שלט מהבהב תלוי מעל לראשי והוא גורם לי להתכווץ לתוך עצמי ולהצטער שאני לא בלתי־נראית. אני מביטה באריחים המלוכלכים בצבע שמנת שלרגליי ונושכת את השפה התחתונה שלי עד שאני מרגישה טעם של דם בפה.
נקישת הנעליים האיטית על המרצפות נשמעת כמו הלמות תוף בדרך אל הגרדום. אני עוצמת את עיניי בכוח ונאבקת בנשימה רוטטת. הפוגה שקטה. עורי סומר מרוב מוּדעות ואני בולעת את הרוק בכבדות לפני שאני פוקחת אט־אט את עיניי ומבטי ננעץ ברצפה. הדבר היחיד שאני רואה הוא נעליים מבריקות שעוצרות ממש מולי ומצביעות עליי באופן מבשר רעות. שום התכווצות לא תעלים אותי. כבר הייתי צריכה לדעת שאין שום סיכוי שהמזל יהיה לצידי.
 
הרי בסופו של דבר, ראיתי את אחותי עומדת בחדר הזה ממש לפני שלוש שנים. בכיתי כשאותו איש גרר אותה והיא שוב לא נראתה מאז. יכול להיות שהיא מתה...
או גרוע יותר. אני לא יודעת. שלוש שנים גרתי בבית היתומים הזה בלעדיה ואף פעם לא הרגשתי לבד כל כך, בלי אף טיפה של טוב בעולם הזה. והאיש הזה עומד לחרוץ את גורלי, לקחת אותי ולשלוח אותי אלוהים יודע לאן.
שמעתי סיפורים על הווֹלינשיק. הם נהגו בלחישות מפוחדות של ילדים מבועתים. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס — סיפור שנועד להפחיד ילדים כדי שיתנהגו יפה. סיפורים על איש שמגיע וגונב ילדים מהוריהם. אבל לי אין הורים וגם לא את אוּנָה שלי. הוא לקח אותה ועכשיו הוא ייקח גם אותי. פעימות ליבי מאיצות כשמבטי נודד על פני החליפה וסוקר את הפנים שכמעט אין בהן קמט, עיניים שחורות ושיער כסוף מעט. הוא נראה כמו אדם רגיל אבל האכזריות שבעיניו מצמררת אותי. שפתיו נמתחות בחיוך שהופך את קרביי ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
הוא מכופף את מותניו, תופס את סנטרי בידו עד שפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. אני מרגישה את הבל פיו המדיף ריח טבק בשעה שעיניו הגדולות סוקרות כל תו בפניי. "היופי הוא קללה, קטנטונת." יבבה קטנה חומקת מבין שפתיי ואני משתדלת שלא להיבהל, אך לא מצליחה להתאפק. הפחד הולם בי בכוח ובמהירות ואני נסוגה. הוא שוב מחייך. "אין לאן לברוח."
"בבקשה," אני שומעת את עצמי אומרת.
הוא מזדקף וצחוק עמוק בוקע מבין שפתיו הדקות. "היא כבר מתחננת. אקח אותה ואת השתיים האחרות."
 
 
המנהלת מביטה בי והבעתה הזועפת נותרת ללא שינוי. שערה האפור משוך בפיתול הדוק והקרדיגנים הפרחוניים שהיא לובשת לא מסווים את המפלצת שבפנים. הוולינשיק מוסר לה צרור שטרות והם לוחצים ידיים לפני שהיא משחררת את שאר הילדים.
הרגע נמכרתי, סחרו בי כמו בפרה במכירה פומבית.
 
1
 
אנה
 
הווה
 
אני סופרת את האריחים שעל הקיר המרוחק. שלושה־עשר לרוחב וחמישה־עשר לאורך. מאה תשעים וחמישה בסך הכול. אני זוכרת כל סדק, כל טיפת לכלוך, כל חלק מושחר וסדוק של חומר האיטום חקוק כמו מפה בראשי. הדברים האלה שאמורים להיות חסרי חשיבות ונטולי משמעות הם ההצלה היחידה שלי בין כתלי המקום הזה. אריחים וסדקים — הסחת דעת הכרחית.
הראייה שלי מתעוותת על פי הקצב שבו הבל הפה החמים תוקף את צווארי. אצבעות מחוספסות לופתות את מותניי, ציפורניים קצרות שורטות את עורי.
"תסתכלי עליי," הוא נוהם. באנחה כנועה אני מסבה את פניי אליו. אני לא יודעת איך הוא נראה, עוד דמות חסרת פנים, חסרת ייחוד וחסרת חשיבות. הוא חודר לתוכי, גונח ונאנח בעודו גוזל את העונג שלו. ראייתי מזדגגת ומחשבותיי נמלטות אל אותו מקום כמו תמיד.
 
לשום מקום. היעדר מוחלט של מחשבה או רגש.
פעם הייתי חושבת על החיים שהיו לי בעבר. נהגתי לקוות ולחלום על משהו טוב יותר. הימים האלה עברו מזמן.
מה שפעם חשבתי שהוא צורה אכזרית ביותר של השפלה הפך עכשיו לשגרה שלי, ובהשלמה מצאתי מעט שלווה. זה פשוט... מי שאני. אני קיימת. הוא קיים. ואלה הם חיי. ברגע שמשלימים עם המצב, הוא הופך לנסבל הרבה יותר. תקווה שוברת גם את החזקים מכולם.
הוא לופת את הלסת שלי ופולט גניחה ארוכה אל תוך שקע צווארי. לאחר שהוא נושם בכבדות, הוא מרים את הראש לאיטו. כשהוא מרפה ממני, ראשי מסתובב הצידה ואני חוזרת לספור אריחים.
"את זיון מחורבן, רוּבְּיָה, אדומה," הוא מסנן. אני לא אומרת מילה והוא מתרחק ממני. אני שומעת אותו גורר את רגליו בחדר לפני שהדלת נטרקת. וכאן אני שוכבת ומחכה לבא בתור, ולזה שאחריו... ולזה שאחריו.
 
 
נזק משני 2 - להט צורב
 
1
 
 
אנה
 
 
"תבחרי, אָבֵסיטָה, ציפור קטנה. את רוצה לנסוע לנֵרוֹ ושם אוּנָה תמצא אותך או שאת רוצה לבוא איתי?" עיניו השחורות כפחם של רפאל בוחנות אותי בעיון ואותן חומות שביניהן אצורה נשימתי ממתינות לתשובה.
 
מערבולת של מחשבות מעורפלות מסתחררת לי בראש, מהירה מכדי שאוכל להתעכב על אחת מהן. אחותי בחיים. היא רוצחת. והיא מחפשת אותי. היינו רק ילדות כשהופרדנו זו מזו — נמכרנו, הושפלנו. מי היינו היום אלמלא הפרידו בינינו? ודאי שלא מתנקשת וזונה.
 
אבל, כמו תמיד, אני נאלצת להשלים עם המציאות המרה. כך או כך אנחנו זרות כעת ועולמות שלמים מפרידים בינינו. היא אולי עדיין האחות הגדולה והמגוננת שלי, אבל אני כבר לא האחות הקטנה וחסרת הישע שלה. הכול השתנה. בתשע השנים האחרונות חיי היו אך ורק זוועה. עד שהוא הגיע. רפאל.
 
אני קרועה בין העבר לבין ההווה והעתיד, אבל למדתי לא לחשוב על העתיד כי הוא הפכפך מאוד. אפשר להסתמך רק על כאן ועכשיו. וכרגע יש לי את רפאל. הוא מוּכר. הוא ודאי. הוא בטוח.
 
בנקודה הזאת בזמן אחותי מתקיימת בסך הכול בזיכרון של ילדה קטנה שסגדה לה, זיכרון שכבר איננו. אסור לי לתת לאפשרויות לתעתע בי, אני צריכה להתייחס רק למה שמוצג בפניי בתור עובדה. רפאל הוא המציאות והוא הגאולה שלי. אני רוֹצֶה לאהוב אותך. ואני רוֹצָה שהוא יאהב אותי.
 
אני קמה מחיקו ועומדת לפניו. עיניים כהות מצטמצמות לעומתי ואני רואה שהוא תוהה מה תהיה התשובה שלי. "אני בוחרת בך, רַף."
 
הוא עומד, מתנשא מעליי, גודלו חוסם כל דבר שאיננו הוא. "את צריכה להיות בטוחה..."
 
"אתה הדבר היחיד שאני בטוחה לגביו עכשיו."
 
"היא אחותך, אנה."
 
"כרגע היא זרה."
 
"וזה לא ישתנה אם תברחי."
 
אני מקמטת את מצחי. "אם אתה לא רוצה שאני אבוא איתך..."
 
"לא." ידיו הגדולות חופנות את פניי, אגודליו מלטפים את קו הלסת שלי. "אני לא רוצה שתעשי טעות בגלל שאת פוחדת."
 
"אני לא פוחדת." הוא בוחן אותי לעוד שנייה ואז פוסע לאיטו לאחור.
 
"אוקיי. אז בואי נלך." הוא מושיט לי את הקביים.
 
"לא ארזתי כלום."
 
"מריה תעשה את זה." הוא פותח את הדלת ומסמן לי להתקדם לפניו. הבית עדיין הומה מפעילות וכשרפאל יוצא מדלת הכניסה צבא קטן של גברים מופיע באורח פלא. הוא עוזר לי להתיישב במושב הקדמי של המרצדס ואז נכנס ומתיישב מאחורי ההגה. הגברים נכנסים לשני האמרים וכלי הרכב מקיפים אותנו, אחד מלפנים ואחד מאחור.
 
"יש... רובה על הגג?" אני שואלת אותו. ובדיוק כשאני אומרת את זה, איש מגיח מפתח גג המכונית שלפנינו וממקם את עצמו מאחורי רובה.
 
"זה הקרטל, אבסיטה," הוא מגחך.
 
"אוקיי, אנחנו מצפים להתקפה? זאת אומרת, אונה היא רק אישה אחת. ואתה לא מתכוון להרוג אותה, נכון?"
 
השיירה יוצאת לדרך ושערי הברזל העצומים נפתחים עבורנו. "יש לנו יותר מאויב אחד עכשיו אבל אל תזלזלי באחותך. הרבה גברים זלזלו בה וכולם מתו."
 
אני בולעת את הגוש שנתקע בגרוני. אונה תמיד הייתה חזקה ונועזת הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי שאני אוכל להיות אי־פעם. היא הייתה מבוגרת יותר ממני כשההורים שלנו מתו ולכן אני משערת שהיא הבינה יותר והרגישה שהיא אחראית גם עליי. במבט לאחור, נראה שהחוויה שללה ממנה את התמימות הילדותית שלה כמעט מייד.
 
"תמיד חשבתי שהיא נמכרה להיות שפחה, כמוני," אני אומרת.
 
צמיגי המכונית מתנגשים במהמורה לפני שאנחנו עולים על דרך סלולה וישרה יותר. רפאל משעין את מרפקו על הדלת, גודלו תופס את רוב החלל הדחוס במכונית הספורט הקטנה. "עצם העובדה שהיא לא הפכה לשפחת מין לא אומר שהיא הייתה חופשייה, אנה." הוא מביט אליי לרגע ונאנח נוכח הבעת פניי המבולבלת. "אני לא יודע הרבה על ניקולאי איוונוב, רק שיש לו הרבה כוח וצבא משלו. הוא קורא להם האליטה או העילית. וזה מה שהם. יש לו בסיסי צבא שבהם הוא מאמן ילדים בני שמונה."
 
"זה..."
 
"דפוק? אולי, אבל כולם נאמנים לו ללא סייג. אי־אפשר להגיד שאין היגיון מסוים בשיגעון הזה."
 
"אז איך אונה עובדת עם נרו?"
 
"ניקולאי משכיר את המתנקשים הכי טובים שלו וגובה מיליונים על כל רצח. אבל הם עדיין נשארים בבעלותו."
 
איך הייתי מרגישה אם היו מכשירים אותי לרצוח? אם אדם שרואה בי כלי נשק היה הבעלים שלי? אבל אונה נקראת בשם המשפחה שלו, כך שאולי יש כאן משהו מעבר. סדק קל של טינה כלפי אחותי עולה בתוכי. במשך שנים זיינו אותי והתעללו בי ואילו היא הוכשרה להילחם ולהרוג. לא משנה מה רפאל אומר, היא הוכשרה לחוסן ואילו אני נאלצתי להפגין חולשה.
 
כעבור כמה שעות אנחנו מטפסים על צלע גבעה שמוקפת במדבר עד קצה האופק הרחוק. הכבישים יורדים שמאלה, לכיוון הצוק, ומצד ימין יש חומת סלעים שבה נחצב הכביש, בצד הגבעה. אנחנו עוצרים ליד שער ברזל ששני עמודי אבן בצדדיו. המקום לא נראה כמו בסיס צבאי שמור אלא יותר כמו אתר נופש יוקרתי מגודר. השומרים החמושים זזים הצידה והשער נפתח, מאפשר לנו לעבור ולהיכנס לחצר. במרכז שביל הגישה המרוצף בלבנים יש מזרקת מים קטנה וחזית הווילה המחופה בגג טרקוטה מכוסה בסלים תלויים. ערוגות פרחים קטנות ניצבות בין החלונות, פרחים צבעוניים וחיוניים הופכים את המקום לעליז ומקסים. הווילה נקייה ללא רבב כמו האחוזה, אבל יפה ממנה.
 
אני יוצאת מהמכונית ולוקחת את הקביים, צולעת לעבר חזית הבית. המתח ניכר כאן. יותר גברים, כולם חמושים ודרוכים. "לוקאס יגיע לכאן?" אני שואלת את רפאל כשהוא מפסיק לחלק פקודות וניגש אליי.
 
"נראה שאת מחבבת את הבחור," הוא אומר כלאחר יד תוך שהוא מקליד בטלפון שלו.
 
"הוא מוצא חן בעיניי. הוא נחמד."
 
הוא מגחך. "נחמד?"
 
"כן. זה לא משהו שאתה מבין." אני מושכת באפי.
 
הוא צוחק. "נכון, אני לא מבין בזה."
 
כשאני נכנסת לתוך הבית, אני נתקלת ברופא שפגשתי באחוזה עומד במסדרון, לופת תיק גדול בעודו זע באי־נוחות. "תשתמש בסלון," רפאל מצביע על המסדרון לפני שהוא מנשק אותי על המצח. "ותתנהגי יפה," הוא דורש לפני שהוא מסתלק.
 
אני מביטה בזעם בגבו ואז ברופא שמרכין את ראשו בביישנות. "באתי רק כדי להוריד לך את הגבס."
 
אני מתרככת כלפיו מעט אבל לעולם לא אסלח לו על שנעץ בי מחט בניגוד לרצוני. "בסדר." הוא פוסע במסדרון ופותח את הדלת הראשונה. אני באה אחריו. זהו חדר אירוח ובו שלוש ספות סביב שולחן קפה. הרופא מרים את הרגל שלי על השולחן ואז פותח את התיק, מכניס לשקע איזה מכשיר. הוא מפעיל אותו והמכשיר משמיע זמזום חלש.
 
כעבור עשר דקות אני מסתכלת על העור החיוור מאוד של הרגל שלי. אני מזיזה את הבהונות וקמה לאט, משעינה את משקל גופי על הרגל.
 
"איך את מרגישה?" שואל הרופא.
 
"בסדר." מוזר להניח שתי רגליים על הקרקע אחרי שבועות של קיפוצים על רגל אחת.
 
"יופי." הוא קם, אורז את חפציו ויוצא מהחדר בלי לומר מילה. אני ניגשת לחלון ומביטה אל ההתרחשות שבחוץ. ממטרות יוצרות קשתות גבוהות של מים באוויר, משקות את המדשאות בצבע ירוק אזמרגד שמקיפות את הווילה. מאחורי הגן יש חומה נמוכה ומאחוריה... קילומטרים רבים של מדבר. אני רואה את התצורות המשוננות של קו הסלע באופק, שקוטעות את השמיים הכחולים האינסופיים.
 
המחשבות שלי נודדות אל אונה ואל המצב שאליו נקלעתי עכשיו. כי ברגע אחד הכול השתנה. אני כבר לא נערה חסרת אונים — שאין לה אף אחד. יש לי עכשיו את אונה, אבל רק בתיאוריה. היא עדיין פנטזיה חמקמקה, חלום מוחשי ועם זאת בלתי־מושג.
 
ויש את רפאל, הגבר שאני יודעת שהוא נוראי במובנים רבים ובכל זאת גורם לי להרגיש מוגנת וראויה. הגבר ששחרר אותי — כי טכנית, אני חופשייה עכשיו, לא? או שאולי רפאל פתח את דלת הכלוב רק כדי לתת לי לעוף לתוך מלכודת. לעיתים קרובות תהיתי מה הייתי עושה אם באמת הייתי זוכה בחופש שלי. מטיילת בעולם? רוקדת בגשם? מתאהבת?
 
מעולם לא חשבתי שהגבר שאתאהב בו יהיה דווקא הסוהר שלי. נוכח כל הדברים שחשבתי שאעשה, אני מגלה שאני מוכנה להקריב הכול למען דבר אחד: אהבה. מילה שלא אמורה להיות עוצמתית ובכל זאת, אפילו אני — השפחה, הזונה — אפילו אני יודעת שזה הדבר שכולנו משתוקקים אליו. אני לא שונה, אני סתם נערה מרוסקת שמחפשת את הקשר הבסיסי ביותר. רפאל מרגיע את נשמתי ההרוסה ומרפא את הלב הפצוע שלי. אונה היא אחותי, אבל אני יודעת עמוק בלב שהיא לא מה שאני צריכה עכשיו. הוא — כן.
 
אני מתרחקת מהחלון ומשוטטת בבית. אנשיו של רפאל מסתובבים, מורידים כיסויים מהרהיטים ומכניסים פריטים שונים. אני נכנסת לסלון, תחושת מרצפות הטרקוטה הקרירות תחת רגליי מבורכת. יש דלתות צרפתיות פתוחות בצד הרחוק והן מספקות לי הצצה לחצר סגורה. עציצי לוונדר ויסמין פזורים בכל פינה, ריחם עומד באוויר בשעה ששמש אחר הצהריים מכה בלוחות האבן.
 
מזרקה קטנה ניצבת בחצר עם פסל אישה במרכזה. מים גולשים על גופה, צובעים את הקווים האפורים של דמותה בגוון ירקרק. האצות זוחלות על פני האבן, מכרסמות את תווי פניה עד לבלי הכר. יש בדמותה משהו עצוב ואני מרגישה דחף לנקות אותה, אבל נמנעת. במקום זאת אני יוצאת החוצה ושוכבת על הספסל שליד המזרקה, מסבה את פניי אל השמש.
 
"חשבתי שאמצא אותך כאן." אני מתיישבת ומוצאת את לוקאס נשען על הפתח, זרועותיו הדקות שלובות על חזהו.
 
"באת," אני אומרת וחיוך כן נפרש על שפתיי.
 
"כמובן. אני שומר הראש שלך. לאן שתלכי, אלך." החיוך לא סר משפתיי כשאני חושבת על לוקאס כמגן. הוא צעיר ותמים כל כך ואני בטוחה שרפאל נתן לו את התפקיד כי אין לו שום דבר אחר לתת לו לעשות.
 
"היית כבר בבית הזה?"
 
"כן, רפאל גר כאן קצת בשנה שעברה."
 
"למה?"
 
הוא מושך בכתפיו. "החבורה הקרובה שלו לפעמים מגיעה לכאן אם הוא חושב שיש עלינו איום. זה מעצבן כי הבית רחוק מהעיר אבל כמעט בלתי־אפשרי לתקוף אותו."
 
"החבורה הקרובה שלו?"
 
"כן, סֶם, קרלוס, מריה, עוד כמה בחורים."
 
"ואתה?"
 
הוא מושך שוב בכתפיו. "אימא תהרוג את קרלוס אם יקרה לי משהו."
 
"אימא שלך יודעת בשביל מי אתה עובד?"
 
"היא חושבת שקרלוס בכנופיה. היא רצתה שאהיה רופא אבל אני לא מספיק חכם." הוא מושך בכתפיו. "בחוארז, אם רוצים להרוויח כסף, עובדים בקרטל. יש לי מזל שאחי בכיר כל כך."
 
אני משפילה את מבטי אל ידיי הנחות בחיקי. "אתה יכול לעשות דברים טובים יותר."
 
"נראה לך?"
 
אני מביטה בו. "אתה שונה מהם, לוקאס."
 
לחייו מוורידות והוא נבוך. "רוצה שאעשה לך סיור?"
 
"בטח." אני קמה וניגשת אליו.
 
"הרגל שלך נראית טוב. זאת אומרת... לא טוב, אלא..."
 
אני מהדקת את שפתיי ומתאפקת לא לצחוק.
 
"אני יודעת למה התכוונת."
 
הוא מהנהן ואני הולכת אחריו לתוך הבית. הוא יפהפה. לא כמו האחוזה אבל אקזוטי יותר, עם רצפות אריחים ועציצים. כל חלון פתוח ומכניס אוויר חמים פנימה. רענן כאן, במרומי הגבעות. לוקאס עושה לי סיור בכל החדרים ובסוף נעצר מחוץ לחדר שינה בקומה הראשונה.
 
"רפאל ביקש להביא את החפצים שלך לחדר הזה," הוא אומר בביישנות ואז הוא כמעט בורח. הוא באמת מוזר לפעמים.
 
אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. יש מיטה ענקית עם ארבעה עמודים במרכז החדר ווילונות לבנים ודקים תלויים מארבעת עבריה. אני נזכרת במשהו מתוך סיפור אגדה שקראתי בתור ילדה, עם טירות ונסיכות ואבירים לבנים.
 
אני מתקרבת ומקיפה את המיטה, מלטפת באצבעותיי את וילונות הרשת הלבנים במגע קל כנוצה. מבטי נודד אל השידה שליד המיטה, או ליתר דיוק, מה שמונח עליה. הספר של המינגוויי שרפאל נתן לי כשהגעתי לביתו לראשונה, ולידו הגלובוס הזהוב הקטן שהוא מחזיק במשרד. אני מניחה את האצבע שלי עליו ומניעה את הכדור הקטן והמבריק עד שהוא מסתובב על צירו והציורים מיטשטשים. אני תוקעת את האצבע עליו והוא נעצר.
 
ניו זילנד. מעניין איך המקום הזה נראה. האם האנשים מדברים עם מבטא או אפילו באותה שפה כמוני? האדון תמיד דאג שאהיה משכילה, אבל לא בתחומים מעשיים. אני יודעת להגיד לכם מהו השורש הריבועי של פיי, לדקלם שירה בעל־פה, לנגן באך בפסנתר ולנהל שיחה מעמיקה על מעלותיו וחסרונותיו של שייקספיר. אבל אין לי מושג איך נראית ניו זילנד. אין בזה צורך. זה לא מרשים אף אחד. אני נאנחת, מזיזה מעליי את הגלובוס ומפנה את תשומת ליבי אל הספר שמונח על ספר אחר. אני מסתכלת על הכותרת ומחייכת. גאווה ודעה קדומה, ברצינות?
 
כמה צפוי, רפאל. אני לוקחת את הספר, ניגשת אל הדלתות בצד המרוחק של החדר. הן נפתחות אל מרפסת אבן וכשאני יוצאת אני מבחינה באבני הפסיפס בצבעים בוהקים תחת רגליי. הנוף פשוט עוצר נשימה, כאילו העולם יכול להימשך לנצח ולרדוף אחר אופק ועוד אופק. אני מתיישבת באחד מכיסאות הברזל שניצבים משני צדדיו של שולחן קטן, קרירות המתכת מחלחלת מבעד לבד הדק של שמלתי. אני לא יודעת כמה זמן אני יושבת שם, שקועה במחשבות, אבל אני קופצת כשמשהו מתחכך בכתפי.
 
פרץ של הבל חמים נושף על צווארי ואני מצטמררת, מטה את ראשי הצידה. הניחוח של רפאל אופף אותי ומוחק מראשי את כל מה שהוא לא הוא.
 
"אבסיטה," שפתיו מתחככות בעורפי כשאצבעותיו מלטפות את זרועי בעדינות עד שצמרמורת מתפשטת בעורי. "את כמו לטאה. תמיד בשמש." קולו מלא שעשוע.
 
אני מרימה את רגלי החיוורת ומצביעה עליה. "יש לי רגל אחת לבנה."
 
"היא תהפוך לרגל אדומה אם לא תיזהרי," הוא לוחש באוזני. הערה קטנה כל כך, בטח אגבית לחלוטין אבל היא מכווצת לי את החזה והבטן שלי מפרפרת כי אכפת לו, ואף אחד אחר לא גילה אכפתיות לפניו.
 
אני מסתובבת ופוגשת את מבטו, העיניים הכהות שלו נראות קרות לחלוטין עד שמסתכלים לתוכן באמת. הן לא קרות, רק מסויגות, עמוסות בסודות מוסתרים. אני שולחת יד ומלטפת בקצה אצבעי את שפתו התחתונה. "אתה פוחד, רף?"
 
הוא שואף עמוקות, כתפיו הענקיות מתרוממות ונופלות בכבדות עם הפעולה. "מאחותך? לא."
 
"אז למה אנחנו בורחים?"
 
הוא רוכן עד שמצחו נוגע במצחי, כאילו הוא מנסה לקרקע את עצמו בעזרת נוכחותי. "אף פעם לא פחדתי ממשהו, לוחמת קטנה, כי לא היה לי אף פעם משהו שפחדתי לאבד."
 
"גם לא את החיים שלך."
 
הוא נסוג וחיוך קל נמתח על שפתיו. "גם לא את החיים שלי."
 
"ועכשיו?"
 
עוד נשימה עמוקה. "ועכשיו, אני לא רוצה לקחת ממך יותר ממה שכבר איבדת. אם אחותך תגיע לחוארז, אני לא יכול להבטיח שלא יישפך דם משני הצדדים."
 
אני נושכת את פנים שפתיי. "אני מבינה."
 
הוא מטה את ראשו. "את מבינה?"
 
"אונה היא אויבת מבחינתך. ואין לך שום סיבה לרחם עליה."
 
שפתו מתעקלת. "לא, אני לא חייב כלום לאנחל דה לה מוארטה, למלאך המוות, ובכל זאת, לאחותה..." אצבעותיו מרקדות על לחיי. "אליה אני מרגיש לא מעט מחויבות."
 
מבטי מושפל ארצה. "אני מצטערת ש..."
 
הוא קוטע אותי כשהוא אוחז בסנטרי ומטיח את שפתיו על שפתיי. הנשיקה מעתיקה את נשימתי, גוזלת ממני חלקים קטנים ומושכת אותם לעברו כמו מגנט שמרחף מעל מתכת שבורה לרסיסים. הוא פשוט מחבר אותי כמו כוח טבע. לא הייתי מצליחה להתנגד גם אם הייתי רוצה. ואני לא.
 
אגודלו מלטף את הלסת שלי. "אל תתנצלי, אבסיטה." עוד חיכוך מושהה של שפתיו על שפתיי והוא נסוג. אני כבר מתגעגעת אליו.
 
"תתלבשי לקראת הארוחה בעוד שעה. יש לי כל מיני עניינים לטפל בהם." אני מרגישה את הדם אוזל מפניי. "אה, אה, אה. אני לא רוצה לשמוע. את סומכת עליי?" הוא שואל ולא בפעם הראשונה.
 
"כן."
 
"את תהיי איתי כל הזמן. אף אחד לא יסתכל עלייך. אף אחד לא ייגע בך. פשוט... יש התנהלות רשמית שצריך לדבוק בה."
 
"מהפה שלך זה נשמע כמעט נורמלי," אני נאנחת ומעיפה מבט אל קו האופק התכול הדועך.
 
"אוי, אבסיטה, היצורים הכי נאלחים מסתתרים בחברה המתורבתת. את כבר אמורה לדעת." אני בולעת את הרוק. אני יודעת. יודעת היטב. ולכן אני לא רוצה להשתתף בארוחה או באירוע החברתי שלו — מה שזה לא יהיה. אבל אני לא אגיד לו דבר.
 
"בסדר. מה אני אמורה ללבוש?" עדיין אין לי מושג בענייני אופנה או לבוש. אני עדיין מתרגלת לזה שאני בכלל אמורה להיות לבושה כל הזמן.
 
שפתיו מתעקלות. "משהו רגוע."
 
אני מקמטת את מצחי לעומתו. "למה?"
 
"כי, לוחמת קטנה שלי, קשה מאוד לעקור לגבר את העיניים מהראש במהלך ארוחה."
 
אני מגלגלת את עיניי. "אני זו..."
 
"די!"
 
"אף אחד לא ישים אליי לב." האדון תמיד רצה שאהיה החפץ הנוצץ שתלוי על זרועו באירועים חברתיים. הוא רצה שאהיה מושא קנאתם של שאר הגברים. למדתי מהר מאוד לנסות ולהפוך לצל. הוא מעולם לא הניח לזה לקרות, כמובן, אבל זה שירת אותי היטב כשהוא מכר אותי. אני יכולה להיות בלתי־נראית אם אני רוצה.
 
"כמה שאת חסרת מודעות, אבסיטה." הוא לא אומר יותר דבר, רק מתחיל להתיר את כפתורי החולצה ואז נכנס פנימה בדרך לחדר האמבטיה. אני שומעת את דלת המקלחת נפתחת ומקמטת את מצחי. למה הוא מתקלח כאן?
 
באנחה כנועה אני נכנסת לחדר הארונות ועוצרת.
 
בצד אחד יש שמלות ומדפי נעליים — הרבה יותר ממה שאני צריכה או שאוכל להשתמש בהם אי־פעם — ובצד השני יש חולצות וחליפות ועוד מתלים של נעליים בוהקות.
 
הבגדים של רפאל כאן. אני מתייקת את פרט המידע הקטן הזה לרגע ולוקחת את השמלה הראשונה שאני מוצאת ולובשת אותה. כשאני מביטה בהשתקפותי במראה הגדולה נדרש לי שבריר של שנייה כדי לזהות את עצמי. השמלה בצבע כחול פסטל מתהדרת במחשוף רחב שיושב ממש מתחת לעצם הבריח שלי, עם שרוולים שמכסים את זרועותיי ומסתירים את הקעקוע במפרק ידי. הבד נצמד לגופי שנעשה מקומר לאחרונה ונעצר סנטימטרים ספורים מעל הברכיים שלי. אני מביטה לאחור במתלה השמלות ורואה שיש עוד הרבה כאלה, לא פחות יפות.
 
אני מביטה שוב בהשתקפותי, מסתובבת מעט ומעבירה את אצבעותיי בשערי. גלים זהובים גולשים אל קימור מותניי, מבריקים וקופצניים יותר מתמיד. עורי שזוף, עיניי מאירות. אני לא מצליחה לקשר בין הבחורה הזאת לביני. אנחנו שונות כמו יום ולילה. היא המעטה החיצוני שמכסה על הבלגן שבפנים ואני שונאת אותה על כך. אני שונאת אותה על המראה המושלם שלה. אני שונאת אותה כי אני רוצה להיות היא, ולעולם לא אהיה כמוה. היא שקר.
 
אני נסוגה לאחור, צונחת על הכיסא המרופד שניצב באמצע חדר הארונות. הבחורה שבמראה משיבה לי מבט עצוב ואני מרגישה אשמה על שעמעמתי את הברק שהיה בה לפני דקות ספורות בלבד. נשמע רעש של דלת נפתחת ואז רפאל נכנס לחדר הארונות, מהסס כשהוא רואה אותי. עינינו נפגשות במראה לרגע לפני שהוא סוקר את השתקפותי המלאה.
 
"את נראית יפהפייה," הוא אומר.
 
אני נאנחת. "שקר."
 
"אני לא משקר."
 
"לא. היא." אני מצביע על ההשתקפות. "היא שקר." אני מסתובבת ומביטה בו. הוא מקמט את מצחו אליי. "נוצצת, זוהרת... נקייה. חזקה."
 
הוא תופס את סנטרי, מטה את ראשי לאחור בכוח. אגודלו עובר על שפתי התחתונה, עיניו עוקבות אחר התנועה. "היא את. היא האמת החדשה שלך. כמה את ממהרת לזלזל בה ולטעון שהיא שקר." הוא מטה את ראשי לאחור עוד יותר. "קומי מהאפר, אבסיטה, או שתישארי בקליפה החרוכה של מי שהיית פעם."
 
הוא שומט את ידו, עיניו הקרות והאכזריות על פניי. הוא לא מציע אהדה, לא מילים טובות, רק אמונה פשוטה ובלתי־מתפשרת שאני יכולה להיות טובה יותר ולעשות דברים טוב יותר. הוא מביט בי כאילו אני חסינה לירי. הוא מפנה את גבו אליי ולראשונה עיניי נופלות על העור החשוף של גבו המקועקע.
 
מגבת לבנה נצמדת למותניו ואני מסמיקה למראה המסחרר של כל כך הרבה שרירים ודיו.
 
אני קמה על רגליי ומתכוונת לעבור על פניו אבל עוצרת כשאני רואה ורד אדום על שכמתו הימנית, קבור בים של דיו שחור. משהו בו מושך את תשומת ליבי. ריבוי הפרטים של עלי הכותרת האדומים מעורר בי תחושה שאני יכולה למשש את המרקם הקטיפתי בקצות אצבעותיי. או אולי אלה הטיפות האדומות כדם שנתלות מהקוצים ומהשקעים בעורו כאילו מדובר בדמו שלו. לפני שאני קולטת את התנועה אצבעותיי נחות על עורו הלוהט. הוא קופא ואני מסיטה את היד לפני שהוא מסתובב להביט בי.
 
הטמפרטורה בחדר הארונות הקטן מכפילה את עצמה כשאני ניצבת מול קיר בצורת רפאל העירום למחצה, במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. הוא מסקרן אותי ומעורר בי אי־נוחות מוחלטת.
 
"את מגלה אומץ, לוחמת קטנה," הוא מחייך.
 
"אני פשוט... הוורד. הוא מוצא חן בעיניי."
 
"כמובן." הוא נהג לצפות בי בגנים כשהרחתי את הפרחים. "הוא לזכר אחותי, ויולט."
 
"אז למה לא סיגלית, הרי זה פירוש השם שלה?"
 
"כי כמו ורד, היא הייתה יפה אך עדינה, ובגללה דיממתי כשניסיתי לאחוז בה חזק מדי." הלב שלי מחסיר פעימה. אלוהים, כמה יפה וכמה טרגי.
 
"אני מצטערת."
 
הוא מתקרב אליי ואני מכריחה את עצמי לא לזוז. אני לא אפחד מהגבר הזה. "עד כמה שזה מחמם לב, אני מוכרח להתלבש." הוא מחייך ומפזר את המתח באוויר. ידו נשלחת למגבת ולרגע, לרגע בודד, אני מתלבטת אם לעמוד שם ולאפשר לו להפיל אותה. אני יודעת שהוא יעשה את זה. חמימות מוזרה מתפשטת בי, אצבעות חקרניות נשלחות, מלטפות, מתגרות במשהו זר לי כל כך שאני לא מצליחה לזהות אותו. הסקרנות והאפשרויות מרפרפות בראשי כמו תמונות מהבהבות מסרט ישן. אבל רפאל הוא לא ניסוי. אני לא יכולה לבחון את גבולות הפחד והסקרנות שלי עליו. אני ממהרת לצאת מחדר הארונות, מתחמקת ממבטו. קול צחוקו העמוק רועם מאחוריי ואני שונאת את עצמי על שברחתי ממנו, אבל אני מוכרחה להכיר במגבלות שלי. רפאל הוא תמיד המגבלה הידועה, אך גם היוצא דופן מבחינתי.
 
 
 נזק משני 3 - נצח בוהק
 
 
פרולוג
 
 
אור השמש נספג בבד הז'קט שלי עד שאני בוער מחום. אני מושך בצווארון כשהזיעה נדבקת לצווארי וזולגת במורד גבי.
 
הציפורים מזמרות בין ענפי העצים הסמוכים והציקדות מצרצרות באושר בדשא הגבוה שמקיף את בית הקברות. אני שונא את זה. את הכול. כאילו העולם פשוט ממשיך להתקיים, ממשיך הלאה למרות שכעת חסר בו משהו חיוני, משהו שעשה אותו טוב פי כמה.
 
השקט עוטף אותי כמו שמיכה מחניקה, כשאני רואה את ארון הקבורה יורד אל תוך הבור הקריר והלח שנחפר באדמה. השושנים שעל הארון לבנות וצחורות, צבען הלבן בולט על רקע המשטח השחור והמבריק המשוח בלכה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם, מעוכים תחת כובד משקלה של כל האדמה הזאת. מרוקנים. הרוסים. בדיוק כמו מריה. בזבוז טרגי של הבטחה גדולה כל כך.
 
קול של אישה, שמתייפחת לא הרחק ממני, מצליח לחדור מבעד לשיתוק שעוטף אותי אבל אני לא מתייחס. אני שקוע באבל הפרטי שלי, מיוסר בגלל שנכשלתי ומעונה בגלל הידיעה שגם במוות אכזבתי את מריה. כל מה שמונח בארון הזה הוא הראש הכרות שנשלח אל פתח ביתי.
 
לא הצלחנו למצוא את הגופה וכמו שאני מכיר את דומינגז, היא כנראה טמונה באיזה קבר לא מסומן במדבר. אני קופץ את אגרופיי בכוח עד שאצבעותיי כואבות מרוב מאמץ. נלכדתי במעגל קסמים של כאב וזעם קשים מנשוא. חלק ממני מצטער על זה שאנה לא כאן. המגע הפשוט, הלחישות החטופות, היו מקלים עליי לצלוח את הסערה, אבל אסור לי לסכן אותה. מה שאני מרגיש עכשיו הוא שבריר ממה שארגיש אם אאבד אותה. אבל כשהיא לא כאן אני מרגיש שהכול נעשה הרסני יותר.
 
כשהארון מגיע לקרקעית הבור האפל והעמוק, אני מסתובב ומסתלק.
 
אור השמש מאיר את קורי העכביש שמכסים את הדשא במעטה של משי — נקי וללא רבב. אני פושט את הז'קט, תולש מעליי את העניבה ומתיר את שני הכפתורים העליונים בחולצה.
 
"רַף."
 
קרלוס מדביק אותי בריצה. אני מביט בו בחטף בלי לעצור. "מה?"
 
"לאן אתה הולך? הלוויה עוד לא הסתיימה."
 
"היא הסתיימה, קרלוס. היא מתה. שום דבר לא ישנה את זה."
 
"זה לא קרה באשמתך," הוא אומר בפעם המאה.
 
"אל תבזבז את הזמן שלך."
 
הוא תופס בזרועי ואני מחלץ אותה ממנו ולוטש בו מבט זועם. "אתה פשוט... צריך להיפרד," הוא אומר בשקט.
 
"אני איפרד רק אחרי שאנקום." אני לא יכול לשבת כאן ולהיפרד, להגיד איזו אישה טובה היא הייתה בזמן שהרוצח שלה מסתובב חופשי וצוחק עליי. לא. אני ממשיך ללכת ומגיע אל המכונית.
 
"מה אתה מתכוון לעשות?" הוא רץ בעקבותיי.
 
אני פותח את דלת המכונית. "משהו שדומינגז לא יצפה לו." קרלוס מרים גבה. "והוא מצפה שאהיה היום בלוויה."
 
שפתיו מתרוממות בחיוך קטן, עדות נדירה בימים האחרונים לרגש שאיננו אומללות. הוא מקיף את המכונית ופותח את דלת הנוסע.
 
"על מה חשבת?"
 
"אני עומד להעלות את העולם כולו באש."
 
 
 
 
1
 
 
אנה
 
 
אני מעבירה את משקלי מרגל לרגל ומצמידה את דַנְטֶה אל מותני. הוא עוטף את שערי באגרופו הקטן והצוהל לפני שהוא מכניס אותו לפיו. אני מנענעת אותו בשקט ומביטה אל מחוץ לחלון על העיר ניו יורק שמשתרעת מתחתינו. האורות נראים כמו אלף גחליליות שמרחפות בחשכה ללא מטרה. מיליוני אנשים נמצאים שם, חיים את חייהם המובנים מאליהם. מכינים ארוחת ערב, מאכילים את החתול, צופים בטלוויזיה... ואני עומדת כאן, מרוחקת כל כך, מקנאה בנורמליות הטבעית שלהם.
 
הרגעים האלה עם האחיין שלי הם הרגעים היחידים שבהם אני מרגישה שאני יכולה לנשום כמו שצריך. הוא לא מודע כלל למתרחש מלבד למה שקורה לנגד עיניו. כשאני איתו אני מצליחה להתרכז ברגע המדויק שבו אני נמצאת. שאר הזמן אני פשוט משתוקקת למשהו שכבר לא אוכל לקבל עוד: רפאל. וזה הורג אותי לאט־לאט.
 
כל שמץ של אושר שזכיתי לו בחיים האלה נתלש ממני כי אני חיה בעולם של גברים מסוכנים ונשים אומללות.
 
רפאל מסוכן כמו כולם אבל הוא היה חוף המבטחים שלי, ועכשיו אני פשוט אבודה. כלי שיט שצף ללא עוגן. לפניי יש רק ים אינסופי של ריק, אין אדמה או גאולה באופק.
 
כואב לי בחזה כאילו איבר חיוני נתלש ממנו, וכל מה שנשאר הוא חלל פעור. אני מחפשת את המקום הקטן והאפל בתוכי שבו אני יודעת שהכול ייפסק, אבל עד כמה שזה נשמע חולני, אני משתוקקת אל תחושת הכאב. היא מזכירה לי שרפאל אמיתי: שהאהבה שלנו הייתה אמיתית. ואני יודעת שאם אהבה הייתה יכולה להספיק שום דבר לא היה מפריד בינינו. במובן מסוים, זה הקטע הכי גרוע. בליבי המיוסר והקרוע אני שונאת אותו על כך, למרות שאני מסוגלת להבין את ההיגיון שהיה מאחורי ההחלטה. אבל אני הייתי נשארת. הבטחנו זה לזה שנהיה יחד או שנמות. והוא הפר את ההבטחה.
 
דלת החדר נפתחת וצעדים חרישיים נשמעים על השטיח העבה. "רפאל צלצל," אונה אומרת בשקט. הלב שלי נקרע ומגמגם בקצב מהוסס. אני מתמקדת בדנטה ומנסה להתעלם מהדקירה שאני חשה מאחורי הצלעות. פשוט תמשיכי לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף. "נתתי לו את המספר החדש שלך."
 
אני מסתובבת ומביטה בה. "למה עשית את זה?"
 
היא מצמצמת את עיניה אליי ומתקדמת כדי לקחת את דנטה. "כי אני לא מתכוונת לסנן שיחות בשבילך. אם את לא רוצה לדבר איתו, אל תעני." אני לא חושבת שאני חזקה מספיק לדחות שיחות ממנו, אבל אני גם יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו. אני לא יכולה לשמוע אותו מבטיח הבטחות שווא אחרי שהפר את ההבטחה הכי חשובה שיש.
 
אני מעבירה יד בשערי ומשפשפת את המקום הכואב במרכז חזי.
 
"זה מוכרח להיפסק," אומרת אונה ומרימה את דנטה אל חיקה. היא נראית כל כך מוזרה עם ההופעה השרירית והמאיימת שלה והתינוק שבחיקה.
 
"מה?"
 
"את בניו יורק כבר שבוע ואת כל הזמן בוכה ומתאבלת עליו."
 
במשך שנים תהיתי אם אחותי האבודה בחיים וזה מה שאני מקבלת. אני פונה ממנה ומביטה שוב אל מחוץ לחלון בתקווה שהיא תיעלם.
 
היא נדחפת בכוח לשדה הראייה שלי. "שרדת תשע שנים בתור שפחת מין, אנה." היא סוקרת אותי במבטה ושאט נפש בעיניה. "את יכולה לשרוד שברון לב קטן בלי שום בעיה."
 
"זה לא דומה," הייתי מעדיפה לסבול כאב פיזי.
 
היא מנענעת את הראש. "רפאל החליש אותך."
 
תמיד אמרתי שאחרי הכול, הוא זה שישבור אותי. עצמות מחלימות, צלקות נפשיות מוסוות אבל הלב... כמה קל להרוס את הלב.
 
"אני לא מצפה ממך להבין את זה, אונה." אחותי קרה ונוקשה, כמעט בלתי־חדירה. אין מקום לרגש בעולמה אלא אם מדובר בבן שלה.
 
"אני מבינה יותר ממה שנדמה לך, אבל זה המצב. רפאל קיבל החלטה כדי להגן עלייך."
 
"אני לא רוצה שיגנו עליי!" אני צועקת, כל התסכול והפגיעה שלי מבעבעים אל פני השטח.
 
לשבריר שנייה, שמץ של אהדה עולה על פניה. "איש רב־עוצמה אוהב אותך, אנה. מה שאת רוצה הוא חסר חשיבות."
 
אני מביטה בה ממושכות. "איש רב־עוצמה אוהב אותך אבל הוא לא זורק אותך."
 
היא מטה את ראשה הצידה. "אני מלאך המוות," היא אומרת בפשטות. היא נשק בפני עצמה, אישה שכל גבר פוחד ממנה. האנשים של רפאל היו לוחשים את שמה של אחותי ביראה כאילו היא יותר אגדה ממציאות. אונה היא לא נקודת התורפה של נֵרו, היא היתרון שלו ואני מקנאה בה על זה. "את באמת אוהבת אותו?" היא שואלת.
 
אני מפנה אליה את מבטי. "ברור שכן."
 
היא נושמת עמוק. "תחשבי על זה, אנה. את באמת אוהבת אותו? או שהוא היה הגבר הראשון שהתייחס אלייך יפה? הגבר הראשון שאהב אותך?" אני מקמטת את מצחי. "הרי היית שפחה המון זמן. אהבה והכרת טובה הם שני דברים שונים."
 
"אני אוהבת אותו," אני אומרת למרות שהמילים שלה מחלחלות לתוכי, וכעת אני מרגישה כמו ילדה תמימה וטיפשה. "אני צריכה אותו."
 
"לא. זה רק נדמה לך."
 
"למה את עושה את זה?"
 
עיניה הסגולות ננעצות בעיניי. "העולם לא מתחיל ונגמר ברפאל דה קרוז. את צריכה ללמוד לחיות בלעדיו. לחיות את החיים שלך."
 
אני שותקת לרגע ומאפשרת למילים שלה לחלחל. לחיות את החיים שלך. "אני לא יודעת איך," אני מודה.
 
"היית אנה השפחה ואנה של רפאל. עכשיו את צריכה לברר מי זאת אנה העצמאית." היא צודקת. אני יודעת שהיא צודקת, אבל הייתי מאושרת בתור אנה של רפאל. אני לא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמי.
 
"מה אם זה הכי טוב שיש?" אני שואלת.
 
"זה לא. את חזקה יותר משנדמה לך."
 
"אני לא מרגישה חזקה," אני לוחשת.
 
"אז אני אחשל אותך, אחות קטנה. אהפוך אותך לבלתי־שבירה." אני מביטה היישר אליה ומוצאת את ההבטחה בעיניה הקרות. אני משתוקקת לאמץ את המשמעת הקפואה שלה כי אחותי היא התגלמות העוצמה.
 
"בסדר."
 
חיוך קל עולה על שפתיה ואני תוהה לְמה הסכמתי עכשיו, לעזאזל. בכל מקרה, זה צעד אחד קדימה ומתישהו אני צריכה להתחיל ללכת בכוחות עצמי.
 
 

עוד על המארז

מארז נזק משני לורן לאוול

 

נזק משני 1 - אחרי ההדף
 
הקדמה
 
 
אנה
 
בת 13
 
הלב שלי הולם כמו משוגע עד שאני חוששת שהוא עלול להימלט מבין צלעותיי. כשאני עומדת שם בין שאר הילדים אני מרגישה כאילו שלט מהבהב תלוי מעל לראשי והוא גורם לי להתכווץ לתוך עצמי ולהצטער שאני לא בלתי־נראית. אני מביטה באריחים המלוכלכים בצבע שמנת שלרגליי ונושכת את השפה התחתונה שלי עד שאני מרגישה טעם של דם בפה.
נקישת הנעליים האיטית על המרצפות נשמעת כמו הלמות תוף בדרך אל הגרדום. אני עוצמת את עיניי בכוח ונאבקת בנשימה רוטטת. הפוגה שקטה. עורי סומר מרוב מוּדעות ואני בולעת את הרוק בכבדות לפני שאני פוקחת אט־אט את עיניי ומבטי ננעץ ברצפה. הדבר היחיד שאני רואה הוא נעליים מבריקות שעוצרות ממש מולי ומצביעות עליי באופן מבשר רעות. שום התכווצות לא תעלים אותי. כבר הייתי צריכה לדעת שאין שום סיכוי שהמזל יהיה לצידי.
 
הרי בסופו של דבר, ראיתי את אחותי עומדת בחדר הזה ממש לפני שלוש שנים. בכיתי כשאותו איש גרר אותה והיא שוב לא נראתה מאז. יכול להיות שהיא מתה...
או גרוע יותר. אני לא יודעת. שלוש שנים גרתי בבית היתומים הזה בלעדיה ואף פעם לא הרגשתי לבד כל כך, בלי אף טיפה של טוב בעולם הזה. והאיש הזה עומד לחרוץ את גורלי, לקחת אותי ולשלוח אותי אלוהים יודע לאן.
שמעתי סיפורים על הווֹלינשיק. הם נהגו בלחישות מפוחדות של ילדים מבועתים. תמיד חשבתי שזה רק מיתוס — סיפור שנועד להפחיד ילדים כדי שיתנהגו יפה. סיפורים על איש שמגיע וגונב ילדים מהוריהם. אבל לי אין הורים וגם לא את אוּנָה שלי. הוא לקח אותה ועכשיו הוא ייקח גם אותי. פעימות ליבי מאיצות כשמבטי נודד על פני החליפה וסוקר את הפנים שכמעט אין בהן קמט, עיניים שחורות ושיער כסוף מעט. הוא נראה כמו אדם רגיל אבל האכזריות שבעיניו מצמררת אותי. שפתיו נמתחות בחיוך שהופך את קרביי ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.
הוא מכופף את מותניו, תופס את סנטרי בידו עד שפניו במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. אני מרגישה את הבל פיו המדיף ריח טבק בשעה שעיניו הגדולות סוקרות כל תו בפניי. "היופי הוא קללה, קטנטונת." יבבה קטנה חומקת מבין שפתיי ואני משתדלת שלא להיבהל, אך לא מצליחה להתאפק. הפחד הולם בי בכוח ובמהירות ואני נסוגה. הוא שוב מחייך. "אין לאן לברוח."
"בבקשה," אני שומעת את עצמי אומרת.
הוא מזדקף וצחוק עמוק בוקע מבין שפתיו הדקות. "היא כבר מתחננת. אקח אותה ואת השתיים האחרות."
 
 
המנהלת מביטה בי והבעתה הזועפת נותרת ללא שינוי. שערה האפור משוך בפיתול הדוק והקרדיגנים הפרחוניים שהיא לובשת לא מסווים את המפלצת שבפנים. הוולינשיק מוסר לה צרור שטרות והם לוחצים ידיים לפני שהיא משחררת את שאר הילדים.
הרגע נמכרתי, סחרו בי כמו בפרה במכירה פומבית.
 
1
 
אנה
 
הווה
 
אני סופרת את האריחים שעל הקיר המרוחק. שלושה־עשר לרוחב וחמישה־עשר לאורך. מאה תשעים וחמישה בסך הכול. אני זוכרת כל סדק, כל טיפת לכלוך, כל חלק מושחר וסדוק של חומר האיטום חקוק כמו מפה בראשי. הדברים האלה שאמורים להיות חסרי חשיבות ונטולי משמעות הם ההצלה היחידה שלי בין כתלי המקום הזה. אריחים וסדקים — הסחת דעת הכרחית.
הראייה שלי מתעוותת על פי הקצב שבו הבל הפה החמים תוקף את צווארי. אצבעות מחוספסות לופתות את מותניי, ציפורניים קצרות שורטות את עורי.
"תסתכלי עליי," הוא נוהם. באנחה כנועה אני מסבה את פניי אליו. אני לא יודעת איך הוא נראה, עוד דמות חסרת פנים, חסרת ייחוד וחסרת חשיבות. הוא חודר לתוכי, גונח ונאנח בעודו גוזל את העונג שלו. ראייתי מזדגגת ומחשבותיי נמלטות אל אותו מקום כמו תמיד.
 
לשום מקום. היעדר מוחלט של מחשבה או רגש.
פעם הייתי חושבת על החיים שהיו לי בעבר. נהגתי לקוות ולחלום על משהו טוב יותר. הימים האלה עברו מזמן.
מה שפעם חשבתי שהוא צורה אכזרית ביותר של השפלה הפך עכשיו לשגרה שלי, ובהשלמה מצאתי מעט שלווה. זה פשוט... מי שאני. אני קיימת. הוא קיים. ואלה הם חיי. ברגע שמשלימים עם המצב, הוא הופך לנסבל הרבה יותר. תקווה שוברת גם את החזקים מכולם.
הוא לופת את הלסת שלי ופולט גניחה ארוכה אל תוך שקע צווארי. לאחר שהוא נושם בכבדות, הוא מרים את הראש לאיטו. כשהוא מרפה ממני, ראשי מסתובב הצידה ואני חוזרת לספור אריחים.
"את זיון מחורבן, רוּבְּיָה, אדומה," הוא מסנן. אני לא אומרת מילה והוא מתרחק ממני. אני שומעת אותו גורר את רגליו בחדר לפני שהדלת נטרקת. וכאן אני שוכבת ומחכה לבא בתור, ולזה שאחריו... ולזה שאחריו.
 
 
נזק משני 2 - להט צורב
 
1
 
 
אנה
 
 
"תבחרי, אָבֵסיטָה, ציפור קטנה. את רוצה לנסוע לנֵרוֹ ושם אוּנָה תמצא אותך או שאת רוצה לבוא איתי?" עיניו השחורות כפחם של רפאל בוחנות אותי בעיון ואותן חומות שביניהן אצורה נשימתי ממתינות לתשובה.
 
מערבולת של מחשבות מעורפלות מסתחררת לי בראש, מהירה מכדי שאוכל להתעכב על אחת מהן. אחותי בחיים. היא רוצחת. והיא מחפשת אותי. היינו רק ילדות כשהופרדנו זו מזו — נמכרנו, הושפלנו. מי היינו היום אלמלא הפרידו בינינו? ודאי שלא מתנקשת וזונה.
 
אבל, כמו תמיד, אני נאלצת להשלים עם המציאות המרה. כך או כך אנחנו זרות כעת ועולמות שלמים מפרידים בינינו. היא אולי עדיין האחות הגדולה והמגוננת שלי, אבל אני כבר לא האחות הקטנה וחסרת הישע שלה. הכול השתנה. בתשע השנים האחרונות חיי היו אך ורק זוועה. עד שהוא הגיע. רפאל.
 
אני קרועה בין העבר לבין ההווה והעתיד, אבל למדתי לא לחשוב על העתיד כי הוא הפכפך מאוד. אפשר להסתמך רק על כאן ועכשיו. וכרגע יש לי את רפאל. הוא מוּכר. הוא ודאי. הוא בטוח.
 
בנקודה הזאת בזמן אחותי מתקיימת בסך הכול בזיכרון של ילדה קטנה שסגדה לה, זיכרון שכבר איננו. אסור לי לתת לאפשרויות לתעתע בי, אני צריכה להתייחס רק למה שמוצג בפניי בתור עובדה. רפאל הוא המציאות והוא הגאולה שלי. אני רוֹצֶה לאהוב אותך. ואני רוֹצָה שהוא יאהב אותי.
 
אני קמה מחיקו ועומדת לפניו. עיניים כהות מצטמצמות לעומתי ואני רואה שהוא תוהה מה תהיה התשובה שלי. "אני בוחרת בך, רַף."
 
הוא עומד, מתנשא מעליי, גודלו חוסם כל דבר שאיננו הוא. "את צריכה להיות בטוחה..."
 
"אתה הדבר היחיד שאני בטוחה לגביו עכשיו."
 
"היא אחותך, אנה."
 
"כרגע היא זרה."
 
"וזה לא ישתנה אם תברחי."
 
אני מקמטת את מצחי. "אם אתה לא רוצה שאני אבוא איתך..."
 
"לא." ידיו הגדולות חופנות את פניי, אגודליו מלטפים את קו הלסת שלי. "אני לא רוצה שתעשי טעות בגלל שאת פוחדת."
 
"אני לא פוחדת." הוא בוחן אותי לעוד שנייה ואז פוסע לאיטו לאחור.
 
"אוקיי. אז בואי נלך." הוא מושיט לי את הקביים.
 
"לא ארזתי כלום."
 
"מריה תעשה את זה." הוא פותח את הדלת ומסמן לי להתקדם לפניו. הבית עדיין הומה מפעילות וכשרפאל יוצא מדלת הכניסה צבא קטן של גברים מופיע באורח פלא. הוא עוזר לי להתיישב במושב הקדמי של המרצדס ואז נכנס ומתיישב מאחורי ההגה. הגברים נכנסים לשני האמרים וכלי הרכב מקיפים אותנו, אחד מלפנים ואחד מאחור.
 
"יש... רובה על הגג?" אני שואלת אותו. ובדיוק כשאני אומרת את זה, איש מגיח מפתח גג המכונית שלפנינו וממקם את עצמו מאחורי רובה.
 
"זה הקרטל, אבסיטה," הוא מגחך.
 
"אוקיי, אנחנו מצפים להתקפה? זאת אומרת, אונה היא רק אישה אחת. ואתה לא מתכוון להרוג אותה, נכון?"
 
השיירה יוצאת לדרך ושערי הברזל העצומים נפתחים עבורנו. "יש לנו יותר מאויב אחד עכשיו אבל אל תזלזלי באחותך. הרבה גברים זלזלו בה וכולם מתו."
 
אני בולעת את הגוש שנתקע בגרוני. אונה תמיד הייתה חזקה ונועזת הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי שאני אוכל להיות אי־פעם. היא הייתה מבוגרת יותר ממני כשההורים שלנו מתו ולכן אני משערת שהיא הבינה יותר והרגישה שהיא אחראית גם עליי. במבט לאחור, נראה שהחוויה שללה ממנה את התמימות הילדותית שלה כמעט מייד.
 
"תמיד חשבתי שהיא נמכרה להיות שפחה, כמוני," אני אומרת.
 
צמיגי המכונית מתנגשים במהמורה לפני שאנחנו עולים על דרך סלולה וישרה יותר. רפאל משעין את מרפקו על הדלת, גודלו תופס את רוב החלל הדחוס במכונית הספורט הקטנה. "עצם העובדה שהיא לא הפכה לשפחת מין לא אומר שהיא הייתה חופשייה, אנה." הוא מביט אליי לרגע ונאנח נוכח הבעת פניי המבולבלת. "אני לא יודע הרבה על ניקולאי איוונוב, רק שיש לו הרבה כוח וצבא משלו. הוא קורא להם האליטה או העילית. וזה מה שהם. יש לו בסיסי צבא שבהם הוא מאמן ילדים בני שמונה."
 
"זה..."
 
"דפוק? אולי, אבל כולם נאמנים לו ללא סייג. אי־אפשר להגיד שאין היגיון מסוים בשיגעון הזה."
 
"אז איך אונה עובדת עם נרו?"
 
"ניקולאי משכיר את המתנקשים הכי טובים שלו וגובה מיליונים על כל רצח. אבל הם עדיין נשארים בבעלותו."
 
איך הייתי מרגישה אם היו מכשירים אותי לרצוח? אם אדם שרואה בי כלי נשק היה הבעלים שלי? אבל אונה נקראת בשם המשפחה שלו, כך שאולי יש כאן משהו מעבר. סדק קל של טינה כלפי אחותי עולה בתוכי. במשך שנים זיינו אותי והתעללו בי ואילו היא הוכשרה להילחם ולהרוג. לא משנה מה רפאל אומר, היא הוכשרה לחוסן ואילו אני נאלצתי להפגין חולשה.
 
כעבור כמה שעות אנחנו מטפסים על צלע גבעה שמוקפת במדבר עד קצה האופק הרחוק. הכבישים יורדים שמאלה, לכיוון הצוק, ומצד ימין יש חומת סלעים שבה נחצב הכביש, בצד הגבעה. אנחנו עוצרים ליד שער ברזל ששני עמודי אבן בצדדיו. המקום לא נראה כמו בסיס צבאי שמור אלא יותר כמו אתר נופש יוקרתי מגודר. השומרים החמושים זזים הצידה והשער נפתח, מאפשר לנו לעבור ולהיכנס לחצר. במרכז שביל הגישה המרוצף בלבנים יש מזרקת מים קטנה וחזית הווילה המחופה בגג טרקוטה מכוסה בסלים תלויים. ערוגות פרחים קטנות ניצבות בין החלונות, פרחים צבעוניים וחיוניים הופכים את המקום לעליז ומקסים. הווילה נקייה ללא רבב כמו האחוזה, אבל יפה ממנה.
 
אני יוצאת מהמכונית ולוקחת את הקביים, צולעת לעבר חזית הבית. המתח ניכר כאן. יותר גברים, כולם חמושים ודרוכים. "לוקאס יגיע לכאן?" אני שואלת את רפאל כשהוא מפסיק לחלק פקודות וניגש אליי.
 
"נראה שאת מחבבת את הבחור," הוא אומר כלאחר יד תוך שהוא מקליד בטלפון שלו.
 
"הוא מוצא חן בעיניי. הוא נחמד."
 
הוא מגחך. "נחמד?"
 
"כן. זה לא משהו שאתה מבין." אני מושכת באפי.
 
הוא צוחק. "נכון, אני לא מבין בזה."
 
כשאני נכנסת לתוך הבית, אני נתקלת ברופא שפגשתי באחוזה עומד במסדרון, לופת תיק גדול בעודו זע באי־נוחות. "תשתמש בסלון," רפאל מצביע על המסדרון לפני שהוא מנשק אותי על המצח. "ותתנהגי יפה," הוא דורש לפני שהוא מסתלק.
 
אני מביטה בזעם בגבו ואז ברופא שמרכין את ראשו בביישנות. "באתי רק כדי להוריד לך את הגבס."
 
אני מתרככת כלפיו מעט אבל לעולם לא אסלח לו על שנעץ בי מחט בניגוד לרצוני. "בסדר." הוא פוסע במסדרון ופותח את הדלת הראשונה. אני באה אחריו. זהו חדר אירוח ובו שלוש ספות סביב שולחן קפה. הרופא מרים את הרגל שלי על השולחן ואז פותח את התיק, מכניס לשקע איזה מכשיר. הוא מפעיל אותו והמכשיר משמיע זמזום חלש.
 
כעבור עשר דקות אני מסתכלת על העור החיוור מאוד של הרגל שלי. אני מזיזה את הבהונות וקמה לאט, משעינה את משקל גופי על הרגל.
 
"איך את מרגישה?" שואל הרופא.
 
"בסדר." מוזר להניח שתי רגליים על הקרקע אחרי שבועות של קיפוצים על רגל אחת.
 
"יופי." הוא קם, אורז את חפציו ויוצא מהחדר בלי לומר מילה. אני ניגשת לחלון ומביטה אל ההתרחשות שבחוץ. ממטרות יוצרות קשתות גבוהות של מים באוויר, משקות את המדשאות בצבע ירוק אזמרגד שמקיפות את הווילה. מאחורי הגן יש חומה נמוכה ומאחוריה... קילומטרים רבים של מדבר. אני רואה את התצורות המשוננות של קו הסלע באופק, שקוטעות את השמיים הכחולים האינסופיים.
 
המחשבות שלי נודדות אל אונה ואל המצב שאליו נקלעתי עכשיו. כי ברגע אחד הכול השתנה. אני כבר לא נערה חסרת אונים — שאין לה אף אחד. יש לי עכשיו את אונה, אבל רק בתיאוריה. היא עדיין פנטזיה חמקמקה, חלום מוחשי ועם זאת בלתי־מושג.
 
ויש את רפאל, הגבר שאני יודעת שהוא נוראי במובנים רבים ובכל זאת גורם לי להרגיש מוגנת וראויה. הגבר ששחרר אותי — כי טכנית, אני חופשייה עכשיו, לא? או שאולי רפאל פתח את דלת הכלוב רק כדי לתת לי לעוף לתוך מלכודת. לעיתים קרובות תהיתי מה הייתי עושה אם באמת הייתי זוכה בחופש שלי. מטיילת בעולם? רוקדת בגשם? מתאהבת?
 
מעולם לא חשבתי שהגבר שאתאהב בו יהיה דווקא הסוהר שלי. נוכח כל הדברים שחשבתי שאעשה, אני מגלה שאני מוכנה להקריב הכול למען דבר אחד: אהבה. מילה שלא אמורה להיות עוצמתית ובכל זאת, אפילו אני — השפחה, הזונה — אפילו אני יודעת שזה הדבר שכולנו משתוקקים אליו. אני לא שונה, אני סתם נערה מרוסקת שמחפשת את הקשר הבסיסי ביותר. רפאל מרגיע את נשמתי ההרוסה ומרפא את הלב הפצוע שלי. אונה היא אחותי, אבל אני יודעת עמוק בלב שהיא לא מה שאני צריכה עכשיו. הוא — כן.
 
אני מתרחקת מהחלון ומשוטטת בבית. אנשיו של רפאל מסתובבים, מורידים כיסויים מהרהיטים ומכניסים פריטים שונים. אני נכנסת לסלון, תחושת מרצפות הטרקוטה הקרירות תחת רגליי מבורכת. יש דלתות צרפתיות פתוחות בצד הרחוק והן מספקות לי הצצה לחצר סגורה. עציצי לוונדר ויסמין פזורים בכל פינה, ריחם עומד באוויר בשעה ששמש אחר הצהריים מכה בלוחות האבן.
 
מזרקה קטנה ניצבת בחצר עם פסל אישה במרכזה. מים גולשים על גופה, צובעים את הקווים האפורים של דמותה בגוון ירקרק. האצות זוחלות על פני האבן, מכרסמות את תווי פניה עד לבלי הכר. יש בדמותה משהו עצוב ואני מרגישה דחף לנקות אותה, אבל נמנעת. במקום זאת אני יוצאת החוצה ושוכבת על הספסל שליד המזרקה, מסבה את פניי אל השמש.
 
"חשבתי שאמצא אותך כאן." אני מתיישבת ומוצאת את לוקאס נשען על הפתח, זרועותיו הדקות שלובות על חזהו.
 
"באת," אני אומרת וחיוך כן נפרש על שפתיי.
 
"כמובן. אני שומר הראש שלך. לאן שתלכי, אלך." החיוך לא סר משפתיי כשאני חושבת על לוקאס כמגן. הוא צעיר ותמים כל כך ואני בטוחה שרפאל נתן לו את התפקיד כי אין לו שום דבר אחר לתת לו לעשות.
 
"היית כבר בבית הזה?"
 
"כן, רפאל גר כאן קצת בשנה שעברה."
 
"למה?"
 
הוא מושך בכתפיו. "החבורה הקרובה שלו לפעמים מגיעה לכאן אם הוא חושב שיש עלינו איום. זה מעצבן כי הבית רחוק מהעיר אבל כמעט בלתי־אפשרי לתקוף אותו."
 
"החבורה הקרובה שלו?"
 
"כן, סֶם, קרלוס, מריה, עוד כמה בחורים."
 
"ואתה?"
 
הוא מושך שוב בכתפיו. "אימא תהרוג את קרלוס אם יקרה לי משהו."
 
"אימא שלך יודעת בשביל מי אתה עובד?"
 
"היא חושבת שקרלוס בכנופיה. היא רצתה שאהיה רופא אבל אני לא מספיק חכם." הוא מושך בכתפיו. "בחוארז, אם רוצים להרוויח כסף, עובדים בקרטל. יש לי מזל שאחי בכיר כל כך."
 
אני משפילה את מבטי אל ידיי הנחות בחיקי. "אתה יכול לעשות דברים טובים יותר."
 
"נראה לך?"
 
אני מביטה בו. "אתה שונה מהם, לוקאס."
 
לחייו מוורידות והוא נבוך. "רוצה שאעשה לך סיור?"
 
"בטח." אני קמה וניגשת אליו.
 
"הרגל שלך נראית טוב. זאת אומרת... לא טוב, אלא..."
 
אני מהדקת את שפתיי ומתאפקת לא לצחוק.
 
"אני יודעת למה התכוונת."
 
הוא מהנהן ואני הולכת אחריו לתוך הבית. הוא יפהפה. לא כמו האחוזה אבל אקזוטי יותר, עם רצפות אריחים ועציצים. כל חלון פתוח ומכניס אוויר חמים פנימה. רענן כאן, במרומי הגבעות. לוקאס עושה לי סיור בכל החדרים ובסוף נעצר מחוץ לחדר שינה בקומה הראשונה.
 
"רפאל ביקש להביא את החפצים שלך לחדר הזה," הוא אומר בביישנות ואז הוא כמעט בורח. הוא באמת מוזר לפעמים.
 
אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. יש מיטה ענקית עם ארבעה עמודים במרכז החדר ווילונות לבנים ודקים תלויים מארבעת עבריה. אני נזכרת במשהו מתוך סיפור אגדה שקראתי בתור ילדה, עם טירות ונסיכות ואבירים לבנים.
 
אני מתקרבת ומקיפה את המיטה, מלטפת באצבעותיי את וילונות הרשת הלבנים במגע קל כנוצה. מבטי נודד אל השידה שליד המיטה, או ליתר דיוק, מה שמונח עליה. הספר של המינגוויי שרפאל נתן לי כשהגעתי לביתו לראשונה, ולידו הגלובוס הזהוב הקטן שהוא מחזיק במשרד. אני מניחה את האצבע שלי עליו ומניעה את הכדור הקטן והמבריק עד שהוא מסתובב על צירו והציורים מיטשטשים. אני תוקעת את האצבע עליו והוא נעצר.
 
ניו זילנד. מעניין איך המקום הזה נראה. האם האנשים מדברים עם מבטא או אפילו באותה שפה כמוני? האדון תמיד דאג שאהיה משכילה, אבל לא בתחומים מעשיים. אני יודעת להגיד לכם מהו השורש הריבועי של פיי, לדקלם שירה בעל־פה, לנגן באך בפסנתר ולנהל שיחה מעמיקה על מעלותיו וחסרונותיו של שייקספיר. אבל אין לי מושג איך נראית ניו זילנד. אין בזה צורך. זה לא מרשים אף אחד. אני נאנחת, מזיזה מעליי את הגלובוס ומפנה את תשומת ליבי אל הספר שמונח על ספר אחר. אני מסתכלת על הכותרת ומחייכת. גאווה ודעה קדומה, ברצינות?
 
כמה צפוי, רפאל. אני לוקחת את הספר, ניגשת אל הדלתות בצד המרוחק של החדר. הן נפתחות אל מרפסת אבן וכשאני יוצאת אני מבחינה באבני הפסיפס בצבעים בוהקים תחת רגליי. הנוף פשוט עוצר נשימה, כאילו העולם יכול להימשך לנצח ולרדוף אחר אופק ועוד אופק. אני מתיישבת באחד מכיסאות הברזל שניצבים משני צדדיו של שולחן קטן, קרירות המתכת מחלחלת מבעד לבד הדק של שמלתי. אני לא יודעת כמה זמן אני יושבת שם, שקועה במחשבות, אבל אני קופצת כשמשהו מתחכך בכתפי.
 
פרץ של הבל חמים נושף על צווארי ואני מצטמררת, מטה את ראשי הצידה. הניחוח של רפאל אופף אותי ומוחק מראשי את כל מה שהוא לא הוא.
 
"אבסיטה," שפתיו מתחככות בעורפי כשאצבעותיו מלטפות את זרועי בעדינות עד שצמרמורת מתפשטת בעורי. "את כמו לטאה. תמיד בשמש." קולו מלא שעשוע.
 
אני מרימה את רגלי החיוורת ומצביעה עליה. "יש לי רגל אחת לבנה."
 
"היא תהפוך לרגל אדומה אם לא תיזהרי," הוא לוחש באוזני. הערה קטנה כל כך, בטח אגבית לחלוטין אבל היא מכווצת לי את החזה והבטן שלי מפרפרת כי אכפת לו, ואף אחד אחר לא גילה אכפתיות לפניו.
 
אני מסתובבת ופוגשת את מבטו, העיניים הכהות שלו נראות קרות לחלוטין עד שמסתכלים לתוכן באמת. הן לא קרות, רק מסויגות, עמוסות בסודות מוסתרים. אני שולחת יד ומלטפת בקצה אצבעי את שפתו התחתונה. "אתה פוחד, רף?"
 
הוא שואף עמוקות, כתפיו הענקיות מתרוממות ונופלות בכבדות עם הפעולה. "מאחותך? לא."
 
"אז למה אנחנו בורחים?"
 
הוא רוכן עד שמצחו נוגע במצחי, כאילו הוא מנסה לקרקע את עצמו בעזרת נוכחותי. "אף פעם לא פחדתי ממשהו, לוחמת קטנה, כי לא היה לי אף פעם משהו שפחדתי לאבד."
 
"גם לא את החיים שלך."
 
הוא נסוג וחיוך קל נמתח על שפתיו. "גם לא את החיים שלי."
 
"ועכשיו?"
 
עוד נשימה עמוקה. "ועכשיו, אני לא רוצה לקחת ממך יותר ממה שכבר איבדת. אם אחותך תגיע לחוארז, אני לא יכול להבטיח שלא יישפך דם משני הצדדים."
 
אני נושכת את פנים שפתיי. "אני מבינה."
 
הוא מטה את ראשו. "את מבינה?"
 
"אונה היא אויבת מבחינתך. ואין לך שום סיבה לרחם עליה."
 
שפתו מתעקלת. "לא, אני לא חייב כלום לאנחל דה לה מוארטה, למלאך המוות, ובכל זאת, לאחותה..." אצבעותיו מרקדות על לחיי. "אליה אני מרגיש לא מעט מחויבות."
 
מבטי מושפל ארצה. "אני מצטערת ש..."
 
הוא קוטע אותי כשהוא אוחז בסנטרי ומטיח את שפתיו על שפתיי. הנשיקה מעתיקה את נשימתי, גוזלת ממני חלקים קטנים ומושכת אותם לעברו כמו מגנט שמרחף מעל מתכת שבורה לרסיסים. הוא פשוט מחבר אותי כמו כוח טבע. לא הייתי מצליחה להתנגד גם אם הייתי רוצה. ואני לא.
 
אגודלו מלטף את הלסת שלי. "אל תתנצלי, אבסיטה." עוד חיכוך מושהה של שפתיו על שפתיי והוא נסוג. אני כבר מתגעגעת אליו.
 
"תתלבשי לקראת הארוחה בעוד שעה. יש לי כל מיני עניינים לטפל בהם." אני מרגישה את הדם אוזל מפניי. "אה, אה, אה. אני לא רוצה לשמוע. את סומכת עליי?" הוא שואל ולא בפעם הראשונה.
 
"כן."
 
"את תהיי איתי כל הזמן. אף אחד לא יסתכל עלייך. אף אחד לא ייגע בך. פשוט... יש התנהלות רשמית שצריך לדבוק בה."
 
"מהפה שלך זה נשמע כמעט נורמלי," אני נאנחת ומעיפה מבט אל קו האופק התכול הדועך.
 
"אוי, אבסיטה, היצורים הכי נאלחים מסתתרים בחברה המתורבתת. את כבר אמורה לדעת." אני בולעת את הרוק. אני יודעת. יודעת היטב. ולכן אני לא רוצה להשתתף בארוחה או באירוע החברתי שלו — מה שזה לא יהיה. אבל אני לא אגיד לו דבר.
 
"בסדר. מה אני אמורה ללבוש?" עדיין אין לי מושג בענייני אופנה או לבוש. אני עדיין מתרגלת לזה שאני בכלל אמורה להיות לבושה כל הזמן.
 
שפתיו מתעקלות. "משהו רגוע."
 
אני מקמטת את מצחי לעומתו. "למה?"
 
"כי, לוחמת קטנה שלי, קשה מאוד לעקור לגבר את העיניים מהראש במהלך ארוחה."
 
אני מגלגלת את עיניי. "אני זו..."
 
"די!"
 
"אף אחד לא ישים אליי לב." האדון תמיד רצה שאהיה החפץ הנוצץ שתלוי על זרועו באירועים חברתיים. הוא רצה שאהיה מושא קנאתם של שאר הגברים. למדתי מהר מאוד לנסות ולהפוך לצל. הוא מעולם לא הניח לזה לקרות, כמובן, אבל זה שירת אותי היטב כשהוא מכר אותי. אני יכולה להיות בלתי־נראית אם אני רוצה.
 
"כמה שאת חסרת מודעות, אבסיטה." הוא לא אומר יותר דבר, רק מתחיל להתיר את כפתורי החולצה ואז נכנס פנימה בדרך לחדר האמבטיה. אני שומעת את דלת המקלחת נפתחת ומקמטת את מצחי. למה הוא מתקלח כאן?
 
באנחה כנועה אני נכנסת לחדר הארונות ועוצרת.
 
בצד אחד יש שמלות ומדפי נעליים — הרבה יותר ממה שאני צריכה או שאוכל להשתמש בהם אי־פעם — ובצד השני יש חולצות וחליפות ועוד מתלים של נעליים בוהקות.
 
הבגדים של רפאל כאן. אני מתייקת את פרט המידע הקטן הזה לרגע ולוקחת את השמלה הראשונה שאני מוצאת ולובשת אותה. כשאני מביטה בהשתקפותי במראה הגדולה נדרש לי שבריר של שנייה כדי לזהות את עצמי. השמלה בצבע כחול פסטל מתהדרת במחשוף רחב שיושב ממש מתחת לעצם הבריח שלי, עם שרוולים שמכסים את זרועותיי ומסתירים את הקעקוע במפרק ידי. הבד נצמד לגופי שנעשה מקומר לאחרונה ונעצר סנטימטרים ספורים מעל הברכיים שלי. אני מביטה לאחור במתלה השמלות ורואה שיש עוד הרבה כאלה, לא פחות יפות.
 
אני מביטה שוב בהשתקפותי, מסתובבת מעט ומעבירה את אצבעותיי בשערי. גלים זהובים גולשים אל קימור מותניי, מבריקים וקופצניים יותר מתמיד. עורי שזוף, עיניי מאירות. אני לא מצליחה לקשר בין הבחורה הזאת לביני. אנחנו שונות כמו יום ולילה. היא המעטה החיצוני שמכסה על הבלגן שבפנים ואני שונאת אותה על כך. אני שונאת אותה על המראה המושלם שלה. אני שונאת אותה כי אני רוצה להיות היא, ולעולם לא אהיה כמוה. היא שקר.
 
אני נסוגה לאחור, צונחת על הכיסא המרופד שניצב באמצע חדר הארונות. הבחורה שבמראה משיבה לי מבט עצוב ואני מרגישה אשמה על שעמעמתי את הברק שהיה בה לפני דקות ספורות בלבד. נשמע רעש של דלת נפתחת ואז רפאל נכנס לחדר הארונות, מהסס כשהוא רואה אותי. עינינו נפגשות במראה לרגע לפני שהוא סוקר את השתקפותי המלאה.
 
"את נראית יפהפייה," הוא אומר.
 
אני נאנחת. "שקר."
 
"אני לא משקר."
 
"לא. היא." אני מצביע על ההשתקפות. "היא שקר." אני מסתובבת ומביטה בו. הוא מקמט את מצחו אליי. "נוצצת, זוהרת... נקייה. חזקה."
 
הוא תופס את סנטרי, מטה את ראשי לאחור בכוח. אגודלו עובר על שפתי התחתונה, עיניו עוקבות אחר התנועה. "היא את. היא האמת החדשה שלך. כמה את ממהרת לזלזל בה ולטעון שהיא שקר." הוא מטה את ראשי לאחור עוד יותר. "קומי מהאפר, אבסיטה, או שתישארי בקליפה החרוכה של מי שהיית פעם."
 
הוא שומט את ידו, עיניו הקרות והאכזריות על פניי. הוא לא מציע אהדה, לא מילים טובות, רק אמונה פשוטה ובלתי־מתפשרת שאני יכולה להיות טובה יותר ולעשות דברים טוב יותר. הוא מביט בי כאילו אני חסינה לירי. הוא מפנה את גבו אליי ולראשונה עיניי נופלות על העור החשוף של גבו המקועקע.
 
מגבת לבנה נצמדת למותניו ואני מסמיקה למראה המסחרר של כל כך הרבה שרירים ודיו.
 
אני קמה על רגליי ומתכוונת לעבור על פניו אבל עוצרת כשאני רואה ורד אדום על שכמתו הימנית, קבור בים של דיו שחור. משהו בו מושך את תשומת ליבי. ריבוי הפרטים של עלי הכותרת האדומים מעורר בי תחושה שאני יכולה למשש את המרקם הקטיפתי בקצות אצבעותיי. או אולי אלה הטיפות האדומות כדם שנתלות מהקוצים ומהשקעים בעורו כאילו מדובר בדמו שלו. לפני שאני קולטת את התנועה אצבעותיי נחות על עורו הלוהט. הוא קופא ואני מסיטה את היד לפני שהוא מסתובב להביט בי.
 
הטמפרטורה בחדר הארונות הקטן מכפילה את עצמה כשאני ניצבת מול קיר בצורת רפאל העירום למחצה, במרחק של סנטימטרים ספורים ממני. הוא מסקרן אותי ומעורר בי אי־נוחות מוחלטת.
 
"את מגלה אומץ, לוחמת קטנה," הוא מחייך.
 
"אני פשוט... הוורד. הוא מוצא חן בעיניי."
 
"כמובן." הוא נהג לצפות בי בגנים כשהרחתי את הפרחים. "הוא לזכר אחותי, ויולט."
 
"אז למה לא סיגלית, הרי זה פירוש השם שלה?"
 
"כי כמו ורד, היא הייתה יפה אך עדינה, ובגללה דיממתי כשניסיתי לאחוז בה חזק מדי." הלב שלי מחסיר פעימה. אלוהים, כמה יפה וכמה טרגי.
 
"אני מצטערת."
 
הוא מתקרב אליי ואני מכריחה את עצמי לא לזוז. אני לא אפחד מהגבר הזה. "עד כמה שזה מחמם לב, אני מוכרח להתלבש." הוא מחייך ומפזר את המתח באוויר. ידו נשלחת למגבת ולרגע, לרגע בודד, אני מתלבטת אם לעמוד שם ולאפשר לו להפיל אותה. אני יודעת שהוא יעשה את זה. חמימות מוזרה מתפשטת בי, אצבעות חקרניות נשלחות, מלטפות, מתגרות במשהו זר לי כל כך שאני לא מצליחה לזהות אותו. הסקרנות והאפשרויות מרפרפות בראשי כמו תמונות מהבהבות מסרט ישן. אבל רפאל הוא לא ניסוי. אני לא יכולה לבחון את גבולות הפחד והסקרנות שלי עליו. אני ממהרת לצאת מחדר הארונות, מתחמקת ממבטו. קול צחוקו העמוק רועם מאחוריי ואני שונאת את עצמי על שברחתי ממנו, אבל אני מוכרחה להכיר במגבלות שלי. רפאל הוא תמיד המגבלה הידועה, אך גם היוצא דופן מבחינתי.
 
 
 נזק משני 3 - נצח בוהק
 
 
פרולוג
 
 
אור השמש נספג בבד הז'קט שלי עד שאני בוער מחום. אני מושך בצווארון כשהזיעה נדבקת לצווארי וזולגת במורד גבי.
 
הציפורים מזמרות בין ענפי העצים הסמוכים והציקדות מצרצרות באושר בדשא הגבוה שמקיף את בית הקברות. אני שונא את זה. את הכול. כאילו העולם פשוט ממשיך להתקיים, ממשיך הלאה למרות שכעת חסר בו משהו חיוני, משהו שעשה אותו טוב פי כמה.
 
השקט עוטף אותי כמו שמיכה מחניקה, כשאני רואה את ארון הקבורה יורד אל תוך הבור הקריר והלח שנחפר באדמה. השושנים שעל הארון לבנות וצחורות, צבען הלבן בולט על רקע המשטח השחור והמבריק המשוח בלכה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם, מעוכים תחת כובד משקלה של כל האדמה הזאת. מרוקנים. הרוסים. בדיוק כמו מריה. בזבוז טרגי של הבטחה גדולה כל כך.
 
קול של אישה, שמתייפחת לא הרחק ממני, מצליח לחדור מבעד לשיתוק שעוטף אותי אבל אני לא מתייחס. אני שקוע באבל הפרטי שלי, מיוסר בגלל שנכשלתי ומעונה בגלל הידיעה שגם במוות אכזבתי את מריה. כל מה שמונח בארון הזה הוא הראש הכרות שנשלח אל פתח ביתי.
 
לא הצלחנו למצוא את הגופה וכמו שאני מכיר את דומינגז, היא כנראה טמונה באיזה קבר לא מסומן במדבר. אני קופץ את אגרופיי בכוח עד שאצבעותיי כואבות מרוב מאמץ. נלכדתי במעגל קסמים של כאב וזעם קשים מנשוא. חלק ממני מצטער על זה שאנה לא כאן. המגע הפשוט, הלחישות החטופות, היו מקלים עליי לצלוח את הסערה, אבל אסור לי לסכן אותה. מה שאני מרגיש עכשיו הוא שבריר ממה שארגיש אם אאבד אותה. אבל כשהיא לא כאן אני מרגיש שהכול נעשה הרסני יותר.
 
כשהארון מגיע לקרקעית הבור האפל והעמוק, אני מסתובב ומסתלק.
 
אור השמש מאיר את קורי העכביש שמכסים את הדשא במעטה של משי — נקי וללא רבב. אני פושט את הז'קט, תולש מעליי את העניבה ומתיר את שני הכפתורים העליונים בחולצה.
 
"רַף."
 
קרלוס מדביק אותי בריצה. אני מביט בו בחטף בלי לעצור. "מה?"
 
"לאן אתה הולך? הלוויה עוד לא הסתיימה."
 
"היא הסתיימה, קרלוס. היא מתה. שום דבר לא ישנה את זה."
 
"זה לא קרה באשמתך," הוא אומר בפעם המאה.
 
"אל תבזבז את הזמן שלך."
 
הוא תופס בזרועי ואני מחלץ אותה ממנו ולוטש בו מבט זועם. "אתה פשוט... צריך להיפרד," הוא אומר בשקט.
 
"אני איפרד רק אחרי שאנקום." אני לא יכול לשבת כאן ולהיפרד, להגיד איזו אישה טובה היא הייתה בזמן שהרוצח שלה מסתובב חופשי וצוחק עליי. לא. אני ממשיך ללכת ומגיע אל המכונית.
 
"מה אתה מתכוון לעשות?" הוא רץ בעקבותיי.
 
אני פותח את דלת המכונית. "משהו שדומינגז לא יצפה לו." קרלוס מרים גבה. "והוא מצפה שאהיה היום בלוויה."
 
שפתיו מתרוממות בחיוך קטן, עדות נדירה בימים האחרונים לרגש שאיננו אומללות. הוא מקיף את המכונית ופותח את דלת הנוסע.
 
"על מה חשבת?"
 
"אני עומד להעלות את העולם כולו באש."
 
 
 
 
1
 
 
אנה
 
 
אני מעבירה את משקלי מרגל לרגל ומצמידה את דַנְטֶה אל מותני. הוא עוטף את שערי באגרופו הקטן והצוהל לפני שהוא מכניס אותו לפיו. אני מנענעת אותו בשקט ומביטה אל מחוץ לחלון על העיר ניו יורק שמשתרעת מתחתינו. האורות נראים כמו אלף גחליליות שמרחפות בחשכה ללא מטרה. מיליוני אנשים נמצאים שם, חיים את חייהם המובנים מאליהם. מכינים ארוחת ערב, מאכילים את החתול, צופים בטלוויזיה... ואני עומדת כאן, מרוחקת כל כך, מקנאה בנורמליות הטבעית שלהם.
 
הרגעים האלה עם האחיין שלי הם הרגעים היחידים שבהם אני מרגישה שאני יכולה לנשום כמו שצריך. הוא לא מודע כלל למתרחש מלבד למה שקורה לנגד עיניו. כשאני איתו אני מצליחה להתרכז ברגע המדויק שבו אני נמצאת. שאר הזמן אני פשוט משתוקקת למשהו שכבר לא אוכל לקבל עוד: רפאל. וזה הורג אותי לאט־לאט.
 
כל שמץ של אושר שזכיתי לו בחיים האלה נתלש ממני כי אני חיה בעולם של גברים מסוכנים ונשים אומללות.
 
רפאל מסוכן כמו כולם אבל הוא היה חוף המבטחים שלי, ועכשיו אני פשוט אבודה. כלי שיט שצף ללא עוגן. לפניי יש רק ים אינסופי של ריק, אין אדמה או גאולה באופק.
 
כואב לי בחזה כאילו איבר חיוני נתלש ממנו, וכל מה שנשאר הוא חלל פעור. אני מחפשת את המקום הקטן והאפל בתוכי שבו אני יודעת שהכול ייפסק, אבל עד כמה שזה נשמע חולני, אני משתוקקת אל תחושת הכאב. היא מזכירה לי שרפאל אמיתי: שהאהבה שלנו הייתה אמיתית. ואני יודעת שאם אהבה הייתה יכולה להספיק שום דבר לא היה מפריד בינינו. במובן מסוים, זה הקטע הכי גרוע. בליבי המיוסר והקרוע אני שונאת אותו על כך, למרות שאני מסוגלת להבין את ההיגיון שהיה מאחורי ההחלטה. אבל אני הייתי נשארת. הבטחנו זה לזה שנהיה יחד או שנמות. והוא הפר את ההבטחה.
 
דלת החדר נפתחת וצעדים חרישיים נשמעים על השטיח העבה. "רפאל צלצל," אונה אומרת בשקט. הלב שלי נקרע ומגמגם בקצב מהוסס. אני מתמקדת בדנטה ומנסה להתעלם מהדקירה שאני חשה מאחורי הצלעות. פשוט תמשיכי לשאוף ולנשוף, לשאוף ולנשוף. "נתתי לו את המספר החדש שלך."
 
אני מסתובבת ומביטה בה. "למה עשית את זה?"
 
היא מצמצמת את עיניה אליי ומתקדמת כדי לקחת את דנטה. "כי אני לא מתכוונת לסנן שיחות בשבילך. אם את לא רוצה לדבר איתו, אל תעני." אני לא חושבת שאני חזקה מספיק לדחות שיחות ממנו, אבל אני גם יודעת שאני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו. אני לא יכולה לשמוע אותו מבטיח הבטחות שווא אחרי שהפר את ההבטחה הכי חשובה שיש.
 
אני מעבירה יד בשערי ומשפשפת את המקום הכואב במרכז חזי.
 
"זה מוכרח להיפסק," אומרת אונה ומרימה את דנטה אל חיקה. היא נראית כל כך מוזרה עם ההופעה השרירית והמאיימת שלה והתינוק שבחיקה.
 
"מה?"
 
"את בניו יורק כבר שבוע ואת כל הזמן בוכה ומתאבלת עליו."
 
במשך שנים תהיתי אם אחותי האבודה בחיים וזה מה שאני מקבלת. אני פונה ממנה ומביטה שוב אל מחוץ לחלון בתקווה שהיא תיעלם.
 
היא נדחפת בכוח לשדה הראייה שלי. "שרדת תשע שנים בתור שפחת מין, אנה." היא סוקרת אותי במבטה ושאט נפש בעיניה. "את יכולה לשרוד שברון לב קטן בלי שום בעיה."
 
"זה לא דומה," הייתי מעדיפה לסבול כאב פיזי.
 
היא מנענעת את הראש. "רפאל החליש אותך."
 
תמיד אמרתי שאחרי הכול, הוא זה שישבור אותי. עצמות מחלימות, צלקות נפשיות מוסוות אבל הלב... כמה קל להרוס את הלב.
 
"אני לא מצפה ממך להבין את זה, אונה." אחותי קרה ונוקשה, כמעט בלתי־חדירה. אין מקום לרגש בעולמה אלא אם מדובר בבן שלה.
 
"אני מבינה יותר ממה שנדמה לך, אבל זה המצב. רפאל קיבל החלטה כדי להגן עלייך."
 
"אני לא רוצה שיגנו עליי!" אני צועקת, כל התסכול והפגיעה שלי מבעבעים אל פני השטח.
 
לשבריר שנייה, שמץ של אהדה עולה על פניה. "איש רב־עוצמה אוהב אותך, אנה. מה שאת רוצה הוא חסר חשיבות."
 
אני מביטה בה ממושכות. "איש רב־עוצמה אוהב אותך אבל הוא לא זורק אותך."
 
היא מטה את ראשה הצידה. "אני מלאך המוות," היא אומרת בפשטות. היא נשק בפני עצמה, אישה שכל גבר פוחד ממנה. האנשים של רפאל היו לוחשים את שמה של אחותי ביראה כאילו היא יותר אגדה ממציאות. אונה היא לא נקודת התורפה של נֵרו, היא היתרון שלו ואני מקנאה בה על זה. "את באמת אוהבת אותו?" היא שואלת.
 
אני מפנה אליה את מבטי. "ברור שכן."
 
היא נושמת עמוק. "תחשבי על זה, אנה. את באמת אוהבת אותו? או שהוא היה הגבר הראשון שהתייחס אלייך יפה? הגבר הראשון שאהב אותך?" אני מקמטת את מצחי. "הרי היית שפחה המון זמן. אהבה והכרת טובה הם שני דברים שונים."
 
"אני אוהבת אותו," אני אומרת למרות שהמילים שלה מחלחלות לתוכי, וכעת אני מרגישה כמו ילדה תמימה וטיפשה. "אני צריכה אותו."
 
"לא. זה רק נדמה לך."
 
"למה את עושה את זה?"
 
עיניה הסגולות ננעצות בעיניי. "העולם לא מתחיל ונגמר ברפאל דה קרוז. את צריכה ללמוד לחיות בלעדיו. לחיות את החיים שלך."
 
אני שותקת לרגע ומאפשרת למילים שלה לחלחל. לחיות את החיים שלך. "אני לא יודעת איך," אני מודה.
 
"היית אנה השפחה ואנה של רפאל. עכשיו את צריכה לברר מי זאת אנה העצמאית." היא צודקת. אני יודעת שהיא צודקת, אבל הייתי מאושרת בתור אנה של רפאל. אני לא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמי.
 
"מה אם זה הכי טוב שיש?" אני שואלת.
 
"זה לא. את חזקה יותר משנדמה לך."
 
"אני לא מרגישה חזקה," אני לוחשת.
 
"אז אני אחשל אותך, אחות קטנה. אהפוך אותך לבלתי־שבירה." אני מביטה היישר אליה ומוצאת את ההבטחה בעיניה הקרות. אני משתוקקת לאמץ את המשמעת הקפואה שלה כי אחותי היא התגלמות העוצמה.
 
"בסדר."
 
חיוך קל עולה על שפתיה ואני תוהה לְמה הסכמתי עכשיו, לעזאזל. בכל מקרה, זה צעד אחד קדימה ומתישהו אני צריכה להתחיל ללכת בכוחות עצמי.