מארז שישיית לבבות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז שישיית לבבות
הוספה למועדפים
4 כוכבים (70 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יפעה הדר, שרית פרקול, דין לנר, יערה רוזנבלט
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי

תקציר

*** ששה ספרים דיגיטליים במארז אחד ***
 
 
 
מארז מענג של סדרת "שקרים" - כדי שלא תהיו במתח בין הספרים אפילו לרגע!
 
סדרת שקרים 1 - שקרים שוברים
 
 
ביום שבו הוא נכנס לחיי, לא היה לי מושג עד כמה אוהב את אלכס. הוא שינה הכול. את האופן שאני נושמת. את האופן שאני חושבת. את האופן שאני אוהבת. הוא השיב לי את חיי. הוא העניק לי כוח והיה לי חוף מבטחים.
 
ואז הוא שבר אותי.
 
 
ההזדמנות לעשות חסד לראשונה בחיי ניתנה לי כשפגשתי את אמיליה. רציתי להשתנות. היא האמינה שאני המושיע שלה. וזה מה שרציתי להיות, רציתי עד כאב. היא מצאה שבילים לליבי והשתלטה עליו כחוף המבטחים שלה. הייתי צריך לספר לה את האמת עליי… במקום זאת שברתי אותה בשקרים.
 
 
סדרת שקרים 2 - שקרים כובלים
 
בעבר נקרעתי בין שני גברים: לאחד הזדקקתי ולאחר השתוקקתי.גבר אחד היה בטוח, והשני היה מסוכן.
שני הגברים היו מוכנים להקריב את חייהם בשביל להציל אותי.
 
סוכן האיי־טי־אף, סם קורטז, לחם כדי להפיל את האימפריה של משפחת אסטרדה, שנבנתה על בסיס של רצח ושחיתות.
אלכס אסטרדה עשה הכול כדי להגן עליי... ושילם על כך בחייו.
עכשיו אני פותחת דף חדש ומנסה לשקם את הריסות חיי. מסתבר שהעבר אף פעם אינו כפי שנדמה שהיה.
מה שאף אחד לא יודע הוא שכולנו נכבלנו יחד בשלשלאות של שקרים.
 
 
סדרת שקרים 3 - שקרים הורסים (נובלה)
 
כסוכן איי.טי.אף., ראיתי לנגד עיניי משימה אחת בלבד: השמדתו של קרטל אסטרדה. אני סוכן מיומן, נחוש ונטול מורא, אבל המרדף הבלתי פוסק והנכונות לסכן הכול כמעט הביאו למותי.
 
שנה לאחר מכן ניצלתי הזדמנות שנקרתה בדרכי לעבוד בלוס אנג׳לס, לפתוח דף חדש ולבנות קריירה ואת החיים שכמעט איבדתי. לקייט סטיוונס לא היה חלק בתוכניתי החדשה. לא צפיתי שהיא תהיה זו שתציל אותי מעברי. היא הייתה החלק החסר שלו נזקקתי – חכמה, יפהפייה ועצמאית. סוף-סוף זימן לי העתיד סיבה לחיות. אלא שהחיים מתעתעים. סירבתי להשלים עם אפשרות אובדנה של קייט, אבל הגורל כמו החליט אחרת ולא הותיר בידי ברירה...
 
 
דואט לוהט של שני הספרים הראשונים בסדרת "סינדיקט שיקגו"!
 
 
סינדיקט שיקגו 1 - פאלון
 
לכולנו יש מנגנוני הסוואה, מסכות סמויות שאנחנו עוטים על פנינו כדי להציג את עצמנו בפני העולם. פאלון מעולם לא נאלצה לעטות מסכה. היא גדלה בשיקגו לזוג הורים אוהבים, סיימה את לימודיה בקולג', וכיום היא מועסקת בעבודה שאותה היא אוהבת. אך עולמה המושלם מזדעזע ברגע שדרכה מצטלבת בדרכו של לוקה. המסכה של לוקה צמודה היטב לפניו. חשד, יריבות ואלימות שולטים בחייו. פאלון מאוהבת בו בטירוף, למרות המסכה שלו, גם כשחייה מתחילים להתפרק וגם כאשר היא אינה מבינה מדוע זה קורה. האם יצליחו פאלון ולוקה לגבור על חששותיהם, גם כאשר נראה שלכל אחד יש מניע נסתר? במי אפשר לבטוח, בעולם שבו כולם עוטים מסכות?
ספר מותח, רומנטי וסקסי, שנכתב בגוף ראשון מנקודת מבט כפולה, זוכה בפרס Novel Grounds הדו-שנתי לרומן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2014.
 
סינדיקט שיקגו 2 - לוקה
 
הבגידה של לוקה ערערה את אמונה של פאלון.
לוקה היה מוכן לעשות הכול למען פאלון, אך בהיותו סגן הבוס של סינדיקט שיקגו, ארגון שלם תלוי בו. פאלון היא נקודת תורפה שלו, חולשה שהוא כבר לא יכול להרשות לעצמו. פאלון ממשיכה בחייה ונתקלת בקשיים, והיא צריכה את עזרתו של לוקה יותר מתמיד. אבל האם תוכל להתקדם מעבר לכל השקרים והמרמה? האהבה עדיין מחברת ביניהם, אך הסודות מרחיקים אותם זה מזו. ליבו של לוקה שייך לפאלון למרות הכול – אך חייו שייכים לסינדיקט. איך יוכל גם להיות עם האישה שהוא אוהב וגם להישאר נאמן לארגון פשע שמתנהל מחוץ לחוק, על פי מערכת חוקים משל עצמו? זו בחירה בלתי אפשרית, ומאחר שדבר אינו כמו שהוא נראה, כל החלטה יכולה להיות עבור לוקה שאלה של חיים או מוות.
 
ספר מותח, רומנטי וסקסי, שנכתב בגוף ראשון מנקודת מבט כפולה. 
לוקה – ספר שני בסדרה "סינדיקט שיקגו".
 
 
בוערת 1
 
אוליביה ג'יימס מעולם לא הייתה הטיפוס שאוהב להתפרע, לפחות עד שפגשה במכון הכושר של אביה את סת' מארק - מתאבק שחצן וסקסי. הוא מעצבן, ממכר עד בחילה, והיא לא מצליחה להוציא אותו מהראש.
הוא הגיע לעיר לתקופה קצרה בלבד, אבל שמו כבר נישא בפי כל. הוא הבחור שכל אם מזהירה את בתה מפניו - הבחור שמשאיר אחריו שובל של לבבות שבורים.
ואוליביה נמצאת על הכוונת שלו.
אוליביה מעולם לא פגשה מישהו מבלבל כמו סת', וגישת ה"חם-קר" שלו כלפיה מכניסה אותה לסחרור. היא מעולם לא השתוקקה כך למגעו של גבר, אך לאחר הפרידה שחוותה, אין דבר שהיא רוצה פחות מאשר מערכת יחסים חדשה.
אוליביה נחושה לגעת בו, אבל לא מוכנה לתת לו לחדור לתוך עולמה. מה שמחכה לה הוא רכבת הרים מסעירה שכמותה עוד לא חוותה.

פרק ראשון

פרק מתוך מארז שקרים
 
פרולוג
 
אני נושמת את אוויר האביב הרענן ומתחילה לצעוד הביתה מעבודתי בחנות המכולת. ריח של רטיבות נישא באוויר, וכמה כתמים קטנים של שלג הם כל מה שנותר מסופת השלגים המאוחרת שספגנו בשבוע שעבר. חצץ מתפצפץ מתחת לרגליי כשאני צועדת לאורך שולי הדרך היחידה המחברת בין שני הקצוות של העיר הקטנה הזאת. אני גרה עם אמי בקרוואן זעיר בפאתי העיר, הרחק ממרכזה. הבית הקטן ניצב על שפת האגם וייט־לייק, שעל שמו נקראת העיר. אנחנו חיות בקרוואן המחורבן הזה מזה עשרים ואחת שנים, מאז יום הולדתי. הוא רעוע ומט ליפול, אבל זה כל מה שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו, כך שאסור לי להתלונן. אני פשוט מנסה להפיק את המקסימום ממה שיש.
אני שוב בועטת בחצץ שלצד הדרך הכפרית הסלולה, המובילה אל האגם ואל הקרוואן הרעוע שלנו. חשוך כאן באמצע הלילה, אבל הירח זורח באור חזק כל כך, שאפשר בקלות לראות את הדרך. אני צועדת לאורך השוליים ונשארת על החצץ כדי לא להידרס. במקרים נדירים בלבד עוברות לידי מכוניות כשאני בדרך הביתה. עם זאת, נדיר עוד יותר לראות פנסים מהבהבים של ניידת משטרה.
ליבי מתחיל לפעום בפראות כשאני רואה שפנסי הניידת פונים אל שביל החצץ המוביל אל הקרוואן שלנו, ורגליי מתחילות לרוץ במהירות. אני מועדת כמה פעמים על האבנים, וכשאני מתקרבת אל הקרוואן אני שומעת שקוראים בשמי.
״אמיליה!״ זהו קרטר, בעל הבית שלנו. ״אמיליה!״ הוא צועק שוב. קשה להאמין שמישהו הוא הבעלים והמשכיר של זבל מסוגו של הקרוואן הזה שבו אנחנו חיות, אבל הוא תמיד מתייחס אלינו יפה, והוא בא לקראתנו כשאנחנו לא יכולות לשלם בזמן את שכר הדירה.
״מה קרה?״ אני שואלת בנשימה כבדה, כשאני מתקרבת. העיניים שלי סורקות את הקרוואן. דלת הכניסה פתוחה ומתנודדת ברוח.
״אימא שלך,״ אומר קרטר ומניד בראשו. ״היא לא פתחה את הדלת כשבאתי לגבות שכר דירה. זה לא מתאים לה, אֵם.״ הוא מחזיר את ראשו אל החורבה הממוטטת שמשמשת לו מקור הכנסה. ״החלון היה פתוח, אז הצצתי פנימה ו... אה... ראיתי אותה שוכבת על הרצפה.״ קרטר נראה מדוכדך. הוא מריץ יד רועדת בשערו הכסוף ועוצם לרגע את עיניו.
קרטר תמיד היה כמו סבא בשבילי. הוא אדם נעים הליכות אבל קשוח. הוא גבוה וחזק ושום דבר אף פעם לא מזיז לו. עד לרגע זה.
שוטר מצמיד לעץ סרט צהוב של זירת פשע וצועק לי לעצור, כשאני חולפת על פניו במהירות. אני נכנסת פנימה ומוצאת את אימי היפהפייה שוכבת שם. על רצפת הסלון. בתוך שלולית של דם. אקדח שחור לצידה.
״לא, לא, לא!״ אני צורחת. ״אימא, לא...״ אני כורעת ברך לידה ומנסה לנשום. הדם מתייבש בשערה הסבוך. דם מתחיל להיספג בברכיי, ואני שמה לב שהוא מתעבה ונראה כמו ג׳ל על הרצפה. אני מושכת אותה לחיקי ומחבקת אותה. אני מחבקת אותה וצורחת. צורחת בגללה. צורחת בגללי. צורחת בגלל שהחיים נהגו בנו בחוסר הגינות.
שריף וילסון נכנס בריצה דרך דלת הכניסה ומתחנן בפניי שאעזוב את אימי. כשאני לא עוזבת אותה, הוא מצווה עליי לעשות זאת. כשאני לא יוצאת, הוא מצווה עליי לצאת. אני נשארת במקומי. אני לא יכולה להשאיר אותה כך. אני מצמידה את מצחי אל מצחה ובוכה. דמעותיי נשפכות בשטף מעיניי ונוטפות על פניה, ואני מנסה להבין מה מתרחש כאן.
״בבקשה, את לא יכולה לעזוב אותי. בבקשה,״ אני לוחשת כנגד מצחה.
״אמיליה,״ קרטר אומר בשקט כשהוא נכנס לתוך הקרוואן. ״בואי, ילדה, אסור לך להיות כאן.״
״אני חייבת, קרטר. היא זקוקה לי. אני זקוקה לה,״ אני מייללת. לא ייתכן שזה קורה לנו.
״אמיליה, בבקשה. צאי החוצה ודברי עם שריף וילסון. יש לו כמה שאלות.״
קרטר מושך בידי, וכשאני מנסה לקום אני מחליקה על רצפת לינוליאום מלוכלכת, מרוחה בדם. קרטר מניח את ידו על כתפי ומנחה אותי לעבר היציאה מהקרוואן. מכנסי החאקי שלי מכוסים בדם, והידיים שלי רועדות כל כך שאני צריכה לתחוב אותן בכיסי הסווצ׳ר שלי.
״שריף, זוהי אמיליה, בתה של קארי אדמס.״
״מיז אדמס.״ השריף נד לעברי בראשו, ועיניו מביעות אהדה.
גופי רועד בלי הפסקה. אני מרגישה שברכיי מכות זו בזו. קרטר מצמיד אותי אליו כדי לייצב אותי.
השריף נאנח בתמיכה. ״אני משתתף בצערך.״ הוא מתפתל כשהוא אומר את המילים האלה. ״אנחנו עדיין מנסים לברר מה קרה, אבל זה נראה כמו מקרה התאבדות. הבוחן הרפואי יצטרך לקבוע בדיוק, אבל אנחנו לא חושדים שהיה כאן פשע,״ הוא אומר בשקט.
״אין לנו אקדח,״ אני ממלמלת. מאיפה היא השיגה אקדח? היא לא הייתה יורה בעצמה ומשאירה אותי לבדי. היא אמרה לי שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, שהצליחה לעצור את הדיכאון שאכל אותה.
״כמו שאמרתי, ניתן למומחים של המעבדה לזיהוי פלילי לסיים את עבודתם, אבל נראה שהתיק סגור.״ הוא מביט בי בחומרה. ״מר וילסון, כלומר, קרטר אמר שהיה בידה אקדח כשהוא הגיע.״
״אין לנו אקדח,״ אני חוזרת ואומרת לו. ״לא יכולנו להשיג אקדח. לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות אקדח. בקושי היה לנו כסף לאוכל. האקדח הזה הוא לא שלנו.״
שריף וילסון נאנח וכותב בפנקס שלו.
״יש לך עוד שאלות לשאול אותה?״ קרטר שואל. ״אני חושב שהיא בהלם.״
״זה הכול בינתיים.״
״אמיליה, שבי,״ קרטר אומר ומנחה אותי לעבר עץ האלון הגדול בחזית הקרוואן שלנו. גופי חסר המשקל משמיע קול חבטה רמה, כשאני צונחת על הקרקע. נדמה לי שחזי עומד להתפקע, והאוויר עוזב את ריאותיי. גפיי נוּקשים, ואני תוהה אם ככה מרגישים כשנכנסים להלם.
הזמן עומד מלכת כשאני צופה בשוטרים נכנסים ויוצאים, ואני ממלמלת תשובות לשאלותיהם כמיטב יכולתי. כששמש הבוקר מתחילה לזרוח הם מוציאים את אימי על אלונקה. גופה עטוף בשקית פלסטיק לבנה גדולה רכוסה מלפנים. אני בוכה שוב כאשר הם מכניסים אותה לתוך רכב מחוז ישן, שעליו הכתובת ״בוחן רפואי,״ ונוסעים. היא איננה. לעולם לא אראה אותה שוב, לא אחבק אותה שוב, לא אגיד לה שוב שאני אוהבת אותה.
אני מוחה מפניי את הדמעות ומקללת את המחלה שלדעתי נטלה ממני את אימי. היא סבלה מדיכאון שאין לו תרופה מאז עזב אותה אבי, ביום שבו גילה שהיא בהיריון. איתי. כל זה קרה שלושה ימים לפני שהיא סיימה את לימודיה בתיכון, והיא ויתרה על לימודים בקולג׳ כדי לגדל אותי. חלומה היה להיות אחות. ודאי הייתה יכולה להיות אחות טובה. תמיד הרגשתי אשמה מפני שבגללי חייה התפרקו וחלומותיה התרסקו. עם זאת, במציאות אני הייתי זו שגידלה אותה. מיום שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי אחראית לבישול, לכביסה, לניקיון. מעולם לא הכרתי את האישה שהיא טענה שהייתה - אישה כיפית וחסרת דאגות.
אך אף שמעולם לא הייתה אימא מושלמת, היא עשתה כמיטב יכולתה כשגידלה אותי והתעקשה שאתמיד בלימודיי ושאצליח בהם. תמיד הצטיינתי בלימודים, וזה היה מקור גאוותי.
אני מביטה בשביל הגישה ויכולה כמעט לראותה שם. כשלמדתי בבית הספר היסודי, היא הייתה צועדת מדי בוקר חצי קילומטר אל קצה אזור הקרוואנים ומחכה יחד איתי עד שהאוטובוס הגיע לאסוף אותי. ובשעות אחרי הצהריים, בימים שבהם לא הייתה ישנה, אפופה באדי הדיכאון, היא הייתה ממתינה לי כשירדתי מהאוטובוס. אותם אחרי צהריים היו נדירים ולא רציפים, אבל אהבתי לגלות שחיכתה לי. אלה הזיכרונות המאושרים ביותר שלי ממנה. לאותם ימים הייתה משמעות אחת בשבילי - היא הצליחה לרסן את הדיכאון שלה, גם אם לכמה שעות.
קולו של קרטר מנער אותי מזיכרונותיי. ״אני לא רוצה שתיכנסי שוב לקרוואן, אמיליה,״ הוא אומר בשקט בדרכו אליי. הוא ישב לצידי בשעות האחרונות ועזב לכמה דקות כשגללו סביב הקרוואן את סרט זירת הפשע. ״ייתנו לי להוציא עבורך כמה פריטים מחדר השינה כשיסיימו שם. תוכלי להתאכסן בחדר האורחים שלנו. התקשרתי להודיע לאיב.״
״מה הם עושים בפנים?״ אני מצליחה לשאול בקול מחוספס. הגוף שלי נוקשה, והראש שלי נשען על קליפתו הקשה של עץ האלון. אוויר הבוקר הצונן דוקר את עורי.
הוא מביט בי ממרום קומתו, ידיו תחובות בכיסים הקדמיים של מכנסיו. ״רק תגידי לי מה להביא לך,״ הוא נאנח.
אני זורקת לו רשימה קצרה של דברים, בידיעה שכולם ייכנסו לתוך תיק גב אחד. קרטר נעלם וחוזר בתוך כמה רגעים. אולי שעה. אין לי תחושת זמן ברגע זה.
הוא זורק את התיק שלי אל המושב האחורי של הטנדר שלו. ״בואי, אמיליה,״ הוא אומר בשקט.
אני מרימה את מבטי ומתבוננת בקרוואן הפח החלוד, אבודה במצב של הלם והכחשה. למרות השנאה העזה שחשתי כלפיו, הדבר הרעוע הזה הוא הבית היחיד שהכרתי מעודי. לצד האבל הגדול מתעוררת בי בהלה חריפה. מה יקרה לי ולאן אלך? איך ייראו חיי מעכשיו?
״אני אשב פה קצת,״ אני מפטירה. ״אני חייבת להיות קצת לבד. אני אגיע עוד מעט.״
״בואי ישר אל הבית,״ הוא אומר בקול נחרץ. ״אם לא תגיעי תוך שעה, אני אחזור הנה. ואמיליה, אל תיכנסי שוב לקרוואן.״
אני רק מהנהנת.
הוא מהסס לפני שהוא מתיישב בטנדר שלו ועוזב, מותיר בעקבותיו שובל של אבק לאורך שביל החצץ. כולם עוזבים תוך כמה דקות, ואני נשארת שם, שעונה על עץ האלון. אני מתחילה סוף־סוף לעכל...
עכשיו אני לגמרי לבד.
 
פרק 1
אמיליה
 
כשאני יורדת מהאוטובוס של חברת גרייהאונד יש לי תחושה שנכנסתי לתוך תנור. החום של פניקס חורך את ריאותיי וצורב את עיניי. השעה תשע בערב. קשה לי לדמיין מה יהיה כאן במהלך היום, כשהשמש ברום השמיים. אני עוצרת על המדרכה בניסיון להתעשת ונדחפת מאחור על ידי גבר גדול שנוהם לעברי ובכוח הודף אותי מדרכו. עצי דקל ניצבים לאורך הכביש העירוני לפניי, ושורה קטנה של מוניות חונה לפני תחנה אפלולית. מעט המזומנים שבידי יאפשרו לי לקחת אוטובוס עירוני ולא מונית.
אני מוליכה אצבע על הכתובת המשורבטת על פיסת נייר קמוטה ודוחפת אותה לכיס. אני עומדת בתור ליד החלון הפתוח היחיד בדלפק הכרטיסים, ללא תוכנית מגובשת ובלי שיהיה לי מושג היכן אשהה הלילה. שכבה דקה של זיעה מכסה את פניי, ואני חושבת שנסיעה בת שלושים ותשע שעות לפניקס באמצע יוני במכנסי ג׳ינס, לא הייתה רעיון מוצלח ביותר. אני דביקה ולא נוח לי, וכל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון.
הגבר שעומד לפניי בתור מתרחק מהחלון, ואני מתקרבת בחשש. האישה מאחורי הדלפק מבוגרת ונמוכה, מרכיבה משקפי ראייה עבים ולובשת מכנסיים קטנים בערך בשתי מידות מהדרוש לה. היא לא יוצרת איתי קשר עין אלא נובחת שאלות והוראות בקול צרוד מעישון. ״הבא בתור. קדימה. לאן את נוסעת?״
היא מקישה על המקלדת המלוכלכת שלפניה. אני מכחכחת בגרוני ומתקרבת עוד יותר כדי שהיא תוכל לשמוע אותי. ״אני לא יודעת.״ קולי חלש, מפוחד.
״אז איך אני יכולה לעזור לך, אם את לא יודעת לאן את נוסעת?״ נימת קולה מתנשאת. היא מרימה את מבטה מהמקלדת ופוגשת את מבטי באדישות.
״הרגע ירדתי מהאוטובוס ההוא.״ אני מצביעה על האוטובוס הכסוף הענק שחונה ליד המדרכה. ״אני נשארת בפניקס, אבל אני זקוקה להמלצה למקום בטוח שבו אוכל להתאכסן במחיר שאוכל לשלם.״
כתפיה שמוטות ואנחה רמה בוקעת מפיה כשהיא בוחנת אותי. ״אף מקום שתוכלי להרשות לעצמך לא יהיה בטוח,״ היא ממלמלת. ״מאיפה את?״
״וייט־לייק, אילינוי.״
״למה אני לא מופתעת,״ היא רוטנת ובוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ואז מקלידה שוב על המקלדת שלה. ״תראי, אני לא יודעת מה התקציב שלך, אבל יש כאן רשימה של מוטלים. היא מתחילה במחיר שלושים דולר ללילה ומטפסת למאה. תתרחקי מוואן ביורן, ילדה, שם יאכלו אותך בחיים.״ היא מצחקקת בינה לבינה, ומתחת לחריץ בחלון הזכוכית דוחפת לעברי שלושה ניירות.
״תודה.״ אני מחייכת אליה בנימוס ולוקחת את הניירות. אני בוחנת אותם מתחת לפנס רחוב ואז ניגשת לתחנת אוטובוס עם התיק היחיד שהבאתי איתי. בתוכו יש לי שלוש מערכות בגדים, מחברת, שלושה ספרים וארנק. זה כל רכושי. מעט הדברים שהשארתי מאחור הם בעלי ערך מועט או חסרי ערך לגמרי עבורי, וכל תפקידם היה מסתכם במשקל עודף בלתי רצוי.
אני מתיישבת בעצבנות על ספסל המתכת הלוהט ומחכה, והאדרנלין גואה בי. בעזרת המפה הגדולה שלצד תחנת האוטובוס, סימנתי לעצמי בראשי שלושה אוטובוסים אפשריים שייקחו אותי לרצועת המוטלים. קיוויתי ששם אמצא חדר זול ופנוי לכמה ימים. כאשר האוטובוס עוצר לצד המדרכה, אני עולה ומשלמת ואחר כך מתיישבת באמצע החלל הכמעט ריק לחלוטין.
התחבורה הציבורית דומה בעיקרה ברוב הערים, כמו האנשים המשתמשים בה, אפשר לראות את התשישות הרשומה על פניהם. אני משעינה את ראשי על החלון ומתרכזת במכוניות ובעסקים החולפים על פנינו, כשאנחנו נוסעים ברחובות החשוכים של פניקס. לאחר שעת נסיעה שבה אני מחליפה שני אוטובוסים, אני מגיעה לתחנה הסופית שלי. אני תולה את התיק על כתפי, יורדת ופונה אל הרחוב החשוך.
במרחק שניים וחצי רחובות ממני אני רואה את שלטי המוטלים מולי. אני צועדת במהירות לעבר השלטים המוארים, ועיניי דבוקות ליעד. המיטה והמקלחת קרובות כל כך, שאני יכולה כמעט לחוש ששריריי הכואבים מתחילים להתרפות. המוטלים קרובים לכביש המהיר ובנויים לאורך כביש שירות. התנועה רבה וגורמת לי להרגיש נוח יותר בעיר הזרה הזאת. האורות קרבים, ואני יורדת לבסוף מהמדרכה וחוצה את מגרש החניה המכוסה שכבת זפת בדרכי אל מבנה קטן. המילה ״משרד״ מהבהבת בתאורת ניאון, ואני מאיצה ומפלסת את דרכי בין המכוניות החונות. למרות שעת הערב, חום הקיץ העולה משכבת הזפת השחורה חודר דרך סנדליי. אני מפתלת את בהונותיי כנגד הסוליות הדקות.
משב רוח של מיזוג אוויר מקדם את פניי כשאני פותחת את הדלת. לראשונה מזה שעה אני מרגישה שאני יכולה לנשום, וריאותיי מגיבות בנשימה עמוקה. אני נושמת כמה פעמים ואז מרימה את פניי לעבר פתח המזגן בתקרה, בתקווה שהוא ייבש את הזיעה מפניי.
״אפשר לעזור לך?״ שואל גבר מבוגר אפור שיער שמגיח מאחורי דלת סגורה.
אני נבהלת. ״הי. אה. כן. אני זקוקה לחדר לשני לילות.״
״שניים?״ הוא בוחן אותי, מביט בי מעל למסגרת משקפיו, ואחר כך חוזר למחשב.
״כן, רק שני לילות בינתיים, בבקשה.״
״את מהסביבה?״ הוא מברר.
״לא.״ אני בולעת את הרוק. ״אני מאילינוי.״
״אני צריך לראות את רישיון הנהיגה ואת כרטיס האשראי שלך.״
״יש לי תעודה מזהה עם תמונה ומזומן.״ הלוואי שזה יספיק. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב שאצטרך ללכת לחפש עכשיו מקום אחר. אני מכניסה את היד לתיק כדי להוציא את הארנק.
הוא שותק ומביט בי מעבר לדלפק. ״אנחנו לא מתנהלים כאן במזומן. עבדתי קשה מאוד כדי לנקות את המקום הזה.״ הוא שוב שותק ובוחן אותי.
״אין לי כרטיס אשראי,״ אני מגמגמת, והבהלה מתנחלת בי.
הוא נושם בקול גדול ובוהה בי ומבטו מתחיל לגלות אהדה. ״במזומן זה יהיה מאה וחמישים דולר.״
אני בולעת את הרוק במאמץ. כל רכושי מסתכם במאתיים דולר ואם לא אסתדר כאן, הסכום הזה לא יספיק כדי לחזור לאילינוי. ״אה...״ אני פונה ומשקיפה אל המוטל הסמוך, אל השלט "פנוי" המהבהב בחשיכה. אני תוהה אם שם יהיה זול יותר. אבל המוטל שם נראה מקום רעוע ומט ליפול, יותר מאשר מוטל 6 שבו אני נמצאת, והשעה כבר מאוחרת. אני מתפתלת בעצבנות, מנסה להחליט.
״בסדר.״ אני מסתובבת ומחייכת אליו. אני מוציאה את המזומנים מהארנק, מונה מאה וחמישים דולר ומחליקה אותם על פני הדלפק.
הוא מדפיס לי קבלה שאותה אני תוחבת לתוך התיק, ומחליק כרטיס־מפתח על פני הדלפק. ״אני לא רוצה כאן צרות. את נראית לי ילדה טובה. תיכנסי לחדר שלך ואל תצאי ממנו,״ הוא אומר ונסוג בחזרה אל מאחורי הדלת הסגורה שממנה הגיח לפני כמה דקות בלבד.
אל הכרטיס מודבק פתק, ועליו כתוב שמספר החדר הוא מאה ארבעים ושלוש. אני מהדקת מעט את רצועות התיק שלי ויוצאת אל האוויר החם והכבד. אני צועדת בעקבות המדרכה העוקפת את מגרש החניה ובוחנת את מספרי החדרים העולים.
חבורה של ארבעה גברים ניצבת מחוץ לאחד החדרים. הם מעשנים וצוחקים, וקצב ליבי מתגבר. עזבו אותי במנוחה, עזבו אותי במנוחה וזהו. אבל הם משתתקים כשאני מתקרבת. אני מקיפה אותם וממקדת את עיניי במדרכה. הלב שלי הולם בפראות בחזי וצעדיי מואצים כשאני בוחנת שוב את מספרי החדרים.
127... 129...
135... 137... 139...
הבהלה שלי מתפוגגת מעט. עוד שלוש דלתות וזהו. אני מעיזה להביט לאחור ושומעת צירים חורקים של דלת נפתחת. אני נתקלת ראש בראש במישהו שיוצא. אני נבהלת ומנסה לסגת ומתחילה להתנצל ברגש, אבל ידיים חזקות לופתות את כתפיי ולא מניחות לי לזוז.
״אני ממש מצטערת,״ אני מתנשפת. הכרטיס נופל לי מהיד ונוחת לרגליו של הגבר שבו נתקלתי. אני משפילה את מבטי ורואה נעליים שחורות יקרות. הכרטיס שוכב ממש לפניהן.
הוא משחרר את ידיו מכתפיי ואני מזנקת כדי להרים את הכרטיס, אבל הוא מהיר ממני. הוא מתכופף ומרים את הכרטיס לפני שאני מספיקה להגיע אליו. כשהוא מזדקף, אצבעותיו השזופות סגורות סביב כרטיס הפלסטיק הזול. המומה לרגע, אני מזדקפת ופוגשת עיניים שצבען ענבר.
״את בסדר?״ הוא מצמצם את עיניו ומביט בי, ואני בוחנת אותו במכנסיו האפורים המהודרים, בחולצתו השחורה, ללא עניבה. שערו קצר, אם כי מעט ארוך למעלה, קצת מבולגן, לא לגמרי מסודר. עורו זהוב חום, כאילו הרגע חזר מחופשה טרופית. שיזפונו מדגיש את עיני הענבר שלו כנגד ריסיו הכהים. לסתו המרובעת מכוסה די זיפים המבהירים שלא התגלח היום, אבל גומות החן שלו הן שעוצרות את נשימתי. הוא בנוי בצורה הרמונית כל כך, ואני מנחשת שהוא בשנות השלושים שלו. בהחלט ייתכן שהוא הגבר המדהים ביותר שראיתי מעודי, אבל הוא מריח מכסף, עוצמה. סכנה.
״את בסדר?״ הוא שוב שואל ומטה את ראשו לעומתי בזמן שאני לוגמת אותו לתוכי.
״אה, אמ... כן, סליחה... אני רק עצבנית.״ אני מסיטה ממנו את מבטי ומשפילה אותו אל אצבעותיי המתפתלות.
הוא מביט לאחור בגברים העומדים על המדרכה ואז שוב בי, כאילו חיבר אחד ועוד אחד. ״הם הטרידו אותך?״ הוא מחווה בראשו.
״לא.״ אני מנידה בראשי. ״אני רק עייפה. היה לי יום ארוך נורא. אני מצטערת שנתקעתי בך,״ אני אומרת בחשש. אני מושיטה את ידי לכיוונו במחווה אילמת, לאות שיחזיר לי את הכרטיס. ידי רועדת כשהוא מביט בכרטיס שבידו ובי לסירוגין. אגודלו מצליף בפתק הצהוב הקטן, והוא מסתובב וצועד לעבר הדלת המסומנת במספר מאה ארבעים ושלוש. הוא מחליק את הכרטיס לתוך החריץ והודף את הדלת עד שהיא נפתחת לפניי.
ליבי הולם בחזי כשאני מתקרבת בחשש. אני מבחינה בשעונו היקר, המציץ מתוך השרוול שבחולצת הכפתורים שלו, ובמשב הריח הקל והיוקרתי של מה שיכול להיות אך ורק בושם מעצבים. הניחוח משתק אותי. הוא כה משכר, עד שאני רוצה להצמיד את פניי אל צווארו ולשאוף אותו לתוכי.
קרביי, כל כולי, השכל הישר שלי, תחושות הבטן שלי, זועקים לי לא לצעוד בכיוון הדלת הזאת, אבל אני פועלת בניגוד לכושר השיפוט שלי. בשלושה צעדים מהירים אני ניצבת ליד הדלת הפתוחה של חדר המוטל שלי, ועיני הענבר שלו עוקבות אחריי. אני מתחככת בו כשאני חולפת לידו ומושיטה יד אל מתג האור שעל הקיר בצמוד לכניסה. רק מנורה קטנה לצד המיטה מאירה את החדר. אני מבחינה בריח הטחב כשאני משוטטת במבטי על פני הרהיטים הישנים.
״תסגרי את הדלת ותנעלי אותה,״ הוא אומר ומושך את הכרטיס מתוך הדלת. הוא חוצה את הסף ונכנס לחדר כדי להושיט לי את הכרטיס. ״אל תפתחי את הדלת לאף אחד. ברור?״
אני בולעת את רוקי במאמץ ומהנהנת. אצבעותיו חמימות מול כף ידי, כשהוא מניח בה את הכרטיס. אצבעותיי נסגרות בלי לחשוב וכולאות את ידו בידי. הוא נטוע במקומו, בוחן את החדר כאילו הוא מחפש מישהו או משהו. בלי להוסיף מילת אזהרה או לומר שלום, הוא משחרר את ידו, יוצא החוצה וסוגר את הדלת מאחוריו בקול טריקה רמה.
היה או לא היה?
אני חוצה את השטיח הכחול המרופט והמלוכלך לעבר החלון הגדול. אני נשענת על שולחן קטן כדי לפתוח את אחד הצלונים הזולים ולהביט בזר יפה התואר. אני מזהה אותו בקלות, ניצב בסמוך לחדרי, הטלפון שלו לחוץ אל אוזנו. שפתיו המלאות כמעט אינן נעות כשהוא מדבר אל תוך הטלפון הדקיק. אני עוצרת את נשימתי, מניחה לצלון וחוזרת אל הדלת. אף שבתחילה אני מתקשה, לבסוף אני מצליחה לנעול אותה באמצעות השרשרת, בדיוק כפי שהוא הורה לי לעשות. אני מציצה דרך העינית ורואה אותו מתרחק, ואז נשענת על הדלת, עוצמת את עיניי וצורבת במוחי את זיכרון פניו.
עוברות כמה דקות עד שאני נזכרת מדוע באתי הנה מלכתחילה - לישון ולהתקלח. אבל המקלחת תצטרך לחכות. אני הרבה מעבר לתשושה. אני נשארת בתחתונים ובחזייה, מורידה את הכיסוי מהמיטה הזוגית ומחליקה פנימה. המזרן גושי אבל טוב יותר מזה שעליו ישנתי בבית. אני שוכבת בדממה המאיימת במשך כמה דקות, ומילות האזהרה של הזר מהדהדות בראשי. ליבי הולם בפראות, ואני לא מבינה למה. אני אפילו לא מכירה את האיש, אבל עמוק בתוכי הוא הצית תחושה כלשהי, תחושה שחשבתי שלעולם לא ארגיש שוב. גברים רק מפילים צרות על ראשי נשות משפחת אדמס. הם נוטים לברוח, ללכת אחרי נטיות ליבם ולהשאיר מאחוריהם לבבות שבורים. אני נאנחת עמוקות כשאני חושבת על הזר יפה התואר. ואפילו שאני סחוטה, לוקח לי זמן להירגע ולשקוע בשינה עמוקה.
דפיקות על הדלת מעירות אותי משינה עמוקה־עמוקה. אני מביטה בשעון המעורר העתיק שעל השידה, והוא מראה את השעה שלוש שלושים ושבע לפנות בוקר. הלב שלי הולם באימה, והפה שלי מתייבש מייד. מי זה יכול להיות, לכל הרוחות? אני קמה מהמיטה ומציצה דרך העינית. עדיין חשוך בחוץ, ואני מרגישה את האוויר הלוהט של פניקס החודר דרך הדלת הדקיקה של המוטל. שלושה גברים ממוצא היספני עומדים בחוץ, והמבוגר שבהם הולם בדלת שוב, מבעית אותי. אני שומעת את הצירים של הדלת הסמוכה חורקים כשהיא נפתחת, ושלושת הגברים צוחקים כשהם נסוגים מהדלת שלי ונעים לעבר הדלת שזה עתה נפתחה. הם דוברים ספרדית. רחש הצירים החורקים וטריקת הדלת הנסגרת מבהירים לי שהם נכנסו לחדר ושמצאו את מי שחיפשו. לא אותי.
תודה לאל.
אני מתרחקת מהדלת, נשענת על המרקם המחוספס של הקיר ומנסה להירגע. אגלי זיעה מתגלגלים על פניי, ורק עכשיו אני שמה לב כמה חם בחדר הזה, אפילו שהמזגן העתיק עובד. אני הודפת את עצמי מהקיר, ניגשת אל המזגן הקטן ומסובבת את הכפתור לעוצמה הגבוהה ביותר. אני מניחה לאוויר הקר לנשוב ישירות על פניי. הוא לא מצליח להפיג את החום בחדר. אני מרימה את התיק שלי מהשולחן ופונה למקלחת כדי להתרחץ. ליבי דוהר עדיין במהירות של מיליון קילומטר בשעה. אין סיכוי שאירדם עכשיו.
חדר המקלחת קטן יותר מזה שהיה לאימא ולי בקרוואן. יש בו כיור קטנטן, אסלה ומקלחון כה זעיר, שבקושי אפשר להסתובב בו. אני מושיטה את היד כדי לכוון את המים לקרים, אבל אפילו המים הקרים כאן לוהטים. ראש המקלחת נמוך כל כך, שהמים ניתזים לי על החזה ולא על הראש. אני מתכופפת ומרטיבה את שערי, לוקחת את בקבוקון השמפו הקטן שמספק המוטל ומקציפה את הנוזל לתוך השיער. אין מרכך שיער, אז אצטרך להילחם בקשרים בשערי. אני רגילה לזה. גם בבית מרכך שיער היה בבחינת מותרות שהרשינו לעצמנו לעיתים נדירות בלבד. מגבת הרחצה הייתה לבנה בעברה, אך עכשיו היא מוכתמת וצבעה אפור ומכוער, אבל היא הבעיה הכי קטנה שלי. אני רוחצת את גופי ונשטפת במהירות. אני מתנגבת ומתפללת חרש לאימי. היא לא הייתה מרוצה מכך שאני מתפללת, אבל אין לי ברירה, אין לי איש.
הנערה במראה מחזירה לי מבט. היא נראית אבודה כל כך, ואני מצחקקת כשאני חושבת על כל תקוותיי וחלומותיי האבודים. אני אפילו לא זוכרת אותם. מה היו אותם חלומות? פעם רציתי ללמוד משפטים, אולי להיות עורכת דין. זה היה לפני שהבנתי שאנחנו חיות מהיד לפה ושאני חייבת לטפל באימי הדיכאונית. לא הייתה לנו מכונית, בקושי היה לנו מה לאכול, ואת רוב האוכל שכן היה לנו קיבלתי ממר או׳סליבן, מנהל חנות המכולת שבה עבדתי.
אנשים מחמיאים לי ואומרים שאני יפהפייה, אבל אני פשוט לא רואה את זה. אני גבוהה ורזה, ויש לי שיער חום בהיר, העיניים שלי בצבע חום ירקרק. לעיתים חומות ולעיתים ירוקות, אבל תמיד עמומות, עייפות וחסרות ברק. אני בטוחה שאם המראֶה היה חשוב לי, הייתי יכולה לעשות עם זה משהו. אבל בבית כל מה שעניין אותי היה לצבור מספיק שעות עבודה, כדי שאוכל לשלם שכירות על הקרוואן המחורבן וכדי שאוכל ללמוד קורס או שניים בקולג׳ הקהילתי, כך שבסופו של דבר אוכל לחשוב על לימודי משפטים.
כאשר קרטר פינה את הקרוואן שלנו אחרי מותה של אימי, הוא מצא פנקס קטן ובו שמו של אבי ומידע נוסף. כאשר הושיט לי אותו, הוא עשה זאת בהיסוס. כל תושבי וייט־לייק הכירו את אבי, אבל איש לא דיבר עליו. שמעתי שהוא היה בן יחיד ושהוריו עזבו כשהייתי תינוקת. שאלתי עליו פעם אחת, כשמלאו לי שש־עשרה, ואימי סיפרה לי שהוא עזב אותה אחרי שסיפרה לו שהיא בהיריון. וכשאני אומרת עזב, אני מתכוונת לומר שהוא נסע ללמוד בקולג׳ ולהגשים את חלומותיו, ואימי נשארה בווייט־לייק וגידלה אותי. היא אמרה שהוא מבוגר ממנה בשלוש שנים ושכבר למד אז בקולג׳, ובזה הסתיימה השיחה. עכשיו אני יודעת מה שמו, ובעזרת המחשב והספרנית בספרייה הציבורית, יש לי גם כתובת, כאן בפניקס.
אני יושבת ליד השולחן הקטן בחדר, לבושה ומחכה לזריחה. אני מוציאה את המפה שלקחתי מהאוטובוס אמש ומסמנת את המסלול אל ביתו של אבי. הוא מתגורר בצפון מרכז פניקס. אצטרך לנסוע בשני אוטובוסים. נסיעה לא מסובכת מכאן. אני רגועה יותר כשהשמש מתחילה לשלוח קרניים דרך הצלונים בסביבות רבע לשש. אני מניחה בתיק את הספר שניסיתי לקרוא ומוציאה את הארנק. מאחר שלא רציתי להשאיר את התיק שלי גלוי לעין, אני תוחבת אותו לתוך המגירה העליונה של שידה רעועה, עשויה עץ פשוט, ונושמת עמוק.
הגיע הזמן לפגוש את אבא שלי.
לאחר שלושים וחמש דקות ושני אוטובוסים, אני ניצבת בצומת רחובות בשכונה מרהיבה של בתי חווה ענקיים. מרכזה של פניקס נראה על רקע המדשאות המטופחות בשלמות. אני צועדת ברחובות המפותלים של השכונה לכתובת המשורבטת על פיסת הנייר שבידי.
האזור שקט לחלוטין, ואני צועדת בעצבנות לעבר הבית שבקצה הרחוב. אני בודקת שוב את הכתובת. זה המקום. הבית נהדר, עמודי אבן וטיח יוצרים מרפסת קדמית ענקית. ג׳יפ מרצדס שחור ניצב על שביל הגישה, ועציצי חֵמר ענקיים עמוסים בפרחים ססגוניים ניצבים על שביל אבן שמוביל אל דלת הכניסה. אני פוסעת בהיסוס לאורך השביל המרוצף וניצבת מחוץ לדלת עץ עצומה. ליבי דוהר כשאצבעותיי מרחפות מעל הפעמון, ולבסוף אני לוחצת עליו ונסוגה צעד אחד לאחור. אני נושמת עמוק ומאלצת את עצמי להירגע כשאני שומעת צעדים. מוחי דוהר מפחד ומשאלות שאין לי עליהן תשובות. האם הוא יֵדע שאני בתו? איך הוא ייראה? האם אני דומה לו? הדלת נפתחת בנקישת בריח.
אני מתנשפת. אי אפשר לטעות בכך שהגבר העומד לפניי הוא אבי. עיניים חומות ירוקות פוגשות במבטי, ואני לא יכולה שלא להבחין בכך שאת הגובה שלי ירשתי ממנו. גובהו ודאי עולה על מטר תשעים וחמישה, ואין ספק שהוא בכושר מעולה. הוא רזה אך שרירי. אני רואה את מבנה גופו בקלות דרך חולצתו המהודרת הצמודה ועניבתו. יש לו שיער חום כהה ונצנוצי שיבה ליד הרקות. בחליפתו הוא נראה כאיש העסקים המכובד שחשבתי שהוא, ההיפך המוחלט מאימי.
״אפשר לעזור לך?״ קולו מחוספס, והוא מכחכח בגרונו. אני עומדת ומביטה באבי. עיניו מצטמצמות מעט כאילו ייתכן שהוא מזהה משהו.
״הי,״ אני ממלמלת ומנגבת את ידיי בתחתית השמלה שלי. כשברור לי עד כמה מגוחכת אני נראית, אני מעמידה פנים שאני מחליקה את חצאיתי ולא מנגבת את ידיי המיוזעות. ״אה, אני אמיליה.״
״אמיליה?״ הוא מטה את ראשו ובוחן אותי.
״כן, אמיליה,״ אני חוזרת ואומרת. ברור שאין לו מושג מי אני. ״אלוהים, אפילו לא ידעת את שמי?״ אני משפילה את מבטי. הוא פותח עוד קצת את הדלת ויוצא אל המרפסת הקדמית כאילו לראות אותי טוב יותר. סוף־סוף עיניו מתרחבות בזיהוי, ואז הוא מתבונן סביב כאילו מחפש מישהו.
״היא מתה לפני חודשיים,״ אני לוחשת. הוא נושם בחדות. ״אני מצטערת שבאתי ככה, אבל לא ידעתי מה מספר הטלפון שלך, והאמת, לא ידעתי אם תרצה לראות אותי... אבל...״ אני משחקת בשמלתי כשאני לא יודעת מה עוד להגיד.
הוא עומד בלי לזוז ומביט בי. שרירי לסתו מתהדקים, כשמבטו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, אומד אותי. הוא לא מדבר. הוא רק מסתכל עליי. ״איך היא מתה?״ הוא שואל אותי בשקט ובודק מעבר לכתפי, סורק את הרחוב מאחוריי.
״היא התאבדה,״ אני עונה לו כאילו הוא היה צריך לדעת את זה, אבל הוא לא ידע. הוא לא ידע שום דבר על חייה, על חיינו, מאז עזב. הוא נד בראשו. ״אין לי עכשיו אף אחד מאז שהיא נפטרה, ופשוט רציתי...״
״את חייבת לעזוב.״ נימת קולו נחרצת ומצווה, אבל הוא מדבר בשקט. ״עכשיו.״
לעזוב? אני לגמרי המומה, ואני מנסה לדבר. דמעות צורבות את עיניי, ואני מרגישה שסנטרי מתחיל לרטוט. ״באתי מאילינוי עד לכאן. אנחנו לא יכולים לפחות לדבר כמה דקות? בבקשה.״
הוא מניד בראשו בתנועה חדה. ״זה לא זמן טוב.״
״מתי כן יהיה זמן טוב?״ אני ממהרת לשאול בבהלה, כשהוא נסוג לעבר דלת הכניסה.
״אני לא יודע. בבקשה, אל תבואי שוב בלי הודעה מראש,״ הוא אומר, ומייד טורק את דלת הכניסה.
דמעות זולגות מעיניי, גרוני נחנק ובכי שקט נפלט מפי. אני מנגבת את לחיי ויורדת במדרגות המרפסת ומועדת בדרך אל שביל הגישה. אני לא רוצה שהוא יראה אותי בוכה. מעולם לא נזקקתי לאב בתקופת ילדותי. אומנם השתוקקתי אליו, והייתי רוצה לומר שאני לא זקוקה לו עכשיו, אבל אני כן. אכזבה וכאב גודשים את החלל שפתחתי בליבי כדי לאהוב את אבי.
ליבי פועם במהירות בשעה שאני חוזרת על עקבותיי אל תחנת האוטובוס במרחק שני רחובות משם. היום שבו הוציאו את אימי מהקרוואן שלנו היה היום שבו הרגשתי הכי בודדה בחיי עד היום. עד רגע זה. הידיעה שיש לך הורה חי שדוחה אותך, שאינו רוצה שום קשר איתך, היא ללא ספק תחושת הבדידות הגדולה ביותר בעולם. אבל הידיעה שאדם שהוא דמך ובשרך מתכחש לך היא הכואבת ביותר. גם כשאימי הייתה שקועה בעולם הדיכאון שלה, היא עדיין אהבה אותי ורצתה אותי. לא היה לנו דבר, אבל היא העניקה לי אהבה. זה היה כל מה שהיא נתנה, אבל אני מתגעגעת לזה. אלוהים, אני מתגעגעת לאהבתה... אני מתגעגעת אליה.
 
פרק מתוך דואט סינדיקט שיקגו
 
פרולוג
 
אהבה. היא יכולה לרפא אנשים, ממש כשם שהיא יכולה להרוס אותם. הצורך באהבה, עם כל כוחה ועוצמתה, הוא הדבר היחיד המשותף שיש לכולנו. האהבה יכולה לגרום לאושר עילאי או לעצב תהומי. ההתאהבות מעוררת אקסטזה רגשית. דעיכת האהבה מביאה עימה צער וייאוש.
ועם זאת, כולם מפנטזים על אהבה, חולמים עליה, בוכים בגללה, רוצים להרגיש אותה. יש החושדים בה, יש החוששים מפניה, יש המשקרים למענה, יש הרוצים לשלוט בה. ואף על פי כן - כולם מתאווים אליה בסתר ליבם.
האם יש רגש אחר המעורר בנו כל כך הרבה רגשות סותרים? האהבה מעלה חיוך על שפתותינו, מציתה ברק בעינינו, משרה חמימות בליבנו, מבעירה אש בגופנו. אך בכוחה גם לשמוט את זוויות פינו, להעלות דמעות בעינינו, לשבור את ליבנו ולזרוע כאב בכל גופנו. זה הפגם הגדול שלה - מאחר שאהבה מושלמת אינה קיימת. ועם זאת, אלמלא העצב, האם עדיין היינו יכולים לחוש את האושר במלוא עוצמתו?
אסור שהאהבה תהיה חונקת; עליה לנשום בכוחות עצמה. וחשוב מכך - בהיעדר אמון, האהבה חשה חוסר ביטחון מכאיב ולא תוכל לשרוד את המכשולים שמטיחה בה מציאות החיים.
אבל דבר מכל זה לא חשוב, כאשר האהבה מבוססת על שקר. אהבה המבוססת על שקר תגווע עוד בטרם תספיק לפרוח. לא יהיה לה שום סיכוי לשרוד.
 
פרק 1
פאלון
 
"אני לוטשת בו מבטים בחזרה," אני מודיעה לטיגאן תוך התמקדות בגבר גבוה, לבוש בחליפת מעצבים, שלא מפסיק להסתכל עליי מהקצה המרוחק של הבר.
אורות המועדון הסגולים מהבהבים סביבי והמוזיקה אופפת את החדר בצלילי בס עמוקים. אני מתופפת באצבעותיי על שפתיי ומשרטטת את עיקול שפתי התחתונה באמצעות כרית האגודל בלי להתיק את מבטי מאיש המסתורין. אבל מזווית עיני אני רואה את טיגאן נדה בראשה. היא מוציאה מראה קטנה מהתיק שלה ונחנקת מצחוק.
אני קוטעת את מרתון המבטים ומסתכלת על טיגאן. "מה?"
"פאלון, אחותי, תראי את השפתיים שלך," היא עונה בחיוך.
אני חוטפת מידה את המראה ובוחנת את פניי. אוף. שכחתי לגמרי מהשפתון האדום, שכעת נמרח מסביב לשפתיי וגורם לי להיראות כמו ליצנית מהגיהינום. אני מנסה להבליע חיוך לנוכח ניסיונות הפיתוי הנלעגים שלי ומושכת את חברתי הטובה ביותר לכיוון שירותי הנשים, בחלק האחורי של המועדון. תודה לאל, אין תור! אנחנו ממהרות פנימה, וטיגאן אוחזת בבטנה, מתפקעת מצחוק.
"את כל כך חמודה," היא מתגרה בי.
"תודה רבה באמת... זה בדיוק האפקט שניסיתי להשיג, חמידות," אני ממלמלת בעוקצנות ומפנה את תשומת ליבי אל המראה הענקית. יחסית לבחורה בת עשרים וחמש כישורי החיזור שלי ממש עלובים.
אני מסלקת את שרידי השפתון ומושחת את שפתיי בגלוס שקוף. אני מחליקה את שערי הכהה הגולש עד לשיפולי גבי ומסדרת את קצות הפוני הצדדי מאחורי האוזן. לאחר מכן אני מוציאה מארנקי עיפרון עיניים שחור ותוחמת את עיניי להדגשת צבען הענברי.
עדיף למשוך תשומת לב לעיניים ולא לשפתיים.
"אוי, לא! נראה לך שהבחור שבו נעצתי מבטים ראה את זה? הוא בטח ראה את פרצוף הליצן שלי." בתוך תוכי אני מתכווצת מבושה כשאני נזכרת בגבר ההוא, ומסדרת את רצועת החזייה מתחת לשמלת הערב בצבע השמפניה.
טיגאן פורצת שוב בצחוק.
"תתאפסי על עצמך, טוב?" אני אומרת בחיוך ומשליכה את עיפרון העיניים בחזרה לתיק. "אני שמחה שכישורי הפיתוי הבלתי קיימים שלי מבדרים אותך. ברצינות, נראה לך שהוא שם לב?"
טיגאן מתקרבת אליי ומתיזה מעט בושם מאחורי אוזנה. "לא נראה לי. המועדון חשוך. בואי נחזור לבר ונראה אם הוא עדיין שם, טוב?" היא מציעה. אני מביטה בה דרך המראה ומקמטת את מצחי. "פאלון מייקלס, תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה," אומרת טיגאן. "בואי, אל תתביישי. זה היה מצחיק, לא יותר מכך." היא הודפת את כתפי בעידוד ואוחזת בידי.
כדי לא להיות משביתת שמחות, אני מעלה חיוך על פניי ויוצאת ראשונה. אנחנו פוסעות ישירות לעבר הדלפק המואר ואני מציעה, "בואי נזמין משקאות, אני חייבת להשתכר." אבל כשאני מפנה את ראשי טיגאן כבר לא איתי. אני ממהרת לסרוק את הבר בחיפוש אחריה, אבל היא נעלמה בתוך המוני האנשים.
אני ממשיכה לכיוון הדלפק, מרגישה עדיין מטופשת למדי, ומזמינה שני שוטים של וודקה. אני מוציאה את הטלפון מהארנק שתלוי על כתפי כדי לסמס לטיגאן ולברר לאן היא נעלמה, ואני רואה שהשעה שתים עשרה בלילה. עוד לא עברה שעה, וכבר הספקתי לאבד את החברה שלי.
פתאום אני מרגישה יד על הישבן שלי. אני ממהרת להסתובב ונתקלת בעיניה האפורות והבורקות של טיגאן. אני שמחה להיווכח שזו היא ומצביעה על כוסיות הוודקה שמחכות לנו על הדלפק.
"אנחנו הולכות לדפוק את הראש? יווו, אני אוהבת את פאלון השיכורה!" היא מניפה את ידיה ומנענעת את אצבעותיה בהתרגשות.
אני מושיטה לה כוסית אחת ואומרת, "כן, אחותי, אז תתחילי לאהוב אותי יותר." אני מעווה את פניי כשהמשקה יורד בגרוני בגמיעה אחת. "עוד שוטים?"
"עוד שוטים?" היא קוראת בלעג. "איזו שאלה בכלל? ברור שכן! תמיד, ואני מתכוונת תמיד, עוד שוטים."
החברה שלי כנראה כבר בדרך להיות שיכורה כהוגן. היא אוחזת במותניי בשתי ידיה ורוקדת מאחוריי בזמן שאני מזמינה עוד משקאות. אני שותה עוד שני שוטים, וטיגאן מחסלת שלושה תוך שהיא מענטזת מאחוריי בהתגרות, סורקת במבטה את הבר בחיפוש אחרי סטוץ מזדמן. זה ברור לי לגמרי.
אני מביטה סביבי, מקווה לראות את איש המסתורין, אבל אף אחד כבר לא מביט בי.
אני ממשיכה לחפש בבר, ואז רואה את ניק מתקרב אלינו. ניק עובד בבניין שלי, בחברה אחרת. התנשקנו פעם במסיבה שערך בעל הבית לכל דיירי המשרדים בבניין. זו לא הייתה נשיקה ראויה לציון, כך שאני מחייכת אליו בהיסוס כשהוא מצטרף אלינו. הוא בחור נחמד, ועד לאותה נשיקה היו בינינו צחוקים, אבל מאז הנשיקה היחסים פתאום השתנו ואני בורחת ממנו כמו ממגפה.
טיגאן מעבירה בתזזיתיות את ראשה ממני אליו כשהוא מתקרב. אני יודעת שהיא מזהה את ניק, כי הראיתי לה אותו, והיא מכירה את כל הסיפור, לכן אני מזהירה אותה בהרמת גבה לא להביך אותי, רגע לפני שהוא נעצר מולנו.
"היי, ניק, מה נשמע? תכיר את טיגאן, חברה שלי." יש לי הרגשה רעה שעוד אתחרט על ההיכרות הקטנה הזאת. גם כשהיא פיכחת אין לטיגאן שום מעצורים, וטיגאן שתויה בכלל פולטת כל מה שעולה בדעתה, בלי שום פילטרים.
טיגאן וניק לוחצים ידיים, טיגאן עושה טעות ענקית ואומרת, "אז אתה ניק המפורסם! שמעתי עליך רבות."
הנה, שום פילטרים. ונוסף לכל, יש לה גם חוצפה לקרוץ לי.
"היי, פאלון, טוב לראות אותך. ונעים להכיר אותך, טיגאן. אבל לא ידעתי שאני מפורסם," עונה ניק ביהירות.
פליטת הפה שלה יותר גרועה ממה שחששתי שתהיה. אני חייבת לעשות שיחה עם הבחורה הזאת, להסביר לה את כללי ההתנהגות המקובלים בין בנות. זה נכון, יכול להיות שהזכרתי את ניק כמה פעמים, אבל זה היה לפני הנשיקה, וטיגאן יודעת טוב מאוד עד כמה התחרטתי על הנשיקה ההיא.
היא מחייכת מאוזן לאוזן ומתרחקת לה, משאירה אותי לבד איתו. ניק מפרש את דבריה של טיגאן כהזמנה לפתוח בשיחה.
כדי להיחלץ מהמצב הזה במהירות, אני פונה ממנו בגסות רוח ומתחילה להתרחק, אבל אז אני מתנגשת חזיתית בגבר אחר. וכשאני אומרת "מתנגשת", אני מתכוונת לכך. הפרצוף שלי נצמד אל חזהו השרירי, וידי השמאלית נתקעת בינינו, נוגעת לא בכוונה במפשעתו.
שאלוהים יעזור לי! הגעתי לשפל התחתית של הביזיון, לשיא המבוכה, מאחר שאני בהחלט ממששת אותו, והגבר הזה, הלבוש בחליפה מחויטת, מצויד היטב באופן טבעי - או שהוא מסתיר שם משהו... ניחוח רענן ומשכר של פרי הדר מציף אותי, ואף אחד מאיתנו לא זז. הוא מאובן כמו פסל, פרט לחיכוך חזהו בחזי, ואני מודעת לכך היטב. אני חייבת להרים את ראשי אליו מאחר שהוא מיתמר מעליי, ואני מרגישה את ריח המנטה בהבל פיו. עיניים ירוקות עמוקות עטורות בריסים שחורים כפחם מביטות בי בחזרה. האנשים שחולפים על פנינו מאלצים אותנו להיצמד עוד יותר זה לזו. הזיפים האופנתיים שלו מלטפים את לחיי, ושנינו נאנחים עמוקות מעצם המגע.
אני פוסעת לאחור ומניחה יד על שריר הקיבורת החסון שלו בעוד פניו רוכנות אליי, כך שהוא יכול להמשיך להביט בעיניי הענבריות. חיוך מסתמן בזוויות פיו, אך לא מגיע עד עיניו. המבט המאופק שלו אינו משחרר אותי מאחיזתו. קצוות משערו החום כהה נשמטות בגלים מפתים על מצחו. אני שומעת את המוזיקה, אבל לא מבחינה בקולות. הוא מושיט יד כדי לאחוז במותני, ונקודת המגע שלו בגופי מתלהטת בהדרגה. רמז של זיהוי, ואולי בלבול, מהבהב לרגע על פניו. הוא לא הודף אותי ממנו, וגם אני לא - המגע שלו מבלבל אותי.
במצבי רווי האלכוהול, אני קולטת באיחור-מה שזהו איש המסתורין. אבל בדיוק באותה מהירות שבה נפגשנו, הוא משחרר אותי כאילו נפגע מכוויית אש ומתרחק בצעדים נחושים.
בינתיים, ראשי מסתחרר מהשוטים שהורדתי עם טיגאן, ואני מחפשת את החברה שלי כשאני חוזרת לדלפק הבר, שם אני נתקלת שוב בניק. הוא לוחש באוזני משהו בלתי ברור, ואני מתרגזת, כי הריח של ניק - אלכוהול ובושם מעורר בחילה - משתלט על נינוח ההדרים הנעים של הזר המסתורי ומעלים אותו.
כשניק אוחז במותניי, אני הודפת ממני את ידיו. "כן," אני עונה לו בהיסח הדעת בעודי ממשיכה לחפש את טיגאן. אני רואה אותה מקפצת על רחבת הריקודים ופונה שוב אל ניק כדי להיפרד ממנו, אבל הוא נראה המום מתשובתי. אני באמת חייבת להפסיק להגיד "כן" ו"לא" רק כדי לסתום לאנשים את הפה ולהתחיל לשאול "מה אמרת?" כמו בן אדם נורמאלי.
"יופי!" הוא צועק באוזני.
אני לא מבינה מה קורה. "מה יופי?"
הוא מחייך חיוך רחב. "את לא יכולה להתחרט עכשיו. כבר הסכמת לדייט."
למה הבחור הזה לא מסוגל לקרוא שפת גוף? אני בהחלט לא מתנהגת כמו מישהי שמעוניינת בו, נכון? עכשיו אני כבר מפקפקת בעצמי. כי יש מצב שכוסית אחת יותר מדי באמת החלישה את נחישותי. כיוון שבדרך כלל הייתי פשוט מבהירה לו שאני לא מעוניינת.
ברגע שטיגאן מבחינה בי אני מסמנת לה לבוא. היא מתייצבת בצייתנות - יודעת כנראה שהיא צריכה לפצות אותי לאחר שהשאירה אותי תקועה עם ניק - ומתקרבת אליי.
"הסכמתי בטעות לדייט. כדאי מאוד שתוציאי אותי מזה, אחרת את באה יחד איתי לדייט," אני ממהרת ללחוש באוזנה.
"אני... אני אטפל בזה," היא מלעלעת ומכסה את פיה בידה, פוערת זוג עיניים ענקיות. היא מרימה אצבע, מסמנת לי לחכות רגע.
היא עומדת להקיא? "אנחנו צריכות לשירותים?"
טיגאן בולעת בדרמטיות.
"איכס! חתיכת מגעילה, טיגאן."
"לא באמת עמדתי להקיא. סתם עבדתי עלייך." היא כורכת את זרועה סביבי. "עכשיו אני צריכה לשירותים."
היא מתחילה ללכת, ואני אוחזת בחלק העליון של זרועה כדי לעצור אותה. "אמרת שתעזרי לי עם ניק!"
טיגאן כוססת את שפתה התחתונה. "כן... אבל אני לא מצליחה לחשוב על כלום כרגע. כשאני אחזור, תהיה לי תוכנית זדונית להיפטר מדיק." היא מצחקקת כמו משוגעת מהבדיחה המטופשת שלה, ניק-דיק.
אני מעיפה מבט בניק מעבר לכתפי, בודקת אם הוא שמע אותה. הוא עדיין מחייך כמו אידיוט, כך שסביר להניח שהוא לא שמע. טיגאן הולכת לשירותים, ואני עדיין תקועה עם ניק. אנחנו עומדים שם נבוכים ליד הבר, והוא כל הזמן נוגע בזרועי ובמותני תוך כדי דיבור. אני הודפת אותו בעדינות שוב ושוב.
"תקשיב, ניק, אני מצטערת, אבל אני מעדיפה לא לצאת לדייט."
הוא לא עונה, ואני מתעסקת בעצבנות בשולי שמלתי. כשאני מביטה מעבר לכתפו, אני נתקלת באותן עיניים ירוקות קסומות מקצה הבר, בוחנות כל תנועה שלי כשאני ליד ניק. הוא מטה את ראשו ומרים גבה בשאלה אילמת: את צריכה עזרה?
אני מהנהנת, והוא אומר משהו לחברו, שנשען בגבו על הדלפק. החבר מסתובב כדי להסתכל עליי ומנענע בראשו באיטיות - ברור שהוא מתנגד לכוונתו של איש המסתורין להתערב.
איש המסתורין מתעלם מהחבר שלו, ניגש ישירות אלינו וכורך זרוע סביב מותניי, מושך אותי בעדינות לצידו בחיבוק חד-זרועי.
נשימתו מלטפת את רקתי כשהוא מדבר: "אני לוקח אותה לרקוד." קולו העמוק והמחוספס נוטף חושניות, קול שמתאים לו באופן מושלם.
ואז הוא נועץ מבט בניק, כמו קורא תיגר, והפוזה המאיימת שלו גורמת לניק להירתע מיד. איש המסתורין מוביל אותנו בבטחה, זרועו עדיין מחבקת את מותניי, ומזכה אותי בחיוך אלכסוני כובש.
בדיוק כשאני עומדת לשאול לשמו, הוא נעצר. "אין בעד מה," הוא לוחש באוזני - ומסתלק שוב לדרכו.
הכול קורה עכשיו בהילוך איטי בגלל האלכוהול המשתולל בדמי. אפילו לא הצלחתי לברר את שמו של הבחור, אבל הוא הוביל אותי בפיקחותו אל טיגאן, שבדיוק יצאה מהשירותים וגררה אותי בחזרה לבר, שם למרבה המזל כבר לא ראיתי את ניק.
"לדעתי אנחנו צריכות עוד שוט אחד." טיגאן ממש נתלית על הדלפק. "עוד שני שוטים של וודקה, ברמן."
"אני מקווה שנזכור את הלילה הזה מחר." אני מקישה את כוסי בכוסה, ואנחנו מורידות את השוטים בו זמנית.
טיגאן סוחבת אותי אל רחבת הריקודים כדי להשוויץ בתנועות הריקוד שלה, אבל אחרי ריקוד אחד אני חשה גלים של בחילה בבטני. "אני לא חושבת שהשוט האחרון היה רעיון טוב. אני כבר מוכנה לעזוב."
היא מעקמת את אפה, אבל אז מהנהנת באיטיות. אנחנו נצמדות זו לזו ומקרטעות לכיוון היציאה.
"טיגאן, אנחנו צריכות לקחת את המעילים שלנו." אני ממצמצת בקדחתנות בניסיון למקד את ראייתי המטושטשת.
טיגאן עייפה ושתויה מכדי לדבר. אני מושיבה אותה על כיסא ליד התור למלתחה כדי שאוכל ללכת להביא את המעילים שלנו. עיניה נעצמות, ואני לא רוצה לעזוב אותה ככה. אני מביטה סביבי, עדיין מחזיקה אותה כדי שלא תיפול מהכיסא, ונבהלת קצת כשאיש המסתורין מופיע פתאום מולי.
"אפשר לעזור לכן, גבירותיי?" הוא נראה מודאג באמת, מסתכל על טיגאן מעבר לראשי.
טיגאן, שפתאום ערה לחלוטין, בוהה בו. "וואו, אתה חתיך הורס!" היא פולטת, ואז ראשה נשמט שוב על חזה.
אני מרגישה צורך להתנצל, אבל זווית פיו כבר מתרוממת לחיוך, אז אני שותקת.
"עזרה?" הוא שואל שוב.
"אממ... כן, בבקשה. אתה יכול להביא את המעילים שלנו בזמן שאני שומרת על החברה שלי?" אני מבקשת בהיסוס.
"כמובן." קולו העמוק והעשיר מהפנט אותי.
אני מושיטה לו את התג מהמלתחה, וידו מרפרפת על ידי, מעוררת בתוכי תחושת דגדוג חזקה.
"אני תכף חוזר," הוא אומר והולך לדרכו.
אני מניחה שזה ייקח זמן רב, כי התור למלתחה ארוך. אך להפתעתי, הוא חוזר בתוך דקה עם המעילים של שתינו.
"וואו, אתה זריז."
הוא מחזיק את המעיל שלי כדי לעזור לי להשתחל לתוכו, וכשהוא נוגע בעור החשוף של צווארי ושל זרועותיי מציף אותי שוב גל של התרגשות. ואז אנחנו עוזרים לטיגאן להשתחל לתוך המעיל שלה.
"אני אמצא לכן מונית," הוא אומר בלי להשאיר שום מקום לוויכוח, תוך שהוא עוזר לטיגאן לקום על רגליה המתנודדות. אני יוצאת החוצה בעקבותיהם.
הוא מושיב את טיגאן במושב האחורי של המונית וממשיך להחזיק את הדלת, מסמן לי להיכנס.
"תודה על כל העזרה...." אני משתתקת, רמז עבורו לומר את שמו.
"לוּקה."
"תודה רבה על כל העזרה, לוקה."
"אין בעד מה...?" עכשיו הוא רוצה לדעת את שמי.
"פאלון."
"פאלון," הוא ממלמל וסוגר שתי ידיים חמות על ידי הקרה, מחכך אותה בעדינות. "לאן אתן צריכות לנסוע, פאלון?"
"אני כבר אסתדר מכאן," אני עונה. אני לא רוצה לומר לגבר זר את הכתובת שלי.
הוא מחייך וגבותיו מתקרבות זו לזו לרגע, לפני שאני נכנסת למונית ומתיישבת ליד טיגאן, שכבר התחילה לנחור.
לוקה סוגר את הדלת ומושיט לנהג המונית שטר של חמישים דולר. "קח את הבנות הביתה וחכה עד שהן ייכנסו לפני שאתה עוזב."
הוא נותן לו הרבה יותר מדי כסף תמורת נסיעה קצרה בת עשר דקות מהבר אל הדירה שלנו בשדרת ווסט ג'קסון. אני חושבת שזה מתוק שהוא לא מתעקש שאומר את הכתובת שלי, אלא נותן לנהג מספיק כסף בכל מקרה. אני מתחילה למחות, "לא, לוקה, זה יותר מדי—"
"פאלון." הוא פותח שוב את דלת המונית ורוכן, עד שפנינו נמצאות אלה מול אלה. הוא מעביר יד בשערו בתנועה סקסית, מבריש אותו לאחור. "אל תדאגי, אני רק רוצה לוודא שתגיעו הביתה בשלום." המבט שלו מתמקד בשפתיי.
מתחשק לי להעביר את אצבעותיי בשערו הסמיך. יש לו שפתיים מפוסלות ועיניים ירוקות עמוקות עם רסיסי זהב, עיניים מהפנטות שמושכות אותי אליו. העולם סביבי מתחיל להתפוגג כשהוא קרוב אליי כל כך. אני שומעת רק את נשימותינו המואצות, והבושם המדהים שלו עוטף אותי. אני משפילה את מבטי ואוחזת בתיק שלי שעל ברכיי, כדי למנוע מעצמי להשחיל את ידיי דרך צווארון ה"ווי" הקטן של חולצתו המחויטת.
אני מרגישה את נשימתו החמה על אוזני כשלוקה לוחש לי, "אני ממש נהנה מכישורי הפיתוי שלך, אבל אני מעדיף את הנשים שלי טבעיות יותר. השפתיים העסיסיות שלך בכלל לא צריכות שפתון אדום, פאלון."
אני עוצמת בחוזקה את עיניי לרגע, אך לא מצליחה להימנע מחיוך, למרות תחושת המבוכה.
עד שאני פוקחת את עיניי כדי להביט בלוקה, הוא כבר הספיק לסגור את דלת המונית. הוא קורץ לי, ונהג המונית מתחיל לנסוע.
 
פרק מתוך בוערת 1
 
פרק 1
 
 
מאת: בלייד
7:23
 
היי, בייב. לא יכול להגיע לארוחת ערב.
אני יוצא עם הבחורים. אל תחכי לי.
X
 
אני מנתקת וחורקת שיניים. הטלפון לפות באגרופי. מעולה, פשוט מעולה. אני נושפת, פותחת את תיק היד הקטן והשחור שלי ומכניסה פנימה את הטלפון, בעודי מעיפה מבטים סביב החדר. עיניי צורבות מרוב תסכול. הדמעות שנקוות בהן מאיימות למרוח את המסקרה. ההשפלה מחלחלת לתוכי. אני שונאת אותו. אני שונאת אותו כל כך.
"סליחה, מיס. את מוכנה להזמין?"
אני נבהלת וממקדת את תשומת ליבי במלצר הצעיר והמוכר למראה שעומד לידי. הוא טופח בעט שחור על הפנקס שהוא אוחז בין אצבעותיו הארוכות והדקות. החרדה מטלטלת אותי כשאני מבינה למה אני מזהה את הפנים הנעריות, האף המעוקל והשיער הארוך והבלונדיני. ראיתי אותו בעבר. הבטן שלי צונחת וחום מתפשט בלחיי. זה אותו מלצר שהגיע לשולחן שלי בכל פעם שבלייד הבריז לי במסעדה הנידחת הזאת.
אני בטח נראית פתטית כי שוב נקלעתי למצב הזה.
בא לי למות.
עכשיו.
אני מכחכחת בגרוני, מביטה בתפריט ומהמהמת. קווצות שערי החום הארוך מהווים מסך בינינו. כשאני מגיעה לאמצע הטור של המנות העיקריות בתפריט, עיניי מיטשטשות לחלוטין מהדמעות שאני כובשת, ואני כבר לא מצליחה לראות את המילים המסודרות והמודפסות.
"אה..." אני לא ממצמצת מחשש שדמעה סוררת תזלוג על הנייר המצופה בפלסטיק ושואפת אוויר דרך האף. הסומק בלחיי צורב בעורי עד כאב ואני מתכווצת מהמחשבה על האדמומיות בפניי. אני מסלקת את הגוש הכבד בגרוני, מרימה את ראשי אבל נמנעת מקשר עין. "מצטערת... יש שינוי בתוכניות."
"אה."
אני קמה על רגליי ומחליקה בכפות ידיי על השמלה השחורה והקצרה, מתפללת חרש שהמלצר לא ישאל אותי שאלות. למרבה המזל, הוא רק עומד שם וצופה בי כשאני מורידה את המעיל השחור התואם מגב הכיסא ולובשת אותו על כתפיי. כל שנייה שבה אני מסדרת את עצמי לקראת העזיבה מתארכת כמו נצח. אלוהים, אני רק רוצה להיעלם, כדי שלא אצטרך להרגיש את מבטו האוהד על עורי.
אני שולחת אליו חיוך מתוח, לוקחת את תיק היד שלי וניגשת במהירות אל היציאה, מתעלמת מכל המבטים הבוחנים שעוקבים אחריי.
ברגע שאני יוצאת מהמסעדה אני שואפת אוויר בחדות, וממהרת אל מגרש החניה. האוויר הקר הולם בריאותיי ומצנן את החום שבלחיי - מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו באמצע האביב. מזג האוויר הקר תמיד הרגיע אותי, אבל הערב לא די בו כדי לשכך את הסערה שמשתוללת בתוכי.
כשאני ניגשת אל מגרש החניה המרוצף בטון, עקביי הגבוהים טופפים עם כל נקישה. הצל הכהה והדק שלי משתקף בצבע הכחול של מכונית הסדאן ואני פותחת את הרכב ונכנסת אליו. אני טורקת בנהמה את הדלת, משליכה את תיק היד אל מושב הנוסע ולופתת את ההגה בידיים רועדות. הדמעות צורבות בזוויות עיניי אבל אני לא מעזה לתת להן לזלוג. אני לא מתכוונת לבכות עליו יותר.
אני מסרבת.
אני רוכנת על לוח המחוונים ונוברת במהירות בתיק היד שלי עד שאני מוצאת בקרקעית התיק את הטלפון, שמסתתר מתחת לתפריט של מסעדת גריל ברזילאית הסמוכה למקום העבודה שלי. אני מחפשת את השם של בלייד ברשימת אנשי הקשר ולוחצת על סמל הטלפון הירוק והקטן. הוא מצלצל - איזו הפתעה - ומגיע לתא הקולי המטומטם.
"הגעתם לתא הקולי של בלייד. אני לא זמין עכשיו, מתברר. תתקשרו מאוחר יותר."
אני לא משאירה הודעה, אבל מתקשרת שוב.
ושוב.
ושוב.
בכל פעם שהשיחה מגיעה לתא הקולי, הזעם בתוכי הולך וגובר עד שהוא סוף סוף עונה. אני שומעת הרבה קולות בשניות הראשונות לשיחה - מוזיקה במועדון, נקישת בקבוקי זכוכית... וצחקוק מתקתק וקולני, כאילו מי שזו לא תהיה עומדת ממש לידי. תדהמה אוחזת בי וגבותיי מתרוממות.
"ששש. תסתמי," הוא לוחש. באורח פלא הצחקוקים מפסיקים, והבטן שלי צונחת, כמו אבן ששוקעת במים. "היי, בייב, מה קורה?"
מה קורה? נימת קולו רגועה ואדישה כאילו התקשרתי סתם כדי לשוחח איתו על הא ועל דא, ולא כי אני עומדת לבעוט לו בתחת בגלל שהוא זרק את התוכניות שלנו לפח ברגע האחרון, והשאיר אותי לחכות לו במסעדה כמו מטומטמת בפעם השלישית בתוך חודשיים!
נשיפה מעוררת רחמים נפלטת משפתיי ואני צובטת את גשר אפי כדי לעצור את הבכי. אני לא מבינה. למה אני לא חשובה לו? למה אנחנו לא חשובים? למה הקשר שלנו לא חשוב?
אני חורקת שיניים נוכח פרץ העלבונות שממתין באחורי גרוני ובולעת אותם. אם אתקוף אותו, הוא ינתק ולא אזכה לומר את שלי. "הברזת לי שוב!"
"שלחתי לך הודעה."
"למה את צועקת? זה לא כזה סיפור, אוליביה. את ואני מבלים יחד כל הזמן."
אני משמיעה קול פגוע ומתוח. מה פשר התגובה הזאת? "אתה חושב שבגלל שאנחנו נפגשים לעיתים קרובות, יש לך זכות להבריז לי?"
"משהו כזה. ידעתי שתביני. אוהב אותך, חמודה."
בלייד מנתק ואני נשארת להביט בשמשה הקדמית. הדם בעורקיי רותח מזעם ואני מרגישה שאש הגיהינום הזאת מאיימת לכרסם בעורי ובעצמותיי. אני של פעם הייתה מרפה ומתקדמת הלאה, אבל עכשיו אני כבר לא מסוגלת לעשות את זה. סיימתי לאפשר התנהגות כזאת. גמרתי לתת לו לחשוב שאני תמיד אהיה כאן בשבילו. הוא לא יצא מזה בקלות. לא עוד.
בידיים רועדות אני לוחצת על החיוג החוזר והוא עונה מיד. אני מקמטת את מצחי.
"הלו?" קול נשי צרוד עונה לי ותופס אותי לא מוכנה. הלב שלי צונח אל נעלי העקב היוקרתיות שלי.
אני מצמידה כף יד לחה אל בטני המתהפכת בכאב ומגמגמת לתוך הטלפון. אני מצפה שבלייד יגיע לטלפון ויצחק, כאילו זו בדיחה חולנית...
אבל זה לא קורה.
"מי זאת?" אני שואלת ומצליחה לשמור על קול רגוע ויציב.
"ג'ורג'ינה," היא אומרת בפשטות, כאילו לענות לטלפון של מישהו אחר זה הדבר הכי נורמלי בעולם.
"איפה בלייד?"
"קונה לי משקה."
נחיריי מתרחבים, החזה שלי עולה ויורד בנשימות פתאומיות ושטחיות. אני חושקת את לסתי עד כאב, עד ששיניי מאיימות להישבר תחת הלחץ. ברקע, המועדון סוער מרוב צחוק ותשואות ומוזיקה עם באסים. אני נשענת לאחור ודמעות זעם זולגות על לחיי.
אתם יודעים מה? אני שמחה שהוא יוצא ונהנה בזמן שאני יושבת לבד במגרש חניה חשוך. סוף סוף עלה המסך ואני רואה את מה שההורים שלי אמרו לי מאז שבלייד ואני התחלנו לצאת. הוא לא שווה את זה, הוא לא ראוי לי, ואני לא מסוגלת יותר.
"שיט. אוליביה, זה לא מה שאת חושבת," בלייד מתפרץ, קולו בוקע מבוהל מהטלפון. "היא לקחה את הטלפון שלי מהבר."
אני מגלגלת עיניים ומהנהנת בראשי אל אף אחד. תמיד יש משהו. תמיד יש תירוץ. אף פעם אין לו אומץ להודות שטעה, או לסיים את הקשר בינינו. וזה בסדר, כי הערב אני שמה לזה קץ, ובניגוד אליו, זה לא מפחיד אותי.
"אתה חושב שאני מטומטמת?" אני נובחת לתוך הטלפון.
שאלה מטומטמת. ברור שכן.
"לא, ממש לא." אני מצמצמת את עיניי וקולטת את השכרות בקולו. "פשוט לפעמים את עושה דברים שגורמים לי לפקפק..."
"פשוט תסתום!" אני אומר ומטיחה את אגרופי הקפוץ בדלת המכונית. "גמרתי עם זה - איתך!"
"אוליביה, בחייך, אל תהיי טיפש..."
"אני זורקת את החפצים שלך מהבית שלי. תאסוף אותם לפני שירד גשם. או שלא. כבר לא אכפת לי."
"אוֹלי... אל תהיי כזאת," הוא מתחנן, קורא לי בכינוי החיבה שבחר לי אבי כשנולדתי. "את נסחפת."
אני נוהמת, מנתקת ושומטת את ידיי אל חיקי. נסחפת, מה? אני רוכנת קדימה ומניחה את ראשי על ההגה, כשדמעות נושרות על ירכי החשופה. אני עם בלייד מאז גיל שבע-עשרה ועכשיו אני כבר בת עשרים ושלוש. עשרים ושלוש. שש שנים של אומללוּת, שבהן הרגשתי מבוישת ולא רצויה. אורך הקשר בינינו היה הסיבה שניסיתי בכל כוחי לגרום לזה שנישאר יחד. המחשבה על כל השנים המבוזבזות... הורגת אותי.
זו אשמתי. הייתי צריכה לעזוב אותו קודם. שנתיים בלבד אחרי תחילת הקשר הוא כבר בגד בי. אני זוכרת שנפגעתי והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות. בלייד ידע לבקש סליחה. הוא ידע מה לומר ומה לעשות. במשך תקופה ארוכה הוא הצליח לעוות את המצב ולגרום לי להרגיש שזו אשמתי שהוא בגד בי. האמנתי בכך בכל ליבי עד שזה קרה שוב ושוב - גם אחרי שניסיתי בכל הכוח להיות הבחורה שהוא רצה. הבנתי שזה לא בגללי. פשוט ככה הוא - זה האיש.
האמת העגומה היא שהפסקתי לספור כמה פעמים הוא בגד בי.
וזה מחליש אותי.
והופך אותי למעוררת רחמים.
נצמדתי לעובדה שבלייד היה הבחור הראשון שאהבתי. הוא הגבר היחיד שהכרתי. מעולם לא הייתי עם מישהו אחר, והמחשבה שהוא לא יהיה חלק מחיי מפחידה אותי, אבל אני יודעת שאם הוא ימשיך להיות בחיי, הוא יהרוס אותם שוב ושוב, עד שלא אכיר את עצמי יותר.
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה אותו.
* * *
אני נכנסת בסערה לדירה הקטנה שלי, ארגז גדול בזרועותיי, ואוספת את חפציו של בלייד. למרות שאנחנו לא גרים ביחד, המון חפצים שלו פזורים אצלי בדירה. כל פריט שאני מרימה מחדיר לקרביי אי נוחות עמוקה יותר ויותר. הוא לא ישמח. הוא ינסה לטעון שיש לו זכות להישאר. הוא ינסה לאיים עליי עד שאיכנע.
אני חייבת להישאר חזקה. למען העתיד שלי, העתיד שאני רוצה.
כשאני בטוחה שלקחתי את כל מה ששייך לו, אני רצה למטה ומניחה את הארגז בחניה. אני מסתובבת על עקביי אל הבית, אבל טרטור עדין של מנוע ואורות גבוהים המטילים את צלליתי על הקיר הלבן עוצרים אותי. כאב הולם בקרבי ולופת את ריאותיי.
הוא כאן.
"אוליביה?" בלייד צועק, תובע את תשומת ליבי. "מה את עושה?"
אני שואפת אוויר דרך האף ונושפת אותו מהפה, כדי להרגיע את ליבי ההולם. אני מכריחה את הבהלה והחשש להתפוגג מפניי. אני פונה להביט בו. בלייד יוצא מאחורי דלת המכונית הלבנה, מוציא צרור מזומנים מכיס הג'ינס שלו ומשליך את הכסף אל חלון הנהג.
הוא טורק את הדלת בבעיטה, מרכין את ראשו אל החלון הקדמי כדי לדבר עם האיש, ואז מנופף לו לשלום ורץ למקום שבו אני עומדת כשידיי נטועות על מותניי. אני לא יודעת למה אני מחכה לו. אני לא יודעת למה אני לא מגרשת אותו בחזרה אל המונית.
"בייבי," הוא מפציר בי ומעביר את ידיו בשערו הבלונדיני הכהה. עיניו כבדות בגלל האלכוהול ששתה, עורו מבריק ודביק. "אל תעשי את זה. אני אוהב אותך."
"אתה אוהב אותי?" אני שואלת ומתגאה בקולי היציב. "מחליא אותי באיזו קלות אתה משקר."
אני פונה ממנו וגוש חונק את גרוני. מעולם לא הצלחתי לעמוד על שלי בעימותים, ובלייד יודע - יותר מכל אדם אחר - איך לשבור אותי ולגרום לי לעשות כרצונו.

עוד על המארז

  • תרגום: יפעה הדר, שרית פרקול, דין לנר, יערה רוזנבלט
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: יוני 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
מארז שישיית לבבות רבקה שיי, סוראיה נאומי, סקיילה מאדי
פרק מתוך מארז שקרים
 
פרולוג
 
אני נושמת את אוויר האביב הרענן ומתחילה לצעוד הביתה מעבודתי בחנות המכולת. ריח של רטיבות נישא באוויר, וכמה כתמים קטנים של שלג הם כל מה שנותר מסופת השלגים המאוחרת שספגנו בשבוע שעבר. חצץ מתפצפץ מתחת לרגליי כשאני צועדת לאורך שולי הדרך היחידה המחברת בין שני הקצוות של העיר הקטנה הזאת. אני גרה עם אמי בקרוואן זעיר בפאתי העיר, הרחק ממרכזה. הבית הקטן ניצב על שפת האגם וייט־לייק, שעל שמו נקראת העיר. אנחנו חיות בקרוואן המחורבן הזה מזה עשרים ואחת שנים, מאז יום הולדתי. הוא רעוע ומט ליפול, אבל זה כל מה שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו, כך שאסור לי להתלונן. אני פשוט מנסה להפיק את המקסימום ממה שיש.
אני שוב בועטת בחצץ שלצד הדרך הכפרית הסלולה, המובילה אל האגם ואל הקרוואן הרעוע שלנו. חשוך כאן באמצע הלילה, אבל הירח זורח באור חזק כל כך, שאפשר בקלות לראות את הדרך. אני צועדת לאורך השוליים ונשארת על החצץ כדי לא להידרס. במקרים נדירים בלבד עוברות לידי מכוניות כשאני בדרך הביתה. עם זאת, נדיר עוד יותר לראות פנסים מהבהבים של ניידת משטרה.
ליבי מתחיל לפעום בפראות כשאני רואה שפנסי הניידת פונים אל שביל החצץ המוביל אל הקרוואן שלנו, ורגליי מתחילות לרוץ במהירות. אני מועדת כמה פעמים על האבנים, וכשאני מתקרבת אל הקרוואן אני שומעת שקוראים בשמי.
״אמיליה!״ זהו קרטר, בעל הבית שלנו. ״אמיליה!״ הוא צועק שוב. קשה להאמין שמישהו הוא הבעלים והמשכיר של זבל מסוגו של הקרוואן הזה שבו אנחנו חיות, אבל הוא תמיד מתייחס אלינו יפה, והוא בא לקראתנו כשאנחנו לא יכולות לשלם בזמן את שכר הדירה.
״מה קרה?״ אני שואלת בנשימה כבדה, כשאני מתקרבת. העיניים שלי סורקות את הקרוואן. דלת הכניסה פתוחה ומתנודדת ברוח.
״אימא שלך,״ אומר קרטר ומניד בראשו. ״היא לא פתחה את הדלת כשבאתי לגבות שכר דירה. זה לא מתאים לה, אֵם.״ הוא מחזיר את ראשו אל החורבה הממוטטת שמשמשת לו מקור הכנסה. ״החלון היה פתוח, אז הצצתי פנימה ו... אה... ראיתי אותה שוכבת על הרצפה.״ קרטר נראה מדוכדך. הוא מריץ יד רועדת בשערו הכסוף ועוצם לרגע את עיניו.
קרטר תמיד היה כמו סבא בשבילי. הוא אדם נעים הליכות אבל קשוח. הוא גבוה וחזק ושום דבר אף פעם לא מזיז לו. עד לרגע זה.
שוטר מצמיד לעץ סרט צהוב של זירת פשע וצועק לי לעצור, כשאני חולפת על פניו במהירות. אני נכנסת פנימה ומוצאת את אימי היפהפייה שוכבת שם. על רצפת הסלון. בתוך שלולית של דם. אקדח שחור לצידה.
״לא, לא, לא!״ אני צורחת. ״אימא, לא...״ אני כורעת ברך לידה ומנסה לנשום. הדם מתייבש בשערה הסבוך. דם מתחיל להיספג בברכיי, ואני שמה לב שהוא מתעבה ונראה כמו ג׳ל על הרצפה. אני מושכת אותה לחיקי ומחבקת אותה. אני מחבקת אותה וצורחת. צורחת בגללה. צורחת בגללי. צורחת בגלל שהחיים נהגו בנו בחוסר הגינות.
שריף וילסון נכנס בריצה דרך דלת הכניסה ומתחנן בפניי שאעזוב את אימי. כשאני לא עוזבת אותה, הוא מצווה עליי לעשות זאת. כשאני לא יוצאת, הוא מצווה עליי לצאת. אני נשארת במקומי. אני לא יכולה להשאיר אותה כך. אני מצמידה את מצחי אל מצחה ובוכה. דמעותיי נשפכות בשטף מעיניי ונוטפות על פניה, ואני מנסה להבין מה מתרחש כאן.
״בבקשה, את לא יכולה לעזוב אותי. בבקשה,״ אני לוחשת כנגד מצחה.
״אמיליה,״ קרטר אומר בשקט כשהוא נכנס לתוך הקרוואן. ״בואי, ילדה, אסור לך להיות כאן.״
״אני חייבת, קרטר. היא זקוקה לי. אני זקוקה לה,״ אני מייללת. לא ייתכן שזה קורה לנו.
״אמיליה, בבקשה. צאי החוצה ודברי עם שריף וילסון. יש לו כמה שאלות.״
קרטר מושך בידי, וכשאני מנסה לקום אני מחליקה על רצפת לינוליאום מלוכלכת, מרוחה בדם. קרטר מניח את ידו על כתפי ומנחה אותי לעבר היציאה מהקרוואן. מכנסי החאקי שלי מכוסים בדם, והידיים שלי רועדות כל כך שאני צריכה לתחוב אותן בכיסי הסווצ׳ר שלי.
״שריף, זוהי אמיליה, בתה של קארי אדמס.״
״מיז אדמס.״ השריף נד לעברי בראשו, ועיניו מביעות אהדה.
גופי רועד בלי הפסקה. אני מרגישה שברכיי מכות זו בזו. קרטר מצמיד אותי אליו כדי לייצב אותי.
השריף נאנח בתמיכה. ״אני משתתף בצערך.״ הוא מתפתל כשהוא אומר את המילים האלה. ״אנחנו עדיין מנסים לברר מה קרה, אבל זה נראה כמו מקרה התאבדות. הבוחן הרפואי יצטרך לקבוע בדיוק, אבל אנחנו לא חושדים שהיה כאן פשע,״ הוא אומר בשקט.
״אין לנו אקדח,״ אני ממלמלת. מאיפה היא השיגה אקדח? היא לא הייתה יורה בעצמה ומשאירה אותי לבדי. היא אמרה לי שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, שהצליחה לעצור את הדיכאון שאכל אותה.
״כמו שאמרתי, ניתן למומחים של המעבדה לזיהוי פלילי לסיים את עבודתם, אבל נראה שהתיק סגור.״ הוא מביט בי בחומרה. ״מר וילסון, כלומר, קרטר אמר שהיה בידה אקדח כשהוא הגיע.״
״אין לנו אקדח,״ אני חוזרת ואומרת לו. ״לא יכולנו להשיג אקדח. לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות אקדח. בקושי היה לנו כסף לאוכל. האקדח הזה הוא לא שלנו.״
שריף וילסון נאנח וכותב בפנקס שלו.
״יש לך עוד שאלות לשאול אותה?״ קרטר שואל. ״אני חושב שהיא בהלם.״
״זה הכול בינתיים.״
״אמיליה, שבי,״ קרטר אומר ומנחה אותי לעבר עץ האלון הגדול בחזית הקרוואן שלנו. גופי חסר המשקל משמיע קול חבטה רמה, כשאני צונחת על הקרקע. נדמה לי שחזי עומד להתפקע, והאוויר עוזב את ריאותיי. גפיי נוּקשים, ואני תוהה אם ככה מרגישים כשנכנסים להלם.
הזמן עומד מלכת כשאני צופה בשוטרים נכנסים ויוצאים, ואני ממלמלת תשובות לשאלותיהם כמיטב יכולתי. כששמש הבוקר מתחילה לזרוח הם מוציאים את אימי על אלונקה. גופה עטוף בשקית פלסטיק לבנה גדולה רכוסה מלפנים. אני בוכה שוב כאשר הם מכניסים אותה לתוך רכב מחוז ישן, שעליו הכתובת ״בוחן רפואי,״ ונוסעים. היא איננה. לעולם לא אראה אותה שוב, לא אחבק אותה שוב, לא אגיד לה שוב שאני אוהבת אותה.
אני מוחה מפניי את הדמעות ומקללת את המחלה שלדעתי נטלה ממני את אימי. היא סבלה מדיכאון שאין לו תרופה מאז עזב אותה אבי, ביום שבו גילה שהיא בהיריון. איתי. כל זה קרה שלושה ימים לפני שהיא סיימה את לימודיה בתיכון, והיא ויתרה על לימודים בקולג׳ כדי לגדל אותי. חלומה היה להיות אחות. ודאי הייתה יכולה להיות אחות טובה. תמיד הרגשתי אשמה מפני שבגללי חייה התפרקו וחלומותיה התרסקו. עם זאת, במציאות אני הייתי זו שגידלה אותה. מיום שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי אחראית לבישול, לכביסה, לניקיון. מעולם לא הכרתי את האישה שהיא טענה שהייתה - אישה כיפית וחסרת דאגות.
אך אף שמעולם לא הייתה אימא מושלמת, היא עשתה כמיטב יכולתה כשגידלה אותי והתעקשה שאתמיד בלימודיי ושאצליח בהם. תמיד הצטיינתי בלימודים, וזה היה מקור גאוותי.
אני מביטה בשביל הגישה ויכולה כמעט לראותה שם. כשלמדתי בבית הספר היסודי, היא הייתה צועדת מדי בוקר חצי קילומטר אל קצה אזור הקרוואנים ומחכה יחד איתי עד שהאוטובוס הגיע לאסוף אותי. ובשעות אחרי הצהריים, בימים שבהם לא הייתה ישנה, אפופה באדי הדיכאון, היא הייתה ממתינה לי כשירדתי מהאוטובוס. אותם אחרי צהריים היו נדירים ולא רציפים, אבל אהבתי לגלות שחיכתה לי. אלה הזיכרונות המאושרים ביותר שלי ממנה. לאותם ימים הייתה משמעות אחת בשבילי - היא הצליחה לרסן את הדיכאון שלה, גם אם לכמה שעות.
קולו של קרטר מנער אותי מזיכרונותיי. ״אני לא רוצה שתיכנסי שוב לקרוואן, אמיליה,״ הוא אומר בשקט בדרכו אליי. הוא ישב לצידי בשעות האחרונות ועזב לכמה דקות כשגללו סביב הקרוואן את סרט זירת הפשע. ״ייתנו לי להוציא עבורך כמה פריטים מחדר השינה כשיסיימו שם. תוכלי להתאכסן בחדר האורחים שלנו. התקשרתי להודיע לאיב.״
״מה הם עושים בפנים?״ אני מצליחה לשאול בקול מחוספס. הגוף שלי נוקשה, והראש שלי נשען על קליפתו הקשה של עץ האלון. אוויר הבוקר הצונן דוקר את עורי.
הוא מביט בי ממרום קומתו, ידיו תחובות בכיסים הקדמיים של מכנסיו. ״רק תגידי לי מה להביא לך,״ הוא נאנח.
אני זורקת לו רשימה קצרה של דברים, בידיעה שכולם ייכנסו לתוך תיק גב אחד. קרטר נעלם וחוזר בתוך כמה רגעים. אולי שעה. אין לי תחושת זמן ברגע זה.
הוא זורק את התיק שלי אל המושב האחורי של הטנדר שלו. ״בואי, אמיליה,״ הוא אומר בשקט.
אני מרימה את מבטי ומתבוננת בקרוואן הפח החלוד, אבודה במצב של הלם והכחשה. למרות השנאה העזה שחשתי כלפיו, הדבר הרעוע הזה הוא הבית היחיד שהכרתי מעודי. לצד האבל הגדול מתעוררת בי בהלה חריפה. מה יקרה לי ולאן אלך? איך ייראו חיי מעכשיו?
״אני אשב פה קצת,״ אני מפטירה. ״אני חייבת להיות קצת לבד. אני אגיע עוד מעט.״
״בואי ישר אל הבית,״ הוא אומר בקול נחרץ. ״אם לא תגיעי תוך שעה, אני אחזור הנה. ואמיליה, אל תיכנסי שוב לקרוואן.״
אני רק מהנהנת.
הוא מהסס לפני שהוא מתיישב בטנדר שלו ועוזב, מותיר בעקבותיו שובל של אבק לאורך שביל החצץ. כולם עוזבים תוך כמה דקות, ואני נשארת שם, שעונה על עץ האלון. אני מתחילה סוף־סוף לעכל...
עכשיו אני לגמרי לבד.
 
פרק 1
אמיליה
 
כשאני יורדת מהאוטובוס של חברת גרייהאונד יש לי תחושה שנכנסתי לתוך תנור. החום של פניקס חורך את ריאותיי וצורב את עיניי. השעה תשע בערב. קשה לי לדמיין מה יהיה כאן במהלך היום, כשהשמש ברום השמיים. אני עוצרת על המדרכה בניסיון להתעשת ונדחפת מאחור על ידי גבר גדול שנוהם לעברי ובכוח הודף אותי מדרכו. עצי דקל ניצבים לאורך הכביש העירוני לפניי, ושורה קטנה של מוניות חונה לפני תחנה אפלולית. מעט המזומנים שבידי יאפשרו לי לקחת אוטובוס עירוני ולא מונית.
אני מוליכה אצבע על הכתובת המשורבטת על פיסת נייר קמוטה ודוחפת אותה לכיס. אני עומדת בתור ליד החלון הפתוח היחיד בדלפק הכרטיסים, ללא תוכנית מגובשת ובלי שיהיה לי מושג היכן אשהה הלילה. שכבה דקה של זיעה מכסה את פניי, ואני חושבת שנסיעה בת שלושים ותשע שעות לפניקס באמצע יוני במכנסי ג׳ינס, לא הייתה רעיון מוצלח ביותר. אני דביקה ולא נוח לי, וכל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון.
הגבר שעומד לפניי בתור מתרחק מהחלון, ואני מתקרבת בחשש. האישה מאחורי הדלפק מבוגרת ונמוכה, מרכיבה משקפי ראייה עבים ולובשת מכנסיים קטנים בערך בשתי מידות מהדרוש לה. היא לא יוצרת איתי קשר עין אלא נובחת שאלות והוראות בקול צרוד מעישון. ״הבא בתור. קדימה. לאן את נוסעת?״
היא מקישה על המקלדת המלוכלכת שלפניה. אני מכחכחת בגרוני ומתקרבת עוד יותר כדי שהיא תוכל לשמוע אותי. ״אני לא יודעת.״ קולי חלש, מפוחד.
״אז איך אני יכולה לעזור לך, אם את לא יודעת לאן את נוסעת?״ נימת קולה מתנשאת. היא מרימה את מבטה מהמקלדת ופוגשת את מבטי באדישות.
״הרגע ירדתי מהאוטובוס ההוא.״ אני מצביעה על האוטובוס הכסוף הענק שחונה ליד המדרכה. ״אני נשארת בפניקס, אבל אני זקוקה להמלצה למקום בטוח שבו אוכל להתאכסן במחיר שאוכל לשלם.״
כתפיה שמוטות ואנחה רמה בוקעת מפיה כשהיא בוחנת אותי. ״אף מקום שתוכלי להרשות לעצמך לא יהיה בטוח,״ היא ממלמלת. ״מאיפה את?״
״וייט־לייק, אילינוי.״
״למה אני לא מופתעת,״ היא רוטנת ובוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ואז מקלידה שוב על המקלדת שלה. ״תראי, אני לא יודעת מה התקציב שלך, אבל יש כאן רשימה של מוטלים. היא מתחילה במחיר שלושים דולר ללילה ומטפסת למאה. תתרחקי מוואן ביורן, ילדה, שם יאכלו אותך בחיים.״ היא מצחקקת בינה לבינה, ומתחת לחריץ בחלון הזכוכית דוחפת לעברי שלושה ניירות.
״תודה.״ אני מחייכת אליה בנימוס ולוקחת את הניירות. אני בוחנת אותם מתחת לפנס רחוב ואז ניגשת לתחנת אוטובוס עם התיק היחיד שהבאתי איתי. בתוכו יש לי שלוש מערכות בגדים, מחברת, שלושה ספרים וארנק. זה כל רכושי. מעט הדברים שהשארתי מאחור הם בעלי ערך מועט או חסרי ערך לגמרי עבורי, וכל תפקידם היה מסתכם במשקל עודף בלתי רצוי.
אני מתיישבת בעצבנות על ספסל המתכת הלוהט ומחכה, והאדרנלין גואה בי. בעזרת המפה הגדולה שלצד תחנת האוטובוס, סימנתי לעצמי בראשי שלושה אוטובוסים אפשריים שייקחו אותי לרצועת המוטלים. קיוויתי ששם אמצא חדר זול ופנוי לכמה ימים. כאשר האוטובוס עוצר לצד המדרכה, אני עולה ומשלמת ואחר כך מתיישבת באמצע החלל הכמעט ריק לחלוטין.
התחבורה הציבורית דומה בעיקרה ברוב הערים, כמו האנשים המשתמשים בה, אפשר לראות את התשישות הרשומה על פניהם. אני משעינה את ראשי על החלון ומתרכזת במכוניות ובעסקים החולפים על פנינו, כשאנחנו נוסעים ברחובות החשוכים של פניקס. לאחר שעת נסיעה שבה אני מחליפה שני אוטובוסים, אני מגיעה לתחנה הסופית שלי. אני תולה את התיק על כתפי, יורדת ופונה אל הרחוב החשוך.
במרחק שניים וחצי רחובות ממני אני רואה את שלטי המוטלים מולי. אני צועדת במהירות לעבר השלטים המוארים, ועיניי דבוקות ליעד. המיטה והמקלחת קרובות כל כך, שאני יכולה כמעט לחוש ששריריי הכואבים מתחילים להתרפות. המוטלים קרובים לכביש המהיר ובנויים לאורך כביש שירות. התנועה רבה וגורמת לי להרגיש נוח יותר בעיר הזרה הזאת. האורות קרבים, ואני יורדת לבסוף מהמדרכה וחוצה את מגרש החניה המכוסה שכבת זפת בדרכי אל מבנה קטן. המילה ״משרד״ מהבהבת בתאורת ניאון, ואני מאיצה ומפלסת את דרכי בין המכוניות החונות. למרות שעת הערב, חום הקיץ העולה משכבת הזפת השחורה חודר דרך סנדליי. אני מפתלת את בהונותיי כנגד הסוליות הדקות.
משב רוח של מיזוג אוויר מקדם את פניי כשאני פותחת את הדלת. לראשונה מזה שעה אני מרגישה שאני יכולה לנשום, וריאותיי מגיבות בנשימה עמוקה. אני נושמת כמה פעמים ואז מרימה את פניי לעבר פתח המזגן בתקרה, בתקווה שהוא ייבש את הזיעה מפניי.
״אפשר לעזור לך?״ שואל גבר מבוגר אפור שיער שמגיח מאחורי דלת סגורה.
אני נבהלת. ״הי. אה. כן. אני זקוקה לחדר לשני לילות.״
״שניים?״ הוא בוחן אותי, מביט בי מעל למסגרת משקפיו, ואחר כך חוזר למחשב.
״כן, רק שני לילות בינתיים, בבקשה.״
״את מהסביבה?״ הוא מברר.
״לא.״ אני בולעת את הרוק. ״אני מאילינוי.״
״אני צריך לראות את רישיון הנהיגה ואת כרטיס האשראי שלך.״
״יש לי תעודה מזהה עם תמונה ומזומן.״ הלוואי שזה יספיק. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב שאצטרך ללכת לחפש עכשיו מקום אחר. אני מכניסה את היד לתיק כדי להוציא את הארנק.
הוא שותק ומביט בי מעבר לדלפק. ״אנחנו לא מתנהלים כאן במזומן. עבדתי קשה מאוד כדי לנקות את המקום הזה.״ הוא שוב שותק ובוחן אותי.
״אין לי כרטיס אשראי,״ אני מגמגמת, והבהלה מתנחלת בי.
הוא נושם בקול גדול ובוהה בי ומבטו מתחיל לגלות אהדה. ״במזומן זה יהיה מאה וחמישים דולר.״
אני בולעת את הרוק במאמץ. כל רכושי מסתכם במאתיים דולר ואם לא אסתדר כאן, הסכום הזה לא יספיק כדי לחזור לאילינוי. ״אה...״ אני פונה ומשקיפה אל המוטל הסמוך, אל השלט "פנוי" המהבהב בחשיכה. אני תוהה אם שם יהיה זול יותר. אבל המוטל שם נראה מקום רעוע ומט ליפול, יותר מאשר מוטל 6 שבו אני נמצאת, והשעה כבר מאוחרת. אני מתפתלת בעצבנות, מנסה להחליט.
״בסדר.״ אני מסתובבת ומחייכת אליו. אני מוציאה את המזומנים מהארנק, מונה מאה וחמישים דולר ומחליקה אותם על פני הדלפק.
הוא מדפיס לי קבלה שאותה אני תוחבת לתוך התיק, ומחליק כרטיס־מפתח על פני הדלפק. ״אני לא רוצה כאן צרות. את נראית לי ילדה טובה. תיכנסי לחדר שלך ואל תצאי ממנו,״ הוא אומר ונסוג בחזרה אל מאחורי הדלת הסגורה שממנה הגיח לפני כמה דקות בלבד.
אל הכרטיס מודבק פתק, ועליו כתוב שמספר החדר הוא מאה ארבעים ושלוש. אני מהדקת מעט את רצועות התיק שלי ויוצאת אל האוויר החם והכבד. אני צועדת בעקבות המדרכה העוקפת את מגרש החניה ובוחנת את מספרי החדרים העולים.
חבורה של ארבעה גברים ניצבת מחוץ לאחד החדרים. הם מעשנים וצוחקים, וקצב ליבי מתגבר. עזבו אותי במנוחה, עזבו אותי במנוחה וזהו. אבל הם משתתקים כשאני מתקרבת. אני מקיפה אותם וממקדת את עיניי במדרכה. הלב שלי הולם בפראות בחזי וצעדיי מואצים כשאני בוחנת שוב את מספרי החדרים.
127... 129...
135... 137... 139...
הבהלה שלי מתפוגגת מעט. עוד שלוש דלתות וזהו. אני מעיזה להביט לאחור ושומעת צירים חורקים של דלת נפתחת. אני נתקלת ראש בראש במישהו שיוצא. אני נבהלת ומנסה לסגת ומתחילה להתנצל ברגש, אבל ידיים חזקות לופתות את כתפיי ולא מניחות לי לזוז.
״אני ממש מצטערת,״ אני מתנשפת. הכרטיס נופל לי מהיד ונוחת לרגליו של הגבר שבו נתקלתי. אני משפילה את מבטי ורואה נעליים שחורות יקרות. הכרטיס שוכב ממש לפניהן.
הוא משחרר את ידיו מכתפיי ואני מזנקת כדי להרים את הכרטיס, אבל הוא מהיר ממני. הוא מתכופף ומרים את הכרטיס לפני שאני מספיקה להגיע אליו. כשהוא מזדקף, אצבעותיו השזופות סגורות סביב כרטיס הפלסטיק הזול. המומה לרגע, אני מזדקפת ופוגשת עיניים שצבען ענבר.
״את בסדר?״ הוא מצמצם את עיניו ומביט בי, ואני בוחנת אותו במכנסיו האפורים המהודרים, בחולצתו השחורה, ללא עניבה. שערו קצר, אם כי מעט ארוך למעלה, קצת מבולגן, לא לגמרי מסודר. עורו זהוב חום, כאילו הרגע חזר מחופשה טרופית. שיזפונו מדגיש את עיני הענבר שלו כנגד ריסיו הכהים. לסתו המרובעת מכוסה די זיפים המבהירים שלא התגלח היום, אבל גומות החן שלו הן שעוצרות את נשימתי. הוא בנוי בצורה הרמונית כל כך, ואני מנחשת שהוא בשנות השלושים שלו. בהחלט ייתכן שהוא הגבר המדהים ביותר שראיתי מעודי, אבל הוא מריח מכסף, עוצמה. סכנה.
״את בסדר?״ הוא שוב שואל ומטה את ראשו לעומתי בזמן שאני לוגמת אותו לתוכי.
״אה, אמ... כן, סליחה... אני רק עצבנית.״ אני מסיטה ממנו את מבטי ומשפילה אותו אל אצבעותיי המתפתלות.
הוא מביט לאחור בגברים העומדים על המדרכה ואז שוב בי, כאילו חיבר אחד ועוד אחד. ״הם הטרידו אותך?״ הוא מחווה בראשו.
״לא.״ אני מנידה בראשי. ״אני רק עייפה. היה לי יום ארוך נורא. אני מצטערת שנתקעתי בך,״ אני אומרת בחשש. אני מושיטה את ידי לכיוונו במחווה אילמת, לאות שיחזיר לי את הכרטיס. ידי רועדת כשהוא מביט בכרטיס שבידו ובי לסירוגין. אגודלו מצליף בפתק הצהוב הקטן, והוא מסתובב וצועד לעבר הדלת המסומנת במספר מאה ארבעים ושלוש. הוא מחליק את הכרטיס לתוך החריץ והודף את הדלת עד שהיא נפתחת לפניי.
ליבי הולם בחזי כשאני מתקרבת בחשש. אני מבחינה בשעונו היקר, המציץ מתוך השרוול שבחולצת הכפתורים שלו, ובמשב הריח הקל והיוקרתי של מה שיכול להיות אך ורק בושם מעצבים. הניחוח משתק אותי. הוא כה משכר, עד שאני רוצה להצמיד את פניי אל צווארו ולשאוף אותו לתוכי.
קרביי, כל כולי, השכל הישר שלי, תחושות הבטן שלי, זועקים לי לא לצעוד בכיוון הדלת הזאת, אבל אני פועלת בניגוד לכושר השיפוט שלי. בשלושה צעדים מהירים אני ניצבת ליד הדלת הפתוחה של חדר המוטל שלי, ועיני הענבר שלו עוקבות אחריי. אני מתחככת בו כשאני חולפת לידו ומושיטה יד אל מתג האור שעל הקיר בצמוד לכניסה. רק מנורה קטנה לצד המיטה מאירה את החדר. אני מבחינה בריח הטחב כשאני משוטטת במבטי על פני הרהיטים הישנים.
״תסגרי את הדלת ותנעלי אותה,״ הוא אומר ומושך את הכרטיס מתוך הדלת. הוא חוצה את הסף ונכנס לחדר כדי להושיט לי את הכרטיס. ״אל תפתחי את הדלת לאף אחד. ברור?״
אני בולעת את רוקי במאמץ ומהנהנת. אצבעותיו חמימות מול כף ידי, כשהוא מניח בה את הכרטיס. אצבעותיי נסגרות בלי לחשוב וכולאות את ידו בידי. הוא נטוע במקומו, בוחן את החדר כאילו הוא מחפש מישהו או משהו. בלי להוסיף מילת אזהרה או לומר שלום, הוא משחרר את ידו, יוצא החוצה וסוגר את הדלת מאחוריו בקול טריקה רמה.
היה או לא היה?
אני חוצה את השטיח הכחול המרופט והמלוכלך לעבר החלון הגדול. אני נשענת על שולחן קטן כדי לפתוח את אחד הצלונים הזולים ולהביט בזר יפה התואר. אני מזהה אותו בקלות, ניצב בסמוך לחדרי, הטלפון שלו לחוץ אל אוזנו. שפתיו המלאות כמעט אינן נעות כשהוא מדבר אל תוך הטלפון הדקיק. אני עוצרת את נשימתי, מניחה לצלון וחוזרת אל הדלת. אף שבתחילה אני מתקשה, לבסוף אני מצליחה לנעול אותה באמצעות השרשרת, בדיוק כפי שהוא הורה לי לעשות. אני מציצה דרך העינית ורואה אותו מתרחק, ואז נשענת על הדלת, עוצמת את עיניי וצורבת במוחי את זיכרון פניו.
עוברות כמה דקות עד שאני נזכרת מדוע באתי הנה מלכתחילה - לישון ולהתקלח. אבל המקלחת תצטרך לחכות. אני הרבה מעבר לתשושה. אני נשארת בתחתונים ובחזייה, מורידה את הכיסוי מהמיטה הזוגית ומחליקה פנימה. המזרן גושי אבל טוב יותר מזה שעליו ישנתי בבית. אני שוכבת בדממה המאיימת במשך כמה דקות, ומילות האזהרה של הזר מהדהדות בראשי. ליבי הולם בפראות, ואני לא מבינה למה. אני אפילו לא מכירה את האיש, אבל עמוק בתוכי הוא הצית תחושה כלשהי, תחושה שחשבתי שלעולם לא ארגיש שוב. גברים רק מפילים צרות על ראשי נשות משפחת אדמס. הם נוטים לברוח, ללכת אחרי נטיות ליבם ולהשאיר מאחוריהם לבבות שבורים. אני נאנחת עמוקות כשאני חושבת על הזר יפה התואר. ואפילו שאני סחוטה, לוקח לי זמן להירגע ולשקוע בשינה עמוקה.
דפיקות על הדלת מעירות אותי משינה עמוקה־עמוקה. אני מביטה בשעון המעורר העתיק שעל השידה, והוא מראה את השעה שלוש שלושים ושבע לפנות בוקר. הלב שלי הולם באימה, והפה שלי מתייבש מייד. מי זה יכול להיות, לכל הרוחות? אני קמה מהמיטה ומציצה דרך העינית. עדיין חשוך בחוץ, ואני מרגישה את האוויר הלוהט של פניקס החודר דרך הדלת הדקיקה של המוטל. שלושה גברים ממוצא היספני עומדים בחוץ, והמבוגר שבהם הולם בדלת שוב, מבעית אותי. אני שומעת את הצירים של הדלת הסמוכה חורקים כשהיא נפתחת, ושלושת הגברים צוחקים כשהם נסוגים מהדלת שלי ונעים לעבר הדלת שזה עתה נפתחה. הם דוברים ספרדית. רחש הצירים החורקים וטריקת הדלת הנסגרת מבהירים לי שהם נכנסו לחדר ושמצאו את מי שחיפשו. לא אותי.
תודה לאל.
אני מתרחקת מהדלת, נשענת על המרקם המחוספס של הקיר ומנסה להירגע. אגלי זיעה מתגלגלים על פניי, ורק עכשיו אני שמה לב כמה חם בחדר הזה, אפילו שהמזגן העתיק עובד. אני הודפת את עצמי מהקיר, ניגשת אל המזגן הקטן ומסובבת את הכפתור לעוצמה הגבוהה ביותר. אני מניחה לאוויר הקר לנשוב ישירות על פניי. הוא לא מצליח להפיג את החום בחדר. אני מרימה את התיק שלי מהשולחן ופונה למקלחת כדי להתרחץ. ליבי דוהר עדיין במהירות של מיליון קילומטר בשעה. אין סיכוי שאירדם עכשיו.
חדר המקלחת קטן יותר מזה שהיה לאימא ולי בקרוואן. יש בו כיור קטנטן, אסלה ומקלחון כה זעיר, שבקושי אפשר להסתובב בו. אני מושיטה את היד כדי לכוון את המים לקרים, אבל אפילו המים הקרים כאן לוהטים. ראש המקלחת נמוך כל כך, שהמים ניתזים לי על החזה ולא על הראש. אני מתכופפת ומרטיבה את שערי, לוקחת את בקבוקון השמפו הקטן שמספק המוטל ומקציפה את הנוזל לתוך השיער. אין מרכך שיער, אז אצטרך להילחם בקשרים בשערי. אני רגילה לזה. גם בבית מרכך שיער היה בבחינת מותרות שהרשינו לעצמנו לעיתים נדירות בלבד. מגבת הרחצה הייתה לבנה בעברה, אך עכשיו היא מוכתמת וצבעה אפור ומכוער, אבל היא הבעיה הכי קטנה שלי. אני רוחצת את גופי ונשטפת במהירות. אני מתנגבת ומתפללת חרש לאימי. היא לא הייתה מרוצה מכך שאני מתפללת, אבל אין לי ברירה, אין לי איש.
הנערה במראה מחזירה לי מבט. היא נראית אבודה כל כך, ואני מצחקקת כשאני חושבת על כל תקוותיי וחלומותיי האבודים. אני אפילו לא זוכרת אותם. מה היו אותם חלומות? פעם רציתי ללמוד משפטים, אולי להיות עורכת דין. זה היה לפני שהבנתי שאנחנו חיות מהיד לפה ושאני חייבת לטפל באימי הדיכאונית. לא הייתה לנו מכונית, בקושי היה לנו מה לאכול, ואת רוב האוכל שכן היה לנו קיבלתי ממר או׳סליבן, מנהל חנות המכולת שבה עבדתי.
אנשים מחמיאים לי ואומרים שאני יפהפייה, אבל אני פשוט לא רואה את זה. אני גבוהה ורזה, ויש לי שיער חום בהיר, העיניים שלי בצבע חום ירקרק. לעיתים חומות ולעיתים ירוקות, אבל תמיד עמומות, עייפות וחסרות ברק. אני בטוחה שאם המראֶה היה חשוב לי, הייתי יכולה לעשות עם זה משהו. אבל בבית כל מה שעניין אותי היה לצבור מספיק שעות עבודה, כדי שאוכל לשלם שכירות על הקרוואן המחורבן וכדי שאוכל ללמוד קורס או שניים בקולג׳ הקהילתי, כך שבסופו של דבר אוכל לחשוב על לימודי משפטים.
כאשר קרטר פינה את הקרוואן שלנו אחרי מותה של אימי, הוא מצא פנקס קטן ובו שמו של אבי ומידע נוסף. כאשר הושיט לי אותו, הוא עשה זאת בהיסוס. כל תושבי וייט־לייק הכירו את אבי, אבל איש לא דיבר עליו. שמעתי שהוא היה בן יחיד ושהוריו עזבו כשהייתי תינוקת. שאלתי עליו פעם אחת, כשמלאו לי שש־עשרה, ואימי סיפרה לי שהוא עזב אותה אחרי שסיפרה לו שהיא בהיריון. וכשאני אומרת עזב, אני מתכוונת לומר שהוא נסע ללמוד בקולג׳ ולהגשים את חלומותיו, ואימי נשארה בווייט־לייק וגידלה אותי. היא אמרה שהוא מבוגר ממנה בשלוש שנים ושכבר למד אז בקולג׳, ובזה הסתיימה השיחה. עכשיו אני יודעת מה שמו, ובעזרת המחשב והספרנית בספרייה הציבורית, יש לי גם כתובת, כאן בפניקס.
אני יושבת ליד השולחן הקטן בחדר, לבושה ומחכה לזריחה. אני מוציאה את המפה שלקחתי מהאוטובוס אמש ומסמנת את המסלול אל ביתו של אבי. הוא מתגורר בצפון מרכז פניקס. אצטרך לנסוע בשני אוטובוסים. נסיעה לא מסובכת מכאן. אני רגועה יותר כשהשמש מתחילה לשלוח קרניים דרך הצלונים בסביבות רבע לשש. אני מניחה בתיק את הספר שניסיתי לקרוא ומוציאה את הארנק. מאחר שלא רציתי להשאיר את התיק שלי גלוי לעין, אני תוחבת אותו לתוך המגירה העליונה של שידה רעועה, עשויה עץ פשוט, ונושמת עמוק.
הגיע הזמן לפגוש את אבא שלי.
לאחר שלושים וחמש דקות ושני אוטובוסים, אני ניצבת בצומת רחובות בשכונה מרהיבה של בתי חווה ענקיים. מרכזה של פניקס נראה על רקע המדשאות המטופחות בשלמות. אני צועדת ברחובות המפותלים של השכונה לכתובת המשורבטת על פיסת הנייר שבידי.
האזור שקט לחלוטין, ואני צועדת בעצבנות לעבר הבית שבקצה הרחוב. אני בודקת שוב את הכתובת. זה המקום. הבית נהדר, עמודי אבן וטיח יוצרים מרפסת קדמית ענקית. ג׳יפ מרצדס שחור ניצב על שביל הגישה, ועציצי חֵמר ענקיים עמוסים בפרחים ססגוניים ניצבים על שביל אבן שמוביל אל דלת הכניסה. אני פוסעת בהיסוס לאורך השביל המרוצף וניצבת מחוץ לדלת עץ עצומה. ליבי דוהר כשאצבעותיי מרחפות מעל הפעמון, ולבסוף אני לוחצת עליו ונסוגה צעד אחד לאחור. אני נושמת עמוק ומאלצת את עצמי להירגע כשאני שומעת צעדים. מוחי דוהר מפחד ומשאלות שאין לי עליהן תשובות. האם הוא יֵדע שאני בתו? איך הוא ייראה? האם אני דומה לו? הדלת נפתחת בנקישת בריח.
אני מתנשפת. אי אפשר לטעות בכך שהגבר העומד לפניי הוא אבי. עיניים חומות ירוקות פוגשות במבטי, ואני לא יכולה שלא להבחין בכך שאת הגובה שלי ירשתי ממנו. גובהו ודאי עולה על מטר תשעים וחמישה, ואין ספק שהוא בכושר מעולה. הוא רזה אך שרירי. אני רואה את מבנה גופו בקלות דרך חולצתו המהודרת הצמודה ועניבתו. יש לו שיער חום כהה ונצנוצי שיבה ליד הרקות. בחליפתו הוא נראה כאיש העסקים המכובד שחשבתי שהוא, ההיפך המוחלט מאימי.
״אפשר לעזור לך?״ קולו מחוספס, והוא מכחכח בגרונו. אני עומדת ומביטה באבי. עיניו מצטמצמות מעט כאילו ייתכן שהוא מזהה משהו.
״הי,״ אני ממלמלת ומנגבת את ידיי בתחתית השמלה שלי. כשברור לי עד כמה מגוחכת אני נראית, אני מעמידה פנים שאני מחליקה את חצאיתי ולא מנגבת את ידיי המיוזעות. ״אה, אני אמיליה.״
״אמיליה?״ הוא מטה את ראשו ובוחן אותי.
״כן, אמיליה,״ אני חוזרת ואומרת. ברור שאין לו מושג מי אני. ״אלוהים, אפילו לא ידעת את שמי?״ אני משפילה את מבטי. הוא פותח עוד קצת את הדלת ויוצא אל המרפסת הקדמית כאילו לראות אותי טוב יותר. סוף־סוף עיניו מתרחבות בזיהוי, ואז הוא מתבונן סביב כאילו מחפש מישהו.
״היא מתה לפני חודשיים,״ אני לוחשת. הוא נושם בחדות. ״אני מצטערת שבאתי ככה, אבל לא ידעתי מה מספר הטלפון שלך, והאמת, לא ידעתי אם תרצה לראות אותי... אבל...״ אני משחקת בשמלתי כשאני לא יודעת מה עוד להגיד.
הוא עומד בלי לזוז ומביט בי. שרירי לסתו מתהדקים, כשמבטו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, אומד אותי. הוא לא מדבר. הוא רק מסתכל עליי. ״איך היא מתה?״ הוא שואל אותי בשקט ובודק מעבר לכתפי, סורק את הרחוב מאחוריי.
״היא התאבדה,״ אני עונה לו כאילו הוא היה צריך לדעת את זה, אבל הוא לא ידע. הוא לא ידע שום דבר על חייה, על חיינו, מאז עזב. הוא נד בראשו. ״אין לי עכשיו אף אחד מאז שהיא נפטרה, ופשוט רציתי...״
״את חייבת לעזוב.״ נימת קולו נחרצת ומצווה, אבל הוא מדבר בשקט. ״עכשיו.״
לעזוב? אני לגמרי המומה, ואני מנסה לדבר. דמעות צורבות את עיניי, ואני מרגישה שסנטרי מתחיל לרטוט. ״באתי מאילינוי עד לכאן. אנחנו לא יכולים לפחות לדבר כמה דקות? בבקשה.״
הוא מניד בראשו בתנועה חדה. ״זה לא זמן טוב.״
״מתי כן יהיה זמן טוב?״ אני ממהרת לשאול בבהלה, כשהוא נסוג לעבר דלת הכניסה.
״אני לא יודע. בבקשה, אל תבואי שוב בלי הודעה מראש,״ הוא אומר, ומייד טורק את דלת הכניסה.
דמעות זולגות מעיניי, גרוני נחנק ובכי שקט נפלט מפי. אני מנגבת את לחיי ויורדת במדרגות המרפסת ומועדת בדרך אל שביל הגישה. אני לא רוצה שהוא יראה אותי בוכה. מעולם לא נזקקתי לאב בתקופת ילדותי. אומנם השתוקקתי אליו, והייתי רוצה לומר שאני לא זקוקה לו עכשיו, אבל אני כן. אכזבה וכאב גודשים את החלל שפתחתי בליבי כדי לאהוב את אבי.
ליבי פועם במהירות בשעה שאני חוזרת על עקבותיי אל תחנת האוטובוס במרחק שני רחובות משם. היום שבו הוציאו את אימי מהקרוואן שלנו היה היום שבו הרגשתי הכי בודדה בחיי עד היום. עד רגע זה. הידיעה שיש לך הורה חי שדוחה אותך, שאינו רוצה שום קשר איתך, היא ללא ספק תחושת הבדידות הגדולה ביותר בעולם. אבל הידיעה שאדם שהוא דמך ובשרך מתכחש לך היא הכואבת ביותר. גם כשאימי הייתה שקועה בעולם הדיכאון שלה, היא עדיין אהבה אותי ורצתה אותי. לא היה לנו דבר, אבל היא העניקה לי אהבה. זה היה כל מה שהיא נתנה, אבל אני מתגעגעת לזה. אלוהים, אני מתגעגעת לאהבתה... אני מתגעגעת אליה.
 
פרק מתוך דואט סינדיקט שיקגו
 
פרולוג
 
אהבה. היא יכולה לרפא אנשים, ממש כשם שהיא יכולה להרוס אותם. הצורך באהבה, עם כל כוחה ועוצמתה, הוא הדבר היחיד המשותף שיש לכולנו. האהבה יכולה לגרום לאושר עילאי או לעצב תהומי. ההתאהבות מעוררת אקסטזה רגשית. דעיכת האהבה מביאה עימה צער וייאוש.
ועם זאת, כולם מפנטזים על אהבה, חולמים עליה, בוכים בגללה, רוצים להרגיש אותה. יש החושדים בה, יש החוששים מפניה, יש המשקרים למענה, יש הרוצים לשלוט בה. ואף על פי כן - כולם מתאווים אליה בסתר ליבם.
האם יש רגש אחר המעורר בנו כל כך הרבה רגשות סותרים? האהבה מעלה חיוך על שפתותינו, מציתה ברק בעינינו, משרה חמימות בליבנו, מבעירה אש בגופנו. אך בכוחה גם לשמוט את זוויות פינו, להעלות דמעות בעינינו, לשבור את ליבנו ולזרוע כאב בכל גופנו. זה הפגם הגדול שלה - מאחר שאהבה מושלמת אינה קיימת. ועם זאת, אלמלא העצב, האם עדיין היינו יכולים לחוש את האושר במלוא עוצמתו?
אסור שהאהבה תהיה חונקת; עליה לנשום בכוחות עצמה. וחשוב מכך - בהיעדר אמון, האהבה חשה חוסר ביטחון מכאיב ולא תוכל לשרוד את המכשולים שמטיחה בה מציאות החיים.
אבל דבר מכל זה לא חשוב, כאשר האהבה מבוססת על שקר. אהבה המבוססת על שקר תגווע עוד בטרם תספיק לפרוח. לא יהיה לה שום סיכוי לשרוד.
 
פרק 1
פאלון
 
"אני לוטשת בו מבטים בחזרה," אני מודיעה לטיגאן תוך התמקדות בגבר גבוה, לבוש בחליפת מעצבים, שלא מפסיק להסתכל עליי מהקצה המרוחק של הבר.
אורות המועדון הסגולים מהבהבים סביבי והמוזיקה אופפת את החדר בצלילי בס עמוקים. אני מתופפת באצבעותיי על שפתיי ומשרטטת את עיקול שפתי התחתונה באמצעות כרית האגודל בלי להתיק את מבטי מאיש המסתורין. אבל מזווית עיני אני רואה את טיגאן נדה בראשה. היא מוציאה מראה קטנה מהתיק שלה ונחנקת מצחוק.
אני קוטעת את מרתון המבטים ומסתכלת על טיגאן. "מה?"
"פאלון, אחותי, תראי את השפתיים שלך," היא עונה בחיוך.
אני חוטפת מידה את המראה ובוחנת את פניי. אוף. שכחתי לגמרי מהשפתון האדום, שכעת נמרח מסביב לשפתיי וגורם לי להיראות כמו ליצנית מהגיהינום. אני מנסה להבליע חיוך לנוכח ניסיונות הפיתוי הנלעגים שלי ומושכת את חברתי הטובה ביותר לכיוון שירותי הנשים, בחלק האחורי של המועדון. תודה לאל, אין תור! אנחנו ממהרות פנימה, וטיגאן אוחזת בבטנה, מתפקעת מצחוק.
"את כל כך חמודה," היא מתגרה בי.
"תודה רבה באמת... זה בדיוק האפקט שניסיתי להשיג, חמידות," אני ממלמלת בעוקצנות ומפנה את תשומת ליבי אל המראה הענקית. יחסית לבחורה בת עשרים וחמש כישורי החיזור שלי ממש עלובים.
אני מסלקת את שרידי השפתון ומושחת את שפתיי בגלוס שקוף. אני מחליקה את שערי הכהה הגולש עד לשיפולי גבי ומסדרת את קצות הפוני הצדדי מאחורי האוזן. לאחר מכן אני מוציאה מארנקי עיפרון עיניים שחור ותוחמת את עיניי להדגשת צבען הענברי.
עדיף למשוך תשומת לב לעיניים ולא לשפתיים.
"אוי, לא! נראה לך שהבחור שבו נעצתי מבטים ראה את זה? הוא בטח ראה את פרצוף הליצן שלי." בתוך תוכי אני מתכווצת מבושה כשאני נזכרת בגבר ההוא, ומסדרת את רצועת החזייה מתחת לשמלת הערב בצבע השמפניה.
טיגאן פורצת שוב בצחוק.
"תתאפסי על עצמך, טוב?" אני אומרת בחיוך ומשליכה את עיפרון העיניים בחזרה לתיק. "אני שמחה שכישורי הפיתוי הבלתי קיימים שלי מבדרים אותך. ברצינות, נראה לך שהוא שם לב?"
טיגאן מתקרבת אליי ומתיזה מעט בושם מאחורי אוזנה. "לא נראה לי. המועדון חשוך. בואי נחזור לבר ונראה אם הוא עדיין שם, טוב?" היא מציעה. אני מביטה בה דרך המראה ומקמטת את מצחי. "פאלון מייקלס, תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה," אומרת טיגאן. "בואי, אל תתביישי. זה היה מצחיק, לא יותר מכך." היא הודפת את כתפי בעידוד ואוחזת בידי.
כדי לא להיות משביתת שמחות, אני מעלה חיוך על פניי ויוצאת ראשונה. אנחנו פוסעות ישירות לעבר הדלפק המואר ואני מציעה, "בואי נזמין משקאות, אני חייבת להשתכר." אבל כשאני מפנה את ראשי טיגאן כבר לא איתי. אני ממהרת לסרוק את הבר בחיפוש אחריה, אבל היא נעלמה בתוך המוני האנשים.
אני ממשיכה לכיוון הדלפק, מרגישה עדיין מטופשת למדי, ומזמינה שני שוטים של וודקה. אני מוציאה את הטלפון מהארנק שתלוי על כתפי כדי לסמס לטיגאן ולברר לאן היא נעלמה, ואני רואה שהשעה שתים עשרה בלילה. עוד לא עברה שעה, וכבר הספקתי לאבד את החברה שלי.
פתאום אני מרגישה יד על הישבן שלי. אני ממהרת להסתובב ונתקלת בעיניה האפורות והבורקות של טיגאן. אני שמחה להיווכח שזו היא ומצביעה על כוסיות הוודקה שמחכות לנו על הדלפק.
"אנחנו הולכות לדפוק את הראש? יווו, אני אוהבת את פאלון השיכורה!" היא מניפה את ידיה ומנענעת את אצבעותיה בהתרגשות.
אני מושיטה לה כוסית אחת ואומרת, "כן, אחותי, אז תתחילי לאהוב אותי יותר." אני מעווה את פניי כשהמשקה יורד בגרוני בגמיעה אחת. "עוד שוטים?"
"עוד שוטים?" היא קוראת בלעג. "איזו שאלה בכלל? ברור שכן! תמיד, ואני מתכוונת תמיד, עוד שוטים."
החברה שלי כנראה כבר בדרך להיות שיכורה כהוגן. היא אוחזת במותניי בשתי ידיה ורוקדת מאחוריי בזמן שאני מזמינה עוד משקאות. אני שותה עוד שני שוטים, וטיגאן מחסלת שלושה תוך שהיא מענטזת מאחוריי בהתגרות, סורקת במבטה את הבר בחיפוש אחרי סטוץ מזדמן. זה ברור לי לגמרי.
אני מביטה סביבי, מקווה לראות את איש המסתורין, אבל אף אחד כבר לא מביט בי.
אני ממשיכה לחפש בבר, ואז רואה את ניק מתקרב אלינו. ניק עובד בבניין שלי, בחברה אחרת. התנשקנו פעם במסיבה שערך בעל הבית לכל דיירי המשרדים בבניין. זו לא הייתה נשיקה ראויה לציון, כך שאני מחייכת אליו בהיסוס כשהוא מצטרף אלינו. הוא בחור נחמד, ועד לאותה נשיקה היו בינינו צחוקים, אבל מאז הנשיקה היחסים פתאום השתנו ואני בורחת ממנו כמו ממגפה.
טיגאן מעבירה בתזזיתיות את ראשה ממני אליו כשהוא מתקרב. אני יודעת שהיא מזהה את ניק, כי הראיתי לה אותו, והיא מכירה את כל הסיפור, לכן אני מזהירה אותה בהרמת גבה לא להביך אותי, רגע לפני שהוא נעצר מולנו.
"היי, ניק, מה נשמע? תכיר את טיגאן, חברה שלי." יש לי הרגשה רעה שעוד אתחרט על ההיכרות הקטנה הזאת. גם כשהיא פיכחת אין לטיגאן שום מעצורים, וטיגאן שתויה בכלל פולטת כל מה שעולה בדעתה, בלי שום פילטרים.
טיגאן וניק לוחצים ידיים, טיגאן עושה טעות ענקית ואומרת, "אז אתה ניק המפורסם! שמעתי עליך רבות."
הנה, שום פילטרים. ונוסף לכל, יש לה גם חוצפה לקרוץ לי.
"היי, פאלון, טוב לראות אותך. ונעים להכיר אותך, טיגאן. אבל לא ידעתי שאני מפורסם," עונה ניק ביהירות.
פליטת הפה שלה יותר גרועה ממה שחששתי שתהיה. אני חייבת לעשות שיחה עם הבחורה הזאת, להסביר לה את כללי ההתנהגות המקובלים בין בנות. זה נכון, יכול להיות שהזכרתי את ניק כמה פעמים, אבל זה היה לפני הנשיקה, וטיגאן יודעת טוב מאוד עד כמה התחרטתי על הנשיקה ההיא.
היא מחייכת מאוזן לאוזן ומתרחקת לה, משאירה אותי לבד איתו. ניק מפרש את דבריה של טיגאן כהזמנה לפתוח בשיחה.
כדי להיחלץ מהמצב הזה במהירות, אני פונה ממנו בגסות רוח ומתחילה להתרחק, אבל אז אני מתנגשת חזיתית בגבר אחר. וכשאני אומרת "מתנגשת", אני מתכוונת לכך. הפרצוף שלי נצמד אל חזהו השרירי, וידי השמאלית נתקעת בינינו, נוגעת לא בכוונה במפשעתו.
שאלוהים יעזור לי! הגעתי לשפל התחתית של הביזיון, לשיא המבוכה, מאחר שאני בהחלט ממששת אותו, והגבר הזה, הלבוש בחליפה מחויטת, מצויד היטב באופן טבעי - או שהוא מסתיר שם משהו... ניחוח רענן ומשכר של פרי הדר מציף אותי, ואף אחד מאיתנו לא זז. הוא מאובן כמו פסל, פרט לחיכוך חזהו בחזי, ואני מודעת לכך היטב. אני חייבת להרים את ראשי אליו מאחר שהוא מיתמר מעליי, ואני מרגישה את ריח המנטה בהבל פיו. עיניים ירוקות עמוקות עטורות בריסים שחורים כפחם מביטות בי בחזרה. האנשים שחולפים על פנינו מאלצים אותנו להיצמד עוד יותר זה לזו. הזיפים האופנתיים שלו מלטפים את לחיי, ושנינו נאנחים עמוקות מעצם המגע.
אני פוסעת לאחור ומניחה יד על שריר הקיבורת החסון שלו בעוד פניו רוכנות אליי, כך שהוא יכול להמשיך להביט בעיניי הענבריות. חיוך מסתמן בזוויות פיו, אך לא מגיע עד עיניו. המבט המאופק שלו אינו משחרר אותי מאחיזתו. קצוות משערו החום כהה נשמטות בגלים מפתים על מצחו. אני שומעת את המוזיקה, אבל לא מבחינה בקולות. הוא מושיט יד כדי לאחוז במותני, ונקודת המגע שלו בגופי מתלהטת בהדרגה. רמז של זיהוי, ואולי בלבול, מהבהב לרגע על פניו. הוא לא הודף אותי ממנו, וגם אני לא - המגע שלו מבלבל אותי.
במצבי רווי האלכוהול, אני קולטת באיחור-מה שזהו איש המסתורין. אבל בדיוק באותה מהירות שבה נפגשנו, הוא משחרר אותי כאילו נפגע מכוויית אש ומתרחק בצעדים נחושים.
בינתיים, ראשי מסתחרר מהשוטים שהורדתי עם טיגאן, ואני מחפשת את החברה שלי כשאני חוזרת לדלפק הבר, שם אני נתקלת שוב בניק. הוא לוחש באוזני משהו בלתי ברור, ואני מתרגזת, כי הריח של ניק - אלכוהול ובושם מעורר בחילה - משתלט על נינוח ההדרים הנעים של הזר המסתורי ומעלים אותו.
כשניק אוחז במותניי, אני הודפת ממני את ידיו. "כן," אני עונה לו בהיסח הדעת בעודי ממשיכה לחפש את טיגאן. אני רואה אותה מקפצת על רחבת הריקודים ופונה שוב אל ניק כדי להיפרד ממנו, אבל הוא נראה המום מתשובתי. אני באמת חייבת להפסיק להגיד "כן" ו"לא" רק כדי לסתום לאנשים את הפה ולהתחיל לשאול "מה אמרת?" כמו בן אדם נורמאלי.
"יופי!" הוא צועק באוזני.
אני לא מבינה מה קורה. "מה יופי?"
הוא מחייך חיוך רחב. "את לא יכולה להתחרט עכשיו. כבר הסכמת לדייט."
למה הבחור הזה לא מסוגל לקרוא שפת גוף? אני בהחלט לא מתנהגת כמו מישהי שמעוניינת בו, נכון? עכשיו אני כבר מפקפקת בעצמי. כי יש מצב שכוסית אחת יותר מדי באמת החלישה את נחישותי. כיוון שבדרך כלל הייתי פשוט מבהירה לו שאני לא מעוניינת.
ברגע שטיגאן מבחינה בי אני מסמנת לה לבוא. היא מתייצבת בצייתנות - יודעת כנראה שהיא צריכה לפצות אותי לאחר שהשאירה אותי תקועה עם ניק - ומתקרבת אליי.
"הסכמתי בטעות לדייט. כדאי מאוד שתוציאי אותי מזה, אחרת את באה יחד איתי לדייט," אני ממהרת ללחוש באוזנה.
"אני... אני אטפל בזה," היא מלעלעת ומכסה את פיה בידה, פוערת זוג עיניים ענקיות. היא מרימה אצבע, מסמנת לי לחכות רגע.
היא עומדת להקיא? "אנחנו צריכות לשירותים?"
טיגאן בולעת בדרמטיות.
"איכס! חתיכת מגעילה, טיגאן."
"לא באמת עמדתי להקיא. סתם עבדתי עלייך." היא כורכת את זרועה סביבי. "עכשיו אני צריכה לשירותים."
היא מתחילה ללכת, ואני אוחזת בחלק העליון של זרועה כדי לעצור אותה. "אמרת שתעזרי לי עם ניק!"
טיגאן כוססת את שפתה התחתונה. "כן... אבל אני לא מצליחה לחשוב על כלום כרגע. כשאני אחזור, תהיה לי תוכנית זדונית להיפטר מדיק." היא מצחקקת כמו משוגעת מהבדיחה המטופשת שלה, ניק-דיק.
אני מעיפה מבט בניק מעבר לכתפי, בודקת אם הוא שמע אותה. הוא עדיין מחייך כמו אידיוט, כך שסביר להניח שהוא לא שמע. טיגאן הולכת לשירותים, ואני עדיין תקועה עם ניק. אנחנו עומדים שם נבוכים ליד הבר, והוא כל הזמן נוגע בזרועי ובמותני תוך כדי דיבור. אני הודפת אותו בעדינות שוב ושוב.
"תקשיב, ניק, אני מצטערת, אבל אני מעדיפה לא לצאת לדייט."
הוא לא עונה, ואני מתעסקת בעצבנות בשולי שמלתי. כשאני מביטה מעבר לכתפו, אני נתקלת באותן עיניים ירוקות קסומות מקצה הבר, בוחנות כל תנועה שלי כשאני ליד ניק. הוא מטה את ראשו ומרים גבה בשאלה אילמת: את צריכה עזרה?
אני מהנהנת, והוא אומר משהו לחברו, שנשען בגבו על הדלפק. החבר מסתובב כדי להסתכל עליי ומנענע בראשו באיטיות - ברור שהוא מתנגד לכוונתו של איש המסתורין להתערב.
איש המסתורין מתעלם מהחבר שלו, ניגש ישירות אלינו וכורך זרוע סביב מותניי, מושך אותי בעדינות לצידו בחיבוק חד-זרועי.
נשימתו מלטפת את רקתי כשהוא מדבר: "אני לוקח אותה לרקוד." קולו העמוק והמחוספס נוטף חושניות, קול שמתאים לו באופן מושלם.
ואז הוא נועץ מבט בניק, כמו קורא תיגר, והפוזה המאיימת שלו גורמת לניק להירתע מיד. איש המסתורין מוביל אותנו בבטחה, זרועו עדיין מחבקת את מותניי, ומזכה אותי בחיוך אלכסוני כובש.
בדיוק כשאני עומדת לשאול לשמו, הוא נעצר. "אין בעד מה," הוא לוחש באוזני - ומסתלק שוב לדרכו.
הכול קורה עכשיו בהילוך איטי בגלל האלכוהול המשתולל בדמי. אפילו לא הצלחתי לברר את שמו של הבחור, אבל הוא הוביל אותי בפיקחותו אל טיגאן, שבדיוק יצאה מהשירותים וגררה אותי בחזרה לבר, שם למרבה המזל כבר לא ראיתי את ניק.
"לדעתי אנחנו צריכות עוד שוט אחד." טיגאן ממש נתלית על הדלפק. "עוד שני שוטים של וודקה, ברמן."
"אני מקווה שנזכור את הלילה הזה מחר." אני מקישה את כוסי בכוסה, ואנחנו מורידות את השוטים בו זמנית.
טיגאן סוחבת אותי אל רחבת הריקודים כדי להשוויץ בתנועות הריקוד שלה, אבל אחרי ריקוד אחד אני חשה גלים של בחילה בבטני. "אני לא חושבת שהשוט האחרון היה רעיון טוב. אני כבר מוכנה לעזוב."
היא מעקמת את אפה, אבל אז מהנהנת באיטיות. אנחנו נצמדות זו לזו ומקרטעות לכיוון היציאה.
"טיגאן, אנחנו צריכות לקחת את המעילים שלנו." אני ממצמצת בקדחתנות בניסיון למקד את ראייתי המטושטשת.
טיגאן עייפה ושתויה מכדי לדבר. אני מושיבה אותה על כיסא ליד התור למלתחה כדי שאוכל ללכת להביא את המעילים שלנו. עיניה נעצמות, ואני לא רוצה לעזוב אותה ככה. אני מביטה סביבי, עדיין מחזיקה אותה כדי שלא תיפול מהכיסא, ונבהלת קצת כשאיש המסתורין מופיע פתאום מולי.
"אפשר לעזור לכן, גבירותיי?" הוא נראה מודאג באמת, מסתכל על טיגאן מעבר לראשי.
טיגאן, שפתאום ערה לחלוטין, בוהה בו. "וואו, אתה חתיך הורס!" היא פולטת, ואז ראשה נשמט שוב על חזה.
אני מרגישה צורך להתנצל, אבל זווית פיו כבר מתרוממת לחיוך, אז אני שותקת.
"עזרה?" הוא שואל שוב.
"אממ... כן, בבקשה. אתה יכול להביא את המעילים שלנו בזמן שאני שומרת על החברה שלי?" אני מבקשת בהיסוס.
"כמובן." קולו העמוק והעשיר מהפנט אותי.
אני מושיטה לו את התג מהמלתחה, וידו מרפרפת על ידי, מעוררת בתוכי תחושת דגדוג חזקה.
"אני תכף חוזר," הוא אומר והולך לדרכו.
אני מניחה שזה ייקח זמן רב, כי התור למלתחה ארוך. אך להפתעתי, הוא חוזר בתוך דקה עם המעילים של שתינו.
"וואו, אתה זריז."
הוא מחזיק את המעיל שלי כדי לעזור לי להשתחל לתוכו, וכשהוא נוגע בעור החשוף של צווארי ושל זרועותיי מציף אותי שוב גל של התרגשות. ואז אנחנו עוזרים לטיגאן להשתחל לתוך המעיל שלה.
"אני אמצא לכן מונית," הוא אומר בלי להשאיר שום מקום לוויכוח, תוך שהוא עוזר לטיגאן לקום על רגליה המתנודדות. אני יוצאת החוצה בעקבותיהם.
הוא מושיב את טיגאן במושב האחורי של המונית וממשיך להחזיק את הדלת, מסמן לי להיכנס.
"תודה על כל העזרה...." אני משתתקת, רמז עבורו לומר את שמו.
"לוּקה."
"תודה רבה על כל העזרה, לוקה."
"אין בעד מה...?" עכשיו הוא רוצה לדעת את שמי.
"פאלון."
"פאלון," הוא ממלמל וסוגר שתי ידיים חמות על ידי הקרה, מחכך אותה בעדינות. "לאן אתן צריכות לנסוע, פאלון?"
"אני כבר אסתדר מכאן," אני עונה. אני לא רוצה לומר לגבר זר את הכתובת שלי.
הוא מחייך וגבותיו מתקרבות זו לזו לרגע, לפני שאני נכנסת למונית ומתיישבת ליד טיגאן, שכבר התחילה לנחור.
לוקה סוגר את הדלת ומושיט לנהג המונית שטר של חמישים דולר. "קח את הבנות הביתה וחכה עד שהן ייכנסו לפני שאתה עוזב."
הוא נותן לו הרבה יותר מדי כסף תמורת נסיעה קצרה בת עשר דקות מהבר אל הדירה שלנו בשדרת ווסט ג'קסון. אני חושבת שזה מתוק שהוא לא מתעקש שאומר את הכתובת שלי, אלא נותן לנהג מספיק כסף בכל מקרה. אני מתחילה למחות, "לא, לוקה, זה יותר מדי—"
"פאלון." הוא פותח שוב את דלת המונית ורוכן, עד שפנינו נמצאות אלה מול אלה. הוא מעביר יד בשערו בתנועה סקסית, מבריש אותו לאחור. "אל תדאגי, אני רק רוצה לוודא שתגיעו הביתה בשלום." המבט שלו מתמקד בשפתיי.
מתחשק לי להעביר את אצבעותיי בשערו הסמיך. יש לו שפתיים מפוסלות ועיניים ירוקות עמוקות עם רסיסי זהב, עיניים מהפנטות שמושכות אותי אליו. העולם סביבי מתחיל להתפוגג כשהוא קרוב אליי כל כך. אני שומעת רק את נשימותינו המואצות, והבושם המדהים שלו עוטף אותי. אני משפילה את מבטי ואוחזת בתיק שלי שעל ברכיי, כדי למנוע מעצמי להשחיל את ידיי דרך צווארון ה"ווי" הקטן של חולצתו המחויטת.
אני מרגישה את נשימתו החמה על אוזני כשלוקה לוחש לי, "אני ממש נהנה מכישורי הפיתוי שלך, אבל אני מעדיף את הנשים שלי טבעיות יותר. השפתיים העסיסיות שלך בכלל לא צריכות שפתון אדום, פאלון."
אני עוצמת בחוזקה את עיניי לרגע, אך לא מצליחה להימנע מחיוך, למרות תחושת המבוכה.
עד שאני פוקחת את עיניי כדי להביט בלוקה, הוא כבר הספיק לסגור את דלת המונית. הוא קורץ לי, ונהג המונית מתחיל לנסוע.
 
פרק מתוך בוערת 1
 
פרק 1
 
 
מאת: בלייד
7:23
 
היי, בייב. לא יכול להגיע לארוחת ערב.
אני יוצא עם הבחורים. אל תחכי לי.
X
 
אני מנתקת וחורקת שיניים. הטלפון לפות באגרופי. מעולה, פשוט מעולה. אני נושפת, פותחת את תיק היד הקטן והשחור שלי ומכניסה פנימה את הטלפון, בעודי מעיפה מבטים סביב החדר. עיניי צורבות מרוב תסכול. הדמעות שנקוות בהן מאיימות למרוח את המסקרה. ההשפלה מחלחלת לתוכי. אני שונאת אותו. אני שונאת אותו כל כך.
"סליחה, מיס. את מוכנה להזמין?"
אני נבהלת וממקדת את תשומת ליבי במלצר הצעיר והמוכר למראה שעומד לידי. הוא טופח בעט שחור על הפנקס שהוא אוחז בין אצבעותיו הארוכות והדקות. החרדה מטלטלת אותי כשאני מבינה למה אני מזהה את הפנים הנעריות, האף המעוקל והשיער הארוך והבלונדיני. ראיתי אותו בעבר. הבטן שלי צונחת וחום מתפשט בלחיי. זה אותו מלצר שהגיע לשולחן שלי בכל פעם שבלייד הבריז לי במסעדה הנידחת הזאת.
אני בטח נראית פתטית כי שוב נקלעתי למצב הזה.
בא לי למות.
עכשיו.
אני מכחכחת בגרוני, מביטה בתפריט ומהמהמת. קווצות שערי החום הארוך מהווים מסך בינינו. כשאני מגיעה לאמצע הטור של המנות העיקריות בתפריט, עיניי מיטשטשות לחלוטין מהדמעות שאני כובשת, ואני כבר לא מצליחה לראות את המילים המסודרות והמודפסות.
"אה..." אני לא ממצמצת מחשש שדמעה סוררת תזלוג על הנייר המצופה בפלסטיק ושואפת אוויר דרך האף. הסומק בלחיי צורב בעורי עד כאב ואני מתכווצת מהמחשבה על האדמומיות בפניי. אני מסלקת את הגוש הכבד בגרוני, מרימה את ראשי אבל נמנעת מקשר עין. "מצטערת... יש שינוי בתוכניות."
"אה."
אני קמה על רגליי ומחליקה בכפות ידיי על השמלה השחורה והקצרה, מתפללת חרש שהמלצר לא ישאל אותי שאלות. למרבה המזל, הוא רק עומד שם וצופה בי כשאני מורידה את המעיל השחור התואם מגב הכיסא ולובשת אותו על כתפיי. כל שנייה שבה אני מסדרת את עצמי לקראת העזיבה מתארכת כמו נצח. אלוהים, אני רק רוצה להיעלם, כדי שלא אצטרך להרגיש את מבטו האוהד על עורי.
אני שולחת אליו חיוך מתוח, לוקחת את תיק היד שלי וניגשת במהירות אל היציאה, מתעלמת מכל המבטים הבוחנים שעוקבים אחריי.
ברגע שאני יוצאת מהמסעדה אני שואפת אוויר בחדות, וממהרת אל מגרש החניה. האוויר הקר הולם בריאותיי ומצנן את החום שבלחיי - מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו באמצע האביב. מזג האוויר הקר תמיד הרגיע אותי, אבל הערב לא די בו כדי לשכך את הסערה שמשתוללת בתוכי.
כשאני ניגשת אל מגרש החניה המרוצף בטון, עקביי הגבוהים טופפים עם כל נקישה. הצל הכהה והדק שלי משתקף בצבע הכחול של מכונית הסדאן ואני פותחת את הרכב ונכנסת אליו. אני טורקת בנהמה את הדלת, משליכה את תיק היד אל מושב הנוסע ולופתת את ההגה בידיים רועדות. הדמעות צורבות בזוויות עיניי אבל אני לא מעזה לתת להן לזלוג. אני לא מתכוונת לבכות עליו יותר.
אני מסרבת.
אני רוכנת על לוח המחוונים ונוברת במהירות בתיק היד שלי עד שאני מוצאת בקרקעית התיק את הטלפון, שמסתתר מתחת לתפריט של מסעדת גריל ברזילאית הסמוכה למקום העבודה שלי. אני מחפשת את השם של בלייד ברשימת אנשי הקשר ולוחצת על סמל הטלפון הירוק והקטן. הוא מצלצל - איזו הפתעה - ומגיע לתא הקולי המטומטם.
"הגעתם לתא הקולי של בלייד. אני לא זמין עכשיו, מתברר. תתקשרו מאוחר יותר."
אני לא משאירה הודעה, אבל מתקשרת שוב.
ושוב.
ושוב.
בכל פעם שהשיחה מגיעה לתא הקולי, הזעם בתוכי הולך וגובר עד שהוא סוף סוף עונה. אני שומעת הרבה קולות בשניות הראשונות לשיחה - מוזיקה במועדון, נקישת בקבוקי זכוכית... וצחקוק מתקתק וקולני, כאילו מי שזו לא תהיה עומדת ממש לידי. תדהמה אוחזת בי וגבותיי מתרוממות.
"ששש. תסתמי," הוא לוחש. באורח פלא הצחקוקים מפסיקים, והבטן שלי צונחת, כמו אבן ששוקעת במים. "היי, בייב, מה קורה?"
מה קורה? נימת קולו רגועה ואדישה כאילו התקשרתי סתם כדי לשוחח איתו על הא ועל דא, ולא כי אני עומדת לבעוט לו בתחת בגלל שהוא זרק את התוכניות שלנו לפח ברגע האחרון, והשאיר אותי לחכות לו במסעדה כמו מטומטמת בפעם השלישית בתוך חודשיים!
נשיפה מעוררת רחמים נפלטת משפתיי ואני צובטת את גשר אפי כדי לעצור את הבכי. אני לא מבינה. למה אני לא חשובה לו? למה אנחנו לא חשובים? למה הקשר שלנו לא חשוב?
אני חורקת שיניים נוכח פרץ העלבונות שממתין באחורי גרוני ובולעת אותם. אם אתקוף אותו, הוא ינתק ולא אזכה לומר את שלי. "הברזת לי שוב!"
"שלחתי לך הודעה."
"למה את צועקת? זה לא כזה סיפור, אוליביה. את ואני מבלים יחד כל הזמן."
אני משמיעה קול פגוע ומתוח. מה פשר התגובה הזאת? "אתה חושב שבגלל שאנחנו נפגשים לעיתים קרובות, יש לך זכות להבריז לי?"
"משהו כזה. ידעתי שתביני. אוהב אותך, חמודה."
בלייד מנתק ואני נשארת להביט בשמשה הקדמית. הדם בעורקיי רותח מזעם ואני מרגישה שאש הגיהינום הזאת מאיימת לכרסם בעורי ובעצמותיי. אני של פעם הייתה מרפה ומתקדמת הלאה, אבל עכשיו אני כבר לא מסוגלת לעשות את זה. סיימתי לאפשר התנהגות כזאת. גמרתי לתת לו לחשוב שאני תמיד אהיה כאן בשבילו. הוא לא יצא מזה בקלות. לא עוד.
בידיים רועדות אני לוחצת על החיוג החוזר והוא עונה מיד. אני מקמטת את מצחי.
"הלו?" קול נשי צרוד עונה לי ותופס אותי לא מוכנה. הלב שלי צונח אל נעלי העקב היוקרתיות שלי.
אני מצמידה כף יד לחה אל בטני המתהפכת בכאב ומגמגמת לתוך הטלפון. אני מצפה שבלייד יגיע לטלפון ויצחק, כאילו זו בדיחה חולנית...
אבל זה לא קורה.
"מי זאת?" אני שואלת ומצליחה לשמור על קול רגוע ויציב.
"ג'ורג'ינה," היא אומרת בפשטות, כאילו לענות לטלפון של מישהו אחר זה הדבר הכי נורמלי בעולם.
"איפה בלייד?"
"קונה לי משקה."
נחיריי מתרחבים, החזה שלי עולה ויורד בנשימות פתאומיות ושטחיות. אני חושקת את לסתי עד כאב, עד ששיניי מאיימות להישבר תחת הלחץ. ברקע, המועדון סוער מרוב צחוק ותשואות ומוזיקה עם באסים. אני נשענת לאחור ודמעות זעם זולגות על לחיי.
אתם יודעים מה? אני שמחה שהוא יוצא ונהנה בזמן שאני יושבת לבד במגרש חניה חשוך. סוף סוף עלה המסך ואני רואה את מה שההורים שלי אמרו לי מאז שבלייד ואני התחלנו לצאת. הוא לא שווה את זה, הוא לא ראוי לי, ואני לא מסוגלת יותר.
"שיט. אוליביה, זה לא מה שאת חושבת," בלייד מתפרץ, קולו בוקע מבוהל מהטלפון. "היא לקחה את הטלפון שלי מהבר."
אני מגלגלת עיניים ומהנהנת בראשי אל אף אחד. תמיד יש משהו. תמיד יש תירוץ. אף פעם אין לו אומץ להודות שטעה, או לסיים את הקשר בינינו. וזה בסדר, כי הערב אני שמה לזה קץ, ובניגוד אליו, זה לא מפחיד אותי.
"אתה חושב שאני מטומטמת?" אני נובחת לתוך הטלפון.
שאלה מטומטמת. ברור שכן.
"לא, ממש לא." אני מצמצמת את עיניי וקולטת את השכרות בקולו. "פשוט לפעמים את עושה דברים שגורמים לי לפקפק..."
"פשוט תסתום!" אני אומר ומטיחה את אגרופי הקפוץ בדלת המכונית. "גמרתי עם זה - איתך!"
"אוליביה, בחייך, אל תהיי טיפש..."
"אני זורקת את החפצים שלך מהבית שלי. תאסוף אותם לפני שירד גשם. או שלא. כבר לא אכפת לי."
"אוֹלי... אל תהיי כזאת," הוא מתחנן, קורא לי בכינוי החיבה שבחר לי אבי כשנולדתי. "את נסחפת."
אני נוהמת, מנתקת ושומטת את ידיי אל חיקי. נסחפת, מה? אני רוכנת קדימה ומניחה את ראשי על ההגה, כשדמעות נושרות על ירכי החשופה. אני עם בלייד מאז גיל שבע-עשרה ועכשיו אני כבר בת עשרים ושלוש. עשרים ושלוש. שש שנים של אומללוּת, שבהן הרגשתי מבוישת ולא רצויה. אורך הקשר בינינו היה הסיבה שניסיתי בכל כוחי לגרום לזה שנישאר יחד. המחשבה על כל השנים המבוזבזות... הורגת אותי.
זו אשמתי. הייתי צריכה לעזוב אותו קודם. שנתיים בלבד אחרי תחילת הקשר הוא כבר בגד בי. אני זוכרת שנפגעתי והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות. בלייד ידע לבקש סליחה. הוא ידע מה לומר ומה לעשות. במשך תקופה ארוכה הוא הצליח לעוות את המצב ולגרום לי להרגיש שזו אשמתי שהוא בגד בי. האמנתי בכך בכל ליבי עד שזה קרה שוב ושוב - גם אחרי שניסיתי בכל הכוח להיות הבחורה שהוא רצה. הבנתי שזה לא בגללי. פשוט ככה הוא - זה האיש.
האמת העגומה היא שהפסקתי לספור כמה פעמים הוא בגד בי.
וזה מחליש אותי.
והופך אותי למעוררת רחמים.
נצמדתי לעובדה שבלייד היה הבחור הראשון שאהבתי. הוא הגבר היחיד שהכרתי. מעולם לא הייתי עם מישהו אחר, והמחשבה שהוא לא יהיה חלק מחיי מפחידה אותי, אבל אני יודעת שאם הוא ימשיך להיות בחיי, הוא יהרוס אותם שוב ושוב, עד שלא אכיר את עצמי יותר.
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה אותו.
* * *
אני נכנסת בסערה לדירה הקטנה שלי, ארגז גדול בזרועותיי, ואוספת את חפציו של בלייד. למרות שאנחנו לא גרים ביחד, המון חפצים שלו פזורים אצלי בדירה. כל פריט שאני מרימה מחדיר לקרביי אי נוחות עמוקה יותר ויותר. הוא לא ישמח. הוא ינסה לטעון שיש לו זכות להישאר. הוא ינסה לאיים עליי עד שאיכנע.
אני חייבת להישאר חזקה. למען העתיד שלי, העתיד שאני רוצה.
כשאני בטוחה שלקחתי את כל מה ששייך לו, אני רצה למטה ומניחה את הארגז בחניה. אני מסתובבת על עקביי אל הבית, אבל טרטור עדין של מנוע ואורות גבוהים המטילים את צלליתי על הקיר הלבן עוצרים אותי. כאב הולם בקרבי ולופת את ריאותיי.
הוא כאן.
"אוליביה?" בלייד צועק, תובע את תשומת ליבי. "מה את עושה?"
אני שואפת אוויר דרך האף ונושפת אותו מהפה, כדי להרגיע את ליבי ההולם. אני מכריחה את הבהלה והחשש להתפוגג מפניי. אני פונה להביט בו. בלייד יוצא מאחורי דלת המכונית הלבנה, מוציא צרור מזומנים מכיס הג'ינס שלו ומשליך את הכסף אל חלון הנהג.
הוא טורק את הדלת בבעיטה, מרכין את ראשו אל החלון הקדמי כדי לדבר עם האיש, ואז מנופף לו לשלום ורץ למקום שבו אני עומדת כשידיי נטועות על מותניי. אני לא יודעת למה אני מחכה לו. אני לא יודעת למה אני לא מגרשת אותו בחזרה אל המונית.
"בייבי," הוא מפציר בי ומעביר את ידיו בשערו הבלונדיני הכהה. עיניו כבדות בגלל האלכוהול ששתה, עורו מבריק ודביק. "אל תעשי את זה. אני אוהב אותך."
"אתה אוהב אותי?" אני שואלת ומתגאה בקולי היציב. "מחליא אותי באיזו קלות אתה משקר."
אני פונה ממנו וגוש חונק את גרוני. מעולם לא הצלחתי לעמוד על שלי בעימותים, ובלייד יודע - יותר מכל אדם אחר - איך לשבור אותי ולגרום לי לעשות כרצונו.