מארז לומד לאהוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז לומד לאהוב
הוספה למועדפים

מארז לומד לאהוב

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

תקציר

** מארז ארבעת הכרכים של סדרת "לומד לאהוב" **
 
דניאל פוקח את עיניו ונהנה לגלות ששוב ידו מונחת בנעימים על חזה של נערה צעירה או שתיים. 
הוא בחור צעיר בעל זווית ראייה מיוחדת על החיים בכלל ועל נשים בפרט. ערב אחד של מפגש משפחתי שולח אותו לזיכרונות העבר ומגלה לו פרטים על עצמו ואחיו שמשנים אותו לעד ודניאל עובר תהליך בו הוא לומד לאהוב. 
כרך זה הוא הראשון מבין ארבעה שילוו אותו בדרכו ואני מזמינה אתכם, הקוראים, להצטרף אל המסע. 
הספר ישלח אתכם למסע מטלטל אל תוך עצמכם. מסע שבו תעלו לתודעה את כל האהבות והתשוקות שלכם. 
אלו שחשבתם שאתם אוהבים, אלו שלקחתם כמובן מאליו ואלו שלא דמיינתם שתאהבו. 
אני מזמינה אתכם למסע ממנו לא תצאו כפי שנכנסתם. מסע שבו תגלו איך אתם אוהבים שיאהבו אתכם ולא רק איך אתם אוהבים לאהוב. 
מוכנים ללמוד לאהוב?

פרק ראשון

פתח דבר
 
לקראת סוף תקופת שירותי הצבאי, חלקתי ארבע שעות של המתנה בתור עם בחור צעיר בשם דניאל. 
התור אליו חיכינו לא זכור לי כמו גם הסיבה שבעקבותיה ישבתי באותו תור. גם האנשים שנפגשתי איתם באותו היום לא זכורים לי. 
הדבר היחיד שזכור לי מאותו היום הוא דניאל.
 
דניאל היה גבוה מאוד. זה נכון שבהשוואה אלי, רוב אוכלוסיית העולם מוגדרים גבוהים אבל בחיי שהוא היה גבוה, לפחות מטר תשעים אם לא יותר. 
פניו היו מחוטבות כשל גבר בוגר כאילו מישהו למעלה החליט שלילד הזה אין טעם להיראות בהתאם לגילו, שהוא לעולם לא יחווה חוויות ילדות.
זיפי הזקן שלא הספיק לגלח בצבצו מכל פינה וכשהצלחתי להצחיק אותו, הציצו להן גומות חן שהיו הנגיעה הסופית בחיוך שכולו אור ושמחה.
 
אני הייתי אז בת 19, כמעט 20 ודניאל היה בן 21. ממש אחרי שחרורו מהצבא. מאז ומתמיד מצאתי שיחה נעימה וקולחת עם בני המין השני יותר מאשר עם בנות מיני. 
כבר בבית הספר היסודי לא מצאתי עצמי משחקת עם הבנות ותמיד הגעתי לרחבת בית הספר כדי לשחק עם הבנים. משהו בצורת הדיבור המופשטת שלהם השרה בי בטחון ורוגע. לא הייתי צריכה לפענח כל מילה ויתרה מכך, לא הייתי צריכה לנסות ולהבין את המילים החבויות בין המילים שנאמרו. אף פעם לא מצאתי בפענוח המשמעות החבויה בדבריהן של נשים אתגר או עניין. נשבעתי שלא אתנהל כך בחיי הפרטיים גם כשאגדל.
 
כנראה שזה סגנון הדיבור המופשט שלי או הצורך הרגעי שלו, אבל דניאל ואני נסחפנו באותן ארבע שעות לשיחה מעמיקה על חיינו. 
השיחה בינינו קלחה בקלילות ומפעם לפעם צחקנו בקול רם שגרם לאנשים סביבנו בתור להסב מבטם אלינו.
 
"ומה איתך? מה השריטה שלך?" שאלתי אותו ומאותו רגע ישבתי בשקט במשך שארית ארבעת השעות. 
דניאל חלק איתי את סיפור חייו ולא חסך בפרט אחד. הוא סיפר לי את הדברים הטובים ביותר שחווה ואת הגרועים. הוא סיפר לי על אחיו, על כיבושיו, על הדרכים והשיטות שפיתח עם השנים כדי לכבוש את ליבן של הנשים שנקלעו לדרכו, הוא שפך בפני את צורת המחשבה שלו והניתוח שלו למין הנשי ואני ישבתי וגמעתי את מילותיו בצמאון.
 
הסיפור של דניאל הפך אותי. 
לא יכולתי להתאפק מלנתח אותו מבחינה פסיכולוגית. אחת החוויות הטובות בחייו שאירעה בסמיכות לאחת הקשות, שלחה אותו לנסות ולשחזר את אותה חוויה טובה פעם אחר פעם. 
הדרך בה הוא ראה אותנו, הנשים, הייתה שונה ומעניינת ולא יכולתי שלא להישלח אל תוך עצמי למחשבות ותהיות כלפי כל מה שזה גורם לי לחשוב עליו. מה זה גורם לי לחשוב על הדברים אותם הגדרתי כחלק מעקרונותי אל מול איך אותם עקרונות נתפסו בצד השני, על ידי דניאל.
 
האם כל הגברים חושבים כמוהו? מה גרם לו, לדניאל, להיות משוחרר ומילולי כל כך? מי היה או הייתה, מי הם אותם אנשים שאפשרו לו לחלוק את חוויות החיים שלו בצורה כל כך מעניינת וסוחפת? הסיפור שלו אמיתי או הצגה שהופקה במיוחד עבורי?
מצאתי את עצמי בדיונים פילוסופיים מול עצמי בקשר לגורם המניע אותו, אותי. המניע מאחורי נשים וגברים פתאום נראה לי אחרת לגמרי ושיחתנו נקטעה.
 
הסיפור של דניאל לא הסתיים. 
גם כיוון שהמפגש ביננו ארך ארבע שעות בלבד וסיפור חייו, על פי מה שיכולתי להבין כבר מהנאמר, היה ארוך מכדי לספר במשך זמן כזה וגם כיוון שהוא היה בן 21 כשנפגשנו וכל חייו עוד היו לפניו.
 
הסיפור של דניאל לא הסתיים מבחינתי כשסיפר לי אותו. הוא המשיך ונבנה בראשי מאז בכל יום ושלב שעברתי בחיי. 
כשהתחלתי את עבודתי הראשונה, דמיינתי מה היה קורה אילו דמות כמותו הייתה יושבת במשרד לידי. כשמצאתי את אהבת חיי, תהיתי איך הוא היה מתמודד עם סוג כזה של אהבה והיכרות. כשנולדו לי ילדי ועם כל רגע של התמודדות בשגרת גידולם, עלה לי הזכרון של אותו בחור בן 21 שראה את החיים בדרך כל כך שונה משל האחרים.
 
בלילה אחד, שוב המחשבות על דניאל הפרו את שנתי. 
קמתי אל המחשב וכתבתי את סיפורו. 
חלקו של הסיפור שכתבתי מתבסס על מה שסיפר לי דניאל ואת חלקו האחר, השלמתי בעצמי. 
כתבתי את המסע הכי משמעותי שלקחתי אל תוך עצמי ממנו יצאתי אישה אחרת אבל שלמה יותר עם עצמי.
 
וזהו סיפורו של דניאל.
 
 
 
בעלת גומת החן
 
אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי. 
היום הבוקר הראשון של שנת 2014 והשמש כבר עלתה והאירה בחוזקה את החדר. פקחתי את עיני והתמלאתי גאווה. הייתי במרכזו של מחזה מרהיב שמעטים בעולם יוכלו לומר שחוו או אפילו ראו אותו. 
כף ידי הימנית מונחת על חזה מושלם שהיה מחובר לגופה המשורטט והעירום של הנערה הכי יפה בטבעון. ליטפתי אותה, רציתי לחוות לעוד כמה רגעים את עורה החלק והצעיר לפני שתתעורר והשלווה תופר על ידי מיליון שאלות והצעות. 
כף ידי השנייה הייתה מונחת ברכות על חצי הישבן הימני והחשוף של אחותה הקטנה. איזו משפחה מופלאה. מתחשק לי לנהל שיחה עם הוריהם של השתיים האלו ולהחמיא להם על עבודה טובה בגידול הבנות. בנות יפות כל כך, חכמות כל כך וזורמות כמו אלו, לא ניתן למצוא בכל בית.
 
התיישבתי על המיטה וחייכתי לעצמי. 
איזה הישג מטורף. אחד האתגרים הכי קשים שהציבו לי ועמדתי בו בהצלחה. רגעים כאלו יפים, נעלמים בזכרונות אלמלא מתעדים אותם. בעוד שתי העלמות המדהימות רדומות, שלפתי את מכשיר הטלפון שלי ותיעדתי את הרגע. אסור שאשכח אותו. אסור שלא ידעו שהוא קרה. 
לקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה שלחתי את התמונה תחת הכותרת: "אתגר שנת 2013 הסתיים, מוכן לאתגר הבא".
 
במשך השנים, אספתי סביבי קבוצת חברים שמבינים אותי ומעריצים את היכולות שלי ואת ההצלחות שלי. הם מאתגרים אותי בכל שנה מחדש. יש לי מזל שאת תקופת גיל התבגרות ביליתי בליווי חברים טובים כאלו. אני לא חושב שיש הרבה בני נוער שזוכים לתמיכה כזאת מחבריהם. בכל שנה, הם נותנים לי אתגר כיבוש יוצא דופן והחוקים הם ברורים. יש לעמוד באתגר בערב כניסת השנה האזרחית החדשה בלבד ולשלוח תיעוד על הכיבוש בקבוצת הוואטסאפ. 
האתגר מתקיים מאז שהייתי בן 13. כשסיפרתי לחברי לראשונה שאיבדתי את בתולי בחופשה המשפחתית באילת והם לא האמינו. הם נתנו לי אתגר לביצוע עד סוף השנה האזרחית ומאז כך היה בכל שנה. בכל שנה אני גאה לעמוד באתגר ואף פעם עוד לא אכזבתי את חברי הטובים.
 
אני זוכר את אותה חופשה כאילו היא הייתה היום. 
היום בו הכל השתנה. 
היינו באילת ביחד. אני, אמא ואבא ואחיי התאומים תומר ורועי. אני כבר מזמן התנוססתי מעל ראשם של כולם בתמונות המשפחתיות מאחר וקפיצת הגדילה שלי הגיעה מוקדם והתרגלתי שחושבים שאני האח הגדול במשפחה למרות שהתאומים היו מבוגרים ממני ב-10 שנים. 
כבר בגיל 12, בכל מפגש משפחתי או אירוע היו תמיד דואגים לציין באוזניי: "וואו, אתה דניאל? אני לא מאמינה! איך גדלת, אתה כבר ממש גבר קטן". 
כנראה, היה זה המראה שלי שהטעה וגרם לסובבים אותי לפעמים להניח שיכולותיי הרגשיות או רמת הבגרות שלי גבוהה מהמצופה לבני גילי. תהיה הסיבה אשר תהיה, תמיד מצאתי עצמי נקלע ל"שיחות מבוגרים" מבלי שיעברו לדבר באנגלית או שישלחו אותי לחדר השני. כדרך קבע, אחיי הגדולים הניחו שאני כבר בן שיח שווה להם בכל נושאי ההתבגרות עקב חזותי המטעה ושיתפו אותי בהתלבטויות ובכיבושים שלהם וכך היה גם באותה חופשה באילת.
 
הורי שכרו חדר אחד עבורם בעוד שאחיי ואני חלקנו חדר נוסף בצמוד אליהם. 
רועי ציין שנופשות במלון קורס של כוסיות בחופשה. זה היה הניסוח המדוייק והוסיף ש"חייבים לתפור פה איזו אחת או שתיים לפחות!". תמיד אהבתי את המילים הנרדפות שהם בחרו להשתמש בהן בכדי להגיד בעקיפין שהם רוצים להשיג את קרבתן של הבנות. 
תומר חשב שזה נורא מצחיק ואמר לו "יאללה, נו. תתחיל לתפור, תמיד אמרתי שאתה כוסית אז... תתפור" ושניהם התגלגלו בצחוק פרוע. 
הבטתי בהם צוחקים. מצד אחד לא ממש הבנתי את עיקרי הדברים. כן, נכון, רועי אמר לתפור בנות ותומר אמר לו שיתפור אבל, לא הבנתי מה הצחיק כל כך. חשבתי לשאול אותם אבל חששתי שהדבר יזכיר להם שאני צעיר מידי בכדי להיות שותף בשיחות האלו ולא רציתי להסתכן בזה. הצטרפתי לפרצי הצחוק במקומות התואמים להם, האזנתי לשיחה וניסיתי ללמוד מאחיי הגדולים כמה שיותר. 
ללמוד כמה שיותר על דרכי הטבע ודרכו של עולם. דרך אחיי הגדולים ודרך השיחות שהתמזל מזלי להיות נוכח בהן, למדתי מה מותר, מה אסור, מה עושים ואיך עושים. איך עושים בחורות.
 
השיחה נמשכה כשעה וחצי עד שהורי קראו לנו להצטרף אליהם ללובי המלון לארוחת הערב.
התארגנו, התחתכנו והתייצבנו במסעדת המלון. רועי התעקש שנשב בשולחן מסויים ולחש בזווית הפה לתומר שהשולחן משקיף על חבורת חיילות שישבה ממול "ככה נחמם אותן כל הערב עם מבטים. עד סוף הארוחה, הן יהיו מוכנות לאכילה". 
הורי, תמר ורונן, היו מהזוגות הדביקים שכולם אוהבים לשנוא. הם היו נאהבים בלתי נפרדים. כל משפט שלהם התחיל ב"יפה שלי" או "אהובה שלי", הם דאגו ללטף או להניח יד אחד על השנייה גם כשסתם עברו ליד ותמיד נהגו ודיברו אחד לשני בכבוד ואהבה. אחיי תמיד מצאו בכך הרבה מאוד נושאים ללגלוג בשיחות שלהם. אם אני לא טועה, "פתטי" הייתה ההגדרה השכיחה. בהתחלה לא חשבתי כמוהם אבל אחרי כמה זמן וכמה הסברים שלהם הבנתי. 
"זה כמו לאבד את הכבוד העצמי שלך" הסביר לי תומר וגם רועי הצטרף.
"אתה לא אמור להיות סמרטוט. אם היא תדע שאתה שלה לתמיד אז למה לה להתאמץ? היא תשמין ותזניח כי אין לה ממה לחשוש". 
הטיעונים שלהם היו הגיוניים לגמרי ולא רק שהסכמתי איתם, גם ראיתי את הטעויות שעשה אבי בהתנהלות מול אמי. הם פקחו את עיני כך שיכולתי לראות שאפילו עמוד שדרה לא היה לו. כל כולו היה כרוך סביבה, סביב מה שטוב לה ומה היא רוצה ואת האמת שגם היא. שניהם קרקרו אחד סביב השנייה כמו זוג תרנגולות זקנות בלול. עם הזמן למדתי להסכים שזה אכן פתטי.
 
הורי הדביקים פרשו לחדרם בסיום הארוחה. נשמתי לרווחה שלא אצטרך לשמוע את גינוני האהבה המעיקים שלהם יותר וחיכיתי בדממה שתתחיל מלאכת התפירה של אחיי הגדולים. 
תומר לא חיכה הרבה.
"זאת, זאת. רואה אותה? לא את היפה. את היפה הזאת בחיים לא תתפור. תתחיל עם זאת שלידה. חמודה דווקא". ניסיתי להבין על מי תומר מדבר. הבטתי בחבורת החיילות שישבה באותו שולחן וכולן היו קסומות בעיני. לאחת הייתה גומת חן בלחיה הימנית כשחייכה, לאחרת צמה רקומה בצד הראש שזרמה דרך כתפה אל תוך מחשוף חולצתה, לאחרת היו משקפיים שהסתירו זוג עיניים ירוקות מדהימות ולנוספת גוון שיער אדמוני שפשוט הבעיר אותי. איך הוא יכול להגיד מי מהן היא היפה ומי הפחות יפה? נשים זה יצור מופלא, הן כולן כל כך יפות וקסומות בעיני. 
"אני יוצא לתקיפה" הכריז רועי.
 
אחיי התאומים תמיד היו נושא להערצה בעיני. 
אין בהם רגע של חשש, של התלבטות או חרדה. כשהם מחליטים על יעד או מטרה הם פשוט קמים ועושים בעוד שאני מתלבט ומתחבט על הדרך, המילים, המשמעויות, התוצאות. כמו בשאר שיחותי עם אחיי, ישבתי מוקסם ולמדתי. למדתי מאחיי את מלאכת תפירת הבחורות והרי אני כבר מכיר את הקולקציות שהם מביאים הביתה, שמלה אחר שמלה, חצאית אחר חצאית מתעוררות אצלנו בבית, יושבות לקפה או מיד מתארגנות ונעלמות. לא משנה מה שגרת סיום הלילה ובאיזו דרך הן נעלמות מחיינו, דבר אחד בטוח וברור לי. רועי ותומר יודעים לתפור בחורות.
 
רועי ניגש לשולחן של עלמות החן ושוחח איתן לפרק זמן שהרגיש לי כנצח.
בעלת הגומה והאדמונית גיחכו בצחוק קטן למשמע בדיחה שהוא סיפר, בעלת הצמה הסיתה מבטה לשולחננו בעוד שתומר ואני הסטנו מבטנו במהירות כאילו לא עקבנו באדיקות אחר הנעשה בשולחן הבנות. 
כשרועי סימן לנו להצטרף אליהם, קפצתי מכיסאי בהתרגשות עצומה. הכיסא נפל מאחורי, הרעש היה עצום וחצי מהמסעדה הביטו בי. תומר אחז בידי ואמר: "תירגע, אתה בן 18 אז תתנהג בהתאם. את מי זה מעניין שהן קראו לך לשולחן. זה שטויות. קום בקצב שלך, לך בקצב שלך, תרקיד אותן בקצב שלך". 
בעודי מהרהר על הנאמר, תומר הרים את הכיסא שהפלתי והחל ללכת לכיוון השולחן הקסום. 
אני?! בן 18?! על מה הוא מדבר? אני בן 12, עוד רגע 13. ו... פער נפער ביני לבין תומר ועוד יותר חשוב פער נסגר בין תומר לשולחן הקסום. ניתקתי במהירות את קו המחשבה שלי שתמיד דורש להבין לעומק כל פרט ופיסת מידע חדשה שמגיעה ודילגתי לכיוון אחי בשמחה. 
תומר הסתובב אלי וכעס: "מה אמרתי? ילדים בני 18 לא מדלגים. לך בקצב שלך והיא תרקוד על פיו". אני חושב שבשלב הזה כבר התחלתי להבין את דבריו. בכלל התחלתי להבין שלא הכל אני חייב להבין באותו הרגע. לפעמים אני צריך לזרום עם הרגע ולהאמין שהתשובות יגיעו בהמשך. 
עד סוף קו המחשבה הזה, ניצבתי מול שולחן הבנות הקסומות.
 
"וזה האח הקטן והחתיך שלנו, דניאל. הוא בחופשה מהצבא" אמר רועי וקרץ לי. איך הוא מצחיק, הוא תמיד ממציא המצאות כאלה. פעם הוא סיפר למוכרת במכולת שלאמי יש סרטן ולכן היא לא יכולה להגיע לבד לקניות והמוכר ריחם עלינו ונתן לנו מלא ממתקים בחינם. 
הוא תמיד הצחיק אותי. 
"שלום" אמרתי מבויש ובזה בערך סיכמתי את מעורבותי בשיחה. לא רציתי להסתכן בפליטה של איזה משפט שחייל בחופשה לעולם לא יאמר. בכל פעם שאחת מהקסומות פנתה אלי בשאלה, אחד מאחיי מיד ענה עליה ולי נותר רק לאשר ולהסכים עם הנאמר. הערב התקדם לא רע בכלל. 
רועי הציע שנצא ביחד לשבת ליד הבריכה והממושקפת, האדמונית ובעלת הצמה אמרו שיחזרו לחדרן להחליף לבגדי ים. כאילו תכננו זאת מראש, אחיי הציעו ביחד שהם ילוו אותן "שלא יקרה לכן שום דבר רע בדרך" אמר רועי ואני נותרתי לבדי, ליד הבריכה עם בעלת גומת החן.
 
יש משהו בחוסר סימטריה שמאוד מושך אותי. 
איך הדבר היחיד שלא מושלם בפניה של זאת, הופך אותה למושלמת אפילו עוד יותר בעיני?
לא היה בליבי שום תיאור אחר עבורה מלבד 'קסומה'. 
היא ניסתה ליצור שיחה ושאלה המון שאלות אבל עדיין חששתי מאוד לחשוף את גילי האמיתי. החלטתי להקשיב לעצתו של תומר. אני אדבר בקצב שלי ואלך בקצב שלי והיא תרקוד על פי הקצב שלי. 
"אז מה אתה עושה בצבא?" היא שאלה.
"אני מצטער אבל אני לא יכול לדבר על זה. מה את עושה בצבא?" שאלתי בחזרה וביליתי את רבע השעה שעקבה בשתיקה בעודה מפטפטת ומספרת לי על המשרד בו היא פקידה, על המפקד הדפוק שלה, על החברה שהכעיסה אותה, על הקורס שהיא עושה באילת... שוב מוחי נדד למחשבות. כשהיא הוגה את האות ש', אפשר שוב לראות את אותה גומה בלחייה. אני כבר ממש משתגע. 
"ועכשיו, מה אתה רוצה לעשות? לא נראה שהם חוזרים" היא אמרה וחייכה. הנה היא, אותה גומה שובבה, מחייכת אלי.
"אולי הם הלכו אלינו לחדר? שנלך לראות?" שאלתי בתגובה והיא חייכה אלי במבט שובבי. מבט שלא ממש הבנתי מה עשיתי שזכיתי לו וענתה "כן, ממש רעיון מצויין. בוא נלך לבדוק".
 
כשאמרה את המילה "לבדוק" עשתה מן תנועה כזאת עם הידיים כמו שעושים כשלא ממש מתכוונים למה שאומרים אבל מצד שני היא קמה והחלה ללכת לכיוון המעלית אז... כנראה שאנחנו כן הולכים לבדוק. הייתי קצת מבולבל ושוב התהיות שלי עצרו אותי מלהתקדם בהתרחשויות הערב ונפער פער ביני לבין בעלת הגומה. קמתי ממקום מושבי ורצתי אחריה. 
שיט, לא הייתי אמור לרוץ, הייתי אמור לתת לה לחכות, ללכת בקצב שלי, עכשיו היא בטח תדע שאני בן 12 בוודאות. היא עמדה ליד המעליות וחיכתה לי כשעברתי מריצה מטורפת להליכה אדישה והפגנתית וצחקה. 
"מה נהיה? התעייפת פתאום?" היא מחייכת ושואלת ואני משתתק. מה עונים? מה עונים? מה אומר על זה חייל בן 18? הוא הרי חזק ולא מתעייף אבל אולי היא בכלל צחקה? מה עונים? הבטתי בה בזמן שהתלבטתי מה לענות. 
לפתע היא נצמדה אלי ונשקה לי. 
כל גופי רטט. הרגשתי את אותם זרמים שדיברו עליהם בסרטי הנעורים שראיתי. הרגשתי משהו מדהים קורה, הרגשתי משהו מביך קורה. משהו התקשה בי והיא בטוח תראה. איזה בושות!
נצמדתי אליה בהטייה לימין, חיבקתי אותה והתנשקנו. 
זאת הייתה הנשיקה האמיתית הראשונה שלי. כזאת עם לשון ותשוקה והיא הייתה מדהימה. היא הייתה יכולה להיות יותר מדהימה אילולא הייתי מודאג מהבליטה במכנסי שתהרוס את הרגע המדהים הזה אבל אז, בעלת גומת החן עשתה את הבלתי יאמן והפכה את הערב הזה ליוצא דופן. 
דלתות המעלית נפתחו כשאני עם גבי אליהן. היא הניחה ידה על הבליטה במכנסי ודחפה אותי לתוך המעלית. היא נגעה בבליטה במכנסי?!
 
אני זוכר היטב את אותו הרגע. 
שפתיה הרטובות והחמות מלטפות את שלי, שיערה מדגדג לי קלות בצוואר, ידיי חופנות את צווארה וידיה? משפשפות את בליטתי המביכה! אולי היא לא כל כך מביכה לחיילים? אולי לחיילים אמורה להופיע בליטה שכזאת כשהם במצבים כאלה במעלית? אולי נדדתי שוב בהרהורים כי דלתות המעלית שוב נפתחו ונותרנו באותה הקומה ממנה נכנסנו. 
"אתה מתכון לנווט אותנו לחדר שלך?" היא שאלה ואני התאפסתי ונכנסתי לדמות. 
אם אני חייל, מפקד בצבא, אני אפקד על האירוע ואוביל את כוחותינו מהמעלית לחדרינו בשלום ובבטחה. שם בוודאי נמצא את אחיי ואני אוכל לספר להם על הרגע הגדול בחיי שארע במעלית. הם בוודאי יהיו גאים בי.
 
החדר שלנו היה חשוך ונטוש. הם לא היו שם. איזו אכזבה. 
"הם לא פה" אמרתי לה בטון מאוכזב. חשבתי לעצמי שעכשיו ניאלץ להמשיך ולחפש בעוד שאני ובליטתי מעוניינים לשבת רגע בשקט ולחפש מישהו לספר לו את הדבר הכי גדול שאירע לי בחיי באותה מעלית. 
"מצויין" הכריזה בעלת גומת החן וחזרה לנשק אותי. איך רואים שהיא חיילת, חשבתי לעצמי. היא יודעת מה היא רוצה והולכת על זה בדיוק כמו אחיי הגדולים. מעניין אם יום אחד גם אני אוכל כך להיות בטוח בכל מחשבה שעולה לי ופשוט ללכת על זה. רגע אבל... אולי היום זה היום? היום אני לא אני. היום אני חייל, בן 18, היום אני בדיוק כמוה. היום אוכל להתחיל לעשות את מה שאני רוצה בלי חששות, בלי התלבטות. נשימה אחת עמוקה והושטתי יד לעבר שדיה. 
אוי, כמה שהם רכים. אוי כמה שהם נעימים. היא לא עצרה אותי ואני כבר הרגשתי מסוחרר. 
ברכיי שיטו בי לרגע והיא הציעה שנעבור למיטה. שוב, איזה מזל שהיא כבר יודעת מה עושים, בלעדיה הייתי אבוד לגמרי. 
היא הפילה אותי על המיטה ובמשיכה אחת הורידה את מכנסיי ביחד עם תחתוניי. בליטתי הייתה עכשיו חשופה למראה ולחיי אדומות מבושה. הסתרתי את עצמי מפניה בידיי והיא צחקה. 
ידעתי שבליטתי תצחיק אותה. ניסיתי לקום בכעס אבל היא החזירה והשכיבה אותי על המיטה בכוח. 
לא בכוח רב, לא באמת נאבקתי בה. כנראה שרציתי לראות מה יקרה אחר כך. ידיי עדין ניסו להסתיר את בליטתי כשהיא המשיכה ונשקה לי. שפתיה החמות ריככו את בושתי וידי החלו להתרופף מאחיזתם. היא נישקה את צווארי, את חזי החלק וליטפה את כולי. הרגשתי שאני פשוט משתגע. כל מגע שלה בכל חלק מגופי הוביל להתרגשות מסוג שונה וכל רגע שעבר היא נגעה בחלק אחר ממני.
 
שכבתי על גבי בעוד שהיא חוצה בנשיקות את הגבול שבין בטני התחתונה לאזורי המוצנע תוך שהיא מרימה את ראשה, מביטה בי ומחייכת. אותה גומה ששיגעה אותי בשולחן האוכל לפתע נעלמה ובליטתי מצאה את מקומה בתוך פיה של החיילת הצעירה. 
בתחילה רציתי לקום ולומר לה "מה את עושה? זה מלוכלך" אך אפילו לא הספקתי לנדוד במחשבותי. מוחי כלל לא פעל. בעלת הגומה גמעה את בליטתי וליטפה את כולי ללא הרף.
כל גופי היה מרוגש, כל רגע ששהיתי במחיצתה היה מושלם והתעלה על קודמו כשלפתע הגעתי לשיאי. התפרצתי לתוכה והיא רצה לאסלה לרוקן את הנוזל שיצא ממני בפיה. 
כשחזרה אמרה שנהוג לציין בפני הבחורה לפני שמשפריצים. נהדר, חשבתי לעצמי, אזכור זאת לפעם הבאה שעלמת חן תגמע את בליטתי.
 
חשבתי לתומי שזהו, ללא ספק, הערב המוצלח ביותר בחיי! ערב שכל רגע בו, נראה כאילו אין אחר שיוכל להתעלות עליו אך כפי שהערב הזה כבר הוכיח את עצמו, גם הפעם בעלת הגומה הוכיחה את הידע הרב שצברה במהלך שנותיה. היא חזרה למיטה בה שכבתי מותש ומאושר, מוקיר תודה לנערה ששימחה אותי עד לכדי התפרצות וליטפה אותי. 
"עכשיו תורי" היא אמרה. אני זוכר שתהיתי על מה מדובר. היא ביקשה שגם אני אפנק אותה באותה צורה ועדיין לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת. רגע לפני שרציתי לזרום, ללכת איתה, לעשות כל מה שהיא רוצה, נזכרתי בהנחיותיו של תומר והחלטתי להכתיב את הקצב "אני עייף" ציינתי בהפגנתיות ולא הרחבתי יותר. 
"חייל עייף שלי. אתה צודק, תנוח ואני אמשיך לפנק אותך" היא אמרה בעודה מטפסת עלי ומתיישבת כך שחלקינו תואמים כמו שני חלקי לגו.
 
הרגשתי את אבריה הרטובים מתחככים בי ובליטתי חזרה והופיעה. הפעם לא הייתי נבוך כלל וכלל. למעשה ידעתי בדיוק לאן בליטתי אמורה להיכנס ומה צריך לעשות. למדנו על זה בבית הספר והסבירו לנו את החיבורים של כל החלקים, התנועות, התוצאות, ההשלכות... מה שלא הסבירו זה שהתחושה תהיה כל כך מדהימה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שרק אלוהים יכול היה להמציא תחושה שכזאת. 
בעודה עולה ויורדת מעלי כשאני בתוכה, רציתי לחיות כך את שארית חיי. ליטפתי את גופה בידיי הרועדות והתאמצתי לעכב את ההתפרצות הבלתי נמנעת שלי מהפינוק האלוהי שהעניקה לי בעלת גומת החן. 
קולה השתנה לפתע, היא נשמעה ספק כואבת ספק נהנית, בקשותיה היו סותרות ולא ממש ידעתי מה היא רוצה. רגע ביקשה שאפסיק, רגע אחר אישרה בהנאה את הפעולה. הבנתי שהיא מבולבלת והחלטתי פשוט להיות שם ולתת לה לעשות את מה שהיא עושה. נראה שהיא יודעת בדיוק איך לכוון את עצמה מעליי כך שהעונג יתחלק בצורה כמעט שוויונית בינינו. 
היא אחזה בירכיי והשתמשה בהן כמשענות לעלייתה וירידתה ולשינוי זווית החדירה כך שבליטתי תיכנס ותשפשף את אבריה בדיוק בצורה שגרמה לדבריה להיות חיוביים יותר ויותר. 
"כן, כן... ככה דניאל, כן... אל תפסיק, אל תפסיק" לרגע תהיתי אם לשאול אותה לכוונתה. אני בעיקר שוכב על גבי ומתפעל ממנה, לא הייתי מסוגל לחדול ממעשי גם אילו רציתי כיוון שלא אני מפעיל את הקסם שחל על מיטתי כרגע. לפני שהייתי צריך להחליט אם להמשיך או להפסיק, היא התקמרה. 
גופה הצטמרר והפך עור ברווז. היא שחררה לחלל החדר צעקת אנחה גדולה וגופה לפט את בליטתי בחוזקה. לחיצות קטנות שהורגשו היטב תוך עלייה וירידה שלה ו... התפרצות.
 
איזה ערב מענג זה היה. 
מאותו ערב הגדרתי לעצמי כמטרה לבלות כמה שיותר זמן כשבליטתי בתוך עלמת חן כזאת או אחרת וכך עשיתי עד היום, עד עכשיו, כשבמיטתי הנערה היפה ביותר באזור ואחותה הקטנה. 
בדרך חזרה הביתה מאותה החופשה, אבי נרדם על ההגה. הרכב התהפך כמה פעמים והורי נהרגו. אני ואחיי יצאנו כמעט ללא פגע ואת החופשה סיימנו בשבוע נוסף של חופשה מסוג אחר. הבית היה מלא משפחה וחברים שלא האמינו לסיפור שסיפרתי מהחופשה במהלך השבעה. 
הם רצו לשמוע עוד ועוד. קשה היה לי להתרכז במות הורי אחרי הדבר הגדול הזה שקרה לי בחופשה. 
הם שאלו ושאלו ואני עניתי ופירטתי ועד מהרה, חדרי היה מוצף ומלא בבני השכבה שפקדו את ביתי כל ימות השבעה בכדי לשמוע ממקור ראשון את החוויה שלי. 
כולם התקשו להאמין למזלי הגדול.
 
מתוך אותו שבוע של חלוקת חוויות, עלה הרעיון ל"אתגר סוף השנה". הם נתנו לי אתגר לתפור עד סוף השנה את אליסה, הבלונדינית מכיתה ו' 4 ואני מצאתי באתגר הזה נושא עיסוק אחר מאשר זה שכל שאר בני הבית עסקו בו באותה התקופה. מקום מפלט מעולה.
 
בתחילת 2013 נתנו לי החבר'ה את האתגר השנתי והוא היה לשכב עם שתי אחיות ביחד. 
2014 תהיה שנה מופלאה. השמש כבר זורחת ועוד רגע תתעורר במיטתי אחות אחת ועוד אחת. עוד לא נכשלתי באתגר שהוצב בפני. אני אגדה שאין כמוה לא רק באזור תל אביב אלא בכל הארץ. 
בעוד כמה חודשים אתגייס לצבא ואולי אבין על מה דיברה אותה חיילת כשקראה לי "חייל עייף שלי". 
בינתיים כל מה שנותר לי הוא להביט באחיות הערומות שישנות במיטתי ולהצדיע להורים של טבעון על הפקת נערות איכותיות כמו אלה. אני מביט בהן ומהמר מול עצמי מי מהן תתעורר ראשונה ומי מהן תהיה הראשונה להבין שאין שום סיכוי שיקרה משהו מעבר למה שקרה פה. ככל שהזמן עבר, בעיקר תהיתי מי הראשונה שתתארגן לצאת... שוב נדדתי במחשבות. 
כל אלו כבר לא חשובות, יש לנו זוכה! האחות הקטנה החלה להתעורר. היא הביטה בי ואני חייכתי אליה.
"תתעוררי, תתארגני ויאללה. שנכין לך קפה לפני שאת יוצאת?".
זאת לא הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה שאומר את המשפט הזה. מדובר בשרשרת מילים שהנדסתי במהלך השנים שעזרה לי להבהיר להן שזמנן קצוב ושאם ישתפו פעולה, החוויה המשותפת בינינו תסתיים בטוב.
 
אני יושב בכורסא שבחדרי ומביט בנעשה בחדר כאילו הייתה זאת סדרת טלוויזיה מצחיקה. האחות הקטנה נראית נבוכה במקצת. היא מנערת את רגלה של אחותה הגדולה בכדי שתתעורר ושתיהן מתארגנות. הן קמות מהמיטה ערומות ומשתמשות בסדינים כדי להסתיר את גופן כאילו יש בזה משהו שישמור על הכבוד העצמי שלהן. שלב אחר שלב, מאותרים פרטי הלבוש המפוזרים בחדר ומהרגע שכבר לא ניתן לזהות פטמות זקורות ויפות ברחבי החדר, התכנית מפסיקה לעניין אותי. 
"קפה?" אני חוזר ושואל אבל הן מסרבות, מתלבשות ויוצאות.
 
2014 תהיה שנה מופלאה. אני מוכן לאתגר הבא!

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

עוד על המארז

מארז לומד לאהוב אלונה ירדן
פתח דבר
 
לקראת סוף תקופת שירותי הצבאי, חלקתי ארבע שעות של המתנה בתור עם בחור צעיר בשם דניאל. 
התור אליו חיכינו לא זכור לי כמו גם הסיבה שבעקבותיה ישבתי באותו תור. גם האנשים שנפגשתי איתם באותו היום לא זכורים לי. 
הדבר היחיד שזכור לי מאותו היום הוא דניאל.
 
דניאל היה גבוה מאוד. זה נכון שבהשוואה אלי, רוב אוכלוסיית העולם מוגדרים גבוהים אבל בחיי שהוא היה גבוה, לפחות מטר תשעים אם לא יותר. 
פניו היו מחוטבות כשל גבר בוגר כאילו מישהו למעלה החליט שלילד הזה אין טעם להיראות בהתאם לגילו, שהוא לעולם לא יחווה חוויות ילדות.
זיפי הזקן שלא הספיק לגלח בצבצו מכל פינה וכשהצלחתי להצחיק אותו, הציצו להן גומות חן שהיו הנגיעה הסופית בחיוך שכולו אור ושמחה.
 
אני הייתי אז בת 19, כמעט 20 ודניאל היה בן 21. ממש אחרי שחרורו מהצבא. מאז ומתמיד מצאתי שיחה נעימה וקולחת עם בני המין השני יותר מאשר עם בנות מיני. 
כבר בבית הספר היסודי לא מצאתי עצמי משחקת עם הבנות ותמיד הגעתי לרחבת בית הספר כדי לשחק עם הבנים. משהו בצורת הדיבור המופשטת שלהם השרה בי בטחון ורוגע. לא הייתי צריכה לפענח כל מילה ויתרה מכך, לא הייתי צריכה לנסות ולהבין את המילים החבויות בין המילים שנאמרו. אף פעם לא מצאתי בפענוח המשמעות החבויה בדבריהן של נשים אתגר או עניין. נשבעתי שלא אתנהל כך בחיי הפרטיים גם כשאגדל.
 
כנראה שזה סגנון הדיבור המופשט שלי או הצורך הרגעי שלו, אבל דניאל ואני נסחפנו באותן ארבע שעות לשיחה מעמיקה על חיינו. 
השיחה בינינו קלחה בקלילות ומפעם לפעם צחקנו בקול רם שגרם לאנשים סביבנו בתור להסב מבטם אלינו.
 
"ומה איתך? מה השריטה שלך?" שאלתי אותו ומאותו רגע ישבתי בשקט במשך שארית ארבעת השעות. 
דניאל חלק איתי את סיפור חייו ולא חסך בפרט אחד. הוא סיפר לי את הדברים הטובים ביותר שחווה ואת הגרועים. הוא סיפר לי על אחיו, על כיבושיו, על הדרכים והשיטות שפיתח עם השנים כדי לכבוש את ליבן של הנשים שנקלעו לדרכו, הוא שפך בפני את צורת המחשבה שלו והניתוח שלו למין הנשי ואני ישבתי וגמעתי את מילותיו בצמאון.
 
הסיפור של דניאל הפך אותי. 
לא יכולתי להתאפק מלנתח אותו מבחינה פסיכולוגית. אחת החוויות הטובות בחייו שאירעה בסמיכות לאחת הקשות, שלחה אותו לנסות ולשחזר את אותה חוויה טובה פעם אחר פעם. 
הדרך בה הוא ראה אותנו, הנשים, הייתה שונה ומעניינת ולא יכולתי שלא להישלח אל תוך עצמי למחשבות ותהיות כלפי כל מה שזה גורם לי לחשוב עליו. מה זה גורם לי לחשוב על הדברים אותם הגדרתי כחלק מעקרונותי אל מול איך אותם עקרונות נתפסו בצד השני, על ידי דניאל.
 
האם כל הגברים חושבים כמוהו? מה גרם לו, לדניאל, להיות משוחרר ומילולי כל כך? מי היה או הייתה, מי הם אותם אנשים שאפשרו לו לחלוק את חוויות החיים שלו בצורה כל כך מעניינת וסוחפת? הסיפור שלו אמיתי או הצגה שהופקה במיוחד עבורי?
מצאתי את עצמי בדיונים פילוסופיים מול עצמי בקשר לגורם המניע אותו, אותי. המניע מאחורי נשים וגברים פתאום נראה לי אחרת לגמרי ושיחתנו נקטעה.
 
הסיפור של דניאל לא הסתיים. 
גם כיוון שהמפגש ביננו ארך ארבע שעות בלבד וסיפור חייו, על פי מה שיכולתי להבין כבר מהנאמר, היה ארוך מכדי לספר במשך זמן כזה וגם כיוון שהוא היה בן 21 כשנפגשנו וכל חייו עוד היו לפניו.
 
הסיפור של דניאל לא הסתיים מבחינתי כשסיפר לי אותו. הוא המשיך ונבנה בראשי מאז בכל יום ושלב שעברתי בחיי. 
כשהתחלתי את עבודתי הראשונה, דמיינתי מה היה קורה אילו דמות כמותו הייתה יושבת במשרד לידי. כשמצאתי את אהבת חיי, תהיתי איך הוא היה מתמודד עם סוג כזה של אהבה והיכרות. כשנולדו לי ילדי ועם כל רגע של התמודדות בשגרת גידולם, עלה לי הזכרון של אותו בחור בן 21 שראה את החיים בדרך כל כך שונה משל האחרים.
 
בלילה אחד, שוב המחשבות על דניאל הפרו את שנתי. 
קמתי אל המחשב וכתבתי את סיפורו. 
חלקו של הסיפור שכתבתי מתבסס על מה שסיפר לי דניאל ואת חלקו האחר, השלמתי בעצמי. 
כתבתי את המסע הכי משמעותי שלקחתי אל תוך עצמי ממנו יצאתי אישה אחרת אבל שלמה יותר עם עצמי.
 
וזהו סיפורו של דניאל.
 
 
 
בעלת גומת החן
 
אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי. 
היום הבוקר הראשון של שנת 2014 והשמש כבר עלתה והאירה בחוזקה את החדר. פקחתי את עיני והתמלאתי גאווה. הייתי במרכזו של מחזה מרהיב שמעטים בעולם יוכלו לומר שחוו או אפילו ראו אותו. 
כף ידי הימנית מונחת על חזה מושלם שהיה מחובר לגופה המשורטט והעירום של הנערה הכי יפה בטבעון. ליטפתי אותה, רציתי לחוות לעוד כמה רגעים את עורה החלק והצעיר לפני שתתעורר והשלווה תופר על ידי מיליון שאלות והצעות. 
כף ידי השנייה הייתה מונחת ברכות על חצי הישבן הימני והחשוף של אחותה הקטנה. איזו משפחה מופלאה. מתחשק לי לנהל שיחה עם הוריהם של השתיים האלו ולהחמיא להם על עבודה טובה בגידול הבנות. בנות יפות כל כך, חכמות כל כך וזורמות כמו אלו, לא ניתן למצוא בכל בית.
 
התיישבתי על המיטה וחייכתי לעצמי. 
איזה הישג מטורף. אחד האתגרים הכי קשים שהציבו לי ועמדתי בו בהצלחה. רגעים כאלו יפים, נעלמים בזכרונות אלמלא מתעדים אותם. בעוד שתי העלמות המדהימות רדומות, שלפתי את מכשיר הטלפון שלי ותיעדתי את הרגע. אסור שאשכח אותו. אסור שלא ידעו שהוא קרה. 
לקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה שלחתי את התמונה תחת הכותרת: "אתגר שנת 2013 הסתיים, מוכן לאתגר הבא".
 
במשך השנים, אספתי סביבי קבוצת חברים שמבינים אותי ומעריצים את היכולות שלי ואת ההצלחות שלי. הם מאתגרים אותי בכל שנה מחדש. יש לי מזל שאת תקופת גיל התבגרות ביליתי בליווי חברים טובים כאלו. אני לא חושב שיש הרבה בני נוער שזוכים לתמיכה כזאת מחבריהם. בכל שנה, הם נותנים לי אתגר כיבוש יוצא דופן והחוקים הם ברורים. יש לעמוד באתגר בערב כניסת השנה האזרחית החדשה בלבד ולשלוח תיעוד על הכיבוש בקבוצת הוואטסאפ. 
האתגר מתקיים מאז שהייתי בן 13. כשסיפרתי לחברי לראשונה שאיבדתי את בתולי בחופשה המשפחתית באילת והם לא האמינו. הם נתנו לי אתגר לביצוע עד סוף השנה האזרחית ומאז כך היה בכל שנה. בכל שנה אני גאה לעמוד באתגר ואף פעם עוד לא אכזבתי את חברי הטובים.
 
אני זוכר את אותה חופשה כאילו היא הייתה היום. 
היום בו הכל השתנה. 
היינו באילת ביחד. אני, אמא ואבא ואחיי התאומים תומר ורועי. אני כבר מזמן התנוססתי מעל ראשם של כולם בתמונות המשפחתיות מאחר וקפיצת הגדילה שלי הגיעה מוקדם והתרגלתי שחושבים שאני האח הגדול במשפחה למרות שהתאומים היו מבוגרים ממני ב-10 שנים. 
כבר בגיל 12, בכל מפגש משפחתי או אירוע היו תמיד דואגים לציין באוזניי: "וואו, אתה דניאל? אני לא מאמינה! איך גדלת, אתה כבר ממש גבר קטן". 
כנראה, היה זה המראה שלי שהטעה וגרם לסובבים אותי לפעמים להניח שיכולותיי הרגשיות או רמת הבגרות שלי גבוהה מהמצופה לבני גילי. תהיה הסיבה אשר תהיה, תמיד מצאתי עצמי נקלע ל"שיחות מבוגרים" מבלי שיעברו לדבר באנגלית או שישלחו אותי לחדר השני. כדרך קבע, אחיי הגדולים הניחו שאני כבר בן שיח שווה להם בכל נושאי ההתבגרות עקב חזותי המטעה ושיתפו אותי בהתלבטויות ובכיבושים שלהם וכך היה גם באותה חופשה באילת.
 
הורי שכרו חדר אחד עבורם בעוד שאחיי ואני חלקנו חדר נוסף בצמוד אליהם. 
רועי ציין שנופשות במלון קורס של כוסיות בחופשה. זה היה הניסוח המדוייק והוסיף ש"חייבים לתפור פה איזו אחת או שתיים לפחות!". תמיד אהבתי את המילים הנרדפות שהם בחרו להשתמש בהן בכדי להגיד בעקיפין שהם רוצים להשיג את קרבתן של הבנות. 
תומר חשב שזה נורא מצחיק ואמר לו "יאללה, נו. תתחיל לתפור, תמיד אמרתי שאתה כוסית אז... תתפור" ושניהם התגלגלו בצחוק פרוע. 
הבטתי בהם צוחקים. מצד אחד לא ממש הבנתי את עיקרי הדברים. כן, נכון, רועי אמר לתפור בנות ותומר אמר לו שיתפור אבל, לא הבנתי מה הצחיק כל כך. חשבתי לשאול אותם אבל חששתי שהדבר יזכיר להם שאני צעיר מידי בכדי להיות שותף בשיחות האלו ולא רציתי להסתכן בזה. הצטרפתי לפרצי הצחוק במקומות התואמים להם, האזנתי לשיחה וניסיתי ללמוד מאחיי הגדולים כמה שיותר. 
ללמוד כמה שיותר על דרכי הטבע ודרכו של עולם. דרך אחיי הגדולים ודרך השיחות שהתמזל מזלי להיות נוכח בהן, למדתי מה מותר, מה אסור, מה עושים ואיך עושים. איך עושים בחורות.
 
השיחה נמשכה כשעה וחצי עד שהורי קראו לנו להצטרף אליהם ללובי המלון לארוחת הערב.
התארגנו, התחתכנו והתייצבנו במסעדת המלון. רועי התעקש שנשב בשולחן מסויים ולחש בזווית הפה לתומר שהשולחן משקיף על חבורת חיילות שישבה ממול "ככה נחמם אותן כל הערב עם מבטים. עד סוף הארוחה, הן יהיו מוכנות לאכילה". 
הורי, תמר ורונן, היו מהזוגות הדביקים שכולם אוהבים לשנוא. הם היו נאהבים בלתי נפרדים. כל משפט שלהם התחיל ב"יפה שלי" או "אהובה שלי", הם דאגו ללטף או להניח יד אחד על השנייה גם כשסתם עברו ליד ותמיד נהגו ודיברו אחד לשני בכבוד ואהבה. אחיי תמיד מצאו בכך הרבה מאוד נושאים ללגלוג בשיחות שלהם. אם אני לא טועה, "פתטי" הייתה ההגדרה השכיחה. בהתחלה לא חשבתי כמוהם אבל אחרי כמה זמן וכמה הסברים שלהם הבנתי. 
"זה כמו לאבד את הכבוד העצמי שלך" הסביר לי תומר וגם רועי הצטרף.
"אתה לא אמור להיות סמרטוט. אם היא תדע שאתה שלה לתמיד אז למה לה להתאמץ? היא תשמין ותזניח כי אין לה ממה לחשוש". 
הטיעונים שלהם היו הגיוניים לגמרי ולא רק שהסכמתי איתם, גם ראיתי את הטעויות שעשה אבי בהתנהלות מול אמי. הם פקחו את עיני כך שיכולתי לראות שאפילו עמוד שדרה לא היה לו. כל כולו היה כרוך סביבה, סביב מה שטוב לה ומה היא רוצה ואת האמת שגם היא. שניהם קרקרו אחד סביב השנייה כמו זוג תרנגולות זקנות בלול. עם הזמן למדתי להסכים שזה אכן פתטי.
 
הורי הדביקים פרשו לחדרם בסיום הארוחה. נשמתי לרווחה שלא אצטרך לשמוע את גינוני האהבה המעיקים שלהם יותר וחיכיתי בדממה שתתחיל מלאכת התפירה של אחיי הגדולים. 
תומר לא חיכה הרבה.
"זאת, זאת. רואה אותה? לא את היפה. את היפה הזאת בחיים לא תתפור. תתחיל עם זאת שלידה. חמודה דווקא". ניסיתי להבין על מי תומר מדבר. הבטתי בחבורת החיילות שישבה באותו שולחן וכולן היו קסומות בעיני. לאחת הייתה גומת חן בלחיה הימנית כשחייכה, לאחרת צמה רקומה בצד הראש שזרמה דרך כתפה אל תוך מחשוף חולצתה, לאחרת היו משקפיים שהסתירו זוג עיניים ירוקות מדהימות ולנוספת גוון שיער אדמוני שפשוט הבעיר אותי. איך הוא יכול להגיד מי מהן היא היפה ומי הפחות יפה? נשים זה יצור מופלא, הן כולן כל כך יפות וקסומות בעיני. 
"אני יוצא לתקיפה" הכריז רועי.
 
אחיי התאומים תמיד היו נושא להערצה בעיני. 
אין בהם רגע של חשש, של התלבטות או חרדה. כשהם מחליטים על יעד או מטרה הם פשוט קמים ועושים בעוד שאני מתלבט ומתחבט על הדרך, המילים, המשמעויות, התוצאות. כמו בשאר שיחותי עם אחיי, ישבתי מוקסם ולמדתי. למדתי מאחיי את מלאכת תפירת הבחורות והרי אני כבר מכיר את הקולקציות שהם מביאים הביתה, שמלה אחר שמלה, חצאית אחר חצאית מתעוררות אצלנו בבית, יושבות לקפה או מיד מתארגנות ונעלמות. לא משנה מה שגרת סיום הלילה ובאיזו דרך הן נעלמות מחיינו, דבר אחד בטוח וברור לי. רועי ותומר יודעים לתפור בחורות.
 
רועי ניגש לשולחן של עלמות החן ושוחח איתן לפרק זמן שהרגיש לי כנצח.
בעלת הגומה והאדמונית גיחכו בצחוק קטן למשמע בדיחה שהוא סיפר, בעלת הצמה הסיתה מבטה לשולחננו בעוד שתומר ואני הסטנו מבטנו במהירות כאילו לא עקבנו באדיקות אחר הנעשה בשולחן הבנות. 
כשרועי סימן לנו להצטרף אליהם, קפצתי מכיסאי בהתרגשות עצומה. הכיסא נפל מאחורי, הרעש היה עצום וחצי מהמסעדה הביטו בי. תומר אחז בידי ואמר: "תירגע, אתה בן 18 אז תתנהג בהתאם. את מי זה מעניין שהן קראו לך לשולחן. זה שטויות. קום בקצב שלך, לך בקצב שלך, תרקיד אותן בקצב שלך". 
בעודי מהרהר על הנאמר, תומר הרים את הכיסא שהפלתי והחל ללכת לכיוון השולחן הקסום. 
אני?! בן 18?! על מה הוא מדבר? אני בן 12, עוד רגע 13. ו... פער נפער ביני לבין תומר ועוד יותר חשוב פער נסגר בין תומר לשולחן הקסום. ניתקתי במהירות את קו המחשבה שלי שתמיד דורש להבין לעומק כל פרט ופיסת מידע חדשה שמגיעה ודילגתי לכיוון אחי בשמחה. 
תומר הסתובב אלי וכעס: "מה אמרתי? ילדים בני 18 לא מדלגים. לך בקצב שלך והיא תרקוד על פיו". אני חושב שבשלב הזה כבר התחלתי להבין את דבריו. בכלל התחלתי להבין שלא הכל אני חייב להבין באותו הרגע. לפעמים אני צריך לזרום עם הרגע ולהאמין שהתשובות יגיעו בהמשך. 
עד סוף קו המחשבה הזה, ניצבתי מול שולחן הבנות הקסומות.
 
"וזה האח הקטן והחתיך שלנו, דניאל. הוא בחופשה מהצבא" אמר רועי וקרץ לי. איך הוא מצחיק, הוא תמיד ממציא המצאות כאלה. פעם הוא סיפר למוכרת במכולת שלאמי יש סרטן ולכן היא לא יכולה להגיע לבד לקניות והמוכר ריחם עלינו ונתן לנו מלא ממתקים בחינם. 
הוא תמיד הצחיק אותי. 
"שלום" אמרתי מבויש ובזה בערך סיכמתי את מעורבותי בשיחה. לא רציתי להסתכן בפליטה של איזה משפט שחייל בחופשה לעולם לא יאמר. בכל פעם שאחת מהקסומות פנתה אלי בשאלה, אחד מאחיי מיד ענה עליה ולי נותר רק לאשר ולהסכים עם הנאמר. הערב התקדם לא רע בכלל. 
רועי הציע שנצא ביחד לשבת ליד הבריכה והממושקפת, האדמונית ובעלת הצמה אמרו שיחזרו לחדרן להחליף לבגדי ים. כאילו תכננו זאת מראש, אחיי הציעו ביחד שהם ילוו אותן "שלא יקרה לכן שום דבר רע בדרך" אמר רועי ואני נותרתי לבדי, ליד הבריכה עם בעלת גומת החן.
 
יש משהו בחוסר סימטריה שמאוד מושך אותי. 
איך הדבר היחיד שלא מושלם בפניה של זאת, הופך אותה למושלמת אפילו עוד יותר בעיני?
לא היה בליבי שום תיאור אחר עבורה מלבד 'קסומה'. 
היא ניסתה ליצור שיחה ושאלה המון שאלות אבל עדיין חששתי מאוד לחשוף את גילי האמיתי. החלטתי להקשיב לעצתו של תומר. אני אדבר בקצב שלי ואלך בקצב שלי והיא תרקוד על פי הקצב שלי. 
"אז מה אתה עושה בצבא?" היא שאלה.
"אני מצטער אבל אני לא יכול לדבר על זה. מה את עושה בצבא?" שאלתי בחזרה וביליתי את רבע השעה שעקבה בשתיקה בעודה מפטפטת ומספרת לי על המשרד בו היא פקידה, על המפקד הדפוק שלה, על החברה שהכעיסה אותה, על הקורס שהיא עושה באילת... שוב מוחי נדד למחשבות. כשהיא הוגה את האות ש', אפשר שוב לראות את אותה גומה בלחייה. אני כבר ממש משתגע. 
"ועכשיו, מה אתה רוצה לעשות? לא נראה שהם חוזרים" היא אמרה וחייכה. הנה היא, אותה גומה שובבה, מחייכת אלי.
"אולי הם הלכו אלינו לחדר? שנלך לראות?" שאלתי בתגובה והיא חייכה אלי במבט שובבי. מבט שלא ממש הבנתי מה עשיתי שזכיתי לו וענתה "כן, ממש רעיון מצויין. בוא נלך לבדוק".
 
כשאמרה את המילה "לבדוק" עשתה מן תנועה כזאת עם הידיים כמו שעושים כשלא ממש מתכוונים למה שאומרים אבל מצד שני היא קמה והחלה ללכת לכיוון המעלית אז... כנראה שאנחנו כן הולכים לבדוק. הייתי קצת מבולבל ושוב התהיות שלי עצרו אותי מלהתקדם בהתרחשויות הערב ונפער פער ביני לבין בעלת הגומה. קמתי ממקום מושבי ורצתי אחריה. 
שיט, לא הייתי אמור לרוץ, הייתי אמור לתת לה לחכות, ללכת בקצב שלי, עכשיו היא בטח תדע שאני בן 12 בוודאות. היא עמדה ליד המעליות וחיכתה לי כשעברתי מריצה מטורפת להליכה אדישה והפגנתית וצחקה. 
"מה נהיה? התעייפת פתאום?" היא מחייכת ושואלת ואני משתתק. מה עונים? מה עונים? מה אומר על זה חייל בן 18? הוא הרי חזק ולא מתעייף אבל אולי היא בכלל צחקה? מה עונים? הבטתי בה בזמן שהתלבטתי מה לענות. 
לפתע היא נצמדה אלי ונשקה לי. 
כל גופי רטט. הרגשתי את אותם זרמים שדיברו עליהם בסרטי הנעורים שראיתי. הרגשתי משהו מדהים קורה, הרגשתי משהו מביך קורה. משהו התקשה בי והיא בטוח תראה. איזה בושות!
נצמדתי אליה בהטייה לימין, חיבקתי אותה והתנשקנו. 
זאת הייתה הנשיקה האמיתית הראשונה שלי. כזאת עם לשון ותשוקה והיא הייתה מדהימה. היא הייתה יכולה להיות יותר מדהימה אילולא הייתי מודאג מהבליטה במכנסי שתהרוס את הרגע המדהים הזה אבל אז, בעלת גומת החן עשתה את הבלתי יאמן והפכה את הערב הזה ליוצא דופן. 
דלתות המעלית נפתחו כשאני עם גבי אליהן. היא הניחה ידה על הבליטה במכנסי ודחפה אותי לתוך המעלית. היא נגעה בבליטה במכנסי?!
 
אני זוכר היטב את אותו הרגע. 
שפתיה הרטובות והחמות מלטפות את שלי, שיערה מדגדג לי קלות בצוואר, ידיי חופנות את צווארה וידיה? משפשפות את בליטתי המביכה! אולי היא לא כל כך מביכה לחיילים? אולי לחיילים אמורה להופיע בליטה שכזאת כשהם במצבים כאלה במעלית? אולי נדדתי שוב בהרהורים כי דלתות המעלית שוב נפתחו ונותרנו באותה הקומה ממנה נכנסנו. 
"אתה מתכון לנווט אותנו לחדר שלך?" היא שאלה ואני התאפסתי ונכנסתי לדמות. 
אם אני חייל, מפקד בצבא, אני אפקד על האירוע ואוביל את כוחותינו מהמעלית לחדרינו בשלום ובבטחה. שם בוודאי נמצא את אחיי ואני אוכל לספר להם על הרגע הגדול בחיי שארע במעלית. הם בוודאי יהיו גאים בי.
 
החדר שלנו היה חשוך ונטוש. הם לא היו שם. איזו אכזבה. 
"הם לא פה" אמרתי לה בטון מאוכזב. חשבתי לעצמי שעכשיו ניאלץ להמשיך ולחפש בעוד שאני ובליטתי מעוניינים לשבת רגע בשקט ולחפש מישהו לספר לו את הדבר הכי גדול שאירע לי בחיי באותה מעלית. 
"מצויין" הכריזה בעלת גומת החן וחזרה לנשק אותי. איך רואים שהיא חיילת, חשבתי לעצמי. היא יודעת מה היא רוצה והולכת על זה בדיוק כמו אחיי הגדולים. מעניין אם יום אחד גם אני אוכל כך להיות בטוח בכל מחשבה שעולה לי ופשוט ללכת על זה. רגע אבל... אולי היום זה היום? היום אני לא אני. היום אני חייל, בן 18, היום אני בדיוק כמוה. היום אוכל להתחיל לעשות את מה שאני רוצה בלי חששות, בלי התלבטות. נשימה אחת עמוקה והושטתי יד לעבר שדיה. 
אוי, כמה שהם רכים. אוי כמה שהם נעימים. היא לא עצרה אותי ואני כבר הרגשתי מסוחרר. 
ברכיי שיטו בי לרגע והיא הציעה שנעבור למיטה. שוב, איזה מזל שהיא כבר יודעת מה עושים, בלעדיה הייתי אבוד לגמרי. 
היא הפילה אותי על המיטה ובמשיכה אחת הורידה את מכנסיי ביחד עם תחתוניי. בליטתי הייתה עכשיו חשופה למראה ולחיי אדומות מבושה. הסתרתי את עצמי מפניה בידיי והיא צחקה. 
ידעתי שבליטתי תצחיק אותה. ניסיתי לקום בכעס אבל היא החזירה והשכיבה אותי על המיטה בכוח. 
לא בכוח רב, לא באמת נאבקתי בה. כנראה שרציתי לראות מה יקרה אחר כך. ידיי עדין ניסו להסתיר את בליטתי כשהיא המשיכה ונשקה לי. שפתיה החמות ריככו את בושתי וידי החלו להתרופף מאחיזתם. היא נישקה את צווארי, את חזי החלק וליטפה את כולי. הרגשתי שאני פשוט משתגע. כל מגע שלה בכל חלק מגופי הוביל להתרגשות מסוג שונה וכל רגע שעבר היא נגעה בחלק אחר ממני.
 
שכבתי על גבי בעוד שהיא חוצה בנשיקות את הגבול שבין בטני התחתונה לאזורי המוצנע תוך שהיא מרימה את ראשה, מביטה בי ומחייכת. אותה גומה ששיגעה אותי בשולחן האוכל לפתע נעלמה ובליטתי מצאה את מקומה בתוך פיה של החיילת הצעירה. 
בתחילה רציתי לקום ולומר לה "מה את עושה? זה מלוכלך" אך אפילו לא הספקתי לנדוד במחשבותי. מוחי כלל לא פעל. בעלת הגומה גמעה את בליטתי וליטפה את כולי ללא הרף.
כל גופי היה מרוגש, כל רגע ששהיתי במחיצתה היה מושלם והתעלה על קודמו כשלפתע הגעתי לשיאי. התפרצתי לתוכה והיא רצה לאסלה לרוקן את הנוזל שיצא ממני בפיה. 
כשחזרה אמרה שנהוג לציין בפני הבחורה לפני שמשפריצים. נהדר, חשבתי לעצמי, אזכור זאת לפעם הבאה שעלמת חן תגמע את בליטתי.
 
חשבתי לתומי שזהו, ללא ספק, הערב המוצלח ביותר בחיי! ערב שכל רגע בו, נראה כאילו אין אחר שיוכל להתעלות עליו אך כפי שהערב הזה כבר הוכיח את עצמו, גם הפעם בעלת הגומה הוכיחה את הידע הרב שצברה במהלך שנותיה. היא חזרה למיטה בה שכבתי מותש ומאושר, מוקיר תודה לנערה ששימחה אותי עד לכדי התפרצות וליטפה אותי. 
"עכשיו תורי" היא אמרה. אני זוכר שתהיתי על מה מדובר. היא ביקשה שגם אני אפנק אותה באותה צורה ועדיין לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת. רגע לפני שרציתי לזרום, ללכת איתה, לעשות כל מה שהיא רוצה, נזכרתי בהנחיותיו של תומר והחלטתי להכתיב את הקצב "אני עייף" ציינתי בהפגנתיות ולא הרחבתי יותר. 
"חייל עייף שלי. אתה צודק, תנוח ואני אמשיך לפנק אותך" היא אמרה בעודה מטפסת עלי ומתיישבת כך שחלקינו תואמים כמו שני חלקי לגו.
 
הרגשתי את אבריה הרטובים מתחככים בי ובליטתי חזרה והופיעה. הפעם לא הייתי נבוך כלל וכלל. למעשה ידעתי בדיוק לאן בליטתי אמורה להיכנס ומה צריך לעשות. למדנו על זה בבית הספר והסבירו לנו את החיבורים של כל החלקים, התנועות, התוצאות, ההשלכות... מה שלא הסבירו זה שהתחושה תהיה כל כך מדהימה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שרק אלוהים יכול היה להמציא תחושה שכזאת. 
בעודה עולה ויורדת מעלי כשאני בתוכה, רציתי לחיות כך את שארית חיי. ליטפתי את גופה בידיי הרועדות והתאמצתי לעכב את ההתפרצות הבלתי נמנעת שלי מהפינוק האלוהי שהעניקה לי בעלת גומת החן. 
קולה השתנה לפתע, היא נשמעה ספק כואבת ספק נהנית, בקשותיה היו סותרות ולא ממש ידעתי מה היא רוצה. רגע ביקשה שאפסיק, רגע אחר אישרה בהנאה את הפעולה. הבנתי שהיא מבולבלת והחלטתי פשוט להיות שם ולתת לה לעשות את מה שהיא עושה. נראה שהיא יודעת בדיוק איך לכוון את עצמה מעליי כך שהעונג יתחלק בצורה כמעט שוויונית בינינו. 
היא אחזה בירכיי והשתמשה בהן כמשענות לעלייתה וירידתה ולשינוי זווית החדירה כך שבליטתי תיכנס ותשפשף את אבריה בדיוק בצורה שגרמה לדבריה להיות חיוביים יותר ויותר. 
"כן, כן... ככה דניאל, כן... אל תפסיק, אל תפסיק" לרגע תהיתי אם לשאול אותה לכוונתה. אני בעיקר שוכב על גבי ומתפעל ממנה, לא הייתי מסוגל לחדול ממעשי גם אילו רציתי כיוון שלא אני מפעיל את הקסם שחל על מיטתי כרגע. לפני שהייתי צריך להחליט אם להמשיך או להפסיק, היא התקמרה. 
גופה הצטמרר והפך עור ברווז. היא שחררה לחלל החדר צעקת אנחה גדולה וגופה לפט את בליטתי בחוזקה. לחיצות קטנות שהורגשו היטב תוך עלייה וירידה שלה ו... התפרצות.
 
איזה ערב מענג זה היה. 
מאותו ערב הגדרתי לעצמי כמטרה לבלות כמה שיותר זמן כשבליטתי בתוך עלמת חן כזאת או אחרת וכך עשיתי עד היום, עד עכשיו, כשבמיטתי הנערה היפה ביותר באזור ואחותה הקטנה. 
בדרך חזרה הביתה מאותה החופשה, אבי נרדם על ההגה. הרכב התהפך כמה פעמים והורי נהרגו. אני ואחיי יצאנו כמעט ללא פגע ואת החופשה סיימנו בשבוע נוסף של חופשה מסוג אחר. הבית היה מלא משפחה וחברים שלא האמינו לסיפור שסיפרתי מהחופשה במהלך השבעה. 
הם רצו לשמוע עוד ועוד. קשה היה לי להתרכז במות הורי אחרי הדבר הגדול הזה שקרה לי בחופשה. 
הם שאלו ושאלו ואני עניתי ופירטתי ועד מהרה, חדרי היה מוצף ומלא בבני השכבה שפקדו את ביתי כל ימות השבעה בכדי לשמוע ממקור ראשון את החוויה שלי. 
כולם התקשו להאמין למזלי הגדול.
 
מתוך אותו שבוע של חלוקת חוויות, עלה הרעיון ל"אתגר סוף השנה". הם נתנו לי אתגר לתפור עד סוף השנה את אליסה, הבלונדינית מכיתה ו' 4 ואני מצאתי באתגר הזה נושא עיסוק אחר מאשר זה שכל שאר בני הבית עסקו בו באותה התקופה. מקום מפלט מעולה.
 
בתחילת 2013 נתנו לי החבר'ה את האתגר השנתי והוא היה לשכב עם שתי אחיות ביחד. 
2014 תהיה שנה מופלאה. השמש כבר זורחת ועוד רגע תתעורר במיטתי אחות אחת ועוד אחת. עוד לא נכשלתי באתגר שהוצב בפני. אני אגדה שאין כמוה לא רק באזור תל אביב אלא בכל הארץ. 
בעוד כמה חודשים אתגייס לצבא ואולי אבין על מה דיברה אותה חיילת כשקראה לי "חייל עייף שלי". 
בינתיים כל מה שנותר לי הוא להביט באחיות הערומות שישנות במיטתי ולהצדיע להורים של טבעון על הפקת נערות איכותיות כמו אלה. אני מביט בהן ומהמר מול עצמי מי מהן תתעורר ראשונה ומי מהן תהיה הראשונה להבין שאין שום סיכוי שיקרה משהו מעבר למה שקרה פה. ככל שהזמן עבר, בעיקר תהיתי מי הראשונה שתתארגן לצאת... שוב נדדתי במחשבות. 
כל אלו כבר לא חשובות, יש לנו זוכה! האחות הקטנה החלה להתעורר. היא הביטה בי ואני חייכתי אליה.
"תתעוררי, תתארגני ויאללה. שנכין לך קפה לפני שאת יוצאת?".
זאת לא הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה שאומר את המשפט הזה. מדובר בשרשרת מילים שהנדסתי במהלך השנים שעזרה לי להבהיר להן שזמנן קצוב ושאם ישתפו פעולה, החוויה המשותפת בינינו תסתיים בטוב.
 
אני יושב בכורסא שבחדרי ומביט בנעשה בחדר כאילו הייתה זאת סדרת טלוויזיה מצחיקה. האחות הקטנה נראית נבוכה במקצת. היא מנערת את רגלה של אחותה הגדולה בכדי שתתעורר ושתיהן מתארגנות. הן קמות מהמיטה ערומות ומשתמשות בסדינים כדי להסתיר את גופן כאילו יש בזה משהו שישמור על הכבוד העצמי שלהן. שלב אחר שלב, מאותרים פרטי הלבוש המפוזרים בחדר ומהרגע שכבר לא ניתן לזהות פטמות זקורות ויפות ברחבי החדר, התכנית מפסיקה לעניין אותי. 
"קפה?" אני חוזר ושואל אבל הן מסרבות, מתלבשות ויוצאות.
 
2014 תהיה שנה מופלאה. אני מוכן לאתגר הבא!