מארז מפה לאוזן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז מפה לאוזן
הוספה למועדפים
3.9 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ארז וולק, יותם בנשלום, יונתן פיין, שירה מירון, ישראלה אזולאי-נחום
  • איור: ולי מינצי
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום

יוזף רות

יוֹזֶף רוֹת, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים, נולד בשנת 1894 בבּרוֹדי שבגליציה למשפחה יהודית. בשנים 1918-1916 שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עיתונאי בווינה, אחר כך בברלין, אחר כך בכל אירופה. ב-30 בינואר 1933, יום עליית היטלר לשלטון, עזב את גרמניה והחל לנדוד ברחבי אירופה. את מרבית שנות גלותו עשה בצרפת. רות, המכור לאלכוהול, מת ב-27 במאי 1939, ארבעה ימים אחרי שהתמוטט בבית קפה בפריז.
 
יוזף רות כתב שישה-עשר רומנים, תשעה-עשר סיפורים קצרים ונובלות, ואלפי כתבות ופיליטונים. מספריו שתורגמו לעברית: "מלון סבוי" (1924), "איוב – סיפור של איש פשוט" (1930), "מארש ראדצקי" (1932), "אגדת השתיין הקדוש" (1939), "יהודים נודדים" (1927) ו"הלווייתן" (1938). הוצאת "תשע נשמות" ממשיכה את מלאכת תרגומי רות שהתחילה בהוצאת "סמטאות" ו"זיקית", ומתכוונת לבנות בהדרגה את "ספריית יוזף רות" שתביא לקוראי העברית את מיטב יצירותיו שלא ראו אור עד כה.

איטלו סבבו

אהרן הקטור שמיץ, או בשמו האיטלקי אטורה שמיץ, נולד ב-1861 בטריאסטה, שהיתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. עירו היתה נקודת מפגש של העולם הגרמני, הסלאבי והאיטלקי. כבר בשמו הספרותי, כלומר במסכה שעטה, מגולמת הדואליות המאפיינת את חייו: איטלו, על שם המולדת המתהווה, וסבבו, כמחווה לשורשיו הגרמניים. סבבו היה אזרח אוסטרו-הונגרי נאמן לאימפריה, אך בד בבד ראה עצמו שייך למדינה האיטלקית הצעירה. הוא דיבר גרמנית רהוטה, אך בכתיבתו הספרותית ביכר איטלקית ניבית ולא מושלמת. סבבו נולד למשפחה יהודית בורגנית, אך נסיבות חייו הביאו  אותו מוקדם מדי לתפקיד של פקיד בבנק. לאחר חתונתו החליט להתנצר. הוא ניסה לממש את הדחף שלו לכתוב, אך בגלל כישלונן של יצירותיו הראשונות פנה למסחר וציית למוסכמות החברה. 
סבבו יהיה אפוא "סבבו" רק ברגעים הפנויים שבין העסקים, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובייחוד בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו, כשהצורך לכתוב גבר על הכול. בשנת 1907 פגש סבבו את ג'יימס ג'ויס, ששהה בטריאסטה באותה עת. בין השניים נוצרו יחסים קרובים, וסבבו מצא בהם עידוד להמשיך במלאכתו. בשנת 1923, לאחר שתיקה ספרותית בת עשרים וחמש שנה, פרסם את יצירת המופת שלו, "תודעתו של זנו", אחד הרומנים הגדולים של המאה העשרים. כמה שנים לאחר מכן, ב-1928, מת סבבו בשיא הצלחתו, בתאונת דרכים. בשנות ה-30 ג'ויס ומספר מבקרים צרפתיים דגולים החלו להפיץ מיצירותיו, כחמישים במספר: רומנים, מחזות וסיפורים קצרים.

צ'רלס דיקנס

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד ב-1812 בפורטסמות' שבאנגליה. אביו, ג'ון דיקנס, נכשל בעסקים ונכלא עם משפחתו. צ'רלס, שהיה אז בן שתים-עשרה, עבד במפעל להשחרת מגפיים. תקופה אפלה זו תשפיע עליו כל חייו, ובספריו יופיעו בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך. את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור, שנהפכו לסדרה בהמשכים – חידוש אופנתי שאִפשר לדיקנס לפרסם כך רבים מהרומנים שלו, ובהם "אוליבר טוויסט", "מזמור-שיר לחג המולד", "דייוויד קופרפילד", "שתי ערים" ו"תקוות גדולות". לימים נעשה דיקנס לסופר הגדול בימיו. אף שנהנה מתהילתו, סבל לבסוף ממעריציו ונפרד לשלום מקהלו בקריאה פומבית אחרונה ב-1870. כעבור שלושה חודשים, ב-9 ביוני, לקה בשבץ מוחי ונפטר בגיל 58.

הנרי ג'יימס

הנרי ג'יימס נולד בניו יורק ב-1840. בצעירותו נדד עם משפחתו בין אירופה לארצות-הברית, ובבגרותו נדבק במה שכינה "הנגיף האירופי" וחי באנגליה, צרפת ואיטליה, שכלפיה פיתח תשוקה מיוחדת.
 
בשנת 1876 השתקע באנגליה ופרסם את הרומן הראשון פרי עטו שזכה להצלחה רבה, "רודריק הדסון". אחריו, בין היתר, באו "האירופאים" (1878), "דייזי מילר" (1879), "דיוקנה של גברת" (1881), ולצדם נובלות וסיפורים קצרים מופתיים. הקריירה הספרותית שלו הייתה ארוכה ופורייה: ב-51 שנה כתב 20 רומנים, 112 סיפורים, כמה כרכים של מסעות וביקורת, עיתונות ספרותית ואפילו מחזות, אף שפחות מוצלחים.
 
ג'יימס הרבה לעסוק ביחסים בין התרבות האירופית והתרבות האמריקנית ובהשפעותיהן ההדדיות, והתעניין עמוקות בנפש האישה, שראה בה תעלומה. עם זאת, הוא מעולם לא התחתן והיה משוכנע שהנישואים לא הולמים אותו. הוא מת באנגליה ב-1916.

מרטין קוהן

מרטין קוהן (1967) נולד וגדל בבואנוס איירס, באחת מאותן משפחות המעודדות קריאה בלי לקרוא אפילו ספר אחד. את ילדותו בילה מול הטלוויזיה. בגיל אחת-עשרה חלם להיות שחקו כדורגל, ובמקביל החל להתפעם מקריאה וכתיבה.
כיום מלמד ד"ר קוהן תיאוריה ספרותית. נוסף על כך הוא אחד המסאים החשובים באמריקה הלטינית. הוא פרסם קובצי סיפורים, מסות, ועשרה רומנים שתורגמו לאחת-עשרה שפות וראו אור בהוצאות משובחות ביותר כגון קומפניה דס לטראש בברזיל, סורקאמפ בגרמניה, סרפנט'ס טייל באנגליה, פפירוס בייוון וסיי בצרפת. ספריו הבולטים של קוהן הם: "פעמיים יוני" (2002), "שניות בחוץ" (2006), "מוזיאון המהפכה" (2006), "אזור אורבני" (2007) ו"מדעי המוסר" (2007) שזכה בפרס פרס ארלדה-אנגרמה (2007) ועובד לקולנוע. בשנת 2014 זכה מכלול יצירתו בפרס "קונקס" החשוב.
קוהן לא ויתר על אהבות הילדות, והוא ממשיך להיות אוהד מסור של "בוקה ג'וניורס". הכדורגל מסמל בעיניו הזדמנות לחיבור עם התרבות הפופלרית השורשית. הוא לובש תמיד בגדי "אדידס", מהנעלים ועד החולצה, בלי כל סיבה מוסברת או כמעין חותם אישי. יש המשערים שהוא הסופר הראשון בחסות המותג. זהו התרגום הראשון לעברית מספריו.
אלכסנדרוס עמנואל פאפאדיאמנטיס נולד באי סקיאָתוֹס ב-1851, רביעי מתוך שבעה בנים ובנות. אביו היה הכומר של האי, בן למשפחה של יורדי-ים שרבים בה היו כמרים ונזירים. אמו היתה נצר למשפחת אצילים שמוצאה מהעיר מיסטרה.
 
משפחתו היתה ענייה, אך הוא נחשף לעולם האמונה והדת בגיל צעיר, והודות לכך למד קרוא וכתוב. ב-1872 פרש למנזר בהר אתוס ושהה שם חודשים מספר. לאחר מכן למד פילוסופיה ושפות זרות. עקב דרישת אביו לחזור לאי ולעזור בפרנסה החל לעבוד כמתרגם, ולכתוב את השירים, הקומדיות והסיפורים הראשונים שלו. ב-1877 החל לפרסם בעילום שם מאמרים וסיפורים קצרים. כעבור כמה שנים השתפר מצבו הכלכלי והוא הודיע למשפחתו על עיסוקו בכתיבה. בשנים שלאחר מכן החל לפרסם נובלות, רומנים ותרגומים, שהבולט שבהם הוא "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה.
 
בשנת 1903 פרסם אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס את "חָדוּלה", מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית, חלוצת הספרות היוונית המודרנית וספר על-זמני. "חָדוּלה" הוא ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון, וזיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח.
 
ב-1904 עבר פאפאדיאמנטיס להתגורר באתונה ובריאותו החלה להידרדר. ב-1906 הציג אותו הסופר  יאניס וְלָאחוֹיָאניס לפני החוג הספרותי של קפה "דֶקסָמֵני". עד אז לא התערה פאפאדימנטיס בחוגים הספרותיים עקב מצבו הכלכלי, מחויבותו לעבודתו הרבה ואופיו המתבודד. הוא העדיף את חברתם של פשוטי העם בשכונות העוני שהתגורר בהן, ואהב לשבת לשתות ולעשן עמם. הוא גם שר במקהלת כנסייה.
 
ב-1908 החמירה מאוד מחלתו אך הוא סירב להתאשפז למרות הפצרות חבריו. הוא מיאן להשתתף בחגיגות שנערכו לכבוד 25 שנות פעילותו הספרותית בפרנאסוס. הוא שב לסקיאתוס והמשיך לכתוב עוד שלוש שנים לעיתונים ומגזינים באתונה, למרות בריאותו הרופפת. ב-3 בינואר 1911 נפטר בגיל שישים, כנראה מדלקת ריאות. יום לפני מותו התבשר שזכה בעיטור כבוד של מסדר צלב הכסף של המושיע.
 
הלווייתו בסקיאתוס היתה צנועה, אולם עם היוודע דבר מותו התפשט האבל עליו בכל עולם התרבות ההלנית. טקסים רשמיים נערכן באתונה, אלכסנדריה, קונסטנטינופול וערים נוספות.

תקציר

***שישה ספרים דיגיטליים במארז אחד***  
 
יומנו של איש בן חמישים
 
אדם בן חמישים מבקר בפירנצה ורושם ביומנו רשימות על אירוע מטריד שהתרחש זה עתה: הוא פגש את בתה של מי שהיתה לפני שלושים שנה אהבת נעוריו. אנגלי צעיר מחזר אחריה, ובן החמישים לא יכול לראות ביחסים האלה אלא חזרה מדויקת על עברו הסנטימנטלי: סיפור מר שהותיר בו פצע עמוק וכואב. הוא מתעקש להציל את האלטר-אגו הצעיר שלו מפני הסכנה הנשקפת לו.
האם נסיבות דומות מביאות לתוצאות זהות? האם יש טעם להשליך על אחרים את חיינו? יצירה זאת, ספק פרבולה ספק התבוננות נוקבת בגורל האנושי, מכילה את המסתורין, העמימות, הקלילות האלגנטית והאירוניה האופייניים כל כך לעולמו הספרותי של הנרי ג'יימס. לפנינו נובלה מיניאטורית המסבה הנאה צרופה – אולי בגלל הפרוזה הזוהרת, ואולי כי היא מחליקה פנימה אל התודעה כמנה מרוכזת של עונג.
 
כתובה ב-1880 בין "דייזי מילר" ל"דיוקנה של גברת", אנו חושבים שהנובלה "יומנו של בן חמישים" היא המפתח המושלם ליצירתו של הנרי ג'יימס.
 
 
חאדולה
 
לפניכם הרומן המכונן של הספרות היוונית המודרנית. זהו ספר המתרחש על רקע נופיו של אי יווני, בתקופה של עוני ועליבות ושגרת יום-יום שלווה לכאורה. ובתוך התפאורה הפסטורלית וחיי הכפר הפשוטים, חיה דמות מצמררת: שמה חָדוּלה, והיא מרפאה בצמחים, מיילדת ורוצחת. היא הציר שסביבו מתפתחת עלילה מותחת, מטרידה, סוחפת, ומרובת קריאות כמספר קוראיה. 
חדולה מציפה אותנו בשאלות "גדולות", ולא ייפלא שאלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס מכונה גם "דוסטוייבסקי היווני". נושאי הספר הם מהות הטוב והרע, מוסר, כבוד, אשמה, כעס, קנאה, בגידה, העדר אופקים, תשוקה ושקר. פאפאדיאמנטיס מפתה את הקוראים בכל הדרכים האפשריות, בכתיבה שהקדימה את זמנה בעשורים רבים – הוא מתרגם את המיתוסים היווניים ללשון ימינו ומעמיד אותנו מול יצירת מופת עוצרת נשימה. 
"חדולה" עובד לקולנוע בשנת 1974. בעשור האחרון תורגם הרומן ליותר מעשרים שפות ובהדרגה הוא זוכה למקום של כבוד בין קלאסיקות הספרות הגדולות.
 
תותים
 
מילה אחת: קסם. "תותים" הוא דיוקן בדיוני של מרחב-ילדות, המקום הפיזי, העולם השלם שאפשר לחוות בו שמחה ואושר. "תותים" הוא הבניה זוהרת של מקום – עיירה – ברגע נתון של זמן, לפני המלחמה. "תותים" מספר את תולדותיהם של העמים הנודדים, של בני אדם שנאלצו לחיות בפשטות מרבית או בעוני, ושסיפורם נהפך לאפי, מתוקף היותו אנונימי כל כך. 
יוזף רות כולו נמצא בין הדפים המעטים של "תותים". כל הנושאים, האירוניה, הכמיהה המלנכולית לעבר, המשפטים הקצרים, המקצבים המשתנים, האלכוהול, הנעורים, היחס אל הכסף, החיים והמוות, המתח בין מזרח למערב אירופה, נוכחותם של היהודים כסובייקטים קסומים, מפוקפקים וסותרים. כל משפט וכל פסקה בספר הם יצירה שלמה. כל פיסה היא הארה. 
היצירה החלה להיכתב בשנת 1929, ואף על פי שיוזף רות מעולם לא השלים אותה, יחסו אליה היה מיוחד תמיד: "הנובלה הגדולה", "הספר על הילדות", "היצירה עם מעוף".
‎ כשהספר של רות נקטע, הוא דווקא גורם לאפקט מוגבר: החשיבות של אלפי העלילות המצויות ב"תותים" כה גדולה, עד שהיצירה יכלה לכלול שלושה או שלושת אלפים עמודים כאלה, בלי שערכה ייפגע. לפניכם ספר ללא סוף, יצירה בלי קץ, שנגמרת בראשו של הקורא במעין שלוש נקודות דמיוניות. כפי שנכתב על הספר: "ישנן נובלות בלתי מוגמרות בצורה כה מושלמת, וקצרות באופן כה גאוני, עד שקריאתן היא אינסופית".
 
"מה שרות רואה ומוסר בתותים הוא מהות יחידה במינה, המבטאת את שבריריותו של המצב האנושי" נדין גורדימר
 
"רות הגיע מהמזרח, מהביצות, מהתותים, וכתב כמו המלאכים" דר שפיגל
 
הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה
 
הנה הוא! הסתכלו עליו, הולך ברחוב, עומד לעלות על החשמלית בעירו טריאסטה. לבוש היטב, עיניו מספרות על תהיות פנימיות. על מי מדובר? "הזקן הטוב", אדם מבוגר ומכובד, בעל אמצעים, שאוטוטו יפגוש את מושא תשוקתו. את הרכבת שלו מדהירה קדימה נערה יפה ושופעת חיים. הוא מתאהב בה, ואף ינסה לפתות אותה. יהיו מפגשים, ארוחות, ומגע – אם נרצה, זהו מפגש נדיר בין זִקנה לנעורים. לפנינו גם מפגש בין העייפות הקיומית של התרבות האירופית-הבורגנית לבין היפוכה הגמור.
הזקן נתקף אובססיה. התנהגותו גחמנית. הוא שרוי בסערה פנימית, ועמדתו המוסרית נקבעת לפי תנודת הדחפים שלו: אהבה, קנאה, חרטות, מתח וחוסר יציבות. הזקן חוקר את מצבו הנפשי, הולך ותועה במבוך של השערות מעיקות. וכך, כדי לתקשר עם פנימיותו, נתפס הזקן לרעיון: להשאיר ירושה אינטלקטואלית בדמות חיבור, שמטרתו תהיה להוכיח ״כמה חיונית בריאותם של הזקנים לטובת האנושות״.
"הזקן הטוב והנערה היפה" הוא משל אירוני, פלאי ומעודן, המעובד באיטיות ומגיע לכלל שלמות. זוהי היצירה הקצרה המרכזית ביותר של איטלו סבבו. היא נכתבה בשנת 1930 כעבור הפסקה יצירתית של עשרים וחמש שנה, וזהו תרגומה הראשון לעברית.
 
דוקטור מריגולד
 
גיבור היצירה היפהפייה שלפניכם – דוקטור מריגולד – הוא סוחר נודד בחפצים משומשים. והוא מיטיב לעשות את מלאכתו. אפשר אף לומר שאין מתאים ממנו למכור לכם כל דבר שהוא, וזאת משום שכלי העבודה העיקרי של דוקטור מריגולד, נשקו הסודי, הוא הדיבור שבעל־פה, התקשורת בין בני האדם, ולצידם שמחת החיים הטבועה בו ורוחו המרוממת תמיד.
כשם שמריגולד מוכר את סחורותיו לבני האדם, כך גם דיקנס כובש אותנו ברטוריקה המופלאה שלו ומזמין אותנו אל עלילה ובה עוני מרוד, מוות במשפחה, פגישה מצילת חיים עם ילדה חירשת ואילמת, לידתם של יצר הורות והשכלה, ספרייה שכמוה כבית, ולב טוב הגובר על הכול.
 
בימיו האחרונים של דיקנס ובשלהי הקריירה הספרותית שלו הוא בוחר להשתקף דווקא בדמותו של סוחר נע ונד, פטפטן כפרי ידוע סבל הכובש את ליבותיהם של פשוטי העם.
 
חשבונות פתוחים
 
בדירה חשוכה, בבניין אלמוני בעיר גנרית, מסתתרת דמות אנושית בנויה למופת, שתעורר אותך לחשוב, להזיע ולחקור את טבעו של האדם. לכאורה הדמות, זקן קשה יום, היא אדם כושל, עלוב. אפילו המחבר אינו מרחם עליו. עד שברגע בלתי צפוי מתרחש אחד מאותם מהלכי דמיון והמצאה שרק ספרות נפלאה יכולה לחולל, והכול מתהפך…
אדם בתוך דירה, בקומה מסוימת בתוך בניין: עולם שלם, רשת יחסים מורכבת, פרפרזה על החברה שלנו. זהו ספר שמתחיל כדרמה חברתית והופך לספר מתח מרתק: כמות גדושה של עלילות ודקויות, הומור שחור, ובעיקר הרבה ספרות. 
מרטין קוהן, בשליטה נדירה באמנות הסיפור, מבסס את מקומו כאחד מנציגי תור הזהב של הספרות הלטינו-אמריקאית העכשווית.
 
"נובלה שהיא מקרה מבחן יוצא דופן, מותח וקיצוני של דמות אחת ועולמה בתוך דירה" אדמונדו פס סולדן
"זקנה. כישלון. אנושיות והיפוכה כלואים ביצירה צרופה וערמומית במיוחד" לאורה לין

פרק ראשון

יומנו של איש בן חמישים
 
פירנצה, 5 באפריל 1874. הזהירו אותי שאיטליה שונה מאוד ממה שאני זוכר; ואין ספק שהרבה דברים עשויים להשתנות בעשרים ושבע שנים. אבל הכול נראה לי זהה כל כך בכל פרט ופרט, עד שנדמָה לי שאני חי את נעורי שוב; כל הרשמים הנשכחים מאותם ימים קסומים חוזרים אלי. בשעתם הם היו חזקים מאוד; אבל עם הזמן הם נמוגו. מה קרה להם? מה בכלל קורה לדברים כאלה, בהפוגות הממושכות שבין מודעוּת למודעוּת? איפה הם מסתתרים? באילו חרכים וארונות נטושים בהווייתנו הם משמרים את עצמם? הם כמו מכתב כתוב בדיו סתרים; החזֵק את הנייר מול האש שעה קלה, והחום המיטיב יחשוף את המילים הנעלמות. החום של שמש פירנצה הצהובה הולך ומשחזר את סיפור אהבת עלומי; והנה הוא מולי היום, כמו דף צח ורענן. בעשר השנים האחרונות היו רגעים שהרגשתי זקן ואבוד כל כך, תשוש ומרוקן כל כך, עד שאילו רמז לי מישהו שרוח הנעורים שאני חש עכשיו עוד מחכה לי, הייתי מחשיב זאת לבדיחה גרועה מאוד. כך או כך, התחושה הזאת לא תאריך ימים; מוטב שאנצל אותה כמיטב יכולתי. אבל אני מודה שאני מופתע. חייתי חיים רציניים מדי; אבל אולי דווקא זה משמר את נעוריו של אדם. כך או אחרת, נסעתי רחוק מדי, עבדתי קשה מדי, חייתי באקלימים קשים והתרועעתי עם בני אדם משמימים. כשאדם מגיע לשנתו החמישים ושתיים, ואותות השנים לא ניכרים עליו מאוד — כשהוא נהנה מבריאות טובה, ממידה של עושר, ממצפון שקט ומפטור מוחלט מקרובי משפחה מביכים — הוא מחויב כנראה, במלוא העדינות, לראות את עצמו מאושר. אבל אודה שאני נכשל במילוי החובה הזאת. אומלל לא הייתי; לא ארחיק לכת עד כדי כך שאומר דבר כזה — או לפחות שאכתוב אותו. אבל אושר — אושר של ממש — היה אמור להיות דבר אחר. אולי לא דבר טוב יותר מכל הבחינות — אולי מצבי לא היה טוב יותר עתה מכפי שהוא. אבל אין ספק שהוא היה שונה במובן הזה, שאילו ביקשתי להעלות בעיני רוחי תמונות נעימות, הייתי מסוגל למצוא אותן בלי שאיאלץ להעלות באוב ימים שקברתי לפני יותר מרבע מאה. הייתי מוצא לי שעשוע — איך לומר? — עכשווי יותר. במצב של אושר היתה לי אישה והיו לי ילדים ולא הייתי מוּעד, כמאמר הצרפתים, לבגוד בהווה. מובן שיש תועלת רבה בעובדה שניצלתי, שלא עשיתי מעשה שטות אומלל; ואני מניח שלא משנה איזה צעד רציני אדם בן עשרים וחמש עשוי לנקוט בתום מאבק ובמאמץ עילאי, ולא משנה עד כמה השתלשלות הדברים עשויה להצדיק למראית עין את מה שעשה, תמיד יישאר מרכיב מסוים של חרטה; הרגשת אובדן מסוימת תארוב תמיד בהרגשת הרווח; תמיד תהיה נטייה לתהות, בכמיהה משהו, מה היה עשוי להיות. במקרה הזה, אין ספק שמה שעשוי היה לקרות היה עצוב מאוד, ומה שקרה היה עליז ונוח עד מאוד; אך למרות זאת, הייתי רוצה לשאול את עצמי שתיים או שלוש שאלות. למשל, מדוע לא נישאתי מעולם — מדוע מעולם לא יכולתי להרגיש כלפי אישה כפי שהרגשתי כלפי האישה ההיא? הה, למה ההרים כחולים ומדוע אור השמש חמים? אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר — זה אני, פחות או יותר.

יוזף רות

יוֹזֶף רוֹת, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים, נולד בשנת 1894 בבּרוֹדי שבגליציה למשפחה יהודית. בשנים 1918-1916 שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עיתונאי בווינה, אחר כך בברלין, אחר כך בכל אירופה. ב-30 בינואר 1933, יום עליית היטלר לשלטון, עזב את גרמניה והחל לנדוד ברחבי אירופה. את מרבית שנות גלותו עשה בצרפת. רות, המכור לאלכוהול, מת ב-27 במאי 1939, ארבעה ימים אחרי שהתמוטט בבית קפה בפריז.
 
יוזף רות כתב שישה-עשר רומנים, תשעה-עשר סיפורים קצרים ונובלות, ואלפי כתבות ופיליטונים. מספריו שתורגמו לעברית: "מלון סבוי" (1924), "איוב – סיפור של איש פשוט" (1930), "מארש ראדצקי" (1932), "אגדת השתיין הקדוש" (1939), "יהודים נודדים" (1927) ו"הלווייתן" (1938). הוצאת "תשע נשמות" ממשיכה את מלאכת תרגומי רות שהתחילה בהוצאת "סמטאות" ו"זיקית", ומתכוונת לבנות בהדרגה את "ספריית יוזף רות" שתביא לקוראי העברית את מיטב יצירותיו שלא ראו אור עד כה.

איטלו סבבו

אהרן הקטור שמיץ, או בשמו האיטלקי אטורה שמיץ, נולד ב-1861 בטריאסטה, שהיתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. עירו היתה נקודת מפגש של העולם הגרמני, הסלאבי והאיטלקי. כבר בשמו הספרותי, כלומר במסכה שעטה, מגולמת הדואליות המאפיינת את חייו: איטלו, על שם המולדת המתהווה, וסבבו, כמחווה לשורשיו הגרמניים. סבבו היה אזרח אוסטרו-הונגרי נאמן לאימפריה, אך בד בבד ראה עצמו שייך למדינה האיטלקית הצעירה. הוא דיבר גרמנית רהוטה, אך בכתיבתו הספרותית ביכר איטלקית ניבית ולא מושלמת. סבבו נולד למשפחה יהודית בורגנית, אך נסיבות חייו הביאו  אותו מוקדם מדי לתפקיד של פקיד בבנק. לאחר חתונתו החליט להתנצר. הוא ניסה לממש את הדחף שלו לכתוב, אך בגלל כישלונן של יצירותיו הראשונות פנה למסחר וציית למוסכמות החברה. 
סבבו יהיה אפוא "סבבו" רק ברגעים הפנויים שבין העסקים, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובייחוד בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו, כשהצורך לכתוב גבר על הכול. בשנת 1907 פגש סבבו את ג'יימס ג'ויס, ששהה בטריאסטה באותה עת. בין השניים נוצרו יחסים קרובים, וסבבו מצא בהם עידוד להמשיך במלאכתו. בשנת 1923, לאחר שתיקה ספרותית בת עשרים וחמש שנה, פרסם את יצירת המופת שלו, "תודעתו של זנו", אחד הרומנים הגדולים של המאה העשרים. כמה שנים לאחר מכן, ב-1928, מת סבבו בשיא הצלחתו, בתאונת דרכים. בשנות ה-30 ג'ויס ומספר מבקרים צרפתיים דגולים החלו להפיץ מיצירותיו, כחמישים במספר: רומנים, מחזות וסיפורים קצרים.

צ'רלס דיקנס

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד ב-1812 בפורטסמות' שבאנגליה. אביו, ג'ון דיקנס, נכשל בעסקים ונכלא עם משפחתו. צ'רלס, שהיה אז בן שתים-עשרה, עבד במפעל להשחרת מגפיים. תקופה אפלה זו תשפיע עליו כל חייו, ובספריו יופיעו בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך. את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור, שנהפכו לסדרה בהמשכים – חידוש אופנתי שאִפשר לדיקנס לפרסם כך רבים מהרומנים שלו, ובהם "אוליבר טוויסט", "מזמור-שיר לחג המולד", "דייוויד קופרפילד", "שתי ערים" ו"תקוות גדולות". לימים נעשה דיקנס לסופר הגדול בימיו. אף שנהנה מתהילתו, סבל לבסוף ממעריציו ונפרד לשלום מקהלו בקריאה פומבית אחרונה ב-1870. כעבור שלושה חודשים, ב-9 ביוני, לקה בשבץ מוחי ונפטר בגיל 58.

הנרי ג'יימס

הנרי ג'יימס נולד בניו יורק ב-1840. בצעירותו נדד עם משפחתו בין אירופה לארצות-הברית, ובבגרותו נדבק במה שכינה "הנגיף האירופי" וחי באנגליה, צרפת ואיטליה, שכלפיה פיתח תשוקה מיוחדת.
 
בשנת 1876 השתקע באנגליה ופרסם את הרומן הראשון פרי עטו שזכה להצלחה רבה, "רודריק הדסון". אחריו, בין היתר, באו "האירופאים" (1878), "דייזי מילר" (1879), "דיוקנה של גברת" (1881), ולצדם נובלות וסיפורים קצרים מופתיים. הקריירה הספרותית שלו הייתה ארוכה ופורייה: ב-51 שנה כתב 20 רומנים, 112 סיפורים, כמה כרכים של מסעות וביקורת, עיתונות ספרותית ואפילו מחזות, אף שפחות מוצלחים.
 
ג'יימס הרבה לעסוק ביחסים בין התרבות האירופית והתרבות האמריקנית ובהשפעותיהן ההדדיות, והתעניין עמוקות בנפש האישה, שראה בה תעלומה. עם זאת, הוא מעולם לא התחתן והיה משוכנע שהנישואים לא הולמים אותו. הוא מת באנגליה ב-1916.

מרטין קוהן

מרטין קוהן (1967) נולד וגדל בבואנוס איירס, באחת מאותן משפחות המעודדות קריאה בלי לקרוא אפילו ספר אחד. את ילדותו בילה מול הטלוויזיה. בגיל אחת-עשרה חלם להיות שחקו כדורגל, ובמקביל החל להתפעם מקריאה וכתיבה.
כיום מלמד ד"ר קוהן תיאוריה ספרותית. נוסף על כך הוא אחד המסאים החשובים באמריקה הלטינית. הוא פרסם קובצי סיפורים, מסות, ועשרה רומנים שתורגמו לאחת-עשרה שפות וראו אור בהוצאות משובחות ביותר כגון קומפניה דס לטראש בברזיל, סורקאמפ בגרמניה, סרפנט'ס טייל באנגליה, פפירוס בייוון וסיי בצרפת. ספריו הבולטים של קוהן הם: "פעמיים יוני" (2002), "שניות בחוץ" (2006), "מוזיאון המהפכה" (2006), "אזור אורבני" (2007) ו"מדעי המוסר" (2007) שזכה בפרס פרס ארלדה-אנגרמה (2007) ועובד לקולנוע. בשנת 2014 זכה מכלול יצירתו בפרס "קונקס" החשוב.
קוהן לא ויתר על אהבות הילדות, והוא ממשיך להיות אוהד מסור של "בוקה ג'וניורס". הכדורגל מסמל בעיניו הזדמנות לחיבור עם התרבות הפופלרית השורשית. הוא לובש תמיד בגדי "אדידס", מהנעלים ועד החולצה, בלי כל סיבה מוסברת או כמעין חותם אישי. יש המשערים שהוא הסופר הראשון בחסות המותג. זהו התרגום הראשון לעברית מספריו.
אלכסנדרוס עמנואל פאפאדיאמנטיס נולד באי סקיאָתוֹס ב-1851, רביעי מתוך שבעה בנים ובנות. אביו היה הכומר של האי, בן למשפחה של יורדי-ים שרבים בה היו כמרים ונזירים. אמו היתה נצר למשפחת אצילים שמוצאה מהעיר מיסטרה.
 
משפחתו היתה ענייה, אך הוא נחשף לעולם האמונה והדת בגיל צעיר, והודות לכך למד קרוא וכתוב. ב-1872 פרש למנזר בהר אתוס ושהה שם חודשים מספר. לאחר מכן למד פילוסופיה ושפות זרות. עקב דרישת אביו לחזור לאי ולעזור בפרנסה החל לעבוד כמתרגם, ולכתוב את השירים, הקומדיות והסיפורים הראשונים שלו. ב-1877 החל לפרסם בעילום שם מאמרים וסיפורים קצרים. כעבור כמה שנים השתפר מצבו הכלכלי והוא הודיע למשפחתו על עיסוקו בכתיבה. בשנים שלאחר מכן החל לפרסם נובלות, רומנים ותרגומים, שהבולט שבהם הוא "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה.
 
בשנת 1903 פרסם אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס את "חָדוּלה", מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית, חלוצת הספרות היוונית המודרנית וספר על-זמני. "חָדוּלה" הוא ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון, וזיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח.
 
ב-1904 עבר פאפאדיאמנטיס להתגורר באתונה ובריאותו החלה להידרדר. ב-1906 הציג אותו הסופר  יאניס וְלָאחוֹיָאניס לפני החוג הספרותי של קפה "דֶקסָמֵני". עד אז לא התערה פאפאדימנטיס בחוגים הספרותיים עקב מצבו הכלכלי, מחויבותו לעבודתו הרבה ואופיו המתבודד. הוא העדיף את חברתם של פשוטי העם בשכונות העוני שהתגורר בהן, ואהב לשבת לשתות ולעשן עמם. הוא גם שר במקהלת כנסייה.
 
ב-1908 החמירה מאוד מחלתו אך הוא סירב להתאשפז למרות הפצרות חבריו. הוא מיאן להשתתף בחגיגות שנערכו לכבוד 25 שנות פעילותו הספרותית בפרנאסוס. הוא שב לסקיאתוס והמשיך לכתוב עוד שלוש שנים לעיתונים ומגזינים באתונה, למרות בריאותו הרופפת. ב-3 בינואר 1911 נפטר בגיל שישים, כנראה מדלקת ריאות. יום לפני מותו התבשר שזכה בעיטור כבוד של מסדר צלב הכסף של המושיע.
 
הלווייתו בסקיאתוס היתה צנועה, אולם עם היוודע דבר מותו התפשט האבל עליו בכל עולם התרבות ההלנית. טקסים רשמיים נערכן באתונה, אלכסנדריה, קונסטנטינופול וערים נוספות.

עוד על המארז

  • תרגום: ארז וולק, יותם בנשלום, יונתן פיין, שירה מירון, ישראלה אזולאי-נחום
  • איור: ולי מינצי
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
מארז מפה לאוזן יוזף רות, איטלו סבבו, צ'רלס דיקנס, הנרי ג'יימס, מרטין קוהן, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס
יומנו של איש בן חמישים
 
פירנצה, 5 באפריל 1874. הזהירו אותי שאיטליה שונה מאוד ממה שאני זוכר; ואין ספק שהרבה דברים עשויים להשתנות בעשרים ושבע שנים. אבל הכול נראה לי זהה כל כך בכל פרט ופרט, עד שנדמָה לי שאני חי את נעורי שוב; כל הרשמים הנשכחים מאותם ימים קסומים חוזרים אלי. בשעתם הם היו חזקים מאוד; אבל עם הזמן הם נמוגו. מה קרה להם? מה בכלל קורה לדברים כאלה, בהפוגות הממושכות שבין מודעוּת למודעוּת? איפה הם מסתתרים? באילו חרכים וארונות נטושים בהווייתנו הם משמרים את עצמם? הם כמו מכתב כתוב בדיו סתרים; החזֵק את הנייר מול האש שעה קלה, והחום המיטיב יחשוף את המילים הנעלמות. החום של שמש פירנצה הצהובה הולך ומשחזר את סיפור אהבת עלומי; והנה הוא מולי היום, כמו דף צח ורענן. בעשר השנים האחרונות היו רגעים שהרגשתי זקן ואבוד כל כך, תשוש ומרוקן כל כך, עד שאילו רמז לי מישהו שרוח הנעורים שאני חש עכשיו עוד מחכה לי, הייתי מחשיב זאת לבדיחה גרועה מאוד. כך או כך, התחושה הזאת לא תאריך ימים; מוטב שאנצל אותה כמיטב יכולתי. אבל אני מודה שאני מופתע. חייתי חיים רציניים מדי; אבל אולי דווקא זה משמר את נעוריו של אדם. כך או אחרת, נסעתי רחוק מדי, עבדתי קשה מדי, חייתי באקלימים קשים והתרועעתי עם בני אדם משמימים. כשאדם מגיע לשנתו החמישים ושתיים, ואותות השנים לא ניכרים עליו מאוד — כשהוא נהנה מבריאות טובה, ממידה של עושר, ממצפון שקט ומפטור מוחלט מקרובי משפחה מביכים — הוא מחויב כנראה, במלוא העדינות, לראות את עצמו מאושר. אבל אודה שאני נכשל במילוי החובה הזאת. אומלל לא הייתי; לא ארחיק לכת עד כדי כך שאומר דבר כזה — או לפחות שאכתוב אותו. אבל אושר — אושר של ממש — היה אמור להיות דבר אחר. אולי לא דבר טוב יותר מכל הבחינות — אולי מצבי לא היה טוב יותר עתה מכפי שהוא. אבל אין ספק שהוא היה שונה במובן הזה, שאילו ביקשתי להעלות בעיני רוחי תמונות נעימות, הייתי מסוגל למצוא אותן בלי שאיאלץ להעלות באוב ימים שקברתי לפני יותר מרבע מאה. הייתי מוצא לי שעשוע — איך לומר? — עכשווי יותר. במצב של אושר היתה לי אישה והיו לי ילדים ולא הייתי מוּעד, כמאמר הצרפתים, לבגוד בהווה. מובן שיש תועלת רבה בעובדה שניצלתי, שלא עשיתי מעשה שטות אומלל; ואני מניח שלא משנה איזה צעד רציני אדם בן עשרים וחמש עשוי לנקוט בתום מאבק ובמאמץ עילאי, ולא משנה עד כמה השתלשלות הדברים עשויה להצדיק למראית עין את מה שעשה, תמיד יישאר מרכיב מסוים של חרטה; הרגשת אובדן מסוימת תארוב תמיד בהרגשת הרווח; תמיד תהיה נטייה לתהות, בכמיהה משהו, מה היה עשוי להיות. במקרה הזה, אין ספק שמה שעשוי היה לקרות היה עצוב מאוד, ומה שקרה היה עליז ונוח עד מאוד; אך למרות זאת, הייתי רוצה לשאול את עצמי שתיים או שלוש שאלות. למשל, מדוע לא נישאתי מעולם — מדוע מעולם לא יכולתי להרגיש כלפי אישה כפי שהרגשתי כלפי האישה ההיא? הה, למה ההרים כחולים ומדוע אור השמש חמים? אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר — זה אני, פחות או יותר.