1
ההתחלה
"החבר הנשגב קים ג'ונג־און, בן השמים, יוצא חלציו של הר פֵּאקטוּ."
רוֹדוּנג סינמוּן, 20 בדצמבר 2011
ווֹנסאן היא גן־עדן עלי אדמות. או לפחות גן־עדן האחרון בקוריאה הצפונית.
בארץ של הרים משוננים ואדמה טרשית, של קור סיבירי מקפיא ושיטפונות פתע, ווֹנסאן שבחוף המזרחי היא אחת הנקודות המעטות של יופי טבעי. יש בה חופים חוליים ונמל מוגן, משובץ איים קטנים. ווֹנסאן היא מקום הנופש היוקרתי שבו 0.1 אחוז מאוכלוסי קוריאה הצפונית מבלים את חופשת הקיץ.
הם שוחים בים או בבריכות של וילות החוף שלהם. הם מוצצים את הלשד מהצבתות הפרוותיות של הסרטנים השעירים המקומיים ומתענגים על ביציהם המעודנות. הם נוסעים לאגם סַייג'וּנג הסמוך כדי לשבת בבריכת בוץ בחום של 42 מעלות, האמור לשחרר מועקות ועייפות ולהחליק קמטים ולהשרות רעננות על העמלים בשירות המדינה.
האזור חביב במיוחד על האליטה של האליטה, הלוא היא משפחת קים, השולטת בקוריאה הצפונית זה יותר משבעה עשורים.
זו הנקודה שאליה הגיע לוחם צעיר באימפריאליזם, שנטל לעצמו את השם המחתרתי קים איל־סונג, עם שובו הביתה לקוריאה ב-1945, אחרי תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה וסילוקה מחצי האי הקוריאני.
כאן גם הסתתר קים ג'ונג־איל, שהיה בן ארבע בלבד בתום המלחמה, כשאביו פעל להגיע לצמרת השלטון במדינה החדשה שנקראה קוריאה הצפונית. מחצית זו של חצי האי עתידה לקבל את תמיכתן של שכנותיה הקומוניסטיות, ברית המועצות וסין, ואילו המחצית הדרומית עתידה ליהנות מתמיכתה של ארצות הברית הדמוקרטית.
וכאן נהג ילד ושמו קים ג'ונג־און לבלות תקופות ארוכות של בטלת קיץ, להשתעשע על החופים ולשעוט על הגלים בסירת בננה.
עם בואו לעולם ב-8 בינואר 1984 — שנה שתיקשר לעד בתודעת העולם החיצון עם דיכוי ודיסטופיה, בזכות כתיבתו של ג'ורג' אורוול — כבר שלט סבו של הילד ברפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה זה שלושים ושש שנים. הוא היה "המנהיג הדגול", "שמש האומה", "המפקד הגאון והמנצח לעד קים איל־סונג".
אביו של הילד, גבר קטן־קומה ומוזר בן כמעט ארבעים ושתיים, שטיפח זיקה אובססיבית לסרטי קולנוע, מונה לרשת את אביו - ובכך זכה לכבוד המפוקפק להיות חלוץ של שושלת קומוניסטית ראשונה בתולדות העולם. הוא התכונן לקראת היותו "המנהיג היקר", "הגנרל עטור התהילה שירד משמים" ו"הכוכב המנחה את הדרך אל המאה העשרים ואחת".
שניהם אהבו לבלות בווֹנסאן, וכמוהם גם הילד שעתיד ללכת בבוא היום בדרכם.
בשנות התבגרותו הוא היה נוסע לשם בקיץ מפיונגיאנג או ממרחק גדול הרבה יותר, מבית הספר בשווייץ שבו למד. בשלב מאוחר בהרבה, כשרצה להתפאר בפארק השעשועים הזה המיועד לאדם אחד ויחיד, הביא לכאן כדורסלן אמריקאי בעל התנהגות ייחודית, כדי לשוט ולחגוג — לחגוג היטב. בהמשך עתיד יזם נדל"ן אמריקאי לא־קונבנציונלי שהיה לנשיא להלל את "החופים הנהדרים" של ווֹנסאן ולתאר את האזור כמקום אידיאלי להקמת בנייני דירות.
המשטר של קים חלק את היופי הטבעי של ווֹנסאן עם זרים נבחרים, במטרה להפיץ את המיתוס של קוריאה הצפונית כ"גן־עדן סוציאליסטי". העיר עצמה לא הייתה מצודדת במיוחד. היא נחרבה כליל ברצף הפצצות ממושך של מטוסים אמריקאיים במלחמת קוריאה, ונבנתה מחדש בסגנון סובייטי משמים. מעל מבני הבטון האפורים של מרכז העיר התנוססו שלטים אדומים שקראו "יחי המנהיג הדגול קים איל־סונג" ושלטי חוצות שהיללו את הטוטליטאריות בפני תושבים שלא הייתה להם ברירה אלא לקנות אותה.
החוף החולי הלבן והצח של סוֹנגדוֹ־ווֹן היה תמיד האטרקציה המרכזית. בשנות השמונים, כשקים ג'ונג־און רק התחיל לשחק על החוף, הייתה ווֹנסאן מוקד להתכנסויות קומוניסטיות. מחנה צופים משך ב-1985 ילדים מברית המועצות ומגרמניה המזרחית, והתקשורת הרשמית פרסמה תצלומי ילדים שמחים שנוהרים לווֹנסאן מכל רחבי העולם כדי לבלות בה את חופשת הקיץ1.
המציאות — אפילו באותם ימים של שנות השמונים, כשברית המועצות הייתה קיימת והמשיכה לתמוך במדינה הקליינטית שלה באסיה — הייתה שונה מאוד.
כאשר רִי ווּ־הוֹנג, מהנדס חקלאות ממוצא קוריאני שהתגורר ביפן, הגיע לווֹנסאן ב-1983 ללמד במכללה החקלאית, הוא נכנס לכיתת בנות שלמדו על העץ המפורסם המכונה "האורן המוזהב". רִי חשב שאלה הן תלמידות חטיבת ביניים שבאו לביקור במכללה, אך התברר לו שהן סטודנטיות. התזונה שלהן הייתה דלה כל־כך עד שנראו צעירות בשנים רבות מכפי גילן2.
שנה אחר־כך ירד רִי לחוף לחפש את הפרח המפורסם המכונה "הוורד החלוד", אך לא מצא אף פרט שלו. אחד התושבים המקומיים סיפר לו שהילדים כה רעבים עד שאין להם ברירה אלא לקטוף את הפרחים ולאכול את זרעיהם.
רִי לא ראה בעיניו אף אחת מהשיטות החקלאיות המתקדמות או החוות הממוכנות שהשלטון ונציגיו הרבו להתרברב בהן. לעומת זאת, הוא ראה אלפי אנשים עוסקים בקציר ידני של אורז וחיטה.3
אבל המשטר של קים נדרש להנציח מיתוס. ב-1984, כששיטפונות המיטו חורבן על קוריאה הדרומית, שלח הצפון ספינות סיוע עמוסות מזון מנמל ווֹנסאן, כמאה ועשרים קילומטרים צפונית לאזור המפורז, רצועה ברוחב ארבעה קילומטרים המחלקת את חצי האי מאז תום מלחמת קוריאה ב-1953.
שמונה חודשים אחרי שקים ג'ונג־און בא לעולם, בשעה שאזרחים צפון־קוריאנים מן השורה סבלו ממחסור במזון, שוגרו מווֹנסאן שקים ועליהם הכתובת "מצרכי סיוע לקורבנות השיטפונות בקוריאה הדרומית" וסמל הצלב האדום הצפון־קוריאני.
"היה זה האירוע המשמח הראשון בארבעים שנות הפירוד בינינו, ולפיכך סער הרציף מרגשות עזים," דיווח ב-1984 רוֹדוּנג סינמוּן, שופרה של המפלגה השלטת, מפלגת הפועלים של קוריאה. "קריאות פרידה עליזות הדהדו על הרציף הרחב... הנמל כולו היה מלא אהבה למשפחה."
קים ג'ונג־און לא ידע על כך דבר, כמובן. הוא חי לו חיים מוגנים ומאושרים, באחד ממתחמי המגורים של המשפחה בפיונגיאנג או במעון החוף בווֹנסאן, שהיה כה עצום בגודלו עד שילדי המשפחה התניידו בו בעגלת גולף ממונעת4.
בשנות התשעים, כשילדים בקוריאה הצפונית אכלו זרעים של ורדי בר כדי לא למות ברעב, התפנק קים ג'ונג־און בסושי ובסרטי פעולה. הוא פיתח חיבה עזה לכדורסל ונהג לטוס לפריז לבקר ביורודיסני.
הוא חי מאחורי מסך של המשטר החשאי ביותר בעולם עד 2009, בהגיעו לגיל עשרים וחמש. באותה שנה הוא הוצג רשמית לפני האליטה הצפון־קוריאנית כיורשו של אביו, ותצלומו הרשמי הראשון צולם בווֹנסאן. זהו תצלום מגורען מאוד, ששודר בטלוויזיה הצפון־קוריאנית רק פעם או פעמיים, אך קים ג'ונג־און נראה בו לבוש בחליפת מאו שחורה, עומד תחת עץ עם אביו, אחיו ואחותו ושני גברים נוספים.
ווֹנסאן המשיכה להיות מקום בעל חשיבות מיוחדת בעיני קים ג'ונג־און. אחרי עלייתו לשלטון הוא הורה להקים בה פארק שעשועים ענק, אולי לזכר ההנאות הקלילות של ילדותו ונעוריו. כיום שוכן בעיר אקווריום שמכליו השונים מחוברים במנהרה, בית מראות בסגנון יריד שעשועים, ופארק המים סוֹנגדוֹ־ווֹן, מתחם רחב ידיים ובו בריכות מקורות וחיצוניות. מגלשת מים מובילה במדרון סלילי אל תוך סדרה של בריכות עגולות. זהו "גן־עדן סוציאליסטי" שעוצב לצורכי עידן הפארקים הנושאיים.
קים ג'ונג־און בחן את ההתפתחות זמן לא רב אחרי התמנותו ל"מנהיג העליון האהוב והנערץ" בסוף 2011. בחולצת קיץ לבנה, ועל לבו סיכה אדומה עם תמונות אביו וסבו, הוא רכן מעל מגלשות המים והביט לאורכן. חיוך רחב התפשט על פניו והוא הצהיר שהוא "מרוצה מאוד" שקוריאה הצפונית הצליחה לבנות פארק מים ללא עזרה.
מהמקפצות הגבוהות יכולים הילדים לראות את השמשיות הססגוניות הפרוסות על החוף ואת סירות הפדלים במפרץ. הקיץ בווֹנסאן מביא עמו את "המראה הבלתי שכיח של סטודנטים העומדים על החוף החולי, צינורות צבעוניים מוטלים בקלילות על כתפיהם, וסבים צוחקים מהלכים יד ביד עם נכדים ונכדות המקפצים מרגל לרגל בהשקיפם אל הים," דיווחה התקשורת הרשמית.
המתקנים הללו נועדו לפרולטריון. לבני המלוכה יש מתקנים משלהם.
המתחם העצום של משפחת קים כולל מעונות חוף מפוארים לבני המשפחה וכן בתי אורחים מרווחים המופרדים זה מזה בשטחים נרחבים ומוצלים בעצים, המאפשרים שמירה על הפרטיות. גם בקרב האליטה עצמה, הדיסקרטיות היא מושג מפתח. במתחם יש בריכת שחייה מקורה, ובדוברות המשייטות מול החוף קבועות בריכות שחייה נוספות, המאפשרות לבני קים לשחות בלי להיחשף לסכנות שצופן הים הפתוח. במעגן מקורה שוכנים היאכטות של משפחת קים ויותר מתריסר אופנועי־ים. יש שם מגרש כדורסל ומנחת מסוקים. לא הרחק משם נחנך לא מכבר מסלול המראה חדש, כדי שקים ג'ונג־און יוכל להטיס את מטוסו הפרטי אל מקום הנופש.
במגרש השעשועים של המשפחה רשאים להשתמש גם אנשים נוספים מהאליטה הצפון־קוריאנית, המסייעים לה להישאר בשלטון. המשרד להגנת המדינה, סוכנות הביטחון האכזרית המנהלת את המחנות לאסירים פוליטיים, מחזיק כאן מתקן נופש לאנשיו, וכמוהו גם "משרד 39", המחלקה הממונה על גיוס כספים לאוצרה הפרטי של משפחת קים. מגרש השעשועים הזה ממומן מפרי עמלה של מחלקה זו, ולכן רשאים גם אנשיה ליהנות מן השלל5.
חוף ווֹנסאן מצטיין במאפיין שאין כמוהו בשום דיסנילנד מערבי — אלה מסתפקים בדרך כלל במפגני זיקוקים מתונים בהרבה — אתרי שיגור טילים. מאז התמנה למנהיג שיגר קים ג'ונג־און עשרות טילים מאזור ווֹנסאן, ופיקח על תמרונים ארטילריים רחבי היקף שנערכו שם.
במקרה אחד השתמשו בכירי החימוש שלו בתותחי 300 מילימטר חדשים, שלנגד עיניו של השליט הפכו את אחד האיים הסמוכים לחוף לאבק פורח. במקרה אחר אף לא נדרש קים לנטוש את מנעמי מעון החוף שלו, כי מומחי הטילים פשוט הסיעו טיל על משגר נייד אל נקודה מסוימת לפני הבית, וקים ישב אל שולחנו ליד החלון וחייך במלוא פה בעודו צופה בטיל הממריא אל האטמוספרה לכיוון יפן.
וכאן, על החוף הפרטי שלו, ערך קים ג'ונג־און ב-2014 תרגיל שחייה למפקדים הבכירים של הצי. המפקדים, שנראו כמי שכבר עברו את גיל הפנסיה, פשטו את מדיהם הלבנים, הסירו את כובעיהם ולבשו בגדי ים, ואז רצו אל מי הים ושחו ארבעה קילומטרים וחצי כאילו היו ב"שדה קרב ללא אש".
ואיזה מחזה היה זה. המנהיג החדש, בן שלושים בלבד, ישב אל שולחנו שעל החוף, וצפה במשקפת באנשים שגילם כפול מגילו וממדי גופם כמחצית משלו, הנאבקים בגלי הים על פי הוראותיו. אדם ללא ניסיון צבאי או כישורים צבאיים הראה להם מי כאן הבוס. והמקום הראוי ביותר למחזה הזה היה המגרש הביתי שלו בווֹנסאן.
*
משפחת קים החלה את דרכה בהנהגת קוריאה הצפונית בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר קים איל־סונג החל להתפרסם במנצ'וריה שבצפון סין כלוחם גרילה נגד היפנים.
קים איל־סונג נולד בשם קים סוֹנג יוּ בפרוורי פיונגיאנג, ב-15 באפריל 1912, בדיוק ביום שבו התנגשה הטיטאניק בקרחון ושקעה במצולות. באותם ימים הייתה פיונגיאנג מרכז נוצרי, עד כדי כך שכונתה "ירושלים של המזרח". קים נולד למשפחה פרוטסטנטית ואחד מסביו היה כוהן דת.
שנתיים לפני הולדתו סיפחה יפן הקיסרית את קוריאה, שבאותם ימים עדיין הייתה מדינה אחת. זו הייתה ראשיתו של כיבוש אכזרי. מאימת היפנים נמלטה משפחת קים בשנות העשרים למנצ'וריה, אזור שהפך למוקד ההתקוממות הקוריאנית נגד הכיבוש היפני. קים, שבתחילת שנות השלושים נטל לעצמו את השם "איל־סונג", שפירושו "ההופך לשמש" — התבלט כמנהיג במסגרת המאבק באימפריאליזם.
בספר הזיכרונות הרשמי שפרסם תיאר קים את עוצמת הכוחות שפעלו נגד היפנים. "האויב דימה אותנו ל'טיפה בים', אך מאחורינו היה ים של אנשים עם עוצמה בלתי נדלית," כתב. "יכולנו להביס את האויב החזק, החמוש מכף רגל ועד ראש... מפני שלרשותנו עמד המבצר העצום המכונה העם, והים האינסופי המכונה ההמונים."6
ההיסטוריה הרשמית של קוריאה הצפונית מפריזה בחשיבות מעשיו של קים. הוא מתואר בה כמי שניצב במרכז תנועת ההתנגדות בתקופה שבה עדיין היה פקודם של גנרלים סינים וקוריאנים, כמי שבלעדיו הייתה תנועת הגרילה קורסת. למעשה, הוא היה רק בורג אחד במכונת ההתנגדות, אך נטל לעצמו את הקרדיט על עצם מפלתה של יפן במלחמת העולם השנייה.
בשלב מסוים, ובניגוד לנרטיב הרשמי, עבר קים איל־סונג מבסיסו שבמנצ'וריה אל ברית המועצות, יחד עם האישה שהייתה לרעייתו בשנת 1940, לפחות על פי החוק המקובל. ב-1935, כאשר פגשה את קים איל־סונג, הייתה קים ג'ונג סוּק כנראה נערה בת חמש־עשרה שעבדה כתופרת.
ב-1942 — על פי ההיסטוריה הרשמית, אך למעשה ב-1941 — נולד בנם הראשון, קים ג'ונג־איל, במחנה צבאי סמוך לחַבַּרוֹבסק, בקצה המזרחי של ברית המועצות.
כאשר המלחמה באוקיינוס השקט הסתיימה וקוריאה שוחררה מעול הכיבוש היפני, לא היה ברור מה יעלה בגורלו של חצי האי. הוא התקיים כמדינה אחת כמעט 1,400 שנים, אך ארצות הברית וברית המועצות, המעצמות המנצחות בזירת האוקיינוס השקט, החליטו לחלק ביניהן את חצי האי, בלי לשאול את הקוריאנים לרצונם.
קולונל צעיר בצבא ארצות הברית ושמו דין ראסק, לימים מזכיר המדינה האמריקאי, וקצין נוסף, לימים הגנרל בעל ארבעת הכוכבים צ'רלס בּוֹנֶסטיל, מצאו מפה של נשיונל ג'יאוגרפיק ופשוט שרטטו קו שחצה את חצי האי הקוריאני לאורך קו הרוחב ה-38. זה היה הפתרון הזמני שהוצע: האמריקאים ישלטו במחצית הדרומית של חצי האי, ואילו הסובייטים ייקחו לידיהם את החלק הצפוני. להפתעתם, הסכימה מוסקבה להצעה.
פתרון "זמני" זה נמשך הרבה יותר זמן מכפי שראסק ובונסטיל ציפו או אף התכוונו. קו הגבול הפך לאזור מפורז עם סיום מלחמת הדמים שהתחוללה בקוריאה בשנים 1950-1953. המצב נותר על כנו עד כה שישה עשורים, והסוף אינו נראה באופק.
הסובייטים היו צריכים להציב מנהיג מקומי במדינה החדשה שבמחצית הצפונית של חצי האי, חבל ארץ הררי המשתרע על שטח של 120,538 קילומטרים רבועים — מדינה שגודלה כגודל מדינת מיסיסיפי, קטנה במקצת מאנגליה.
קים איל־סונג חשק במשרה.
היכולות שהפגין במחנה הצבאי שליד חברובסק הצליחו להרשים את מיטיביו הסובייטים, עד שניאותו לתת לו תפקיד במשטר הצפון־קוריאני החדש, אבל הם לא ציפו שיוכל להיות מנהיג קוריאה הצפונית. הם חששו משאפתנותו. סטלין לא רצה שקים יבסס לעצמו עוצמה משלו, שאינה תלויה בכוחות הכיבוש הסובייטיים.7
וכך אפוא, חזרתו של קים איל־סונג לקוריאה במדי צבא סובייטיים, בשעה שספינת הצי "פּוּגַצ'וֹב" עגנה בווֹנסאן ב-19 בספטמבר 1945, לא לוותה בתרועות רמות. הוא לא הורשה אפילו להצטרף לחיילים הסובייטים שגירשו את שרידי הכובשים היפנים ונכנסו בצעדת ניצחון לפיונגיאנג.
המנהיג המועדף על מוסקבה למדינה הקליינטית החדשה שלה היה לאומן בשם צ'וֹ מאן־שיק, אדם בן שישים ושתיים שנעשה פרסביטריאני, ועמד קודם לכן בראש תנועה רפורמיסטית לא־אלימה ברוחם של גאנדי וטולסטוי. הוא לא היה הפתרון האידיאלי בעיני הסובייטים — הם התייחסו בחשד לקשריו עם היפנים — אך הוא קידם את החינוך ואת הפיתוח הכלכלי כדרך להבטיח לקוריאה עתיד מזהיר ועצמאי.8
קים איל־סונג לא היה מוכן לקבל זאת. עד מהרה הוא החל למצב את עצמו כמנהיגה של קוריאה הצפונית החדשה. לשם כך, בין השאר, אירח את פטרוניו הסובייטים במשתאות רוויי אלכוהול וסיפק להם זונות.
צעדים אלה אכן שיפרו את מעמדו של קים איל־סונג בעיני הגנרלים הסובייטים. פחות מחודש אחרי שובו לקוריאה הוא הופיע בעצרת בפיונגיאנג ונשא נאום שכתבו למענו פקידים סובייטים. כשעלה לבמה נשמעו באולם קריאות בנוסח "יחי המפקד קים איל־סונג". חרושת השמועות הריצה סיפורים מעוררי הערצה על מנהיג מחתרת בולט זה ועל מעלליו הנועזים במנצ'וריה.
אלא שהאדם שניצב על הבמה לא הלם את התמונה שנוצרה בדמיונם של הצופים. הם ציפו לראות קשיש אפור שיער, דמות מחשמלת, אך הגבר שעמד לפניהם נראה צעיר בהרבה משלושים ושלוש שנותיו, חנוט בחליפה כחולה כהה קטנה מדי, שנראתה בעליל כאילו נלקחה בהשאלה ממישהו.
ואם לא די בכך, הרי קים איל־סונג, שעשה עשרים ושש משלושים ושלוש שנותיו בגלות, לא שלט היטב בשפה הקוריאנית. ההשכלה הדלה שקיבל הייתה בסינית. הוא התקשה לבטא את המליצות הבומבסטיות שכתבו בשבילו כוחות הכיבוש הסובייטיים, וכללו מושגים קומוניסטיים שתורגמו לקוריאנית מסורבלת. וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, הוא דיבר ב"קול ברווזי", כפי שעתיד לימים לכתוב מזכירו של צ'וֹ.9
אחד הנוכחים אמר שיש לו "תספורת של מלצר סיני", או שהוא נראה כמו "שליח שמן של דוכן מזון סיני שכונתי". היו שתיארו אותו כנוכל או כבובה בידי הסובייטים.10
קים איל־סונג היה כישלון חרוץ.
אבל, המזל האיר לו פנים כשאנשיו של סטלין גילו כי צ'וֹ שוחר השלום איננו קומוניסט וגם אינו קל לתמרון. צ'וֹ החל להציב דרישות מרגיזות בדבר ניהול המדינה כיישות עצמאית. לפתע פתאום נראה קים איל־סונג האפרורי כחלופה שימושית וגמישה.
עד מהרה נעצר צ'וֹ ונעלם, ומוסקבה השליכה את יהבה על הצעיר השאפתני. הוא הלך וטיפס בסולם התפקידים עד סיומו הרשמי של הכיבוש הסובייטי. ב-9 בספטמבר 1948 הוכרזה הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה וקים איל־סונג הוכרז כמנהיגה.
מיד עם מינויו החל קים לפתח פולחן אישיות כה מקיף, עד שלעומתו נראה סטלין כחובבן בלבד. בתוך שנה הוא נשא את התואר "המנהיג הדגול". פסליו החלו להופיע וההיסטוריה החלה להיכתב מחדש.
הנאום הכושל מ-1945 תואר בביוגרפיה הרשמית שלו כרגע מחשמל. האנשים, נכתב שם, "לא יכלו להסיר את עיניהם מהדמות האבירית" והריעו מרוב "אהבה וכבוד אין קץ למנהיגם הדגול".11
קים איל־סונג הזדרז גם להקים את צבא העם הקוריאני, בפיקודם של חבריו הוותיקים למאבק נגד היפנים. הוא גיבש תוכנית להשתלטות על קוריאה הדרומית, ובפגישה במוסקבה במרס 1949 ניסה לשכנע את סטלין לתמוך בפלישה צבאית לצורך איחודה מחדש של קוריאה. סטלין דחה את בקשתו — הוא לא רצה לפתוח במלחמה נגד אמריקה המצוידת בנשק גרעיני — ואמר לקים שהצפון יגיב רק אם יותקף.
אבל קים והגנרלים שלו צפו בקנאה בקומוניסטים הסינים שגירשו מסין בהמשך אותה שנה את המנהיג הלאומני צ'יאנג קאי־שק ואת מפלגת קוּאוֹמינטנג שלו. הוא המשיך להציק לסטלין בדרישות לצאת למבצע נגד הדרום, בייחוד אחרי שארצות הברית הוציאה את כל חייליה הקרביים מקוריאה הדרומית באותה שנה, והותירה את המחצית הדרומית של חצי האי פגיעה וחלשה.
שנה אחרי שקים איל־סונג החל לדרוש פעולה מלחמתית, נעתר סטלין סוף־סוף ונתן אישור עקרוני לפלישה — בתנאי שמאו דזה־דונג מסין יסכים לכך. במאי 1950 נסע אפוא קים לבייג'ינג וניסה לשכנע את מאו, אך המנהיג הסיני היה מוטרד יותר מצ'יאנג קאי־שק ומהלאומנים של טייוואן. הוא נעתר לבסוף לרעיון, אחרי לחץ של סטלין.12
זו הייתה ההזדמנות שלה ציפה קים איל־סונג. בשעות הבוקר המוקדמות של 25 ביוני 1950 חצו חיילי צבא העם הצפון־קוריאני את קו ההפרדה, במאה וחמישים טנקי טי-34 מתוצרת סובייטית, והחלו לנוע דרומה. שבע חטיבות שעטו לכיוון סֶאול, ובעקבותיהן נהרו ברגל חיילי קוריאה הצפונית.
הצפון־קוריאנים השתלטו על השטח כולו, למעט האזור שסביב העיר הדרומית בּוּסאן. דומה היה שהניצחון יהיה קל.
הגנרל דאגלס מקארתור, מפקד הצבא האמריקאי ביפן, הופתע מהפלישה אך הגיב במהירות. בספטמבר נחתו חייליו על מישורי הבוץ של אינצ'וֹן, מערבית לסאול, והחלו להדוף את הצבא הפולש. סין, שחשה כי הדברים מתקדמים שלא כשורה, שלחה חיילים לעזרת הצפון.
כעבור חצי שנה נהדף צבא הצפון לנקודת ההתחלה, קו הרוחב ה-38. במהלך השנתיים וחצי הבאות נותרו שני הצדדים תקועים, בלי יכולת להתקדם.
לא שארצות הברית לא השתדלה מאוד לפרוץ את התיקו. חמש שנים בלבד אחרי ההרס שלא ישוער של הירושימה ונגסאקי, העלה מקארתור, במלוא הרצינות, את הרעיון להטיל פצצת אטום על קוריאה הצפונית.
האופציה הגרעינית נפסלה עד מהרה, אך ארצות הברית הפכה את הצפון לאדמה חרוכה בעזרת פצצות קונבנציונליות. חלקו הצפוני של חצי האי ספג 635 אלף טונות של פצצות — יותר מ-503 אלף הטונות שהוטלו בזירת האוקיינוס השקט כולה בבמהלך מלחמת העולם השנייה.13 בנתון זה כלולות מאתיים אלף הפצצות שהוטלו על פיונגיאנג — אחת לכל אזרח בבירה.
קרטיס לֶה־מֵיי, ראש פיקוד האוויר האסטרטגי האמריקאי, אמר כי הפצצות "שרפו עד תום כל עיר ועיירה בקוריאה הצפונית." משאזלו המטרות העירוניות פנו מפציצי ארצות הברית להשמיד מפעלים הידרואלקטריים וסכרים, הציפו אדמות חקלאיות והשמידו יבולים. חיל האוויר התלונן כי אין לו עוד מטרות להפצצה.14 מאומדן סובייטי שנערך אחרי המלחמה עולה כי 85 אחוזים מכל המבנים בצפון נחרבו.
ההיסטוריונים קובעים כי עד סוף המלחמה, כמעט 3 מיליון קוריאנים — 10 אחוזים מאוכלוסיית חצי האי — נספו, נפצעו או נעדרו. לֶה־מֵיי העריך כי כ-2 מיליון מהמתים היו אנשי הצפון.15 במלחמה נהרגו גם כ-37 אלף חיילים אמריקאים.
בתום החורבן וההרס, וזמן רב אחרי שהתברר כי אף אחד מהצדדים הלוחמים — לא הצפון בגיבוי סין וברית המועצות ולא הדרום בגיבוי האמריקאים — צפוי לנחול ניצחון ברור, הסכימו שני הצדדים על שביתת נשק. ב-27 ביולי 1953 חדלה הלחימה. אלא שהמלחמה עצמה לא הגיעה מעולם לקצה, שכן מעולם לא נחתם הסכם שלום.
בצפון קבע משטרו של קים איל־סונג כי הסכסוך פרץ בעקבות פלישת הדרום בחסות אמריקאית, שקר הממשיך להתקיים עד היום בקוריאה הצפונית. המשטר הכריז שהניצחון שלו.
בקוריאה הצפונית עדיין מכונה הסכסוך "מלחמת הניצחון לשחרור המולדת". בפיונגיאנג הוקם מוזיאון מיוחד למלחמה, ובו מוצגים שרידיהם של מטוסי מלחמה אמריקאיים משומרים להפליא. זהו חלק מהניסיון להמשיך לקיים את זכרה של אותה מלחמה אכזרית, כדרך להחזיק את תושבי המדינה במצב של דריכות מתמדת, ללכד את האזרחים סביב משפחת קים.
מיד אחרי המלחמה ביצר קים איל־סונג את מנהיגותו במדינה ההרוסה באמצעות ארגון תוכנית מסיבית לבנייה מחדש, במימון בעלות בריתה של קוריאה הצפונית. הוא גם טיהר כמה מבכירי הצבא ומפלגת הפועלים, שאותם הגדיר כאשמים בחורבן הרכוש ובאובדן החיים, ודיכא סיעות יריבות.
בינתיים הכפילו תועמלני המשטר את המאמצים ליצור סביבו חומה של סגידה. פקידים סובייטים — שהם עצמם ידעו מכלי ראשון פולחן אישיות מהו — החלו לבטא דאגה מהדרך שבה בחר קים איל־סונג לאלץ את בני ארצו לסגוד לו.
במברק מ-1955 ציינו פקידים סובייטים שישבו באותה עת בקוריאה הצפונית כי בקרב פקידים בכירים במפלגת הפועלים המקומית שוררת "אווירה לא בריאה של חנופה וכניעות כלפי קים איל־סונג."16 באותם ימים החלה אפילו ברית המועצות להתפכח מפולחן האישיות. סטלין מת וחרושצ'וב נשא נאום סודי שבו הוקיע את קודמו על הסגידה שטיפח סביב דמותו.
המנהיג החדש של קוריאה הצפונית דאג גם להראות שהוא איננו כלי שרת בידי הסינים או הסובייטים. הוא החל להציג את עצמו כהוגה דגול המנהיג מדינה עצמאית, לא כמזדהה.17
הוא אימץ מושג חדש, "ג'וּצֶ'ה" שמשמעותו "הסתמכות עצמית".
הרעיון המרכזי היה שקוריאה הצפונית יכולה לספק את צורכי עצמה, והשיגה את מה שהשיגה בזכות "עמנו בלבד" — מתוך התעלמות גמורה מתלותה הגמורה של המדינה במיטיביה הקומוניסטים. אבל בדרכים אחרות הגיעה קוריאה הצפונית לרמה מסוימת של אוטרקיה, תוך גיבוש מדיניות עצמאית יחסית בתחומי החוץ וההגנה.
בשנות השבעים הועלה רעיון הג'וּצֶ'ה לדרגת מדיניות מקודשת בחוקת המדינה, אך החוקר בריאן מאיירס נוהג להדגיש כי הרעיון קלוש כל־כך, עד שהערך "ג'וּצֶ'ה, מגדל" (אנדרטה בפיונגיאנג) באנציקלופדיה צפון־קוריאנית ארוך פי שניים מהערך המתאר את האידיאולוגיה עצמה.
עם זאת, עד אמצע שנות השבעים נותרה כלכלת קוריאה הצפונית גדולה יותר מכלכלת הדרום. אחת הסיבות לכך היא העובדה שכל משאבי הטבע נמצאים בצפון, וכל מה שנדרש מקים איל־סונג לעשות היה לשקם את התעשייה הכבדה ואת מגזר המכרות שפותחו בידי הכובשים היפנים. הוא נהנה גם מהסחורות ששלחה ברית המועצות ומיתרונות גיוס העובדים בשיטה הסוציאליסטית. קוריאה הדרומית, לעומת זאת, נאלצה להתחיל מאפס אחרי המלחמה.
קים איל־סונג, שעמד אז בשנות השישים לחייו, החל לחשוב על המורשת שיותיר — ועל הבטחת קיומה של הדיקטטורה שהקים. אם בברית המועצות ובסין עלו מנהיגים חדשים משורות מנגנוני המפלגה, קים איל־סונג רצה שהכול יישאר במשפחה. תחילה השתעשע ברעיון להעביר את הכתר לאחיו הצעיר, אך בסופו של דבר, למגינת לבם של אנשים מסוימים, החליט לבחור בבנו הבכור ליורשו.
אך ראשית נדרשה המערכת כולה לכמה כוונונים.
במהדורת 1970 של "המילון למינוחים פוליטיים" של קוריאה הצפונית נקבע כי העברת השלטון מאב לבן היא "נוהג ריאקציונרי של חברות מנצלות". במהדורות שלאחר מכן נמחקה קביעה זו.18 כלי התקשורת של המדינה החלו להתייחס ל"מרכז המפלגה", התייחסות מעורפלת לצעדיו של קים ג'ונג־איל בלא לנקוב במפורש בשמו, וקים ג'ונג־איל החל במסעו במעלה סולם הדרגות של מפלגת הפועלים.
בעלות בריתה של קוריאה הצפונית הבחינו כבר בשלב מוקדם בתוכניותיו של קים איל־סונג. ב-1974 שלח שגריר גרמניה המזרחית בפיונגיאנג מברק למשרד החוץ שלו ובו סיפר כי בכינוסי מפלגת הפועלים ברחבי קוריאה הצפונית מתבקשים הצירים "להישבע אמונים לקים ג'ונג־איל... למקרה שמשהו חמור יקרה לקים איל־סונג." על קירותיהם של משרדי ממשלה מתחילים להופיע דיוקנאותיו של קים ג'ונג־איל, כתב השגריר, ולצדם מובאות מדברים שאמר על נושאים כמו איחוד־מחדש של קוריאה או הבנייה הסוציאליסטית.
בפרסומים רשמיים תואר קים איל־סונג כדמות אב מיטיבה. בתצלומים ובציורים הוא נראה מרעיף חיבה על צפון־קוריאנים מאושרים או משתעשע עם ילדים. חזות זו של שליט חביב עתידה לחוות קאמבק כעבור כחמישים שנים, כאשר קים ג'ונג־און יחקה את סבו ויאמץ את דמות הדיקטטור החייכני שלו.
רעייתו הראשונה של קים איל־סונג ובנו הבכור הוצגו בהבלטה לראשונה ויצרו שילוש קדוש צפון־קוריאני. בתצלומים אחדים נראה קים ג'ונג־איל מדריך את התועמלנים ואת מפיקי הסרטים. "כבר עכשיו הוא מציג את הפוזה השמורה בדרך כלל לקים איל־סונג בשיחותיו עם אזרחי הרפובליקה," כתב השגריר. "הבחנה חזותית זו מאשרת בפועל את ההנחה שכבר הצגנו לעיל - קים איל־סונג מטפח את בנו הבכור כיורש."19
בוועידה השישית של מפלגת הפועלים בפיונגיאנג ב-1980 הוכרז על כך רשמית. קים הצעיר מונה בבת אחת לעמדות בכירות בשלושת הגופים המרכזיים של מפלגת הפועלים — נשיאות הפוליטביורו, הוועדה הצבאית המרכזית ומזכירות המפלגה. רק קים איל־סונג וקים ג'ונג־איל עמדו בו בזמן בראש כל שלושת הגופים המרכזיים של מפלגת הפועלים.20
עם הצגת קים ג'ונג־איל כיורשו הנבחר אמר קים איל־סונג כי בנו יבטיח שהמשימה המהפכנית תימשך "מדור לדור".
קים ג'ונג־איל קיבל עוד ועוד תחומי אחריות במסגרת מפלגת הפועלים, והתלווה לסיורי הפתע לצורך "הדרכה" שערך אביו ברחבי הארץ — נוהג שלפיו מנהיגיה המיטיבים והנוכחים־בכול לכאורה של קוריאה הצפונית מופיעים במפתיע במקומות שונים, ומדריכים את האיכרים איך לגדל את יבוליהם או את מנהלי המפעלים איך לייצר פלדה. בתצלומים נראים מקבלי הידע הזה רושמים בצייתנות כל מילה בפנקסים קטנים.
ב-1983 יצא קים ג'ונג־איל לנסיעת החוץ הידועה הראשונה שלו, ללא אביו — היה זה ביקור במפעלים בסין המתפתחת. הביקור, אחד מקומץ ביקורים שערך "המנהיג היקר" במשך השנים — היה חלק מניסיונותיה של בייג'ינג לעודד את קוריאה הצפונית לפתוח בתהליך של שינוי כלכלי ללא דמוקרטיזציה, בדיוק כפי שקרה בסין.
"באמצעות פעילות מהפכנית בלתי נלאית לאורך שלושים שנים הוא הביא עידן חדש של שגשוג," קבעה ההיסטוריה הרשמית של חיי קים ג'ונג־איל שפורסמה בקוריאה הצפונית זמן קצר אחרי עלייתו לשלטון.21
אבל קים ג'ונג־איל המסוגר היה שונה מאוד באישיותו מאביו. קים איל־סונג פרסם את עצמו כלוחם גרילה עשוי ללא חת, שהוביל את ההסתערות על היפנים האימפריאליסטים. ניסיונו הצבאי של קים ג'ונג־איל שאף לאפס. הוא היה חובב סרטים, נער שעשועים שהרבה בשתייה וטיפח רעמת שיער מנופחת, ותרומתו העיקרית למדינה הייתה הסרטים שביים.
ואף־על־פי־כן הוא מונה ב-1991 למפקד העליון של צבא העם הקוריאני. העיתוי לא היה מוצלח במיוחד: חומת ברלין נפלה זמן קצר קודם לכן, ויומיים בלבד אחרי קידומו לתפקיד התפרקה ברית המועצות. הגוש הקומוניסטי שתמך כלכלית ואידיאולוגית במשטר הצפון־קוריאני עבר מן העולם.
כדי להגן על העברת השלטון בירושה בנסיבות מאתגרות אלה, רקח המשטר סיפור פנטסטי על מוצאו של קים ג'ונג־איל, שהתבסס במידה ניכרת על המיתולוגיה הקוריאנית ועל הנצרות. קים נועד להיות מנהיג לא רק מפני שמונה על ידי אביו, אלא מפני שניחן בזכות שמימית.
על פי הסיפור החדש הוא לא נולד במחנה צבא בחברובסק אלא בהר פֵּאקטוּ, הר געש על גבול קוריאה הצפונית וסין, שהתרבות הקוריאנית קושרת לו הילה אגדית. במקום זה נולד טַנגוּן, אבי האומה הקוריאנית, יצור שחציו דוב וחציו אל, שהעניק לקוריאנים מוצא שמימי. תודות לסיפור זה הצטייר גם קים ג'ונג־איל כמי שבא משמים.
אלא שתועמלני המשטר לא הסתפקו בכך. הם סיפרו כי קים ג'ונג־איל נולד בבקתת עץ וכי ברגע לידתו זרח בשמים כוכב זוהר יחיד. הם לא הפכו את הבקתה לאורווה או את אמו לבתולה, אבל לא היססו להוסיף קשת כפולה שהופיעה מאליה מעל ההר. כך נולד המיתוס של השושלת המקודשת של פֵּאקטוּ.
בשני העשורים שקדמו לעלותו לשלטון השקיע קים ג'ונג־איל מאמצים משלו בהנצחת השושלת המקודשת של פֵּאקטוּ. הוא צבר מספר נאה של רעיות ופילגשים — וילדים.
בשנת 1966 נשא רעיה ראשונה, אישה בעלת ייחוס מהפכני ראוי שבחר בשבילו אביו. לזוג נולדה כנראה בת ב-1968, אך הנישואים לא האריכו ימים והשניים התגרשו ב-1969. אף־על־פי־כן נשמר מעמדה של האישה עוד שנים רבות; היא כיהנה חמש־עשרה שנים באסיפת העם העליונה ואחר־כך עמדה בראש מכללת החינוך הראשית כמעט עשרים שנים, וכך נכנסה לעידן קים ג'ונג־און.
זוגתו השנייה של קים ג'ונג־איל הייתה שחקנית מפורסמת ושמה סוֹנג הְיֶיא־רִים, שאותה פגש כשביים סרטים. היא הייתה מבוגרת ממנו, אישה נשואה ואם לילד אחד לפחות, אך הוא עמד על כך שתתגרש מבעלה ותחיה איתו. הוא שיכן אותה באחת מאחוזותיו בפיונגיאנג, וב-1971 נולד בנם קים ג'ונג־נאם. קים ג'ונג־איל לא ידע את נפשו מרוב אושר. בקוריאה הקונפוציאנית והמסורתית עד מאוד, בנים זכרים נחשבים ליורשים הנושאים את שם המשפחה וממשיכים את השושלת. אבל מערכת היחסים הזאת, וילד האהבה שנולד ממנה, נשמרו בסוד מפני קים איל־סונג עד 1975.
כאשר מלאו לילד קים ג'ונג־נאם שלוש שנים בלבד, הורה "המנהיג הדגול" לקים ג'ונג־איל לשאת אישה. הבן, שלא היה מסוגל לגלות לאביו את דבר קיומם של הפילגש וילדם המשותף, עשה כמצוות אביו ונשא אישה שנחשבה לרעייתו ה"רשמית" היחידה. לשניים נולדו שתי בנות.
זמן לא רב לאחר מכן צדה עינו של קים ג'ונג־איל רקדנית צעירה ויפה ממוצא קוריאני שנולדה ביפן, ושמה קוֹ יוֹנג־הִי. לשניים נולדו שלושה ילדים: שני בנים - ג'ונג־צ'וֹל וג'ונג־און - ילידי 1981 ו-1984 בהתאמה, וב-1988 בת שקיבלה את השם יוֹ־ג'וֹנג.
שנת הולדתו האמיתית של קים ג'ונג־און אינה ברורה, ויש הסבורים שהוא נולד ב-1983. היו שטענו כי תאריך הולדתו הרשמי הוקדם ל-1982, כדי ליצור סימטריה עם סבו, יליד 1912, ועם אביו, ששנת הולדתו הרשמית שונתה מ-1941 ל-1942.
אבל דודתו של קים ג'ונג־און, קוֹ יוֹנג־סוּק, צחקה כששאלתי אותה מתי נולד אחיינה. חלפו כמעט עשרים שנים מאז נמלטה מקוריאה הצפונית, אבל היא זכרה היטב שקים ג'ונג־און נולד ב-1984. היא עצמה ילדה בן חודש קודם לכן, והחליפה חיתולים לשני התינוקות באותו זמן.
הדודה טיפלה בכל הילדים. אחותה, פילגשו של קים ג'ונג־איל, הייתה עסוקה בטיפול במנהיגהּ המיועד של קוריאה הצפונית, שטיפס באותם ימים מעמדה בכירה לעמדה בכירה יותר במפלגת הפועלים ובצבא.
קוֹ ובעלה התגוררו בפיונגיאנג, במתחם שכלל בתים אחדים — בהם ביתם וביתו של קים ג'ונג־איל — והיה מוקף בחומה חיצונית שמורה היטב. חומה נוספת הקיפה את ביתו של קים ג'ונג־איל, שהיה בית עצום, לדבריהם, וכלל קולנוע ביתי וחדר משחקים גדול לילדים.
למרות חיי המותרות שסבבו אותם, הילדים חיו חיים מבודדים יחסית. הם שיחקו עם דודניהם או שהו עם אביהם כשהיה בבית שבמתחם.
לא היו ילדים אחרים בסביבה. קים ג'ונג־איל הפרנואידי דאג להפריד בין משפחותיו, והילדים גדלו אפוא בלי להכיר את אחיהם למחצה, ולמעשה בלי להכיר אף ילד אחר בגילם. ההפרדה הזאת נשמרה גם כשנשלחו ללמוד בשווייץ - ג'ונג־נאם למד בז'נבה, ושלושת האחרים למדו בברן.
במקביל המשיך קים ג'ונג־איל לנהל את משרד התעמולה וההתססה, לביים סרטים ולכתוב שש אופרות — כך על פי הביוגרפיה הרשמית שלו. הוא המשיך להופיע בציבור לצד אביו, ובסיורי הפתע לצורך הדרכה הפיק פניני חוכמה בכל נושא, משיטות עיבוד חקלאיות ועד טקטיקות צבאיות.
ואז הגיע היום שלשמו נעשו כל ההכנות הללו: ב-8 ביולי 1994 מת קים איל־סונג, בעקבות התקף לב קשה. מותו נשמר בסוד במשך שלושים ושש שעות, שבהן ערך המשטר את הסידורים האחרונים לאישור היורש.22 ואז פרסם רדיו פיונגיאנג את הידיעה: "הלב הדגול חדל לפעום."
בהודעה שנפרסה על פני שבעה עמודים אמרה סוכנות הידיעות המרכזית של קוריאה הצפונית כי קים ייזכר כאדם שהיה מסוגל "ליצור יש מאין... הוא הפך את ארצנו, שידעה דורות רבים של עוני ונחשלות, למדינה סוציאליסטית חזקה, עצמאית, מספקת את צורכי עצמה ומסתמכת על כוחה."23
אמנם המשטר התכונן לקראת הרגע הזה עשרים וחמש שנים, אך מותו של קים איל־סונג חולל רעידת אדמה של ממש. המערכת שהייתה מבוססת כל כולה על פולחן אישיות איבדה את האישיות המרכזית שלה, ועתה נדרש ממנה לעשות את מה ששום משטר קומוניסטי לפניה לא עשה - להעביר את ההנהגה מאב לבן.
קים ג'ונג־איל חנך תקופת אבל בת שלוש שנים, לא מפני שהתאבל במיוחד על אביו אלא מפני שקיבל לידיו מדינה במצב של אסון, ולא רצה שהאשמה תוטל על כתפיו.
באותם ימים החל רעב קשה לעשות שמות במדינה, בעקבות עשרות שנים של ניהול כושל מטעם המשטר של קים. בימי המלחמה הקרה לא היה תמריץ ניכר לעודד ייצור מזון באדמתה הדלה של המדינה, מפני שברית המועצות וסין דאגו לשלוח לה מזון מתוצרתן. משחדלו המשלוחים הללו, נדרשה קוריאה הצפונית לדאוג לעצמה. אבל לא היו די אדמות ראויות לעיבוד ולא הייתה די אנרגיה לייצור הדשן הכימי הדרוש לעידוד הצמיחה.
ואל הקטסטרופה הפוליטית הזאת התלוותה שורה של אסונות טבע. באמצע שנות התשעים ידעה המדינה שיטפונות ובצורות שחיסלו גם את מעט המזון שיוצר בה. איש אינו יודע כמה בני אדם נספו באותן שנים. מומחים אחדים טוענים שמספרם מגיע לחצי מיליון, ואחרים סבורים שמדובר אפילו ב-2 מיליון.
מספרם של הילדים העזובים — ילדים שהתייתמו או ננטשו — הרקיע שחקים באותם ימים. הם קיבלו את הכינוי הקליל "סנוניות הפרחים", כאילו ריחפו להם מפרח לפרח בחיפוש אחר צוף. אלא שבפועל הם שרדו באותן שנים באמצעות גניבה של כל דבר שהוא — ממכסי ביוב ועד חוטי מתכת קרועים.
רבים מהילדים שהצליחו לשרוד היו שלדים, שליקטו גרגרי חיטה בודדים מצואת פרות ואכלו חולדות. היו שעשו מעשים בל ייעשו, לרבות קניבליזם, כדי לעבור את התקופה המכונה בקוריאה הצפונית בלשון נקייה "המצעד המפרך". זה השם שניתן למאבקו של קים איל־סונג במנצ'וריה, ובימי הרעב הוא חודש כדי ליצור תחושה שזהו קרב אפי נוסף למען האומה.
הרעב רופף את אחיזת השלטון בתושבים, כפי ששום אירוע אחר לפניו לא הצליח לעשות. חלוקת קצבאות המזון הופסקה ואנשים נדרשו להסתמך אך ורק על עצמם. אזרחי המדינה הקומוניסטית נהפכו בעל כורחם למעין־קפיטליסטים, והשלטונות נאלצו לסבול זאת מפני שידעו שלמדינה אין מה לתת להם.
פּאק הְיוֹן יוֹנג, שבימי הרעב היה אדם צעיר שהתגורר בהאמהוּנג שמצפון לווֹנסאן, נאלץ לראות את אחיו הקטן גווע מרעב. ואז מתו מרעב גם ילדי אחותו הגדולה, ואחריהם גם האחות עצמה. הוא הבין שהוא הבא בתור, והחל להכין אטריות מ"אורז תירס", התחליף העלוב שהיה זמין בקוריאה הצפונית והורכב מגרגרי "אורז", שהוכנו מגרגרי תירס מיובשים. הוא עצמו אכל מעט מהאטריות אך את רובן מכר, וברווח הזעום קנה אורז תירס נוסף, להכנת האטריות של יום המחרת.
"השוטרים היו באים ומנסים לשכנע אותי לא למכור את האטריות. הם אמרו שאסור לי להיכנע לקפיטליזם, וש'המנהיג היקר' יפתור את בעיית המחסור במזון," סיפר לי פאק בעיר יאנג'י שבצפון סין, שם הוא חי במסתור מאז שברח מקוריאה הצפונית.24 אלא ש"המנהיג היקר" לא עשה זאת.
הרעב בקוריאה הצפונית פרץ כמעט במקביל לעלייתו של קים ג'ונג־איל לשלטון, וכך נוצר חיבור מתמיד בינו לבין תקופה של קושי קיצוני. עד היום, אנשים שברחו מקוריאה הצפונית נוטים לזכור בחיבה את קים איל־סונג ולהיזכר בימים שבהם ארצם הייתה חזקה ומשגשגת במציאות, ולא רק על פי הגרסה של התקשורת הרשמית לאירועים.
קים ג'ונג־איל לא נהנה מחיבה כזאת. אם הוא דואג לנו כל־כך, שאלו את עצמם הצפון־קוריאנים, למה אנחנו מתים מרעב?
כשהרעב חלף וקוריאה הצפונית נעשתה למדינה של מחסור במזון ותזונה דלה בלבד, החל קים ג'ונג־איל להפנות את מרצו לטיפול בצבא. הוא קידם מדיניות של "הצבא תחילה" והעלה את הצבא לעמדת זינוק מיטבית בסולם ההיררכי של המשטר. מפלגת הפועלים של קוריאה, הזרוע הפוליטית של המשטר, אימצה את הסיסמה "הצבא הוא המפלגה, העם והמדינה".25 ובעיניו של משטר מוגבל מבחינה כספית אך נחוש לחזק את צבאו, אין נשק המספק תמורה הולמת להשקעה יותר מפצצה גרעינית. במהלך השנים השקיע המשטר את כל מרצו ומשאביו בתוכנית גרעין חשאית. המרצע יצא מן השק כשמשטרו של קים ג'ונג־איל ערך ניסוי גרעיני ראשון ב-2006.
המנהיג, שהיה אז בן שישים וארבע, החל להיראות רע באותם ימים. הוא איבד את משמניו ונעשה כחוש וחיוור, ובאמצע אוגוסט 2008 לקה בשבץ.
הוא התאושש, אך כשלבסוף שב להופיע בציבור, דומה היה שממדי גופו הצטמקו. הוא נראה צנום וקטן יותר ודומה היה שהוא משותק בצדו השמאלי ואינו יכול להשתמש היטב ברגלו ובזרועו השמאלית.
השמועות על יורשו של "המנהיג היקר" החלו לרחוש.
על פי כללי ההיררכיה הקוריאנית המסורתית, היורש היה אמור להיות בנו הבכור, קים ג'ונג־נאם.
במשך השנים טענו רבים כי "הבן הבכור" איבד את הכתר בגלל תקרית מביכה ב-2001.
באותה שנה נתפס קים ג'ונג־נאם בניסיון להתגנב ליפן, באמצעות דרכון מזויף של הרפובליקה הדומיניקנית הנושא את השם פּאנג שיוֹנג — "דוב שמן" בסינית. קים ג'ונג־נאם, שנסע בחברת רעייתו ובנו הקטן, אמר לשלטונות יפן שרק ניסה לקחת את משפחתו ל"טוקיו דיסני". לאחר מכן הוא נשלח לגלות במָקָאו, טריטוריה סינית סמוכה להונג־קונג, ונשאר שם עד סוף ימיו. לא נודע אם הגלות הייתה כפויה או שמא בחר בה מרצונו.
למעשה סר חינו של קים ג'ונג־נאם עוד שנים רבות קודם לכן.
שאלת הירושה הייתה תלויה בשאיפותיהן של האמהות הרבה יותר מאשר בהתאמתם של הבנים לתפקיד.
אמו של קים ג'ונג־נאם חייתה במוסקבה פחות או יותר ברצף מאז 1974, מאז נטל לעצמו קים ג'ונג־איל את ה"רעיה" השנייה. בשובה לפיונגיאנג הפגינה לא פעם התנהגות הפכפכה וסבלה ממיגרנות או מהתפרצויות זעם שהשרו אווירה קודרת על הבית כולו. לא זו בלבד, אלא שחינוכה נטע בה שאיפות ואמונה כי היא לא נועדה להיות עקרת בית ואם מסורתית אלא בעלת קריירה. תפקיד הרעיה הצייתנית והכנועה לא היה מעולם על סדר יומה של שחקנית זו.
לעומת זאת, לאמו של קים ג'ונג־און הייתה נוכחות קבועה בחייו של קים ג'ונג־איל. כבת־לווייתו המועדפת היא פעלה מאחורי הקלעים לזרוע את זרעי השינוי. השפעתה ניכרה בכול, למשל בהופעתם הפתאומית של סרטוני "דונלד דאק" ו"טום וג'רי" בטלוויזיה, בדיבוב לקוריאנית, בדיוק בתקופה שילדיה יכלו לצפות בהם.26
בערך באותה תקופה התפרץ קים ג'ונג־איל בזעם כשגילה כי קים ג'ונג־נאם, שהיה אז כבן עשרים, מבלה ושותה לשוכרה בפיונגיאנג. כעונש על הפרת פקודותיו הטיל קים ג'ונג־איל עוצר בית של חודש על בני ביתו של קים ג'ונג־נאם, קיצץ באספקת המזון שלהם ואילץ אותם לנקות בעצמם את הבית. הוא אפילו איים כי ישלח אותם לעבודה במכרות שבמחנות העבודה שבהם הוחזקו אסירים פוליטיים.
לא זו בלבד, אלא שקים ג'ונג־נאם הוכרז בן לא חוקי, מפני שאמו הייתה נשואה קודם לכן לגבר אחר וילדה לו לפחות ילד אחד.
דודניתו של קים ג'ונג־נאם, שהתגוררה איתו, זיהתה את טביעות האצבעות של "האישה האחרת" בכל מקום. היא שיערה שאמו של קים ג'ונג־און ארגנה הכול ועודדה את קים ג'ונג־איל להתיר לבנו הבכור מידה רבה יותר של חופש — ואז, כשהצעיר ניצל את החופש שניתן לו, הלשינה עליו.27
בסאול, בירת קוריאה הדרומית שתססה ללא הרף מתיאוריות על השכנה מצפון, התהלכו שמועות כי אמו השאפתנית והתככנית של קים ג'ונג־און הדליפה לשלטונות יפן במכוון את לוח הזמנים של קים ג'ונג־נאם, כדי שייתפס ויתבזה.28
התבזות כזאת הייתה מציבה את ילדיה שלה כמועמדים המיידיים לירושה, כל עוד היה אפשר להתעלם מכמה עובדות לא נוחות: גם היא לא הייתה נשואה באופן חוקי לקים ג'ונג־איל, מה שהפך גם את ילדיהם לבלתי חוקיים; היא נולדה ביפן, ארצם של "התוקפנים האימפריאליסטים"; ואחותה ערקה.
בנם הבכור, קים ג'ונג־צ'וֹל, היה אדם שקט ומופנם, לדברי חבריו לכיתה בשווייץ. קֶנג'י פוּג'ימוֹטוֹ, שף הסושי היפני שבילה שנים בביתור דגים במטבחה של המשפחה המלכותית, אמר כי קים ג'ונג־צ'ול לא הפגין מעולם נטייה לשאפתנות. דומה שלקה בסוג מסוים של שיבוש הורמונלי שבגללו סבר קים ג'ונג־איל שהוא "דומה לילדה" ואינו ראוי להנהגה.29
פוג'ימוטו דיווח כי קים ג'ונג־איל משח ליורש את בנו השלישי, קים ג'ונג־און. העתיד הוכיח כי צדק.
