מי יודע, מי יודע
איזה מין דברים ילדים אוהבים?
אני יודע, אני יודע
מה ילדים אוהבים
מתוך שיר הפתיחה של הסדרה "טֶלֶפֶּלֶא",
מילים: אוריאל אופק
פתח דבר
"רגע עם דודלי", "טלפלא", "פרפר נחמד", "ריצ'רץ'", "זהו זה!", "ששטוס", "אולפן ערוץ הילדים", "דפנה ודודידו", "גור ואוח", "בייבי שף", "מאה בתנ"ך", "השמיניה", "החממה", "יומני החופש הגדול", "מועדון החנונים" או "גאליס" - למבוגרים וילדים1 בני דורות שונים תוכניות אלה הן חלק בלתי נפרד מהילדוּת. די בצליליהם הראשונים של שירי הפתיחה שלהן כדי להחזיר את השומעים לזיכרונות מחוויית הצפייה ולטעם ילדותם. בזיכרונם של כל ילד וילדה לובשת הצפייה היום־יומית בשידורי הטלוויזיה לילדים משמעות ופרשנות אישית; עולמות התוכן של התוכניות הביאו למסך הקטן את הסיפורים, החלומות, התקוות והקשיים של ילדים כפי שהבינו אותם יוצריהן ומפיקיהן. הגברים והנשים שעבדו בטלוויזיה לילדים, מבוגרים בעצמם, עיצבו עולמות אלו הן בהתאם לתפיסותיהם כיוצרים וכאנשי מקצוע והן בהתאם לאופן שבו ראו את נמעניהם ואת מטרות השידור למען ילדים. ספר זה בוחן את התפתחות שדה הטלוויזיה לילדים בישראל ב-50 שנותיו הראשונות (1966-2016), את השינויים שחלו בו ואת הגורמים שפעלו בו והשפיעו עליו - מנקודת המבט של היוצרים והמפיקים. במסגרת המחקר רואיינו 27 יוצרים ויוצרות מרכזיים שפעלו בתקופה האמורה בתשעה ערוצי ילדים מרכזיים בישראל.
ערוצי הילדים מזַמנים למפיקים ולעורכים במה לביטוי יכולתם, כישרונם, אמונתם ותקוותם, ובו בזמן הם מקור פרנסתם. היוצרים לילדים פועלים בהתאם לתפיסות הילדוּת הקיימות, ובו בזמן מפתחים ומשנים אותן לפי התמורות המתחוללות בהוויה החברתית־כלכלית, הפוליטית והתרבותית בכל תקופה (Williams 2003). בין היתר, תמורות אלה משקפות שינויים בכללי הפעולה בשדה, בבחינת חוקי המדינה וכללי הרגולציה (למשל, פתיחת שידורי הכבלים באמצעות חוק הבזק או דרישות רגולטוריות למכסות השקעה בהפקות מקור לילדים). לעתים הן נקבעות עקב שינוי בעלות (למשל רכישת ערוץ פוקס קידס על־ידי חברת דיסני), או עקב אסטרטגיות גלובליות של תאגידי מדיה שמשרדיהם הראשיים מחוץ לישראל. הספר שלהלן בוחן כיצד השתנו תפיסות הילדוּת בעולם ההפקה של הטלוויזיה לילדים עקב שינויים בטכנולוגיה, מניעים אידאולוגיים, חברתיים, פוליטיים ואינטרסים כלכליים, וכיצד כל אלה באו לידי ביטוי בהיסטוריה של שדה תרבותי זה.
מהמחקר לספר עולים כמה ממאפייני השינויים שחלו בתפיסת הילדוּת בשדה הטלוויזיה לילדים בישראל, כשהדגש עבר מתפיסה חינוכית ממלכתית לתפיסה מסחרית גלובלית. בעידן הערוץ היחיד (1966-1989) נחלקו שעות השידור בין שני גופי שידור לילדים: הטלוויזיה הלימודית (לימים הטלוויזיה החינוכית הישראלית) ומחלקת תוכניות הילדים והנוער של רשות השידור. גופי השידור הציבוריים ממלכתיים הללו, שהיו נתונים למרותה המלאה של המדינה, ראו את הילדים כתלמידים, והתוכניות נועדו ללמדם ולחנכם בהתאם לתפיסות הממלכתיות ההגמוניות. תחילת שידוריו של ערוץ הילדים בעידן הבלעדיות החדשה (1989-2000) (Gozansky 2017) סימנה את תחילת תהליך ההפרטה של השידורים לילדים, תהליך שהגדיל את מגוון השידורים ואת כמות השידורים שנועדו להנאת הצופים. בשלב ראשוני זה אופיין הערוץ במסחריות ממלכתית. מחד גיסא אופן עשיית התוכניות והפנייה לילדים הצופים השתנו, וצוותי ערוץ הילדים החלו ליצור תכנים בידוריים, ומאידך גיסא, גישתם הבסיסית אל הילדים נותרה ממלכתית: הם ראו את עצמם כחלק מגוף חינוכי הגמוני במובן הרחב, ולכן המשיכו לנסות וליצור מכנה משותף ישראלי כללי. הכניסה לעידן התחרות: ריבוי הערוצים והדיגיטל (2000-2016), יצרה מעין "מפץ גדול": התכנים רבו וכוונו לטווחי גילים מצומצמים יותר ויותר. התחרות בין הערוצים התעצמה. כניסתם של גופי שידור חדשים ושל אמצעי המדיה הדיגיטליים והתחרות הגוברת על צפיית הילדים הובילו לפריחה חסרת תקדים בשדה הטלוויזיה לילדים. בסוף 2016 שידרו בישראל 19 ערוצים לילדים, לפעוטות ולמתבגרים - מיעוטם ציבוריים ורובם פרטיים, אחדים מהם בבעלות תאגידי מדיה גלובליים. בעידן התחרות חדלו רוב ערוצי הילדים לראות בצופיהם כמי שזקוקים להדרכה ולימוד והחלו לראות בהם צרכנים, ובתוכניות הטלוויזיה - מוצרים שהערוצים מספקים להם. הילד או הילדה הצופים בתוכניות נתפסים כיום כצרכנים אוטונומיים ומתוחכמים הבוחרים במה לצפות, אזרחים שווי זכויות בספֵרת הצריכה (Banet-Weiser 2007), וערוצי הטלוויזיה מנסים לפתותם ולמשוך אותם אל עבר מרכולתם.
הערוצים הרבים שצצו בשדה הטלוויזיה לילדים מצדיקים את קיומם בפיצול הילדים והילדוּת עצמה לתת־קבוצות: לפי גיל (תינוקות, ילדי גן, ילדי בית הספר היסודי ובני נוער בחטיבת הביניים), לפי תחומי עניין (אקשן, ידע והשכלה), ואף לפי מגדר (ערוצים המכוונים יותר לבנות וכאלה המכוונים יותר לבנים). ואמנם, אף שבניסיונם להצדיק את הבידול מתיימרים הערוצים להתבסס על תפיסות של פסיכולוגיה התפתחותית, סיבותיהם נעוצות במידה רבה באינטרס מסחרי ושיווקי (Buckingham 2011). התחרות העזה על תשומת ליבם של הילדים הצופים דרבנה כל ערוץ להגדיר את עצמו כ"מקום" שונה וייחודי (White and Preston 2005). אנשי ערוץ פוקס קידס אפיינו אותו כמקום של הומור פרודי; אנשי ניקלודיאון בחרו להציג את עצמם כ"שכונה" מהנה; דיסני הכריזו על עצמם כשומרים של ערכי המשפחה המסורתית וסיפרו סיפורי הצלחה של ילדים; ערוץ הופ! - "מקום בטוח" לילדי הגן; ערוץ בייבי בחר לפנות ישירות להורים והציג את עצמו כגורם מסייע לגידול התינוקות והפעוטות; ערוץ לוגי שיווק את עצמו כמקום להרחבת ההשכלה והדעת; הטלוויזיה החינוכית בחרה להתמקד בהעשרה לגילי ארבע עד עשר; מחלקת תוכניות הילדים והנוער של הערוץ הציבורי הבליטה את עיסוקה במציאות חייהם של ילדים בישראל; ואילו ערוץ הילדים מיקם את עצמו כערוץ המרכזי לילדים בישראל (מעין מדורת שבט המזכירה את המעמד שכיוונו אליו בשעתן זכייניות ערוץ 2 למבוגרים).
במהלך השנים חלו שינויים דרמטיים גם באופן הפקת התוכניות: משידורים אולפניים בעלויות נמוכות יחסית בשלושת העשורים הראשונים, עברו הערוצים לילדים בעידן התחרות להפקות דרמה רבות (סיטקומים ודרמות יומיות). שינוי עמוק זה ברמת ההפקה ובהשקעה התקציבית בהפקות לילדים נבע מסיבות כלכליות (החרפת התחרות בין פלטפורמות הכבלים והלוויין ובין הערוצים עצמם), והושפע מהפריחה בהפקות הדרמה בשדה הטלוויזיה למבוגרים (חרל"פ 2016), והתוצאה הייתה כמות שיא של דרמות מקור לילדים בעברית בעשור השני של המאה ה-21.2 אך אף שהשפה הייתה עברית והשחקנים על המסך היו מקומיים, מיעטו הדרמות המושקעות לעסוק בנושאים ישראליים. לבד מכמה חריגים נמנעו יוצרי סדרות הדרמה מנושאים שנויים במחלוקת במציאות הישראלית, וביכרו סיפורי עלילה מותחים הכוללים רבדים של פנטזיה ומדע בדיוני (Gozansky 2018a).
התוכניות הממלאות את שידורי הערוצים לילדים כיום, אלו המקוריות ואלו המיובאות מחו"ל, הן ביטוי של הפרטת השידור לילדים. הבעלות על הערוצים והאחריות לתכנים עברה משליטה בלעדית של המדינה או של רשות ציבורית לידי תאגידי מדיה מקומיים וגלובליים, ואלו מתחרים ביניהם ופועלים לפי אינטרסים מסחריים. תפיסת התקופה הראשונה, שראתה במערכת החינוך הממוסדת קבוצת ביקורת לתוכן השידורים, הוחלפה בתפיסה הרואה בילדים צרכנים, ובהורים - במיוחד ההורים לפעוטות - קובעי גבולות המותר והאסור. השידור שביקש לחנך את הילדים בהתאם לתפיסת העולם של הממסד ההגמוני פינה את מקומו לשידור הפונה לקהל ילדים רחב ככל האפשר, הרואה בטלוויזיה כלי בידורי למען "הילד כצרכן".
תמורות טכנולוגיות מהירות, הרחבת פעילותם של תאגידי המדיה הגלובליים דיסני וּויאקום (בעלי הערוץ ניקלודיאון) בשדה המקומי ורכישתם של ערוצים מקומיים בידי תאגידי מדיה עולמיים, התחזקות המגמה של ערוצי ילדים ייעודיים לפי גיל ושינויים בחקיקה וברגולציה בתחום השידורים3 - כל אלה באו לידי ביטוי בשנים האחרונות במעין רעידת אדמה. בינואר 2017, עקב סכסוך עסקי, הסירה חברת הלוויין yes משידוריה את ערוץ הילדים, הערוץ הפרטי הוותיק ביותר בישראל, ואת ערוץ לוגי. את מקומם תפסו שני ערוצי ילדים חדשים: yes kidZ ו-Wiz. בינואר 2018 ירד ערוץ הילדים גם ממסכי חברת הכבלים HOT, ובמקומו החל לשדר ערוץ kidZ.4 באפריל 2017, בסגירת רשות השידור על פי חוק ופתיחת שידורי תאגיד השידור הישראלי הציבורי כאן, הקִיץ הקץ על מחלקת תוכניות הילדים והנוער של הטלוויזיה הישראלית, ששידרה ברציפות מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ושעל ברכיה גדלו דורות של ילדים. ב-14 באוגוסט 2018, לאחר 52 שנות שידור, נסגרה גם הטלוויזיה החינוכית הישראלית, תחנת הטלוויזיה הראשונה ששידרה לילדים בישראל. את מקומן של הטלוויזיה החינוכית ושל מחלקת תוכניות הילדים והנוער תפס למחרת ב-15 באוגוסט 2018 ערוץ הילדים הציבורי החדש "כאן חינוכית", והחל לשדר בערוץ 23. נכון לכתיבת שורות אלו, ערוץ זה ממשיך לשדר תוכניות של החינוכית ופועל לגבש את תפיסת השידור שלו.
בעידן הנוכחי הלחצים על ערוצי הילדים הולכים וגוברים. מספרן של פלטפורמות השידורים (ספקיות הטלוויזיה הרב־ערוצית) גדל, והתחרות מחריפה. לשתי הפלטפורמות הוותיקות, HOT בכבלים ו-yes בלוויין, נוספו בשנים 2014-2017 הפלטפורמות סלקום tv, ופרטנר tv - כל אחת חותרת להגביר את השפעתה בשדה באמצעות הגדלת מספר מנוייה. לשם כך הן מפחיתות את דמי המינוי ולוחצות על המפיקים להסתפק בתשלום נמוך יותר תמורת הערוצים. בה בעת, כל ערוצי הטלוויזיה הליניארית לילדים מתמודדים עם המגוון העצום של תכנים אודיו־ויזואליים באפליקציות ובערוצי אינטרנט, הנגישים כיום לילדים בהחלקת אצבע על מסך הטלפון החכם או הטאבלט. צפיית הילדים בתוכן אודיו־ויזואלי עוברת ממרקע הטלוויזיה לערוצי תוכן בווידאו כמו יוטיוב ולאתרי תוכן אחרים, המציגים משחקים, סרטונים, קליפים ועוד. מעבר זה הואץ עם השימוש הגובר באפליקציות לטלפונים החכמים ולטאבלטים. בשנים האחרונות, בעקבות הצטרפותן של חברות גלובליות רבות עוצמה כמו אמזון לתחום, חלה גם תמורה מהותית בשדה הפקת התוכניות לילדים. תאגיד המדיה הגלובלי נטפליקס כבר החל מהלך של תרגום תוכניות לילדים לעברית או דיבובן (טוקר 2017). ענקיות התוכנה והדיגיטל אפל, פייסבוק וסנאפצ'ט נכנסות גם הן לתחום הפקת התוכן בווידאו (שטרן 2017).
בתנאים אלה, עתידם של ערוצי טלוויזיה ליניאריים לילדים בישראל, ובמיוחד ערוצים מקומיים, לוט בערפל. למרות נתונים המראים כי בעשור השני של עידן התחרות הילדים עדיין מקדישים לשידורי הטלוויזיה הליניארית חלק משמעותי מזמן הצפייה, מפיקים רבים מעריכים כי הטלוויזיה הליניארית קרבה לסיום תפקידה המרכזי, וכי את מקומה יתפסו תכנים ותוכניות לילדים שיופקו וישודרו ממקומות שונים ברחבי העולם, לאו דווקא מערוצי ילדים ישראליים. לאור מגמה זו, כדי להציב חלופה ראויה לשידור הפרטי והגלובלי, ישנן מדינות שמשקיעות תקציב נרחב להקמת שידור ציבורי מקומי לילדים (טלוויזיה ומדיה דיגיטליים) או להרחבת השידור הציבורי הקיים בהן.5 שאלות רבות סביב הפניית העורף לטלוויזיה הליניארית נותרו פתוחות. אילו תכנים ימשיכו להתקיים בעידן שבו הצפייה הליניארית תפחת עוד יותר? אם מימון ערוצי הילדים והפקות המקור לא יבוסס על דמי המינוי לפלטפורמות הרב ערוציות, כיצד הם ימומנו? האם ישכיל הערוץ הציבורי החדש לילדים "כאן חינוכית" לשמש אלטרנטיבה לפעולתם של כוחות השוק?6
כמו כל היסטוריה, גם תיאור השינויים בטלוויזיה לילדים בישראל והשלכותיהם, שבהם עוסק ספר זה, יכול לדון רק במה שכבר התרחש. עתידו של שדה הטלוויזיה לילדים בישראל תלוי במשתנים טכנולוגיים, כלכליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים רבים. הוא מותנה בהעדפות ובהרגלי הצפייה של הילדים, אך לא פחות - בפעילותם של מבוגרים: יוצרי התוכן הטלוויזיוני ומפיציו, וגם אזרחים והורים לילדים, שלעמדותיהם ולמעורבותם הפעילה בכל הנוגע בתוכן המשודר למען ילדים חשיבות רבה בחברה הדמוקרטית.
