לכתוב כמו אלוהים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לכתוב כמו אלוהים
מכר
מאות
עותקים
לכתוב כמו אלוהים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לכתוב כמו אלוהים

4.4 כוכבים (266 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אשר קרביץ

אשר קרביץ (נולד ב-1969) הוא סופר ישראלי, מרצה לפיזיקה ולמתמטיקה במכללה האקדמית להנדסה בירושלים ובאוניברסיטה הפתוחה.

משנת 1997 עוסק קרביץ באופן אינטנסיבי בתיעוד ובצילום חיי הבר באפריקה ובישראל, ואף השתתף במשלחת ישראלית שסייעה להקים בית מחסה לגורילות יתומות בקמרון. במהלך העשור האחרון פורסמו מספר כתבות פרי עטו שעניינן זכויות בעלי חיים ורווחתם.
מאז 2010 כותב קרביץ חידות בלשיות לילדים במגזין השבועי 'פיצוחים' של ידיעות אחרונות. גיבור החידות הוא פקד נוח קולומבוס. בשנת 2013 החל להתפרסם טור שבועי מפרי עטו במוסף 'מוצ"ש' של עיתון מקור ראשון.

תקציר

בספרו, 'הצד האפל של הרוע', מתאר המחבר, אדיר יודקביץ', שיחה בין גיבור העלילה ובין מוכרת בחנות ספרים.

מה יגרום לי לקחת ספר ליד ולקרוא?

ספוילרים אני שונא. אני לא רוצה שיספרו לי מראש על החוקר הפרטי שנקלע בעל כורחו לחקירת זיוף משקאות בעת שהוא עצמו טרם השלים את תהליך הגמילה.

גם המלצות לוהטות על גב הכריכה אני לא סובל. לא כל ספר הוא יצירת מופת או אבן פינה בספרות בני עמנו, ובטח שלא פנינת ספרות בוהקת שעתידה להשפיע על מהלך חייו של הקורא. השבחים הפומפוזיים האלה הם בעיניי זלזול בקורא.

אז מה כן יגרום לי להתחיל לקרוא? כל מה שאני צריך זה חבר טוב שאני סומך עליו, שיושיט לי ספר ויגיד: "קח וקרא! כדאי לך מאוד! זה ספר מעולה." זהו. זה כל מה שאני צריך לדעת.

ובכן, הרשו לנו לתת לכם עצה חברית: קחו וקראו!

אשר קרביץ נולד ומתגורר בירושלים. מורה בתיכון ובחטיבת ביניים, ומרצה לפיזיקה ולמתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת עזריאלי להנדסה. בין ספריו הקודמים: "הכלב היהודי", "סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'", "קלמן קימרלינג – חוקר פרטי בעזרת השם", "פקד קולומבוס חוקר", ו"למדוד את העולם". 

פרק ראשון

פרק ראשון: חבצלת מאבדת סבלנות
 
 
 
לא. גם זה לא היה היום שלו. הוא השלים עם העובדה ששוב זה לא יסתיים בניצחון. יהיה עליו להתעלות על עצמו כדי לסחוט תיקו. אדיר יודקביץ', הסופר, הניע את הצריח ואיים על הפרש השחור. מהלך זה, אף שהיתה בו תעוזה שחמטאית, לא עורר ביריב התפעמות רבה וזאת בעיקר מפני שהוא שיחק נגד המחשב. ניצחון דורש התלהבות ורוח קרב, ובעת הזאת חסר את שניהם. משחקו מוזן מרוח נכאים ומרגש אשם. הוא מכלה את זמנו לריק. הוא מוליך את כלי השחמט אך את עצמו אין בכוחו להוליך. כאותו ספן שאי מטמון קורץ לו מן האופק אך משב אַין למתוח המפרש. הזדמנות פז, כזאת שסופר כמותו מייחל לה כל ימיו, הולכת ומתפוגגת והוא מביט בזהב חומק כחול בין אצבעותיו.
 
במה דברים אמורים?
 
לפני שלושה חודשים התקשרה אליו עורכת מוסף סוף השבוע, חבצלת מועלם. הוא ראה אותה פעם כאשר נקלע לאיזו השקה. רהוטה, יעילה, זקופה - מכירה בערך עצמה. מורגלת בשמיעת דברי חנופה.
 
היא הציגה את עצמה, ואדיר שמע בקולה את נימת ההערצה שכה ערבה לאוזניו. תחילה סיפרה שסיימה לפני שבוע את 'הצד האפל' ואף העבירה אותו לקרובי משפחתה. "יש מעט מאוד ספרים," היא אמרה, "שאני מתאהבת בהם ממש מהשורה הראשונה. וכשקראתי את 'הצד האפל' זה בדיוק מה שקרה לי." בהמשך הרעיפה מחמאות גם על 'הבלש הצמחוני' שקיבלה מחברה קרובה ביום הולדתה. את 'משפט הסנדוויץ'' אמרה שאהבה, אך שם דווקא ציפתה לסוף שונה. "ואפילו את הסיפור הקצר שהתפרסם במוסף החג קראתי, ההוא על נהג המונית, ברח לי השם שלו..."
 
"'לילה טוב, מר בוכמן'."
 
"כן. את זה. בהחלט סיפור חביב למדי!"
 
אף ששיחת ההיכרות לא נמשכה זמן רב והמחמאות זרמו בשפע, אדיר יודקביץ' נעשה קצר רוח. הוא ניחש שהתקשרה כדי להציע דבר מה והסתקרן לדעת לאן היא חותרת.
 
לבסוף ניגשה לעניין: "יש לי בשבילך הצעה מיוחדת. אתה שומע?"
 
"שומע."
 
"סיפור בהמשכים! אתה יודע, ממש כמו פעם. זה חלום קצת רומנטי בעידן הסדרות והזפזופים, אבל מה לעשות - כמו שהבת שלי אומרת לי - אני בנאדם של פעם. אני רוצה שתכתוב סיפור בהמשכים שנפרסם מדי שבוע במוסף במשך שנה שלמה. כבר שוחחתי בעניין עם קפלן, העורך הראשי, שאגב, גם הוא קרא את 'הצד האפל' ומאוד התלהב. אנחנו מעוניינים לפרסם את הפרקים החל מראש השנה. אז לפני שנדבר גם על ההיבט הכלכלי, אני רוצה לדעת אם אתה בכלל מעוניין."
 
אדיר התלבט כיצד לא להישמע נלהב מדי. בינו לבינו היטיב להבין כי הונחה לפתחו ההצעה שתמיד המתין לה. וכי יכול סופר לייחל ליותר מזה? לא תהיה בכך הגזמה אם נאמר שהוא הוצף בסחרור אופורי. ידוע ידע היטב: היום בו יפורסם הפרק הראשון יהיה היום שבו ידרוך כוכבו. סיפור בהמשכים, בעיתון רב־תפוצה, הוא השטיח האדום המוליך אל הפנתיאון.
 
חבצלת פירשה את שתיקתו המהוססת כהתלבטות ויצקה קורט שכנוע מיותר: "חשוב על כך, כבר כמה עשורים שלא פורסם בשום עיתון סיפור בהמשכים. אני לא מדברת על כל מיני קשקושים בעיתוני ילדים ונוער. אני מדברת על סיפור־סיפור. אתה מבין מה אני אומרת לך? חשוב על התהודה! אתה יודע כמה עולה עמוד פרסום בעיתון סוף־שבוע? אני מציעה לך פה עמוד שלם בכל גיליון במשך שנה שלמה! אתה תהיה נוכח בכל בית - כל עולל בן יומו ישמע על הסיפור שלך. וחוץ מזה - אתה הולך להמשיך מסורת של ענקים. קונן דויל, אלכסנדר דיומא, דוסטוייבסקי, ז'ול ורן, צ'רלס דיקנס... כולם פרסמו בעיתונים סיפורים בהמשכים!"
 
אדיר אמר שישמח להרים את הכפפה.
 
תעריף הוגן, אפילו נדיב, נקבע בהסכמה מיידית וחבצלת ביקשה שישלח בהקדם פרקים ראשונים. לדבריה, צריך שיהיו בתיקייה לפחות עשרה פרקים לפני שהפרק הראשון יורד לדפוס. וכך, ללא כל היערכות והכנה, באורח סתמי להכעיס, הכול השתנה. במכת קרדום נחלקו החיים ללפני ולאחרי. לו היתה סיטואציה דומה מתוארת בספריו ייתכן שהיה ממשיל את החיים לאצטרובל הנבעט משפת המדרכה ברגלו של נער משועמם. ניסיונו לימד אותו כי נתיבם האקראי של החיים הוא נתיבו של כדור במכונת פינבּוֹל.
 
האם אדיר באמת היטיב להבין כבר אז מה גורלי היה אותו יום בחייו? אולי ניטעה בו איזו נבואת לב. קשה לדעת. הוא לא חשב באותה עת על אצטרובלים ועל מכונות מזל. הוא כלל לא הגה בשאלה, איזה דימוי ייטיב לתאר את הסיטואציה? תמיד הקפיד שלא לכתוב על עצמו. לפחות לא באופן מובהק וישיר. היה בו בוז מובנה לאותם סופרים שטשטשו את הגבול בין החיים לספרות. לאלו שהערו את חייהם אל כתביהם ואת כתביהם אל חייהם. לשיטתו, ספרים הם תולדת הדמיון בלבד. הספרים יוצאים לאור - לסופר מוטב שייוותר בצל. לו נמשל הקיום לגיליון נייר, הרי שחייו שלו נכתבו על עמוד אחד ועל העמוד השני נכתבו ספריו.
 
מקץ חודש חבצלת התקשרה וביקשה לדעת היכן עומד הפרויקט.
 
"יש כמה פרקים," הוא גמגם, "אבל רק ברמה של טיוטה ראשונית. עדיין לא שום דבר שארגיש נוח להציג."
 
"אני לגמרי מבינה," היא אמרה ורק הפצירה שלא ישכח, שבכל זאת, הזמן אינו בלתי־מוגבל.
 
אדיר שיקר. זה היה שקר מבאיש. האמת היתה שלא היתה לו ולו מילה כתובה אחת.
 
אפילו לא היה לו על מי להלין, בידו היה הדבר, אך דומה כי הכורח שנוצר למצוא עלילה מרתקת בסד זמנים מצומצם פעל לרעתו. העלילות שביקש ללכוד הותירו בידיו זנב לטאה. כל פסקה שכתב נדמתה בעיניו מהונדסת. הוא חש כמי שנגיסותיו פוגעות בשקית ולא בכריך. מחיקה, ושוב מחיקה ועוד מחיקה.
 
חבצלת התקשרה פעם נוספת. הנימוס נבזק במעט חשדנות. "אתה מוכן לפחות לתת איזה כיוון?" ביקשה. "לתאר בקווים כלליים את ציר העלילה."
 
שוב דחה אותה בקש. הוא לחץ על המצילה והעמיד פנים שבדיוק הגיעו אורחים.
 
 
 
באותו בוקר שבו מתחיל סיפורנו כתבה לו שתי הודעות ובהן מסר פשוט וחד־משמעי: הזמן תם! היא כתבה שתתקשר בערב וביקשה שעד אז ישלח אליה את הפרקים שהובטחו.
 
מלחציים של חרפה החלו להדק אחיזתם.
 
הביטו בו. יושב שם שעות מול הצג. העניקו לו מעט אמפתיה. הוא עבר בחייו כברת דרך ארוכה, ודווקא עכשיו, כשהפודיום כמעט בהישג יד, גופו יגע ורגליו כושלות. עד כה נתפרסמו חמישה ספרים מפרי עטו. שישה, אם נספור את ספר הילדים. הביקורות החמיאו ליצירתיות שהפגין ולעלילות המורכבות שטווה. אחד ממבקרי הספרות ערך פעם השוואה בין ה"מה" ובין ה"איך". "מה" היא העלילה לעומת "איך" שמתמקד באופן שבו העלילה נכתבת. אותו מבקר טען שאדיר יודקביץ' הוא אמן ה"מה". עלילותיו בנויות לתלפיות. לגבי ה"איך" היו לאותו מבקר הסתייגויות. הנה, יושב לפנינו אותו סופר שגאוותו על עלילותיו, והוא מביט בפחי נפש בעוד באר חרבה. בכל פעם שמבזיק רעיון בקודקודו הוא בוחן אותו היטב ושומט אותו בייאוש. כל הרעיונות הללו נראים מוכרים. הוא כבר כתב עליהם בספריו. זה מה שחסר - שיסמנו אותו כמעלה גירה. מה אירע לו לאותו סופר? מדוע כל רעיון אשר נראה בתחילה מבטיח, נמוג כשלולית במדבר? שוב ושוב הוא מסתער על המקלדת ושוב ושוב נחבט כנגד חומה.
 
או אז מתחיל שלב ה"אילו": אילו רק ייחד את שעות הבוקר המוקדמות לכתיבה. השעות המשובחות שבהן מחשבתו צלולה ומדויקת. בכל בוקר עלו וצצו הבלים שיש לטפל בהם. הדחוף דחה את החשוב. אילו עלה על יצועו מוקדם יותר על מנת להבטיח יקיצה רעננה. אילו השכיל לוותר על הדרכת החוג לכתיבה יוצרת, אם רק היה מפסיק לזמן מה להרצות במפגשי סופרים ובחוגי בית.
 
הנה, בעבור קמצוץ מטבעות יאבד את השטרות הגדולים.
 
בפעם העשירית מציץ במסרון שחבצלת שלחה: 'אתקשר אליך הערב ואני מקווה שעד אז כבר תשלח את הפרקים הראשונים'.
 
הוא התווה בראשו תנודה של ייאוש. הרי גם אם ישקיע עצמו בכתיבת פרך אין סיכוי שישלים את מלאכתו בזמן. לכל אדם, כך אמר לו פעם סבא עליו השלום, מוגשים בימי חייו שני דליים. דלי חול ודלי דבש. במורד חיינו נגזר עלינו לאכול את תכולת שני הדליים. ומה תאמרו עתה לאדיר יודקביץ'? האם אזל הדבש? האם נגזר עליו לאכול מעתה כנחש עפר כל ימי חייו?
 
על צג המחשב לוח השחמט. הוא מניע רגלי על מנת לחסום איום מלכה ולפלס נתיב בטוח להכתרה.
 
זו היתה שגיאה. המחשב הגיב בהכאת הצריח. הוא כלל לא הבחין באופציה הזאת. הרגלי שקיווה להכתיר לא ישרוד והמלך הלבן נותר חשוף. הרגלי הזה, חלפה המחשבה, הנו בן דמותי. גם אני רציתי לשעוט קדימה ולהפוך לברייה מפוארת יותר, וגם אני עתיד להיעלם מבלי שתוגשם המטרה. הוא התלבט אם מצב הכלים על הלוח מצדיק כניעה.
 
לפני שהספיק לקבל החלטה נשמעו נקישות על הדלת.

אשר קרביץ

אשר קרביץ (נולד ב-1969) הוא סופר ישראלי, מרצה לפיזיקה ולמתמטיקה במכללה האקדמית להנדסה בירושלים ובאוניברסיטה הפתוחה.

משנת 1997 עוסק קרביץ באופן אינטנסיבי בתיעוד ובצילום חיי הבר באפריקה ובישראל, ואף השתתף במשלחת ישראלית שסייעה להקים בית מחסה לגורילות יתומות בקמרון. במהלך העשור האחרון פורסמו מספר כתבות פרי עטו שעניינן זכויות בעלי חיים ורווחתם.
מאז 2010 כותב קרביץ חידות בלשיות לילדים במגזין השבועי 'פיצוחים' של ידיעות אחרונות. גיבור החידות הוא פקד נוח קולומבוס. בשנת 2013 החל להתפרסם טור שבועי מפרי עטו במוסף 'מוצ"ש' של עיתון מקור ראשון.

עוד על הספר

לכתוב כמו אלוהים אשר קרביץ
פרק ראשון: חבצלת מאבדת סבלנות
 
 
 
לא. גם זה לא היה היום שלו. הוא השלים עם העובדה ששוב זה לא יסתיים בניצחון. יהיה עליו להתעלות על עצמו כדי לסחוט תיקו. אדיר יודקביץ', הסופר, הניע את הצריח ואיים על הפרש השחור. מהלך זה, אף שהיתה בו תעוזה שחמטאית, לא עורר ביריב התפעמות רבה וזאת בעיקר מפני שהוא שיחק נגד המחשב. ניצחון דורש התלהבות ורוח קרב, ובעת הזאת חסר את שניהם. משחקו מוזן מרוח נכאים ומרגש אשם. הוא מכלה את זמנו לריק. הוא מוליך את כלי השחמט אך את עצמו אין בכוחו להוליך. כאותו ספן שאי מטמון קורץ לו מן האופק אך משב אַין למתוח המפרש. הזדמנות פז, כזאת שסופר כמותו מייחל לה כל ימיו, הולכת ומתפוגגת והוא מביט בזהב חומק כחול בין אצבעותיו.
 
במה דברים אמורים?
 
לפני שלושה חודשים התקשרה אליו עורכת מוסף סוף השבוע, חבצלת מועלם. הוא ראה אותה פעם כאשר נקלע לאיזו השקה. רהוטה, יעילה, זקופה - מכירה בערך עצמה. מורגלת בשמיעת דברי חנופה.
 
היא הציגה את עצמה, ואדיר שמע בקולה את נימת ההערצה שכה ערבה לאוזניו. תחילה סיפרה שסיימה לפני שבוע את 'הצד האפל' ואף העבירה אותו לקרובי משפחתה. "יש מעט מאוד ספרים," היא אמרה, "שאני מתאהבת בהם ממש מהשורה הראשונה. וכשקראתי את 'הצד האפל' זה בדיוק מה שקרה לי." בהמשך הרעיפה מחמאות גם על 'הבלש הצמחוני' שקיבלה מחברה קרובה ביום הולדתה. את 'משפט הסנדוויץ'' אמרה שאהבה, אך שם דווקא ציפתה לסוף שונה. "ואפילו את הסיפור הקצר שהתפרסם במוסף החג קראתי, ההוא על נהג המונית, ברח לי השם שלו..."
 
"'לילה טוב, מר בוכמן'."
 
"כן. את זה. בהחלט סיפור חביב למדי!"
 
אף ששיחת ההיכרות לא נמשכה זמן רב והמחמאות זרמו בשפע, אדיר יודקביץ' נעשה קצר רוח. הוא ניחש שהתקשרה כדי להציע דבר מה והסתקרן לדעת לאן היא חותרת.
 
לבסוף ניגשה לעניין: "יש לי בשבילך הצעה מיוחדת. אתה שומע?"
 
"שומע."
 
"סיפור בהמשכים! אתה יודע, ממש כמו פעם. זה חלום קצת רומנטי בעידן הסדרות והזפזופים, אבל מה לעשות - כמו שהבת שלי אומרת לי - אני בנאדם של פעם. אני רוצה שתכתוב סיפור בהמשכים שנפרסם מדי שבוע במוסף במשך שנה שלמה. כבר שוחחתי בעניין עם קפלן, העורך הראשי, שאגב, גם הוא קרא את 'הצד האפל' ומאוד התלהב. אנחנו מעוניינים לפרסם את הפרקים החל מראש השנה. אז לפני שנדבר גם על ההיבט הכלכלי, אני רוצה לדעת אם אתה בכלל מעוניין."
 
אדיר התלבט כיצד לא להישמע נלהב מדי. בינו לבינו היטיב להבין כי הונחה לפתחו ההצעה שתמיד המתין לה. וכי יכול סופר לייחל ליותר מזה? לא תהיה בכך הגזמה אם נאמר שהוא הוצף בסחרור אופורי. ידוע ידע היטב: היום בו יפורסם הפרק הראשון יהיה היום שבו ידרוך כוכבו. סיפור בהמשכים, בעיתון רב־תפוצה, הוא השטיח האדום המוליך אל הפנתיאון.
 
חבצלת פירשה את שתיקתו המהוססת כהתלבטות ויצקה קורט שכנוע מיותר: "חשוב על כך, כבר כמה עשורים שלא פורסם בשום עיתון סיפור בהמשכים. אני לא מדברת על כל מיני קשקושים בעיתוני ילדים ונוער. אני מדברת על סיפור־סיפור. אתה מבין מה אני אומרת לך? חשוב על התהודה! אתה יודע כמה עולה עמוד פרסום בעיתון סוף־שבוע? אני מציעה לך פה עמוד שלם בכל גיליון במשך שנה שלמה! אתה תהיה נוכח בכל בית - כל עולל בן יומו ישמע על הסיפור שלך. וחוץ מזה - אתה הולך להמשיך מסורת של ענקים. קונן דויל, אלכסנדר דיומא, דוסטוייבסקי, ז'ול ורן, צ'רלס דיקנס... כולם פרסמו בעיתונים סיפורים בהמשכים!"
 
אדיר אמר שישמח להרים את הכפפה.
 
תעריף הוגן, אפילו נדיב, נקבע בהסכמה מיידית וחבצלת ביקשה שישלח בהקדם פרקים ראשונים. לדבריה, צריך שיהיו בתיקייה לפחות עשרה פרקים לפני שהפרק הראשון יורד לדפוס. וכך, ללא כל היערכות והכנה, באורח סתמי להכעיס, הכול השתנה. במכת קרדום נחלקו החיים ללפני ולאחרי. לו היתה סיטואציה דומה מתוארת בספריו ייתכן שהיה ממשיל את החיים לאצטרובל הנבעט משפת המדרכה ברגלו של נער משועמם. ניסיונו לימד אותו כי נתיבם האקראי של החיים הוא נתיבו של כדור במכונת פינבּוֹל.
 
האם אדיר באמת היטיב להבין כבר אז מה גורלי היה אותו יום בחייו? אולי ניטעה בו איזו נבואת לב. קשה לדעת. הוא לא חשב באותה עת על אצטרובלים ועל מכונות מזל. הוא כלל לא הגה בשאלה, איזה דימוי ייטיב לתאר את הסיטואציה? תמיד הקפיד שלא לכתוב על עצמו. לפחות לא באופן מובהק וישיר. היה בו בוז מובנה לאותם סופרים שטשטשו את הגבול בין החיים לספרות. לאלו שהערו את חייהם אל כתביהם ואת כתביהם אל חייהם. לשיטתו, ספרים הם תולדת הדמיון בלבד. הספרים יוצאים לאור - לסופר מוטב שייוותר בצל. לו נמשל הקיום לגיליון נייר, הרי שחייו שלו נכתבו על עמוד אחד ועל העמוד השני נכתבו ספריו.
 
מקץ חודש חבצלת התקשרה וביקשה לדעת היכן עומד הפרויקט.
 
"יש כמה פרקים," הוא גמגם, "אבל רק ברמה של טיוטה ראשונית. עדיין לא שום דבר שארגיש נוח להציג."
 
"אני לגמרי מבינה," היא אמרה ורק הפצירה שלא ישכח, שבכל זאת, הזמן אינו בלתי־מוגבל.
 
אדיר שיקר. זה היה שקר מבאיש. האמת היתה שלא היתה לו ולו מילה כתובה אחת.
 
אפילו לא היה לו על מי להלין, בידו היה הדבר, אך דומה כי הכורח שנוצר למצוא עלילה מרתקת בסד זמנים מצומצם פעל לרעתו. העלילות שביקש ללכוד הותירו בידיו זנב לטאה. כל פסקה שכתב נדמתה בעיניו מהונדסת. הוא חש כמי שנגיסותיו פוגעות בשקית ולא בכריך. מחיקה, ושוב מחיקה ועוד מחיקה.
 
חבצלת התקשרה פעם נוספת. הנימוס נבזק במעט חשדנות. "אתה מוכן לפחות לתת איזה כיוון?" ביקשה. "לתאר בקווים כלליים את ציר העלילה."
 
שוב דחה אותה בקש. הוא לחץ על המצילה והעמיד פנים שבדיוק הגיעו אורחים.
 
 
 
באותו בוקר שבו מתחיל סיפורנו כתבה לו שתי הודעות ובהן מסר פשוט וחד־משמעי: הזמן תם! היא כתבה שתתקשר בערב וביקשה שעד אז ישלח אליה את הפרקים שהובטחו.
 
מלחציים של חרפה החלו להדק אחיזתם.
 
הביטו בו. יושב שם שעות מול הצג. העניקו לו מעט אמפתיה. הוא עבר בחייו כברת דרך ארוכה, ודווקא עכשיו, כשהפודיום כמעט בהישג יד, גופו יגע ורגליו כושלות. עד כה נתפרסמו חמישה ספרים מפרי עטו. שישה, אם נספור את ספר הילדים. הביקורות החמיאו ליצירתיות שהפגין ולעלילות המורכבות שטווה. אחד ממבקרי הספרות ערך פעם השוואה בין ה"מה" ובין ה"איך". "מה" היא העלילה לעומת "איך" שמתמקד באופן שבו העלילה נכתבת. אותו מבקר טען שאדיר יודקביץ' הוא אמן ה"מה". עלילותיו בנויות לתלפיות. לגבי ה"איך" היו לאותו מבקר הסתייגויות. הנה, יושב לפנינו אותו סופר שגאוותו על עלילותיו, והוא מביט בפחי נפש בעוד באר חרבה. בכל פעם שמבזיק רעיון בקודקודו הוא בוחן אותו היטב ושומט אותו בייאוש. כל הרעיונות הללו נראים מוכרים. הוא כבר כתב עליהם בספריו. זה מה שחסר - שיסמנו אותו כמעלה גירה. מה אירע לו לאותו סופר? מדוע כל רעיון אשר נראה בתחילה מבטיח, נמוג כשלולית במדבר? שוב ושוב הוא מסתער על המקלדת ושוב ושוב נחבט כנגד חומה.
 
או אז מתחיל שלב ה"אילו": אילו רק ייחד את שעות הבוקר המוקדמות לכתיבה. השעות המשובחות שבהן מחשבתו צלולה ומדויקת. בכל בוקר עלו וצצו הבלים שיש לטפל בהם. הדחוף דחה את החשוב. אילו עלה על יצועו מוקדם יותר על מנת להבטיח יקיצה רעננה. אילו השכיל לוותר על הדרכת החוג לכתיבה יוצרת, אם רק היה מפסיק לזמן מה להרצות במפגשי סופרים ובחוגי בית.
 
הנה, בעבור קמצוץ מטבעות יאבד את השטרות הגדולים.
 
בפעם העשירית מציץ במסרון שחבצלת שלחה: 'אתקשר אליך הערב ואני מקווה שעד אז כבר תשלח את הפרקים הראשונים'.
 
הוא התווה בראשו תנודה של ייאוש. הרי גם אם ישקיע עצמו בכתיבת פרך אין סיכוי שישלים את מלאכתו בזמן. לכל אדם, כך אמר לו פעם סבא עליו השלום, מוגשים בימי חייו שני דליים. דלי חול ודלי דבש. במורד חיינו נגזר עלינו לאכול את תכולת שני הדליים. ומה תאמרו עתה לאדיר יודקביץ'? האם אזל הדבש? האם נגזר עליו לאכול מעתה כנחש עפר כל ימי חייו?
 
על צג המחשב לוח השחמט. הוא מניע רגלי על מנת לחסום איום מלכה ולפלס נתיב בטוח להכתרה.
 
זו היתה שגיאה. המחשב הגיב בהכאת הצריח. הוא כלל לא הבחין באופציה הזאת. הרגלי שקיווה להכתיר לא ישרוד והמלך הלבן נותר חשוף. הרגלי הזה, חלפה המחשבה, הנו בן דמותי. גם אני רציתי לשעוט קדימה ולהפוך לברייה מפוארת יותר, וגם אני עתיד להיעלם מבלי שתוגשם המטרה. הוא התלבט אם מצב הכלים על הלוח מצדיק כניעה.
 
לפני שהספיק לקבל החלטה נשמעו נקישות על הדלת.