מבחר מאמרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מבחר מאמרים
הוספה למועדפים

מבחר מאמרים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

צ’רלס קראוטהמר

צ'רלס קראוטהמר נחשב לאחד מהאינטלקטואלים הציבוריים האמיצים והמקוריים שפעלו בארה"ב בעשורים האחרונים.  
 
קראוטהמר שנולד בניו יורק להורים יהודים אורתודוכסים דוברי צרפתית, התחנך חינוך יהודי, ולמד מדע המדינה וכלכלה באוניברסיטת מקגיל, פילוסופיה פוליטית בייליול קולג' ולימודי רפואה בהארווארד. לאחר לימודיו, החל את ההתמחות שלו בתור פסיכיאטר, ובמקביל ללימודיו החל את קריירת הכתיבה שלו. בהמשך, היה בעל טור קבוע בעיתון "Washington Post", וכתב לא מעט ל-"Weekly Standard". קראוטהמר הוכתר על ידי הניו-יורק טיימס כפרשן המשפיע בתולדות ארה"ב, זכה בפרס אירווינג קריסטול על תרומה לשיח הציבורי ובפרס פוליצר לשנת 1987 עבור כתיבתו הפרשנית. 

תקציר

מכתביו של אחד העיתונאים המושחזים וחסרי הפחד שידעה אמריקה.
 
צ'רלס קראוטהמר, יהודי-אמריקאי אשר נולד בניו יורק להורים יהודים בעלי אזרחות צרפתית, הוא אחד העיתונאים, הפרשנים ומובילי הדעה הבולטים שידעה ארה"ב. קראוטהאמר היה בעל טור קבוע בעיתון "וושינגטון פוסט", כתב ב "ויקלי סטנדרד", "ג'ואיש וורלד רוויו" ו"ניו ריפבליק", הופיע כפרשן ב"פוקס ניוז", הוכתר על ידי הניו-יורק טיימס בתור הפרשן המשפיע בתולדות ארה"ב, זכה בפרס אירווינג קריסטול על תרומה לשיח הציבורי ובפרס פוליצר לשנת 1987 עבור כתיבתו הפרשנית.
 
באסופה זו, הקוראים יכולים להיחשף למיטב המאמרים מפרי עטו של קראוטהמר, בה הוא דן בשאלות הנוגעות לריאליזם ביחסי חוץ, אופן הפעולה והרטוריקה של דיקטטורות מודרניות, הקשר בין מדיניות רווחה לבין מתירנות מינית והשאלה מדוע היהודים זוכים בפרסי נובל יותר מכל עם אחר. 
 
גולת הכותרת של תפיסת העולם של קראוטהמר כי הכל מתחיל ונגמר בפוליטיקה. בהיעדר הממד הפוליטי, העולם הופך לכאוס חסר משמעות ובלתי ראוי לחיי אדם. במאמריו הרבים, קראוטהמר מנסה לתת פשר לאותה התשתית עליה מתקיים עולמנו האנושי, בלי לדלג על אף סוגייה המעסיקה את בני זמננו. 

פרק ראשון

הקדמה למהדורה העברית
שגיא ברמק
 
 
צ'רלס קראוטהמר (1950–2018) היה מופת לאינטלקטואליות ציבורית. בעידן של רשתות חברתיות המתגמלות קיצוניות, הלהטת רוחות וגסות רוח, ומתמרצות פשטנות, ציניות ואף בוז לעומק אינטלקטואלי, יש לברך על ההזדמנות הניתנת לקורא הישראלי לעיין בטוריו ובמאמריו של מי שגילם באישיותו, במזגו ובכתיבתו את המתינות ואת הריסון, את קור הרוח השכלתני, את הספקנות האינטלקטואלית ואת הדעה העצמאית. כתיבתו של קראוטהמר, מעבר לכך שהיא מעניינת, מעשירה ומספקת בפני עצמה, מספקת מזור חיוני לפיתוייה של הקנאות הפוליטית לגווניה, ומענה לקריצתה של היוהרה האינטלקטואלית שדעתה נשתבשה.
 
מבחר מאמרים זה המוגש לקורא הישראלי רווי בחוכמה, עמוס בהבחנות מעניינות וכולל גם דעות שנויות במחלוקת, כיאה לכל איש עט גדול. כך, למשל, המתעניינים ביחסי חוץ, בין אם של מעצמות גדולות ברמתה של ארצות הברית ובין אם של מדינות קטנות דוגמת ישראל, ילמדו לא מעט מהריאליזם הדמוקרטי שבשבחו כתב קראוטהמר ומהאופן שבו ניסח, ביד אומן, את דוקטרינת רייגן. ברם בדברים הקצרים הבאים ברצוני להתמקד במספר מצומצם של תובנות בסיסיות העולות ממאמריו של קראוטהמר אשר הינן רלוונטיות במיוחד לכל מי שמוצא עניין בעולם המחשבה השמרני או מזהה את עצמו כשמרן, ובפרט לאלו הלוקחים חלק בגיבושה של התנועה השמרנית בישראל.
 
לקראוטהמר הייתה הבנה מפוכחת וריאליסטית של טבע האדם, הבנה העומדת בבסיסה של כל השקפת עולם שמרנית. האדם מסוגל אומנם לטוב, להקרבה, למסירות ולאלטרואיזם, אך בבואנו לחשוב על מסגרות פוליטיות, ועל פוליטיקה בכלל, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות האדם בקומתו הנמוכה ביותר ולא הגבוהה ביותר. על כל משטר פוליטי להביא בחשבון שהאדם הוא יצור התאב לכוח, החושק בהכרה, המוּנע משאפתנות ואשר מסוגל לאכזריות יוצאת דופן, במיוחד כאשר הוא מתאגד עם אחרים לכדי המון משולהב. כך לימדה המאה העשרים: אין דבר שממנו יש לפחד יותר מפרצי התלהבות פוליטית המונית. קראוטהמר הכיר בכך.
 
הראייה המציאותית הזאת של טבע האדם הוליכה את קראוטהמר להתגייס לצמיתות ובנחישות למחנה תומכי הממשל המוגבל על ידי חוקה. חוקות, ציין קראוטהמר בסיפוק, הן ריאקציונריות מטבען, ותכליתן היחידה היא "ריסונה של כל התלהבות בעתיד שעוד אינו נגלה לעין". אם המסורת היא ביטוי, כלשונו של ההוגה הבריטי ג"ק צ'סטרטון, לשלטונם הדמוקרטי של המתים, הנה שלטונה של החוקה הוא בגדר ביטוי לעריצותם של המתים — בבחינת פסגת שליטתו של העבר על העתיד המבטאת את חוכמתו. "צחוק הגורל הוא", כתב קראוטהמר, "שלמרות כל אמונתו של העם האמריקני בעתיד ובשחר של יום בהיר, יציבותו המדהימה של הניסוי ששמו ארה"ב, תפארתו והצלחתו הם במידה רבה פרי הריסון והשמרנות הטבעיים שהונחלו לו בחוקה שעל פיה נוצר".
 
כמו אבותיה המייסדים של האומה, אם כן, קראוטהמר האמין כי לממשל צריכות להיות סמכויות מוגדרות ומוגבלות בלבד, וכי מטרתו והצדקתו של השלטון הן שמירתה והבטחתה של חירות הפרט. חירות זו — היה לו ברור — הינה הישג שברירי ולא מובן מאליו, היכול לחמוק בנקל מבין ידיה של כל חברה. קראוטהמר היה משוכנע שמישהו, מתישהו, יאתגר את רעיון הממשלה המוגבלת, והוא קרא לנו לעמוד על המשמר לנוכח האפשרות הזאת.
 
ספקנותו של קראוטהמר לגבי כוחה של המדינה, ולגבי יכולתם של מומחים למיניהם לשנות את החברה ולרומם אותה למצב נשגב יותר, נבעה היישר מהמציאותיות שראה בה את הטבע האנושי ומהכרתו בנחיצותו של ממשל חוקתי מוגבל. קראוטהמר הגיע למסקנה כי מדינת הרווחה היא ההוכחה החיה לפתגם הקובע שהדרך לגיהינום (הגיהינום החברתי במקרה הזה) רצופה בכוונות טובות. מדינת הרווחה אומנם ביקשה להיטיב עם החלשים שבחברה, אך בפועל היא הזיקה להם. תוכניות הרווחה השאפתניות חוללו דיס-אינטגרציה במרקם החברתי העדין כאשר הוליכו לשקיעת המוסדות המתווכים בין האזרח לממשל המרכזי וכאשר יצרו שלל פתולוגיות חברתיות, כגון עלייה בשיעור האלימות וההתמכרויות לסמים. השמרנות הייתה בעיניו של קראוטהמר תגובה לאותה שאיפה מוגזמת ומרחיקת לכת הסבורה שבכוחם של הפוליטיקאים לגאול את האנושות. שאיפות שכאלו, בשדה הפעולה הפוליטי, הן מתכון לאסון.
 
עם זאת, קראוטהמר היה נבון דיו להכיר בכך שהחלופה למדינת הרווחה הפרוגרסיבית היא מדינת רווחה שמרנית, ולא ביטולה של מדינת הרווחה. שום מדינה אינה יכולה להיות אדישה למצוקותיהם של מי שאינם יכולים להתקיים בכוח עצמם, אך בין רשת ביטחון דמוקרטית למדינת רווחה המבקשת להגשים "צדק חברתי" ו"שוויון" אין דבר וחצי דבר. ועוד, קראוטהמר הכיר בכך שלא ניתן לתלות במדינת הרווחה את האשמה בכל הבעיות החברתיות, שכן גם לתרבות היה חלק גדול בשינויים השליליים שעבר המערב. כפי שציין: "האומנות שהתרבות שלנו מולידה רעה, והמסרים שלה מזיקים למוסר". הדרך להבראה מחודשת עוברת, כך האמין קראוטהמר, בריסונה של מדינת הרווחה מצד אחד, ובתחייה מוסרית וערכית (שובן של המידות הטובות) מצד שני.
 
לבסוף, לצד ההיבטים השמרניים הכלליים שבהגותו של קראוטהמר, יש לעמוד גם על ההיבט היהודי בכתיבתו, ובייחוד על תובנתו כי שימור הפרויקט הציוני הוא כיום המשימה החשובה ביותר הניצבת לפתחו של העם היהודי. קראוטהמר מכריח אותנו להכיר בעובדה המרה שהיהודים קיבלו בשנת 1948 את הצ'אנס הפוליטי האחרון שלהם, וכי הזדמנות נוספת לתחייה לאומית כבר לא תהיה להם. ישראל אומנם אינה חיה על סף הכיליון, אולם היא מדינה קטנה העלולה להיכחד. "כל עם אחר שהתנסה בכיבוש ובהגליה", כתב, "נעלם במשך הזמן. רק היהודים הפרו את הכלל הזה, פעמיים. אך חוששני שלא יפרו אותו פעם נוספת". "כשהיטלר רצה להשמיד את העם היהודי", הוסיף, "היה עליו לכבוש את כל העולם. אולם כיום, כל שנדרש מאויבי ישראל הוא לכבוש פיסת אדמה קטנה יותר ממדינת ורמונט. צחוק הגורל האכזר הוא שכאשר שהיהודים נפטרו מחוסר האונים שלהם הם הכניסו את כל הביצים לסל אחד, קטן ודחוק לחופי הים התיכון, ובגורלו תלוי גורל העולם היהודי כולו"; "ישראל היא האומה היחידה בעולם שחיה על אותה אדמה, נקראת באותו שם, מדברת באותה שפה ועובדת אותו אל כמו לפני שלושת אלפים שנה" — הישג חסר תקדים, נס של ממש, שיש לשמרו בכל מחיר.
 
חלק מהגותו של קראוטהמר הולם יותר את הזירה האמריקנית שבה פעל ושאליה התייחס, אך חלק הארי שבכתיבתו, ובפרט זו שכונסה בכרך זה, הוא בעל תוקף אוניברסלי. על כן, הקריאה בו אינה רק מהנה אלא גם מלמדת.
 
 
 
 
מה חשוב ולמה פוליטיקה
מתוך הקדמתו של צ'רלס קראוטהמר לספרו עניינים חשובים, 2013
 
 
מהו עניין חשוב? חייהם של הטובים והגדולים, תמימותם של הכלבים, עורמתם של החתולים, יופיו של הטבע, פלאי החלל, זריקת שלשה מושלמת בכדורסל, ההבדל בין אחריות היסטורית לאשמה היסטורית, מחוות וחילולי קודש באדריכלות הנצחה, אופנות ושטויות, והשימושים המעודנים ביותר של האות השביעית.
 
מה עוד חשוב? מנהגים ונימוסים, מוזרויות ובעיות מוסריות וחברתיות: האם יש מקרים כלשהם שבהם מותר לרופא להרוג חולה המבקש למות? מדוע אנו ממשיכים לדבר על "נשים וילדים" בעידן הפמיניסטי? כמה שקרים מותר לספר למען קידום המחקר בתאי גזע?
 
מה עוד חשוב? תערו של אוקהם, המשפט האחרון של פרמה, שאלתו הפרדוקסלית של המדען הדגול פרמי: אם יש כה הרבה כוכבים שהחיים בהם אפשריים, למה, בשם אלוהים, מעולם לא שמענו ולו מילה אפילו מאחד מהם?
 
אלה הנושאים שמעניינים אותי יותר מכול. הם מעסיקים אותי כל ימיי, וכמה מהם גם מטרידים אותי בלילות. הם מעניקים לי אתנחתא, עונג ופליאה. בזכותם אני מודה על שזכיתי בתודעה, וזה שלושה עשורים הם ממלאים את מוחי ושולטים בעטי.
 
אינני טוען שנושאים אלה חשובים לכולם, והם גם אינם צריכים לעניין את כולם. יש לי מוזרויות משלי: כבר נסעתי מוושינגטון לניו יורק כדי לצפות בתחרות שחמט, פעמיים; קראתי את קיצור תולדות הזמן של סטיבן הוקינג, גם כן פעמיים, אולם זאת כשירות לציבור, כדי להבטיח לקוראיי שרב-המכר דל-הקוראים הזה הוא אכן בלתי קריא כפי שהם חששו. אבל המעשה המוזר ביותר שלי היה כנראה שהמרתי חיים של רופא בחיים של עיתונאי הכותב בעיקר על פוליטיקה, למרות אמונתי המוצקה שמה שחשוב באמת, מה שמפעיל את הנפש, מרומם את המחשבה, מצית את הדמיון, ומה שבזכותו אנחנו אנושיים באמת הוא כל הניסיונות, תחומי הידע, המבוכות והשעשועים המשתרעים מחוץ לפוליטיקה.
 
לפיכך, ייעודו המקורי של הספר הזה היה לקבץ את כתביי על כל העניינים שאינם פוליטיקה: היפים, המסתוריים, העמוקים או סתם מוזרים. כותרת המשנה המקורית שלו הייתה "החיים אינם רק פוליטיקה". אבל בסופו של דבר לא הצלחתי בכך. מסיבה פשוטה, אותה סיבה שבגללה גם עברתי מפסיכיאטרייה לעיתונאות. אומנם המדע, הרפואה, האומנות, השירה, האדריכלות, השחמט, החלל, הספורט, תורת המספרים וכל הדברים הקשים והיפים מבטיחים טוהר, יופי ולפעמים גם התעלות, אולם הם בעיקרם כפופים. בסופו של דבר הם חייבים לכרוע בפני הפוליטיקה.
 
הפוליטיקה היא חומר הגלם הפגום של חיינו הציבוריים, והיא שולטת בכול משום שבסופו של דבר הכול — הנשגב והשפל, ובעיקר הנשגב — חי ומת ברצונה של הפוליטיקה. גם אם תיהנו מתרבות מתקדמת ומשגשגת ככל שתהיה, אבל הפוליטיקה תהיה גרועה, הכול עלול לרדת לטמיון. וזו איננה היסטוריה רחוקה. זו גרמניה של שנת 1933.
 
"הַיֹּפִי הוּא אֱמֶת, הָאֱמֶת הִיא יֹפִי, / וְזֶה הַכֹּל שֶׁיֵּשׁ לָדַעַת עֲלֵי אֶרֶץ". בשורות האלו מאת ג'ון קיטס3 מלעיטים אותנו בבית הספר היסודי. אלא שאפילו אותו משורר ורומנטיקן מראשית המאה התשע־עשרה, שלא ידע דבר על זוועות המאה שאחריה, הקפיד לשמור על ריחוק אמנותי מהתמימות המאושרת הזאת. מתברר שעלינו לדעת עוד משהו בעולם הזה: הפוליטיקה. כי כשהיא מיטיבה, בכוחה לאפשר לכל שמסביבה לפרוח, וכשהיא זדונית, בכוחה הכול קמל סביבה.
 
אין כאן שום רעיון מופשט: ניתן לראות זאת בקוריאה הצפונית, שהפוליטיקה הסטליניסטית המטורפת שלה יצרה ארץ ענייה ומכוערת להחריד, בחומר וברוח גם יחד; ראינו זאת במהפכה התרבותית של סין, שהייתה התאבדות לאומית מתמשכת במטרה לסלק, להשפיל ולחסל את ההישגים הנעלים של חמשת אלפי שנות תרבות סינית; ראינו זאת גם באפגניסטן שבשלטון הטליבן, שחודשים ספורים לפני הפלת מגדלי התאומים שלחה את חייליה לעמק בַּמְיָאן והשמידה באש טנקים ותותחים ובחומרי נפץ פסלי בודהה מרהיבים שנחצבו באבן לפני 1,700 שנה שמא הם — כמו הטסת עפיפונים, מוזיקה ושאר דברים נעימים — יטמאו את טהרת האדמה החרוכה שהותירה תורתם השוללנית.
 
הפוליטיקה היא תעלת המגן והחומה המגינות עלינו מפראי האדם. כשאין מצליחים לרסן אותם — הכול עולה באש. כל פרצי ההתלהבות הפוליטית ההמונית במאה העשרים מלמדים על יכולתה האדירה של הפוליטיקה לחולל מעגלי הרס המתרחבים והולכים. לא די שמלחמת העולם הראשונה הרגה יותר בני אדם מכל קודמותיה, ההלם הנפשי מהחורבן המטורף שאירופה המיטה על עצמה שינה לנצח את הרגשות במערב, ופחות או יותר סילק את האומנויות, המידות הטובות ודרכי החשיבה הקלאסיות. המהפכה הרוסית וכל חיקוייה — בסין, בקובה, בווייטנאם ובקמבודיה — ניסו לרסק את החברה ולהילחם נגד המוסדות המתווכים החוצצים בין היחיד למדינה ביסודיות כזאת, שהקשרים הבין-אישיים היסודיים בין בני משפחה או דת, ידידים או שותפים לערכים חוסלו כמעט לחלוטין.
 
ההוכחה המרשימה ביותר לקטלנותה של הפוליטיקה היא כמובן השואה, שתוך פחות מעשור השמידה תרבות בת אלף שנה ומחקה לא רק שישה מיליוני נפשות אלא גם את עולמה של יהדות אירופה שהיה ואיננו עוד, על מוסדותיו, תרבותו ואפילו שפתו. הכוח היחיד המשתווה לה בהרסנותו הוא של אלוהים. או של הטבע. או, אם אתם מתלבטים ביניהם, כמו ג'פרסון, של "אלוהי הטבע". באי סנטוריני שבים התיכון התקיימה תרבות פורחת עד שיום אחד, לפני למעלה מ-3,500 שנה, הוא פשוט שקע בים: האדמה רעדה, הר געש התפרץ, וסוף פסוק. אבל אפילו אלוהים אינו מסוגל להתחרות באכזריותם של ברואיו. על כל סנטוריני אחד היו מאה מעשי טבח בתמימים. אלה היו מעשי ידי אדם; ליתר דיוק מעשי ידיה של הפוליטיקה, כלומר של בני אדם שהתאגדו בקבוצות כדי לצבור כוח ולהפעילו.
 
בדרך כלל אין זאת אחת השאיפות הנשגבות ביותר בחיי היום יום של האדם. אומנם מקיאוולי העניק לה הילה של גדולה, אולם התפארותו העוקצנית של דיזראלי, "הגעתי לראש העמוד החלקלק", מבהירה יותר מכול את מהותה הארצית של הפוליטיקה: חמדנות, טורפנות, תככנות, דמגוגיה וחוסר ערכים.
 
ההצהרה המאוזנת והמחושבת ביותר על מעמדה של הפוליטיקה בסולם העיסוקים האנושיים נשמעה, כמובן, מפיו של אמריקני: "עליי ללמוד את אומנות הפוליטיקה והמלחמה", כתב נשיא ארצות הברית השני, ג'ון אדמס, "כדי שלילדיי תהיה האפשרות ללמוד מתמטיקה ופילוסופיה, גאוגרפיה, מדעי הטבע, אדריכלות ימית, ניווט, מסחר וחקלאות, כדי לאפשר לילדיהם שלהם לעסוק בציור, בשירה, במוזיקה, באדריכלות, בפיסול, באריגת שטיחים ובזיגוג חרסינה".
 
אדמס הבין היטב שהפוליטיקה היא יסוד חיוני לכל המעודן והיפה בחיים. בראש ובראשונה אדם חייב להבטיח לעצמו את החיים, החירות והזכות לחתור לאושר. זוהי הפוליטיקה, כשהיא נעשית כהלכתה — בעבודה קשה, ולעיתים קרובות במלחמה. ובכל זאת התהילה שהפוליטיקה המוצלחת הזאת מניבה נמצאת מחוץ לתחומה. מטרתה העמוקה היא ליצור תנאים המאפשרים את טיפוח העיסוקים המעודנים, החל בפילוסופיה ומדע וכלה באומנויות המעודנות והמשוכללות ביותר. שימו לב שאדמס התייחס פעמיים לאדריכלות: הדור השני צריך ללמוד אדריכלות ימית — תחום המשלב מלחמה, מסחר ומדע — כדי שהדור השלישי יוכל לעסוק בחירות ובביטחון באדריכלות כשלעצמה.
 
הפירוש האופטימי ביותר לקביעתו של אדמס הוא: ברגע שהדור הראשון מבין נכונה את יסודות הפוליטיקה, הוא שורד ומצליח לגדל את הדור הבא. אלא שאדמס עצמו אמר פעם: "מעולם לא התקיימה דמוקרטיה שלא איבדה את עצמה לדעת". הוא היה ספקן עוד יותר בנוגע לשרידותה של החירות. הוא כתב שייתכן שיהיה צורך לחולל מהפכה חוקתית כל עשרים שנה. ואכן, ההיסטוריה האמריקנית מלמדת שאפילו שמירה על חוסנם של מנגנוני הסדר החוקתי ועל עמידותם מחייבת עבודה מתמדת, רציפה ואינסופית בכל דור ודור.
 
הביולוג והפילוסוף לואיס תומס נשאל איזה חפץ היה משגר לחלל כדי להפגין את הישגי המין האנושי. "הייתי בוחר לשגר לחלל את באך, את כל באך, שוב ושוב", הוא הציע. ואז אמר בנימת חרטה: "וזאת תהיה שחצנות מצד האנושות, כמובן".
 
אני לא הייתי מציע שום נאום נשיאותי על מצב האומה, ושום נוסח של האמנה נגד הפצת הנשק הגרעיני. גם לא, חס וחלילה, מה שאכן שיגרנו לחלל בהזדמנות הראשונה: החלליות הבין-כוכביות וויאג'ר 1 ו-2 נשאו בין היתר את ברכת השלום המוקלטת הראשונה מהמין האנושי. מי כבר מדבר שם, בשמם של כל בני האנוש שחיו אי פעם, אל איזה גזע חוצני לא ידוע בקצה החלל האינסופי? קולו של מי ישרוד לנצח, זמן רב אחרי שכדור הארץ יהיה לאפר? כמובן, של ראש מוסד פוליטי המייצג את כל האנושות, מזכ"ל האו"ם דאז, קורט ולדהיים, שאחר כך התגלה כנאצי. זוטר, להזכירכם, סתם בורג קטן וצייתן במכונה. לאור זאת מתעוררת התקווה שנשלח מיד חללית מספר 3 שתתריע בעצבנות: נא להתעלם מכל ההודעות הקודמות.
 
תומס צדק שצריך לשגר את באך, אם כי מקובל עליי בהחלט שעותק דיגיטלי של המגנה כרטה או של הכרזת העצמאות האמריקנית יכול להיות נהדר בעדיפות שנייה. אלא שכאן עובר הגבול שלי: אומנם המעשה הפוליטי ראוי לכבוד מסויג בזכות העוצמה שהוא מפעיל, אולם ההגות הפוליטית ראויה ליראת כבוד בזכות יכולתה לשקף גדלות ועומק, כפי שמוכיחות המילים הנשגבות של מייסדי ארצות הברית. לפיכך, ברבים ממאמריי הפוליטיים בספר זה בחרתי להתמקד בסוגיות חוקתיות ובעקרונות כלליים. התעלמתי ממחלוקות מפלגתיות רבות שבהן מצטיינת שגרת יומה של כל דמוקרטיה: אותו הלוך ושוב זמני, מצטבר ובלתי צפוי הגוזל הרבה מזמנו של כל בעל טור פוליטי. ניסיתי להמעיט ככל האפשר בהתייחסות לתעמולת בחירות ולמערכות בחירות, למתמודדים ולמעידותיהם, ולעניינים בני חלוף.
 
מובן שלא התעלמתי לגמרי מנושאים בני חלוף כאלה, כי אסור להתעלם מהם. כך מתנהלים החיים הפוליטיים האמיתיים. אולם משום שאותם אירועים חולפים, אותם מאבקי כוח מפלגתיים ואישיים הם לרוב שגרתיים וחוזרים על עצמם, הרי שהם מפסיקים לעניין במשך הזמן, ומתפוגגים מהזיכרון, כראוי להם. ניסיתי לסנן את רוב החומר הזה, ולהיצמד למה שחשוב.
 
3 שורות הסיום של שירו "שיר תהילה לכד יווני", בתרגום אריה סתיו. בתוך סתיו, שבעה שערי שירה: שער שלישי, תל-אביב: תמוז, 2005, עמ' 280.

צ’רלס קראוטהמר

צ'רלס קראוטהמר נחשב לאחד מהאינטלקטואלים הציבוריים האמיצים והמקוריים שפעלו בארה"ב בעשורים האחרונים.  
 
קראוטהמר שנולד בניו יורק להורים יהודים אורתודוכסים דוברי צרפתית, התחנך חינוך יהודי, ולמד מדע המדינה וכלכלה באוניברסיטת מקגיל, פילוסופיה פוליטית בייליול קולג' ולימודי רפואה בהארווארד. לאחר לימודיו, החל את ההתמחות שלו בתור פסיכיאטר, ובמקביל ללימודיו החל את קריירת הכתיבה שלו. בהמשך, היה בעל טור קבוע בעיתון "Washington Post", וכתב לא מעט ל-"Weekly Standard". קראוטהמר הוכתר על ידי הניו-יורק טיימס כפרשן המשפיע בתולדות ארה"ב, זכה בפרס אירווינג קריסטול על תרומה לשיח הציבורי ובפרס פוליצר לשנת 1987 עבור כתיבתו הפרשנית. 

עוד על הספר

מבחר מאמרים צ’רלס קראוטהמר
הקדמה למהדורה העברית
שגיא ברמק
 
 
צ'רלס קראוטהמר (1950–2018) היה מופת לאינטלקטואליות ציבורית. בעידן של רשתות חברתיות המתגמלות קיצוניות, הלהטת רוחות וגסות רוח, ומתמרצות פשטנות, ציניות ואף בוז לעומק אינטלקטואלי, יש לברך על ההזדמנות הניתנת לקורא הישראלי לעיין בטוריו ובמאמריו של מי שגילם באישיותו, במזגו ובכתיבתו את המתינות ואת הריסון, את קור הרוח השכלתני, את הספקנות האינטלקטואלית ואת הדעה העצמאית. כתיבתו של קראוטהמר, מעבר לכך שהיא מעניינת, מעשירה ומספקת בפני עצמה, מספקת מזור חיוני לפיתוייה של הקנאות הפוליטית לגווניה, ומענה לקריצתה של היוהרה האינטלקטואלית שדעתה נשתבשה.
 
מבחר מאמרים זה המוגש לקורא הישראלי רווי בחוכמה, עמוס בהבחנות מעניינות וכולל גם דעות שנויות במחלוקת, כיאה לכל איש עט גדול. כך, למשל, המתעניינים ביחסי חוץ, בין אם של מעצמות גדולות ברמתה של ארצות הברית ובין אם של מדינות קטנות דוגמת ישראל, ילמדו לא מעט מהריאליזם הדמוקרטי שבשבחו כתב קראוטהמר ומהאופן שבו ניסח, ביד אומן, את דוקטרינת רייגן. ברם בדברים הקצרים הבאים ברצוני להתמקד במספר מצומצם של תובנות בסיסיות העולות ממאמריו של קראוטהמר אשר הינן רלוונטיות במיוחד לכל מי שמוצא עניין בעולם המחשבה השמרני או מזהה את עצמו כשמרן, ובפרט לאלו הלוקחים חלק בגיבושה של התנועה השמרנית בישראל.
 
לקראוטהמר הייתה הבנה מפוכחת וריאליסטית של טבע האדם, הבנה העומדת בבסיסה של כל השקפת עולם שמרנית. האדם מסוגל אומנם לטוב, להקרבה, למסירות ולאלטרואיזם, אך בבואנו לחשוב על מסגרות פוליטיות, ועל פוליטיקה בכלל, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות האדם בקומתו הנמוכה ביותר ולא הגבוהה ביותר. על כל משטר פוליטי להביא בחשבון שהאדם הוא יצור התאב לכוח, החושק בהכרה, המוּנע משאפתנות ואשר מסוגל לאכזריות יוצאת דופן, במיוחד כאשר הוא מתאגד עם אחרים לכדי המון משולהב. כך לימדה המאה העשרים: אין דבר שממנו יש לפחד יותר מפרצי התלהבות פוליטית המונית. קראוטהמר הכיר בכך.
 
הראייה המציאותית הזאת של טבע האדם הוליכה את קראוטהמר להתגייס לצמיתות ובנחישות למחנה תומכי הממשל המוגבל על ידי חוקה. חוקות, ציין קראוטהמר בסיפוק, הן ריאקציונריות מטבען, ותכליתן היחידה היא "ריסונה של כל התלהבות בעתיד שעוד אינו נגלה לעין". אם המסורת היא ביטוי, כלשונו של ההוגה הבריטי ג"ק צ'סטרטון, לשלטונם הדמוקרטי של המתים, הנה שלטונה של החוקה הוא בגדר ביטוי לעריצותם של המתים — בבחינת פסגת שליטתו של העבר על העתיד המבטאת את חוכמתו. "צחוק הגורל הוא", כתב קראוטהמר, "שלמרות כל אמונתו של העם האמריקני בעתיד ובשחר של יום בהיר, יציבותו המדהימה של הניסוי ששמו ארה"ב, תפארתו והצלחתו הם במידה רבה פרי הריסון והשמרנות הטבעיים שהונחלו לו בחוקה שעל פיה נוצר".
 
כמו אבותיה המייסדים של האומה, אם כן, קראוטהמר האמין כי לממשל צריכות להיות סמכויות מוגדרות ומוגבלות בלבד, וכי מטרתו והצדקתו של השלטון הן שמירתה והבטחתה של חירות הפרט. חירות זו — היה לו ברור — הינה הישג שברירי ולא מובן מאליו, היכול לחמוק בנקל מבין ידיה של כל חברה. קראוטהמר היה משוכנע שמישהו, מתישהו, יאתגר את רעיון הממשלה המוגבלת, והוא קרא לנו לעמוד על המשמר לנוכח האפשרות הזאת.
 
ספקנותו של קראוטהמר לגבי כוחה של המדינה, ולגבי יכולתם של מומחים למיניהם לשנות את החברה ולרומם אותה למצב נשגב יותר, נבעה היישר מהמציאותיות שראה בה את הטבע האנושי ומהכרתו בנחיצותו של ממשל חוקתי מוגבל. קראוטהמר הגיע למסקנה כי מדינת הרווחה היא ההוכחה החיה לפתגם הקובע שהדרך לגיהינום (הגיהינום החברתי במקרה הזה) רצופה בכוונות טובות. מדינת הרווחה אומנם ביקשה להיטיב עם החלשים שבחברה, אך בפועל היא הזיקה להם. תוכניות הרווחה השאפתניות חוללו דיס-אינטגרציה במרקם החברתי העדין כאשר הוליכו לשקיעת המוסדות המתווכים בין האזרח לממשל המרכזי וכאשר יצרו שלל פתולוגיות חברתיות, כגון עלייה בשיעור האלימות וההתמכרויות לסמים. השמרנות הייתה בעיניו של קראוטהמר תגובה לאותה שאיפה מוגזמת ומרחיקת לכת הסבורה שבכוחם של הפוליטיקאים לגאול את האנושות. שאיפות שכאלו, בשדה הפעולה הפוליטי, הן מתכון לאסון.
 
עם זאת, קראוטהמר היה נבון דיו להכיר בכך שהחלופה למדינת הרווחה הפרוגרסיבית היא מדינת רווחה שמרנית, ולא ביטולה של מדינת הרווחה. שום מדינה אינה יכולה להיות אדישה למצוקותיהם של מי שאינם יכולים להתקיים בכוח עצמם, אך בין רשת ביטחון דמוקרטית למדינת רווחה המבקשת להגשים "צדק חברתי" ו"שוויון" אין דבר וחצי דבר. ועוד, קראוטהמר הכיר בכך שלא ניתן לתלות במדינת הרווחה את האשמה בכל הבעיות החברתיות, שכן גם לתרבות היה חלק גדול בשינויים השליליים שעבר המערב. כפי שציין: "האומנות שהתרבות שלנו מולידה רעה, והמסרים שלה מזיקים למוסר". הדרך להבראה מחודשת עוברת, כך האמין קראוטהמר, בריסונה של מדינת הרווחה מצד אחד, ובתחייה מוסרית וערכית (שובן של המידות הטובות) מצד שני.
 
לבסוף, לצד ההיבטים השמרניים הכלליים שבהגותו של קראוטהמר, יש לעמוד גם על ההיבט היהודי בכתיבתו, ובייחוד על תובנתו כי שימור הפרויקט הציוני הוא כיום המשימה החשובה ביותר הניצבת לפתחו של העם היהודי. קראוטהמר מכריח אותנו להכיר בעובדה המרה שהיהודים קיבלו בשנת 1948 את הצ'אנס הפוליטי האחרון שלהם, וכי הזדמנות נוספת לתחייה לאומית כבר לא תהיה להם. ישראל אומנם אינה חיה על סף הכיליון, אולם היא מדינה קטנה העלולה להיכחד. "כל עם אחר שהתנסה בכיבוש ובהגליה", כתב, "נעלם במשך הזמן. רק היהודים הפרו את הכלל הזה, פעמיים. אך חוששני שלא יפרו אותו פעם נוספת". "כשהיטלר רצה להשמיד את העם היהודי", הוסיף, "היה עליו לכבוש את כל העולם. אולם כיום, כל שנדרש מאויבי ישראל הוא לכבוש פיסת אדמה קטנה יותר ממדינת ורמונט. צחוק הגורל האכזר הוא שכאשר שהיהודים נפטרו מחוסר האונים שלהם הם הכניסו את כל הביצים לסל אחד, קטן ודחוק לחופי הים התיכון, ובגורלו תלוי גורל העולם היהודי כולו"; "ישראל היא האומה היחידה בעולם שחיה על אותה אדמה, נקראת באותו שם, מדברת באותה שפה ועובדת אותו אל כמו לפני שלושת אלפים שנה" — הישג חסר תקדים, נס של ממש, שיש לשמרו בכל מחיר.
 
חלק מהגותו של קראוטהמר הולם יותר את הזירה האמריקנית שבה פעל ושאליה התייחס, אך חלק הארי שבכתיבתו, ובפרט זו שכונסה בכרך זה, הוא בעל תוקף אוניברסלי. על כן, הקריאה בו אינה רק מהנה אלא גם מלמדת.
 
 
 
 
מה חשוב ולמה פוליטיקה
מתוך הקדמתו של צ'רלס קראוטהמר לספרו עניינים חשובים, 2013
 
 
מהו עניין חשוב? חייהם של הטובים והגדולים, תמימותם של הכלבים, עורמתם של החתולים, יופיו של הטבע, פלאי החלל, זריקת שלשה מושלמת בכדורסל, ההבדל בין אחריות היסטורית לאשמה היסטורית, מחוות וחילולי קודש באדריכלות הנצחה, אופנות ושטויות, והשימושים המעודנים ביותר של האות השביעית.
 
מה עוד חשוב? מנהגים ונימוסים, מוזרויות ובעיות מוסריות וחברתיות: האם יש מקרים כלשהם שבהם מותר לרופא להרוג חולה המבקש למות? מדוע אנו ממשיכים לדבר על "נשים וילדים" בעידן הפמיניסטי? כמה שקרים מותר לספר למען קידום המחקר בתאי גזע?
 
מה עוד חשוב? תערו של אוקהם, המשפט האחרון של פרמה, שאלתו הפרדוקסלית של המדען הדגול פרמי: אם יש כה הרבה כוכבים שהחיים בהם אפשריים, למה, בשם אלוהים, מעולם לא שמענו ולו מילה אפילו מאחד מהם?
 
אלה הנושאים שמעניינים אותי יותר מכול. הם מעסיקים אותי כל ימיי, וכמה מהם גם מטרידים אותי בלילות. הם מעניקים לי אתנחתא, עונג ופליאה. בזכותם אני מודה על שזכיתי בתודעה, וזה שלושה עשורים הם ממלאים את מוחי ושולטים בעטי.
 
אינני טוען שנושאים אלה חשובים לכולם, והם גם אינם צריכים לעניין את כולם. יש לי מוזרויות משלי: כבר נסעתי מוושינגטון לניו יורק כדי לצפות בתחרות שחמט, פעמיים; קראתי את קיצור תולדות הזמן של סטיבן הוקינג, גם כן פעמיים, אולם זאת כשירות לציבור, כדי להבטיח לקוראיי שרב-המכר דל-הקוראים הזה הוא אכן בלתי קריא כפי שהם חששו. אבל המעשה המוזר ביותר שלי היה כנראה שהמרתי חיים של רופא בחיים של עיתונאי הכותב בעיקר על פוליטיקה, למרות אמונתי המוצקה שמה שחשוב באמת, מה שמפעיל את הנפש, מרומם את המחשבה, מצית את הדמיון, ומה שבזכותו אנחנו אנושיים באמת הוא כל הניסיונות, תחומי הידע, המבוכות והשעשועים המשתרעים מחוץ לפוליטיקה.
 
לפיכך, ייעודו המקורי של הספר הזה היה לקבץ את כתביי על כל העניינים שאינם פוליטיקה: היפים, המסתוריים, העמוקים או סתם מוזרים. כותרת המשנה המקורית שלו הייתה "החיים אינם רק פוליטיקה". אבל בסופו של דבר לא הצלחתי בכך. מסיבה פשוטה, אותה סיבה שבגללה גם עברתי מפסיכיאטרייה לעיתונאות. אומנם המדע, הרפואה, האומנות, השירה, האדריכלות, השחמט, החלל, הספורט, תורת המספרים וכל הדברים הקשים והיפים מבטיחים טוהר, יופי ולפעמים גם התעלות, אולם הם בעיקרם כפופים. בסופו של דבר הם חייבים לכרוע בפני הפוליטיקה.
 
הפוליטיקה היא חומר הגלם הפגום של חיינו הציבוריים, והיא שולטת בכול משום שבסופו של דבר הכול — הנשגב והשפל, ובעיקר הנשגב — חי ומת ברצונה של הפוליטיקה. גם אם תיהנו מתרבות מתקדמת ומשגשגת ככל שתהיה, אבל הפוליטיקה תהיה גרועה, הכול עלול לרדת לטמיון. וזו איננה היסטוריה רחוקה. זו גרמניה של שנת 1933.
 
"הַיֹּפִי הוּא אֱמֶת, הָאֱמֶת הִיא יֹפִי, / וְזֶה הַכֹּל שֶׁיֵּשׁ לָדַעַת עֲלֵי אֶרֶץ". בשורות האלו מאת ג'ון קיטס3 מלעיטים אותנו בבית הספר היסודי. אלא שאפילו אותו משורר ורומנטיקן מראשית המאה התשע־עשרה, שלא ידע דבר על זוועות המאה שאחריה, הקפיד לשמור על ריחוק אמנותי מהתמימות המאושרת הזאת. מתברר שעלינו לדעת עוד משהו בעולם הזה: הפוליטיקה. כי כשהיא מיטיבה, בכוחה לאפשר לכל שמסביבה לפרוח, וכשהיא זדונית, בכוחה הכול קמל סביבה.
 
אין כאן שום רעיון מופשט: ניתן לראות זאת בקוריאה הצפונית, שהפוליטיקה הסטליניסטית המטורפת שלה יצרה ארץ ענייה ומכוערת להחריד, בחומר וברוח גם יחד; ראינו זאת במהפכה התרבותית של סין, שהייתה התאבדות לאומית מתמשכת במטרה לסלק, להשפיל ולחסל את ההישגים הנעלים של חמשת אלפי שנות תרבות סינית; ראינו זאת גם באפגניסטן שבשלטון הטליבן, שחודשים ספורים לפני הפלת מגדלי התאומים שלחה את חייליה לעמק בַּמְיָאן והשמידה באש טנקים ותותחים ובחומרי נפץ פסלי בודהה מרהיבים שנחצבו באבן לפני 1,700 שנה שמא הם — כמו הטסת עפיפונים, מוזיקה ושאר דברים נעימים — יטמאו את טהרת האדמה החרוכה שהותירה תורתם השוללנית.
 
הפוליטיקה היא תעלת המגן והחומה המגינות עלינו מפראי האדם. כשאין מצליחים לרסן אותם — הכול עולה באש. כל פרצי ההתלהבות הפוליטית ההמונית במאה העשרים מלמדים על יכולתה האדירה של הפוליטיקה לחולל מעגלי הרס המתרחבים והולכים. לא די שמלחמת העולם הראשונה הרגה יותר בני אדם מכל קודמותיה, ההלם הנפשי מהחורבן המטורף שאירופה המיטה על עצמה שינה לנצח את הרגשות במערב, ופחות או יותר סילק את האומנויות, המידות הטובות ודרכי החשיבה הקלאסיות. המהפכה הרוסית וכל חיקוייה — בסין, בקובה, בווייטנאם ובקמבודיה — ניסו לרסק את החברה ולהילחם נגד המוסדות המתווכים החוצצים בין היחיד למדינה ביסודיות כזאת, שהקשרים הבין-אישיים היסודיים בין בני משפחה או דת, ידידים או שותפים לערכים חוסלו כמעט לחלוטין.
 
ההוכחה המרשימה ביותר לקטלנותה של הפוליטיקה היא כמובן השואה, שתוך פחות מעשור השמידה תרבות בת אלף שנה ומחקה לא רק שישה מיליוני נפשות אלא גם את עולמה של יהדות אירופה שהיה ואיננו עוד, על מוסדותיו, תרבותו ואפילו שפתו. הכוח היחיד המשתווה לה בהרסנותו הוא של אלוהים. או של הטבע. או, אם אתם מתלבטים ביניהם, כמו ג'פרסון, של "אלוהי הטבע". באי סנטוריני שבים התיכון התקיימה תרבות פורחת עד שיום אחד, לפני למעלה מ-3,500 שנה, הוא פשוט שקע בים: האדמה רעדה, הר געש התפרץ, וסוף פסוק. אבל אפילו אלוהים אינו מסוגל להתחרות באכזריותם של ברואיו. על כל סנטוריני אחד היו מאה מעשי טבח בתמימים. אלה היו מעשי ידי אדם; ליתר דיוק מעשי ידיה של הפוליטיקה, כלומר של בני אדם שהתאגדו בקבוצות כדי לצבור כוח ולהפעילו.
 
בדרך כלל אין זאת אחת השאיפות הנשגבות ביותר בחיי היום יום של האדם. אומנם מקיאוולי העניק לה הילה של גדולה, אולם התפארותו העוקצנית של דיזראלי, "הגעתי לראש העמוד החלקלק", מבהירה יותר מכול את מהותה הארצית של הפוליטיקה: חמדנות, טורפנות, תככנות, דמגוגיה וחוסר ערכים.
 
ההצהרה המאוזנת והמחושבת ביותר על מעמדה של הפוליטיקה בסולם העיסוקים האנושיים נשמעה, כמובן, מפיו של אמריקני: "עליי ללמוד את אומנות הפוליטיקה והמלחמה", כתב נשיא ארצות הברית השני, ג'ון אדמס, "כדי שלילדיי תהיה האפשרות ללמוד מתמטיקה ופילוסופיה, גאוגרפיה, מדעי הטבע, אדריכלות ימית, ניווט, מסחר וחקלאות, כדי לאפשר לילדיהם שלהם לעסוק בציור, בשירה, במוזיקה, באדריכלות, בפיסול, באריגת שטיחים ובזיגוג חרסינה".
 
אדמס הבין היטב שהפוליטיקה היא יסוד חיוני לכל המעודן והיפה בחיים. בראש ובראשונה אדם חייב להבטיח לעצמו את החיים, החירות והזכות לחתור לאושר. זוהי הפוליטיקה, כשהיא נעשית כהלכתה — בעבודה קשה, ולעיתים קרובות במלחמה. ובכל זאת התהילה שהפוליטיקה המוצלחת הזאת מניבה נמצאת מחוץ לתחומה. מטרתה העמוקה היא ליצור תנאים המאפשרים את טיפוח העיסוקים המעודנים, החל בפילוסופיה ומדע וכלה באומנויות המעודנות והמשוכללות ביותר. שימו לב שאדמס התייחס פעמיים לאדריכלות: הדור השני צריך ללמוד אדריכלות ימית — תחום המשלב מלחמה, מסחר ומדע — כדי שהדור השלישי יוכל לעסוק בחירות ובביטחון באדריכלות כשלעצמה.
 
הפירוש האופטימי ביותר לקביעתו של אדמס הוא: ברגע שהדור הראשון מבין נכונה את יסודות הפוליטיקה, הוא שורד ומצליח לגדל את הדור הבא. אלא שאדמס עצמו אמר פעם: "מעולם לא התקיימה דמוקרטיה שלא איבדה את עצמה לדעת". הוא היה ספקן עוד יותר בנוגע לשרידותה של החירות. הוא כתב שייתכן שיהיה צורך לחולל מהפכה חוקתית כל עשרים שנה. ואכן, ההיסטוריה האמריקנית מלמדת שאפילו שמירה על חוסנם של מנגנוני הסדר החוקתי ועל עמידותם מחייבת עבודה מתמדת, רציפה ואינסופית בכל דור ודור.
 
הביולוג והפילוסוף לואיס תומס נשאל איזה חפץ היה משגר לחלל כדי להפגין את הישגי המין האנושי. "הייתי בוחר לשגר לחלל את באך, את כל באך, שוב ושוב", הוא הציע. ואז אמר בנימת חרטה: "וזאת תהיה שחצנות מצד האנושות, כמובן".
 
אני לא הייתי מציע שום נאום נשיאותי על מצב האומה, ושום נוסח של האמנה נגד הפצת הנשק הגרעיני. גם לא, חס וחלילה, מה שאכן שיגרנו לחלל בהזדמנות הראשונה: החלליות הבין-כוכביות וויאג'ר 1 ו-2 נשאו בין היתר את ברכת השלום המוקלטת הראשונה מהמין האנושי. מי כבר מדבר שם, בשמם של כל בני האנוש שחיו אי פעם, אל איזה גזע חוצני לא ידוע בקצה החלל האינסופי? קולו של מי ישרוד לנצח, זמן רב אחרי שכדור הארץ יהיה לאפר? כמובן, של ראש מוסד פוליטי המייצג את כל האנושות, מזכ"ל האו"ם דאז, קורט ולדהיים, שאחר כך התגלה כנאצי. זוטר, להזכירכם, סתם בורג קטן וצייתן במכונה. לאור זאת מתעוררת התקווה שנשלח מיד חללית מספר 3 שתתריע בעצבנות: נא להתעלם מכל ההודעות הקודמות.
 
תומס צדק שצריך לשגר את באך, אם כי מקובל עליי בהחלט שעותק דיגיטלי של המגנה כרטה או של הכרזת העצמאות האמריקנית יכול להיות נהדר בעדיפות שנייה. אלא שכאן עובר הגבול שלי: אומנם המעשה הפוליטי ראוי לכבוד מסויג בזכות העוצמה שהוא מפעיל, אולם ההגות הפוליטית ראויה ליראת כבוד בזכות יכולתה לשקף גדלות ועומק, כפי שמוכיחות המילים הנשגבות של מייסדי ארצות הברית. לפיכך, ברבים ממאמריי הפוליטיים בספר זה בחרתי להתמקד בסוגיות חוקתיות ובעקרונות כלליים. התעלמתי ממחלוקות מפלגתיות רבות שבהן מצטיינת שגרת יומה של כל דמוקרטיה: אותו הלוך ושוב זמני, מצטבר ובלתי צפוי הגוזל הרבה מזמנו של כל בעל טור פוליטי. ניסיתי להמעיט ככל האפשר בהתייחסות לתעמולת בחירות ולמערכות בחירות, למתמודדים ולמעידותיהם, ולעניינים בני חלוף.
 
מובן שלא התעלמתי לגמרי מנושאים בני חלוף כאלה, כי אסור להתעלם מהם. כך מתנהלים החיים הפוליטיים האמיתיים. אולם משום שאותם אירועים חולפים, אותם מאבקי כוח מפלגתיים ואישיים הם לרוב שגרתיים וחוזרים על עצמם, הרי שהם מפסיקים לעניין במשך הזמן, ומתפוגגים מהזיכרון, כראוי להם. ניסיתי לסנן את רוב החומר הזה, ולהיצמד למה שחשוב.
 
3 שורות הסיום של שירו "שיר תהילה לכד יווני", בתרגום אריה סתיו. בתוך סתיו, שבעה שערי שירה: שער שלישי, תל-אביב: תמוז, 2005, עמ' 280.