סדרת וי גיימז 3 - ואס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדרת וי גיימז 3 - ואס
מכר
מאות
עותקים
סדרת וי גיימז 3 - ואס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סדרת וי גיימז 3 - ואס

3.3 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

 
וולקוב הוא השם שלו ייחלתי.
זו המשפחה שבה גדלתי, אך לא כשווה בין שווים – אלא כבן המשרתת.
זה לא מנע ממני להפוך לאדם שאי אפשר להתעלם ממנו.
גם כשקיבלתי את השם המגיע לי בזכות, עדיין הרגשתי מנותק מהכול.
 
עד שהיא הגיעה.
 
כל מה שעשיתי היה כדי להתקבל.
כל מה שאיבדתי, הביא אותי אל המשפחה שלי.
אל החיים האלה.
אליה.
 
נאבקתי למען המעמד.
נאבקתי למען אחיותיי.
ואיאבק עד המוות למען המלאך שלי.
היא הוכיחה לי שיש אור בעולמנו השחור משחור, שהכוכבים לא יכולים לזרוח ללא אפלת הלילה.
היא הכוכבים ואני הרקיע שבו היא זורחת.
 
רוע אורב בין הצללים שאנחנו יוצרים.
השחיתות והשפל המוסרי של המשפחות הראשונות הפכה לרעילה והיא מזהמת את כולנו.
המשחקים התקיימו וכעת עליהם להסתיים.
 
אני ואס.
לארוב. 
לצלוב. 
לחלוב. 
וולקוב.
השטן מאוהב במלאך ויחד הם ימשלו בגיהינום עלי אדמות.
 
***
משחקי ה־V מתקרבים לקיצם. מה יעלה בגורל המשפחות?  
קר דיוקי וקיי וובסטר, שתי סופרות רבי־המכר של וול סטריט ג'ורנל, ניו יורק טיימס ויו־אס־איי טודיי, חברו יחדיו דרך אהבתן לספרים אפלים והתמכרותן לכתיבה.
סדרת וי גיימז היא אחת מהסדרות הבולטות והמצליחות שהן כתבו יחד.
ואס הוא החלק השלישי בסדרה. 
 

פרק ראשון

פרולוג
ואס
 
 
העבר...
 
 
זיעה דביקה וחלקלקה מכסה את עורי ואני חודר בכוח רב יותר.
 
"תעניש אותי, ואס," מתנשמת ויקה וקולה מעומעם כיוון שפניה טמונות בכרית של מיטת נעוריה.
 
היא נמצאת כאן יותר זמן מאשר בביתה החדש.
 
בהתחלה שעשע אותי לזיין אותה, אצבע משולשת לאחיה ולבעלה לעתיד. הייתי כלום מבחינתם רוב חיי — לוחם שוולאד גילה בו עניין כשראה אותו בזירת הקרב המחתרתית.
 
גיל שש־עשרה המתוק. זה עתה איבדתי את אימא וחיפשתי דרכים לשרוד. היו לי בעיות של צימאון לדם ושל כעס. הייתי זקוק למשהו שיעזור לי לתעל את הכעס — להפעיל אותו לטובתי. ובזכות אימי הנדיבה, הוכשרתי באומנויות לחימה מגיל צעיר. הייתי כלי נשק קטלני שמחכה שיכוונו אותו אל המטרה וולאד ידע את זה.
 
הכרתי את בני הדודים של ון וטרוב, רודיון וזקר, כי גדלתי בצילם.
 
אבל בני הדודים לא היו דומים לשאר אנשי המשפחות הראשונות. הם היו שונים — היה להם קטע משלהם — ואני הערצתי את העובדה הזאת אצלם. הפכנו לחברים טובים במהלך השנים.
 
ולאד ראה בי פוטנציאל. הוא זכר אותי מימי הנעורים ורצה שאהיה הלוחם שלו לווי גיימז — עד שגילה מי אבא שלי.
 
ולאד התעצבן כשגילה על המעמד האפשרי שלי וכעס עוד יותר כשקידמו את פניי לחיק אחת המשפחות הראשונות.
 
בן ויורש לאימפריית וולקוב.
 
ולאד מעולם לא ראה בי שווה ערך לו, ולכן נעיצת הזין שלי בוויקה הציפה אותי התעלות. כמה פתטי שנתתי לו להשפיע עליי בצורה כזאת. ייחסתי את זה לגילי הצעיר אבל אני לומד מהר, והדחף שלי להצטיין יותר מהם הולך וגובר על הרצון שיקבלו אותי.
 
"יותר חזק, ואס. תהרוס לי את הכוס," ויקה מסובבת את ראשה כדי להביט בי.
 
האיפור של עיניה מרוח על לחייה. אני מביט בישבנה וסוטר לו בכוח כדי שהזין שלי ימשיך לשמור על התלהבות בשביל שיוכל להמשיך לזיין אותה. אני עוטף את מותנה בזרועי, מחפש את הדגדגן שלה וצובט אותו. "כן, עוד," היא מתחננת.
 
אני צובט יותר בכוח ומושיט יד קדימה למשוך בשערה. היא צורחת את הפורקן שלה, ואני מתרפה לפני שאני שולף את הזין שלי מתוכה.
 
"גמרת?" היא נאנחת וצונחת ברפיון על הסדינים.
 
"מזיז לך?" אני מגחך.
 
"לא."
 
אני מוריד את הקונדום, משליך אותו לפח שליד המיטה ואז מזנק מהמיטה ומרים את הבגדים. אני ניגש למקלחת שלה כדי לשטוף את ריחה מעל עורי. זה מוכרח להיפסק. אפילו לא גמרתי הפעם.
 
כשאני יוצא מהמקלחת, היא ישנה. תודה לאל.
 
אני יוצא מהחדר, פוסע ברחבי אחוזת וסילייב ועוצר כשאני שומע מישהו בוכה במטבח. הבכי שקט ונשי. לא עניין נדיר בבית הזה אבל עכשיו, כשאחותי גרה כאן, לא אצליח לישון אם לא אוודא שזאת לא היא.
 
אני פותח את הדלת הסגורה וכמעט מתנגש באישה שעומדת קפואה, פעורת עיניים ועירומה, פרט לקולר עור קטן שכרוך סביב צווארה.
 
האורות כבויים אבל התאורה החיצונית של האחוזה מסתננת פנימה דרך החלונות הענקיים ומדגישה כל קימור בגופה המושלם.
 
שפתה שסועה. כשאני מתקרב, החבורות נעשות ברורות יותר בכל סנטימטר בגופה.
 
מי ירצה להרוס עור כזה?
 
"את בסדר?" אני שואל ומביט סביבי כדי לראות מאיפה היא הגיעה. היא לבד אבל מעולם לא ראיתי את האישה הזאת קודם לכן. היא נראית צעירה מאוד — צעירה מדי.
 
האם היא פילגש של ולאד?
 
בן־זונה.
 
הדלת האחורית נפתחת ואחד מאנשי האבטחה של יורי נכנס פנימה, עשן סיגריות מצחין נישא ברוח הקלה שמלווה אותו.
 
"אדוני," הוא מהנהן בראשו כשהוא רואה אותי בחדר. עיניו עוברות אל הבחורה. הוא לא מתעכב על גופה העירום. ברור שהוא רואה אותו כל הזמן.
 
"בואי. נגמר הזמן," הוא נובח אליה.
 
"לא היה לי זמן לאכול," היא ממלמלת בשקט, ואני לא בטוח אם לא דמיינתי אותה אומרת את זה.
 
"הייתי בחוץ עשרים דקות. היה לך מספיק זמן," הוא נוהם.
 
ריסיה העבים נעצמים לרגע ושפתיה נעות כאילו היא לוחשת תפילה. היא מתכווצת מעט כשהוא אוחז בה תחת הזרוע ומוציא אותה החוצה.
 
האינסטינקטים מורים לי להיחלץ לעזרתה. לפני שאני בכלל קולט מה אני עושה, אני תופס בזרועו של הבחור ועוצר את תנועותיו. מבטו פונה אל ידי האוחזת בזרועו ואז אל עיניי. מבט נוקשה ומאיים.
 
אני יכול לשבור לו את המפרקת בן רגע וגופו ייפול ארצה עוד לפני שיבין מה קורה. אבל אני חדש כאן. אסור לי להתחיל להרוג שומרים של וסילייב באחוזת וסילייב.
 
"מי זאת?" אני שואל, יודע שהיא לא תענה לי אם אשאל אותה. זה ניכר בעיניה המושפלות אל הרצפה כמו שפחה צייתנית.
 
פאק. אין סיכוי שהיא שפחה שהם קנו. בני־זונות חולי נפש.
 
"זה בית וסילייב, לא וולקוב," אומר בכעס הפרחח בחליפה הזולה.
 
"תן לה לאכול." אני מרסן את הכעס שלי ומדבר בשפה הבין־לאומית שכולנו מבינים: כסף.
 
אני מוציא ערמת שטרות מהכיס, שולף ממנה מספיק כדי שיהיה מרוצה ומכניס את הכסף לכיס הקדמי של הז'קט שלו. הוא מחייך.
 
"אני יכול לאכול," הוא אומר וגורר אותה בחזרה אל המטבח. המשיכה אליה חזקה. אני צריך להיאבק בדחף ללכת אחריהם. זה בית וסילייב, לא בית וולקוב. זה לא המקום לדרוש שעבדים ושפחות יורשו ללבוש בגדים ולאכול ארוחות, לא משנה כמה אני רוצה להוריד את הז'קט ולכסות אותה בו. בני וסילייב מלמדים לקח את מי שמתערב ברכוש שלהם, ומי שיסבול זו הבחורה שתחטוף את חמת זעמם, לא אני. אבל הם יכריחו אותי לצפות וזה משהו שלא אהיה מסוגל למחוק מהראש או לחיות איתו.
 
אני צריך עוד כוח לפני שאוכל לעשות מהלכים כאלה.
 
אבל זה בסדר, כוח הוא משהו שאני מתכוון להשיג.
 
את כל הכוח שבעולם.
 
"היא של אבא," קולה של ויקה בוקע מהמדרגות. היא שתקה כמו נחש צפע שמחכה לתקוף.
 
"מה?" אני מתרגז ונסער מכך שהיא התגנבה מאחוריי בלי ששמתי לב. אומנתי לשים לב לדברים כאלה.
 
היא מגלגלת עיניים ומשלבת את זרועותיה על חזה. "הזונה. היא פרדה קנויה שאבא החליט להשאיר. היא לא עלמה במצוקה."
 
אני פאקינג שונא את האנשים האלה. ולאחרונה את ויקה יותר מכולם.
 
"אתה תמיד מחפש אנשים להציל," היא נאנחת, יורדת במדרגות ונעמדת לידי.
 
ידיה מלטפות את דשי הז'קט שלי והיא סוגרת מעט את עפעפיה, מלקקת שפתיים ושולחת יד אל הזין שלי, שעכשיו רך ולא במצב רוח להעמיד פנים שהוא מעוניין בסיבוב נוסף.
 
"אתה יכול להציל אותי, ואס," היא מצייצת בתמימות. היא הדבר הכי לא תמים שיש.
 
אני מגחך וצוחק. "צריך להציל אנשים ממך, לא להפך."
 
גיחוך עולה על שפתיה. "אבל לא אותך," היא לוחשת ומתקרבת כדי להצמיד את שפתיה ללסת שלי.
 
היא צודקת. אני לא צריך שיצילו אותי כי אין לה שום שליטה עליי.
 
"לילה טוב, ויקה." אני מזיז אותה הצידה וניגש אל דלת הכניסה, פותח אותה ונעלם מאחוריה.
 
כשהאוויר הקר נוגע בעורי, אני נרגע. לא נועדתי לאנשים האלה. נועדתי לאנשים כמו הבחורה ששם.
 
העובדה שהם קנו אותה לא מעידה שהיא בבעלותם. אני מוכן להתערב על החיים שלי שהיא לא מכרה את עצמה.
 
כשאני חוזר לאחוזת וולקוב, אני נאנח.
 
לא הייתי צריך לתת לוויקה לשכנע אותי ללכת לשם הערב. עכשיו דמותה של הבחורה מהמטבח תופיע במחשבותיי כל הלילה. רעמה פרועה של שיער חום כהה עוטפת את פניה הנעימות. עיניים חומות גדולות עם כתמים בצבע דבש — מתוקה ותמימה מדי לעולם שבו היא חיה. פאק.
 
אני מרים את עיניי אל השמיים ומחפש את הכוכב הזוהר ביותר. אימא תמיד אמרה שהיא תהיה הכוכב הזוהר ביותר בשמיים כדי שתוכל להאיר את דרכי גם אחרי שתסתלק מהעולם הגשמי. וגם האמנתי לה, כי היא תמיד תמכה בי.
 
הלילה הוא הזמן שלי, בו תמיד אני מרגיש שייך, בין הצללים, בין האנשים שחיים לאור הירח, לא לאור השמש.
 
אימי הייתה אישה קשת יום. אם חד־הורית וענייה מרודה.
 
היא לא הגיעה ממשפחה עשירה או עם קשרים לאנשים עם כסף.
 
כל רובל שהיה לה הגיע אליה מעבודה בניקיון בתים של אנשים אחרים. מהאכלת ילדים של אחרים. מניצול על ידי גברים של נשים אחרות.
 
גדלתי עם ילדים שלא הורשיתי להיראות בחברתם בפומבי. שלא יכולתי לשחק איתם באותו מגרש משחקים או ללמוד איתם באותו בית ספר. הם למדו בבתי ספר פרטיים עם שערי ברזל ענקיים כדי להרחיק את כל מי שלא שייך.
 
כמוני.
 
הם היו עשירים ובעלי עוצמה. אני הייתי הילד של המשרתת.
 
בזמן שאימא שלי תפרה לי את החורים במכנסיים כדי שיחזיקו מעמד שנה נוספת, חבריי ללימודים השליכו לפח מעילי מעצבים כי העיצוב היה של העונה הקודמת, אף שמעולם לא לבשו אותם.
 
דיאנה ואירינה מעולם לא נתנו לי להרגיש מנודה או לא ראוי, אבל אימא שלהן כן. היא לא הרשתה לי לשבת איתן ליד שולחן חדר האוכל.
 
אכלתי במטבח המשרתים אחרי שכל האדונים סיימו.
 
הם היו מתורבתים, טיילו בעולם, עשו סקי בחג המולד והשתזפו באיים ששכרו רק לעצמם במהלך חודשי הקיץ.
 
חופשה מבחינתי הייתה חודש בקיץ עם דודה שלי שגרה בקמצ'טקה קְראי. היא לקחה אותנו לחוף הים כמעט כל יום עם ארוחת צהריים ארוזה כי זה לא עלה כסף. כמו אימא, לא היה לה כסף למותרות כמו טיולים או חופשות.
 
היא מתה כשמלאו לי שתים־עשרה. אימא אמרה שהיא נפטרה משיברון לב, אבל האמת היא שהיא חתכה את מפרקי ידיה כשגילתה שהיא בהיריון מהאדון שלה.
 
מי רוצה ילד ממזר?
 
ילד שנולד מחתיכת חרא בוגדני ואכזרי?
 
אימא שלי, אלא מי. דודה שלי הייתה חלשה.
 
"הייתי עושה הכול שוב בלי לחשוב פעמיים. הוא נתן לי אותך, ואס."
 
ועכשיו אני כאן, נושא עיניים אל האחוזה שאני מתכוון להיות בעליה בקרוב. באותם ימים, אפילו לא היה לי חדר פנוי בין כתלי האחוזה שנבנתה עם אפשרות לשכן כפר קטן. במקום זאת, גר בה איש מיוחס, אשתו האומללה ושתי בנות עם חלומות על בחירה וחופש.
 
אלא... שהחלומות, התקווה והגאווה נגוזו כשהגיעו הזדמנויות לקדם את התוכניות של אבא שלנו — תוכניות להפוך ליותר מכפי שכבר היה — לקבל יותר מהמיליונים שנערמו בחשבונותיו.
 
מה זה כבר כסף ומעמד אם אתה צריך לאבד הכול כדי להשיג אותם?

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

סדרת וי גיימז 3 - ואס קיי וובסטר, קר דיוקי
פרולוג
ואס
 
 
העבר...
 
 
זיעה דביקה וחלקלקה מכסה את עורי ואני חודר בכוח רב יותר.
 
"תעניש אותי, ואס," מתנשמת ויקה וקולה מעומעם כיוון שפניה טמונות בכרית של מיטת נעוריה.
 
היא נמצאת כאן יותר זמן מאשר בביתה החדש.
 
בהתחלה שעשע אותי לזיין אותה, אצבע משולשת לאחיה ולבעלה לעתיד. הייתי כלום מבחינתם רוב חיי — לוחם שוולאד גילה בו עניין כשראה אותו בזירת הקרב המחתרתית.
 
גיל שש־עשרה המתוק. זה עתה איבדתי את אימא וחיפשתי דרכים לשרוד. היו לי בעיות של צימאון לדם ושל כעס. הייתי זקוק למשהו שיעזור לי לתעל את הכעס — להפעיל אותו לטובתי. ובזכות אימי הנדיבה, הוכשרתי באומנויות לחימה מגיל צעיר. הייתי כלי נשק קטלני שמחכה שיכוונו אותו אל המטרה וולאד ידע את זה.
 
הכרתי את בני הדודים של ון וטרוב, רודיון וזקר, כי גדלתי בצילם.
 
אבל בני הדודים לא היו דומים לשאר אנשי המשפחות הראשונות. הם היו שונים — היה להם קטע משלהם — ואני הערצתי את העובדה הזאת אצלם. הפכנו לחברים טובים במהלך השנים.
 
ולאד ראה בי פוטנציאל. הוא זכר אותי מימי הנעורים ורצה שאהיה הלוחם שלו לווי גיימז — עד שגילה מי אבא שלי.
 
ולאד התעצבן כשגילה על המעמד האפשרי שלי וכעס עוד יותר כשקידמו את פניי לחיק אחת המשפחות הראשונות.
 
בן ויורש לאימפריית וולקוב.
 
ולאד מעולם לא ראה בי שווה ערך לו, ולכן נעיצת הזין שלי בוויקה הציפה אותי התעלות. כמה פתטי שנתתי לו להשפיע עליי בצורה כזאת. ייחסתי את זה לגילי הצעיר אבל אני לומד מהר, והדחף שלי להצטיין יותר מהם הולך וגובר על הרצון שיקבלו אותי.
 
"יותר חזק, ואס. תהרוס לי את הכוס," ויקה מסובבת את ראשה כדי להביט בי.
 
האיפור של עיניה מרוח על לחייה. אני מביט בישבנה וסוטר לו בכוח כדי שהזין שלי ימשיך לשמור על התלהבות בשביל שיוכל להמשיך לזיין אותה. אני עוטף את מותנה בזרועי, מחפש את הדגדגן שלה וצובט אותו. "כן, עוד," היא מתחננת.
 
אני צובט יותר בכוח ומושיט יד קדימה למשוך בשערה. היא צורחת את הפורקן שלה, ואני מתרפה לפני שאני שולף את הזין שלי מתוכה.
 
"גמרת?" היא נאנחת וצונחת ברפיון על הסדינים.
 
"מזיז לך?" אני מגחך.
 
"לא."
 
אני מוריד את הקונדום, משליך אותו לפח שליד המיטה ואז מזנק מהמיטה ומרים את הבגדים. אני ניגש למקלחת שלה כדי לשטוף את ריחה מעל עורי. זה מוכרח להיפסק. אפילו לא גמרתי הפעם.
 
כשאני יוצא מהמקלחת, היא ישנה. תודה לאל.
 
אני יוצא מהחדר, פוסע ברחבי אחוזת וסילייב ועוצר כשאני שומע מישהו בוכה במטבח. הבכי שקט ונשי. לא עניין נדיר בבית הזה אבל עכשיו, כשאחותי גרה כאן, לא אצליח לישון אם לא אוודא שזאת לא היא.
 
אני פותח את הדלת הסגורה וכמעט מתנגש באישה שעומדת קפואה, פעורת עיניים ועירומה, פרט לקולר עור קטן שכרוך סביב צווארה.
 
האורות כבויים אבל התאורה החיצונית של האחוזה מסתננת פנימה דרך החלונות הענקיים ומדגישה כל קימור בגופה המושלם.
 
שפתה שסועה. כשאני מתקרב, החבורות נעשות ברורות יותר בכל סנטימטר בגופה.
 
מי ירצה להרוס עור כזה?
 
"את בסדר?" אני שואל ומביט סביבי כדי לראות מאיפה היא הגיעה. היא לבד אבל מעולם לא ראיתי את האישה הזאת קודם לכן. היא נראית צעירה מאוד — צעירה מדי.
 
האם היא פילגש של ולאד?
 
בן־זונה.
 
הדלת האחורית נפתחת ואחד מאנשי האבטחה של יורי נכנס פנימה, עשן סיגריות מצחין נישא ברוח הקלה שמלווה אותו.
 
"אדוני," הוא מהנהן בראשו כשהוא רואה אותי בחדר. עיניו עוברות אל הבחורה. הוא לא מתעכב על גופה העירום. ברור שהוא רואה אותו כל הזמן.
 
"בואי. נגמר הזמן," הוא נובח אליה.
 
"לא היה לי זמן לאכול," היא ממלמלת בשקט, ואני לא בטוח אם לא דמיינתי אותה אומרת את זה.
 
"הייתי בחוץ עשרים דקות. היה לך מספיק זמן," הוא נוהם.
 
ריסיה העבים נעצמים לרגע ושפתיה נעות כאילו היא לוחשת תפילה. היא מתכווצת מעט כשהוא אוחז בה תחת הזרוע ומוציא אותה החוצה.
 
האינסטינקטים מורים לי להיחלץ לעזרתה. לפני שאני בכלל קולט מה אני עושה, אני תופס בזרועו של הבחור ועוצר את תנועותיו. מבטו פונה אל ידי האוחזת בזרועו ואז אל עיניי. מבט נוקשה ומאיים.
 
אני יכול לשבור לו את המפרקת בן רגע וגופו ייפול ארצה עוד לפני שיבין מה קורה. אבל אני חדש כאן. אסור לי להתחיל להרוג שומרים של וסילייב באחוזת וסילייב.
 
"מי זאת?" אני שואל, יודע שהיא לא תענה לי אם אשאל אותה. זה ניכר בעיניה המושפלות אל הרצפה כמו שפחה צייתנית.
 
פאק. אין סיכוי שהיא שפחה שהם קנו. בני־זונות חולי נפש.
 
"זה בית וסילייב, לא וולקוב," אומר בכעס הפרחח בחליפה הזולה.
 
"תן לה לאכול." אני מרסן את הכעס שלי ומדבר בשפה הבין־לאומית שכולנו מבינים: כסף.
 
אני מוציא ערמת שטרות מהכיס, שולף ממנה מספיק כדי שיהיה מרוצה ומכניס את הכסף לכיס הקדמי של הז'קט שלו. הוא מחייך.
 
"אני יכול לאכול," הוא אומר וגורר אותה בחזרה אל המטבח. המשיכה אליה חזקה. אני צריך להיאבק בדחף ללכת אחריהם. זה בית וסילייב, לא בית וולקוב. זה לא המקום לדרוש שעבדים ושפחות יורשו ללבוש בגדים ולאכול ארוחות, לא משנה כמה אני רוצה להוריד את הז'קט ולכסות אותה בו. בני וסילייב מלמדים לקח את מי שמתערב ברכוש שלהם, ומי שיסבול זו הבחורה שתחטוף את חמת זעמם, לא אני. אבל הם יכריחו אותי לצפות וזה משהו שלא אהיה מסוגל למחוק מהראש או לחיות איתו.
 
אני צריך עוד כוח לפני שאוכל לעשות מהלכים כאלה.
 
אבל זה בסדר, כוח הוא משהו שאני מתכוון להשיג.
 
את כל הכוח שבעולם.
 
"היא של אבא," קולה של ויקה בוקע מהמדרגות. היא שתקה כמו נחש צפע שמחכה לתקוף.
 
"מה?" אני מתרגז ונסער מכך שהיא התגנבה מאחוריי בלי ששמתי לב. אומנתי לשים לב לדברים כאלה.
 
היא מגלגלת עיניים ומשלבת את זרועותיה על חזה. "הזונה. היא פרדה קנויה שאבא החליט להשאיר. היא לא עלמה במצוקה."
 
אני פאקינג שונא את האנשים האלה. ולאחרונה את ויקה יותר מכולם.
 
"אתה תמיד מחפש אנשים להציל," היא נאנחת, יורדת במדרגות ונעמדת לידי.
 
ידיה מלטפות את דשי הז'קט שלי והיא סוגרת מעט את עפעפיה, מלקקת שפתיים ושולחת יד אל הזין שלי, שעכשיו רך ולא במצב רוח להעמיד פנים שהוא מעוניין בסיבוב נוסף.
 
"אתה יכול להציל אותי, ואס," היא מצייצת בתמימות. היא הדבר הכי לא תמים שיש.
 
אני מגחך וצוחק. "צריך להציל אנשים ממך, לא להפך."
 
גיחוך עולה על שפתיה. "אבל לא אותך," היא לוחשת ומתקרבת כדי להצמיד את שפתיה ללסת שלי.
 
היא צודקת. אני לא צריך שיצילו אותי כי אין לה שום שליטה עליי.
 
"לילה טוב, ויקה." אני מזיז אותה הצידה וניגש אל דלת הכניסה, פותח אותה ונעלם מאחוריה.
 
כשהאוויר הקר נוגע בעורי, אני נרגע. לא נועדתי לאנשים האלה. נועדתי לאנשים כמו הבחורה ששם.
 
העובדה שהם קנו אותה לא מעידה שהיא בבעלותם. אני מוכן להתערב על החיים שלי שהיא לא מכרה את עצמה.
 
כשאני חוזר לאחוזת וולקוב, אני נאנח.
 
לא הייתי צריך לתת לוויקה לשכנע אותי ללכת לשם הערב. עכשיו דמותה של הבחורה מהמטבח תופיע במחשבותיי כל הלילה. רעמה פרועה של שיער חום כהה עוטפת את פניה הנעימות. עיניים חומות גדולות עם כתמים בצבע דבש — מתוקה ותמימה מדי לעולם שבו היא חיה. פאק.
 
אני מרים את עיניי אל השמיים ומחפש את הכוכב הזוהר ביותר. אימא תמיד אמרה שהיא תהיה הכוכב הזוהר ביותר בשמיים כדי שתוכל להאיר את דרכי גם אחרי שתסתלק מהעולם הגשמי. וגם האמנתי לה, כי היא תמיד תמכה בי.
 
הלילה הוא הזמן שלי, בו תמיד אני מרגיש שייך, בין הצללים, בין האנשים שחיים לאור הירח, לא לאור השמש.
 
אימי הייתה אישה קשת יום. אם חד־הורית וענייה מרודה.
 
היא לא הגיעה ממשפחה עשירה או עם קשרים לאנשים עם כסף.
 
כל רובל שהיה לה הגיע אליה מעבודה בניקיון בתים של אנשים אחרים. מהאכלת ילדים של אחרים. מניצול על ידי גברים של נשים אחרות.
 
גדלתי עם ילדים שלא הורשיתי להיראות בחברתם בפומבי. שלא יכולתי לשחק איתם באותו מגרש משחקים או ללמוד איתם באותו בית ספר. הם למדו בבתי ספר פרטיים עם שערי ברזל ענקיים כדי להרחיק את כל מי שלא שייך.
 
כמוני.
 
הם היו עשירים ובעלי עוצמה. אני הייתי הילד של המשרתת.
 
בזמן שאימא שלי תפרה לי את החורים במכנסיים כדי שיחזיקו מעמד שנה נוספת, חבריי ללימודים השליכו לפח מעילי מעצבים כי העיצוב היה של העונה הקודמת, אף שמעולם לא לבשו אותם.
 
דיאנה ואירינה מעולם לא נתנו לי להרגיש מנודה או לא ראוי, אבל אימא שלהן כן. היא לא הרשתה לי לשבת איתן ליד שולחן חדר האוכל.
 
אכלתי במטבח המשרתים אחרי שכל האדונים סיימו.
 
הם היו מתורבתים, טיילו בעולם, עשו סקי בחג המולד והשתזפו באיים ששכרו רק לעצמם במהלך חודשי הקיץ.
 
חופשה מבחינתי הייתה חודש בקיץ עם דודה שלי שגרה בקמצ'טקה קְראי. היא לקחה אותנו לחוף הים כמעט כל יום עם ארוחת צהריים ארוזה כי זה לא עלה כסף. כמו אימא, לא היה לה כסף למותרות כמו טיולים או חופשות.
 
היא מתה כשמלאו לי שתים־עשרה. אימא אמרה שהיא נפטרה משיברון לב, אבל האמת היא שהיא חתכה את מפרקי ידיה כשגילתה שהיא בהיריון מהאדון שלה.
 
מי רוצה ילד ממזר?
 
ילד שנולד מחתיכת חרא בוגדני ואכזרי?
 
אימא שלי, אלא מי. דודה שלי הייתה חלשה.
 
"הייתי עושה הכול שוב בלי לחשוב פעמיים. הוא נתן לי אותך, ואס."
 
ועכשיו אני כאן, נושא עיניים אל האחוזה שאני מתכוון להיות בעליה בקרוב. באותם ימים, אפילו לא היה לי חדר פנוי בין כתלי האחוזה שנבנתה עם אפשרות לשכן כפר קטן. במקום זאת, גר בה איש מיוחס, אשתו האומללה ושתי בנות עם חלומות על בחירה וחופש.
 
אלא... שהחלומות, התקווה והגאווה נגוזו כשהגיעו הזדמנויות לקדם את התוכניות של אבא שלנו — תוכניות להפוך ליותר מכפי שכבר היה — לקבל יותר מהמיליונים שנערמו בחשבונותיו.
 
מה זה כבר כסף ומעמד אם אתה צריך לאבד הכול כדי להשיג אותם?