לישון בתוך קופסה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לישון בתוך קופסה
הוספה למועדפים

לישון בתוך קופסה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"הסתכלתי בטיפת הדם על פרק כף היד מתארכת והופכת לפס ארגמן, בוהק ככל שהלהב התקדם לרוחב היד."

ביד אמונה, שלא ברור היכן הסתתרה עד כה, טווה מילי פנטזיות נוגעות ללב בצד מראות עתידניים של דמות המדינה. בשילוב עם עיבודים נועזים לסיפורים מוכרים, הוא מצליח לגעת בקצות הנימים החשופים של הנושאים המודחקים ביותר בחיינו כמו מוות וכאב הפוסעים יד ביד עם הכמיהה לאהבה ולשייכות.

אוסף סיפורים קצרים זה, פרי הביכורים של מילי הצעיר, נע על פני המנעד הזה בבוטות מעודנת בצד רגש, הפורץ החוצה במקומות בלתי צפויים.

לקורא, המיטלטל בין התמונות, לא נותר אלא לומר "עוד".

פרק ראשון

רעש לבן


רעש הטלפון הציבורי העיר מהרהוריו את אסף, שבדיוק עבר לידו ברחוב. הוא עשה את דרכו חזרה מבית הספר כשלפתע הטלפון צלצל. אחרי שעמד שם זמן מה והביט בו, גברה סקרנותו לדעת מי נמצא מצדו השני של הקו. הוא הושיט יד קטנה והצמיד את השפופרת לאוזנו.
"הלו?"
לרגע נצחי שמע רק רעש לבן מחריש אוזניים שעיוות את מחשבתו. הוא עצם את עיניו כנגד הרעש המכאיב עד שצליל קו פנוי נשמע שוב, ורק אז העז לחזור ולפקוח אותן. השיחה נותקה. אסף החליט שהיו אלה כנראה ההפרעות בקו שגרמו לניתוק, ועכשיו כבר לא היה לו מה לעשות בקשר לכך. הוא משך בכתפיו ויצא מתא הטלפון בחזרה אל הרחוב, תוהה לגבי זהות המתקשר אותה לא ידע לעולם. אלא שלהפתעתו, שקעו רגליו בחול ים רך. המדרכה המוצקה נעלמה! הוא הרים את מבטו וראה שהוא באמת נמצא בחוף, עומד מול תא טלפון יחיד ומאחוריו משתרע ים כחול ללא גבולות.
"איפה אני?" פלט. הוא עמד שם לבדו תחת השמיים.
"היי בנאדם! חיכיתי לך!" שמע קול.
אסף הסתובב במהירות ופניו החווירו כל כך עד שהיו לבנות כמעט כמו פניו של היצור שמולו. ואלה היו חתיכת פנים. פנים גדולות שנראו כאילו ציפו אותן בסיד נוקשה, שנסדק כשהשתנו הבעותיו המעטות של היצור. שפתיו היו מרוחות שכבה עבה של אדום ופיו פעור בחיוך שנמתח מלחי אל לחי, מלא ניבים ובוהֵק מרוק. הוא בהה קדימה בעיניים גדולות בצבע כחול מבהיק, מבלי למצמץ. גם העיניים וגם הגבות השחורות והדקיקות שמעליהן נראו כמצוירות בידו של ילד.
"סוף סוף הגעת! ברוך הבא!" קרקר מבלי להניע את פיו.
הציפורניים הצבועות שחור בקצות ידיו הארוכות גירדו את החול החם, חופנות ומרפות ממנו ללא הרף, כאילו לא היו מסוגלות להפסיק. גם גופו העשוי מאלפי זרועות דקיקות רטט כל הזמן כמו מחושיה של מדוזה רטובה. אסף נרתע לאחור בגועל באופן אוטומטי, מבלי לחשוב על זה אפילו. שני מחושים לבנים צמחו ליצור הזה על ראשו, מקומטים ומעוכים וקצותיהם נוגעים באדמה. בהשוואה לגופו, הבחין אסף, הראש היה פשוט ענק. כמו בלון מטומטם מלא אוויר.
ככה הם עמדו רגע קל. אסף בחן את היצור בעיניו וזה עמד שם כמו פסל, ודבר לא זז מלבד ידיו וגופו שהמשיכו לרטוט כמוחו של מטורף. עיניו לא נעו והילד שמולו לא ידע אם הוא יכול בכלל לראות אותו או אם עיניו אמיתיות. ואם לא, איך ידע שהוא שם?
"מי אתה?" שאל וקולו נשמע חלש ומגמגם.
"אני הנרי," קרקר היצור. "אתה אסף."
"כן! איך ידעת?"
"אני חי כאן."
"כאן?" שאל אסף.
עיניו הבוהות של היצור הזכירו לו את דודו העיוור. גם הוא היה מסתכל בפניו של אסף, אבל רק בוהה ולא מבחין בדבר. מבטו היה שונה משל אנשים אחרים. עיניו היו שונות. עיניו של היצור דמו במובן מסוים לעיניים אלה שבזיכרונו, אבל משהו אחר נחבא עמוק בתוכן. בכל זאת, מאחר שדודו לא היה מפחיד ואסף תמיד נהג בו בנימוס, הוא החליט שכך עליו להתנהג גם עכשיו. לכן הצליחלהשתלט על קולו ולשמור אותו יציב, אם כי עדיין חלש. הפחד שבלבו החל להתחלף אט אט בסקרנותם הגדולה של ילדים.
"צד ב'!" השיב זה שכינה את עצמו 'הנרי'.
"איפה זה?"
"כאן."
"בים?"
"לא, הים בצד ב'. צד ב' הוא מסביבנו." הסביר הנרי בסבלנות, כמו שמסבירים לילד קטן משהו בפעם הראשונה. "אני צלצלתי אליך."
"ומה אתה רוצה?" שאל אסף בעיניים רחבות.
"שחק איתי!"
אסף התלבט. הוא חשב על אמו שבטח מחכה לו בבית ועל האוכל שבצלחת. "אבל אני צריך לחזור הביתה, הנרי." אמר כאילו הוא לא בטוח שזה השם המתאים.
"רק כמה רגעים. לא להרבה זמן."
"אז רק קצת." אמר הילד בחשש.
"רק קצת." הנרי הניח יד על גופו וחייך במה שהיה אמור להיות, כנראה, חיוך חמוד, והיה רק חיקוי גרוטסקי מעוות לכך. "אני מבטיח."
וכאשר החל ללכת הלך אסף אחריו, מעט חושש, אך מרותק מן היצור המשונה שמצא. הוא לא התכוון להישאר הרבה זמן כי כבר רצה לראות את אמא אחרי בית הספר, אלא רק רצה לראות קצת את המקום השונה שסביבו. הוא הביט וניסה להבין איפה הוא. איפה זה צד ב'? מה זה? זה נראה כמעט כמו כל ים רגיל של עולם רגיל חוץ מתא הטלפון על החוף והיצור המוזר שקרא לעצמו 'הנרי'. ובכל זאת הוא ראה חופים עם מים כחולים כל כך רק על גלויות ולכן חשב שאולי הוא בחוץ לארץ, אבל לא ידע איך הגיע לשם וקיווה שאמו לא תכעס. כשהתעורר ממחשבותיו ראה שהנרי עסוק בדקירת סלע גדול במקל יבש.
"מה אתה עושה?" הוא לא הבין את הכיף שבדבר.
רק כשהסלע התנער הבין אסף שזהו לא סלע כלל, כי אם צב ענק שהוטרד על ידי הנרי, אשר תחב את המקל לאחוריו.
"תראה!" צחקק בהנאה.
אסף הביט. הצב הגדול כמו קרנף קטן התנער שוב ונהם בכעס. גם לו וגם לאסף היה ברור שהנרי מציק לו במעשיו, ורק הנרי המשיך בהם כאילו אינו מודע לכך. אבל כשהחיה זינקה על רגליה, במהירות מפתיעה לדעתו של הילד, הנרי נמלט מיד. הצב הגדול נהם וחול שדבק למפרקיו נזל אל החוף בגרגירים. הנרי לפת את ידו של אסף באחיזה קרה כיד של מת וביחד הם רצו ללא הפסקה. הנרי הוביל וצחק בקול בעוד אסף המבוהל מביט כל הזמן לאחור, כדי לוודא שהחיה לא רודפת אחריהם.
פיו של הנרי לא זז אפילו קצת בשעה שצחק. הקול פשוט בקע מגרונו כמו תרועה הבוקעת מגרון שופר. אסף לא ראה את הצב מאחוריהם, אבל הנרי לא הפסיק לגרור את הילד אחריו. החול הזהוב נעשה כבר מטושטש בעיניו ואסף בקושי הבין איפה הוא נמצא. כאב חד דקר בצד גופו. מתנשף, הוא עצם את העיניים ולא פקח אותן עד שרגליו האטו ועצרו, בהנחייתו של הנרי. אז קרס על האדמה ונשכב על גבו והביט בשמיים. הוא הרגיש במעורפל את הנרי נשכב לצדו. אסף הבחין שגופו שרוע על דשא מוקף בעצים. הם נכנסו למעין חורשה צפופה. לא רק ים יש בצד ב', אלא עוד המון דברים אחרים, חשב לעצמו.
"איזו ריצה!" מלמל הנרי. ניכר היה שגם הוא התעייף, אבל אסף לא שמע אותו מתנשם כמוהו.
"למה עשית את זה?" שאל.
"זה לא היה מצחיק?"
"לא."
"ראית איך הוא התעצבן?" ושוב צחקק.
"זה באמת לא מצחיק." אסף קם על רגליו והנרי בעקבותיו.
אסף הסתכל בשמיים. הם היו עדיין כחולים. אין סכנה. הוא לא ידע מה השעה, אבל לא עבר זמן רב מאז שיצא מבית הספר. הוא ידע שיש לו מספיק זמן, לפחות כדי לראות את המקום. אחר כך יחזור לחוף ומשם הביתה. בעצם, כשחשב על זה, הוא לא היה בטוח שהוא יודע איך לחזור הביתה, אבל לא היה לו ספק שהנרי ישמח לעזור לו לעשות זאת.
הם המשיכו ללכת והעצים לא נגמרו. אסף הרים את עיניו אל הענפים הגבוהים כל כך או חיפש בין השיחים אחר חרקים מעניינים. הוא לא הביט לאחור אפילו פעם אחת, מרותק לצבעיהם העזים של הפרחים שכמותם לא ראה מעולם, ולצורותיהם המשונות של הפירות על העצים. הוא לא הכיר אותם, אבל הם נראו טעימים.
הנרי לא שתק לרגע, רק דיבר ודיבר, שפתיו הצבועות מהודקות, וסיפר סיפורים על החיות שביער ועל הצב הגדול שעל החוף, ועל הפלגה בסירה על פני המים ועל האוכל הטוב שמעבר להרים. הוא ערבב אמת ובדיון, מעשיות וחוויות אישיות, והכול כדי לשעשע את הילד שהביא לעולמו, כדי שישמח ויישאר ויארח לו לחברה. הוא נהנה כל כך מחברו החדש.
מדי פעם היה מסתער אל קבוצת שיחים ומסיט אותם בידיו, וקבוצה של גושים קטנים וסגולים שדמו לחצילים הייתה מתפזרת לכל הכיוונים. רק בפעם השנייה שהנרי עשה זאת, הבין אסף שאלה יצורים חיים כמו האוגרים או הארנבים שהיו בפינת החי של הגן שלו. הוא יכול היה להבחין בעיני החרוז הקטנות כראש סיכה ובשובל הריר העכור שהדביק את עלי העשב, ונותר אחרי הנמלטים כסימן היחיד להיותם במקום. הוא יכול היה לשמוע את זעקותיהם החדות.
"אל תפחיד אותם." אמר.
"זה בסדר. הם נהנים!"
"הם צועקים, הנרי."
"ברור. הם צועקים בהנאה!" הנרי צחק.
אסף לא היה בטוח בכך, אבל חשב שהנרי ודאי יודע מאחר שהוא מכיר את היער ואת בעלי החיים טוב ממנו. צד ב' היה מקומו, אחרי הכול. וכך היה צופה בהנרי וצוחק בכל פעם שהיצורים שמאחורי השיחים ברחו בצווחות. היה זה כמו לרדוף אחרי הנמלים בארגז החול והוא ידע שאין בזה שום נזק. הם לא בני אדם. הנרי היה מאתר את היצורים ומבהיל אותם בתנועה מהירה או בקול נהמה, והם היו מתפזרים לכל הכיוונים במהירות ונעלמים. הם היו מהירים מאוד למרות שנראו אטיים כחלזונות.
"רוצה לנסות?" שאל הנרי באחת הפעמים.
אסף הנהן. הוא רצה לראות אותם מקרוב. חברו הצביע על אחד השיחים והילד התגנב בשקט, תחב את ידיו אל בין הענפים הדוקרניים והפריד ביניהם בעדינות. אחד החצילים הביט בו מלמטה בעיניו הנוצצות, וקול כחכוח עלה ממנו. רגע חלף ופתאום היה קשה לאסף לנשום וראייתו נעשתה מטושטשת. הוא שמע את צחוקו של הנרי והבין, מאוחר מדי, שמשהו פגע בו. הנרי זינק קדימה והבריח את היצורים בזמן שאסף גירד את הרוק הדביק מפניו.
"איכס." מלמל.
"כי הם שמעו אותך בא." אמר הנרי בתוכחה ושלף לשון ארוכה לעומתו.
אסף צחקק. "תראה לי!" קרא.
לשונו של הנרי נשלפה שוב והקצה שלה נגע בחזהו של אסף. אחר כך נסוגה לאחור, עלתה למעלה ונגעה בראשו. שוב נסוגה ונגעה בלחיו, ולבסוף מצאה עצמה אחוזה בידו של הילד. דומה היה כאילו לחצו ידיים. יד ולשון. ואז נעלמה כלעומת שבאה.
"לשון." אמר הנרי בחיוך. הוא שמח לראות את אסף צוחק, מפני שהיה לבד בעולמו במשך זמן רב מאוד.
"מה הדברים האלה עושים שם?" שאל אסף כשהמשיכו ללכת.
"מי?"
"החצילים הקטנים."
"החצילים הקטנים!" צחק הנרי. הוא אהב את הכינוי. "החצילים הקטנים. הם עורכים ועידה. הם מדברים."
"באמת?" הוא הביט בחברו. "על מה?"
"אני לא יודע. הם אף פעם לא הזמינו אותי."
"אמא שלי אמרה שאם לא רוצים לספר לך משהו," אמר אסף. "זה לא חשוב מספיק כדי שתדע."
הוא שם לב שזו הפעם הראשונה בה הזכיר את אמו בפני הנרי, ומשום מה זה נראה לו לא נכון. הרי להנרי לא הייתה אמא. הוא החליט שלא יעשה זאת שוב ולא יחשוב עליה. זה לא מנומס. כשיחזור הביתה יוכל לספר לה על כל מה שקרה ועל חברו החדש.
כשהיה רעב, הביא לו הנרי פירות מתוקים וכשרצה לעצור ולנוח, היו עושים כך. וככל שהנרי דיבר כך אסף הקשיב לו יותר ויותר, ונעשה מודע פחות לכך שהשמש שוקעת והערב מתקרב. לבסוף, מאחוריהם, שקעה שמש אדומת קרניים אל תוך הים והשמיים החשיכו בבת אחת, כאילו מישהו טבל גפרור בכוס מים. בעיני אסף זה נראה משונה קצת, אבל לא מספיק בשביל לעשות מזה עניין גדול. רק עוד אחד מצדדיו הנהדרים של צד ב'. הוא היה שקוע בעיניו של הנרי.
"נו, אז מה דעתך על צד ב'?" שאל זה.
"אני אוהב אותו."
"תודה! תישאר עוד קצת?"
אסף הנהן מבלי לחשוב על כך. הוא אמר להנרי שהוא עייף והאחרון הציע שילך לישון, והוא יעיר אותו עוד מעט. 'עוד מעט' נשמע לאסף כמו זמן מספיק לשינה, אבל לא מספיק זמן כדי שיגרום דאגה להוריו, ולכן הסכים ונשכב על העשב. לפני שנרדם ראה את דמותו המוצללת של הנרי מעליו, והיא נראתה גבוהה ואדירה. אסף לא חלם באותו לילה ולא בשום לילה אחר בצד ב', כמו שהנרי לא חלם.
למחרת המשיכו לטייל. אסף כבר לא חש בעייפות והשתדל להתרכז בדבריו ובעיניו העיוורות למראה של ידידו, כדי לא לחשוב על אמו, שבוודאי מכינה את ארוחת הצהריים במטבח. הוא יחזור לשם בקרוב, ידע. ובכל זאת התגעגע להוריו והיה רעב שוב, והוא אמר זאת להנרי.
"למה אתה מתכוון?" שאל זה.
"שאני רעב..."
"אני יודע, הבנתי. אבל אמרת גם..."
"אני... אני קצת... מתגעגע הביתה, הנרי." מלמל אסף, חושש להעליב את היצור. "לאמא ואבא שלי."
הנרי נרעד. "אני משעמם אותך?" שאל בשקט.
אסף היה מבוהל פתאום. הוא לא התכוון להעליב את ידידו ולא ידע מה לומר. הוא חשב בהתחלה שהנרי יבכה, אבל משום מה זה נראה לו מוזר. הנרי לא נראה כמו יצור שבוכה. הוא שתק במבוכה.
"תראה את זה!" צעק הנרי פתאום.
הוא הרים את ראשו ובפעם הראשונה מאז שנפגשו פער את פיו, שבלע לפתע כמחצית מפניו. נדמה היה שאפילו עיני הבדולח הגדולות והמשונות התכווצו בפני הפה האימתני. השפתיים האדומות כאילו נבלעו והפכו לקווים דקים. זה היה כמו חור שחור ועמוק ללא תחתית, ואור רפאים חיוור זהר בתוכו. אסף חשב שכעת כבר ראה את כל מה שהיצור המוזר יכול היה להציע. אבל האור בגרונו של הנרי התגבר וצל שיניו התארך ונשלח כמאות דוקרנים אל עצי היער. לשונו שקעה אל תחתית פיו. הוא השמיע קרקור חנוק ואסף חשב לרגע שהוא פשוט עומד להקיא, כשכדור זוהר נורה מפיו ככדור תותח. הילד עצם את עיניו אבל עדיין ראה רק לובן מול עפעפיו העצומים. לפני שעצם את העיניים הוא הספיק לראות את הצללים מתעוותים באור החזק. צללי העצים, צללי העשב שעל האדמה, אפילו צלו שלו. כולם התארכו בכל הכיוונים כנגד הקרינה ששלח כדור האור של הנרי. ואז נעלם הכדור בקול נפץ והתפרק לאלפי ניצוצות לבנים, שהתפרקו בתורם לעשרות אלפים ולמאות אלפים ולבסוף למיליוני גצים שנעלמו עם פגיעתם באדמה, כמו אש קרה, ולא הותירו כל סימן.
אסף צחק ומחא כפיים.
"טה דאם!" הנרי הסתובב במקום. "זה לא מצחיק?"
הילד הנהן בהתלהבות. זה כבר היה משעשע באמת. כיף אמיתי. הוא קיווה שגם הוא יוכל לעשות זאת יום אחד. לאחר מכן הלכו יחד לקטוף פירות לארוחת הבוקר, כדי להשקיט את רעבונם. הנרי נעצר פתאום מתחת לאחד העצים והביט למעלה. אסף כמעט נתקל בו אבל הבחין בידידו בזמן ועצר מהליכתו. הד חרישי בקע מן העץ ואסף קפץ במקומו בבהלה. הנרי הביט בו וצחק.
"מה קרה?" שאל.
"יש שם משהו!"
"ברור. יש הרבה בכל היער. אני אלמד אותך." אמר הנרי והרים את ראשו אל הענפים הגבוהים. שוב רשרש משהו ביניהם, וצללי העלים נעו על פניו של הנרי כמו אור החודר דרך זכוכית צבעונית.
ואז, משום מקום, במהירותו של זבוב הנע מנקודה לנקודה, בקעה הלשון האדירה מפיו של הנרי אל בין ענפי העץ והתקפלה שוב כשהיא אוחזת בכדור פרווה מכונף בעל שתי אוזניים וזנב עכברוש חלקלק. עיניים לא היו לו או שנסתרו בפרוותו. אסף הביט בעיניים פעורות ביצור שהוחזק מול פניו.
"לואה?" מלמל הנרי בפה פתוח מבעד ללשונו, שנתחבה מיד אל פיו עם היצור הקטן. כשהנרי סגר את פיו נשמע קול כשל עלה שלכת מתנפץ, קול שאסף שמע פעמים רבות בעבר ועכשיו, בפעם הראשונה, גרם לו לבחילה. "רוצה גם? זה טוב."
"לא הנרי. אני חושב שזה יעשה לך קלקול בקיבה." אמר אסף ורצה להוסיף שאלה מילותיה של אמו, אבל זכר את הבטחתו לעצמו, ולכן דחק את דבריה עמוק אל תוך ראשו למקום בו אף אחד לא יוכל לשמוע אותם עוד. למקום בו ישכנו לתמיד.
"אז אספר לך עוד מהסיפורים שלי!"
ושוב, ברגע שפתח הנרי את פיו והחל לדבר, נסחף הילד יותר ויותר אל תוך צד ב' והתרחק מביתו. וכך גם למחרת. היער הוסיף להתרחב כאילו אין לו סוף, והשניים המשיכו לגלות עצים חדשים ופירות יפים שלא ראו בימים הקודמים. הם המשיכו ללכת בין העצים והנרי המשיך בסיפוריו על צד ב' ועל היצורים השונים המאכלסים אותו. כולם באו ממקום אחר פעם, אבל עכשיו הם כאן וככה זה נשאר.
"מקום אחר?"
"כן, אבל אני לא יודע איפה זה." השיב הנרי כבדרך אגב.
השני תהה איפה זה 'מקום אחר'. חברו המשיך ללכת ואף פעם לא עצר. בשלב מסוים זה החל להעיק על הילד והוא שם לב שמרוב הליכה הוא כבר לא מרגיש את האדמה תחת רגליו. הם הלכו מבלי לעצור במשך שעות תוך שהם מעמיקים עוד ועוד אל בין עצי היער. אמנם היה במקום צל רב והוא הרגיש בנוח עם הנרי המדבר ללא הרף ומספק לו חברה, אבל בכל זאת התעייף וביקש לעצור לרגע. הוא עדיין לא התרגל להליכות ארוכות כל כך בלי הפסקה.
"אני לא מרגיש את הרגליים שלי." התלונן.
"המ..." חשב הנרי. "אבל אנחנו מתכוונים להגיע לאנשהו, נכון?"
"לאן?"
"זה לא משנה! אנחנו מתכוונים להגיע לאנשהו, איפה שזה לא יהיה." קרקר הנרי וראשו הסתובב לאחור במאה ושמונים מעלות, נועץ בו עיניים מצוירות כחולות. "נכון?"
"ברור." הנהן השני.
"ולא נגיע לאנשהו אם נעצור. בוא נמשיך עוד קצת."
"ומתי נעצור?"
"נעצור כשנגיע לאנשהו." אמר הנרי.
הוא שקל זאת לרגע ומאחר שהעסקה נראתה לו הוגנת החליט שהוא מסכים. וכך חלפו הימים: השניים המשיכו להסתובב יחד בצד ב', מדי פעם מציקים ליצור גדול מהם ונמלטים בעודם צוחקים. לפעמים היו רודפים זה אחרי זה עד שמישהו הצליח להפיל את האחר על האדמה ואז היו נאבקים וצוחקים עוד. הנרי לימד אותו הכול והוא החל לחקותו, כי הורים כבר לא היו לו. על העצים גדלו פירות שלא ראה כמותם והעננים יצרו צורות משונות מאוד אך ברורות, כך שהם אפילו לא היו צריכים לנחש מה הם רואים בעזרת דמיונם. את השמש והירח לא ראו כבר שבועות והלילה היה חשוך כל כך עד שלא היו יכולים לשחק מרגע הופעתו ועד היעלמותו. הם היו יכולים רק לספור את הכוכבים עד ששקעו בשינה נטולת חלומות. השבועות הפכו לחודשים וכבר נראה לו שתמיד היה שם עם הנרי, מאז שיכול היה לזכור משהו. למשל, את שמו.
יום אחד חלפו על פני נהר שזרם באטיות דרך היער. הוא היה רחב כל כך עד שלא יכלו לראות אפילו מה נמצא על הגדה השנייה, מלבד עצים מתנשאים באופק. דמותם הכהה של העצים המשתקפת במים יצרה אשליה של פסיפס נע, אבל בעצם לא היה שם דבר. למעשה הזרם היה כה אטי עד שנראה היה כאילו המים הם משטח חלק, אחיד וצלול כמו מראה.
"אני רעב, הנרי."
"אני אתפוס דגים. חכה רגע!" הבטיח.
הנרי התקרב אל שפת המים ושלח פנימה את ידיו, מפריע את אחידותו של הנהר ושולח אדוות על פניו. אחרי כמה רגעים הצליח למשות שני דגים בכפות ידיו הגדולות והגיש אחד מהם לידידו. הם אכלו אותם כך, מאחר שלא הייתה להם אש או דרך להדליק מדורה.
"נתערב שאתה לא תצליח לתפוס אחד!" התגרה בו הנרי כמו תמיד.
"אני יכול! אראה לך!"
הוא קם ומיהר אל המים, אבל קפא ממש על שפת הנהר כשהוא רכון קדימה. מן המים נשקפה אליו דמות לבנה בעלת עיניים שחורות וחלולות ופה מלא שיניים מחודדות, כמו שיניו של הנרי. ראשה נראה קירח ומקומט ולו רק קווצות שיער תלושות בכמה מקומות. זה נראה כראשו של גוזל נשרים והמראה עורר בו חלחלה. רגליה לא נראו. לרגע חשב שאולי הרגליים נמצאות מתחת לפני המים, אבל מהר מאוד הבין שלדמות המשתקפת פשוט אין רגליים! ההכרה שהכתה במוחו אחרי דקה של התבוננות וחשיבה הייתה שזה הוא המביט בעצמו. הוא נבוך על כך ששכח זאת. חיוך אדום חניכיים נפרש על פניו הקטנות.
"הכול בסדר?"
"כן. אני באמת לא יכול לתפוס אחד."
"אמרתי לך!" צחקק הנרי.
הוא נופף בידיו והחל להתיז בעזרתן מים לכל עבר. היה זה עוד אחד ממשחקיו לשם השעשוע. אבל השני לא נענה למשחק הפעם ורק המשיך לבהות בידידו ובבבואתו. הוא הרגיש שמשהו לא טבעי מתרחש אבל לא יכול היה לשים עליו את האצבע. נדמה היה לו ששום דבר לא השתנה מעולם ועם זאת חשד שאולי הוא טועה. הנרי עצר ממשחקו והביט בו.
"תמיד נראיתי ככה?"
"מה פתאום! היית כל כך מכוער!"
"הייתי?"
"כשרק הגעת."
"הגעתי מאיפה?" הוא קימט את מצחו בניסיון להיזכר.
"ממקום אחר." השיב הנרי והטה את ראשו מעט הצידה, עיניו הכחולות שלא ממצמצות לעולם נעוצות בו. "שם אתה גר, לא? במקום אחר."
"אבל אני גר פה איתך, הנרי." השתומם.
לפתע נראה לו שדווקא הנרי היה זה שהשתגע ואולי הוא שוב ממציא דברים כדי להשתעשע. הוא צוחק עליו. משחק בו. כך היה הנרי מאז היכרותם והוא ידע זאת. כן, הוא תמיד נראה ככה. כן, הוא תמיד היה שם. הנרי תמיד היה שם. למה הוא אומר שלא?
"היי," הנרי נעשה רציני וברק עיניו נמוג לפתע. "אתה לא צריך לחזור הביתה?"
"מה?"
"כשבאת לכאן אמרת שתצטרך לחזור הביתה. בדיוק נזכרתי." הוסיף.
הוא הביט שוב בבבואתו הנשקפת אליו ממי הנהר. הביט בעיניה העגולות והשחורות שבתוכן שוחים כתמים לבנים קטנים. הם נראו כמו דגיגים כסופים הרחק בתוך תהום עמוקה, אבודים מבלי יכולת לצאת משם אל הים הגדול. דבריו של הנרי נשמעו לא ברורים: מקום אחר? הביתה? על מה הוא מדבר? מאז שזכר את עצמו היה מסתובב עם הנרי, מטריד אחרים ומפחיד יצורים קטנים בלילות ואוכל פירות ודגים וציפורים, וכל מה שהוא והנרי תפסו.
"הביתה?" שאל את הנרי ידידו. "אבל כאן זה הבית."
 

עוד על הספר

לישון בתוך קופסה מילי

רעש לבן


רעש הטלפון הציבורי העיר מהרהוריו את אסף, שבדיוק עבר לידו ברחוב. הוא עשה את דרכו חזרה מבית הספר כשלפתע הטלפון צלצל. אחרי שעמד שם זמן מה והביט בו, גברה סקרנותו לדעת מי נמצא מצדו השני של הקו. הוא הושיט יד קטנה והצמיד את השפופרת לאוזנו.
"הלו?"
לרגע נצחי שמע רק רעש לבן מחריש אוזניים שעיוות את מחשבתו. הוא עצם את עיניו כנגד הרעש המכאיב עד שצליל קו פנוי נשמע שוב, ורק אז העז לחזור ולפקוח אותן. השיחה נותקה. אסף החליט שהיו אלה כנראה ההפרעות בקו שגרמו לניתוק, ועכשיו כבר לא היה לו מה לעשות בקשר לכך. הוא משך בכתפיו ויצא מתא הטלפון בחזרה אל הרחוב, תוהה לגבי זהות המתקשר אותה לא ידע לעולם. אלא שלהפתעתו, שקעו רגליו בחול ים רך. המדרכה המוצקה נעלמה! הוא הרים את מבטו וראה שהוא באמת נמצא בחוף, עומד מול תא טלפון יחיד ומאחוריו משתרע ים כחול ללא גבולות.
"איפה אני?" פלט. הוא עמד שם לבדו תחת השמיים.
"היי בנאדם! חיכיתי לך!" שמע קול.
אסף הסתובב במהירות ופניו החווירו כל כך עד שהיו לבנות כמעט כמו פניו של היצור שמולו. ואלה היו חתיכת פנים. פנים גדולות שנראו כאילו ציפו אותן בסיד נוקשה, שנסדק כשהשתנו הבעותיו המעטות של היצור. שפתיו היו מרוחות שכבה עבה של אדום ופיו פעור בחיוך שנמתח מלחי אל לחי, מלא ניבים ובוהֵק מרוק. הוא בהה קדימה בעיניים גדולות בצבע כחול מבהיק, מבלי למצמץ. גם העיניים וגם הגבות השחורות והדקיקות שמעליהן נראו כמצוירות בידו של ילד.
"סוף סוף הגעת! ברוך הבא!" קרקר מבלי להניע את פיו.
הציפורניים הצבועות שחור בקצות ידיו הארוכות גירדו את החול החם, חופנות ומרפות ממנו ללא הרף, כאילו לא היו מסוגלות להפסיק. גם גופו העשוי מאלפי זרועות דקיקות רטט כל הזמן כמו מחושיה של מדוזה רטובה. אסף נרתע לאחור בגועל באופן אוטומטי, מבלי לחשוב על זה אפילו. שני מחושים לבנים צמחו ליצור הזה על ראשו, מקומטים ומעוכים וקצותיהם נוגעים באדמה. בהשוואה לגופו, הבחין אסף, הראש היה פשוט ענק. כמו בלון מטומטם מלא אוויר.
ככה הם עמדו רגע קל. אסף בחן את היצור בעיניו וזה עמד שם כמו פסל, ודבר לא זז מלבד ידיו וגופו שהמשיכו לרטוט כמוחו של מטורף. עיניו לא נעו והילד שמולו לא ידע אם הוא יכול בכלל לראות אותו או אם עיניו אמיתיות. ואם לא, איך ידע שהוא שם?
"מי אתה?" שאל וקולו נשמע חלש ומגמגם.
"אני הנרי," קרקר היצור. "אתה אסף."
"כן! איך ידעת?"
"אני חי כאן."
"כאן?" שאל אסף.
עיניו הבוהות של היצור הזכירו לו את דודו העיוור. גם הוא היה מסתכל בפניו של אסף, אבל רק בוהה ולא מבחין בדבר. מבטו היה שונה משל אנשים אחרים. עיניו היו שונות. עיניו של היצור דמו במובן מסוים לעיניים אלה שבזיכרונו, אבל משהו אחר נחבא עמוק בתוכן. בכל זאת, מאחר שדודו לא היה מפחיד ואסף תמיד נהג בו בנימוס, הוא החליט שכך עליו להתנהג גם עכשיו. לכן הצליחלהשתלט על קולו ולשמור אותו יציב, אם כי עדיין חלש. הפחד שבלבו החל להתחלף אט אט בסקרנותם הגדולה של ילדים.
"צד ב'!" השיב זה שכינה את עצמו 'הנרי'.
"איפה זה?"
"כאן."
"בים?"
"לא, הים בצד ב'. צד ב' הוא מסביבנו." הסביר הנרי בסבלנות, כמו שמסבירים לילד קטן משהו בפעם הראשונה. "אני צלצלתי אליך."
"ומה אתה רוצה?" שאל אסף בעיניים רחבות.
"שחק איתי!"
אסף התלבט. הוא חשב על אמו שבטח מחכה לו בבית ועל האוכל שבצלחת. "אבל אני צריך לחזור הביתה, הנרי." אמר כאילו הוא לא בטוח שזה השם המתאים.
"רק כמה רגעים. לא להרבה זמן."
"אז רק קצת." אמר הילד בחשש.
"רק קצת." הנרי הניח יד על גופו וחייך במה שהיה אמור להיות, כנראה, חיוך חמוד, והיה רק חיקוי גרוטסקי מעוות לכך. "אני מבטיח."
וכאשר החל ללכת הלך אסף אחריו, מעט חושש, אך מרותק מן היצור המשונה שמצא. הוא לא התכוון להישאר הרבה זמן כי כבר רצה לראות את אמא אחרי בית הספר, אלא רק רצה לראות קצת את המקום השונה שסביבו. הוא הביט וניסה להבין איפה הוא. איפה זה צד ב'? מה זה? זה נראה כמעט כמו כל ים רגיל של עולם רגיל חוץ מתא הטלפון על החוף והיצור המוזר שקרא לעצמו 'הנרי'. ובכל זאת הוא ראה חופים עם מים כחולים כל כך רק על גלויות ולכן חשב שאולי הוא בחוץ לארץ, אבל לא ידע איך הגיע לשם וקיווה שאמו לא תכעס. כשהתעורר ממחשבותיו ראה שהנרי עסוק בדקירת סלע גדול במקל יבש.
"מה אתה עושה?" הוא לא הבין את הכיף שבדבר.
רק כשהסלע התנער הבין אסף שזהו לא סלע כלל, כי אם צב ענק שהוטרד על ידי הנרי, אשר תחב את המקל לאחוריו.
"תראה!" צחקק בהנאה.
אסף הביט. הצב הגדול כמו קרנף קטן התנער שוב ונהם בכעס. גם לו וגם לאסף היה ברור שהנרי מציק לו במעשיו, ורק הנרי המשיך בהם כאילו אינו מודע לכך. אבל כשהחיה זינקה על רגליה, במהירות מפתיעה לדעתו של הילד, הנרי נמלט מיד. הצב הגדול נהם וחול שדבק למפרקיו נזל אל החוף בגרגירים. הנרי לפת את ידו של אסף באחיזה קרה כיד של מת וביחד הם רצו ללא הפסקה. הנרי הוביל וצחק בקול בעוד אסף המבוהל מביט כל הזמן לאחור, כדי לוודא שהחיה לא רודפת אחריהם.
פיו של הנרי לא זז אפילו קצת בשעה שצחק. הקול פשוט בקע מגרונו כמו תרועה הבוקעת מגרון שופר. אסף לא ראה את הצב מאחוריהם, אבל הנרי לא הפסיק לגרור את הילד אחריו. החול הזהוב נעשה כבר מטושטש בעיניו ואסף בקושי הבין איפה הוא נמצא. כאב חד דקר בצד גופו. מתנשף, הוא עצם את העיניים ולא פקח אותן עד שרגליו האטו ועצרו, בהנחייתו של הנרי. אז קרס על האדמה ונשכב על גבו והביט בשמיים. הוא הרגיש במעורפל את הנרי נשכב לצדו. אסף הבחין שגופו שרוע על דשא מוקף בעצים. הם נכנסו למעין חורשה צפופה. לא רק ים יש בצד ב', אלא עוד המון דברים אחרים, חשב לעצמו.
"איזו ריצה!" מלמל הנרי. ניכר היה שגם הוא התעייף, אבל אסף לא שמע אותו מתנשם כמוהו.
"למה עשית את זה?" שאל.
"זה לא היה מצחיק?"
"לא."
"ראית איך הוא התעצבן?" ושוב צחקק.
"זה באמת לא מצחיק." אסף קם על רגליו והנרי בעקבותיו.
אסף הסתכל בשמיים. הם היו עדיין כחולים. אין סכנה. הוא לא ידע מה השעה, אבל לא עבר זמן רב מאז שיצא מבית הספר. הוא ידע שיש לו מספיק זמן, לפחות כדי לראות את המקום. אחר כך יחזור לחוף ומשם הביתה. בעצם, כשחשב על זה, הוא לא היה בטוח שהוא יודע איך לחזור הביתה, אבל לא היה לו ספק שהנרי ישמח לעזור לו לעשות זאת.
הם המשיכו ללכת והעצים לא נגמרו. אסף הרים את עיניו אל הענפים הגבוהים כל כך או חיפש בין השיחים אחר חרקים מעניינים. הוא לא הביט לאחור אפילו פעם אחת, מרותק לצבעיהם העזים של הפרחים שכמותם לא ראה מעולם, ולצורותיהם המשונות של הפירות על העצים. הוא לא הכיר אותם, אבל הם נראו טעימים.
הנרי לא שתק לרגע, רק דיבר ודיבר, שפתיו הצבועות מהודקות, וסיפר סיפורים על החיות שביער ועל הצב הגדול שעל החוף, ועל הפלגה בסירה על פני המים ועל האוכל הטוב שמעבר להרים. הוא ערבב אמת ובדיון, מעשיות וחוויות אישיות, והכול כדי לשעשע את הילד שהביא לעולמו, כדי שישמח ויישאר ויארח לו לחברה. הוא נהנה כל כך מחברו החדש.
מדי פעם היה מסתער אל קבוצת שיחים ומסיט אותם בידיו, וקבוצה של גושים קטנים וסגולים שדמו לחצילים הייתה מתפזרת לכל הכיוונים. רק בפעם השנייה שהנרי עשה זאת, הבין אסף שאלה יצורים חיים כמו האוגרים או הארנבים שהיו בפינת החי של הגן שלו. הוא יכול היה להבחין בעיני החרוז הקטנות כראש סיכה ובשובל הריר העכור שהדביק את עלי העשב, ונותר אחרי הנמלטים כסימן היחיד להיותם במקום. הוא יכול היה לשמוע את זעקותיהם החדות.
"אל תפחיד אותם." אמר.
"זה בסדר. הם נהנים!"
"הם צועקים, הנרי."
"ברור. הם צועקים בהנאה!" הנרי צחק.
אסף לא היה בטוח בכך, אבל חשב שהנרי ודאי יודע מאחר שהוא מכיר את היער ואת בעלי החיים טוב ממנו. צד ב' היה מקומו, אחרי הכול. וכך היה צופה בהנרי וצוחק בכל פעם שהיצורים שמאחורי השיחים ברחו בצווחות. היה זה כמו לרדוף אחרי הנמלים בארגז החול והוא ידע שאין בזה שום נזק. הם לא בני אדם. הנרי היה מאתר את היצורים ומבהיל אותם בתנועה מהירה או בקול נהמה, והם היו מתפזרים לכל הכיוונים במהירות ונעלמים. הם היו מהירים מאוד למרות שנראו אטיים כחלזונות.
"רוצה לנסות?" שאל הנרי באחת הפעמים.
אסף הנהן. הוא רצה לראות אותם מקרוב. חברו הצביע על אחד השיחים והילד התגנב בשקט, תחב את ידיו אל בין הענפים הדוקרניים והפריד ביניהם בעדינות. אחד החצילים הביט בו מלמטה בעיניו הנוצצות, וקול כחכוח עלה ממנו. רגע חלף ופתאום היה קשה לאסף לנשום וראייתו נעשתה מטושטשת. הוא שמע את צחוקו של הנרי והבין, מאוחר מדי, שמשהו פגע בו. הנרי זינק קדימה והבריח את היצורים בזמן שאסף גירד את הרוק הדביק מפניו.
"איכס." מלמל.
"כי הם שמעו אותך בא." אמר הנרי בתוכחה ושלף לשון ארוכה לעומתו.
אסף צחקק. "תראה לי!" קרא.
לשונו של הנרי נשלפה שוב והקצה שלה נגע בחזהו של אסף. אחר כך נסוגה לאחור, עלתה למעלה ונגעה בראשו. שוב נסוגה ונגעה בלחיו, ולבסוף מצאה עצמה אחוזה בידו של הילד. דומה היה כאילו לחצו ידיים. יד ולשון. ואז נעלמה כלעומת שבאה.
"לשון." אמר הנרי בחיוך. הוא שמח לראות את אסף צוחק, מפני שהיה לבד בעולמו במשך זמן רב מאוד.
"מה הדברים האלה עושים שם?" שאל אסף כשהמשיכו ללכת.
"מי?"
"החצילים הקטנים."
"החצילים הקטנים!" צחק הנרי. הוא אהב את הכינוי. "החצילים הקטנים. הם עורכים ועידה. הם מדברים."
"באמת?" הוא הביט בחברו. "על מה?"
"אני לא יודע. הם אף פעם לא הזמינו אותי."
"אמא שלי אמרה שאם לא רוצים לספר לך משהו," אמר אסף. "זה לא חשוב מספיק כדי שתדע."
הוא שם לב שזו הפעם הראשונה בה הזכיר את אמו בפני הנרי, ומשום מה זה נראה לו לא נכון. הרי להנרי לא הייתה אמא. הוא החליט שלא יעשה זאת שוב ולא יחשוב עליה. זה לא מנומס. כשיחזור הביתה יוכל לספר לה על כל מה שקרה ועל חברו החדש.
כשהיה רעב, הביא לו הנרי פירות מתוקים וכשרצה לעצור ולנוח, היו עושים כך. וככל שהנרי דיבר כך אסף הקשיב לו יותר ויותר, ונעשה מודע פחות לכך שהשמש שוקעת והערב מתקרב. לבסוף, מאחוריהם, שקעה שמש אדומת קרניים אל תוך הים והשמיים החשיכו בבת אחת, כאילו מישהו טבל גפרור בכוס מים. בעיני אסף זה נראה משונה קצת, אבל לא מספיק בשביל לעשות מזה עניין גדול. רק עוד אחד מצדדיו הנהדרים של צד ב'. הוא היה שקוע בעיניו של הנרי.
"נו, אז מה דעתך על צד ב'?" שאל זה.
"אני אוהב אותו."
"תודה! תישאר עוד קצת?"
אסף הנהן מבלי לחשוב על כך. הוא אמר להנרי שהוא עייף והאחרון הציע שילך לישון, והוא יעיר אותו עוד מעט. 'עוד מעט' נשמע לאסף כמו זמן מספיק לשינה, אבל לא מספיק זמן כדי שיגרום דאגה להוריו, ולכן הסכים ונשכב על העשב. לפני שנרדם ראה את דמותו המוצללת של הנרי מעליו, והיא נראתה גבוהה ואדירה. אסף לא חלם באותו לילה ולא בשום לילה אחר בצד ב', כמו שהנרי לא חלם.
למחרת המשיכו לטייל. אסף כבר לא חש בעייפות והשתדל להתרכז בדבריו ובעיניו העיוורות למראה של ידידו, כדי לא לחשוב על אמו, שבוודאי מכינה את ארוחת הצהריים במטבח. הוא יחזור לשם בקרוב, ידע. ובכל זאת התגעגע להוריו והיה רעב שוב, והוא אמר זאת להנרי.
"למה אתה מתכוון?" שאל זה.
"שאני רעב..."
"אני יודע, הבנתי. אבל אמרת גם..."
"אני... אני קצת... מתגעגע הביתה, הנרי." מלמל אסף, חושש להעליב את היצור. "לאמא ואבא שלי."
הנרי נרעד. "אני משעמם אותך?" שאל בשקט.
אסף היה מבוהל פתאום. הוא לא התכוון להעליב את ידידו ולא ידע מה לומר. הוא חשב בהתחלה שהנרי יבכה, אבל משום מה זה נראה לו מוזר. הנרי לא נראה כמו יצור שבוכה. הוא שתק במבוכה.
"תראה את זה!" צעק הנרי פתאום.
הוא הרים את ראשו ובפעם הראשונה מאז שנפגשו פער את פיו, שבלע לפתע כמחצית מפניו. נדמה היה שאפילו עיני הבדולח הגדולות והמשונות התכווצו בפני הפה האימתני. השפתיים האדומות כאילו נבלעו והפכו לקווים דקים. זה היה כמו חור שחור ועמוק ללא תחתית, ואור רפאים חיוור זהר בתוכו. אסף חשב שכעת כבר ראה את כל מה שהיצור המוזר יכול היה להציע. אבל האור בגרונו של הנרי התגבר וצל שיניו התארך ונשלח כמאות דוקרנים אל עצי היער. לשונו שקעה אל תחתית פיו. הוא השמיע קרקור חנוק ואסף חשב לרגע שהוא פשוט עומד להקיא, כשכדור זוהר נורה מפיו ככדור תותח. הילד עצם את עיניו אבל עדיין ראה רק לובן מול עפעפיו העצומים. לפני שעצם את העיניים הוא הספיק לראות את הצללים מתעוותים באור החזק. צללי העצים, צללי העשב שעל האדמה, אפילו צלו שלו. כולם התארכו בכל הכיוונים כנגד הקרינה ששלח כדור האור של הנרי. ואז נעלם הכדור בקול נפץ והתפרק לאלפי ניצוצות לבנים, שהתפרקו בתורם לעשרות אלפים ולמאות אלפים ולבסוף למיליוני גצים שנעלמו עם פגיעתם באדמה, כמו אש קרה, ולא הותירו כל סימן.
אסף צחק ומחא כפיים.
"טה דאם!" הנרי הסתובב במקום. "זה לא מצחיק?"
הילד הנהן בהתלהבות. זה כבר היה משעשע באמת. כיף אמיתי. הוא קיווה שגם הוא יוכל לעשות זאת יום אחד. לאחר מכן הלכו יחד לקטוף פירות לארוחת הבוקר, כדי להשקיט את רעבונם. הנרי נעצר פתאום מתחת לאחד העצים והביט למעלה. אסף כמעט נתקל בו אבל הבחין בידידו בזמן ועצר מהליכתו. הד חרישי בקע מן העץ ואסף קפץ במקומו בבהלה. הנרי הביט בו וצחק.
"מה קרה?" שאל.
"יש שם משהו!"
"ברור. יש הרבה בכל היער. אני אלמד אותך." אמר הנרי והרים את ראשו אל הענפים הגבוהים. שוב רשרש משהו ביניהם, וצללי העלים נעו על פניו של הנרי כמו אור החודר דרך זכוכית צבעונית.
ואז, משום מקום, במהירותו של זבוב הנע מנקודה לנקודה, בקעה הלשון האדירה מפיו של הנרי אל בין ענפי העץ והתקפלה שוב כשהיא אוחזת בכדור פרווה מכונף בעל שתי אוזניים וזנב עכברוש חלקלק. עיניים לא היו לו או שנסתרו בפרוותו. אסף הביט בעיניים פעורות ביצור שהוחזק מול פניו.
"לואה?" מלמל הנרי בפה פתוח מבעד ללשונו, שנתחבה מיד אל פיו עם היצור הקטן. כשהנרי סגר את פיו נשמע קול כשל עלה שלכת מתנפץ, קול שאסף שמע פעמים רבות בעבר ועכשיו, בפעם הראשונה, גרם לו לבחילה. "רוצה גם? זה טוב."
"לא הנרי. אני חושב שזה יעשה לך קלקול בקיבה." אמר אסף ורצה להוסיף שאלה מילותיה של אמו, אבל זכר את הבטחתו לעצמו, ולכן דחק את דבריה עמוק אל תוך ראשו למקום בו אף אחד לא יוכל לשמוע אותם עוד. למקום בו ישכנו לתמיד.
"אז אספר לך עוד מהסיפורים שלי!"
ושוב, ברגע שפתח הנרי את פיו והחל לדבר, נסחף הילד יותר ויותר אל תוך צד ב' והתרחק מביתו. וכך גם למחרת. היער הוסיף להתרחב כאילו אין לו סוף, והשניים המשיכו לגלות עצים חדשים ופירות יפים שלא ראו בימים הקודמים. הם המשיכו ללכת בין העצים והנרי המשיך בסיפוריו על צד ב' ועל היצורים השונים המאכלסים אותו. כולם באו ממקום אחר פעם, אבל עכשיו הם כאן וככה זה נשאר.
"מקום אחר?"
"כן, אבל אני לא יודע איפה זה." השיב הנרי כבדרך אגב.
השני תהה איפה זה 'מקום אחר'. חברו המשיך ללכת ואף פעם לא עצר. בשלב מסוים זה החל להעיק על הילד והוא שם לב שמרוב הליכה הוא כבר לא מרגיש את האדמה תחת רגליו. הם הלכו מבלי לעצור במשך שעות תוך שהם מעמיקים עוד ועוד אל בין עצי היער. אמנם היה במקום צל רב והוא הרגיש בנוח עם הנרי המדבר ללא הרף ומספק לו חברה, אבל בכל זאת התעייף וביקש לעצור לרגע. הוא עדיין לא התרגל להליכות ארוכות כל כך בלי הפסקה.
"אני לא מרגיש את הרגליים שלי." התלונן.
"המ..." חשב הנרי. "אבל אנחנו מתכוונים להגיע לאנשהו, נכון?"
"לאן?"
"זה לא משנה! אנחנו מתכוונים להגיע לאנשהו, איפה שזה לא יהיה." קרקר הנרי וראשו הסתובב לאחור במאה ושמונים מעלות, נועץ בו עיניים מצוירות כחולות. "נכון?"
"ברור." הנהן השני.
"ולא נגיע לאנשהו אם נעצור. בוא נמשיך עוד קצת."
"ומתי נעצור?"
"נעצור כשנגיע לאנשהו." אמר הנרי.
הוא שקל זאת לרגע ומאחר שהעסקה נראתה לו הוגנת החליט שהוא מסכים. וכך חלפו הימים: השניים המשיכו להסתובב יחד בצד ב', מדי פעם מציקים ליצור גדול מהם ונמלטים בעודם צוחקים. לפעמים היו רודפים זה אחרי זה עד שמישהו הצליח להפיל את האחר על האדמה ואז היו נאבקים וצוחקים עוד. הנרי לימד אותו הכול והוא החל לחקותו, כי הורים כבר לא היו לו. על העצים גדלו פירות שלא ראה כמותם והעננים יצרו צורות משונות מאוד אך ברורות, כך שהם אפילו לא היו צריכים לנחש מה הם רואים בעזרת דמיונם. את השמש והירח לא ראו כבר שבועות והלילה היה חשוך כל כך עד שלא היו יכולים לשחק מרגע הופעתו ועד היעלמותו. הם היו יכולים רק לספור את הכוכבים עד ששקעו בשינה נטולת חלומות. השבועות הפכו לחודשים וכבר נראה לו שתמיד היה שם עם הנרי, מאז שיכול היה לזכור משהו. למשל, את שמו.
יום אחד חלפו על פני נהר שזרם באטיות דרך היער. הוא היה רחב כל כך עד שלא יכלו לראות אפילו מה נמצא על הגדה השנייה, מלבד עצים מתנשאים באופק. דמותם הכהה של העצים המשתקפת במים יצרה אשליה של פסיפס נע, אבל בעצם לא היה שם דבר. למעשה הזרם היה כה אטי עד שנראה היה כאילו המים הם משטח חלק, אחיד וצלול כמו מראה.
"אני רעב, הנרי."
"אני אתפוס דגים. חכה רגע!" הבטיח.
הנרי התקרב אל שפת המים ושלח פנימה את ידיו, מפריע את אחידותו של הנהר ושולח אדוות על פניו. אחרי כמה רגעים הצליח למשות שני דגים בכפות ידיו הגדולות והגיש אחד מהם לידידו. הם אכלו אותם כך, מאחר שלא הייתה להם אש או דרך להדליק מדורה.
"נתערב שאתה לא תצליח לתפוס אחד!" התגרה בו הנרי כמו תמיד.
"אני יכול! אראה לך!"
הוא קם ומיהר אל המים, אבל קפא ממש על שפת הנהר כשהוא רכון קדימה. מן המים נשקפה אליו דמות לבנה בעלת עיניים שחורות וחלולות ופה מלא שיניים מחודדות, כמו שיניו של הנרי. ראשה נראה קירח ומקומט ולו רק קווצות שיער תלושות בכמה מקומות. זה נראה כראשו של גוזל נשרים והמראה עורר בו חלחלה. רגליה לא נראו. לרגע חשב שאולי הרגליים נמצאות מתחת לפני המים, אבל מהר מאוד הבין שלדמות המשתקפת פשוט אין רגליים! ההכרה שהכתה במוחו אחרי דקה של התבוננות וחשיבה הייתה שזה הוא המביט בעצמו. הוא נבוך על כך ששכח זאת. חיוך אדום חניכיים נפרש על פניו הקטנות.
"הכול בסדר?"
"כן. אני באמת לא יכול לתפוס אחד."
"אמרתי לך!" צחקק הנרי.
הוא נופף בידיו והחל להתיז בעזרתן מים לכל עבר. היה זה עוד אחד ממשחקיו לשם השעשוע. אבל השני לא נענה למשחק הפעם ורק המשיך לבהות בידידו ובבבואתו. הוא הרגיש שמשהו לא טבעי מתרחש אבל לא יכול היה לשים עליו את האצבע. נדמה היה לו ששום דבר לא השתנה מעולם ועם זאת חשד שאולי הוא טועה. הנרי עצר ממשחקו והביט בו.
"תמיד נראיתי ככה?"
"מה פתאום! היית כל כך מכוער!"
"הייתי?"
"כשרק הגעת."
"הגעתי מאיפה?" הוא קימט את מצחו בניסיון להיזכר.
"ממקום אחר." השיב הנרי והטה את ראשו מעט הצידה, עיניו הכחולות שלא ממצמצות לעולם נעוצות בו. "שם אתה גר, לא? במקום אחר."
"אבל אני גר פה איתך, הנרי." השתומם.
לפתע נראה לו שדווקא הנרי היה זה שהשתגע ואולי הוא שוב ממציא דברים כדי להשתעשע. הוא צוחק עליו. משחק בו. כך היה הנרי מאז היכרותם והוא ידע זאת. כן, הוא תמיד נראה ככה. כן, הוא תמיד היה שם. הנרי תמיד היה שם. למה הוא אומר שלא?
"היי," הנרי נעשה רציני וברק עיניו נמוג לפתע. "אתה לא צריך לחזור הביתה?"
"מה?"
"כשבאת לכאן אמרת שתצטרך לחזור הביתה. בדיוק נזכרתי." הוסיף.
הוא הביט שוב בבבואתו הנשקפת אליו ממי הנהר. הביט בעיניה העגולות והשחורות שבתוכן שוחים כתמים לבנים קטנים. הם נראו כמו דגיגים כסופים הרחק בתוך תהום עמוקה, אבודים מבלי יכולת לצאת משם אל הים הגדול. דבריו של הנרי נשמעו לא ברורים: מקום אחר? הביתה? על מה הוא מדבר? מאז שזכר את עצמו היה מסתובב עם הנרי, מטריד אחרים ומפחיד יצורים קטנים בלילות ואוכל פירות ודגים וציפורים, וכל מה שהוא והנרי תפסו.
"הביתה?" שאל את הנרי ידידו. "אבל כאן זה הבית."