הכול ועוד קצת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכול ועוד קצת
מכר
מאות
עותקים
הכול ועוד קצת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הכול ועוד קצת

3.1 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

תקציר

אידה אנג'ליני חונכה כל חייה לעשות מה שאומרים לה. היא לא מעיזה לחשוב על העתיד כי חלומות הם לשוטים, והמציאות שלה היא שגרה אפורה ומשעממת.
טיילור וודס הוא מנתח פלסטי בעל קליניקה פרטית, שכל חייו הם תוכנית סדורה להגשמת חלומותיו. הוא יודע מה הוא רוצה ומה לעשות כדי להשיג זאת.
כאשר הגורל מפגיש אותם בלילה סוער, העולמות שלהם עולים על מסלול התנגשות שסופו לא ברור.
האם יצליחו להתחמק מפגיעה וישובו לחייהם הבטוחים או שמא יבחרו ללכת בדרך לא מוכרת שאולי תוביל אותם זה אל זה?
 
אילת סווטיצקי, בת 42, נשואה ואמא לשלושה ילדים ולשלושה חתולים, מתגוררת למרגלות הכרמל בקיבוץ יגור. היא כותבת בכל דקה פנויה ורוקמת בדמיונה ועל הדפים סיפורי אהבה גדולים מהחיים. ספריה שבו את לב הקוראות בישראל וכיכבו ברשימות רבי המכר.

פרק ראשון

פרק 1
 
 
למה זה היה חייב לקרות לי?
 
אני מנסה לסלק את המחשבה האומללה בזמן שאני מגלגלת בפי לגימת יין לבן ומקללת בשקט. היין מחליק במורד גרוני, צורב בעדינות את דרכו אל הקיבה, שם הוא מצטרף לשתי הכוסות שכבר חיסלתי בחצי השעה האחרונה. מוזיקת ג'ז שקטה מתנגנת ברמקולים של הבר בשדה התעופה "אורלי", בזמן שבחוץ משתוללת סופה שגרמה לביטול הטיסה שלי.
 
אני צריכה לחזור הביתה.
 
אחרי שבוע של חופשה בפריז, שתכננתי במשך שנה, רק רציתי לעלות על הטיסה חזרה לניו־יורק בלי עיכובים מיותרים, ועכשיו אני תקועה כאן, בבר, לעשרים וארבע השעות הבאות. נכון, חברת התעופה אמורה הייתה לדאוג לנו למקום לינה, אבל בין כל הטיסות המבוטלות והבלגן ששורר בדלפקים היה בלתי אפשרי לקבל מנציג החברה תשובות, ובלתי אפשרי למצוא חדר פנוי באחד המלונות הקרובים לשדה.
 
אני רק רוצה להניח את הראש שלי על כרית נוחה, להתכסות בשמיכה ולעצום את העיניים, אבל בקצב הזה המקום היחיד שאניח עליו את הראש הוא דלפק העץ הממורק שלפניי.
 
זו באמת הייתה חופשה מושלמת.
 
למרות הקור, אף שנאלצתי להתלבש בחולצה, בסוודר, במעיל, בצעיף ובכפפות, זכיתי לראות את העיר שתמיד חלמתי עליה. זכיתי להידחס בלובר בין מאות אנשים זרים, לשוטט בשאנז אליזה, לעלות למגדל אייפל ולראות את שער הניצחון.
 
לא היה אחד במשפחה שלנו שלא צחק עליי.
 
"פריז?" נשאלה השאלה שוב ושוב בתמיהה שלוותה לא פעם בטון כמעט נבגד, "מה יש לך לחפש שם? סעי לנאפולי או לפירנצה, סעי לרומא! מה יש לך לעשות בצרפת?"
 
ככה זה כשאת נולדת למשפחה איטלקית מלאת כבוד שרוטב בולונז זורם בעורקיה במקום דם.
 
מה לא הייתי נותנת כדי לשמוע אותם מתלוננים שוב, במקום להיות תקועה כאן עם היין שלי והמזוודה שלרגליי.
 
"ויסקי. נקי, בבקשה." קול גברי מעומעם מצליח לחדור מבעד לייאוש שלי וגורם לי להסיט את המבט שמאלה תוך כדי שאני ממלמלת בקול רם יותר משהתכוונתי.
 
"אם גם הטיסה שלך מבוטלת, הייתי מזמינה כפול."
 
חיוך קטנטן מתגנב לזווית פיו של הבחור בעל השיער הבהיר, שחנוט בתוך חולצת גולף שחורה, בג'ינס כהים ובנעליים מצוחצחות. הוא תולה על משענת כיסא הבר שלו את מעיל הקשמיר השחור ומתיישב לצדי, וריח הבושם שעוטף אותו מטייל עד אליי.
 
"יום ארוך, הא?" הוא מגניב אליי עוד מבט בזמן שהוא מוציא את ארנקו ומגיש את כרטיס האשראי שלו לברמן שמניח מולו את הוויסקי.
 
"כן. והוא בדיוק הפך לארוך במיוחד," אני רוטנת ולוקחת עוד לגימה. "סופה מזוינת. המשפחה שלי אשמה בכול, אני אומרת לך. הם הטילו עליי כישוף או קללה או דקרו בובת וודו... או... עשו משהו כדי שאסבול."
 
"אני די בטוח שהם לא שולטים במזג האוויר," הבחור צוחק, ואני בתגובה נועצת בו מבט מוכיח.
 
אוקיי, אולי אני לא צריכה לנעוץ בו מבט. או להסתכל עליו בכלל. אולי אני לא צריכה להישאר לשבת לידו כי אני עלולה להתחיל לרייר. הבחור מחייך, וגומת חן מושלמת נגלית על לחיו המגולחת למשעי, הוא מפנה אליי את עיניו הכחולות, ואני בולעת את הרוק.
 
"אתה לא מכיר את אמא שלי," אני מצליחה לומר, אבל הקול שלי רועד, ואני ממהרת להאשים את שתי כוסות היין שחיסלתי, "תאמין לי, הסופה הזו באשמתה. אלוהים נמצא אצלה בנייד בחיוג ישיר. היא בטח סגרה איתו איזו עסקה, התחייבה למאה תפילות בחודש הקרוב כדי שאתקע כאן ואשתכנע שהנסיעה הזו הייתה טעות אחת גדולה."
 
"אמא שלך לא רצתה שתיסעי?" הוא מרים את כוסית הוויסקי אל שפתיו, ומבטי עוקב אחרי כל תנועה שלו, כאילו היה החלילן מהמלין, ואני שבויה בקסמו.
 
"היא לא סיפרה לחברות שלה שאני נוסעת. היא בטח אמרה להן שאני חולה או משהו כזה," אני מגלגלת עיניים מהמחשבה. "הבושה שהמטתי עליה! הבת של ויטוריה אנג'ליני נסעה לצרפת!"
 
"אני מבין שהיא לא הייתה מרוצה."
 
"סעי לראות את הקולוסאום!" אני מנופפת בידיי באוויר בהפגנתיות כמחקה את אמא שלי, "סעי לראות את מגדל פיזה! את הכרמים בטוסקנה!"
 
אני מסיימת את החיקוי המקורי באנחה קולנית שגוררת עוד צחוק גרוני עמוק מהבחור המסוקס.
 
"אז אמא שלך עשתה יד אחת עם אלוהים ובגללה כולנו תקועים כאן," הוא לוגם שוב מכוסו.
 
"משהו כזה," אני שומטת את ראשי אל הדלפק, אבל לא מעריכה נכון את המרחק בין המצח שלי לעץ המבריק ודופקת בחוזקה את הראש במשטח הקשה. כאב חד מפלח את ראשי עד שנדמה לי שאני רואה כוכבים.
 
"איי!" אני מרימה את הראש בתנועה מהירה וממששת את המצח שלי. "לעזאזל!"
 
"זה היה אכזרי," קולו של הבחור צונח בדאגה, "תני לי לראות."
 
"אני בסדר," אני ממשיכה לשפשף את המקום שבו הראש שלי פגש את הדלפק. "זה פשוט לא היום שלי. לא היום שלי בכלל."
 
דמעות עולות בעיניי.
 
למה ככה הייתה חייבת להסתיים החופשה שלי?
 
למה זה מגיע לי?
 
ומה אני אמורה לעשות עכשיו, בעשרים וארבע השעות הבאות? לשתות את עצמי למוות?
 
"תני לי לראות מה עשית לעצמך," קולו של הבחור הופך לציווי ושולח צמרמורת לא מובנת במורד עמוד השדרה שלי. זה כבר מתחיל להיות מגוחך. קול לא אמור לגרום לאף אחת לתגובה שכזו, זו רק המצאה, בדיה, שקר שמופיע ברומנים המטופשים שאני קוראת. זה לא קורה במציאות, ולמרות זאת, זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו. המבט שלי מזנק אל הבחור, והיד שלי מתרחקת באיטיות ממצחי. עיניו בוחנות את נקודת הפגיעה ביסודיות, ואז ידו מטפסת אל המצח שלי, ואגודלו מבריש על עורי בעדינות, והלב שלי מאיץ למאתיים פעימות בדקה.
 
הדופק שלי משתולל, והדם מפעפע בעורקיי כמו נהר גועש. אני בולעת שוב ומנסה לנשום לאט, בלי הצלחה.
 
"אני חושב שאת תחיי," קולו העמוק מדבר ישירות אל הבטן שלי שמתהפכת, "אבל אולי יישאר לך סימן כחול."
 
"אז אני לא הולכת למות. טוב לדעת."
 
"את לא הולכת למות, אבל את הולכת להיות מאוד שיכורה אם תבלי את השעות הבאות בחיסול בקבוקי יין." האגודל שלו כבר לא ממשש את המצח שלי, אבל עכשיו אני מרגישה את אצבעותיו החמימות על הלחי שלי שמאדימה במהירות. "אולי כדאי שתאטי את הקצב."
 
"אני באה ממשפחה עם עמידות גבוהה לאלכוהול," אני מקשקשת בלי לחשוב. כל חושיי מתחדדים בתגובה למגע אצבעותיו הבלתי פוסק על עור פניי.
 
"עמידות גבוהה את אומרת?" קולו השקט מלטף כמו משי, "כי נראה לי שהכבד שלך זועק מעודף אצטאלדהיד."
 
"אצטאל... מה?" אני לא מבינה על מה הוא מדבר. אני מופתעת שאני בכלל שומעת משהו מבעד להלמות לבי שדופקות באוזניי.
 
"תרכובת כימית שנוצרת כשהאלכוהול מתפרק בכבד. היא זו שאחראית להנגאובר שיהיה לך."
 
"אתה רופא או משהו?" אני לא בטוחה איך אני מצליחה להמשיך לנשום כשהוא וריח הבושם שלו קרובים כל כך. זה מטורף, בכל קנה מידה אנושי ולא אנושי. מטורף ובלתי מוסבר, והיין אשם בכול.
 
"אני מנתח פלסטי. תפסיקי לשתות, בבקשה." למרות מילת הבקשה בסוף המשפט שלו, קולו שוב נשמע כמצווה.
 
"אתה לא יכול להיות מנתח פלסטי," אני מכווצת את הגבות, "אתה לא נראה זקן."
 
המילים שלי גורמות לצחוק שקט לחמוק משפתיו המלאות, וזיק של שובבות מופיע בעיניו.
 
"אני בן שלושים ושש, אני בהחלט יכול להיות מנתח פלסטי. איך קוראים לך?"
 
"אִידה," אני נושפת בתסכול, "אמרתי לך שאמא שלי שונאת אותי."
 
אמא שלי לא באמת שונאת אותי. היא קראה לי כך על שם סבתא שלי, אמא שלה, שאותה אהבה יותר מכל אדם אחר. רק שאני לא מבינה למה היא לא בחרה לי שם נורמלי, מודרני, כמו איזבלה או סופיה, למה שם מיושן כל כך?
 
"נעים להכיר אותך, אידה," ידו של המנתח הפלסטי נפרדת מהלחי שלי באיטיות, וגופו מזדקף בחזרה בכיסאו, "אני טיילור וודס."
 
"דוקטור וודס," אני ממלמלת, עדיין שבויה תחת הכישוף שהטיל עליי.
 
"אני חושש להשאיר אותך כאן לבד," הוא לוגם עוד מהמשקה שלו, "זו עלולה להיות הפרה בוטה של שבועת היפוקרטס."
 
"אתה צוחק, נכון?" אני מעקמת שוב את פניי.
 
"נשבעתי לנסות להציל חיים, ואני מזהה שנשקפת לך סכנה אמיתית אם תישארי כאן." אני די בטוחה שהוא מתלוצץ.
 
"אתה מתכוון שנשקפת סכנה לכבד שלי," אני מרימה את כוס היין שלי בכוונה ברורה לקחת עוד לגימה גדולה. "אני יכולה להבטיח לך שנשקפת סכנה גדולה הרבה יותר לשפיותי אם איאלץ להעביר את היממה הקרובה פיכחת. אתה מבין, חברת התעופה העלובה, שממנה רכשתי כרטיס שנה מראש, לא דאגה לנו למקומות לינה, וכל המלונות באזור בתפוסה מלאה, כצפוי," אני מתעלמת מהמבט המאוד לא מרוצה שעולה על פניו כשאני לוגמת מהיין בנדיבות, "ולכן, דוקטור, אני חושבת שלא תהיה לי ברירה אלא לבלות את השעות הקרובות ממש כאן."
 
אני מרוקנת את הכוס לתוך פי ומרימה אותה לעבר הברמן ברמיזה גסה שימלא אותה במהירות.
 
"מתי הטיסה שלך יוצאת?" הטון המודאג לא עוזב את קולו, הוא מגניב מבט לעבר הברמן, והוא נעצר במקומו. למה הוא חייב לעמוד ביני ובין המשקה שלי או לשבת ביני ובין המשקה שלי? טוב, הוא לא ממש יושב בינינו, אבל הוא מונע מהיין להגיע לכוס שלי. אוף איתו!
 
"אם לא יהיו עיכובים נוספים שייגרמו בשל התפילות המרובות של אמא שלי," אני מסננת בתסכול, "הטיסה שלי תצא מחר אחר הצהריים. מה אתה מציע לי לעשות, טיילור? למצוא ספסל לישון עליו? לפרוש את המעיל שלי על הרצפה ולקוות שאף אחד לא יגנוב את המזוודה שלי?"
 
"את יכולה לבוא איתי." התשובה שלו גורמת למבט שלי לזנק אל עיניו ולדופק שלי להשתולל שוב.
 
"סליחה?" אני שואלת בצרידות.
 
"יש לי חדר במלון נובוטל, הוא נמצא במרחק ארבע דקות נסיעה מכאן." המבטים שלנו מסרבים להתנתק בגלל אותו כישוף שגורם ללחיים שלי להאדים שוב.
 
"אני לא מכירה אותך," אני מזכירה בעיקר לעצמי, כי כרגע אחרי שלוש כוסות יין ההצעה שלו נשמעת לגמרי כמו משהו שאני רוצה לעשות.
 
"ואני לא מכיר אותך," משהו בקולו רועד, "אבל אם את הרגשת את מה שאני הרגשתי —"
 
"אני לא יודעת שום דבר עליך," שוב, אני מזכירה בעיקר לעצמי.
 
"מה את צריכה לדעת, אידה?" הוא מגלגל את השם שלי על שפתיו, ואני רוצה לשמוע אותו קורא לי שוב ושוב. בקול מחוספס, ספק לוחש, הוא גורם לי לחבב את השם שלי לראשונה בחיי.
 
לעזאזל איתך, יין לבן ארור!
 
"אתה נשוי?" אני מגניבה מבט אל אצבעותיו אף שאני יודעת כמה קל להסיר טבעת.
 
"לא," קולו מלא ביטחון.
 
"יש לך חברה?"
 
"לא." המבטים שלנו נפגשים שוב, עיניו הכחולות בעיניי החומות. "מה עוד את צריכה לדעת?"
 
"כלום," אני לוחשת.
 
"גם את הרגשת את זה," ידו מטפסת אל הלחי שלי בשנית. באיטיות הוא מעביר את גב אצבעותיו על עורי ומצמרר אותי.
 
"אולי," קולי הרועד מסגיר בדיוק מה אני מרגישה. בדיוק מה אני חושבת. אני לא יכולה להסתיר את זה, אני לא יכולה להתחמק ממבטו.
 
"את רוצה להרגיש את זה שוב?" אלוהים שיעזור לי. אני לא חושבת שזה מה שאמא שלי חשבה שיקרה כשהתפללה שהנסיעה שלי תיהרס.
 
"אולי," אני לא מצליחה להשתלט על הדופק המשתולל שלי שעומד לעלף אותי.
 
"יש לך משהו יותר טוב לעשות ביממה הקרובה?"
 
"אני אשמח להישאר בחיים."
 
"אני לא הולך להרוג אותך," המשפט שלי מצחיק אותו, אבל אז הוא רוכן לעבר האוזן שלי, עוטף אותי שוב בריח הבושם שלו, ואני מצמידה את רגליי בחוזקה ונועלת את ירכיי זו לזו בשעה שהדגדגן שלי פועם בעוצמה. "יש לנו קצת פחות מעשרים וארבע שעות, שאחריהן לא נתראה שוב. אני אשמח לבלות אותן קבור בתוכך."
 
חם לי כל כך עד שאני חושבת שאני עומדת להתבשל. אני נשבעת, אני מעלה אדים באופן מביך!
 
"יש לך משפטי פתיחה מעניינים," אני ממלמלת.
 
"זה לא היה משפט פתיחה. זו הייתה הצהרת כוונות ברורה." הלחישה שלו ונשימתו באוזני עושים בי שמות. "בת כמה את?"
 
"עשרים ושש," אני משיבה. אני בת עשרים ושש, ואני בחופשה, ובעוד עשרים ומשהו שעות אעלה על מטוס שייקח אותי בחזרה לחיים המשעממים שלי, האם באמת יקרה משהו אם אלך איתו?
 
המחשבה מסחררת אותי. מעולם לא הלכתי עם מישהו שלא הכרתי, המשפחה שלי חושבת שאני עדיין ילדה קטנה, אבל אני יודעת שאני לא. אני אישה צעירה, והבחור הלוהט ביותר שראיתי בחיי רוצה אותי, ובאופן שלא לגמרי ברור לי, גם אני רוצה אותו, אפילו אם רק ללילה. אני בחופשה, ואף אחד לא צריך לדעת. בעוד יממה אחזור הביתה, וטיילור יהיה זיכרון פריזאי מרוחק. חוויה. לא פחות ולא יותר.
 
אני יכולה לעשות את זה. אני צריכה לעשות את זה. פעם אחת להיסחף בלי לחשוב יותר מדי.
 
"השעון מתקתק," גופו של טיילור מתיישר שוב, הוא מחליק מהכיסא שלו, מרים את ידית המזוודה שלו ומושיט לעברי את ידו השנייה. "בואי איתי."
 
"אז לאן עמדת לטוס?" אני שואלת את טיילור כשאנחנו יושבים במושב האחורי של המונית שעושה את הדרך הקצרה מאולם הטיסות היוצאות אל המלון.
 
"בוסטון. ואת?"
 
"ניו־יורק. הביתה," אני מנסה להתרכז בשאלה הפשוטה כל כך שלו, אבל ירכו צמודה לירכי, גופו קרוב לגופי, והכישוף שהטיל עליי לא נעלם, רק מחזק את אחיזתו בי ככל שהדקות עוברות.
 
"את אוהבת את ניו־יורק?" חיוך קטן מתגנב שוב לשפתיו.
 
"מתה עליה. ועכשיו בתקופת החגים אפילו יותר," העיניים שלי בורקות, "הכול מקושט, מואר, חגיגי. מה יש לא לאהוב?"
 
אני לא חושבת שאעזוב אותה אי־פעם. ניו־יורק היא הכול. היא הטירוף והעשן, החורף הקשוח והקיץ בסנטרל פארק, היא ההדסון והרחובות הסואנים. אני שבויה שלה, ואני לא רוצה להשתחרר ממנה לעולם.
 
"את כל כך יפה," אצבעותיו של טיילור משתלבות באצבעותיי, מבטו לא ניתק מפניי.
 
"אתה יכול לשמור את המחמאות לעצמך, הסכמתי כבר לבוא איתך," אני דוחקת מטה את גוש המחנק שנוצר בגרוני. אני לא חושבת שאני מכוערת, ממש לא. נכון, אני בחורה נמוכה עם עיניים חומות משעממות ושיער כהה משעמם במידה שווה, אבל המותן הצר והחזה השופע גורמים לבחורים לסובב לעברי את המבט פה ושם ולנעוץ בי מבטים שמבהירים בדיוק מה היו עושים לי. לפעמים זה מביך, לפעמים זה מחמיא לי.
 
אני די מרוצה ממה שאני רואה במראה, אלא שלא ציפיתי לשמוע את זה ממנו. הגברים המעטים שיצאתי איתם ידעו להחמיא כדי להשיג את מה שרצו, אבל מרגע שקיבלו את זה, לא ראו צורך לומר מילה טובה. הייתי שלהם.
 
"את חושבת שאמרתי את זה כדי שלא תשני את דעתך?" טיילור מכווץ את גבותיו בפליאה.
 
"אני לא יודעת למה אמרת את זה."
 
"כי זו האמת." הכנות בקולו שולחת רעד מתוק במעלה האמה שלי.
 
"תודה," אני לוחשת.
 
"בבקשה," האגודל שלו מלטף את גב כף ידי, הגוף שלי מגיב לתחושה מיד, וכשהנשימה שלי מאיצה הדבר אינו חומק מעיניו. "את מרגישה את זה שוב."
 
"זו רק משיכה, אתה יודע." אני מתפללת שאצליח לעמוד על רגליי עד שנגיע לחדר, נדמה לי שהברכיים שלי רועדות. "אתה הרופא, אתה בטח מבין בזה יותר."
 
"בגלל שאני רופא?" הוא מרים גבה בשעשוע.
 
"כן, כל הביולוגיה שקשורה לזה. שחרור של הורמונים או שאולי אלו פרומונים?"
 
"אנחנו לא הולכים לדבר על ביולוגיה, אידה," קולו צונח כשהמונית שלנו מאיטה מול הכניסה המוארת של מלון נובוטל.
 
"יש לי הרגשה שאנחנו לא הולכים לדבר בכלל," אני לוחשת כשהמונית עוצרת, וטיילור ממהר לשלם לנהג, פותח את הדלת, יוצא אל המדרכה ומושיט אליי את ידו. אני משתחלת החוצה מהמושב האחורי, מסדרת את תיק הצד שלי על כתפי ומשלבת את אצבעותיי באצבעותיו, בזמן שהנהג שלנו מוציא מתא המטען את המזוודות.
 
לילה אחד. זה כל מה שזה.
 
לילה אחד של טירוף מערכות מוחלט, שלאחריו לא נתראה שוב לעולם.

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

עוד על הספר

הכול ועוד קצת אילת סווטיצקי
פרק 1
 
 
למה זה היה חייב לקרות לי?
 
אני מנסה לסלק את המחשבה האומללה בזמן שאני מגלגלת בפי לגימת יין לבן ומקללת בשקט. היין מחליק במורד גרוני, צורב בעדינות את דרכו אל הקיבה, שם הוא מצטרף לשתי הכוסות שכבר חיסלתי בחצי השעה האחרונה. מוזיקת ג'ז שקטה מתנגנת ברמקולים של הבר בשדה התעופה "אורלי", בזמן שבחוץ משתוללת סופה שגרמה לביטול הטיסה שלי.
 
אני צריכה לחזור הביתה.
 
אחרי שבוע של חופשה בפריז, שתכננתי במשך שנה, רק רציתי לעלות על הטיסה חזרה לניו־יורק בלי עיכובים מיותרים, ועכשיו אני תקועה כאן, בבר, לעשרים וארבע השעות הבאות. נכון, חברת התעופה אמורה הייתה לדאוג לנו למקום לינה, אבל בין כל הטיסות המבוטלות והבלגן ששורר בדלפקים היה בלתי אפשרי לקבל מנציג החברה תשובות, ובלתי אפשרי למצוא חדר פנוי באחד המלונות הקרובים לשדה.
 
אני רק רוצה להניח את הראש שלי על כרית נוחה, להתכסות בשמיכה ולעצום את העיניים, אבל בקצב הזה המקום היחיד שאניח עליו את הראש הוא דלפק העץ הממורק שלפניי.
 
זו באמת הייתה חופשה מושלמת.
 
למרות הקור, אף שנאלצתי להתלבש בחולצה, בסוודר, במעיל, בצעיף ובכפפות, זכיתי לראות את העיר שתמיד חלמתי עליה. זכיתי להידחס בלובר בין מאות אנשים זרים, לשוטט בשאנז אליזה, לעלות למגדל אייפל ולראות את שער הניצחון.
 
לא היה אחד במשפחה שלנו שלא צחק עליי.
 
"פריז?" נשאלה השאלה שוב ושוב בתמיהה שלוותה לא פעם בטון כמעט נבגד, "מה יש לך לחפש שם? סעי לנאפולי או לפירנצה, סעי לרומא! מה יש לך לעשות בצרפת?"
 
ככה זה כשאת נולדת למשפחה איטלקית מלאת כבוד שרוטב בולונז זורם בעורקיה במקום דם.
 
מה לא הייתי נותנת כדי לשמוע אותם מתלוננים שוב, במקום להיות תקועה כאן עם היין שלי והמזוודה שלרגליי.
 
"ויסקי. נקי, בבקשה." קול גברי מעומעם מצליח לחדור מבעד לייאוש שלי וגורם לי להסיט את המבט שמאלה תוך כדי שאני ממלמלת בקול רם יותר משהתכוונתי.
 
"אם גם הטיסה שלך מבוטלת, הייתי מזמינה כפול."
 
חיוך קטנטן מתגנב לזווית פיו של הבחור בעל השיער הבהיר, שחנוט בתוך חולצת גולף שחורה, בג'ינס כהים ובנעליים מצוחצחות. הוא תולה על משענת כיסא הבר שלו את מעיל הקשמיר השחור ומתיישב לצדי, וריח הבושם שעוטף אותו מטייל עד אליי.
 
"יום ארוך, הא?" הוא מגניב אליי עוד מבט בזמן שהוא מוציא את ארנקו ומגיש את כרטיס האשראי שלו לברמן שמניח מולו את הוויסקי.
 
"כן. והוא בדיוק הפך לארוך במיוחד," אני רוטנת ולוקחת עוד לגימה. "סופה מזוינת. המשפחה שלי אשמה בכול, אני אומרת לך. הם הטילו עליי כישוף או קללה או דקרו בובת וודו... או... עשו משהו כדי שאסבול."
 
"אני די בטוח שהם לא שולטים במזג האוויר," הבחור צוחק, ואני בתגובה נועצת בו מבט מוכיח.
 
אוקיי, אולי אני לא צריכה לנעוץ בו מבט. או להסתכל עליו בכלל. אולי אני לא צריכה להישאר לשבת לידו כי אני עלולה להתחיל לרייר. הבחור מחייך, וגומת חן מושלמת נגלית על לחיו המגולחת למשעי, הוא מפנה אליי את עיניו הכחולות, ואני בולעת את הרוק.
 
"אתה לא מכיר את אמא שלי," אני מצליחה לומר, אבל הקול שלי רועד, ואני ממהרת להאשים את שתי כוסות היין שחיסלתי, "תאמין לי, הסופה הזו באשמתה. אלוהים נמצא אצלה בנייד בחיוג ישיר. היא בטח סגרה איתו איזו עסקה, התחייבה למאה תפילות בחודש הקרוב כדי שאתקע כאן ואשתכנע שהנסיעה הזו הייתה טעות אחת גדולה."
 
"אמא שלך לא רצתה שתיסעי?" הוא מרים את כוסית הוויסקי אל שפתיו, ומבטי עוקב אחרי כל תנועה שלו, כאילו היה החלילן מהמלין, ואני שבויה בקסמו.
 
"היא לא סיפרה לחברות שלה שאני נוסעת. היא בטח אמרה להן שאני חולה או משהו כזה," אני מגלגלת עיניים מהמחשבה. "הבושה שהמטתי עליה! הבת של ויטוריה אנג'ליני נסעה לצרפת!"
 
"אני מבין שהיא לא הייתה מרוצה."
 
"סעי לראות את הקולוסאום!" אני מנופפת בידיי באוויר בהפגנתיות כמחקה את אמא שלי, "סעי לראות את מגדל פיזה! את הכרמים בטוסקנה!"
 
אני מסיימת את החיקוי המקורי באנחה קולנית שגוררת עוד צחוק גרוני עמוק מהבחור המסוקס.
 
"אז אמא שלך עשתה יד אחת עם אלוהים ובגללה כולנו תקועים כאן," הוא לוגם שוב מכוסו.
 
"משהו כזה," אני שומטת את ראשי אל הדלפק, אבל לא מעריכה נכון את המרחק בין המצח שלי לעץ המבריק ודופקת בחוזקה את הראש במשטח הקשה. כאב חד מפלח את ראשי עד שנדמה לי שאני רואה כוכבים.
 
"איי!" אני מרימה את הראש בתנועה מהירה וממששת את המצח שלי. "לעזאזל!"
 
"זה היה אכזרי," קולו של הבחור צונח בדאגה, "תני לי לראות."
 
"אני בסדר," אני ממשיכה לשפשף את המקום שבו הראש שלי פגש את הדלפק. "זה פשוט לא היום שלי. לא היום שלי בכלל."
 
דמעות עולות בעיניי.
 
למה ככה הייתה חייבת להסתיים החופשה שלי?
 
למה זה מגיע לי?
 
ומה אני אמורה לעשות עכשיו, בעשרים וארבע השעות הבאות? לשתות את עצמי למוות?
 
"תני לי לראות מה עשית לעצמך," קולו של הבחור הופך לציווי ושולח צמרמורת לא מובנת במורד עמוד השדרה שלי. זה כבר מתחיל להיות מגוחך. קול לא אמור לגרום לאף אחת לתגובה שכזו, זו רק המצאה, בדיה, שקר שמופיע ברומנים המטופשים שאני קוראת. זה לא קורה במציאות, ולמרות זאת, זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו. המבט שלי מזנק אל הבחור, והיד שלי מתרחקת באיטיות ממצחי. עיניו בוחנות את נקודת הפגיעה ביסודיות, ואז ידו מטפסת אל המצח שלי, ואגודלו מבריש על עורי בעדינות, והלב שלי מאיץ למאתיים פעימות בדקה.
 
הדופק שלי משתולל, והדם מפעפע בעורקיי כמו נהר גועש. אני בולעת שוב ומנסה לנשום לאט, בלי הצלחה.
 
"אני חושב שאת תחיי," קולו העמוק מדבר ישירות אל הבטן שלי שמתהפכת, "אבל אולי יישאר לך סימן כחול."
 
"אז אני לא הולכת למות. טוב לדעת."
 
"את לא הולכת למות, אבל את הולכת להיות מאוד שיכורה אם תבלי את השעות הבאות בחיסול בקבוקי יין." האגודל שלו כבר לא ממשש את המצח שלי, אבל עכשיו אני מרגישה את אצבעותיו החמימות על הלחי שלי שמאדימה במהירות. "אולי כדאי שתאטי את הקצב."
 
"אני באה ממשפחה עם עמידות גבוהה לאלכוהול," אני מקשקשת בלי לחשוב. כל חושיי מתחדדים בתגובה למגע אצבעותיו הבלתי פוסק על עור פניי.
 
"עמידות גבוהה את אומרת?" קולו השקט מלטף כמו משי, "כי נראה לי שהכבד שלך זועק מעודף אצטאלדהיד."
 
"אצטאל... מה?" אני לא מבינה על מה הוא מדבר. אני מופתעת שאני בכלל שומעת משהו מבעד להלמות לבי שדופקות באוזניי.
 
"תרכובת כימית שנוצרת כשהאלכוהול מתפרק בכבד. היא זו שאחראית להנגאובר שיהיה לך."
 
"אתה רופא או משהו?" אני לא בטוחה איך אני מצליחה להמשיך לנשום כשהוא וריח הבושם שלו קרובים כל כך. זה מטורף, בכל קנה מידה אנושי ולא אנושי. מטורף ובלתי מוסבר, והיין אשם בכול.
 
"אני מנתח פלסטי. תפסיקי לשתות, בבקשה." למרות מילת הבקשה בסוף המשפט שלו, קולו שוב נשמע כמצווה.
 
"אתה לא יכול להיות מנתח פלסטי," אני מכווצת את הגבות, "אתה לא נראה זקן."
 
המילים שלי גורמות לצחוק שקט לחמוק משפתיו המלאות, וזיק של שובבות מופיע בעיניו.
 
"אני בן שלושים ושש, אני בהחלט יכול להיות מנתח פלסטי. איך קוראים לך?"
 
"אִידה," אני נושפת בתסכול, "אמרתי לך שאמא שלי שונאת אותי."
 
אמא שלי לא באמת שונאת אותי. היא קראה לי כך על שם סבתא שלי, אמא שלה, שאותה אהבה יותר מכל אדם אחר. רק שאני לא מבינה למה היא לא בחרה לי שם נורמלי, מודרני, כמו איזבלה או סופיה, למה שם מיושן כל כך?
 
"נעים להכיר אותך, אידה," ידו של המנתח הפלסטי נפרדת מהלחי שלי באיטיות, וגופו מזדקף בחזרה בכיסאו, "אני טיילור וודס."
 
"דוקטור וודס," אני ממלמלת, עדיין שבויה תחת הכישוף שהטיל עליי.
 
"אני חושש להשאיר אותך כאן לבד," הוא לוגם עוד מהמשקה שלו, "זו עלולה להיות הפרה בוטה של שבועת היפוקרטס."
 
"אתה צוחק, נכון?" אני מעקמת שוב את פניי.
 
"נשבעתי לנסות להציל חיים, ואני מזהה שנשקפת לך סכנה אמיתית אם תישארי כאן." אני די בטוחה שהוא מתלוצץ.
 
"אתה מתכוון שנשקפת סכנה לכבד שלי," אני מרימה את כוס היין שלי בכוונה ברורה לקחת עוד לגימה גדולה. "אני יכולה להבטיח לך שנשקפת סכנה גדולה הרבה יותר לשפיותי אם איאלץ להעביר את היממה הקרובה פיכחת. אתה מבין, חברת התעופה העלובה, שממנה רכשתי כרטיס שנה מראש, לא דאגה לנו למקומות לינה, וכל המלונות באזור בתפוסה מלאה, כצפוי," אני מתעלמת מהמבט המאוד לא מרוצה שעולה על פניו כשאני לוגמת מהיין בנדיבות, "ולכן, דוקטור, אני חושבת שלא תהיה לי ברירה אלא לבלות את השעות הקרובות ממש כאן."
 
אני מרוקנת את הכוס לתוך פי ומרימה אותה לעבר הברמן ברמיזה גסה שימלא אותה במהירות.
 
"מתי הטיסה שלך יוצאת?" הטון המודאג לא עוזב את קולו, הוא מגניב מבט לעבר הברמן, והוא נעצר במקומו. למה הוא חייב לעמוד ביני ובין המשקה שלי או לשבת ביני ובין המשקה שלי? טוב, הוא לא ממש יושב בינינו, אבל הוא מונע מהיין להגיע לכוס שלי. אוף איתו!
 
"אם לא יהיו עיכובים נוספים שייגרמו בשל התפילות המרובות של אמא שלי," אני מסננת בתסכול, "הטיסה שלי תצא מחר אחר הצהריים. מה אתה מציע לי לעשות, טיילור? למצוא ספסל לישון עליו? לפרוש את המעיל שלי על הרצפה ולקוות שאף אחד לא יגנוב את המזוודה שלי?"
 
"את יכולה לבוא איתי." התשובה שלו גורמת למבט שלי לזנק אל עיניו ולדופק שלי להשתולל שוב.
 
"סליחה?" אני שואלת בצרידות.
 
"יש לי חדר במלון נובוטל, הוא נמצא במרחק ארבע דקות נסיעה מכאן." המבטים שלנו מסרבים להתנתק בגלל אותו כישוף שגורם ללחיים שלי להאדים שוב.
 
"אני לא מכירה אותך," אני מזכירה בעיקר לעצמי, כי כרגע אחרי שלוש כוסות יין ההצעה שלו נשמעת לגמרי כמו משהו שאני רוצה לעשות.
 
"ואני לא מכיר אותך," משהו בקולו רועד, "אבל אם את הרגשת את מה שאני הרגשתי —"
 
"אני לא יודעת שום דבר עליך," שוב, אני מזכירה בעיקר לעצמי.
 
"מה את צריכה לדעת, אידה?" הוא מגלגל את השם שלי על שפתיו, ואני רוצה לשמוע אותו קורא לי שוב ושוב. בקול מחוספס, ספק לוחש, הוא גורם לי לחבב את השם שלי לראשונה בחיי.
 
לעזאזל איתך, יין לבן ארור!
 
"אתה נשוי?" אני מגניבה מבט אל אצבעותיו אף שאני יודעת כמה קל להסיר טבעת.
 
"לא," קולו מלא ביטחון.
 
"יש לך חברה?"
 
"לא." המבטים שלנו נפגשים שוב, עיניו הכחולות בעיניי החומות. "מה עוד את צריכה לדעת?"
 
"כלום," אני לוחשת.
 
"גם את הרגשת את זה," ידו מטפסת אל הלחי שלי בשנית. באיטיות הוא מעביר את גב אצבעותיו על עורי ומצמרר אותי.
 
"אולי," קולי הרועד מסגיר בדיוק מה אני מרגישה. בדיוק מה אני חושבת. אני לא יכולה להסתיר את זה, אני לא יכולה להתחמק ממבטו.
 
"את רוצה להרגיש את זה שוב?" אלוהים שיעזור לי. אני לא חושבת שזה מה שאמא שלי חשבה שיקרה כשהתפללה שהנסיעה שלי תיהרס.
 
"אולי," אני לא מצליחה להשתלט על הדופק המשתולל שלי שעומד לעלף אותי.
 
"יש לך משהו יותר טוב לעשות ביממה הקרובה?"
 
"אני אשמח להישאר בחיים."
 
"אני לא הולך להרוג אותך," המשפט שלי מצחיק אותו, אבל אז הוא רוכן לעבר האוזן שלי, עוטף אותי שוב בריח הבושם שלו, ואני מצמידה את רגליי בחוזקה ונועלת את ירכיי זו לזו בשעה שהדגדגן שלי פועם בעוצמה. "יש לנו קצת פחות מעשרים וארבע שעות, שאחריהן לא נתראה שוב. אני אשמח לבלות אותן קבור בתוכך."
 
חם לי כל כך עד שאני חושבת שאני עומדת להתבשל. אני נשבעת, אני מעלה אדים באופן מביך!
 
"יש לך משפטי פתיחה מעניינים," אני ממלמלת.
 
"זה לא היה משפט פתיחה. זו הייתה הצהרת כוונות ברורה." הלחישה שלו ונשימתו באוזני עושים בי שמות. "בת כמה את?"
 
"עשרים ושש," אני משיבה. אני בת עשרים ושש, ואני בחופשה, ובעוד עשרים ומשהו שעות אעלה על מטוס שייקח אותי בחזרה לחיים המשעממים שלי, האם באמת יקרה משהו אם אלך איתו?
 
המחשבה מסחררת אותי. מעולם לא הלכתי עם מישהו שלא הכרתי, המשפחה שלי חושבת שאני עדיין ילדה קטנה, אבל אני יודעת שאני לא. אני אישה צעירה, והבחור הלוהט ביותר שראיתי בחיי רוצה אותי, ובאופן שלא לגמרי ברור לי, גם אני רוצה אותו, אפילו אם רק ללילה. אני בחופשה, ואף אחד לא צריך לדעת. בעוד יממה אחזור הביתה, וטיילור יהיה זיכרון פריזאי מרוחק. חוויה. לא פחות ולא יותר.
 
אני יכולה לעשות את זה. אני צריכה לעשות את זה. פעם אחת להיסחף בלי לחשוב יותר מדי.
 
"השעון מתקתק," גופו של טיילור מתיישר שוב, הוא מחליק מהכיסא שלו, מרים את ידית המזוודה שלו ומושיט לעברי את ידו השנייה. "בואי איתי."
 
"אז לאן עמדת לטוס?" אני שואלת את טיילור כשאנחנו יושבים במושב האחורי של המונית שעושה את הדרך הקצרה מאולם הטיסות היוצאות אל המלון.
 
"בוסטון. ואת?"
 
"ניו־יורק. הביתה," אני מנסה להתרכז בשאלה הפשוטה כל כך שלו, אבל ירכו צמודה לירכי, גופו קרוב לגופי, והכישוף שהטיל עליי לא נעלם, רק מחזק את אחיזתו בי ככל שהדקות עוברות.
 
"את אוהבת את ניו־יורק?" חיוך קטן מתגנב שוב לשפתיו.
 
"מתה עליה. ועכשיו בתקופת החגים אפילו יותר," העיניים שלי בורקות, "הכול מקושט, מואר, חגיגי. מה יש לא לאהוב?"
 
אני לא חושבת שאעזוב אותה אי־פעם. ניו־יורק היא הכול. היא הטירוף והעשן, החורף הקשוח והקיץ בסנטרל פארק, היא ההדסון והרחובות הסואנים. אני שבויה שלה, ואני לא רוצה להשתחרר ממנה לעולם.
 
"את כל כך יפה," אצבעותיו של טיילור משתלבות באצבעותיי, מבטו לא ניתק מפניי.
 
"אתה יכול לשמור את המחמאות לעצמך, הסכמתי כבר לבוא איתך," אני דוחקת מטה את גוש המחנק שנוצר בגרוני. אני לא חושבת שאני מכוערת, ממש לא. נכון, אני בחורה נמוכה עם עיניים חומות משעממות ושיער כהה משעמם במידה שווה, אבל המותן הצר והחזה השופע גורמים לבחורים לסובב לעברי את המבט פה ושם ולנעוץ בי מבטים שמבהירים בדיוק מה היו עושים לי. לפעמים זה מביך, לפעמים זה מחמיא לי.
 
אני די מרוצה ממה שאני רואה במראה, אלא שלא ציפיתי לשמוע את זה ממנו. הגברים המעטים שיצאתי איתם ידעו להחמיא כדי להשיג את מה שרצו, אבל מרגע שקיבלו את זה, לא ראו צורך לומר מילה טובה. הייתי שלהם.
 
"את חושבת שאמרתי את זה כדי שלא תשני את דעתך?" טיילור מכווץ את גבותיו בפליאה.
 
"אני לא יודעת למה אמרת את זה."
 
"כי זו האמת." הכנות בקולו שולחת רעד מתוק במעלה האמה שלי.
 
"תודה," אני לוחשת.
 
"בבקשה," האגודל שלו מלטף את גב כף ידי, הגוף שלי מגיב לתחושה מיד, וכשהנשימה שלי מאיצה הדבר אינו חומק מעיניו. "את מרגישה את זה שוב."
 
"זו רק משיכה, אתה יודע." אני מתפללת שאצליח לעמוד על רגליי עד שנגיע לחדר, נדמה לי שהברכיים שלי רועדות. "אתה הרופא, אתה בטח מבין בזה יותר."
 
"בגלל שאני רופא?" הוא מרים גבה בשעשוע.
 
"כן, כל הביולוגיה שקשורה לזה. שחרור של הורמונים או שאולי אלו פרומונים?"
 
"אנחנו לא הולכים לדבר על ביולוגיה, אידה," קולו צונח כשהמונית שלנו מאיטה מול הכניסה המוארת של מלון נובוטל.
 
"יש לי הרגשה שאנחנו לא הולכים לדבר בכלל," אני לוחשת כשהמונית עוצרת, וטיילור ממהר לשלם לנהג, פותח את הדלת, יוצא אל המדרכה ומושיט אליי את ידו. אני משתחלת החוצה מהמושב האחורי, מסדרת את תיק הצד שלי על כתפי ומשלבת את אצבעותיי באצבעותיו, בזמן שהנהג שלנו מוציא מתא המטען את המזוודות.
 
לילה אחד. זה כל מה שזה.
 
לילה אחד של טירוף מערכות מוחלט, שלאחריו לא נתראה שוב לעולם.