שבעת המסמרים של דוד סלאמו
החופש הגדול.
אמצע השבוע ואמא ואני בדרכנו לתל אביב לבקר את נונו ונונה (בלדינו: סבא וסבתא) וכמובן, הכי חשוב בעיניי — בדרך לבקר את דוד סלאמו. לדוד סלאמו יש סנדלריה קטנה בתל אביב, ברחוב הקישון, ממש מתחת לבית של נונו ונונה.
כל כך אהבתי לבלות בסנדלריה הקטנטנה, האפופה אדי דבק, שעמוסה בנעליים של אלמונים מזיעים. היא תמיד קיבלה את פניי באהבה. אהבתי את דוד סלאמו כשהוא מתרומם בחיוך משרפרפו הנמוך, חגור בסינר ארוך מעור חום, מחבק
אותי וצובט את לחיי בידו המחוספסת. כאן הוא במיטבו, בממלכתו.
שמתי לב שלא פעם, בשבת, כשכולנו מגיעים לבית של נונו ונונה לבושים חגיגית, דוד סלאמו נראה מהודר בחליפתו החומה המפוספסת, כשהוא מחביא את ידיו המחורצות בביישנות כלשהי בכיסיו...
האוטובוס המקרטע, ריח הזיעה מסביב, הבחילות המאיימות להתפרץ ממני בכל רגע — כל אלו לא יוכלו לקלקל לי את הציפייה לבאות...!
*
לבסוף הגענו לרחוב הקישון. איזו חגיגה! הקיץ בעיצומו! החנויות פתוחות לרווחה! ריח קפה קלוי עמד באוויר וצרב לי את האף, בזמן שריח הבורקסים והחמינאדוס המתחממים לאיטם השתלב והתחרה בריחות השונים. הכיסאות והשולחנות הקטנים של בתי הקפה היו פרושים ברוחב לב על המדרכה, כששולי השעווניות הקשוחות תפוסות בארבע פאותיהן במקלות כביסה מעץ, לבל יחליקו...
המיית הילדים המתרוצצים, זעקותיהן של האמהות הקוראות בקולי קולות לילדיהן לבוא הביתה לארוחת הצהריים, המתמזגות עם צעקות הרוכלים המכריזים על מרכולתם. אין סוף לאנשים שעוברים ושבים, מתערבבים אלו באלו, נעצרים לרגע קט, זורקים איזו בדיחה באוויר הלוהט של צהרי היום, טופחים על השכם ולא שוכחים לשרוק לבחורה העוברת במדרכה שמנגד. כאן, ברחוב הקישון, כולם מכירים את כולם וכולם גם מדברים ספניולית.
באמצע השבוע יש המון חיים ברחוב הקישון! זה כלל לא דומה ליום שבת, בכלל לא! בשבת רחוב הקישון מאוד מאוד שקט ורגוע. קיימת תחושת קדושה באוויר. בשבת, מהמרפסת הארוכה של נונו ונונה, אפשר לראות את הגברים השבים מבית הכנסת כשהם מהלכים לרוחב הכביש בשורה חזיתית, ממדרכה אחת לאחותה, לבושים שחור, חלקם עדיין עטויי טליתות המתנופפות בצעידתם, כשלראשיהם כובעי הפרווה המיוחדים שלהם ותחת בית-שחיים תיק הקטיפה עם הסידור והתפילין והם מתפלפלים בעברית מהולה ביידיש.
מאחוריהם, ללא סדר, הרבה ילדים קטנים לבושים בגדי שבת, רצים הלוך ושוב משורת האבות לשורת האמהות, קוראים זה לזה בקולי קולות: "יצחקל'ה, שימל'ה, רוחל'ה, שרהל'ה..." ובמרחק מה מהם, שורת הנשים החסודות מתקדמת באיטיות, כשהן מפטפטות בשקט זו עם זו בעוד ראשיהן עטויים שביס ועיניהן תרות בשקט וברוגע אחר צאצאיהן המשתובבים.
ואי אפשר וקשה להתעלם מריח התבשילים המהבילים שעל פלטות השבת, ריח המציף את השכונה מקצה עד קצהָּ. ארוחת שבת המלכה בפתח...
*
"תתעוררי, מירייקה, מה את חולמת עכשיו?" אמא מושכת אותי בידה, "נונה מחכה..."
ואני, במקום לעלות לדירה של נונו ונונה, רצה קודם לדוד סאלמו, לסנדלריה, להגיד שלום.
אני מסתכלת סביבי לראות מה התחדש מאז ביקורי האחרון בסנדלריה. הריח נשאר אותו הריח של הדבק והנעליים, אך שלל סוגי הנעליים והסנדלים למיניהם לא מניח לדמיוני הסקרן ומאיץ בי לתאר לעצמי למי הם שייכים.
"מה שלומך, אִיזִ'יקָה (בלדינו: בתי)? עם מי באת?" ואני עונה לו שעם אמא, שכבר עלתה לנונו ונונה. "ואת, לא עלית להגיד להם שלום?"
"לא, קודם רציתי לבוא אליך..." אני משיבה.
דוד סלאמו מתיישב שוב על שרפרפו הרעוע והישן (הוא חייב להמשיך לעבוד!), נועץ בפיו שבעה מסמרים שחורים, דקיקים, מכווץ שפתיו ומנהל איתי שיחה, כשחצי פיו אוחז במסמרים והחצי השני נמשך הצדה.
אני יושבת בשקט, בוהה בעבודתו בהתפעלות ונמנעת מלשאול יותר מדי, כדי שהוא לא יצטרך להשיב לי. ידו האחת מושחלת בתוך הנעל הנאנקת והגונחת והיד השנייה, בזריזות של קוסם, שולפת מסמר מבין שפתיו הקמוצות והמחורצות, נועצת והולמת בפטיש הקטן, תמיד בקצב חוזר — שלוש מכות על כל מסמר וכשהוא נעוץ כבר בסוליה עד סופו, מגיעה המכה הנחרצת לקביעת עובדת הנעיצה הסופית. וזה נשמע כך: "תח-תח-תח, תח!" ושוב: "תח-תח-תח, תח!"
כך, עד שכל המסמרים שהיו קודם בין שפתיו נבלעו לתוך סוליית הנעל. ושוב, הוא חופן בידו כמה מסמרים מקופסת הפח עם הפרחים האדומים (שפעם, כך הוא סיפר, הכילה סוכריות חמוצות מחוץ לארץ), שם אותם בשורה בין שפתיו והנה הם מוכנים, כמו חיילים, להישלף ולהינעץ... שבעה מסמרים. אני ספרתי.
והנה, הוא תקע כבר שני מסמרים בנעל המונחת לפניו, אך לחרדתי, נותרו לו רק ארבעה מסמרים בין שפתיו! אז איפה עוד אחד?! אולי הוא בלע אותו בדיוק כשרצה להגיד לי משהו?!
אבל הוא ממשיך לדבר, עם המסמרים ואני נרגעת, כי אם הוא מדבר אז בטח הכול בסדר והוא שואל אותי איך אני מבלה בחופש הגדול ומה שלום אבא, שאותו הוא לא ראה מזמן (דוד סלאמו, לשמחתי, אף פעם לא הטריד אותי בשאלות על בית הספר), בזמן שהוא מצמיד סהרונים קטנים שעשויים מברזל לחרטום סולייתו של סנדל תנכ"י.
אבל הפחד עדיין לא עוזב אותי. אני מתפללת ודואגת כל כך, שלא יבלע חס וחלילה איזה מסמר... ומי יודע כמה מסמרים כבר נבלעו ומקננים בקיבתו במשך שנות סנדלרותו הארוכות? ואם זה נכון, אז איך בן אדם יכול לחיות עם מסמרים בבטן?
אני מנסה להדוף את מחשבותיי המפחידות ממני והלאה. בסנדלרייה, הזמן חולף לו מהר מדי לטעמי. כשאני קמה להיפרד, אני מחכה. אני יודעת. עכשיו יכניס דוד סלאמו את ידו לכיס סינרו ויוציא עבורי את הסוכרייה הדביקה שחיכתה שם זמן רב, כשהוא מחייך אליי חיוך גדול, נטול מסמרים...
דוד סלאמו היקר!
כך, בכל פעם, כדי לאסוף שבע ביצים טריות, "בזבזתי" ביצה קשה אחת...
